שאילת יעבץ, חלק א נ״הSheilat Yaavetz, Volume I 55

א׳ועל אשר הקשה לשאול אודות האשה שאינה יכולה לטהר עצמה לבעלה. לא היה מהראוי להשיב כלל. כי מה לי לטפל בעסק חמור כזה. שאין אחריותו עלי. ואיננה מהסרים למשמעתי. ואפי' אחריות דנפשיה לא ניחא ליה לאינש לקבולי. וגם במקומי לבי ירא וחרד לסמוך על דעתי בחמורות כאלה. שהן ספק איסור כרת. או ביטול פ"ו ח"ו. וכ"ש שאין רוחי גבוהה ודעתי זחה להגיס לבי בהוראה שלא במקומי. אעפ"כ להיות מצוה גדולה להשתדל כדי לטהר אשה לבעלה. נזדקקתי לשאלתו ועיינתי בה ועל כל הצדדים חזרתי. יגעתי ולא מצאתי לה מנוח אשר ייטיב לה לתקנה ולטהרה לזו. כל עוד שתראה ותמצא דם בבדיקה אחר ההשתנה עה"ד הנז' בשאלה:
1
ב׳ולא דמיא כלל לנדון האשה שרואה דם מחמת חולי הארין ווינד שהוזכר בסי' קצ"א בהג"ה. לפי שכל רבותינו ז"ל שוין בדבר שאינה תולה במכה אפי' יש לה ווסת. אם לא בידוע שמכתה מוציאה דם. או הוכחה גדולה ועצומה. ואפ"ה כה"ג דווקא ברואה מחמת תשמיש. הוא שהקלו לתלות באמתלא דמכה עלולה להוציא דם. שיש לתלות ג"כ במיעוך השמש. וכדי שלא לאוסרה על בעלה. ודווקא שלא בשעת ווסתה.
2
ג׳אשה המוצאת דם בבדיקה לאחר ההשתנהנ צריכה לד' תנאים כדי להתירה לבעלה
אבל שלא מחמת תשמיש (ואין שם מכה מבוררת גלויה ונכרת) אע"ג דאית לה ווסת. ורואה בין עונות הווסת בהשתנה ולאחר השתנה. צריכה לארבעה תנאים כדי להתירה. כפי המתברר לי מדרז"ל. שהם האחד שתראה עם השתן ג"כ. דהיינו כשתטיל מים לתוך הספל תמצא בתוכו דם עם מי רגליה. והשני שמי רגליה מצערות אותה מאד בשעה שיוצאות. השלישי וגם יש לה הוכחה שמחמת מכה שבחדרי בטנה. או בכליות ובצדדי המקור הדם שותת. כגון שמוצאה הדם בשינוי דהיינו כעין חול או מוגלא. דכיון שגדול הכאב מאד. ויש לה במה לתלות. דיינינן לה כמכה מבוררת שידוע שמוציאה דם בצירוף כל התנאים הללו. והרביעי שעכ"ז זקוקה לבדיקה שהוזכרה בהג"ה הנ"ל המתבארת מתוך תשו' מהרי"ל (ר"ג) ומהר"יו (כ"ה) וש"ד. וזוהי. שלאחר שתבדוק היטב ותקנח עצמה יפה. תשים מוך באותו מקום בעומק הרחם כל כך שיהא ודאי למעלה ממקום שיוצאים משם מי רגלים. שאותו נקב ידוע שהוא למטה הרבה מן המקור. ואז תשתין לתוך הספל. ואם תמצא בתוכו דם. ותוציא המוך אחר שרחצה תחלה וקנחה אותו מקום מלכלוכי מ"ר ודם. כדי שלא יתלכלך המוך. וכשתמצאנו לבן ונקי כבתחלה. אזי הותרה לבעלה. וזה דווקא שלא בשעת ווסתה. ושוב אינה צריכה בדיקה אחרת:
3
ד׳וא"כ הדבר פשוט וברור מאד בנ"ד שאין כאן מקום להקל כל עיקר. שהרי אין באשה זו אפי' א' מכל צדדי ההיתר הנז'. שלפי לשון השאלה משמע שאינה מוצאת דם בתוך מ"ר. כי אם בבדיקתה אחר ההשתנה. גם לא הוזכר שמצערות אותה מאד ביציאתן. ושיש לה הוכחה גדולה ורגלים לדבר שדם זה מן הצדדים הוא כנז'. כי מה שזכר שיש לה כאב תחת החזה. והרופא הגוי אומר שיש לה מכה או מורסא תוך הגוף לפעמים היא פתוחה ולפעמים סתומה. וכל עת שמרגשת כאב המכה. אין הדם יוצא ממקורה מפני שהיא סתומה. אכן כשאינה מרגשת כאב הנ"ל אזי המכה פתוחה ונוזל הדם ממנה. וגם האשה אומרת כדבריו כן הוא. כל זה אינו לעזר ולהועיל. לפי שאין כל כאב נידון כמכה. צא ולמד מספרו של א"מ הגאון ז"ל כשהשיג על עבודת הגרשוני ובט"ז ז"ל בדברים נכוחים (סי' ע"ג):
4
ה׳לא כל כאב דינו כמכה ואף במכה אין לתלות המקולקלת אם אינה מבוררת וניכרת לאפוקי אומדנא גרידא ודאי לאו מילתא היא ואפי' מכה ידועה ונרגשת במישוש לפעמים איננה להועיל לה ואינה ניתרת
וכללו של דבר אין תולין במכה אם אינה מבוררת באותו מקום. ואי אפשר לעמוד עליה ע"י בדיקה. אם לא ע"י הוכחות גדולות ונאמנות כמו כאב גדול בהטלת מ"ר ומשתנת חול בתוכן. שהדבר ברור שמחמת החולי שבכליות הוא בא. או מוגלא היוצאת עם הדם והאשה אומרת ברי שמצדדין הוא בא ולא מן המקור. אבל כאב כגון זה שהוא למעלה תחת החזה. אפי' נאמין לדברי הרופא שמחמת מכה שבגוף נוזל הדם כשהיא פתוחה. מכל מקום מאחר שמודה שדם זה דרך המקור הוא בא. לכ"ע ודאי דם טמא הוא אפי' לבעלה. דעד כאן לא איפליגו במקור אם מקומו טהור. אלא לגבי דם הבא ממכה שבמקור. שהרי אנו יודעין בבירור שאין דם מקור מעורב בו. שהוא באופן שלא נפתח המקור שממנו נביעת דם הראייה. רק מן המכה שיש לה בכותלי הרחם. שכיון שזה ידוע לנו. הרי זה תולה בו. משא"כ בדם שבא מעליוני הגוף. ועובר דרך וורידי המקור. שמהם נביעת דם הווסת. ודרך שם פורסת נדה. מה לי אם מכה שבגוף גרמה לה להפתח ולהוציא דם. או אם נפתחים הוורידים מעצמן ומוציאין דם. אחר שהדם הנמצא יוצא ובא ממקור דמיה. בדרך שבא דם טמא. שאפי' יהא ודאי דם מכה מעורב בו. וגם אפי' ראינו מוגלא עמו. אין ספק בדבר שדם טמא הוא זה. לפי שע"י פתיחת המקור הדם יוצא. וכי היכי דכי אתא דם עם מ"ר משביל המים. דם טהור הוא אפי' הדור מ"ר למקור ואייתו דם. לדידן דקיי"ל כר"י. ה"ה איפכא דם הבא מן המקור לעולם טמא הוא. יבוא מהיכן שיבא ובסבה שתהיה אחת היא (וקיי"ל נמי כרב (דלה"ב) דס"ל מעין אחד הוא התורה טימאתו ותורה טהרתו ואין לך במעין אלא מה שהתירה תורה וק"ל):
5
ו׳דם המקור טמא אליבא דכ"ע אפי' בא ממקום אחר ועובר דרך שם
והגע בעצמך כל אשה שרואה שלא בשעת וסתה לפעמים. או שנתקלקלה וסתה. מדוע לא תתלה בחולי ומכה. שהרי בלי ספק אירע לה איזה מקרה או חולי ברחם ובמקור הגורם שינוי ווסת. ושיוציא מקורה הדם שלא בזמנה ושלא כמנהגו. אלא שאין ספק שדם היוצא מן המקור כדרכו. ר"ל כשאין מקום לתלות במכה וחבורה שבתוכו או שבצדדין. המוציאה דם בודאי בלי תערובת דם וסת ונדה. אין חוששין למכה שבגוף למעלה הימנו. הגורם לו שיוציא דם. מאחר שמוציאו כדרכו ממקור דמיה ומקום נביעתו. וזה ברור כשמש. (ועמש"ל סי"ג דלג"א):
6
ז׳וכ"ש כאן באשה זו שהיא הפך מכל הנשים. שמצינו לרבותינו בעלי הוראות בתשובותיהם שתלו להן דם הנמצא שלא בשעת ווסתה במכה. כשהוא בא בכאב. וזה בא שלא בכאב ותהי להפך. ולא בכל מה שהרופא גוזר ואומר ושופט בשכלו נשמע לו. עיין בתשו' מהר"מל. ובתשו' א"מ הגאון ז"ל כמה הקפיד על בעל עבודת הגרשוני בכיוצא בזו (ובמ"ש בס"ד באג"ב לענין נאמנות הרופא במה שנוגע לדיני תורתינו הקדושה. יע"ש באורך):
7
ח׳גם בתשו' הב"ח לא סמך על מכה מורגשת בעליון הגוף לבדה
ובתשו' הב"ח (סי' פ"ה) נראה להדיא שלא סמך על נדון כיוצא בזה. ולא תלה כלל בבועה שהיתה מרגשת תחת הלב. ואע"פ שהיה שם תרתי לטיבותא (כדמשמע מלשון השאלה) חדא שהיתה הבועה והמורסא נרגשת במישוש במקום מיוחד תחת הלב. באופן שאין בו ספק. ולא מחמת אומדנא בלבד. ועוד שמוכיחה בצידה. שהיה דרכה לצאת ליחה ירוקה ומוגלא כמו שיוצא מן המורסא. ואח"כ מצאה דם כדרך המורסא שסופה דם. אעפ"כ לא הקיל הרב ז"ל מטעמים אלו לגמרי. אם לא מטעמים וצדדים אחרים שהיו שם להקל. כמבואר בקל ודו"ק:
8
ט׳גם אין דברי הרופא הלז מתקבלים אצל השכל. שאם כדבריו שמחמת מכה שבגוף במקום הכואב לה תחת הלב והחזה או שאר הקרבים. הדם נוטף. היה לו לצאת דרך גדולים או קטנים. וברעי או בשתן מיבעי ליה לאשתכוחי. והרי בכאן האשה והרופא שניהם מודים שבא מן המקור לפי לשון השאלה אם בא בדקדוק. על כן אינני רואה שום צד לקולא. ולא תועיל לאשה זו בדיקת המוך הנ"ל. שהוזכרה בהגהת הש"ע כנ"ל. כל עוד שלא שינתה מדתה:
9
י׳ולית דין צריך בשש שאסורה להיבעל על דם זה. אם תחזור ותמצאנו על האופן הנז' בשאלה. עד אחרי טהרתה. ומן השמים ירחמו עליה לרפאותה:
10
י״אמיהו אם בדקה עצמה ג' פעמים אחר ההשתנה ולא מצאה. שוב אינה צריכה עוד לבדוק אחר זה. שכבר נעקרה חזקה קמייתא. וכל לבעלה לא בעיא בדיקה. ואם רגילה לראות כן לפרקים קובעת לה ווסת. אם הוא בעונות שוות או בדילוג. וחוששת לו עד שתעקרנו:
11
י״בותמיהני על השואל שחתם לשונו ושאלתו סתם. כשאלת התם. ולא כשאלת החכם שהיא חצי תשובה. שלא נתברר בדבריו אם כל פעם אחר השתנה מוצאת דם בבדיקה. ומלשון השאלה נראה לפעמים מצאה ולפעמים לא. והי"ל לחקור אחר זה היטב. ולפרש ג"כ אם נמצא גם בתוך מ"ר אם לאו. כל זה הי"ל לבאר היטב. ואשוב אתפלא על תחלת דברי פיהו הבלתי מדוקדק. כי מה אלו שני עדים שדרך בנות ישראל לשמש בהן. שלא הוזכרו אלא לטהרות כסוגיין דעלמא. וכן מה ששינה בדבר הבדיקה לפני תשמיש כו' אינו מכוון להלכה. דלדידן קיי"ל לא בעיא בדיקה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש. באשה שיש לה ווסת. אדרבה אין לה לבדוק בשעת תשמיש כלל. (א"ל ר"ל לפני דלפני ולא דק בלישניה) מעתה חל עליו חובת ביאור ובירור דברים הללו על בוריין. בטרם ידרוש משפט האשה ודינה. אם יש לה תקנה:
12