שאילת יעבץ, חלק א כ״זSheilat Yaavetz, Volume I 27
א׳וש"מ אחריתא דחליצת אוננין נמי מהניא דיעבד אע"ג דלא מצו לכווני שפיר
ולפי דרכנו למדנו עוד אחרת להקל (ודלא כמהרי"ט) שחליצת אונן ואוננת כשרה בדיעבד מיהת. אע"ג דבודאי איכא למיחש שלא יוכל להתכוין היטב להתיר ולפטור. וכמו שאמרו למהרי"ט בטעמו של מהראנ"ח. (ומסייעא למ"ש בלח"ש מ"ו פ"ח דפסחים) דכיון דאסיקנא דיוצאין בחליצה כל שהיא שאינה דרך התעסקות ושלא מאונס. ולא צריך כוונה לשם מצוה אלא לכתחלה. הכי נמי בחליצת אוננין אפילו תימא דלא מצו לכווני שפיר. מיהא לא גרעא מכוונת מומר דכשרה בחולץ ובמגרש עצמו כדאמרן. אלא שעדיין צריכין אנו להתלמד בדין חליצת אוננין:
ולפי דרכנו למדנו עוד אחרת להקל (ודלא כמהרי"ט) שחליצת אונן ואוננת כשרה בדיעבד מיהת. אע"ג דבודאי איכא למיחש שלא יוכל להתכוין היטב להתיר ולפטור. וכמו שאמרו למהרי"ט בטעמו של מהראנ"ח. (ומסייעא למ"ש בלח"ש מ"ו פ"ח דפסחים) דכיון דאסיקנא דיוצאין בחליצה כל שהיא שאינה דרך התעסקות ושלא מאונס. ולא צריך כוונה לשם מצוה אלא לכתחלה. הכי נמי בחליצת אוננין אפילו תימא דלא מצו לכווני שפיר. מיהא לא גרעא מכוונת מומר דכשרה בחולץ ובמגרש עצמו כדאמרן. אלא שעדיין צריכין אנו להתלמד בדין חליצת אוננין:
1
ב׳פלפול במ"ש אמה"ג ז"ל בדין חליצת האוננין ואם צריך לחוש לכתחל' למנוע ממנה אפילו במקום עיגון
ואגב אורחין יש לי לדקדק עוד באותה תשובה שהקשה א"מ הגאון ז"ל על מהראנ"ח בענין האוננת שאינה חולצת מטעם שהיא פטורה אז מן המצות. והשיב ע"ז דא"כ תהא פטורה לעולם מחליצה ומיבום. דהא לא חזיא בשעת נפילה דנעשית אוננת. וכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה ה"ה כאשת אח כו'. אלא ודאי לאו מילתא היא. לכאורה לק"מ דהתו' הקשו כיוצא בזו בריש יבמות דנדה נמי תיפטר מה"ט. ותירצו דכיון דאסורה אכולי עלמא. לא מיתסרא משו"ה. א"כ אוננת נמי מתסרא אכ"ע. משום הכי עולה ליבום מכל מקום. ואפ"ה אינה חולצת אוננת. משום דפטורה ממצות אבל באמת דברי התוס' אינם מוכרחים וכבר תירצו בד"א. אלא שעדיין לא הונח לי לדחות דברי מהרי"ט במניעת חליצת אוננת. דנהי דבדיעבד מעשה האוננין קיימין כדברי א"מ הגאון זצ"ל. מיהו לכתחילה מי לא איכא למיחש לחליצת אוננין מטעמא דפטירי מינה ההיא שעתא מיהת מדרבנן. ושמא אפילו בדיעבד נמי היכא דאיכא למהדר עובדא ליחוש לה. משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וכיון דאמור רבנן דמיפטרו ממצוה בההוא זימנא. כי עביד נמי לא מהני אלא היכא דלא אפשר בגוונא אחרינא. דכוותה אשכחן טובא עמ"ש בלח"ש פרק בתר' דפסחים ושמא אף אמה"ג ז"ל מודה דלא שפיר דמי לכתחלה וכן מטין דבריו קצת:
ואגב אורחין יש לי לדקדק עוד באותה תשובה שהקשה א"מ הגאון ז"ל על מהראנ"ח בענין האוננת שאינה חולצת מטעם שהיא פטורה אז מן המצות. והשיב ע"ז דא"כ תהא פטורה לעולם מחליצה ומיבום. דהא לא חזיא בשעת נפילה דנעשית אוננת. וכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה ה"ה כאשת אח כו'. אלא ודאי לאו מילתא היא. לכאורה לק"מ דהתו' הקשו כיוצא בזו בריש יבמות דנדה נמי תיפטר מה"ט. ותירצו דכיון דאסורה אכולי עלמא. לא מיתסרא משו"ה. א"כ אוננת נמי מתסרא אכ"ע. משום הכי עולה ליבום מכל מקום. ואפ"ה אינה חולצת אוננת. משום דפטורה ממצות אבל באמת דברי התוס' אינם מוכרחים וכבר תירצו בד"א. אלא שעדיין לא הונח לי לדחות דברי מהרי"ט במניעת חליצת אוננת. דנהי דבדיעבד מעשה האוננין קיימין כדברי א"מ הגאון זצ"ל. מיהו לכתחילה מי לא איכא למיחש לחליצת אוננין מטעמא דפטירי מינה ההיא שעתא מיהת מדרבנן. ושמא אפילו בדיעבד נמי היכא דאיכא למהדר עובדא ליחוש לה. משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וכיון דאמור רבנן דמיפטרו ממצוה בההוא זימנא. כי עביד נמי לא מהני אלא היכא דלא אפשר בגוונא אחרינא. דכוותה אשכחן טובא עמ"ש בלח"ש פרק בתר' דפסחים ושמא אף אמה"ג ז"ל מודה דלא שפיר דמי לכתחלה וכן מטין דבריו קצת:
2
ג׳מיהא היכא דעברו וחלצו אוננין וליכא למיהדר עובדא ודאי תו לא צריך כהסכמת אמה"ג ז"ל
וצריך להבין כוונת א"מ ז"ל דאכתי היכא ניחא ליה דאע"ג דאפשר לומר כדעתו דאוננת חולצת. מכל מקום א"א לומר דמתייבמת: דלא דמי למצוה שאף האונן יכול להחמיר על עצמו לחד דעה ולקיים המצות. אבל פשיטא לכ"ע האוננין אסורים בתשמיש המטה. והא ודאי לא סליק אדעתא להתיר. אף שהיא מ"ע. דהא לא עדיפא ממצות עונה דהויא מצוה עוברת. ואפ"ה אסור. (ואין כאן מקום לסוגיא דבועל בעילת מצוה ופורש ודוק) כ"ש מצוה זו שאפשר לקיימה לאחר זמן. דודאי ליכא מ"ד. ופשיטא דאסורה באנינות. וא"כ במה מתורצת הקושיא דכל יבמה נעשית אוננת בשעת נפילה ואינה עולה ליבום באותה שעה. אלא צריך לומר כיון דבדיעבד קנה אותה אם בא עליה אפי' אוננת. שהיבמה נקנית בביאה כל שהיא בכל אופן. וכן אם היתה נדה נמי בת יבום היא דאפילו ביאה אסורה. נמי קונה ביבמה. ולא דמי לביאת ערוה. דלאו בת קנין היא. ושמע מינה מיהת דבדיעבד הויא ביאת האוננת ביאה: והוא הדין לחליצתה דבדיעבד חליצה היא מן התורה. ולא כמ"ש מהרי"ט דהויא לה כמאן דליתא. משמע דס"ל דבדיעבד נמי לא הויא חליצה. והא ודאי מסתברא כדעת א"מ ז"ל.
וצריך להבין כוונת א"מ ז"ל דאכתי היכא ניחא ליה דאע"ג דאפשר לומר כדעתו דאוננת חולצת. מכל מקום א"א לומר דמתייבמת: דלא דמי למצוה שאף האונן יכול להחמיר על עצמו לחד דעה ולקיים המצות. אבל פשיטא לכ"ע האוננין אסורים בתשמיש המטה. והא ודאי לא סליק אדעתא להתיר. אף שהיא מ"ע. דהא לא עדיפא ממצות עונה דהויא מצוה עוברת. ואפ"ה אסור. (ואין כאן מקום לסוגיא דבועל בעילת מצוה ופורש ודוק) כ"ש מצוה זו שאפשר לקיימה לאחר זמן. דודאי ליכא מ"ד. ופשיטא דאסורה באנינות. וא"כ במה מתורצת הקושיא דכל יבמה נעשית אוננת בשעת נפילה ואינה עולה ליבום באותה שעה. אלא צריך לומר כיון דבדיעבד קנה אותה אם בא עליה אפי' אוננת. שהיבמה נקנית בביאה כל שהיא בכל אופן. וכן אם היתה נדה נמי בת יבום היא דאפילו ביאה אסורה. נמי קונה ביבמה. ולא דמי לביאת ערוה. דלאו בת קנין היא. ושמע מינה מיהת דבדיעבד הויא ביאת האוננת ביאה: והוא הדין לחליצתה דבדיעבד חליצה היא מן התורה. ולא כמ"ש מהרי"ט דהויא לה כמאן דליתא. משמע דס"ל דבדיעבד נמי לא הויא חליצה. והא ודאי מסתברא כדעת א"מ ז"ל.
3
ד׳קושיא חמורה על שטת מהרי"ט ז"ל במניעת חליצת אונן
ואיכא למידק אדקשיא ליה לאמ"ה ז"ל אמהרי"ט מההיא דכל שאינה עולה ליבום. דאיכא לשינויי כשינויא דתו' לגבי נדה כנ"ל. ובלא"ה נמי לא קשיא כולי האי. דא"כ אין כאן מצות יבום וחליצה מעתה. ואטו למיעקר פרשה מן התורה. ניקו ונימא הכי. אלא ודאי היכא דאפשר איתמר ההיא דרשה דכל העולה. אבל היכא דלא אפשר. לבטולי מצות יבמין לגמרי מי איכא למימר. ומקטנה שחולצת בפעוטות נמי לא לותביה. דאיכא למימר דרחמנא רבייה כדאמרינן איש כתיב בפרשה כו' ובכלל כל שהתורה גילתה אין להוכיח ממנו כל כך. והא דעדיפא מנה איכא לאקשויי לשיטת מהרי"ט דס"ל חליצת אונן כמי שאינה. כיון דגברא לאו בר חיובא הוא. אי הכי נימא כיון דאידחי אידחי לגמרי. ולא יוכל עוד לחלוץ וליבם לעולם. ואע"ג דמאנינות דחיילא במיתת האח לק"מ כדאמרן. דכיון דלא משכחת לה בגוונא אחרינא. ודאי לא מילתא היא. אלא מיהא בנעשים אוננין ממת אחר בשעת מיתת המת המפלת וזוקקת ליבם. מי נימא כיון דאידחו ההיא שעתא דחייל חיובא. אידחו לגמרי ממצות יבום. דהו"ל כחגר ביום ראשון ונתפשט בשני וכן בקטן שהגדיל בשני דכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ואתאן לפלוגתא דמהר"מ והרא"ש תלמידו לגבי הבדלה דאונן. והא מהרי"ט גלי דעתיה דקאי ליה בשטת הרא"ש. אי הכי ליקשי לנפשיה דמשמע דלא קפיד אלא אההיא שעתא דאנינות. ומודה לבתר הכי דחזיא ליבום ולחליצה. ולטעמיה מי ניחא לבתר דעברה שעת אנינות נמי לא חזיין. כי אתרמי דנעשו אוננין בעוד האח גוסס דהו"ל דחויין מעיקרא. ודחוי מעיקרו אינו חוזר ונראה ולא שייך תו במצוה שנדחה ממנה בתחלת זמנה לדעת הרא"ש וסיעתו.
ואיכא למידק אדקשיא ליה לאמ"ה ז"ל אמהרי"ט מההיא דכל שאינה עולה ליבום. דאיכא לשינויי כשינויא דתו' לגבי נדה כנ"ל. ובלא"ה נמי לא קשיא כולי האי. דא"כ אין כאן מצות יבום וחליצה מעתה. ואטו למיעקר פרשה מן התורה. ניקו ונימא הכי. אלא ודאי היכא דאפשר איתמר ההיא דרשה דכל העולה. אבל היכא דלא אפשר. לבטולי מצות יבמין לגמרי מי איכא למימר. ומקטנה שחולצת בפעוטות נמי לא לותביה. דאיכא למימר דרחמנא רבייה כדאמרינן איש כתיב בפרשה כו' ובכלל כל שהתורה גילתה אין להוכיח ממנו כל כך. והא דעדיפא מנה איכא לאקשויי לשיטת מהרי"ט דס"ל חליצת אונן כמי שאינה. כיון דגברא לאו בר חיובא הוא. אי הכי נימא כיון דאידחי אידחי לגמרי. ולא יוכל עוד לחלוץ וליבם לעולם. ואע"ג דמאנינות דחיילא במיתת האח לק"מ כדאמרן. דכיון דלא משכחת לה בגוונא אחרינא. ודאי לא מילתא היא. אלא מיהא בנעשים אוננין ממת אחר בשעת מיתת המת המפלת וזוקקת ליבם. מי נימא כיון דאידחו ההיא שעתא דחייל חיובא. אידחו לגמרי ממצות יבום. דהו"ל כחגר ביום ראשון ונתפשט בשני וכן בקטן שהגדיל בשני דכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ואתאן לפלוגתא דמהר"מ והרא"ש תלמידו לגבי הבדלה דאונן. והא מהרי"ט גלי דעתיה דקאי ליה בשטת הרא"ש. אי הכי ליקשי לנפשיה דמשמע דלא קפיד אלא אההיא שעתא דאנינות. ומודה לבתר הכי דחזיא ליבום ולחליצה. ולטעמיה מי ניחא לבתר דעברה שעת אנינות נמי לא חזיין. כי אתרמי דנעשו אוננין בעוד האח גוסס דהו"ל דחויין מעיקרא. ודחוי מעיקרו אינו חוזר ונראה ולא שייך תו במצוה שנדחה ממנה בתחלת זמנה לדעת הרא"ש וסיעתו.
4
ה׳ישוב נכון לדברי מהרי"ט ותיובתא למ"ש הרשב"א בתשו' עכ"ז יש לקיים מ"ש הרמב"ן והרשב"א לענין הבדלה דט"ב במ"ש
וי"ל מהרי"ט ז"ל ס"ל כרא"ש בחדא בההיא דאונן לאו בר חיובא. ופליג עליה בחדא וס"ל דבתר זימנא ודאי מיחזי חזי. ולא דמי לחגר וקטן דלאו בני חיובא נינהו לגמרי. אבל היכא דגברא בר חיובא. אע"ג דאיסורא רביע עליה ההיא שעתא. הדר וחייל חיובא משום דאין דיחוי אצל מצות. ומנא תימרא דאפי' בדחוי מעיקרו ואינו ראוי לבילה ואין בידו לתקן נמי אמרינן הכי. מההיא דסוכה (דלג"ב) דאשחור מעי"ט דחוי מעיקרו דלא הוי דחוי תיפשוט ודבר זה כמדומה נתעלם מהרשב"א ז"ל בתשובה סקי"ז דעדיפא ליה נראה ונדחה. מדחוי מעיקרו. והרי תלמוד ערוך הוא בידינו דאדרבה דחוי מעיקרו עדיף דאיפשיט דלאו דחוי הוא. ובנראה ונדחה אכתי לא איפשיטא. והוי תיובתא כלפי סנאייהו דתרי אשלי רברבי הרמב"ן והרשב"א. ואיברא לענין דינא איכא למימר דשני להו בין דיחוי אצל מצות דעלמא. ובין דיחוי דאתי מכח גברא דלא בר חיובא וקמו להו בשיטתא דהרא"ש דכל היכא דגברא לא חזי האידנא. לא מפליג בין הוי בר חיובא. ללאו בר חיובא כלל. אלא בתר השתא אזלינן דכל היכא דלא חזי בשעתא דחייל חיובא: תו לא חזי. ולפ"ז פליג מהרי"ט אכל הני רבוותא:
וי"ל מהרי"ט ז"ל ס"ל כרא"ש בחדא בההיא דאונן לאו בר חיובא. ופליג עליה בחדא וס"ל דבתר זימנא ודאי מיחזי חזי. ולא דמי לחגר וקטן דלאו בני חיובא נינהו לגמרי. אבל היכא דגברא בר חיובא. אע"ג דאיסורא רביע עליה ההיא שעתא. הדר וחייל חיובא משום דאין דיחוי אצל מצות. ומנא תימרא דאפי' בדחוי מעיקרו ואינו ראוי לבילה ואין בידו לתקן נמי אמרינן הכי. מההיא דסוכה (דלג"ב) דאשחור מעי"ט דחוי מעיקרו דלא הוי דחוי תיפשוט ודבר זה כמדומה נתעלם מהרשב"א ז"ל בתשובה סקי"ז דעדיפא ליה נראה ונדחה. מדחוי מעיקרו. והרי תלמוד ערוך הוא בידינו דאדרבה דחוי מעיקרו עדיף דאיפשיט דלאו דחוי הוא. ובנראה ונדחה אכתי לא איפשיטא. והוי תיובתא כלפי סנאייהו דתרי אשלי רברבי הרמב"ן והרשב"א. ואיברא לענין דינא איכא למימר דשני להו בין דיחוי אצל מצות דעלמא. ובין דיחוי דאתי מכח גברא דלא בר חיובא וקמו להו בשיטתא דהרא"ש דכל היכא דגברא לא חזי האידנא. לא מפליג בין הוי בר חיובא. ללאו בר חיובא כלל. אלא בתר השתא אזלינן דכל היכא דלא חזי בשעתא דחייל חיובא: תו לא חזי. ולפ"ז פליג מהרי"ט אכל הני רבוותא:
5
ו׳עוד ד"א בביאור דעת מהרי"ט הנ"ל הערה אחרת וסתיר' מבוארת לדעת הנ"ל. והכרח לחלק בין היכ' דאפשר להיכא דלא אפשר
איברא יכילנא לשנויי תו שינויא רויחא דבכולה כרא"ש ס"ל. ועד כאן לא קאמר הרא"ש דכיון דנדחה נדחה עולמית. אלא היכא דתשלומין הוי כחגיגה ודכוותה. אבל במצוה שאין הזמן גורם וחיובה נמשך לעולם ולא בתורת תשלומין. מודה הרא"ש דאין דיחוי אצל מצות אפי' היכא דגברא לא חזי. ועדיין קשה לי קושיא גדולה על הגאון מהרי"ט ז"ל שנתעלם ממנו משנה שלמה דאונן שוחטין עליו הפסח. ואי ס"ד דפטור מכל המצות דבר תורה. היכי מייתי חולין לעזרה. ואיך נפטר בפסח כזה שאינו אפי' רשות שהרי אסור לו להחמיר על עצמו ואינו שייך במצות כלל לפי שטתו. היאך יכול לצאת בו י"ח. ואי משום דשאני פסח דבכרת. היכי אשכחן דכוותה. וכל היכא דאמרינן פטור מכל המצות אין חילוק בין מ"ע שבכרת וזולתה. והא ודאי קשיא טובא. ואפשר דאף הגאון מהרי"ט ז"ל לא אמר דחשובה כדליתא אלא בדאפשר לתקוני עדיין. אע"ג דאיכא למיחש לעיגון כל טצדקי דאפשר למעבד לכתחלה עבדינן משום חומרא דדבר שבערוה. מיהא בעברו וחלצו אוננין וא"א לתקן עוד. קרובני לומר דמודה בה הרב מוהרי"ט ז"ל נמי. עם שאין לשונו נוטה לכך. וכבר הוכחנו בעזה"י דלא מהדרינן עובדא בשא"א בענין אחר. ולכתחלה ודאי נכון לחוש לדבר:
איברא יכילנא לשנויי תו שינויא רויחא דבכולה כרא"ש ס"ל. ועד כאן לא קאמר הרא"ש דכיון דנדחה נדחה עולמית. אלא היכא דתשלומין הוי כחגיגה ודכוותה. אבל במצוה שאין הזמן גורם וחיובה נמשך לעולם ולא בתורת תשלומין. מודה הרא"ש דאין דיחוי אצל מצות אפי' היכא דגברא לא חזי. ועדיין קשה לי קושיא גדולה על הגאון מהרי"ט ז"ל שנתעלם ממנו משנה שלמה דאונן שוחטין עליו הפסח. ואי ס"ד דפטור מכל המצות דבר תורה. היכי מייתי חולין לעזרה. ואיך נפטר בפסח כזה שאינו אפי' רשות שהרי אסור לו להחמיר על עצמו ואינו שייך במצות כלל לפי שטתו. היאך יכול לצאת בו י"ח. ואי משום דשאני פסח דבכרת. היכי אשכחן דכוותה. וכל היכא דאמרינן פטור מכל המצות אין חילוק בין מ"ע שבכרת וזולתה. והא ודאי קשיא טובא. ואפשר דאף הגאון מהרי"ט ז"ל לא אמר דחשובה כדליתא אלא בדאפשר לתקוני עדיין. אע"ג דאיכא למיחש לעיגון כל טצדקי דאפשר למעבד לכתחלה עבדינן משום חומרא דדבר שבערוה. מיהא בעברו וחלצו אוננין וא"א לתקן עוד. קרובני לומר דמודה בה הרב מוהרי"ט ז"ל נמי. עם שאין לשונו נוטה לכך. וכבר הוכחנו בעזה"י דלא מהדרינן עובדא בשא"א בענין אחר. ולכתחלה ודאי נכון לחוש לדבר:
6