שאילת יעבץ, חלק א כ״וSheilat Yaavetz, Volume I 26
א׳שאלת איך ראוי להורות עם הזקוקה למומר. כי שמעת שיש ספיקות בענין חליצתו:
1
ב׳פלפול ארוך בתשו' אמ"הג ז"ל בכוונת החליצה להי דמיא
תשובה אתה סתמת ואני אפרש אם לענין חליצתו בלבד. ראיתי לרבינו אבא מארי הגאון ז"ל בתשו' סי' א' נסתפק בחליצת מומר אי מהניא להתיר זקוקתו. כיון דמומר הוא איכא למימר אדעתיה דנפשיה קעביד. ומסיק דבהא תליא מילתא אי בעינן בחליצה כוונה מעלייתא להתירה דוקא. או אפי' מתכוין לשם חליצה בלבד אע"פ שאינו מכוין להתירה סגי: ומשמע ליה ז"ל דתליא בהא אי אמרינן כוונה ככוונת המצות בעינן. או כעין ההקנאות. דבהקנאה לא בעינן כוונת הלב. דדברים שבלב אינן דברים. אבל אי לכוונה דמצות מדמינן לה. צריכה כוונה להתיר דוקא. כדס"ל לרוב הפוסקים דמצות צריכות כוונה לצאת. ומעיקרא משמע דס"ל דכוונת חליצה לדהקנאה דמיא. והדר מסיק דבעינן כוונה מעלייתא דוקא. והשיג על מהרי"ט ז"ל שהקיל בכוונת החליצה. ואני בתומי לא פשיטא לי כולי האי דבמצות בעינן דוקא כוונה מעלייתא כה"ג. והא קיי"ל לצאת לא בעי כוונה. ורבא ור"ז איכא למימר דלא פליגן. ולא מצריך ר"ז כוונת שומע ומשמיע. אלא לשמיעת תקיעה בעלמא. לאפוקי קורא ותוקע לשיר ומתעסק. וכן בקורא להגיה דלא יצא. אבל בקריאה ותקיעה כל דהו. יצא אפי' לא כיון לצאת (כך נראה בעיני עיקר לדעת גדולי הפוסקים וביארתי דבר זה בעזה"י בס' לח"ש) הן אמת שהרבב"י אחז צדיק דרכו והלך בדרכי המחמירים עיין בא"ח סי' תקפ"ט. מיהא לא אמרה אלא לחומרא לכתחלה היכא דאפשר. ושאני היכא דלא אפשר כנדון דמהרי"ט. דכדיעבד דמי. וליכא לאחמורי שלא מדינא. דהו"ל קולא לאידך גיסא חומרא גבי עיגונא:
תשובה אתה סתמת ואני אפרש אם לענין חליצתו בלבד. ראיתי לרבינו אבא מארי הגאון ז"ל בתשו' סי' א' נסתפק בחליצת מומר אי מהניא להתיר זקוקתו. כיון דמומר הוא איכא למימר אדעתיה דנפשיה קעביד. ומסיק דבהא תליא מילתא אי בעינן בחליצה כוונה מעלייתא להתירה דוקא. או אפי' מתכוין לשם חליצה בלבד אע"פ שאינו מכוין להתירה סגי: ומשמע ליה ז"ל דתליא בהא אי אמרינן כוונה ככוונת המצות בעינן. או כעין ההקנאות. דבהקנאה לא בעינן כוונת הלב. דדברים שבלב אינן דברים. אבל אי לכוונה דמצות מדמינן לה. צריכה כוונה להתיר דוקא. כדס"ל לרוב הפוסקים דמצות צריכות כוונה לצאת. ומעיקרא משמע דס"ל דכוונת חליצה לדהקנאה דמיא. והדר מסיק דבעינן כוונה מעלייתא דוקא. והשיג על מהרי"ט ז"ל שהקיל בכוונת החליצה. ואני בתומי לא פשיטא לי כולי האי דבמצות בעינן דוקא כוונה מעלייתא כה"ג. והא קיי"ל לצאת לא בעי כוונה. ורבא ור"ז איכא למימר דלא פליגן. ולא מצריך ר"ז כוונת שומע ומשמיע. אלא לשמיעת תקיעה בעלמא. לאפוקי קורא ותוקע לשיר ומתעסק. וכן בקורא להגיה דלא יצא. אבל בקריאה ותקיעה כל דהו. יצא אפי' לא כיון לצאת (כך נראה בעיני עיקר לדעת גדולי הפוסקים וביארתי דבר זה בעזה"י בס' לח"ש) הן אמת שהרבב"י אחז צדיק דרכו והלך בדרכי המחמירים עיין בא"ח סי' תקפ"ט. מיהא לא אמרה אלא לחומרא לכתחלה היכא דאפשר. ושאני היכא דלא אפשר כנדון דמהרי"ט. דכדיעבד דמי. וליכא לאחמורי שלא מדינא. דהו"ל קולא לאידך גיסא חומרא גבי עיגונא:
2
ג׳ביאור ענין חילוקי הכוונו' במצוה היכא דנהנה מהן או לא נהנה. ובקנינים היכא דאיכא דעת אחרת מקנה והיכא דליתא. ביאור דין כוונת לשמו דגט וחליצה בגוי או מומר שאינן שוין בכך והבנת לשון דיבור תו' סתום בענין זה ותיובתא כלפי שנאיה דא"מה ז"ל
ואדרבה לענ"ד כוונת המצות קילא מכוונת הקנאה. דבעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קני. אע"ג דמכוין לעדירה בעלמא. אלא דלא מתכוין לקנות. משו"ה לא קני. (אלא שי"ל דשאני נכסי הגר דאין דעת אחרת מקנה אותן. משו"ה לא סגי בלא כוונה לקנות. אבל היכא דדעת אחרת מקנה כגון מכר או מתנה. אה"נ דלא צריך כוונת הזוכה דהא זכין לאדם שלא בפניו. ולא בעינן דעתו לגמרי במידי דניחא ליה למיקני. וא"ה איכא למידק מאי איריא דנקט אמה"ג ז"ל קניית נכסי הגר. והא לא דמיא אלא לקנייה דעלמא. דהכא נמי איכא דעת אחרת מקנה. וכמ"ש איהו ז"ל גופיה לקמיה. ופשיטא דניחא לשטתיה דסבא. דאי תימא לדהקנאה דמיא. לא צריך לכוונת הלב. וכ"ש אי למצוה מדמינן לה כדבעינן למימר בס"ד) וכה"ג במצות. יצא ידי חובתו. כדאמרינן בכפאו ואכל מצה אי מכוין רק לאכילה בעלמא. אע"ג דלא מכוין לצאת. ובאנו למחלוקת ר"י ור"ל בנזיר (דכ"ג) באוכל פסח לשם אכילה גסה. דקיי"ל כוותיה דר"י. דפסח מיהא קעביד. ואין צורך למה שנדחקו מקצת מפרשים לחלק בין מצוה למצוה. ועיקרא דמילתא כולן צריכות כוונה כל דהו. לאפוקי מתעסק דלא. ואיפשר להכי אהני הך סברא. דבמצוה דאית ליה הנאה מינה. יצא אפי' במתעסק. דמאחר שנהנה לא חשבינן ליה מתעסק. כמו בחלבים ועריות (ואף בזה יש לפקפק דאפשר לומר דלא דמי להתם. דשאני מצות דלאו ליהנות ניתנו ודוק. ועיין מה שאכתוב בסמוך) אבל כי מכוין לאכילה בעלמא ולאו מתעסק הוא. לא צריכינן לטעמא דנהנה. דאפי' לא היה נהנה כלל. ולא כיון לצאת. אפילו הכי יצא ידי חובתו. (וכן בקרבן אית לן נמי כה"ג) ולפ"ז אי בעינן הכא נמי כוונה דמצוה. לא חיישינן אי קמיכוין להתיר או לא: דומיא דלצאת דלא צריך כוונה. אלא שיכווין לחליצה כל דהיא למעוטי מתעסק בלחוד. אלא דאכתי הכי הוא דאיכא למיחש. דאע"ג דלא בעינן כוונה לצאת. דסתמא נמי כלצאת דמי. אבל אי מכוין שלא לצאת. במצוה כה"ג ודאי לא יצא אליבא דכ"ע. (כי בזה כמדומה שהכל שוין בו. חוץ מהרא"ה ז"ל שפסק להקל גם בזה ויחיד הוא לפ"ד) וא"כ במומר ניחוש דילמא מכוין לקלקלה. ואפי' בגט. חזינא לאמ"ה ז"ל דחייש במומר משום דגרע מגוי דאדעתא דנפשיה קעביד. ולפי דברי רבינו ז"ל. לא יהא גיטו גט. ובאמת לא ירדתי לסוף דעתו זצ"ל כאן איך עלה על דעתו הקדושה והרחבה להרהר בזה אחר מה שהנהיגו חכמי דור דור ודורשיו אשר מעולם ולא פקפק אדם בכך. ואי משום דקשיא ליה למרן ז"ל גבי נכרי דפסול לכתוב הגט משום דאדעתא דנפשיה קעביד. מה נ"ל מנה כיון דכותב לשמה ובפיו מלא לאמר כן. מאי איכפת לן במחשבת לבו ודעתו הצפונה אם דברים שבלב אינן דברים גם בכאן. אלא ודאי אנן סהדי דאדעתיה קעביד והו"ל כאילו פירש אלה דבריו והוכחתו לפסול או לבטל גט מומר. ואיברא הא מילתא אנהרינהו לעיינין התוס' בע"ז (דכז"א) ופירשוה יפה דמחשבת נכרי סתמא הויא. וסתמא גבי גט לא מהני כיון דסתם אשה לאו לגירושין עומדת וכ"כ ריש זבחים. וצריך לפרש דבריהם דאפי' פריש גוי בהדיא דכותב לשמו. לא עדיף מסתם גרידא (אי משום דאינו בקי לשמה. דלא עדיף מבני מ"ה קודם שלמדו ואפי' למדוה לא קיבלוה ולא חששו לדרשה דלשמה כמ"ש התו' ריש גיטין. ובגוי פשיטא שאפי' מלמדין אותו לשמה לא חש לה מסתמא. או דילמא גזרת חכמים היא משום דלאו בר היתירא הוא ואינו בשליחות: משו"ה אחמירו אפי' בכתיבה דלאו מתורת שליחות אתיא כמ"ש התו' (דכב"ב) בד"ה והא לאו בני דיעה ע"ש ודוק היטב) ודיבור פיו בזה לאו כלום הוא. והו"ל כסתמא בעלמא דלא מהני בגיטא כדאמרן. אע"ג דבעלמא מהני מחשבת לשמו דגוי נמי. ובגט נמי לא פסיל אלא משום דלא שייך בכוונת לשמו לגמרי. אבל אם איתא דאית ליה מחשבה בגויה. אין הכי נמי דלא הוי אתי מחשבה שבלב ומפקא ממחשבה ניכרת מפורשת כדאיתא טובא דכוותה. כל שכן הכא דאפי' דברים שבלב לא נינהו. דמאן לימא לן דלא קמיכוין לשמו. לא אמרינן אלא אדעתא דנפשיה קעביד. למימרא כיון דבר דעת הוא אימור עביד אדעתיה ולא אדעת ישראל העומד ע"ג. מיהא מידי ספיקא לא נפקא. (אף על גב דבגוי שויוה כי ודאי מטעמא דפרישית) ופשיטא דלא מהני מידי להוציא מיד מחשבה הניכרת מתוך מעשה ולסתור דברים מפורשים שבפה שאומר שכותב לשמו. נפקא מינה למומר דבר גיטא הוא וכיון דאמר בהדיא דכתב ויהיב לשמו. סגי ליה בודאי. ודברים שבלבו פשיטא שאינן מעלין ומורידין בנתינת הגט. שהרי כופין אותו עד שיעשה על דעת ישראל ואין חוששין למחשבת לבו ואע"פ שאונסו ידוע. וגדולה מזו אמרו שאפי' גילוי דעת בגיטין אינו כלום וכדקיי"ל כאביי ביע"ל קג"ם. ואע"ג דמבטל נמי כההוא דאותיב לסהדי קרי באודנייהו: ואפילו הכי הוי גיטא. משו"ה לא ידענא למאי ניחוש לה במומר.
ואדרבה לענ"ד כוונת המצות קילא מכוונת הקנאה. דבעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קני. אע"ג דמכוין לעדירה בעלמא. אלא דלא מתכוין לקנות. משו"ה לא קני. (אלא שי"ל דשאני נכסי הגר דאין דעת אחרת מקנה אותן. משו"ה לא סגי בלא כוונה לקנות. אבל היכא דדעת אחרת מקנה כגון מכר או מתנה. אה"נ דלא צריך כוונת הזוכה דהא זכין לאדם שלא בפניו. ולא בעינן דעתו לגמרי במידי דניחא ליה למיקני. וא"ה איכא למידק מאי איריא דנקט אמה"ג ז"ל קניית נכסי הגר. והא לא דמיא אלא לקנייה דעלמא. דהכא נמי איכא דעת אחרת מקנה. וכמ"ש איהו ז"ל גופיה לקמיה. ופשיטא דניחא לשטתיה דסבא. דאי תימא לדהקנאה דמיא. לא צריך לכוונת הלב. וכ"ש אי למצוה מדמינן לה כדבעינן למימר בס"ד) וכה"ג במצות. יצא ידי חובתו. כדאמרינן בכפאו ואכל מצה אי מכוין רק לאכילה בעלמא. אע"ג דלא מכוין לצאת. ובאנו למחלוקת ר"י ור"ל בנזיר (דכ"ג) באוכל פסח לשם אכילה גסה. דקיי"ל כוותיה דר"י. דפסח מיהא קעביד. ואין צורך למה שנדחקו מקצת מפרשים לחלק בין מצוה למצוה. ועיקרא דמילתא כולן צריכות כוונה כל דהו. לאפוקי מתעסק דלא. ואיפשר להכי אהני הך סברא. דבמצוה דאית ליה הנאה מינה. יצא אפי' במתעסק. דמאחר שנהנה לא חשבינן ליה מתעסק. כמו בחלבים ועריות (ואף בזה יש לפקפק דאפשר לומר דלא דמי להתם. דשאני מצות דלאו ליהנות ניתנו ודוק. ועיין מה שאכתוב בסמוך) אבל כי מכוין לאכילה בעלמא ולאו מתעסק הוא. לא צריכינן לטעמא דנהנה. דאפי' לא היה נהנה כלל. ולא כיון לצאת. אפילו הכי יצא ידי חובתו. (וכן בקרבן אית לן נמי כה"ג) ולפ"ז אי בעינן הכא נמי כוונה דמצוה. לא חיישינן אי קמיכוין להתיר או לא: דומיא דלצאת דלא צריך כוונה. אלא שיכווין לחליצה כל דהיא למעוטי מתעסק בלחוד. אלא דאכתי הכי הוא דאיכא למיחש. דאע"ג דלא בעינן כוונה לצאת. דסתמא נמי כלצאת דמי. אבל אי מכוין שלא לצאת. במצוה כה"ג ודאי לא יצא אליבא דכ"ע. (כי בזה כמדומה שהכל שוין בו. חוץ מהרא"ה ז"ל שפסק להקל גם בזה ויחיד הוא לפ"ד) וא"כ במומר ניחוש דילמא מכוין לקלקלה. ואפי' בגט. חזינא לאמ"ה ז"ל דחייש במומר משום דגרע מגוי דאדעתא דנפשיה קעביד. ולפי דברי רבינו ז"ל. לא יהא גיטו גט. ובאמת לא ירדתי לסוף דעתו זצ"ל כאן איך עלה על דעתו הקדושה והרחבה להרהר בזה אחר מה שהנהיגו חכמי דור דור ודורשיו אשר מעולם ולא פקפק אדם בכך. ואי משום דקשיא ליה למרן ז"ל גבי נכרי דפסול לכתוב הגט משום דאדעתא דנפשיה קעביד. מה נ"ל מנה כיון דכותב לשמה ובפיו מלא לאמר כן. מאי איכפת לן במחשבת לבו ודעתו הצפונה אם דברים שבלב אינן דברים גם בכאן. אלא ודאי אנן סהדי דאדעתיה קעביד והו"ל כאילו פירש אלה דבריו והוכחתו לפסול או לבטל גט מומר. ואיברא הא מילתא אנהרינהו לעיינין התוס' בע"ז (דכז"א) ופירשוה יפה דמחשבת נכרי סתמא הויא. וסתמא גבי גט לא מהני כיון דסתם אשה לאו לגירושין עומדת וכ"כ ריש זבחים. וצריך לפרש דבריהם דאפי' פריש גוי בהדיא דכותב לשמו. לא עדיף מסתם גרידא (אי משום דאינו בקי לשמה. דלא עדיף מבני מ"ה קודם שלמדו ואפי' למדוה לא קיבלוה ולא חששו לדרשה דלשמה כמ"ש התו' ריש גיטין. ובגוי פשיטא שאפי' מלמדין אותו לשמה לא חש לה מסתמא. או דילמא גזרת חכמים היא משום דלאו בר היתירא הוא ואינו בשליחות: משו"ה אחמירו אפי' בכתיבה דלאו מתורת שליחות אתיא כמ"ש התו' (דכב"ב) בד"ה והא לאו בני דיעה ע"ש ודוק היטב) ודיבור פיו בזה לאו כלום הוא. והו"ל כסתמא בעלמא דלא מהני בגיטא כדאמרן. אע"ג דבעלמא מהני מחשבת לשמו דגוי נמי. ובגט נמי לא פסיל אלא משום דלא שייך בכוונת לשמו לגמרי. אבל אם איתא דאית ליה מחשבה בגויה. אין הכי נמי דלא הוי אתי מחשבה שבלב ומפקא ממחשבה ניכרת מפורשת כדאיתא טובא דכוותה. כל שכן הכא דאפי' דברים שבלב לא נינהו. דמאן לימא לן דלא קמיכוין לשמו. לא אמרינן אלא אדעתא דנפשיה קעביד. למימרא כיון דבר דעת הוא אימור עביד אדעתיה ולא אדעת ישראל העומד ע"ג. מיהא מידי ספיקא לא נפקא. (אף על גב דבגוי שויוה כי ודאי מטעמא דפרישית) ופשיטא דלא מהני מידי להוציא מיד מחשבה הניכרת מתוך מעשה ולסתור דברים מפורשים שבפה שאומר שכותב לשמו. נפקא מינה למומר דבר גיטא הוא וכיון דאמר בהדיא דכתב ויהיב לשמו. סגי ליה בודאי. ודברים שבלבו פשיטא שאינן מעלין ומורידין בנתינת הגט. שהרי כופין אותו עד שיעשה על דעת ישראל ואין חוששין למחשבת לבו ואע"פ שאונסו ידוע. וגדולה מזו אמרו שאפי' גילוי דעת בגיטין אינו כלום וכדקיי"ל כאביי ביע"ל קג"ם. ואע"ג דמבטל נמי כההוא דאותיב לסהדי קרי באודנייהו: ואפילו הכי הוי גיטא. משו"ה לא ידענא למאי ניחוש לה במומר.
3
ד׳חליצת מומר או בר דעתא קלישתא דמסברו ליה וסבר ואינו שפוי כ"כ לכוין דעתו כראוי מיבעיא אי מהניא
ברם בחליצה אכתי איכא לאסתפוקי אי משום דמצוה היא ודומיא דמצוה. דאע"ג דלא בעינן כוונה לצאת. מיהא כוונה שלא לצאת גרעא ופסלה בה כדאמרן. וכי מכוין שלא לצאת לאו מידי קעביד כנז"ל. ולא דמי לגט שאינה ממנין המצות ההכרחיות שאינו אלא כענין מקח וממכר. שכולן תלוין בחפץ ורצון. משא"כ ביבום וחליצה שעם היות חיובן בא בקרי והזדמן. מ"מ אין מנוס מהן בהזדמנן. וכיון דד"ת מצות יבום קודמת. אימור אפילו סתמא דחליצה נמי כשלא לשמה הויא כי כתיבה דגט. והכא בחליצה אף במפרש לא תיסגי ליה. אם לבו בל עמו. מאחר שהיא מצוה מוחלטת. ואי משום דכוונת הקנאה בעינן. כל שכן דלא סגי במתכוין שלא לקנות. דלאו כלום הוא. ותו דאפי' סתמא גרע בחליצה טפי מבגט. כמ"ש התוספות בפמ"ח ובזבחים ובחולין דשוטה לא חלץ אע"פי שגדול עומד על גביו ומלמדו שאין בו דעת לכוין כל כך הרבה. משא"כ בגט דכשר לכתוב בגדול עומד ע"ג. א"כ אפי' לא הגיע למדרגת שוטה גמור. אלא כנדון של הגאון מהרי"ט ז"ל. נמי נימא דלא חליץ. מאחר שאינו בר דעת להתכוין להתיר אעפ"י שיודע שנפטרת ממנו בחליצה. דילמא לא תיסגי ליה אלא בכוונה מעלייתא דוקא לפטור ולהתיר כדעת אמ"ה ז"ל וה"ה למומר: ניחוש למחשבת לבו בחליצה כנז"ל:
ברם בחליצה אכתי איכא לאסתפוקי אי משום דמצוה היא ודומיא דמצוה. דאע"ג דלא בעינן כוונה לצאת. מיהא כוונה שלא לצאת גרעא ופסלה בה כדאמרן. וכי מכוין שלא לצאת לאו מידי קעביד כנז"ל. ולא דמי לגט שאינה ממנין המצות ההכרחיות שאינו אלא כענין מקח וממכר. שכולן תלוין בחפץ ורצון. משא"כ ביבום וחליצה שעם היות חיובן בא בקרי והזדמן. מ"מ אין מנוס מהן בהזדמנן. וכיון דד"ת מצות יבום קודמת. אימור אפילו סתמא דחליצה נמי כשלא לשמה הויא כי כתיבה דגט. והכא בחליצה אף במפרש לא תיסגי ליה. אם לבו בל עמו. מאחר שהיא מצוה מוחלטת. ואי משום דכוונת הקנאה בעינן. כל שכן דלא סגי במתכוין שלא לקנות. דלאו כלום הוא. ותו דאפי' סתמא גרע בחליצה טפי מבגט. כמ"ש התוספות בפמ"ח ובזבחים ובחולין דשוטה לא חלץ אע"פי שגדול עומד על גביו ומלמדו שאין בו דעת לכוין כל כך הרבה. משא"כ בגט דכשר לכתוב בגדול עומד ע"ג. א"כ אפי' לא הגיע למדרגת שוטה גמור. אלא כנדון של הגאון מהרי"ט ז"ל. נמי נימא דלא חליץ. מאחר שאינו בר דעת להתכוין להתיר אעפ"י שיודע שנפטרת ממנו בחליצה. דילמא לא תיסגי ליה אלא בכוונה מעלייתא דוקא לפטור ולהתיר כדעת אמ"ה ז"ל וה"ה למומר: ניחוש למחשבת לבו בחליצה כנז"ל:
4
ה׳ופשטינן לה דלא מיבעיא בסתמא אלא אף באנוס דאנן סהדי דלא גמר בלבו אפ"ה באומר רוצה אני סגי ואין חוששין למה שבלבו
איברא לפום ענ"ד מסתברא דהוא דבר הלמד מענינו. ותא ניגמריה מביאה דקונה ביבמה בין באונס בין בשוגג. ואע"ג דבעינן נמי כוונה לשם ביאה כדאי' ס"פ הרגל (ומשם תשובה ג"כ לדברי הסוברים דבמצוה דאית בה הנאה יצא אפי' מתעסק דומיא דעריות. והא חזינן דליתא וק"ל) אפילו הכי לא בעינן כוונה לצאת ולא לקנות. אע"ג דביבום תרוייהו איתנהו. שהיא מצות עשה ככל אחת ממצות ה'. ושייך בה קנין שהיבמה ניקנית על ידה. מכל מקום דייה בכוונת ביאה. בלי כוונת מצוה וקנין. (כדלא בעינן נמי בקונה. כיון דדעת אחרת מקנה אותו. הכא נמי אשה הקנו לו מן השמים) הוא הדין לחליצה דכוותה. ושמע מנה דבין מטעם הקנאה בין מטעם מצוה. לא בעינן כוונה להתיר ולפטור. וניחא נמי דלא חיישינן במומר דילמא כיון שלא לצאת ושלא להתירה. דהשתא דאתינן להכי דמיבום ילפינן. שאני הכא דגלי רחמנא דאפי' באונס. ודכוותה גבי חליצה מעושה אי אמר רוצה אני סגי. ולא חיישינן לדברים שבלבו. שאע"פ שאנוס הו' דיו באומר רוצה אני (ובלא"ה לא סגי כדלא סגי בביאה עד שיתכווין לבעילה כנ"ל ודוק). וה"ה לשוטה שאינו שוטה מוחלט כנדון מהרי"ט ז"ל דלא הי"ל דעתא צילתא אלא דעתא קלישתא דמסברו ליה וסבר. בהך כוונה גרידתא סגי ליה. דהו"ל נמי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו:
איברא לפום ענ"ד מסתברא דהוא דבר הלמד מענינו. ותא ניגמריה מביאה דקונה ביבמה בין באונס בין בשוגג. ואע"ג דבעינן נמי כוונה לשם ביאה כדאי' ס"פ הרגל (ומשם תשובה ג"כ לדברי הסוברים דבמצוה דאית בה הנאה יצא אפי' מתעסק דומיא דעריות. והא חזינן דליתא וק"ל) אפילו הכי לא בעינן כוונה לצאת ולא לקנות. אע"ג דביבום תרוייהו איתנהו. שהיא מצות עשה ככל אחת ממצות ה'. ושייך בה קנין שהיבמה ניקנית על ידה. מכל מקום דייה בכוונת ביאה. בלי כוונת מצוה וקנין. (כדלא בעינן נמי בקונה. כיון דדעת אחרת מקנה אותו. הכא נמי אשה הקנו לו מן השמים) הוא הדין לחליצה דכוותה. ושמע מנה דבין מטעם הקנאה בין מטעם מצוה. לא בעינן כוונה להתיר ולפטור. וניחא נמי דלא חיישינן במומר דילמא כיון שלא לצאת ושלא להתירה. דהשתא דאתינן להכי דמיבום ילפינן. שאני הכא דגלי רחמנא דאפי' באונס. ודכוותה גבי חליצה מעושה אי אמר רוצה אני סגי. ולא חיישינן לדברים שבלבו. שאע"פ שאנוס הו' דיו באומר רוצה אני (ובלא"ה לא סגי כדלא סגי בביאה עד שיתכווין לבעילה כנ"ל ודוק). וה"ה לשוטה שאינו שוטה מוחלט כנדון מהרי"ט ז"ל דלא הי"ל דעתא צילתא אלא דעתא קלישתא דמסברו ליה וסבר. בהך כוונה גרידתא סגי ליה. דהו"ל נמי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו:
5
ו׳ואתי שפיר כל ההוא שקלא וטריא דקטרי א"מ הגאון ז"ל דליחוש במומר כדחיישינן בגוי דאדעתיה דנפשיה קעביד. דהכא שאני. גוי בגיטא לא שייך ביה. אבל זה שחטא וישראל הוא מכל מקום. לא מיבעיא דאיתיה בגיטא ובחליצה סתמא. אלא אפי' בדאניס לומר רוצה אני. הא אמרינן דגטו גט כשר. וחליצתו פשיטא דחליצה מעליא היא כדאיתא. וכשרה כדאכשר רחמנא גבי ביאה דכוותה. ותו ליכא למיחש למידי ולא משגחינן בדברים שבלבו. ק"ו למי שאין מחשבתו סותרת למעשיו אדרבה ניכרת שרוצה בהן כמי שאינו שפוי בדעת לכוין כ"כ היטב כדינו של מהרי"ט זצ"ל. וכן סתם מומר מסתברא דעדיף מניה בסתמא. דבר דעת הוא. (ואפי' במאי דחשיד לא חשיד דקעביד להכעיס עד שיוחזק בכך כמ"ש בס"ד לעיל ס"ג) שחליצתו חליצה מכל מקום:
6
ז׳השלמת הביאו' בענין כוונת החליצה ונ"מ למומר וחצי שוטה דלא צילא דעתי' דבמחשב' הנכרת מתוך מעשיהם סגי להו
וא"כ הוא יצא לנו פירוש מה שאמרו עד שיתכוונו שניהם. ר"ל לחלוץ בלבד להוציא אם מתעסקין בחליצה שחולצין בלי ידיעת חליצה כלל. (כגון חליצת שוטה גמור וכה היא דבכך אתה כונסה או חליצת שימוש כיבמה הגדלה בין האחין ואצ"ל אם פירשו בהדיא שלא בכוונת חליצה המתרת הם חולצין שאינה כלום) אבל ביודעין שחליצה מתרת ואינן מתעסקין בה. אפי' לא כיוונו להתיר. ר"ל לא פירשו כוונתם בפיהם. חליצה מעלייתא היא בסתמא. וכ"ש במפרש דלא חיישינן למחשבה שבלב כנלע"ד. ולא שאני כדאי לומר דעתי אלא שכך דעתי הקלה נוטה להחזיק דעת הקודמין בגט וחליצת הבלתי מאמין וממילא בענין הכוונה דברי הגאון מהרי"ט ז"ל קיימין:
וא"כ הוא יצא לנו פירוש מה שאמרו עד שיתכוונו שניהם. ר"ל לחלוץ בלבד להוציא אם מתעסקין בחליצה שחולצין בלי ידיעת חליצה כלל. (כגון חליצת שוטה גמור וכה היא דבכך אתה כונסה או חליצת שימוש כיבמה הגדלה בין האחין ואצ"ל אם פירשו בהדיא שלא בכוונת חליצה המתרת הם חולצין שאינה כלום) אבל ביודעין שחליצה מתרת ואינן מתעסקין בה. אפי' לא כיוונו להתיר. ר"ל לא פירשו כוונתם בפיהם. חליצה מעלייתא היא בסתמא. וכ"ש במפרש דלא חיישינן למחשבה שבלב כנלע"ד. ולא שאני כדאי לומר דעתי אלא שכך דעתי הקלה נוטה להחזיק דעת הקודמין בגט וחליצת הבלתי מאמין וממילא בענין הכוונה דברי הגאון מהרי"ט ז"ל קיימין:
7