שאילת יעבץ, חלק א כ״חSheilat Yaavetz, Volume I 28
א׳דחיות ראיות החולקים על הגאונים הסוברי' דמומר אינו זקוק ליבו' וראיות גדולות לחזק דעת המתירים
והריני חוזר לענין שאלתך שמא כוונתך על ספק אחר. אם יש לסמוך ע"ד האומר שמומר אינו זוקק אשת אחיו כלל כמוזכר בטא"ה סימן קנ"ז. ולזה הנני מעתיק לך מ"ש זה ימים רבים בחי' על הב"י על מ"ש הרב"י בסי' הנ"ל והאריך לשון על הגאונים ובה"ע ז"ל שהביאו דעה זו ע"ש שהפריז על המדה במ"כ על מי שעלה ע"ד כך וכתב שראוי לרודפו ולכתתו עד החרמה שדבר פשוט הוא שאין לדברים אלו שורש וענף כו' וזה לשוני שם. הנה הרעיש הרב את העולם על הגאונים הקדמונים כאן. ובסי' מ"ד לא חרד הרב"י כל החרדה הגדולה הזאת ושם משמע לכאורה דלא פשיטא ליה כולי האי. ובאמת שדברי הגאונים יש להם על מה שיסמוכו דפשטא דסוגיין דפ"ק דחולין ודהוריות (די"א) וע"ז (דכ"ב) בהא סלקא דמומר לע"ז גרע מגוי וצדוקי הוי. והראיה מפ"ק דיבמות י"ל דלא נידוק מנה מידי דהתם לא שמעינן לישראל מומר. אלא בתינוקות שנטמעו בין הגוים. והא פשיטא לן דישראל מעליא הוא כדמוכח נמי בריש פ"ז דשבת דהא אנוס הוא. אבל לא במומר להכעיס דמין הוא ולא אחיך קרינא ביה. ולא ישראל הוא אחר שחטא. אלא המומר לדבר א' או לתיאבון. וכן משמע נמי מפ"ק דקדושין (די"ח) דמומר לע"ז אינו פשוט כ"כ שדינו כישראל מדדחינן התם למאן דיליף ירושה לגוי מאביו ד"ת מעשו. ודחינן דילמא ישראל מומר שאני. ואי ס"ד אע"פ שחטא בע"ז דינו כישראל לכל דבריו. מהיכי תיתי דלא נפלוג נמי בנכסי ד"ת. ומאי דילמא פשיטא דשני ושני. ולא תילף מיניה מידי לגוי שיירש את אביו. ואפילו במומר גופיה טעמא דגלי קרא. הא לא"ה מסברא לא הוה ירית.
והריני חוזר לענין שאלתך שמא כוונתך על ספק אחר. אם יש לסמוך ע"ד האומר שמומר אינו זוקק אשת אחיו כלל כמוזכר בטא"ה סימן קנ"ז. ולזה הנני מעתיק לך מ"ש זה ימים רבים בחי' על הב"י על מ"ש הרב"י בסי' הנ"ל והאריך לשון על הגאונים ובה"ע ז"ל שהביאו דעה זו ע"ש שהפריז על המדה במ"כ על מי שעלה ע"ד כך וכתב שראוי לרודפו ולכתתו עד החרמה שדבר פשוט הוא שאין לדברים אלו שורש וענף כו' וזה לשוני שם. הנה הרעיש הרב את העולם על הגאונים הקדמונים כאן. ובסי' מ"ד לא חרד הרב"י כל החרדה הגדולה הזאת ושם משמע לכאורה דלא פשיטא ליה כולי האי. ובאמת שדברי הגאונים יש להם על מה שיסמוכו דפשטא דסוגיין דפ"ק דחולין ודהוריות (די"א) וע"ז (דכ"ב) בהא סלקא דמומר לע"ז גרע מגוי וצדוקי הוי. והראיה מפ"ק דיבמות י"ל דלא נידוק מנה מידי דהתם לא שמעינן לישראל מומר. אלא בתינוקות שנטמעו בין הגוים. והא פשיטא לן דישראל מעליא הוא כדמוכח נמי בריש פ"ז דשבת דהא אנוס הוא. אבל לא במומר להכעיס דמין הוא ולא אחיך קרינא ביה. ולא ישראל הוא אחר שחטא. אלא המומר לדבר א' או לתיאבון. וכן משמע נמי מפ"ק דקדושין (די"ח) דמומר לע"ז אינו פשוט כ"כ שדינו כישראל מדדחינן התם למאן דיליף ירושה לגוי מאביו ד"ת מעשו. ודחינן דילמא ישראל מומר שאני. ואי ס"ד אע"פ שחטא בע"ז דינו כישראל לכל דבריו. מהיכי תיתי דלא נפלוג נמי בנכסי ד"ת. ומאי דילמא פשיטא דשני ושני. ולא תילף מיניה מידי לגוי שיירש את אביו. ואפילו במומר גופיה טעמא דגלי קרא. הא לא"ה מסברא לא הוה ירית.
1
ב׳ושמירה מעולה מן הסתירה
ואין להביא ראיה מאותה שאמרו קדושין (דל"ח) למ"ד דאפילו פלחי לע"ז מיקרו בנים. ותשמע מנה דדין ישראל שחטא יש לו למומר לע"ז. דמהתם ודאי ליכא לאוכוחי מידי אפילו למאן דאמר הכי. דההיא לאו לדינא קמ"ל אלא דרשה בעלמא היא. ולמימרא דאי הדרי בהו מקבל להו קב"ה ולא זז מחבבם כבנים. אבל מיהת כל כמה דלא הדרי אע"ג דמיקרו בנים משחיתים. הרי הם כעע"ז. שהם הם זרע מרעים. וראיה דה"נ אמרינן ספ"ק דיבמות דלא זזו משם עד שעשאום ג"ג כו' דכתיב בנים זרים ילדו. הא קמן אע"ג דמיקרו בנים כיון דבנים זרים נינהו כגוים חשיבי לגמרי ואין חוששין לקידושיהן. ומאי עדיפותא דזרע מרעים בנים משחיתים. מבנים זרים. אלא ודאי כדאמרן. ואין להוכיח מפ"ק דחולין דאיתא נמי שעשאום כג"ג. ולהחמיר בלבד אמרו. התם ודאי שאני דמשום חששה דמיעוטא נגעו בה וגזרה דרבנן בעלמא היא.
ואין להביא ראיה מאותה שאמרו קדושין (דל"ח) למ"ד דאפילו פלחי לע"ז מיקרו בנים. ותשמע מנה דדין ישראל שחטא יש לו למומר לע"ז. דמהתם ודאי ליכא לאוכוחי מידי אפילו למאן דאמר הכי. דההיא לאו לדינא קמ"ל אלא דרשה בעלמא היא. ולמימרא דאי הדרי בהו מקבל להו קב"ה ולא זז מחבבם כבנים. אבל מיהת כל כמה דלא הדרי אע"ג דמיקרו בנים משחיתים. הרי הם כעע"ז. שהם הם זרע מרעים. וראיה דה"נ אמרינן ספ"ק דיבמות דלא זזו משם עד שעשאום ג"ג כו' דכתיב בנים זרים ילדו. הא קמן אע"ג דמיקרו בנים כיון דבנים זרים נינהו כגוים חשיבי לגמרי ואין חוששין לקידושיהן. ומאי עדיפותא דזרע מרעים בנים משחיתים. מבנים זרים. אלא ודאי כדאמרן. ואין להוכיח מפ"ק דחולין דאיתא נמי שעשאום כג"ג. ולהחמיר בלבד אמרו. התם ודאי שאני דמשום חששה דמיעוטא נגעו בה וגזרה דרבנן בעלמא היא.
2
ג׳ובסי' מ"ד הביא הרב ראיה יותר ברורה מההיא דהחולץ טבל ועלה הרי הוא כישראל למנ"מ דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל קידושיו קידושין כישראל מומר. אבל ג"כ יש לדחותה דילמא לא במומר לע"ז מיירי. וגר נמי דכוותה. דהדר ביה מעול מצות. כגון לאכול נבילות. אבל לע"ז לא חזר בו:
3
ד׳לפום ריהטא י"ל הוכחה גמורה דאף מומר לע"ז הרי הוא כישראל לענין קידושין
אמנם לכאורה נראה לי להביא ראייה גמורה דאפילו במומר לע"ז נמי תפסי קידושין. דהא קיי"ל ע"מ שהוא רשע גמור אפילו צדיק גמור מקודשת שמא הרהר ע"ז בלבו. ואע"ג דכתב הרא"ש שהוא ספק קידושין. היינו משום דשמא הוא. אבל בברי דעובד ע"ז. הויא מקודשת קידושי ודאי וזה ברור וצ"ע מחמת מ"ש לעיל.
אמנם לכאורה נראה לי להביא ראייה גמורה דאפילו במומר לע"ז נמי תפסי קידושין. דהא קיי"ל ע"מ שהוא רשע גמור אפילו צדיק גמור מקודשת שמא הרהר ע"ז בלבו. ואע"ג דכתב הרא"ש שהוא ספק קידושין. היינו משום דשמא הוא. אבל בברי דעובד ע"ז. הויא מקודשת קידושי ודאי וזה ברור וצ"ע מחמת מ"ש לעיל.
4
ה׳ביטול ראיה הנז' וקיום דעת הראשונים דמומר לע"ז להכעי' נסתלק מן האחוה
אכן יש מקום אתי ליישב בריוח דכי דייקינן מההיא דע"מ שהוא רשע גמור דאי הוה ברירא מילתא דכדבריו כך הוא ודאי ולא שמא וספק. אז פשיטא דמקודשת גמורה ודאית היא. היינו בודאי הרהר בלבו לע"ז. דנדון על המחשבה לרשע גמור. ולענין עונש בלבד הדברים אמורים שנתפס על דברים שבלב. בע"ז דכתיב בה למען תפוס כו'. מיהא מן האחוה לא נסתלק עד שיעבוד בפועל ממש. דהא קיי"ל הכי דלא הוי מומר לע"א לשום דבר בדין תורה עד שיעבוד במזיד אחר התראה כמבואר במקומו בי"ד. ולעולם אימא לך היכא דעבד במזיד ולהכעיס והתיר עצמו למיתה. דתו לא קרינן ביה ישראל שחטא. אלא ישראל שנשתמד הוא קרוי. ונעקר מן העולם ומאחוה דישראל בכתב בית ישראל לא יכתב לא יזכר ולא יפקד שמו בספר החיים דגברא קטילא הוא: ונראה דהיינו דאיתא בהשולח (דמד"א) כותי ישראל מומר. א"ד כישראל א"ד כנכרי. הני תרתי לישני קושטא נינהו. מ"ד כישראל. בסתם מומר שאינו עע"ז להכעיס קמיירי. וכן בכותי קודם גזרה. ומ"ד כנכרי. איירי במומר לע"ז. וכן כותי כיוצא בו. אחר שגזרו עליהן
אכן יש מקום אתי ליישב בריוח דכי דייקינן מההיא דע"מ שהוא רשע גמור דאי הוה ברירא מילתא דכדבריו כך הוא ודאי ולא שמא וספק. אז פשיטא דמקודשת גמורה ודאית היא. היינו בודאי הרהר בלבו לע"ז. דנדון על המחשבה לרשע גמור. ולענין עונש בלבד הדברים אמורים שנתפס על דברים שבלב. בע"ז דכתיב בה למען תפוס כו'. מיהא מן האחוה לא נסתלק עד שיעבוד בפועל ממש. דהא קיי"ל הכי דלא הוי מומר לע"א לשום דבר בדין תורה עד שיעבוד במזיד אחר התראה כמבואר במקומו בי"ד. ולעולם אימא לך היכא דעבד במזיד ולהכעיס והתיר עצמו למיתה. דתו לא קרינן ביה ישראל שחטא. אלא ישראל שנשתמד הוא קרוי. ונעקר מן העולם ומאחוה דישראל בכתב בית ישראל לא יכתב לא יזכר ולא יפקד שמו בספר החיים דגברא קטילא הוא: ונראה דהיינו דאיתא בהשולח (דמד"א) כותי ישראל מומר. א"ד כישראל א"ד כנכרי. הני תרתי לישני קושטא נינהו. מ"ד כישראל. בסתם מומר שאינו עע"ז להכעיס קמיירי. וכן בכותי קודם גזרה. ומ"ד כנכרי. איירי במומר לע"ז. וכן כותי כיוצא בו. אחר שגזרו עליהן
5
ו׳תמיהא עמ"ש בהג"מר לחלק בין היה מומר בשעת נישואי אחיו או אח"כ
ותמהני במ"ש עוד הרב"י בשם הגהות מרדכי לחלק בין היה מומר בשעת נישואין או אח"כ. דאם נשואין מפילין לא היתה זקוקה. לפי שאסור לה. ולא ידעתי למה נתפייס הרב בכאן. דאם הוא כישראל לכל דבר. מדוע אינו זוקק אפילו היה מומר קודם הנישואין. והיכן מצינו שאסור לה. ער"ס קנ"ד בהג"ה. ואפילו היה אסור איסור מצוה או קדושה. חליצה מי לא בעיא:
ותמהני במ"ש עוד הרב"י בשם הגהות מרדכי לחלק בין היה מומר בשעת נישואין או אח"כ. דאם נשואין מפילין לא היתה זקוקה. לפי שאסור לה. ולא ידעתי למה נתפייס הרב בכאן. דאם הוא כישראל לכל דבר. מדוע אינו זוקק אפילו היה מומר קודם הנישואין. והיכן מצינו שאסור לה. ער"ס קנ"ד בהג"ה. ואפילו היה אסור איסור מצוה או קדושה. חליצה מי לא בעיא:
6
ז׳מראה פנים לדעת המקילין אפילו את"ל דדינו כישראל לפ"ז לחלק בין מומר שקיד' ובין יבם מומר
ועוד נ"ל ליישב דעת הגאונים וסיעתם הגדולה מצוקי ארץ שהסכימו בזה כמו שמבואר בס' ת"ה באריכות גדול שיש שורש וענף לדבריהם. ולא בטח הרב בת"ה בכחו החזק. ואע"פ שראה חולשה בדברי הגאונים לא סמך על דבריו וראיותיו להטיח נגד דעתם לדחותם לגמרי. ועל כן נראה לי שהעיקר והיסוד של הגאונים ז"ל שסמכו עליו (אף אם מהרבה טעמים ונימוקים באו לידי מדה זו אבל היסוד המיוחד בכל זה) הוא לדעתי שנסמכו על מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעוה רבנן לקידושי מניה. ובודאי לאותן ישיבות של גאונים היה כח ב"ד יפה להורות כזה. ובכן יקל עלינו להשיב על הטענות החזקות של צד האוסרים שבנו בנין חזק אההיא דהחולץ דאי הדר ביה ומקדש קידושיו קידושין. שאפילו תאמר דהדר לסורו לע"ז. ולא כמו שרציתי לפרש לעיל. מ"מ לא נדחו דברי המתירין ביבם מומר. דאיכא למימר בנשואי אחיו שהיו כדת משה וישראל דודאי קידש אדעתא דרבנן. ואית לן למימר אפקעינהו רבנן לקידושיה. משא"כ במומר המקדש בת ישראל דודאי לאו אדעתא דרבנן מקדש. וליכא למימר אפקעינהו לקידושין. שהן קידושין גמורין דבר תורה. ואין כח חכמים יפה להפקיעם. להתיר איסור כרת. אלא ע"י דעת המקדש שתלה קידושין שלו בדעתם. וע"כ הוצרכו לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. דמשו"ה מצו רבנן לאפקועינהו. הא לא הכי לא. וזה פשוט וא"כ אין שייך זה אלא ביהודי כשר ולא במומר. דאע"ג דחטא. קידושיו קידושין. ולא מצו רבנן לפקועי בלא כלום:
ועוד נ"ל ליישב דעת הגאונים וסיעתם הגדולה מצוקי ארץ שהסכימו בזה כמו שמבואר בס' ת"ה באריכות גדול שיש שורש וענף לדבריהם. ולא בטח הרב בת"ה בכחו החזק. ואע"פ שראה חולשה בדברי הגאונים לא סמך על דבריו וראיותיו להטיח נגד דעתם לדחותם לגמרי. ועל כן נראה לי שהעיקר והיסוד של הגאונים ז"ל שסמכו עליו (אף אם מהרבה טעמים ונימוקים באו לידי מדה זו אבל היסוד המיוחד בכל זה) הוא לדעתי שנסמכו על מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעוה רבנן לקידושי מניה. ובודאי לאותן ישיבות של גאונים היה כח ב"ד יפה להורות כזה. ובכן יקל עלינו להשיב על הטענות החזקות של צד האוסרים שבנו בנין חזק אההיא דהחולץ דאי הדר ביה ומקדש קידושיו קידושין. שאפילו תאמר דהדר לסורו לע"ז. ולא כמו שרציתי לפרש לעיל. מ"מ לא נדחו דברי המתירין ביבם מומר. דאיכא למימר בנשואי אחיו שהיו כדת משה וישראל דודאי קידש אדעתא דרבנן. ואית לן למימר אפקעינהו רבנן לקידושיה. משא"כ במומר המקדש בת ישראל דודאי לאו אדעתא דרבנן מקדש. וליכא למימר אפקעינהו לקידושין. שהן קידושין גמורין דבר תורה. ואין כח חכמים יפה להפקיעם. להתיר איסור כרת. אלא ע"י דעת המקדש שתלה קידושין שלו בדעתם. וע"כ הוצרכו לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. דמשו"ה מצו רבנן לאפקועינהו. הא לא הכי לא. וזה פשוט וא"כ אין שייך זה אלא ביהודי כשר ולא במומר. דאע"ג דחטא. קידושיו קידושין. ולא מצו רבנן לפקועי בלא כלום:
7
ח׳ובזה לא נשארה ראיה להאוסרין שתולין זה בקידושין. וכן מה שהבאתי אני לעיל מהרהר ע"ז בלבו דמקודשת. היינו נמי מהאי טעמא דאנן סהדי דלא קידש אדעתא דרבנן כיון דהרהר בע"ז. וזה נראה נכון ואמיתי בדעת הגאונים ז"ל שלא יקשה עליהם כלל כל מה שהקשו ודוק. ולפ"ז העולה מדעת הגאונים דאע"ג דחיישי לקידושי מומר. ליבם מומר לא חיישי. דאדעתא דהכי לא נסיב אחיה:
8
ט׳כללים העולים ממ"ש לענין זיקת מומר דבעל ודיבם
וצ"ע מאי דעתם בבעל מומר שמת בלא בנים. מי אמרי בהא נמי איגלאי מילתא למפרע דלא קידש אדעתא דרבנן: או דילמא למפרע הוא נפסל לא אמרינן. דהשתא הוא דאיתרע. ומשו"ה שייך ביה נמי כל דמקדש ואפקעינהו רבנן לקידושיו מעיקרא. ע"י דאיגלאי בהתתיה דנעשה מומר ואשתו פטורה כדס"ל לרב יהודאי כמוזכר כאן בטור וזה בקידש ביהדות ואח"כ המיר. אבל קידש בהמרותו לפני עדים כשרים קידושיו קידושין אף לדעת הגאונים וזוקק אשתו ליבום. דקידושין בכדי לא פקעי כדפרשנו דלא מצו רבנן לפקועי אלא בדקדיש אדעתייהו. כך נראה לי בדעתם. וכל זה לא מיירי אלא בנעשה מומר בגדלו. אבל תינוק שנאנס ונטמע בין הגוים. כולי עלמא מודו דדין ישראל יש לו לכל הדברים ואפי' לדורות דורותיו. וכה"ג גם להגאונים אף היבם מומר זוקק אשת אחיו וק"ל. ושהמיר בגדלו נמי לא אמרן אלא בהמיר לשאר דברים או אפי' לע"ז מאהבה ומיראה או לתיאבון ולפרוק עול תורה ואיסורין מעליו ולהשביע יצרו בעברה. וכל כי כה"ג דלבו לשמים וכגון דלא קיבל התראה. ואינו עובד אלא לפנים. הוא דזוקק ודאי. דישראל שחטא קרינן ביה בלי ספק. ובמ"א הארכתי בזה. (עמש"ל ס"ג בס"ד) אבל בעע"ז במתכוין להכעיס. נ"ל שיש מקום חשוב לסמוך על דברי הגאונים המקילין בכל ענין שאינו זוקק אשת אחיו ואינו אוסר אשתו. אם יצטרפו סניפים אחרים להקל. אלא שאינני כדאי לחוות דעתי בענין ערוה החמורה חס לזרעא דאבא. דלא לימטייה אפי' מכשורא שיבא. ומי שכחו יפה יורה ידין ע"פ התורה אשר יורוהו מן השמים לזכות או לחובה. ויהיו דברי אלה מונחים בלי הכרעה עד שיבואו ליד בעל שיקול הדעת אשר בידו מאזני פלס בחינה טובה. דברי הטרוד יעבץ ס"ט חותם בעמדין התצא"ל:
וצ"ע מאי דעתם בבעל מומר שמת בלא בנים. מי אמרי בהא נמי איגלאי מילתא למפרע דלא קידש אדעתא דרבנן: או דילמא למפרע הוא נפסל לא אמרינן. דהשתא הוא דאיתרע. ומשו"ה שייך ביה נמי כל דמקדש ואפקעינהו רבנן לקידושיו מעיקרא. ע"י דאיגלאי בהתתיה דנעשה מומר ואשתו פטורה כדס"ל לרב יהודאי כמוזכר כאן בטור וזה בקידש ביהדות ואח"כ המיר. אבל קידש בהמרותו לפני עדים כשרים קידושיו קידושין אף לדעת הגאונים וזוקק אשתו ליבום. דקידושין בכדי לא פקעי כדפרשנו דלא מצו רבנן לפקועי אלא בדקדיש אדעתייהו. כך נראה לי בדעתם. וכל זה לא מיירי אלא בנעשה מומר בגדלו. אבל תינוק שנאנס ונטמע בין הגוים. כולי עלמא מודו דדין ישראל יש לו לכל הדברים ואפי' לדורות דורותיו. וכה"ג גם להגאונים אף היבם מומר זוקק אשת אחיו וק"ל. ושהמיר בגדלו נמי לא אמרן אלא בהמיר לשאר דברים או אפי' לע"ז מאהבה ומיראה או לתיאבון ולפרוק עול תורה ואיסורין מעליו ולהשביע יצרו בעברה. וכל כי כה"ג דלבו לשמים וכגון דלא קיבל התראה. ואינו עובד אלא לפנים. הוא דזוקק ודאי. דישראל שחטא קרינן ביה בלי ספק. ובמ"א הארכתי בזה. (עמש"ל ס"ג בס"ד) אבל בעע"ז במתכוין להכעיס. נ"ל שיש מקום חשוב לסמוך על דברי הגאונים המקילין בכל ענין שאינו זוקק אשת אחיו ואינו אוסר אשתו. אם יצטרפו סניפים אחרים להקל. אלא שאינני כדאי לחוות דעתי בענין ערוה החמורה חס לזרעא דאבא. דלא לימטייה אפי' מכשורא שיבא. ומי שכחו יפה יורה ידין ע"פ התורה אשר יורוהו מן השמים לזכות או לחובה. ויהיו דברי אלה מונחים בלי הכרעה עד שיבואו ליד בעל שיקול הדעת אשר בידו מאזני פלס בחינה טובה. דברי הטרוד יעבץ ס"ט חותם בעמדין התצא"ל:
9
י׳בהיותי עסוק בהדפסת ספרי זה אירע פה נדון זקוקה למומר והוצרך הדבר לישאל לחכמים שלח אלי הה"ג האב"ד נר"ו טופס השאלה עם תשובתו בצדו וגזר עלי הקטן לחוות דעי להיכן היא נוטה גם ביקש מידי שאעתיק ואראה לו מ"ש בתשו' הנז' בחלק הנוגע לנדון זיקת מומר כאשר שמע והוטב בעיניו ורצה לראותו ואנכי לא מריתי אחור לא נסוגותי ואעש כאשר צוותי והילך פסק המורה מרי דאתרא:
10