שאילת יעבץ, חלק א נ״טSheilat Yaavetz, Volume I 59
א׳חזר השואל וכתב אלי וז"ל.
1
ב׳ליושב על רו' המעלות כיון שעלה יתעלה למעלה למעלה קדוש יאמרו לו נאה לברך ברכת המוגמר ואין גומרין עליו הלל הגדול ה' עמו הלכה כמותו ירבה בישראל עייל קמי אלקפתא ונקט ריחא וטעמא חמרא דנטר מבראשית מים חיים כו'. סיני ועוקר הרים כמוהרר"י יאיר לנצח ועד סלה:
2
ג׳הנהו אמרין רכיכין ונעימים וראוין לאומרן וחביבא עלי כמילתא אלבישי' ע"י הק' אהובו כ' יונתן סג"ל הגיעני ולא פסק חוכא מפומי כולי יומא שקיים בי אשרי הדור שגדולים נשמעים לקטנים שלא איחר תשובתו אפי' רגע א' לי תולעת ולא איש לעלות למעלות אריות ארי' דבי עילאי. רק מטיבותיה דמר ידענא. וענוה יתירה כמארז בלבנון לאטד וכו'. ובנ"ד אשיב בקצרה על ראשון ראשון יצא מפי מעלתו דדין קבוע חידוש הוא. האמת לא אכחד מ"ש הט"ז והוא הסכמת רוב האחרונים ומי יפרכס באתרי כל הני רבותא. אבל משום זה לא איירא כאן בנ"ד דהרי המשמעות הש"ע סעיף ג' נראין דדין קבוע הוא דאורייתא והוא נמי המשמעות הרב בהג"ה סעיף ד'. ומי ירים ראשו נגד שני הורים גדולים. ומ"ש רום מעלתו דהכא ליתא לקבוע לגמרי. באמת לכאורה כן הוא המשמעות בפר"ח. אבל אחר העיון קצת לא אוכל לירד לסוף דעת רו' מעלתו. דהא בנ"ד לא נמצא הטרפות עד שהי' כבר השבעה בהמות במקולין והבני מעיים כולם בבית השוחט דמתא. וזה לדעתי הקלושה ברור ופשוט קבוע מיקרי ודומה לנדון שנמצא הריאה טרפה ולא נודע מאיזה חנויות שהובא הב"ח בסי' ק"י ליישב הטור ע"ש. וגדולה מזו המעשה שהובא בתשו' ד"נ משמונה בהמות שנשחטו במקולין בו ביום ונתחלקו לארבע חניות. ואף שהוא פקפק תחלה להיתירא לא מטעמיה דמר כמבואר שמה. ומעתה לא נקרא נ"ד קבוע למפרע דזה ודאי לא אמרינן דהוא סברא המוחלטת. א"כ קרוב הוא בעיני דנ"ד איכא לדמויי למעשה דווילנא משום דמהשתא השבעה דבמקולין וודאי אסורין. דאיסורא ברובא איתא. ושלשה בבית הקצבים יוכלון להיות מותרין. אם לא בהם הספק דיגלי בהתייהו מבני מעיים דידהו דהמה בבית השוחט דאסורים כולם. ולדברי הט"ז ושאר גאונים שהביא הב"ה שבבהמה א' אינו בדין שיהי' מקצתו מותר ומקצתו אסור. א"כ אף השלשה בבית הנכרי אסורים. דלבסוף הסכים גם החלקת מחוקק לבעל בה"ז ולב"ה. ודברי הפר"ח בקונטרס אחרון יחידאי המה נגד כל הנהו רבותאי וכו'. והנלע"ד כתבתי לכוין האמת לדעתי ואם שגיתי אתי תלין כ"ד אהו' בנפש חפצה ואהיה לעמוד לשרת כל הימים ומחייה חיים יתן לו חיים ארוכים ומתוקנים ובקשתי מאד שאל ישים אחר הדלת והמזוזה דברי הקלים האלו ובאם שיהיה בקו הבריאה כאשר שאצפה לשמוע ממנו בנפש חפצה יגלה ויבאר דבריו ביותר ויהיה לי לנחת ומי יודע יום הגמול:
3
ד׳ידוע לאדוני הכתב נתעכב מנחיצות הבי דואר וכהיום קבלתי כתב מרו' מעל' וראיתי בתוך הגן פרי עץ חיים אשרי הוריו ואשרי יולדתו תורת אמת מאתו תצא שפתים ישק. רק בהשקפה ראשונה לפי קט שכלי יש לי להשיב דברים ניחוחים. ראשון יצא מפה קדוש דאף לכל הדעות מחט שנמצא בטחול אינו אלא ספק טרפה אפי' ניקבה לחללו. לא ידעתי מה חילוק יש בין נקיבת הטחול לשאר איברים דנקב טרפה בהו דוודאי מעתה נקיבת הטחול אם לא נשתייר כדינר זהב כנ"ד שהיא טריפה מצד עצמו ואין ראיה ממחט שנמצא בטרפשא או שנמצא בחלל. ומ"ש רו' מעלתו שהבין בדבר שרמזתי לכוונת הב"ח באמת קצרתי במקום שראוי להאריך קצת רק ידעתי דיתיב קמי מלכא וידע כדמחוי לי' במחוג וזה התוכן מכוונתי (במ"כ לא הבין כלל דברי ואפי' דברי עצמו וכ"ש דברי הט"ז והם דברים פשוטים וברורים לכל בר בי רב דחד יומא המעיין היטב בכתבי הראשון ידע שלא עמד כל עיקר על תוכן דעתי ואף שהם מאירים ומחוורים מאד) דאם היה בא מן הכרס היה המחט נמצא לעבוי דטחול דאין זה לדעתי סברא שידחקו האוכלין ומשקין שינקב על צדה אף דאין חילוק בין קופא לצד חלל או לצד פנים דבקטיני קופא נמי מיבזע בזע אבל לצדו אין סברא כלל לנקב ולא עלה ברעיוני כלל לפרש שיטת הב"ח באופן אחר כ"א דצד חלל הגוף הוא מקום חלל בקרב הבהמה ואולי חשידנא מעכ"ת שלא ראיתי אלא הט"ז שהעתיק לשון הב"ח וכתב אבל אם נמצא בקולשי' לצד חוץ דזה הוא בעיני טעות גמור כיראה המעיין דברי הב"ח בעצמם דכתב בהאי לישנא אבל היכא דמשתכחא מחט בטחול לצד חוץ ובאמת לפליאה בעיני מי יפרש כוונת הב"ח על צד הדק דבטחול דשמה אינו דבק לכרס ומונחת עליו ושמה אינו שייך סתימות הכרס כלל אף לב"ח וכמשמעות פשיטו' הש"ע כל מה שדבק לכרס קרוי עב ולא יותר. ואף דט"ז בסי' מ"ח סעיף ב' כתב ואפי' במקום הדק של הטחול כו' כ"ז כתב לפי מה שהעתיק הט"ז דברי הב"ח בסי' מ"ג. ומה שהעלה מעכ"ת דבר חדש לומר שעלה דרך סמפונות שהטחול אחוז על ידיהן עם האצטומכא נקט ואתא. אדבר נגד מלכים שלא ירדתי בתחלת עיון בדבריו לעומק הלכה ואם קבלה היא נקבל ואם לא שיגרי דלישנא נקיט עם האצטומכא משום דבאמת ידוע באדם הטחול מחובר לאצטומכא בקשרים אבל בבהמה היא מונחת על הכרס וההמסס וב"ה מבדילין בין הקיבה לכרס ואין הטחול הקשרות עם הקיבה ובודאי כוונתו דמר על האי סמפונא רבה דטחול שמבואו מתוך שומן הכרס ומקורו שבא מן הוושט. ואף בזה צלל רום מעלתו במים אדירים והעלה בידו דבר חדש ומסגר עכ"פ בכל זה דיו משום דאיכא למימר הכי או הכי שיקרא ספק טריפה רק דבכל זאת רצה רו' מעלתו להעמיק לאמיתות נ"ד הואיל הבהמה שטחול ממנה נקרא ספק מעתה נקרא התערובות ספק ספקא. אני בענ"ד אומר לפי שטתי דנקרא לא פרשו ממקום קביעתן אין זה נמי מיקרי ס"ס דספק הוא מדאורייתא ולא נוכל לומר עוד כ"א ספק שנתערב דלא מיקרי ס"ס כמשמעות הש"ע ואחרונים וכו' ויגלה דעתו הגדולה והרמה כדי שאוכל לירד לאמיתות ולאסוקי אליבא דהילכתא כי חזיתי דבקי בטריפות כר"י ואם שיברר לי לגדר אחרת אודה ולא בוש ויהיה המכשלה תחת ידי. כתבתי מתוך חבה יתירא כראות כתבי קודש שלו כדי שיראה שאין בי חלילה שום פנייה אלא להשיג האמת כ"ד אהו' אברהם פ':
4
ה׳תשובה
5
ו׳שלו רב לאהו' האלוף התורני הקצין כמהרר"א נר"ו:
6
ז׳גי"ה לנכון הגיעני ובאמת לא היה לי להשיב מאומה כעת. ראשון לא כל השעות שוות לנחץ הכתיבה. כי אינני מופנה מכל צד. וזאת שנית מאחר שראיתי בעיני כאשר דמיתי כן היתה אע"פ שהייתי סבור שכבר הקדמתי רפואת תעלה. לא עלתה בידי כי אהבת הקיפוח והניצוח קלקלה השורה. והיה בעיני לזרא. בראותי תאות מעכ"ת להשיג גבול האמת בלי השקפה ובחינה הראויה למי שמשתדל לחקור אחר האמת והיושר ולחפש אחריה כמטמונים. אע"פ שכן בדין שיהיו דברי נקלים אצלו להיותם יוצאין מקנקן חדש שאפילו חדש אין בו כמוני בק"א בר יומא דלית ביה ממשא ולא ריחא וטעמא. ות"ל אני מכיר מקומי בבה"מ ולא אגיס לבי בהוראה כאשר הודעתי לשעבר ולא אבוש להודות על האמת ולקבלו אפי' מנער קטן שבח לאל ית' שחנני במדה זאת מנעורי. איברא לא קטלי קני אנן. וראוי למשיב ומקשה שישגיח תחלה בדברי זולתו. ויעיין בהם היטב אפי' יצאו מפי קל שבקלים ולא ידחם בקנה בלי הבחנה. וכ"ש במי שמקצר ועולה מפני דוחק השעה. וגם שלא להטריח במה שכבר נודע. ובאמת הפעם אודה שלא יפה הקיצור בדברים כאלה. וכבר נסיתי זה בחכמה עם חד צורבא מרבנן ששימש שנים רבות בישיבת פראג והיה מן הרשומים בתוכה. שהיה רגיל עמי בדבר הלכה. ופעם אחת השיבותיו ג"כ בקיצור נמרץ. והוא היה כמצחק בעיניו. וכשחזרתי לבאר לו הענין כל הצורך. הודה לדברי ונענע לי ראשו. ומה היה לי לעשות לא היה באפשר כלל להאריך העיון והחיפוש בספרים ולבאר הכל באורך כפי הצורך. עכ"ז אקוה בעז"ה שלא יצאה מכשלה מתחת ידי בזה. ואין ספק אצלי שדברי המועטים מחזיקים את המרובה. אע"פ שכתבתים בנחיצה רבה ונמרצה כדי למלאות שאלתו. ואקוה כשיחזור מעכ"ת עליהם בעיון בעין החמלה ובדיוק. ובתנאי שיעלים עיניו מאין יצאו הדברים. וידמה בעיניו כאילו אדם רשום אמרן. ימצא בהם טעם כעיקר. דלזימנין באפרקסותא דעניא משתכחא מרגניתא. אי נמי כסומא בארובה. על כן אני חושב טרחא יתירה לבאר דברי הראשונים. כי הם מבוארים לדעתי בעז"ה לכל מי שירצה לעיין בהם כראוי בעין יפה. ועוד שאין הטופס בידי לידע אם דקדקתי כל צרכי ולא נכשלתי בלשון בסבת המהירות:
7
ח׳אגב חורפא דהשואל שבישתא כיון דעל על בדין קבוע לא סלקא ליה שמעתא
אמנם להוציאו חלק א"א. שלא יאמר שהשלכתי דבריו אחרי גווי. חלילה לי כי לא כן אנכי עמדי בדברי שכנגדי. מ"מ ברור אצלי שמעכ"ת כתב לפום ריהטא. ואגב חורפא לא שם לבו לעיין כל הצורך. כי הנה מ"ש מעכ"ת תחלה דהרי המשמעות ש"ע בסעיף ג' ובהגהה סעיף ד' דדין קבוע דאורייתא ומי ירום ראשו נגד שני הורים גדולים עכ"ל. ובמכ"ת יש כאן שגגה שעירבב עלינו את השמועות. ואת מי אין כמו אלה. שדין קבוע הוא דאורייתא. והוא פשוט לדרדקי דבי רב. אבל לא כולהו בחדא מחתא מחתינהו. דאיכא נמי קבוע דרבנן וההיא דסעיף ג"ד בקבוע דאורייתא מיירי. ברם נ"ד נתבאר בסע"ה שהוא דרבנן. כפי המוזכר בכתבי הקדום בלשון ברור וצח. אע"פ שהוא קצר. כ"ע כ"ת ז"ל מ"ש רו' מעל' דהכא ליתא לקבוע לגמרי. באמת לכאורה כן המשמעות בפר"ח. הנה ס' פר"ח איתיה בשאלה (משא"כ אש"ר ליתיה לגבאי כלל) ועיינתי בו ולא מצאתי עדיין משמעות זה בדבריו. ואדרבה בנדון הש"ע בסעיף ה' אין פוצה פה. דאע"ג דקבוע דרבנן הוא. אין לנו אלא כהוראת הרשב"א ועמו כל האחרונים ז"ל. לאסור משום קבוע מכאן ולהבא. והיינו בחתיכה הר"ל. ולא נחלק הפר"ח כ"א על הב"ח שהפריז לאסור אף החתיכות שאר"ל מטעם קבוע כדעת הטור. ובהא שפיר קאמר ודאי ואין להאריך:
אמנם להוציאו חלק א"א. שלא יאמר שהשלכתי דבריו אחרי גווי. חלילה לי כי לא כן אנכי עמדי בדברי שכנגדי. מ"מ ברור אצלי שמעכ"ת כתב לפום ריהטא. ואגב חורפא לא שם לבו לעיין כל הצורך. כי הנה מ"ש מעכ"ת תחלה דהרי המשמעות ש"ע בסעיף ג' ובהגהה סעיף ד' דדין קבוע דאורייתא ומי ירום ראשו נגד שני הורים גדולים עכ"ל. ובמכ"ת יש כאן שגגה שעירבב עלינו את השמועות. ואת מי אין כמו אלה. שדין קבוע הוא דאורייתא. והוא פשוט לדרדקי דבי רב. אבל לא כולהו בחדא מחתא מחתינהו. דאיכא נמי קבוע דרבנן וההיא דסעיף ג"ד בקבוע דאורייתא מיירי. ברם נ"ד נתבאר בסע"ה שהוא דרבנן. כפי המוזכר בכתבי הקדום בלשון ברור וצח. אע"פ שהוא קצר. כ"ע כ"ת ז"ל מ"ש רו' מעל' דהכא ליתא לקבוע לגמרי. באמת לכאורה כן המשמעות בפר"ח. הנה ס' פר"ח איתיה בשאלה (משא"כ אש"ר ליתיה לגבאי כלל) ועיינתי בו ולא מצאתי עדיין משמעות זה בדבריו. ואדרבה בנדון הש"ע בסעיף ה' אין פוצה פה. דאע"ג דקבוע דרבנן הוא. אין לנו אלא כהוראת הרשב"א ועמו כל האחרונים ז"ל. לאסור משום קבוע מכאן ולהבא. והיינו בחתיכה הר"ל. ולא נחלק הפר"ח כ"א על הב"ח שהפריז לאסור אף החתיכות שאר"ל מטעם קבוע כדעת הטור. ובהא שפיר קאמר ודאי ואין להאריך:
8
ט׳ולא נחית לעומקא במ"ש אליבא דהילכתא
אבל אני יצאתי לדון בדבר חדש ולא ראיתיו עד הנה מבורר בשום פוסק. דנ"ד שאני מנדון הש"ע. דהתם שפיר מיקרי קבוע מכאן ולהבא. דמיירי שהוחזק הקבוע במקולין קודם שפירש הרוב משם. משא"כ בנ"ד שכבר פירשו רובן קודם שנודע האיסור. ובהנך דפירשו לית דין ולית דיין לפע"ד שהן מותרין. שהרי בהיתר פירשו. ובזה הכל מודים שמה שנמכר ונפרש קודם שנתגלה האיסור הכל מותר. וזה ממש שוה להוראת חכמי ווילנא בחלק המותר. דהיינו מה שפירש. אע"ג דהתם מיעוטא והכא רובא. לית לן בה. כיון דבהיתירא איפרש. וכבר רמזתי זאת בכתבי הראשון כרשום בזכרוני. שאמרתי בהך לישנא אע"ג דאיכא למימר איסורא ברובא איתיה. ולא מצא קבוע מקום בנ"ד כ"א בבית המטבחיים. דלקיבעא קמא הדר בלי ספק. אם נחליט לנ"ד דין קבוע. וגם בזה אמרתי בחפזי דכחא דהיתירא עדיף. כיון שכל עיקר דין קבוע חידוש הוא שחידשה תורה. ואין לך בו אלא חידושו אפי' בקבוע דאורייתא. כ"ש בקבוע דרבנן כנ"ד. דאין לך בו אלא משעת חידושו ואילך. והא הכא ודאי ליתא לקבוע כלל מאחר שפירשו רובן תלינן בהו איסורא ונתבטל שם. דכיון דפירש בטל חשיבותו. ודינו כשאר יבש ביבש וזה ברור מאד למשכילים. וכי משוו הפוסקים קבוע דרבנן לדאורייתא במכאן ולהבא. היינו בעוד שהרוב במקולין ולא פירש אלא המיעוט. דמחזקינן לאיסורא ברובא והא קביע וקאי. משו"ה לאחר שנודע. אסור ליקח משם חה"ל מדינא ושאר"ל מחומרא. אבל כי נ"ד דלא איתחזק איסורא כלל בבית הקצבים עד שפירש רוב התערובת. היכי ניקו ונחזיק איסורא במיעוטא. ובמידי דרבנן כה"ג. ואע"פ שהדברים ישרים וברורים הם לפע"ד ונכונים בטעמן. ויש עוד לעשות להם סמוכות הרבה. מ"מ הלא אמרתי שלא אסמוך חלילה על סברתי בלבד להקל. אבל מה שפירש בהיתר. א"א להחזיק בו האיסור זה ברור מאד:
אבל אני יצאתי לדון בדבר חדש ולא ראיתיו עד הנה מבורר בשום פוסק. דנ"ד שאני מנדון הש"ע. דהתם שפיר מיקרי קבוע מכאן ולהבא. דמיירי שהוחזק הקבוע במקולין קודם שפירש הרוב משם. משא"כ בנ"ד שכבר פירשו רובן קודם שנודע האיסור. ובהנך דפירשו לית דין ולית דיין לפע"ד שהן מותרין. שהרי בהיתר פירשו. ובזה הכל מודים שמה שנמכר ונפרש קודם שנתגלה האיסור הכל מותר. וזה ממש שוה להוראת חכמי ווילנא בחלק המותר. דהיינו מה שפירש. אע"ג דהתם מיעוטא והכא רובא. לית לן בה. כיון דבהיתירא איפרש. וכבר רמזתי זאת בכתבי הראשון כרשום בזכרוני. שאמרתי בהך לישנא אע"ג דאיכא למימר איסורא ברובא איתיה. ולא מצא קבוע מקום בנ"ד כ"א בבית המטבחיים. דלקיבעא קמא הדר בלי ספק. אם נחליט לנ"ד דין קבוע. וגם בזה אמרתי בחפזי דכחא דהיתירא עדיף. כיון שכל עיקר דין קבוע חידוש הוא שחידשה תורה. ואין לך בו אלא חידושו אפי' בקבוע דאורייתא. כ"ש בקבוע דרבנן כנ"ד. דאין לך בו אלא משעת חידושו ואילך. והא הכא ודאי ליתא לקבוע כלל מאחר שפירשו רובן תלינן בהו איסורא ונתבטל שם. דכיון דפירש בטל חשיבותו. ודינו כשאר יבש ביבש וזה ברור מאד למשכילים. וכי משוו הפוסקים קבוע דרבנן לדאורייתא במכאן ולהבא. היינו בעוד שהרוב במקולין ולא פירש אלא המיעוט. דמחזקינן לאיסורא ברובא והא קביע וקאי. משו"ה לאחר שנודע. אסור ליקח משם חה"ל מדינא ושאר"ל מחומרא. אבל כי נ"ד דלא איתחזק איסורא כלל בבית הקצבים עד שפירש רוב התערובת. היכי ניקו ונחזיק איסורא במיעוטא. ובמידי דרבנן כה"ג. ואע"פ שהדברים ישרים וברורים הם לפע"ד ונכונים בטעמן. ויש עוד לעשות להם סמוכות הרבה. מ"מ הלא אמרתי שלא אסמוך חלילה על סברתי בלבד להקל. אבל מה שפירש בהיתר. א"א להחזיק בו האיסור זה ברור מאד:
9
י׳מאי דפשיטא ליה לשואל פשיטא מהפך הסברא על פיה
ולכן איני נזקק להשיב עוד עמ"ש כ"ת לא אוכל לירד לסוף דעת מעלתו דבנ"ד לא נמצא הטרפה עד שהיה כבר השבעה בהמות במקולין והבני מעיים כולן בבית השוחט שזה לדעתי הקלושה פשוט וברור מיקרי קבוע ודומה לנדון שהביא הב"ח שנמצא הריאה טרפה ולא נודע באיזה חנות עכ"ל. וכבר יבין מדברי שסברותיו הפוכות אצלי. דלדידי פשיטא וברירא מילתא לאידך גיסא. ואין נדון הטור דומה כלל לנ"ד כאוכלא לדנא. גם לשונו סתור ואין לו הבנה. באומרו דבנ"ד לא נמצא הטריפה עד שהיו ז' בהמות במקולין. דמשו"ה פשיטא ליה דמיקרי קבוע. משמע הא אי איגלי מילתא מקמי דליתו למקולין. לא היה לו דין קבוע כלפי לייא. הלא אז אין ספק בדבר שהיה קבוע. ולא היינו צריכים לטרוח עצמנו בכלום. משו"ה אמינא כי ניים ושכיב כתב מעכ"ת כל זה:
ולכן איני נזקק להשיב עוד עמ"ש כ"ת לא אוכל לירד לסוף דעת מעלתו דבנ"ד לא נמצא הטרפה עד שהיה כבר השבעה בהמות במקולין והבני מעיים כולן בבית השוחט שזה לדעתי הקלושה פשוט וברור מיקרי קבוע ודומה לנדון שהביא הב"ח שנמצא הריאה טרפה ולא נודע באיזה חנות עכ"ל. וכבר יבין מדברי שסברותיו הפוכות אצלי. דלדידי פשיטא וברירא מילתא לאידך גיסא. ואין נדון הטור דומה כלל לנ"ד כאוכלא לדנא. גם לשונו סתור ואין לו הבנה. באומרו דבנ"ד לא נמצא הטריפה עד שהיו ז' בהמות במקולין. דמשו"ה פשיטא ליה דמיקרי קבוע. משמע הא אי איגלי מילתא מקמי דליתו למקולין. לא היה לו דין קבוע כלפי לייא. הלא אז אין ספק בדבר שהיה קבוע. ולא היינו צריכים לטרוח עצמנו בכלום. משו"ה אמינא כי ניים ושכיב כתב מעכ"ת כל זה:
10
י״אומעשה לסתור וראיה לחובתו הביא
ומש"ע לדמויי למעשה דווילנא. לא היא שחכמי ווילנא לא אסרו הפורש. כ"א הקבוע במקומו וכנ"ל. ואדרבה ההוא עובדא סייעתא לדידן:
ומש"ע לדמויי למעשה דווילנא. לא היא שחכמי ווילנא לא אסרו הפורש. כ"א הקבוע במקומו וכנ"ל. ואדרבה ההוא עובדא סייעתא לדידן:
11
י״בומ"ש מן הבני מעיים שהובאו לבית השוחט. ודאי אי הוו כולהו קמן. הוה ס"ד קצת דהדור לקבעייהו כסברת הט"ז ומקצת חכמים. כדי לאסור גם הבהמות. אבל לפי מה שבא בשאלה כבר נאכל א' מהן שמכר השוחט מהן. והותרו כולן. ופשיטא דבכה"ג לית לן למיחש לאותה סברא יחידית שאין לחלק בחתיכות מכבש א' שדברי הפר"ח בלי ספק נכונים ופשטה הוראה כמותו. ולנו עוד גדולה מזו. אי"ה אודיע לו וכעת א"א להאריך:
12
י״גונ"ד שאנני מ"דן
גם על דברי הד"ן לא פקחתי עיני עכשיו שהוא מן הנמנע. וכבר רמזתי לו בקודם שדבריו צ"ע. ואי"ה אניף ידי עליהם. מ"מ לא דמי נמי לנ"ד כמבואר במעט עיון. ודי בזה לדברי האגרת הראשונה:
גם על דברי הד"ן לא פקחתי עיני עכשיו שהוא מן הנמנע. וכבר רמזתי לו בקודם שדבריו צ"ע. ואי"ה אניף ידי עליהם. מ"מ לא דמי נמי לנ"ד כמבואר במעט עיון. ודי בזה לדברי האגרת הראשונה:
13
י״דהשואל בעי אשתמוטי בפטפוטי ופטומי מילי ונעשה כפרן עפ"ד עצמו
ולאחרונה אישתקיל מילולי מה אשיב על חרפתי שמעכ"ת בעלילה בא אלי ומתהפך לכמה גוונים. רצה להפילני בטעות. כאילו אמרתי חלילה שנקובת הטחול בסומכיה הוא ספק טריפה. ישתקע הדבר ולא יאמר. והלא לא היה עסקנו כי אם במחט המונח לאורכו של טחול. ולא היה הספק רק אם ניקב איברים הפנימים שנקובתן במשהו. ועל זה אמרתי שהוא ספק טרפה בלי פקפוק. ואע"פ שראיתי עכשיו משמעות בדברי מעכ"ת כאילו היה הנדון בנקובה. ח"ו להגיד ולחזור ולהגיד. והנה דבריו בשאלה יוכיחו. שא"כ למה הוצרך לחקור אם נאמר אוכלין ומשקין דחקוה וק"ל.על כן בנ"ד אמינא כל כי האי מילתא לימרו משמאי. דודאי אינו אלא ספק טרפה וגרע מנה. כאשר ביארתי בכתבי הקדום. ואינני חושש לתפיסתו של כ"ת במה שלפום ריהטא אמרתי שהטחול אחוז באצטומכא. ולא באתי להראות בקיאות בניתוח. דיינו שידענו שיש שבילין שיוכל המחט ליכנס דרך שם לטחול. מבלי שינקוב איברים הפנימים. הנטרפין בכך. כאשר הוא בנ"ד:
ולאחרונה אישתקיל מילולי מה אשיב על חרפתי שמעכ"ת בעלילה בא אלי ומתהפך לכמה גוונים. רצה להפילני בטעות. כאילו אמרתי חלילה שנקובת הטחול בסומכיה הוא ספק טריפה. ישתקע הדבר ולא יאמר. והלא לא היה עסקנו כי אם במחט המונח לאורכו של טחול. ולא היה הספק רק אם ניקב איברים הפנימים שנקובתן במשהו. ועל זה אמרתי שהוא ספק טרפה בלי פקפוק. ואע"פ שראיתי עכשיו משמעות בדברי מעכ"ת כאילו היה הנדון בנקובה. ח"ו להגיד ולחזור ולהגיד. והנה דבריו בשאלה יוכיחו. שא"כ למה הוצרך לחקור אם נאמר אוכלין ומשקין דחקוה וק"ל.על כן בנ"ד אמינא כל כי האי מילתא לימרו משמאי. דודאי אינו אלא ספק טרפה וגרע מנה. כאשר ביארתי בכתבי הקדום. ואינני חושש לתפיסתו של כ"ת במה שלפום ריהטא אמרתי שהטחול אחוז באצטומכא. ולא באתי להראות בקיאות בניתוח. דיינו שידענו שיש שבילין שיוכל המחט ליכנס דרך שם לטחול. מבלי שינקוב איברים הפנימים. הנטרפין בכך. כאשר הוא בנ"ד:
14
ט״וובאמת אי הואי התם אכילנא מניה שופרי שופרא. אע"פ שאני ירא מאד להורות במילתא דאסורא. אי לא פשיטא כביעתא בכותחא. מכל הני טעמי תריצי דאשכחנא בס"ד. שפיר דמי למיסמך עלייהו. והשי"ת ברחמיו יצילנו משגיאות ויתענג מעכ"ת על רו' שלום. ויהא רעוא דלתאכיל האי תורא לשלמא. כנפשו הנשאה והרמה. ונפש אדם להבל דמה. תולעת יעקב בהגאון כמוהרר"ץ אשכנזי זצ"ל לה"ה ס"ט בנחץ מופלג למיעוט פנאי:
15
ט״זבמ"ש בהבנת הב"ח לא אוכל להשיב עד אראה בעז"ה. מה שכתבתי אות באות. ואז אי"ה אדע מה לענות. על כן תפל תחנתי אל ישיבני ריקם מבקשתי. לשלוח לידי העתקה משלש אגרותי אלה עי"מ. כדי שנדע שאין הכחשה בינינו:
16