שאילת יעבץ, חלק א קע״אSheilat Yaavetz, Volume I 171
א׳הלכה למעשה שהווה בילד א' שנולד ונמצא הגיד שלו שנסדק מנקב העטרה שיוצא השתן עד סוף הגיד שבתוך הגוף והרי כל גופו של גיד נסדק לשני בתרים והשתן יוצא מתוך סדק א' שבעיקר הגיד הדבק בגוף באופן שאין השתן יוצא כלל דרך הגיד ובעטרה שהיא נסדקת לשנים מדובק בה הערלה אך אמנם חציה של עטרה משני צדדיה היא מגולת. ועם היות שראיתי שנים שלשה פעמים אופן האנדרגינוס לא ראי זה כראי אותם. שראיתי מחמת דאותם הגיד היה שלם כשאר כל אדם וראוי לביאה אבל בתינוק זה דמוסכם אצלי ואצל כל רואי שמש דאינו יכול לבוא כלל בכלל אנשים. קרוב אני להחליט הדבר דאין לברך על מילתו לא המוהל ולא האב. וכמ"ש א"א ז"ל בח"ב דלדברי הכל בטעם המילה הוא כדי לתקן האבר ולמעט הנאתו. והרי הכא בטלה ומבוטלת הנאתו. כי אי אפשר לבוא לידי קישוי ולא ביאה בקצת. ובכן צריך שאלת פי גאון הדור האב"ד נר"ו שילך ויראה עם סיעת שאר רבנים המסתופפים בצל קהלתו. שהם יסכימו בדבר כי לא קל הוא והרי זה דבר חדש ממש שלא נשמע ולא נראה כמוהו ודי בגילוי דעתי זה והגאון יבחר ולא אני נאם משה זעירא דירושלם:
1
ב׳וז"ל האב"ד אם המהולין מסכימים למהלו ודאי צריך ברכה אף אם הטעם ניתן מסיני אנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות וכי בשביל טעמיה דקרא נדרש שלא לברך כי אין הלכה כר"ש דדריש טעמא דקרא רק המקובלין דורשין ונותנין טעם ע"כ לדעתי לברך ברכות מילה ואף אנדרוגינוס צריכין לברך כ"ד אהו' ה"ק יחזקאל קאצנאילפוגן ומי שאין לו ביצים אינו מולד אעפ"כ מוהלין ומברכין וגם פן יתרפא שידבקו החתיכות ויהיה ראוי להוולד:
2
ג׳שמעו זאת הזקנים ההיתה כזאת בימיכם ואם בימי אבותיכם
3
ד׳הנשמע כדבר הזה או הנראה בריה משונה נקבה בצורת אבר זכר קצת דהיינו שבאותו מקום סמוך לנקב השתן הנמצא בשטח הגוף שם נברא לו דלדול בשר כאורך אצבע נראה מבחוץ כמין אבר אבל אין בו שום שביל חלול ומעבר אך חרוץ בעליונו לארכו והיה שם מסלול ודרך לקבל נוטפים הנשפכים על גביו ציוה המורה למול ובברכה בפני רבים בלי שום נתינת טעם להוראתו
גם אנכי הצעיר נקרא נקראתי לראות הילד ההוא ולעיין לחוות דעתי. וראיתיו שהגיד בתולדתו היה שסוע לארכו מגבו. וחרוצי מיחרץ פחות מחצי עוביו. ולמטה היה שלם (והרמ"ח לא דק בלישניה במ"ש שכל גופו של גיד נסדק לב' בתרים. אבל ר"ל בכל משך ארכו נסדק מלמעלה בענין שנראה כשתי דפנות והחריץ העמוק ביניהם) באופן שהיה עשוי כמרזב וצנור למימי השתן המקלחין מגופו דרך נקב קטן במקום נקבות. ויוצאין מן הגוף כמו באשה. והתלתול בשר הארוך המתדמה לגיד ונראה בראשו כמין עטרה מגולה בגבהה וכאילו הערלה נקלפת מעל גבה ונשארה דבוקה ודחוקה למטה בראש אותו חתיכת בשר הנראה כראש הגויה. אמנם הוא שם גוף אטום בלי נקב. דומה לזכרות בצורה חצונה. אלא שהוא שוסע שסע מלמעלה. ומתחתיו עגול סביב בשלימות דומה למזחילה. ולח תמיד ממי רגלים המטפטפים בו תדיר כאמור:
גם אנכי הצעיר נקרא נקראתי לראות הילד ההוא ולעיין לחוות דעתי. וראיתיו שהגיד בתולדתו היה שסוע לארכו מגבו. וחרוצי מיחרץ פחות מחצי עוביו. ולמטה היה שלם (והרמ"ח לא דק בלישניה במ"ש שכל גופו של גיד נסדק לב' בתרים. אבל ר"ל בכל משך ארכו נסדק מלמעלה בענין שנראה כשתי דפנות והחריץ העמוק ביניהם) באופן שהיה עשוי כמרזב וצנור למימי השתן המקלחין מגופו דרך נקב קטן במקום נקבות. ויוצאין מן הגוף כמו באשה. והתלתול בשר הארוך המתדמה לגיד ונראה בראשו כמין עטרה מגולה בגבהה וכאילו הערלה נקלפת מעל גבה ונשארה דבוקה ודחוקה למטה בראש אותו חתיכת בשר הנראה כראש הגויה. אמנם הוא שם גוף אטום בלי נקב. דומה לזכרות בצורה חצונה. אלא שהוא שוסע שסע מלמעלה. ומתחתיו עגול סביב בשלימות דומה למזחילה. ולח תמיד ממי רגלים המטפטפים בו תדיר כאמור:
4
ה׳והנה למראה עיני שפטתי שנקבה גמורה היא לכל דבר. ואינה בגדר אנדרוגינוס שי"ל זכרות ונקבות. וכאן לא היה לו זכרות לגמרי. אחר שהוא אבר סתום ובשר אטום. וגם טומטום איננו. לפי שהטומטום אינו ניכר בין זכר לנקבה. וזה ניכר שאין לו זכרות רק נקבות בלבד. כי אותו בשר ארוך הנדמה לגיד במקצת צורתו. אי אפשר לקרותו זכרות. שאינו אלא סרח העודף מבשר הצומח מהגוף ונעשה כמין דלדול. שמצוי גם במקומות אחרים שבגוף. ולא מחמת שיש לו תואר חיצוני בדמיון מה לגיד הזכר. יחשב לזכרות. עם היותו בלתי חלול כיון שהוא לבטלה לגמרי. ונעדר מפעולת אותו כלי ההולדה. שאין בו לא מעבר לזרע. ואף לא ליציאת שאר מותרי הגוף. לכן הרי הוא כמו שאינו. וכל יתר כנטול דמי. ועוד שהוא שסוע וקרוע מגבו. אבל זכרות האנדרוגינוס לא לריק ולבטלה נמצא בו. כי הוא כלי נברא בו לצורך תשמישו כמו בזכר. רק שנתלוה אליו כלי הנקבות ג"כ. על כן שניהם לא לשוא נמצאו בו. ונידון כזכר ונקבה. והטומטום שאינו ניכר. נידון כספק עד שיקרע ותתברר אמתתו. אבל זה לא ידעתי במה יצא מתורת נקבה דעלמא. שנקבותו מוכחת עליו. ולכלל זכרות אי אפשר להביאו כנ"ל. לפיכך היה פשוט בעיני שאינו בר מילה כלל. דלא שייך בגויה דמחתך בבשר בעלמא הוא:
5
ו׳וכ"ש שאת"ל שטעון מילה מספק. מכל מקום אין מקום לברך עליו. כפסוק בש"ע גם בטומטום ואנדרוגינוס. והא פשיטא לא עדיף מנייהו. וכראותי כן תמהתי על פשיטות פסקו של המורה בהפך. כי מה כחו יפה לעקור הלכה קבועה ומוסכמת. מכל חכמי ישראל ראשונים ואחרונים ה"ה רב האי גאון הרי"ף הרמב"ם הרמב"ן הרא"ש הרשב"א והר"ן. עם היות הראב"ד חלוק על זה. (ועמ"ש בס"ד בהגהותי לטי"ד סכ"ח) לא השגיחו עליו בעלי הש"ע ותקעו בו מסמרות. ומכל הגדולים שבאו אחריהם. לא נמצא מי שערער בדבר עד היום. איך יתכן לומר כן בפשיטות להפך הקערה על פיה כאילו לא נמצא אפי' חולק עליו. וכל זה בלי טעם וריח כל עיקר וראיה של כלום. רק שכך חלם חלום. אין זה אלא דעת חיצוני להתנגד להוראה תקועה וקבועה מיוסדת על אדני פז. ומקשה עצמו לדעת אחרת ולא נודע דרכו שמא שכח או שמא לא למד. או כתב כדניים ושכב בטרם עמד. אם אמנם יפה אמר עם הספר שאין להשגיח בדורשי טעמי מקראות לעצמן. ח"ו לבנות ע"ז יסוד בהוראה. (ולפ"ד אפי' בתינוק שלם בכל תנאיו אלא שאין מ"ר עושין כיפה לדברי י"א לאו בר מילה הוא) זה דבר בטל מאליו. ומשה לא שפיר קאמר. דמהתם גמר. אלא מיהא ודאי מיגרע גרע מטומטום ואנדרוגינוס כדאמרן. והא פשיטא דלא רבייה קרא. דהמול כל זכר אמר רחמנא. והאי לית ביה זכר וזכרון דזכר כלל. ותרופה אין למכתו. דהא לאיי היא בריה בידי שמים. ואפי' יצוייר שימצא רופא אומן שירפא הסדק ויעשה שהדפנות יחדו ידובקו והיו לבשר אחד. האם בריאה יברא להם מעברים וצינורות ושבילים לזרע ולמים:
6
ז׳שמירה מנפילה בבור השיבוש ואזהרה לב"א שלא יכשלו בכמה תקלות גדולות היוצאות מהוראה זו המקולקלת בחיתוך בפירסום בקריאת שם זכר ובמלבוש
ואיברא דאין מקום לטעות מחמת אותה שאמרו גבי בכור מטיל מים במקום נקבות ספק הוא (בכורות פ"ו ש"ע סימן שט"ו) דלא דמי. התם בטומטום עסקינן וחיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו. שלא נראה וניכר לא הזכרות ולא הנקבות. אבל כאן הזכרות שאנו מספקים בו אין לחוש שנתהפך. כי בשר בעלמא הוא. (ובודאי לא נכפל גיד הזכרות לפנים אלא להפך הוא אפשר שאבר הנקבות יצא לחוץ. ולפיכך נדמה לאבר הזכר. כי לפמ"ש הכוזרי במאמר ד' בביאורו לס' יצירה במ"ש זכר באמש ונקבה באשם. שהתבאר בניתוח שאיברי הנקבה כאיברי הזכר אלא שהם מהופכים לפנים. וכמדומני שכך ראיתי גם בס' בן סינא. ולפ"ז יכול להיות שלא שינה הטבע מדתו בכאן ולא חידש בריאה זרה רק בזאת בלבד שהוציא ופלט בית התורף לחוץ והפכיה כי כיתונא. באופן שנגלית צורתו הפנימית שהיא כעין של זכר מהופך לכן נראית בו זאת התמונה הזכרית המשונה. ושפופרת היא שנחלקה לשתים ונשאר חלק א' בפנים למעלה. וחלק ב' שלמטה יצא פגום. על כן הוא חרוץ מגבו כחצי קנה חלול. והעטרה הנקבית יצאה עמו דבוקה בראש גויה המדומה החלק המגורש ממקומו. איך שיהיה אחר שבשר טפל הלז אינו נבוב ולא נקוב בכדי טהרתו כמוציא מים כלא חשוב ולא יחשב לאצבע. ואין כאן אלא נקבה ודאית. וסרח העודף ממשגה הטבע). ונקבות שלו במקומו הראוי עומד. מאין להכניסו בכלל ספק. ואי נמי ספיקא הוי. הא ודאי קיי"ל דאין מברכין על הספיקות. ולית בה ספיקא. והברכה ודאי לבטלה. ואפ"ה עבד המורה עובדא וציוה למולו בפומבי בברכה. ולדעתי ברור הדבר שטעה בהלכה. עליה לבניכם ספרו כי מורה צוה למול נקבה בב"ה (באנפי בי עשרה. לפרסומי מילתא. וטעות אחת גורמת לכמה טעיות כי ע"פ הוראה זו קראו לו שם זכר הלבישוהו בגדי זכר והרי הוא עובר בכל יום אלאו דאורייתא דלא יהיה כלי גבר על אשה. ועוד יותר קשה. שיבואו לטהרו באודם. ונמצא מכשיל לעצמו ולאחרים באיסור כרת ח"ו. ויבוא להתייחד עם האנשים. (וא"ל שזו חששה רחוקה. לפי שכבר ידעו הכל שיצא עליו קול שם זכר. גם בגדיו הן עדיו ולא נחשדו ישראל על הזכר. אמרתי שזה הבל כי הוא בעצמו יודע שאיננו זכר ויבוא להתאוות לזכר לבקש תפקידו. והוא לא ידע מאומה מאיסורין הללו ולא הודיעוהו ולא למדוהו ליזהר מהן. ויחשוב שהוא בריה בפ"ע שאין לו שייכות בדברים הללו. מאחר שהוציאוהו מכלל אשה ונקבה. ועד זכר ואיש לא בא. במחשבתו ולא עלה על לבו. כי ההעדר כרוך בעקבו. עוד הוא עלול למכשלות ותקלות גדולות. כי יכשירוהו לעדות להוציא ממון על פיו. או יקום לשבועה. וכן אתה אומר שזוקק ליבום. ולא זו בלבד שיוכל לעגן א"א בחנם אחר שיגדיל ולא יעלה על לב שיש בו איזה ספק (מאחר שנהגו עמו כל מנהג זכר שלם) אלא שיש לחוש עוד שיפטור יבמה במקום אחין ח"ו. לכן בהכרח צריך להודיעו ולפרסמו בשמו (הלא הוא יוסף בר קלמן מבני ק"ק אלטונא וטוב הי"ל לקראו לא יוסף) כדי להסיר מכשול מדרך הרבים. כי כל ישראל ז"בז ערבים. ומצדיקי הרבים יזהירו כזוהר הרקיע וככוכבים יהיו כטל וירבו שנים טובים כרביבים): ותו נפק מנה חורבא לכי גדיל אתי לנסובי איתתא. מכיון דחזו ליה מיכסי ואזיל גלימא. ופריס סודרא ארישיה כדכורא. והא ודאי נישא ולא נושא שדינו לכל דרכיו כנקבה גמורה) ואין אתנו. יודע על מה עשה ככה. ה' יאיר עינינו באור תורתו לכו ונלכה. המתחנן בנפש נמוכה. יעב"ץ ס"ט:
ואיברא דאין מקום לטעות מחמת אותה שאמרו גבי בכור מטיל מים במקום נקבות ספק הוא (בכורות פ"ו ש"ע סימן שט"ו) דלא דמי. התם בטומטום עסקינן וחיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו. שלא נראה וניכר לא הזכרות ולא הנקבות. אבל כאן הזכרות שאנו מספקים בו אין לחוש שנתהפך. כי בשר בעלמא הוא. (ובודאי לא נכפל גיד הזכרות לפנים אלא להפך הוא אפשר שאבר הנקבות יצא לחוץ. ולפיכך נדמה לאבר הזכר. כי לפמ"ש הכוזרי במאמר ד' בביאורו לס' יצירה במ"ש זכר באמש ונקבה באשם. שהתבאר בניתוח שאיברי הנקבה כאיברי הזכר אלא שהם מהופכים לפנים. וכמדומני שכך ראיתי גם בס' בן סינא. ולפ"ז יכול להיות שלא שינה הטבע מדתו בכאן ולא חידש בריאה זרה רק בזאת בלבד שהוציא ופלט בית התורף לחוץ והפכיה כי כיתונא. באופן שנגלית צורתו הפנימית שהיא כעין של זכר מהופך לכן נראית בו זאת התמונה הזכרית המשונה. ושפופרת היא שנחלקה לשתים ונשאר חלק א' בפנים למעלה. וחלק ב' שלמטה יצא פגום. על כן הוא חרוץ מגבו כחצי קנה חלול. והעטרה הנקבית יצאה עמו דבוקה בראש גויה המדומה החלק המגורש ממקומו. איך שיהיה אחר שבשר טפל הלז אינו נבוב ולא נקוב בכדי טהרתו כמוציא מים כלא חשוב ולא יחשב לאצבע. ואין כאן אלא נקבה ודאית. וסרח העודף ממשגה הטבע). ונקבות שלו במקומו הראוי עומד. מאין להכניסו בכלל ספק. ואי נמי ספיקא הוי. הא ודאי קיי"ל דאין מברכין על הספיקות. ולית בה ספיקא. והברכה ודאי לבטלה. ואפ"ה עבד המורה עובדא וציוה למולו בפומבי בברכה. ולדעתי ברור הדבר שטעה בהלכה. עליה לבניכם ספרו כי מורה צוה למול נקבה בב"ה (באנפי בי עשרה. לפרסומי מילתא. וטעות אחת גורמת לכמה טעיות כי ע"פ הוראה זו קראו לו שם זכר הלבישוהו בגדי זכר והרי הוא עובר בכל יום אלאו דאורייתא דלא יהיה כלי גבר על אשה. ועוד יותר קשה. שיבואו לטהרו באודם. ונמצא מכשיל לעצמו ולאחרים באיסור כרת ח"ו. ויבוא להתייחד עם האנשים. (וא"ל שזו חששה רחוקה. לפי שכבר ידעו הכל שיצא עליו קול שם זכר. גם בגדיו הן עדיו ולא נחשדו ישראל על הזכר. אמרתי שזה הבל כי הוא בעצמו יודע שאיננו זכר ויבוא להתאוות לזכר לבקש תפקידו. והוא לא ידע מאומה מאיסורין הללו ולא הודיעוהו ולא למדוהו ליזהר מהן. ויחשוב שהוא בריה בפ"ע שאין לו שייכות בדברים הללו. מאחר שהוציאוהו מכלל אשה ונקבה. ועד זכר ואיש לא בא. במחשבתו ולא עלה על לבו. כי ההעדר כרוך בעקבו. עוד הוא עלול למכשלות ותקלות גדולות. כי יכשירוהו לעדות להוציא ממון על פיו. או יקום לשבועה. וכן אתה אומר שזוקק ליבום. ולא זו בלבד שיוכל לעגן א"א בחנם אחר שיגדיל ולא יעלה על לב שיש בו איזה ספק (מאחר שנהגו עמו כל מנהג זכר שלם) אלא שיש לחוש עוד שיפטור יבמה במקום אחין ח"ו. לכן בהכרח צריך להודיעו ולפרסמו בשמו (הלא הוא יוסף בר קלמן מבני ק"ק אלטונא וטוב הי"ל לקראו לא יוסף) כדי להסיר מכשול מדרך הרבים. כי כל ישראל ז"בז ערבים. ומצדיקי הרבים יזהירו כזוהר הרקיע וככוכבים יהיו כטל וירבו שנים טובים כרביבים): ותו נפק מנה חורבא לכי גדיל אתי לנסובי איתתא. מכיון דחזו ליה מיכסי ואזיל גלימא. ופריס סודרא ארישיה כדכורא. והא ודאי נישא ולא נושא שדינו לכל דרכיו כנקבה גמורה) ואין אתנו. יודע על מה עשה ככה. ה' יאיר עינינו באור תורתו לכו ונלכה. המתחנן בנפש נמוכה. יעב"ץ ס"ט:
7