שאילת יעבץ, חלק א י״חSheilat Yaavetz, Volume I 18
א׳אמרת שתמהת על מ"ש אבא מרי הגאון ז"ל בספרו להשיג על הרדב"ז בדין מי שנתן לו השר רשות לצאת מבית האסורין יום אחד בשנה שפסק הרב ז"ל שאין לו לחוש להמתין על מצוה חמורה. אלא איזה מצוה שתבא לידו יקיים. משום דאין מעבירין על המצות. והגאון אביו ז"ל שדי בה נרגא מהא דאיבעיא בפרק התכלת ציבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהן קודם ומוקי לה במוספין דהאידנא ותמידין דלמחר תדיר עדיף או מקודש עדיף. ואי כסברת הרדב"ז אפילו תדיר עדיף מוספין קדמי וכו' (כנזכר באורך בתשו' ק"ו יע"ש) ונראה לך לכאורה דלא מוכח מידי כו' והוא פשוט בעיניך וכך מצאת ג"כ לרמ"ח בספרו לקמ"ח (די"א) שכתב עליו בזה הלשון ולדעתי נרגא לא חזינא דיש חילוק בין יחיד לציבור דאין ציבור מתה אך ביחיד שהויי מצוה לא משהינן עכ"ל. והיא לדעתך תשובה הוגנת ואיך לא שת לבו הגאון ז"ל גם לזאת:
1
ב׳תשובה
2
ג׳דברי אמ"ה ז"ל בתשו' סק"ו נכונים מאד והרמ"ח עינו הטעתו דלא חזי ליה נרגא דבר נגרא
לא שאלת על זאת מחכמה. ובודאי יפה עשה א"מ הגאון ז"ל שלא חשש להשיב עליו מאומה. שאינו לפי כבודו של זקן ואין כדי לטפל בו. כי מי שאין עיניו טרוטות ידע שחולשת ראותו גרם לו שלא הטיב לראות. ולא הבין לדעת ראיית א"מ הגאון ז"ל שהדברים ראויין למי שאמרן. ותמה אני עליך שהטעך זה. שהרי אבא מרי הגאון ז"ל הביא שם ההיא דחיישינן למיתה לזמן מרובה דווקא וביארו כל הצריך יע"ש לשונו באורך כי טוב הוא. ותו הכא נמי אי איתא דביחיד חיישינן למיתה אפי' לזמן מועט. אע"ג דאי אפשר לצבור למות. למיתת הקרבן ניחוש. והיינו נרגא. וצריכא נגרא ודאי ודוק:
לא שאלת על זאת מחכמה. ובודאי יפה עשה א"מ הגאון ז"ל שלא חשש להשיב עליו מאומה. שאינו לפי כבודו של זקן ואין כדי לטפל בו. כי מי שאין עיניו טרוטות ידע שחולשת ראותו גרם לו שלא הטיב לראות. ולא הבין לדעת ראיית א"מ הגאון ז"ל שהדברים ראויין למי שאמרן. ותמה אני עליך שהטעך זה. שהרי אבא מרי הגאון ז"ל הביא שם ההיא דחיישינן למיתה לזמן מרובה דווקא וביארו כל הצריך יע"ש לשונו באורך כי טוב הוא. ותו הכא נמי אי איתא דביחיד חיישינן למיתה אפי' לזמן מועט. אע"ג דאי אפשר לצבור למות. למיתת הקרבן ניחוש. והיינו נרגא. וצריכא נגרא ודאי ודוק:
3
ד׳וכבר שמעתי עוד לא' מחכמי דורינו שחשב להשיב ג"כ על הוכחת א"מ ז"ל מאותה שבמנחות באופן אחר. ורצה לומר דמשו"ה בקרבנות ציבור אין משגיחין שלא להעביר על המצות. דאיכא לאוקמה כשהמשמרות מתחלפות. ובמוספין דהאידנא של משמר היוצא ותמידין דלמחר של משמר הנכנס. שאלו מעכבין על הקודמין לומר שזכו בתדיר(בשבתן ממכר האבות) ועליהם לקיים המצוה. משו"ה לא שייך אין מעבירין על המצות. דהני לא עברי אמידי:
4
ה׳גם מה שסתר ח"א לסתור הוכחת אמ"ה ז"ל לא הועי כלום גם דברי תוספ' דיומא מסייעי' לאמ"ה
וגם זה הבל דהא קיי"ל הני כהני שלוחי דידן. א"כ המצוה של הקרבה היא של צבור. וכהנים הללו של משמרות לעולם שליחותן של ישראל הן עושין. שייך מכל מקום אין מעבירין על המצות. לצבור. שעליהן מוטלת חובת היום ושל מחר. ואפי' תימא שלוחי דרחמנא הוו. עכ"פ אינן אלא שלוחין להוציא את הציבור. ואקרקף דכהני גופייהו נמי רמי חיובא דקרבנות ציבור. וכדס"ל לריב"ז בשקלים שכל כהן שאינו שוקל חוטא. וע"כ משמר הבא נמי מישך שייך במוספין דהאידנא. ולעולם אית ביה משום אין מעבירין. אם לא משום דתדיר עדיף. והתו' ביומא (דל"ג) מחלקים ג"כ שאין שייך אין מעבירין אלא כשיש לפנינו שתי מצות לקיים שתיהן. אבל אם אין לקיים אלא א' מהן אז אמרינן תדיר קודם. וצ"ע לדינא:
וגם זה הבל דהא קיי"ל הני כהני שלוחי דידן. א"כ המצוה של הקרבה היא של צבור. וכהנים הללו של משמרות לעולם שליחותן של ישראל הן עושין. שייך מכל מקום אין מעבירין על המצות. לצבור. שעליהן מוטלת חובת היום ושל מחר. ואפי' תימא שלוחי דרחמנא הוו. עכ"פ אינן אלא שלוחין להוציא את הציבור. ואקרקף דכהני גופייהו נמי רמי חיובא דקרבנות ציבור. וכדס"ל לריב"ז בשקלים שכל כהן שאינו שוקל חוטא. וע"כ משמר הבא נמי מישך שייך במוספין דהאידנא. ולעולם אית ביה משום אין מעבירין. אם לא משום דתדיר עדיף. והתו' ביומא (דל"ג) מחלקים ג"כ שאין שייך אין מעבירין אלא כשיש לפנינו שתי מצות לקיים שתיהן. אבל אם אין לקיים אלא א' מהן אז אמרינן תדיר קודם. וצ"ע לדינא:
5
ו׳ועדיין י"ל לעיין בדין זה שלכאורה נ"ל להוכי' מתלמוד ערוך שאפילו במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים יפה כח החמור' לדחות הקלה שבאה לפניו תחלה
ובענין מ"ש א"מ הגאון ז"ל מן הגמרא דמ"ק דבמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים צריך להקדימה אף שהיא קטנה. ואם ימתין יוכל לעשות הגדולה ממנה. ובהכי מוקים לההיא דרדב"ז. איכא למידק עלה מהא דאי' בפ"ק דקידושין (דכ"ט) לפדות בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל וטעמא משום דכתיב כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם. הא אי לאו דגלי קרא משמע דאפי' רבנן הוו מודו לר"י דהתם דס"ל עולה לרגל תחלה שזו מצוה עוברת. דאל"ה מאי איריא דכתיב תפדה ברישא. אלא ודאי רבנן לא פליגי עליה דר"י בסברא דמצוה עוברת קדמה. ומשו"ה איצטריך קרא. וטעמא דכתב רחמנא הכא. אבל אי לא כתיב תפדה ברישא. לכ"ע עליה לרגל קודמת. ואם איתא תיפוק ליה דמצות פדיון באה לפניו תחלה וקפגע בה ברישא. דהא ודאי בהכי מיירי וק"ל. ואפ"ה אי לאו קרא כ"ע מודו דעולה לרגל תחלה משום דחמירא דהויא מצות עוברת. ולא משגחינן במצות פדיון שבאה לידו ראשונה. והא הכא שתיהן מוטלות עליו. ואי אפשר לקיימן ע"י אחרים. (ולא באנו למחלוקת אם האב יכול לעשות שליח לפדיון בנו. דהא לא מספקא לי דודאי מצי שוי שליח. ולא בהכי עסקינן אלא ה"ק שהיא מצוה שא"א לה להתקיים ע"י אחרים מזולת האב ושליחותו. ומיירי בדלית ליה דמי פדיון אם יוציאם בדרך עליית הרגל) ואעפ"כ היה טוב לחזר אחר החמורה. ואע"ג דאינה חמורה ממש. דהא האי עשה והאי עשה. ומאי חומרתה אלא שהיא עוברת בלבד. כל שכן כשיש לו לקיים מצוה חמורה ממש. תמורת הקלה ודוק:
ובענין מ"ש א"מ הגאון ז"ל מן הגמרא דמ"ק דבמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים צריך להקדימה אף שהיא קטנה. ואם ימתין יוכל לעשות הגדולה ממנה. ובהכי מוקים לההיא דרדב"ז. איכא למידק עלה מהא דאי' בפ"ק דקידושין (דכ"ט) לפדות בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל וטעמא משום דכתיב כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם. הא אי לאו דגלי קרא משמע דאפי' רבנן הוו מודו לר"י דהתם דס"ל עולה לרגל תחלה שזו מצוה עוברת. דאל"ה מאי איריא דכתיב תפדה ברישא. אלא ודאי רבנן לא פליגי עליה דר"י בסברא דמצוה עוברת קדמה. ומשו"ה איצטריך קרא. וטעמא דכתב רחמנא הכא. אבל אי לא כתיב תפדה ברישא. לכ"ע עליה לרגל קודמת. ואם איתא תיפוק ליה דמצות פדיון באה לפניו תחלה וקפגע בה ברישא. דהא ודאי בהכי מיירי וק"ל. ואפ"ה אי לאו קרא כ"ע מודו דעולה לרגל תחלה משום דחמירא דהויא מצות עוברת. ולא משגחינן במצות פדיון שבאה לידו ראשונה. והא הכא שתיהן מוטלות עליו. ואי אפשר לקיימן ע"י אחרים. (ולא באנו למחלוקת אם האב יכול לעשות שליח לפדיון בנו. דהא לא מספקא לי דודאי מצי שוי שליח. ולא בהכי עסקינן אלא ה"ק שהיא מצוה שא"א לה להתקיים ע"י אחרים מזולת האב ושליחותו. ומיירי בדלית ליה דמי פדיון אם יוציאם בדרך עליית הרגל) ואעפ"כ היה טוב לחזר אחר החמורה. ואע"ג דאינה חמורה ממש. דהא האי עשה והאי עשה. ומאי חומרתה אלא שהיא עוברת בלבד. כל שכן כשיש לו לקיים מצוה חמורה ממש. תמורת הקלה ודוק:
6
ז׳וי"ל לדחות ראייתי הנ"ל
ויש ליישב דהכא במאי עסקינן. באותו יום שיש לו לפדות בנו יצטרך לילך בדרך לעלות לרגל שאל"כ לא יגיע לירושלים על הרגל. ומההיא שעתא הויא אתחלתא דמצוה. והעלייה היא מכלל מצות ראית פנים הכשר מצוה כמצוה. עיין בה"ל חנוכה ובמ"ש בי"ד סי' כ"ח בס"ד. נמצא ששתיהן פוגעות לפניו בשוה. שמעתה אין כאן דין קדימה מחמת מניעת ההעברה על המצות. ואי בעית אימא האי תנא בירושלים קאי ובשחל יום שלשים של בנו ברגל עצמו. ואם יוציאנו בפדיון לא יהיה בידו במה לקנות עולת ראיה. דתרווייהו כחדא אתיין. אי נמי בדאיכא שיירא עוברת לשם. ולבתר הכי תו לא שכיחי שיירתא. ומימנע ולא אזיל. והכשר מצוה חשיב כמצוה כדאמרן. ויש לעיין בפי' הר"מ לפרקי אבות. אמתני' דהוי זהיר במצוה קלה. וצריך אני לחקור עוד בביאור ענין זה יותר אי"ה. הנ"ל כעת כתבתי יעב"ץ ס"ט.
ויש ליישב דהכא במאי עסקינן. באותו יום שיש לו לפדות בנו יצטרך לילך בדרך לעלות לרגל שאל"כ לא יגיע לירושלים על הרגל. ומההיא שעתא הויא אתחלתא דמצוה. והעלייה היא מכלל מצות ראית פנים הכשר מצוה כמצוה. עיין בה"ל חנוכה ובמ"ש בי"ד סי' כ"ח בס"ד. נמצא ששתיהן פוגעות לפניו בשוה. שמעתה אין כאן דין קדימה מחמת מניעת ההעברה על המצות. ואי בעית אימא האי תנא בירושלים קאי ובשחל יום שלשים של בנו ברגל עצמו. ואם יוציאנו בפדיון לא יהיה בידו במה לקנות עולת ראיה. דתרווייהו כחדא אתיין. אי נמי בדאיכא שיירא עוברת לשם. ולבתר הכי תו לא שכיחי שיירתא. ומימנע ולא אזיל. והכשר מצוה חשיב כמצוה כדאמרן. ויש לעיין בפי' הר"מ לפרקי אבות. אמתני' דהוי זהיר במצוה קלה. וצריך אני לחקור עוד בביאור ענין זה יותר אי"ה. הנ"ל כעת כתבתי יעב"ץ ס"ט.
7