שאילת יעבץ, חלק א נ״חSheilat Yaavetz, Volume I 58
א׳עוד על ענין הנ"ל עש"ק י"ב למ"בי תצ"ל.
1
ב׳החכם המעולה לש"ט ולתהלה כמהר"א יצ"ו:
2
ג׳קיום ואישור מש"ל דבנ"ד ליתיה לדין קבוע לגמרי
אד"ש הנני מן המודיעים לאהובי הנעים כי בטלתי רצוני מפני רצון מעכ"ת וקיימתי מצותו שהיא עלי חובה. ולהראות החבה דחקתי את השעה שלא היתה עומדת לי ולא הוכשרה לתשובה. מטעם שהודעתיו בקודם ובעונות אכתי לא פלטי מנה לגמרי עד יחון ה' וירפאני ויחלימני ויחזקני להוסיף אומץ בתורתו הקדושה. ומעכ"ת הקשה לשאול להשיבו דבר בבי דואר ראשון. ולא היה פנאי כי אם כשעה חדא אחר טעימת שחרית. ואעפ"כ נזדרזתי למלאות שאלתו ש"ח ההגונה. ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי בקיצור מופלג כאשר הכילני הזמן אז ולא עוד שאפי' היה פנאי הרבה אני שונא ומואס במאריך טירחא. ואפי' לתלמידים הזהרנו לשנות דרך קצרה כ"ש לגדולים בתורה כמעכ"ת. ודאי פחיתות וגנאי הוא להאריך שלא לצורך ולהרחיב הדבור בדברים הידועים שאין שונין ואין מפרשין לחכם כי"ב. ועל כן סמכתי על רוחב לבבו. וידינני לזכות על שקצרתי במה שכבר דשו בו רבים וגדולים. והכל גלוי וידוע לפותח וקורא בס' הטור והב"י במקומו. במעט עיון ידע לב חכם שורש הדין ומקורו להעמיד דבר על בוריו. ולכן יגיעת בשר הוא להעתיק בחנם דעות כת של קודמין בדין זה. או לחזק מה שאינו צריך חיזוק לעזור ללא כח. כמסייע שאין בו ממש. כי מי פתי יסור מן הדרך שכבשוה ראשוני הפוסקים ולזוז מהכרעת הש"ע בכאן שהיא בלי ספק דעת כל האחרונים. וקדמונים שוים בזה כמבואר בהשקפה ראשונה וזה א"צ לפנים. ולכן אתמה אם אדע שהמורה הורה לחומרא. דמי איכא הוראה כה"ג לאיסורא. אם לא במכאן ולהבא. אם נשווה בין הנושאים השוואה מוחלטת. אולם לבבי לא כן ידמה בבחינה מועטת. ואשר עלה בדעתי דעת פעוטות ונפה שלי קולטת. לחלק יצאתי ולדון בדבר חדש נצרכתי. שאין כאן בנ"ד דין קבוע כל עיקר. ושיש מקום חשוב להקל ולהתיר כל התערובת המסופק. אף משעה שנודע האיסור ואילך. בין בד"ח בין בזולתו. ודינו על דעתי כדין ביטול יבש ביבש. ואע"פ שלא מלאני לבי לפסוק הדין למיעבד עובדא כשמעתין. חס לי לזרעא דאבא להגיס דעתי בכך מבלי הסכמה מאנשים ידועים בחכמה. וזקנה ודעת שלמה. ואני אנא אני בא מבלי לחם ושלמ"ה. איננה משנתי רק חסרה. מידיעת התומ"ה. לא הגעתי להוראה לא באתי עדיין בימי בינה. לא דעת ולא תבונה. על כן להלכה בלבד אני אומר ולא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. וגם שלא במקומי. שראינו הלום הרשב"א ז"ל לא רצה להורות לאחרים להקל אם נהגו לאיסורא. אבל מה שאמרתי וחילקתי כנ"ל. הנני כעת עדיין כאשר הייתי מורה ובא מדעת תורה ודעת נוטה. ואע"פ שקיצרתי יותר מדאי. אקוה שהמועט יחזיק את המרובה. הואיל וכך יצא מתחת ידי. עתה לא רציתי להוסיף ולא לגרוע כ"א לאשרה ולקיימה כדחזי. אע"פ שכתבתי במהירות גדול בלי התיישבות הנצרך ועיון בספרים. בטחתי בחסד אל ית' שיצילני משגיאות. עם שאינני אומר לקבל דעתי. ולא טוב אנכי מאבותי ורבותי ז"ל שקטנם עבה ממתני. שלא נמלטו לפעמים משגיאה. באשר היא רשת פרושה לכל החיים המהלכים תחת השמש. מכאן מודעא רבה שאם יש לו מקום להשיב ישיב ואקבל דבריו בסבר פנים יפות. אולי נטתה ימיני מני הדרך לא אבוש. ולחזור בי לא אתמהמה עד בוש. כי עז"ה גדלנו ת"ל מנעורנו לאהוב את האמת. וזה כל מגמת פנינו בלי שום נטייה ופנייה לשום תועלת מדומה. לבא במרמה. בוויכוח נצוחי חלילה. וכ"ש בדבר הנוגע לדינא ולהוראה. לחפות על השקר. ולעשות סניגרון שאין לו עיקר. ובטוח אני במעכ"ת כמוהו כמוני יאהוב לרדוף הצדק והאמת. ואחר כוונת הלב דברים אמורים. בלבד שיכווין אותו לשמים:
אד"ש הנני מן המודיעים לאהובי הנעים כי בטלתי רצוני מפני רצון מעכ"ת וקיימתי מצותו שהיא עלי חובה. ולהראות החבה דחקתי את השעה שלא היתה עומדת לי ולא הוכשרה לתשובה. מטעם שהודעתיו בקודם ובעונות אכתי לא פלטי מנה לגמרי עד יחון ה' וירפאני ויחלימני ויחזקני להוסיף אומץ בתורתו הקדושה. ומעכ"ת הקשה לשאול להשיבו דבר בבי דואר ראשון. ולא היה פנאי כי אם כשעה חדא אחר טעימת שחרית. ואעפ"כ נזדרזתי למלאות שאלתו ש"ח ההגונה. ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי בקיצור מופלג כאשר הכילני הזמן אז ולא עוד שאפי' היה פנאי הרבה אני שונא ומואס במאריך טירחא. ואפי' לתלמידים הזהרנו לשנות דרך קצרה כ"ש לגדולים בתורה כמעכ"ת. ודאי פחיתות וגנאי הוא להאריך שלא לצורך ולהרחיב הדבור בדברים הידועים שאין שונין ואין מפרשין לחכם כי"ב. ועל כן סמכתי על רוחב לבבו. וידינני לזכות על שקצרתי במה שכבר דשו בו רבים וגדולים. והכל גלוי וידוע לפותח וקורא בס' הטור והב"י במקומו. במעט עיון ידע לב חכם שורש הדין ומקורו להעמיד דבר על בוריו. ולכן יגיעת בשר הוא להעתיק בחנם דעות כת של קודמין בדין זה. או לחזק מה שאינו צריך חיזוק לעזור ללא כח. כמסייע שאין בו ממש. כי מי פתי יסור מן הדרך שכבשוה ראשוני הפוסקים ולזוז מהכרעת הש"ע בכאן שהיא בלי ספק דעת כל האחרונים. וקדמונים שוים בזה כמבואר בהשקפה ראשונה וזה א"צ לפנים. ולכן אתמה אם אדע שהמורה הורה לחומרא. דמי איכא הוראה כה"ג לאיסורא. אם לא במכאן ולהבא. אם נשווה בין הנושאים השוואה מוחלטת. אולם לבבי לא כן ידמה בבחינה מועטת. ואשר עלה בדעתי דעת פעוטות ונפה שלי קולטת. לחלק יצאתי ולדון בדבר חדש נצרכתי. שאין כאן בנ"ד דין קבוע כל עיקר. ושיש מקום חשוב להקל ולהתיר כל התערובת המסופק. אף משעה שנודע האיסור ואילך. בין בד"ח בין בזולתו. ודינו על דעתי כדין ביטול יבש ביבש. ואע"פ שלא מלאני לבי לפסוק הדין למיעבד עובדא כשמעתין. חס לי לזרעא דאבא להגיס דעתי בכך מבלי הסכמה מאנשים ידועים בחכמה. וזקנה ודעת שלמה. ואני אנא אני בא מבלי לחם ושלמ"ה. איננה משנתי רק חסרה. מידיעת התומ"ה. לא הגעתי להוראה לא באתי עדיין בימי בינה. לא דעת ולא תבונה. על כן להלכה בלבד אני אומר ולא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. וגם שלא במקומי. שראינו הלום הרשב"א ז"ל לא רצה להורות לאחרים להקל אם נהגו לאיסורא. אבל מה שאמרתי וחילקתי כנ"ל. הנני כעת עדיין כאשר הייתי מורה ובא מדעת תורה ודעת נוטה. ואע"פ שקיצרתי יותר מדאי. אקוה שהמועט יחזיק את המרובה. הואיל וכך יצא מתחת ידי. עתה לא רציתי להוסיף ולא לגרוע כ"א לאשרה ולקיימה כדחזי. אע"פ שכתבתי במהירות גדול בלי התיישבות הנצרך ועיון בספרים. בטחתי בחסד אל ית' שיצילני משגיאות. עם שאינני אומר לקבל דעתי. ולא טוב אנכי מאבותי ורבותי ז"ל שקטנם עבה ממתני. שלא נמלטו לפעמים משגיאה. באשר היא רשת פרושה לכל החיים המהלכים תחת השמש. מכאן מודעא רבה שאם יש לו מקום להשיב ישיב ואקבל דבריו בסבר פנים יפות. אולי נטתה ימיני מני הדרך לא אבוש. ולחזור בי לא אתמהמה עד בוש. כי עז"ה גדלנו ת"ל מנעורנו לאהוב את האמת. וזה כל מגמת פנינו בלי שום נטייה ופנייה לשום תועלת מדומה. לבא במרמה. בוויכוח נצוחי חלילה. וכ"ש בדבר הנוגע לדינא ולהוראה. לחפות על השקר. ולעשות סניגרון שאין לו עיקר. ובטוח אני במעכ"ת כמוהו כמוני יאהוב לרדוף הצדק והאמת. ואחר כוונת הלב דברים אמורים. בלבד שיכווין אותו לשמים:
3
ד׳מה שחשב השואל לטריפה ודאית איננו אלא ספק לכ"ה
ואחרי זאת ההצעה אעשה את שלי לפרוע הקפותי. שרמזתי לו בכתבי הקודם שהן עוד אתי סניפים יפים וצדדים להקל בדבר. ולא ביארתי דברי כלל. הן לא קצרה ידי בעז"ה. כי אם מקוצר הזמן ונחיצת השעה. לא תוכל היריעה להכיל הידיעה. להאיר דברי אז. השי"ת יודע אם לא מדאגה מדבר פן ילך הפאשט לדרכו. וחשתי ולא התמהמתי שלא לעבור על דבריו להחמיץ המצוה. וחזי מר דגברא דפרע אנא. וזה יצא ראשונה. מ"ש מעכ"ת דמחמת שנמצאת המחט מונח בטחול לארכה ולצד חלל הגוף. דאף לכל הדעות היא טרפה ודאי עכ"ל. מטיבותיה אמינא דלא מודינא בהא. ולדידי חזי לי שאין כאן טרפה ודאית כל עיקר. דאפי' לדברי האחרונים ז"ל שהוציאו דברי רש"י ז"ל מפשטן. וסברי דניקבה לא איירי במחט דווקא. אינו אלא ספק טרפה. דלא גרע מטרפש שניקב. שאינו אלא ספק טרפה ודו"ק:
ואחרי זאת ההצעה אעשה את שלי לפרוע הקפותי. שרמזתי לו בכתבי הקודם שהן עוד אתי סניפים יפים וצדדים להקל בדבר. ולא ביארתי דברי כלל. הן לא קצרה ידי בעז"ה. כי אם מקוצר הזמן ונחיצת השעה. לא תוכל היריעה להכיל הידיעה. להאיר דברי אז. השי"ת יודע אם לא מדאגה מדבר פן ילך הפאשט לדרכו. וחשתי ולא התמהמתי שלא לעבור על דבריו להחמיץ המצוה. וחזי מר דגברא דפרע אנא. וזה יצא ראשונה. מ"ש מעכ"ת דמחמת שנמצאת המחט מונח בטחול לארכה ולצד חלל הגוף. דאף לכל הדעות היא טרפה ודאי עכ"ל. מטיבותיה אמינא דלא מודינא בהא. ולדידי חזי לי שאין כאן טרפה ודאית כל עיקר. דאפי' לדברי האחרונים ז"ל שהוציאו דברי רש"י ז"ל מפשטן. וסברי דניקבה לא איירי במחט דווקא. אינו אלא ספק טרפה. דלא גרע מטרפש שניקב. שאינו אלא ספק טרפה ודו"ק:
4
ה׳ואמנם לפי סתימת לשון השואל עצמו אף ספק אין כאן ויש מקום מרווח להתיר אפי' הבהמה שנמצא בה המחט
ובאמת שלשון השאלה בא מסופק. שלא נזכר בה אם המחט מובלעת בבשר הטחול. או אם עברה חלודת המכה את הטחול. ויצאה לחוץ לתוך החלל. דאי כולה מובלעת בבשר (כמו שיראה באמת מלשון השאלה) ומונחת לאורכו של טחול ואין חלודה מן המחט והלאה שאין כאן ריעותא לפנינו. לומר דנקובי נקיב ואתא. לא ידענא מהיכא פשיטא כולי האי להטריף. כיון שאין נקב וחסרון פוסל בטחול. אלא דווקא נקב מפולש בסומכיה. והא ליכא בנ"ד. שהרי מונח לארכו. ולא מיטרפא בקוץ ומחט שנמצא בחלל. אלא משום דאיכא ריעותא לפנינו. דהא נקב בפנינו לחלל. וחיישינן דילמא ניקב א' מהאיברים הפנימים. ואעפ"כ כשיש הוכחה שבא מבחוץ ולא נגע באברים אחרים מכשרינן. ואפי' אין הוכחה ורגלים לדבר כלל שבא מן החוץ ונמצא בחלל. אפ"ה אליבא דכ"ע אינו אלא ספק טרפה. ונקובת הטרפש יוכיח כנ"ל. א"כ נימא אנן בטחול היכא דמיבלע מחט בבשר. וליכא ריעותא דנקובי נקיב ואתא. אחזוקי איסורא לא מחזקינן. ואמאי לא נימא אוכלין ומשקין דחקוה דרך סמפונות שהטחול אחוז על ידיהן. עם האצטומכא נקט ואתא. ואפי' ע"י חיכוך בכותלים איכא נמי למיתלי. דכך הוא דרכן של בהמות להתחכך בכתלים. והטחול סמוך לדופן אין מבדיל ביניהם משאר האיברים הפנימיים. לית לן לאחזוקי איסורא. מאחר דליכא הוכחה לזה יותר מזה. באם אין היכר חלודה נראת מבחוץ לצד החלל. ואע"ג דהיא מילתא חדתא וקיימתיה מסברא דנפשאי. אמינא ולא מסתפינא שהיא סברה נכונה:
ובאמת שלשון השאלה בא מסופק. שלא נזכר בה אם המחט מובלעת בבשר הטחול. או אם עברה חלודת המכה את הטחול. ויצאה לחוץ לתוך החלל. דאי כולה מובלעת בבשר (כמו שיראה באמת מלשון השאלה) ומונחת לאורכו של טחול ואין חלודה מן המחט והלאה שאין כאן ריעותא לפנינו. לומר דנקובי נקיב ואתא. לא ידענא מהיכא פשיטא כולי האי להטריף. כיון שאין נקב וחסרון פוסל בטחול. אלא דווקא נקב מפולש בסומכיה. והא ליכא בנ"ד. שהרי מונח לארכו. ולא מיטרפא בקוץ ומחט שנמצא בחלל. אלא משום דאיכא ריעותא לפנינו. דהא נקב בפנינו לחלל. וחיישינן דילמא ניקב א' מהאיברים הפנימים. ואעפ"כ כשיש הוכחה שבא מבחוץ ולא נגע באברים אחרים מכשרינן. ואפי' אין הוכחה ורגלים לדבר כלל שבא מן החוץ ונמצא בחלל. אפ"ה אליבא דכ"ע אינו אלא ספק טרפה. ונקובת הטרפש יוכיח כנ"ל. א"כ נימא אנן בטחול היכא דמיבלע מחט בבשר. וליכא ריעותא דנקובי נקיב ואתא. אחזוקי איסורא לא מחזקינן. ואמאי לא נימא אוכלין ומשקין דחקוה דרך סמפונות שהטחול אחוז על ידיהן. עם האצטומכא נקט ואתא. ואפי' ע"י חיכוך בכותלים איכא נמי למיתלי. דכך הוא דרכן של בהמות להתחכך בכתלים. והטחול סמוך לדופן אין מבדיל ביניהם משאר האיברים הפנימיים. לית לן לאחזוקי איסורא. מאחר דליכא הוכחה לזה יותר מזה. באם אין היכר חלודה נראת מבחוץ לצד החלל. ואע"ג דהיא מילתא חדתא וקיימתיה מסברא דנפשאי. אמינא ולא מסתפינא שהיא סברה נכונה:
5
ו׳וכדו שאילנא לסבייא ואשתכח כוותי. שאחר הבדיקה מצאתי ראיתי שכיוונתי לדעת הגדול בב"ח ז"ל. שכ"ה דעתו ז"ל לתלות באוכלין ומשקין דדחקוה למחט:
6
ז׳השואל לא עמד על דעת הב"ח וישוב סברתו שלא תמוט מחמת מש"ט האחרונים
ומעתה נפלאתי על מעכ"ת שכתב דליכא למימר לכל הדעות אוכלין ומשקין דחקוה. שנראה רמז למ"ש בב"ח ז"ל. ולא ידענא מאי אידון ביה דהא בהדיא ס"ל להב"ח דאמרינן הכי כשהמחט לצד הכרס. דהיינו נמי לצד חלל הגוף. כפי משמעות הלשון לצד החלל. שהמובן ממנו בלי ספק במקום חלל בקרבי הבהמה. ואדרבה לצד חלל הגוף קיל טפי. שהוא צד הדק שבטחול שאפי' יצא משם המחט לחוץ. היה כשר אלמלא ידענו שלא נגע במקום אחר מאברים פנימיים. ואחרי שלא הטריף דרך כניסתו כדעת הב"ח. מה לי אם נדחק עד לצד החלל הגוף. כל שלא יצא לחוץ לית לן בה. והב"ח לא בא למעט צד חלל הגוף אלא צד חוץ של הטחול שהוא במקום דיבוקו לדופן ולצלעות. ששם אין חלל כלל. אלא שאם נמצא שם תחוב המחט בלי היכר שבא מן החוץ. מבלי רושם בדופן שכנגדו לתלות שמשם בא ונכנס לטחול. כה"ג ס"ל לב"ח דלא מהניא הגנה לצד הכרס. כיון דאיכא ריעותא בפנינו שנמצא בקרב הבהמה. (וה"ה אם נמצא תחוב לצד חלל בקולשיה ויצא לחוץ. דטריפה מספק לדעת הב"ח דחד דינא הוא וק"ל) דיינינן ליה כמו בנמצא מחט בחלל. דמטרפינן מספק שמא ניקב א' משאר איברים הפנימיים בפגישתו בהם. כיון דליכא למתלי דאתי מבחוץ זוהי דעת הב"ח בלי ספק. אבל במונח בטחול בבשרו לצד חלל הגוף ולא יצא לחוץ. לחוש לנקיבתו במקום אחר. הא ודאי ס"ל להב"ח דתלינן במאי דשכיח יותר. ר"ל דאוכלין ומשקין דחקוה. ודידן עדיפא דבאמת סברת הב"ח רחוקה וזרה במ"ש שהטחול סותם הנקב שבכרס. והוא תמוה מאד מכמה פנים שאין להאריך בהם ודעת לנבון נקל. על כן יפה תפסוהו האחרונים ז"ל על ככה. אבל אני אומרה בלשון אחרת שלא ניקב המחט את הכרס מעולם. אלא דרך סמפון שבטחול נדחק ונכנס שם. מאחר דליכא ריעותא דנקיבה או חלודה בפנינו. כגון שהבשר שלם בכל סביבות המחט. ואין החלודה כי אם במקום שהמחט מונח. אחזוקי איסורא לא מחזקינן כלל. ובדין שתהא כשרה בין מונחת לאורך הטחול או לרחבו אין חילוק. כל שלא עשה המחט נקב מפולש בסומכיה. ולא יצא לחוץ שנחוש לנקיבתו במ"א ודוק היטב כנ"ל ברור. וגם האחרונים ז"ל יודו בזה. אלא שאינני כדאי לסמוך על דעתי. וח"ו לעשות שקר בנפשי יודעת מאד שלא באתי לכלל זה. וחלילה לאדם לסמוך על זה לבד:
ומעתה נפלאתי על מעכ"ת שכתב דליכא למימר לכל הדעות אוכלין ומשקין דחקוה. שנראה רמז למ"ש בב"ח ז"ל. ולא ידענא מאי אידון ביה דהא בהדיא ס"ל להב"ח דאמרינן הכי כשהמחט לצד הכרס. דהיינו נמי לצד חלל הגוף. כפי משמעות הלשון לצד החלל. שהמובן ממנו בלי ספק במקום חלל בקרבי הבהמה. ואדרבה לצד חלל הגוף קיל טפי. שהוא צד הדק שבטחול שאפי' יצא משם המחט לחוץ. היה כשר אלמלא ידענו שלא נגע במקום אחר מאברים פנימיים. ואחרי שלא הטריף דרך כניסתו כדעת הב"ח. מה לי אם נדחק עד לצד החלל הגוף. כל שלא יצא לחוץ לית לן בה. והב"ח לא בא למעט צד חלל הגוף אלא צד חוץ של הטחול שהוא במקום דיבוקו לדופן ולצלעות. ששם אין חלל כלל. אלא שאם נמצא שם תחוב המחט בלי היכר שבא מן החוץ. מבלי רושם בדופן שכנגדו לתלות שמשם בא ונכנס לטחול. כה"ג ס"ל לב"ח דלא מהניא הגנה לצד הכרס. כיון דאיכא ריעותא בפנינו שנמצא בקרב הבהמה. (וה"ה אם נמצא תחוב לצד חלל בקולשיה ויצא לחוץ. דטריפה מספק לדעת הב"ח דחד דינא הוא וק"ל) דיינינן ליה כמו בנמצא מחט בחלל. דמטרפינן מספק שמא ניקב א' משאר איברים הפנימיים בפגישתו בהם. כיון דליכא למתלי דאתי מבחוץ זוהי דעת הב"ח בלי ספק. אבל במונח בטחול בבשרו לצד חלל הגוף ולא יצא לחוץ. לחוש לנקיבתו במקום אחר. הא ודאי ס"ל להב"ח דתלינן במאי דשכיח יותר. ר"ל דאוכלין ומשקין דחקוה. ודידן עדיפא דבאמת סברת הב"ח רחוקה וזרה במ"ש שהטחול סותם הנקב שבכרס. והוא תמוה מאד מכמה פנים שאין להאריך בהם ודעת לנבון נקל. על כן יפה תפסוהו האחרונים ז"ל על ככה. אבל אני אומרה בלשון אחרת שלא ניקב המחט את הכרס מעולם. אלא דרך סמפון שבטחול נדחק ונכנס שם. מאחר דליכא ריעותא דנקיבה או חלודה בפנינו. כגון שהבשר שלם בכל סביבות המחט. ואין החלודה כי אם במקום שהמחט מונח. אחזוקי איסורא לא מחזקינן כלל. ובדין שתהא כשרה בין מונחת לאורך הטחול או לרחבו אין חילוק. כל שלא עשה המחט נקב מפולש בסומכיה. ולא יצא לחוץ שנחוש לנקיבתו במ"א ודוק היטב כנ"ל ברור. וגם האחרונים ז"ל יודו בזה. אלא שאינני כדאי לסמוך על דעתי. וח"ו לעשות שקר בנפשי יודעת מאד שלא באתי לכלל זה. וחלילה לאדם לסמוך על זה לבד:
7
ח׳אבל זה ברור מאד שלכל הדיעות אין כאן טרפה. בכל ענין שיהיה בין טמון בבשר בין ניקב בפנינו לחלל. כ"ע מודו דליכא אלא ספק טרפה. יעיין מעכ"ת וימצא שאין ספק בדבר שכ"ה בלי פקפוק בעולם. ואין כאן טרפות ודאי לגמרי אלא ספק בלבד. והדבר ברור ומוכרח ממקומות הרבה. ומי שאינו אומר כן לא ידע בטרפות ולא כלום:
8
ט׳נמצא דין קבוע חלף הלך לו ולא חל בנ"ד כלל חכמה פנים
נמצינו למדין מכל הנז' דמאחר שבכל אופן שנמצאת מחט זו בטחול אינו אלא ספק טרפה אפי' ניקבה לחלל. כ"ש היכא דאיכא ספיקא אם נקבה לחלל. דלית דין ולית דיין שלכל הדיעות והפרושים אינו אלא ספק. מעתה זכינו לדין שלא הוצרכנו כלל לדין ביטול האיסור והקבוע שאין לו ענין כאן בנ"ד. שאפי' לא פירשו כלל ממקום קביעותן. והרי כל הבהמות וחתיכות המסופקות במקומן קביעי וקיימי. אפ"ה משתרו כולהו מטעם ס"ס. שכל א' וא' ספק היא מבהמה שחל עליה הספק. ועדיין ספק כשרה. שהן שתי ספיקות גמורות בלי ספק. אע"פ שאינן מתהפכות לית לן בה. והרי זה בלבד מספיק להתיר כל התערובת. וגם מטעם נשחטה הותרה. שהסכמת רשומי הפוסקים האחרונים וקדמונים אחזו שער. לאוקמי לבהמה אחזקת כשרות. כל ששחיטתה כראוי אפי' נמצא בה ריעותא דמחיים. כל שיש לתלות בהיתר כמו באיסור. דא"כ ספיקא נמי ליכא. דחזקה דאורייתא וכודאי דיינינן להו דוק וכ"ש אם כך היה מעשה שכל המחט היתה טמונה בבשר מבלי היכר מאין באתה. דלענ"ד לא חשיב ריעותא כלל וכנ"ל. דמכל הני טעמי שפיר מצינן למיסמך להתיר אפי' שלא במקום הפסד מרובה. כ"ש בהפסד מרובה כי האי:
נמצינו למדין מכל הנז' דמאחר שבכל אופן שנמצאת מחט זו בטחול אינו אלא ספק טרפה אפי' ניקבה לחלל. כ"ש היכא דאיכא ספיקא אם נקבה לחלל. דלית דין ולית דיין שלכל הדיעות והפרושים אינו אלא ספק. מעתה זכינו לדין שלא הוצרכנו כלל לדין ביטול האיסור והקבוע שאין לו ענין כאן בנ"ד. שאפי' לא פירשו כלל ממקום קביעותן. והרי כל הבהמות וחתיכות המסופקות במקומן קביעי וקיימי. אפ"ה משתרו כולהו מטעם ס"ס. שכל א' וא' ספק היא מבהמה שחל עליה הספק. ועדיין ספק כשרה. שהן שתי ספיקות גמורות בלי ספק. אע"פ שאינן מתהפכות לית לן בה. והרי זה בלבד מספיק להתיר כל התערובת. וגם מטעם נשחטה הותרה. שהסכמת רשומי הפוסקים האחרונים וקדמונים אחזו שער. לאוקמי לבהמה אחזקת כשרות. כל ששחיטתה כראוי אפי' נמצא בה ריעותא דמחיים. כל שיש לתלות בהיתר כמו באיסור. דא"כ ספיקא נמי ליכא. דחזקה דאורייתא וכודאי דיינינן להו דוק וכ"ש אם כך היה מעשה שכל המחט היתה טמונה בבשר מבלי היכר מאין באתה. דלענ"ד לא חשיב ריעותא כלל וכנ"ל. דמכל הני טעמי שפיר מצינן למיסמך להתיר אפי' שלא במקום הפסד מרובה. כ"ש בהפסד מרובה כי האי:
9
י׳עוד כמה סניפים יפים
ותו איכא סניף להקל אע"פ שאינו צריך. מטעם האומרים שאין ע"א נאמן באיסורין אלא בדבר שבידו. מטעם מיגו המתבאר בסי' קכ"ז. ולא משום דאשה אינה נאמנת. דהא לא קמיבעיא לי דאפי' פסולי עדות איכא למימר דנאמנין. מטעם מסל"ת. ועל פי הדרך שנתבאר בסי' ס"ט. איברא בהא איכא לספוקי אם אפי' ע"א כשר נאמן. במקום הכחשה. או אפי' באומר איני מאמינך ואיני יודע. ואין להאריך בדבר שאין כאן מקומו. הרוצה יעמוד עליו. ויידע שמשם ג"כ סעד גדול להקל בנ"ד. אי לא מהימנא הך איתתא כבי תרי. וזה ברור א"צ לאריכות. (ועיין בס"ס ק"י מ"ש בשם תשו' הרא"ש ותדון ק"ו מעצמך):
ותו איכא סניף להקל אע"פ שאינו צריך. מטעם האומרים שאין ע"א נאמן באיסורין אלא בדבר שבידו. מטעם מיגו המתבאר בסי' קכ"ז. ולא משום דאשה אינה נאמנת. דהא לא קמיבעיא לי דאפי' פסולי עדות איכא למימר דנאמנין. מטעם מסל"ת. ועל פי הדרך שנתבאר בסי' ס"ט. איברא בהא איכא לספוקי אם אפי' ע"א כשר נאמן. במקום הכחשה. או אפי' באומר איני מאמינך ואיני יודע. ואין להאריך בדבר שאין כאן מקומו. הרוצה יעמוד עליו. ויידע שמשם ג"כ סעד גדול להקל בנ"ד. אי לא מהימנא הך איתתא כבי תרי. וזה ברור א"צ לאריכות. (ועיין בס"ס ק"י מ"ש בשם תשו' הרא"ש ותדון ק"ו מעצמך):
10
י״אלהודיע כחא דהיתרא עדיף
עוד יש כאן לצרף להקל. שכל הבהמות שבבית המטבחיים וגם החתיכות שבמקולין לא חשיבי ראויין להתכבד לפי דעת רבים וגדולים. אע"ג דלא קיי"ל כוותייהו. מ"מ עושין אותו סעד ודי בזה. ולכן אם הייתי נשאל ודאי הייתי נמנה להתירו. מכל הני טעמי ומילי מעליי דאמרן. אף שלא הייתי סומך על הטעם הנזכר בכתבי הראשון בלבד. שלא השיבותי אז רק ע"פ הודאת ההנחה. לתפוס הנדון בטריפות מוחלט ולדון את הספק כודאי בדרך שבא בשאלה. מבלי השקיף לצדדין אחרים שהוכרחתי להשמיטם אז. לנחיצת לחיצת הפאשט. גליתי את דעתי עפ"ד בלבד. ואולם אם היה מעשה בא לידי על האופן ההוא באמת לא הייתי נמנע מלהקל בו. ואלהי אמת יורנו דרך האמת. ואל יצל מפי דבר אמת. ויצילנו מכל מכשול ותקלה. קטנה וגדולה. וקרנו ירום הגבה למעלה. כאות נפשו ההוללה. ונפש דלה קל"ה כמות שהיא כואבה ועצובה לעבר ולהווה מסערת גלי הזמן ומקריו הקשים מאד נבהלה. מנמלה שפלה אנכי תולעת יעקב בהגאון כמוהר"ר צבי אשכנזי זצ"ל לה"ה ס"ט בחפזון כותב:
עוד יש כאן לצרף להקל. שכל הבהמות שבבית המטבחיים וגם החתיכות שבמקולין לא חשיבי ראויין להתכבד לפי דעת רבים וגדולים. אע"ג דלא קיי"ל כוותייהו. מ"מ עושין אותו סעד ודי בזה. ולכן אם הייתי נשאל ודאי הייתי נמנה להתירו. מכל הני טעמי ומילי מעליי דאמרן. אף שלא הייתי סומך על הטעם הנזכר בכתבי הראשון בלבד. שלא השיבותי אז רק ע"פ הודאת ההנחה. לתפוס הנדון בטריפות מוחלט ולדון את הספק כודאי בדרך שבא בשאלה. מבלי השקיף לצדדין אחרים שהוכרחתי להשמיטם אז. לנחיצת לחיצת הפאשט. גליתי את דעתי עפ"ד בלבד. ואולם אם היה מעשה בא לידי על האופן ההוא באמת לא הייתי נמנע מלהקל בו. ואלהי אמת יורנו דרך האמת. ואל יצל מפי דבר אמת. ויצילנו מכל מכשול ותקלה. קטנה וגדולה. וקרנו ירום הגבה למעלה. כאות נפשו ההוללה. ונפש דלה קל"ה כמות שהיא כואבה ועצובה לעבר ולהווה מסערת גלי הזמן ומקריו הקשים מאד נבהלה. מנמלה שפלה אנכי תולעת יעקב בהגאון כמוהר"ר צבי אשכנזי זצ"ל לה"ה ס"ט בחפזון כותב:
11
י״בגם אשר רמז לי ממעשה שהיה בווילנא המובא בב"ה. ידעתי גם ידעתי. וכמדומני שכבר פשטה הוראה כדברי הפר"ח שדבריו נראים נכונים בזה. אלא שלא הוצרכנו אליו בנ"ד. אבל אודיע לאהו' שאין לי הספרים הללו לא האש"ר ולא ב"ה ופר"ח. גם בשאלה אינם מצויין כאן בארץ הנגב כו'. עוד א' שאלתי אל ימנע ממני לשלוח לי העתקה משני כתבים הללו גם את הראשון גם את השני. היות הדבר נחוץ לא השארתי בידי העתקה וטופס. כדרכי ומנהגי בכל כתיבה היוצאת מתחת ידי. שיש בה נ"מ לענין דינא. וזה מטעמים הרבה. ואל יחסדני במה שהכברתי מילין והארכתי בדברים. גם קצרתי באמרים. במקום שאמרו להאריך. זה עשיתי לחבה יתרה נודעת לו אצלי להיותי חפץ להשתעשע עמו בד"ת. והודעתיו את אשר עם לבבי באמת ובתמים. כדי שיהא משאי ומתני עמו באמונה. ובעיקר מקור הדין לא הארכתי בהוראת מקום ובהבאת מקור ושורש הדבר כדרך בעלי תשובה. שאין לי לעמוד במקום גדולים. ועוד שאני אוהב הקיצור כל מה דאפשר להסתפק בו. ואין רצוננו לבונן האבנים כדבר איש האלקי' הרב המורה ז"ל. כ"ש אם ידעתי שאדבר על לב חכם מבין דבר מתוך דבר ומביט במקור הענין ושרשו. מבלי הצטרך לגלות מקומו. כל כי האי אטרוחי בכדי לא מטרחינן. ואשרי המדבר על אוזן שומעת. לב חכמים תבקש דעת לא לעקור כ"א לטעת. וש"ש:
12