שאילת יעבץ, חלק א ס׳Sheilat Yaavetz, Volume I 60
א׳הדר לרישא לברורי ולפרושי מעשה כי הוה לא בסומכיה אלא בקולשיה נ"מ לאכחושי מ"ש השואל שלא מדעת עביד פרישה ולא ידענא מה אידון ביה דארכבי' אתרי ריכשי
אחר שהחזיר לי השואל הנ"ל אבידתי ושלח העתקת תשובתי הקודמת כדי לידע מה שכתבתי אז בדיוק. וקודם לא רציתי להטפל במ"ש הב"ח. פן מתוך שאין אדם רואה חובה לעצמו. אטה ח"ו מנקודת האמת להכחיש דברי עצמי. אולם עתה נפלאתי ונשתוממתי מאד על השואל. איך לא הבין דברי הברורים כשמש. שכל עסקי היה בתשובתי הראשונה לדקדק מלשון שאלתו שהנדון היה במחט שנמצאת בלועה בבשר הטחול. בלי היכר כלל מאין באה. וכ"ש שלא יצאה לחוץ לצד חלל איברים הפנימים. לחוש לנקובתן מספק. עד שדנתי בו שאפי' ספק טריפה אין כאן וק"ל. א"כ למה זה בלי דעת מלין יכביר ומרבה דברים בלי טעם וריח. ומה יועיל לו הב"ח בזה. וטוב היה לו להכחיש גוף המעשה מעיקרו. ולומר שהי' נקוב נקב מפולש בסומכיה. מה שהוא שקר מוחלט כנראה בגוף שאלתו. שלא נזכר בה כי אם המחט היה מונח לארכו של טחול ולצד חלל הגוף. הרי בפירוש שלא היה נקוב בסומכיה רק לאורכו. וממ"ש לצד חלל הגוף מובן היטב שלא ניקב אפי' משם לחוץ. שכל זה היה לו לבאר. אלא סתמו כפירושו שלא יצא לחוץ. אלא בבשר הטחול היה מובלע באורכו לצד מטה קרוב לחלל הגוף כאשר הבנתי בתשובתי. ומבואר היטב בלשוני. (וכאשר דקדקתי עוד מדבריו ולשונו דליכא למימר אוכלין וכו' דחקוה. דמשמע מלשונו בהדיא דלא ניקב אפי' בקולשיה כ"ש בסומכיה. דאל"כ מאי קאמר וק"ל):
אחר שהחזיר לי השואל הנ"ל אבידתי ושלח העתקת תשובתי הקודמת כדי לידע מה שכתבתי אז בדיוק. וקודם לא רציתי להטפל במ"ש הב"ח. פן מתוך שאין אדם רואה חובה לעצמו. אטה ח"ו מנקודת האמת להכחיש דברי עצמי. אולם עתה נפלאתי ונשתוממתי מאד על השואל. איך לא הבין דברי הברורים כשמש. שכל עסקי היה בתשובתי הראשונה לדקדק מלשון שאלתו שהנדון היה במחט שנמצאת בלועה בבשר הטחול. בלי היכר כלל מאין באה. וכ"ש שלא יצאה לחוץ לצד חלל איברים הפנימים. לחוש לנקובתן מספק. עד שדנתי בו שאפי' ספק טריפה אין כאן וק"ל. א"כ למה זה בלי דעת מלין יכביר ומרבה דברים בלי טעם וריח. ומה יועיל לו הב"ח בזה. וטוב היה לו להכחיש גוף המעשה מעיקרו. ולומר שהי' נקוב נקב מפולש בסומכיה. מה שהוא שקר מוחלט כנראה בגוף שאלתו. שלא נזכר בה כי אם המחט היה מונח לארכו של טחול ולצד חלל הגוף. הרי בפירוש שלא היה נקוב בסומכיה רק לאורכו. וממ"ש לצד חלל הגוף מובן היטב שלא ניקב אפי' משם לחוץ. שכל זה היה לו לבאר. אלא סתמו כפירושו שלא יצא לחוץ. אלא בבשר הטחול היה מובלע באורכו לצד מטה קרוב לחלל הגוף כאשר הבנתי בתשובתי. ומבואר היטב בלשוני. (וכאשר דקדקתי עוד מדבריו ולשונו דליכא למימר אוכלין וכו' דחקוה. דמשמע מלשונו בהדיא דלא ניקב אפי' בקולשיה כ"ש בסומכיה. דאל"כ מאי קאמר וק"ל):
1
ב׳ולא חש לקמחיה דנפיש בטירחיה ולא אהני ליה
וא"כ כל מה שכתב להתנצלות ולשנות עיקר השאלה. הכל טעות גמור. ולא מהניא לי' שטותיה. כי מה שאמר שאם היה בא מן הכרס היה צריך להמצא בעבוי של טחול ר"ל בסומכיה במקום דיבוקו לכרס. זהו שיבוש וכי אין המחט עשוי לעבור משם והלאה לצד החלל. אבל אין תועלת בכל זה כי אפי' דחקוה האוכלין ומשקין ובא מן הכרס. מה בכך. אעפ"כ הוא טריפה. אם ניקב לחוץ לצד חלל. יבוא מהיכן שיבוא. הרי שלא הבין כלל דברי עצמו. כי אם כך היה מעשה לא היה צריך לטפל עצמו אם אוכלין ומשקין דחקוה ובא דרך הכרס או זולת זה. בכל אופן שימצא בחלל טריפה. אבל מ"מ אפי' בא מהחוץ. אינה אלא טרפה מספק חשש נקיבת איברים הפנימים. וכמ"ש הב"ח עצמו. דלא גרע מנקובת הטרפש וק"ל. וזה הטועה כתב שהוא טרפות מצד עצמו. הרי שלא הבין אפי' דברי עצמו. ולא דברי הב"ח. ולא דבריי כלל וכלל:
וא"כ כל מה שכתב להתנצלות ולשנות עיקר השאלה. הכל טעות גמור. ולא מהניא לי' שטותיה. כי מה שאמר שאם היה בא מן הכרס היה צריך להמצא בעבוי של טחול ר"ל בסומכיה במקום דיבוקו לכרס. זהו שיבוש וכי אין המחט עשוי לעבור משם והלאה לצד החלל. אבל אין תועלת בכל זה כי אפי' דחקוה האוכלין ומשקין ובא מן הכרס. מה בכך. אעפ"כ הוא טריפה. אם ניקב לחוץ לצד חלל. יבוא מהיכן שיבוא. הרי שלא הבין כלל דברי עצמו. כי אם כך היה מעשה לא היה צריך לטפל עצמו אם אוכלין ומשקין דחקוה ובא דרך הכרס או זולת זה. בכל אופן שימצא בחלל טריפה. אבל מ"מ אפי' בא מהחוץ. אינה אלא טרפה מספק חשש נקיבת איברים הפנימים. וכמ"ש הב"ח עצמו. דלא גרע מנקובת הטרפש וק"ל. וזה הטועה כתב שהוא טרפות מצד עצמו. הרי שלא הבין אפי' דברי עצמו. ולא דברי הב"ח. ולא דבריי כלל וכלל:
2
ג׳ולא חייש דסבא מר ניהו רבה בט"ז רישא דדהבא
גם על הט"ז ז"ל הטיח דברים בלעג הרבה. והוא נלעג לשון אין בינה. כי איזה טעות יש בדברי הט"ז במ"ש לצד הדק ובקולשיה הוא ספק טרפה. (וטעה בלשוני שהוא חשב שרצוני לומר לצד הדק כשר. ולא היא דאם ניקב לחלל. פשיטא דבכל אופן הוי טרפה מספק. רק כך אמרתי אם לא ניקב לחוץ דהיינו לחלל. בהאי גוונא איכא למימר דכשרה. כי מה שמונח לצד חלל. זה לא מעלה ולא מוריד אליבא דכ"ע. כל שלא נקב לחוץ וק"ל) והוא ברור מאד. וכן היא כוונת הב"ח בלי ספק. אף שאין זה לשונו ממש בכיוון. מה בכך הב"ח מודה בכל אופן שימצא המחט בקרב הבהמה ובחללה. שהיא ספק טרפה. כשאינה באה מהכרס לטחול. דהיינו שתחובה בסומכיה בצד הסמוך לכרס. וצד הדק אינו דבוק לכרס. הרי שדברי הט"ז נכוחים למבין ואין בהם נפתל ועקש:
גם על הט"ז ז"ל הטיח דברים בלעג הרבה. והוא נלעג לשון אין בינה. כי איזה טעות יש בדברי הט"ז במ"ש לצד הדק ובקולשיה הוא ספק טרפה. (וטעה בלשוני שהוא חשב שרצוני לומר לצד הדק כשר. ולא היא דאם ניקב לחלל. פשיטא דבכל אופן הוי טרפה מספק. רק כך אמרתי אם לא ניקב לחוץ דהיינו לחלל. בהאי גוונא איכא למימר דכשרה. כי מה שמונח לצד חלל. זה לא מעלה ולא מוריד אליבא דכ"ע. כל שלא נקב לחוץ וק"ל) והוא ברור מאד. וכן היא כוונת הב"ח בלי ספק. אף שאין זה לשונו ממש בכיוון. מה בכך הב"ח מודה בכל אופן שימצא המחט בקרב הבהמה ובחללה. שהיא ספק טרפה. כשאינה באה מהכרס לטחול. דהיינו שתחובה בסומכיה בצד הסמוך לכרס. וצד הדק אינו דבוק לכרס. הרי שדברי הט"ז נכוחים למבין ואין בהם נפתל ועקש:
3
ד׳ומה שיש לדקדק בדברי הט"ז הוא. שכתב בסי' מ"ח שאפי' צד הדק שבטחול אינו סותם. שזה נראה לכאורה שלא בדקדוק. שצד הדק בודאי א"א לסתום נקיבת הכרס. מאחר שאינו דבוק בו ומונח עליו. איברא הא נמי ל"ק דצד הדק שבעב ר"ל. שהוא דבוק ג"כ בכרס וק"ל:
4
ה׳דעת הפר"ח ואמרתו צרופה שאינו דבר זר אם נצטרך לחלוק בבהמה א' שעל כרחנו חציה כשר וחציה טרפה וסברא ברורה היא שרירא וקיימא ובדוקה יפה
ומ"ש בתשובתי דלעיל שדעת הפר"ח נכונה. שאין דבר זר לחלק בכבש א'. אף אם חציו כשר וחציו טרפה. ודאי שכך היא המדה על פי דין תורתינו אין משגיחין בזה. שענין ביטול הרוב אין לו מבוא בשכל האנושי. שיחזזר האיסור להיות היתר. או הקבוע שידון כמחצה. אלא שגזרת הכתוב הן. א"כ אין לתמוה אם חציו חלוק מחציו. שהמקום הוא הגורם. ולא הדבר מצד עצמו. אלא מצד מקומו. שכשהוא במקום קביעותו. נתנה לו תורה דין קבוע שהוא כמחצה על מחצה. שלא לילך אחר הרוב כפי השכל. ומה שפירש העמידה תורה על חזקת הרוב. וראיה ברורה וגדולה מזו מ"ש בטהרות המסוכן ברה"י והוציאוהו לר"ה כשהוא ברה"י ספיקו טמא בר"ה ספיקו טהור. הרי לך חידוש יתר גדול מאד שאפי' בגוף א' שוה בענין וערך סכנה א'. חלוק הוא בדינו פעם אחת מאחרת. לפי שינוי המקום הגורם. שגזרת הכתוב הוא שספק רה"י טמא ושל רה"ר טהור. ואין בזה מבוא לשכל ולהקש. ועוד ראיה גדולה מאשה שיצא עליה קול שאין מוציאין אותה מבעלה. ואעפ"כ אם יצאה ממנו במיתה אסורה לינשא לכהן על פי אותו הקול בעצמו. וכן אתה מוצא באומרת לבעלה נטמאתי דשריא ליה. ואסורה לאחר מותו לינשא לכהן. וכן בבתרא דיבמות שהיא מותרה וצרתה אסורה ואוכלת בתרומה ובכמה דוכתי מוכח שאין חוששין לחלוק בכך. ובפ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. ודו"ק שכל זה ברור למבין יעב"ץ ס"ט:
ומ"ש בתשובתי דלעיל שדעת הפר"ח נכונה. שאין דבר זר לחלק בכבש א'. אף אם חציו כשר וחציו טרפה. ודאי שכך היא המדה על פי דין תורתינו אין משגיחין בזה. שענין ביטול הרוב אין לו מבוא בשכל האנושי. שיחזזר האיסור להיות היתר. או הקבוע שידון כמחצה. אלא שגזרת הכתוב הן. א"כ אין לתמוה אם חציו חלוק מחציו. שהמקום הוא הגורם. ולא הדבר מצד עצמו. אלא מצד מקומו. שכשהוא במקום קביעותו. נתנה לו תורה דין קבוע שהוא כמחצה על מחצה. שלא לילך אחר הרוב כפי השכל. ומה שפירש העמידה תורה על חזקת הרוב. וראיה ברורה וגדולה מזו מ"ש בטהרות המסוכן ברה"י והוציאוהו לר"ה כשהוא ברה"י ספיקו טמא בר"ה ספיקו טהור. הרי לך חידוש יתר גדול מאד שאפי' בגוף א' שוה בענין וערך סכנה א'. חלוק הוא בדינו פעם אחת מאחרת. לפי שינוי המקום הגורם. שגזרת הכתוב הוא שספק רה"י טמא ושל רה"ר טהור. ואין בזה מבוא לשכל ולהקש. ועוד ראיה גדולה מאשה שיצא עליה קול שאין מוציאין אותה מבעלה. ואעפ"כ אם יצאה ממנו במיתה אסורה לינשא לכהן על פי אותו הקול בעצמו. וכן אתה מוצא באומרת לבעלה נטמאתי דשריא ליה. ואסורה לאחר מותו לינשא לכהן. וכן בבתרא דיבמות שהיא מותרה וצרתה אסורה ואוכלת בתרומה ובכמה דוכתי מוכח שאין חוששין לחלוק בכך. ובפ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. ודו"ק שכל זה ברור למבין יעב"ץ ס"ט:
5