שאילת יעבץ, חלק א ע״הSheilat Yaavetz, Volume I 75
א׳עמדין חצי סיון תפט"ל
1
ב׳הבא לישאל בסומא אם יעלה בתחלה לקרות בתורה ודאי אין מורין לו להקל נגד דעת הש"ע
שאול ישאלו וכן התמו מקצת אנשים מהרואים והשומעים ממני שמחיתי (עם שבאמת לא מחיתי מתחלה להדיא כמ"ש גוף המעשה בטופס המוצנע אצלי. אכן על המחשבה תפסו אותי. ולזה הנני בעצמי מצרפה למעשה. באשר אלמלא היה כחי יפה וודאי שהייתי מוחה ומעכב על ידי הנוהגים כן בלי ספק) בסומא שלא יעלה ויקרא בתורה (ואף כי מעשה שהיה בכהן וביש"ק היה) המה ראו כן תמהו באמרם האחרונים ז"ל נמנו עליו והתירוהו:
שאול ישאלו וכן התמו מקצת אנשים מהרואים והשומעים ממני שמחיתי (עם שבאמת לא מחיתי מתחלה להדיא כמ"ש גוף המעשה בטופס המוצנע אצלי. אכן על המחשבה תפסו אותי. ולזה הנני בעצמי מצרפה למעשה. באשר אלמלא היה כחי יפה וודאי שהייתי מוחה ומעכב על ידי הנוהגים כן בלי ספק) בסומא שלא יעלה ויקרא בתורה (ואף כי מעשה שהיה בכהן וביש"ק היה) המה ראו כן תמהו באמרם האחרונים ז"ל נמנו עליו והתירוהו:
2
ג׳תשובתי עם שאין לתפוס אותי על כן. אחרי שהמאורות הגדולים השנים. אשר היו לנו לעינים. המה בעלי הש"ע והמפה אשר קבעו מסמרות בהוראה זו ביטלו דעת היחיד. אינני צריך להוסיף על דבריהם. כי מי יבוא אחריהם. ושוב אין אחריות שאר האחרונים ז"ל עלינו. באשר לא הביאו שום ראיה מכרחת לדעתם (ורק הן העידו על מנהג ההמון הרע. וויתרו להם בעין יפה) שנזוז מפסק הש"ע שהוא תורה קבועה לכל ישראל. בשגם בדבר שהוא משנה שלמה. ודעת היחיד כבר ראוה ודחאוה בשתי ידים. מעתה כל הפורש מהם כפורש מן החיים. ואנה אני בא ח"ו לומר חברותא נמי כאילו מנייהו ומני תסתיים. מכל מקום אמרתי לדון בהלכה. אע"פ שהיא משנה שאינה צריכה. לי ולמטלעתי. האם אין בי עזרתי. כמסייע שאין בו ממש. וכיהודא ועוד לקרא. הלא תורה היא וגמרא ניגמור לא זמורתא תהא. וכי דייקינן בה ממילא רווחא שמעתא בס"ד:
3
ד׳ומשנה שלמה היא ברי"ף וטעם נכון מדוע נשמטה מגרסתנו ופירושה ע"כ משמע שאפי' ע"י אחר לא יקרא
ואמינא דהך מילתא מיפשט פשיטא אב"א גמרא. אב"א סברא. גמרא הכי גרסינן בהדיא במשנה פ' הקורא המגלה עומד דסומא אינו קורא בתורה. וכמו שהיא הגירסא ברי"ף. וזה שנשמטה בנוסחי גמרא דילן. משום דמילתא דפשיטא היא דלא קרי. דבודאי משנה יתירה היא ולא נצרכה. ומאן דקתני לה. לא נסבה אלא באיידי דרישא. דתנן קטן קורא בתורה. אשמעינן דסומא לא. משום דגרע מקטן דאתי לכלל חיובא ושייך בקה"ת. משא"כ בסומא. ועוד קטן בתורה חיובי מחייב. ויכול לקרות מתוך הכתב כדינו. יצא הסומא שאינו חייב בה כלל ואינו בדברים שבכתב. אבל אין לומר דהא דתנן אינו קורא בתורה. הוא משום דבימיהם היה העולה הוא עצמו הקורא. משו"ה סומא לא מצי קרי כמ"ש בנ"י כדאי' בב"י. כי אני תמה מאד אם יצאו דברים הללו מפי חכם מובהק. דאטו משנתינו ח"ו כמשנת בן תדל שנינו. שיצטרך התנא להודיענו שסומא לא יקרא לפי שאינו רואה מה שיקרא. פשיטא צריכא למימר דלא יקרא מי שלא יכול לקרות. והאיך יקרא אם אינו רואה שום דבר מה שכתוב לפניו. איכפל תנא לאשמועינן כה"ג. הא ודאי חוכא. ואין להתעקש ולומר דאצטריך לאשמועינן דאם יודע לקרות בע"פ שאינו קורא. הא נמי בורכא. דקורא בתורה תנן ולא בע"פ. ותו מאי איריא סומא. הא אפי' פקח בע"פ לא יקרא. שלא נתקנה הקריאה בציבור אלא מתוך הכתב דווקא. מלבד שאסור ג"כ שלא מן הכתב ואפי' שלא בציבור. משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ. וא"כ מאי אריא נמי בציבור כדאיירי בה הכא במתני'. הלא גם שלא בציבור. אפי' יחיד לעצמו לא יקרא בע"פ. אלא על כרחך כל אלה דברים בטלים. איברא קושטא דמילתא כדאמרן. דקמשמע לן דסומא לא יקרא כלל. ואפי' ע"י שישמע מאחר. המקרא אותו בלחש והוא עונה אחריו. דפקח כה"ג מצי עביד גם לפי מנהג התלמוד. וכמנהג בני רומניא שהובא בב"י. דודאי שפיר דמי ולית ביה משום שלא יקראו שנים בתורה. שזהו דווקא כשקורין ביחד בהרמת קול אחד. אבל אם האחד מנמיך קולו להקרות להעולה. והעולה קורא כדרכו בקול רם דבפקח שרי. בסומא אשמעינן דאסיר כה"ג. דלא שייך בה כלל. וכאשר אבאר להלן בעזה"י. זהו הברור במשנתינו:
ואמינא דהך מילתא מיפשט פשיטא אב"א גמרא. אב"א סברא. גמרא הכי גרסינן בהדיא במשנה פ' הקורא המגלה עומד דסומא אינו קורא בתורה. וכמו שהיא הגירסא ברי"ף. וזה שנשמטה בנוסחי גמרא דילן. משום דמילתא דפשיטא היא דלא קרי. דבודאי משנה יתירה היא ולא נצרכה. ומאן דקתני לה. לא נסבה אלא באיידי דרישא. דתנן קטן קורא בתורה. אשמעינן דסומא לא. משום דגרע מקטן דאתי לכלל חיובא ושייך בקה"ת. משא"כ בסומא. ועוד קטן בתורה חיובי מחייב. ויכול לקרות מתוך הכתב כדינו. יצא הסומא שאינו חייב בה כלל ואינו בדברים שבכתב. אבל אין לומר דהא דתנן אינו קורא בתורה. הוא משום דבימיהם היה העולה הוא עצמו הקורא. משו"ה סומא לא מצי קרי כמ"ש בנ"י כדאי' בב"י. כי אני תמה מאד אם יצאו דברים הללו מפי חכם מובהק. דאטו משנתינו ח"ו כמשנת בן תדל שנינו. שיצטרך התנא להודיענו שסומא לא יקרא לפי שאינו רואה מה שיקרא. פשיטא צריכא למימר דלא יקרא מי שלא יכול לקרות. והאיך יקרא אם אינו רואה שום דבר מה שכתוב לפניו. איכפל תנא לאשמועינן כה"ג. הא ודאי חוכא. ואין להתעקש ולומר דאצטריך לאשמועינן דאם יודע לקרות בע"פ שאינו קורא. הא נמי בורכא. דקורא בתורה תנן ולא בע"פ. ותו מאי איריא סומא. הא אפי' פקח בע"פ לא יקרא. שלא נתקנה הקריאה בציבור אלא מתוך הכתב דווקא. מלבד שאסור ג"כ שלא מן הכתב ואפי' שלא בציבור. משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ. וא"כ מאי אריא נמי בציבור כדאיירי בה הכא במתני'. הלא גם שלא בציבור. אפי' יחיד לעצמו לא יקרא בע"פ. אלא על כרחך כל אלה דברים בטלים. איברא קושטא דמילתא כדאמרן. דקמשמע לן דסומא לא יקרא כלל. ואפי' ע"י שישמע מאחר. המקרא אותו בלחש והוא עונה אחריו. דפקח כה"ג מצי עביד גם לפי מנהג התלמוד. וכמנהג בני רומניא שהובא בב"י. דודאי שפיר דמי ולית ביה משום שלא יקראו שנים בתורה. שזהו דווקא כשקורין ביחד בהרמת קול אחד. אבל אם האחד מנמיך קולו להקרות להעולה. והעולה קורא כדרכו בקול רם דבפקח שרי. בסומא אשמעינן דאסיר כה"ג. דלא שייך בה כלל. וכאשר אבאר להלן בעזה"י. זהו הברור במשנתינו:
4
ה׳ומ"מ הוא דבר פשוט ומוסכם וכמשנה שא"צ היא
ופשוט לפ"ז שסומא אסור לקרות בתורה אפי' ע"י שמיעה. ולרוב פשיטותו לא הוצרכנו לגורסו בגמרתנו. דמסתברא אפ"ה הויא משנה שאינה צריכה. דפשיטא דאינו קורא דלא מישך שייך בה. וכן דעת כל הפוסקים ז"ל שאסור לקרות אף אות א' שלא מן הכתב אפי' הפקח. וחששו משום ברכה לבטלה למי שאינו יודע לקרות מתוך הכתב. אם יברך על קריאת הש"ץ. כמבואר בטור וב"י סי' קמ"א. וכל גדולי ההוראה אשר כל בית ישראל נשען עליהן. הם בעלי זאת הדיעה. כמו רבינו סעדיה גאון והרמב"ם והרא"ש והטור. והב"י המחזיק על ידם. והוא ראה וידע גם אותה סברא יחידית הנז' ומחי לה אמוחא. ואחריו החזיק הרב הגדול בד"מ ז"ל שאע"פ שבמהרי"ל כתוב שהיו נוהגין לקרות סומא לתורה. הוא ז"ל כתב כלשון הזה. ולי נראין דברי ב"י. הרי שלא נשא פנים בתורה. אף שמהרי"ל גדול בדורו רב מובהק לבני אשכנז. אעפ"כ לא חלק כבוד למנהג. (ואולי גם מהרי"ל לא ס"ל הכי אלא מנהג הוא שהיו נוהגין כך בימיו. ולא היה יכולת בידו למחות. כמו כמה מנהגים גרועים. שיד ההמון התקיפה על החכמים עשתה זאת. ולא מעיקר הדין. אך ספר מהרי"ל אינו בידי כעת לדעת שורש דעתו):
ופשוט לפ"ז שסומא אסור לקרות בתורה אפי' ע"י שמיעה. ולרוב פשיטותו לא הוצרכנו לגורסו בגמרתנו. דמסתברא אפ"ה הויא משנה שאינה צריכה. דפשיטא דאינו קורא דלא מישך שייך בה. וכן דעת כל הפוסקים ז"ל שאסור לקרות אף אות א' שלא מן הכתב אפי' הפקח. וחששו משום ברכה לבטלה למי שאינו יודע לקרות מתוך הכתב. אם יברך על קריאת הש"ץ. כמבואר בטור וב"י סי' קמ"א. וכל גדולי ההוראה אשר כל בית ישראל נשען עליהן. הם בעלי זאת הדיעה. כמו רבינו סעדיה גאון והרמב"ם והרא"ש והטור. והב"י המחזיק על ידם. והוא ראה וידע גם אותה סברא יחידית הנז' ומחי לה אמוחא. ואחריו החזיק הרב הגדול בד"מ ז"ל שאע"פ שבמהרי"ל כתוב שהיו נוהגין לקרות סומא לתורה. הוא ז"ל כתב כלשון הזה. ולי נראין דברי ב"י. הרי שלא נשא פנים בתורה. אף שמהרי"ל גדול בדורו רב מובהק לבני אשכנז. אעפ"כ לא חלק כבוד למנהג. (ואולי גם מהרי"ל לא ס"ל הכי אלא מנהג הוא שהיו נוהגין כך בימיו. ולא היה יכולת בידו למחות. כמו כמה מנהגים גרועים. שיד ההמון התקיפה על החכמים עשתה זאת. ולא מעיקר הדין. אך ספר מהרי"ל אינו בידי כעת לדעת שורש דעתו):
5
ו׳השגה עמ"ש אחרונים ז"ל להקל מטעם שומע כעונה מדין ק"ו
השתא נחזי אנן מ"ש קצת גדולים מהאחרונים ז"ל להקל בדבר. ונדע שורש דבר נמצא בם. והנה הרואה יראה שכל עיקר סמיכתם על משענת קנה רצוץ במחילה מכבוד תורתם. והרבה יש לתמוה במה שסמכו לחלוק על המשנה וגמרא וכל גדולי עולם ז"ל שדבריהם מבוארים בתכלית הביאור לאיסור. והם ז"ל יצאו לחלק ממה שארז"ל שומע כעונה. לכן דנו שנשתנה הדין לעת כזאת שמנהגנו מקרין את הכל. ודבר זה אינו כדאי כלל. לענ"ד לא הועילו כלום. כי מה יתן או מה יוסיף לסומא אם יהא דינו כעונה. הלא אינו אלא עונה על פה. ועיקר האיסור מחמת דברים שבכתב שאי אתה רשאי לאומרם בע"פ. ועל כן אסר הרמב"ם וכל הפוסקים ז"ל לקרות אפי' אות א' שלא מן הכתב אע"פ שבקי בו וקוראו כתקנו. משום שכך הוא הדין בדברים שבכתב. וכ"ש בציבור ובברכה. שלא נתקנה אלא על קריאה הגונה מתוך הכתב. ולכן אותה שאמרו שומע כעונה. אינו מועיל כ"א לפקח הרואה בס"ת ויכול הוא לקרות מתוכו שמקרין אותו. בזה אנו אומרין אם שומע ושותק. ומכוין לקריאת הש"ץ. שיוצא בזה כאילו קרא בפיו. אע"פ ששתק. משום דקיי"ל שומע כעונה. שבאופן זה הרי הוא כעונה מתוך הס"ת כדינו. לפיכך יוצא ידי חובה בשמיעה. משא"כ בסומא שאינו רואה כלום מתוך הכתב. למה תועיל לו השמיעה להתירו בדברים שבכתב על פה. ואם אמרו שומע כעונה. לא אמרו כקורא מתוך הכתב. כל זה פשוט מאד. ותמה על עצמך איזה כח יפה שומע. או קורא עצמו. הוי אומר הקורא ומוציא בשפתיו ודאי עדיף. זה דבר שלא יסופק שהשכל מחייבו. וגם מתוך שהשומע הוצרכו ללמדו מהכתובים. הא על כרחך שאינו חשוב כקורא ממש. וכן הוראת כף הדמיון אינה שוה בכל וק"ל. מעתה אם בקורא אסור בע"פ. וכהסכמת כל הפוסקים שאסור לקרות שלא מתוך הכתב אפי' אות א'. שומע שאין כחו גדול כל כך. לא דין הוא שאסור לו לברך ולהוציא הציבור שלא מן הכתב. וזה מבואר מאד:
השתא נחזי אנן מ"ש קצת גדולים מהאחרונים ז"ל להקל בדבר. ונדע שורש דבר נמצא בם. והנה הרואה יראה שכל עיקר סמיכתם על משענת קנה רצוץ במחילה מכבוד תורתם. והרבה יש לתמוה במה שסמכו לחלוק על המשנה וגמרא וכל גדולי עולם ז"ל שדבריהם מבוארים בתכלית הביאור לאיסור. והם ז"ל יצאו לחלק ממה שארז"ל שומע כעונה. לכן דנו שנשתנה הדין לעת כזאת שמנהגנו מקרין את הכל. ודבר זה אינו כדאי כלל. לענ"ד לא הועילו כלום. כי מה יתן או מה יוסיף לסומא אם יהא דינו כעונה. הלא אינו אלא עונה על פה. ועיקר האיסור מחמת דברים שבכתב שאי אתה רשאי לאומרם בע"פ. ועל כן אסר הרמב"ם וכל הפוסקים ז"ל לקרות אפי' אות א' שלא מן הכתב אע"פ שבקי בו וקוראו כתקנו. משום שכך הוא הדין בדברים שבכתב. וכ"ש בציבור ובברכה. שלא נתקנה אלא על קריאה הגונה מתוך הכתב. ולכן אותה שאמרו שומע כעונה. אינו מועיל כ"א לפקח הרואה בס"ת ויכול הוא לקרות מתוכו שמקרין אותו. בזה אנו אומרין אם שומע ושותק. ומכוין לקריאת הש"ץ. שיוצא בזה כאילו קרא בפיו. אע"פ ששתק. משום דקיי"ל שומע כעונה. שבאופן זה הרי הוא כעונה מתוך הס"ת כדינו. לפיכך יוצא ידי חובה בשמיעה. משא"כ בסומא שאינו רואה כלום מתוך הכתב. למה תועיל לו השמיעה להתירו בדברים שבכתב על פה. ואם אמרו שומע כעונה. לא אמרו כקורא מתוך הכתב. כל זה פשוט מאד. ותמה על עצמך איזה כח יפה שומע. או קורא עצמו. הוי אומר הקורא ומוציא בשפתיו ודאי עדיף. זה דבר שלא יסופק שהשכל מחייבו. וגם מתוך שהשומע הוצרכו ללמדו מהכתובים. הא על כרחך שאינו חשוב כקורא ממש. וכן הוראת כף הדמיון אינה שוה בכל וק"ל. מעתה אם בקורא אסור בע"פ. וכהסכמת כל הפוסקים שאסור לקרות שלא מתוך הכתב אפי' אות א'. שומע שאין כחו גדול כל כך. לא דין הוא שאסור לו לברך ולהוציא הציבור שלא מן הכתב. וזה מבואר מאד:
6
ז׳ע"כ אין דין שומע כעונה אלא בשומע דומיא דעונה דווקא ר"ל בדברים שבכתב עכ"פ צריך לשמוע מתוך הכתב והוי כראוי לבילה
לכן לא שמענו להם ז"ל ששומע דינו כעונה. אלא בדברים המותרין בע"פ. ויוצאין בהן ידי חובה בשמיעה דע"פ לחוד. כגון הלל ומקרא מגילה וברכת המזון ודכוותייהו. משא"כ בתורה שאסור לקרות אות א' שלא מתוך הכתב פשיטא דלא מהני אם שומע הוי כעונה. אלא דווקא כשס"ת לפניו שרואה בו ושומע מן הקורא מתוכו. אז אמרינן דהוי כעונה מתוך הכתב כנ"ל ברור מאד. (וגם היתר זה אינו מוסכם כמ"ש אי"ה):
לכן לא שמענו להם ז"ל ששומע דינו כעונה. אלא בדברים המותרין בע"פ. ויוצאין בהן ידי חובה בשמיעה דע"פ לחוד. כגון הלל ומקרא מגילה וברכת המזון ודכוותייהו. משא"כ בתורה שאסור לקרות אות א' שלא מתוך הכתב פשיטא דלא מהני אם שומע הוי כעונה. אלא דווקא כשס"ת לפניו שרואה בו ושומע מן הקורא מתוכו. אז אמרינן דהוי כעונה מתוך הכתב כנ"ל ברור מאד. (וגם היתר זה אינו מוסכם כמ"ש אי"ה):
7
ח׳עוד ראיה נאה ממ"ש תו' וריטב"א בענין הנז' בגמרא כדמתרגם ר"י דע"כ צ"ל לפ"ז שאפי' ביחיד אסור הסומא ללמוד דברים שבכתב ואף ע"י אחר א"ל תקנה זה מוכרח לפי דרכם
ועוד יש להוכיח שלא זו בלבד בציבור דאסור כה"ג מפני כבוד ציבור. ומשום ברכה לבטלה מטעם הנז'. אבל גדולה מזו אפי' ביחיד ובלא ברכה מוכח דאסור לסומא. מדפירשו התו' בכמה דוכתי וכן הריטב"א בפ"ק דמגלה אהא דאיתא בתלמודא זימנין סגיאין כדמתרגם רב יוסף. היינו משום דסגי נהור הוה. ולא היה יכול ללמוד תורה שבכתב. על כן לא היה רשאי ללמוד המקראות אלא תרגומן. ואי איתא כדעת האומרין שע"י שמיעה מאחר הותרו לסומא דברים שבכתב. קשה למה הוצרך ר"י ללמוד תרגום דווקא. הא מצי קרי אף דברים שבכתב ע"י אחר וק"ל. (רצוני ידוע לאשר עינים לו וכונתי פשוטה למי שיש לו לב מבין. דהכי קאמינא דידוע לתינוקות מה הוקשה לתו' לפרש כן. משום דק"ל הא לאו ר"י המציא התרגום (של נביאים) והלא יב"ע הוא. ואי משום דידע ר"י מה שתרגם המתרגם. משו"ה לא שייך לומר כדמתרגם ר"י. ואטו הוא לחוד בקיא בו. הלא כ"ע נמי ידעי ביה. ומאי שנא ר"י דווקא. לכן הוכרחו לפרש דתלי תלמודא תרגומא דקרא בר"י. אע"ג דודאי שאר אמוראי נמי הוו בקיאי בגוויה. מ"מ מפני שר"י לא היה אפשר לו ללמוד מעולם בדברים שבכתב. ולא הוה ידע אלא תרגומא דקראי לכך נקרא על שמו. לפי שבו היה כל עסקו שבמקרא. ואם איתא דלמד ג"כ מקרא כדכתיב. ע"י שמיעה מאחר. אי הכי מאי בצירותיה במקרא משאר אינשי לייחס התרגום אליו. הא הוה בקיא נמי בדברים שבכתב כפקח. ולא נתיישב א"כ אמאי קאמר כדמתרגם ר"י. ולא קאמר כדמתרגם יב"ע. אלא ודאי דהתו' שכתבו כן סבירא להו דלא למד ר"י מקרא כלל. דלא מישך שייך ביה לגמרי אפי' ע"י אחר. ולפיכך לא ידע המקראות כי אם תרגומן בלבד. דבהכי אתי שפיר דנקרא על שמו. כיון דלא סגי ליה בלא"ה. משא"כ בשאר אינשי דאינו דבר הכרחי אצלם. והטריחני בזה המפטפט כנגדי עור לב ועור בשר דאפי' בשותא דרבנן לא ידע. מה שפשוט וברור לדרדקי דבי רב) (והא דאשכחן בגמרא ריש מגלה דקאמר ר"י אלמלא תרגומא דהאי קרא ביום ההוא כו' יש לומר לאו ר"י נסיב לישנא דקרא. אלא תלמודא ה"ק דכי קאי ר"י בתרגומא דההוא קרא או כי שמע ליה מאחריני ואיהו לא קמיכוין למיקרי. א"נ רישא דקרא לחוד נקט. וכה"ג ליכא איסורא אלא דווקא כי קרי קרא כדכתיב לגמרי. כך צ"ל ומוכרח בודאי לדבריהם ז"ל) ואפי' לפמ"ש התו' בריש ב"ק שזה אינו. לפי שהיה מותר בו משום עת לעשות לה'. מדבריהם נלמוד ג"כ ומוכרח להדיא דאפי' ליחיד איסורא איכא. אלא משום עת לעשות לה' הוא דשרי. שלא למונעו מתורה שבכתב לגמרי. דאם היה לו היתר ע"י אחר. אין צורך לטעם דעת לעשות לה'. דודאי היה יכול לשמוע מאחר. אלא פשיטא דשמיעה מאחר. לא עדיפא מקורא לבדו. ולא שריא לסומא אלא משום עת לעשות לה' שלא יבטל מתורה. ודווקא ללמוד לעצמו שלא ישכח לא זולת. משא"כ בקורא בתורה דלא שייך האי טעמא. דהא שכיחי רבים פקחים. ודאי לא אמרינן הכי. ותו משום חשש ברכה לבטלה. לפי שלא נתקנה אלא לקורא מתוך הכתב:
ועוד יש להוכיח שלא זו בלבד בציבור דאסור כה"ג מפני כבוד ציבור. ומשום ברכה לבטלה מטעם הנז'. אבל גדולה מזו אפי' ביחיד ובלא ברכה מוכח דאסור לסומא. מדפירשו התו' בכמה דוכתי וכן הריטב"א בפ"ק דמגלה אהא דאיתא בתלמודא זימנין סגיאין כדמתרגם רב יוסף. היינו משום דסגי נהור הוה. ולא היה יכול ללמוד תורה שבכתב. על כן לא היה רשאי ללמוד המקראות אלא תרגומן. ואי איתא כדעת האומרין שע"י שמיעה מאחר הותרו לסומא דברים שבכתב. קשה למה הוצרך ר"י ללמוד תרגום דווקא. הא מצי קרי אף דברים שבכתב ע"י אחר וק"ל. (רצוני ידוע לאשר עינים לו וכונתי פשוטה למי שיש לו לב מבין. דהכי קאמינא דידוע לתינוקות מה הוקשה לתו' לפרש כן. משום דק"ל הא לאו ר"י המציא התרגום (של נביאים) והלא יב"ע הוא. ואי משום דידע ר"י מה שתרגם המתרגם. משו"ה לא שייך לומר כדמתרגם ר"י. ואטו הוא לחוד בקיא בו. הלא כ"ע נמי ידעי ביה. ומאי שנא ר"י דווקא. לכן הוכרחו לפרש דתלי תלמודא תרגומא דקרא בר"י. אע"ג דודאי שאר אמוראי נמי הוו בקיאי בגוויה. מ"מ מפני שר"י לא היה אפשר לו ללמוד מעולם בדברים שבכתב. ולא הוה ידע אלא תרגומא דקראי לכך נקרא על שמו. לפי שבו היה כל עסקו שבמקרא. ואם איתא דלמד ג"כ מקרא כדכתיב. ע"י שמיעה מאחר. אי הכי מאי בצירותיה במקרא משאר אינשי לייחס התרגום אליו. הא הוה בקיא נמי בדברים שבכתב כפקח. ולא נתיישב א"כ אמאי קאמר כדמתרגם ר"י. ולא קאמר כדמתרגם יב"ע. אלא ודאי דהתו' שכתבו כן סבירא להו דלא למד ר"י מקרא כלל. דלא מישך שייך ביה לגמרי אפי' ע"י אחר. ולפיכך לא ידע המקראות כי אם תרגומן בלבד. דבהכי אתי שפיר דנקרא על שמו. כיון דלא סגי ליה בלא"ה. משא"כ בשאר אינשי דאינו דבר הכרחי אצלם. והטריחני בזה המפטפט כנגדי עור לב ועור בשר דאפי' בשותא דרבנן לא ידע. מה שפשוט וברור לדרדקי דבי רב) (והא דאשכחן בגמרא ריש מגלה דקאמר ר"י אלמלא תרגומא דהאי קרא ביום ההוא כו' יש לומר לאו ר"י נסיב לישנא דקרא. אלא תלמודא ה"ק דכי קאי ר"י בתרגומא דההוא קרא או כי שמע ליה מאחריני ואיהו לא קמיכוין למיקרי. א"נ רישא דקרא לחוד נקט. וכה"ג ליכא איסורא אלא דווקא כי קרי קרא כדכתיב לגמרי. כך צ"ל ומוכרח בודאי לדבריהם ז"ל) ואפי' לפמ"ש התו' בריש ב"ק שזה אינו. לפי שהיה מותר בו משום עת לעשות לה'. מדבריהם נלמוד ג"כ ומוכרח להדיא דאפי' ליחיד איסורא איכא. אלא משום עת לעשות לה' הוא דשרי. שלא למונעו מתורה שבכתב לגמרי. דאם היה לו היתר ע"י אחר. אין צורך לטעם דעת לעשות לה'. דודאי היה יכול לשמוע מאחר. אלא פשיטא דשמיעה מאחר. לא עדיפא מקורא לבדו. ולא שריא לסומא אלא משום עת לעשות לה' שלא יבטל מתורה. ודווקא ללמוד לעצמו שלא ישכח לא זולת. משא"כ בקורא בתורה דלא שייך האי טעמא. דהא שכיחי רבים פקחים. ודאי לא אמרינן הכי. ותו משום חשש ברכה לבטלה. לפי שלא נתקנה אלא לקורא מתוך הכתב:
8
ט׳עוד ראיה מבוארת מתלמוד ערוך ומ"ש בו הפוסקים
שוב זכיתי ומצאתי עוד מבואר להדיא כדברי והיא ראיה מבוררת ביותר. מהא דאמרינן רב ששת מהדר אפיה וגרס. שהקשה הרי"ף היכי עביד הכי והא קיי"ל משנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה. ונאמרו בזה תירוצים. אבל המחוור והאמיתי הוא מה שהסכימו בו הר"ן בפ' הקורא עומד ותלמידי ר"י פ"ק דברכות והתו' בסוטה. דדוקא לרב ששת שרי דמאור עינים הוה שאסור בדברים שבכתב. הרי בבירור נלמוד מדברי כולן שפטור מלשמוע קריאת התורה. כ"ש שלא יעלה ויברך שברכתו לבטלה בלי ספק. וכאשר אבאר עוד להלן בעזה"י:
שוב זכיתי ומצאתי עוד מבואר להדיא כדברי והיא ראיה מבוררת ביותר. מהא דאמרינן רב ששת מהדר אפיה וגרס. שהקשה הרי"ף היכי עביד הכי והא קיי"ל משנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה. ונאמרו בזה תירוצים. אבל המחוור והאמיתי הוא מה שהסכימו בו הר"ן בפ' הקורא עומד ותלמידי ר"י פ"ק דברכות והתו' בסוטה. דדוקא לרב ששת שרי דמאור עינים הוה שאסור בדברים שבכתב. הרי בבירור נלמוד מדברי כולן שפטור מלשמוע קריאת התורה. כ"ש שלא יעלה ויברך שברכתו לבטלה בלי ספק. וכאשר אבאר עוד להלן בעזה"י:
9
י׳התרת ספק בענין דברים שבכתב הנאמרים בע"פ
ואם תשאלני מדוע הותר לכהן סומא לפרוס כפיו לומר ברכת כהנים שהיא מדברים שבכתב. אשיבך הוספת מים הוסף קמח. ותשובתך עתה תצמח. ותקשי לך הלא גם בפקחים לא מצינו שהצריכום לברך אותה מתוך הכתב. ותדע כי לא מחכמה שאלת על זה מכמה תשובות בדבר. חדא דברכת כהנים מצותה על פה ולא בכתב. כ"א ע"י ש"ץ המקרא דכתיב אמור להם. ותו אטו הא לחוד שרי בע"פ ודאי איכא טובא. כגון ק"ש ושארא דכוותה שהוקבעו לצבור על פה. ושרו משום דמיגרס גריסן כדכתבו הפוסקים. אבל במידי דלא מיגרס גריס. לכ"ע איכא איסורא. שאפי' לפקח אסור אליבא דכ"ע שלא מתוך הכתב אפי' בבקי. כמו שנאמר עוד לקמן בס"ד. וכהסכמת הכל בלי שום חולק. כ"ש לסומא. וק"ו בעולה לקרות בתורה ברבים שהיא תקנת מרע"ה. שלא נתקנה אלא לקורא מתוך הכתב דווקא כמ"ש להלן בס"ד. דאל"ה הויא ברכה לבטלה. וציבור לא יצאו ידי חובת התקנה של הקרואים. שזה ברור מאד:
ואם תשאלני מדוע הותר לכהן סומא לפרוס כפיו לומר ברכת כהנים שהיא מדברים שבכתב. אשיבך הוספת מים הוסף קמח. ותשובתך עתה תצמח. ותקשי לך הלא גם בפקחים לא מצינו שהצריכום לברך אותה מתוך הכתב. ותדע כי לא מחכמה שאלת על זה מכמה תשובות בדבר. חדא דברכת כהנים מצותה על פה ולא בכתב. כ"א ע"י ש"ץ המקרא דכתיב אמור להם. ותו אטו הא לחוד שרי בע"פ ודאי איכא טובא. כגון ק"ש ושארא דכוותה שהוקבעו לצבור על פה. ושרו משום דמיגרס גריסן כדכתבו הפוסקים. אבל במידי דלא מיגרס גריס. לכ"ע איכא איסורא. שאפי' לפקח אסור אליבא דכ"ע שלא מתוך הכתב אפי' בבקי. כמו שנאמר עוד לקמן בס"ד. וכהסכמת הכל בלי שום חולק. כ"ש לסומא. וק"ו בעולה לקרות בתורה ברבים שהיא תקנת מרע"ה. שלא נתקנה אלא לקורא מתוך הכתב דווקא כמ"ש להלן בס"ד. דאל"ה הויא ברכה לבטלה. וציבור לא יצאו ידי חובת התקנה של הקרואים. שזה ברור מאד:
10
י״אפסק הש"ע בסומא בב' עיניו שכשר לנ"כ צע"ג ורמי דידיה אדידיה
ועוד בר מכל דין אע"ג דהכי הוא כדאמינא ולא דמי כלל לנ"ד ואינו נוגע לעניננו. מ"מ הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא ולא מסתפינא למימר ערבך ערבא צריך. שאע"פ שהרב בש"ע ז"ל סמך בזה על שיקול דעתו בלבד בלי שום ראיה ומניין בעולם. לפסוק שהסומא משתי עיניו כשר לנ"כ וקבעה הלכה בש"ע. אני בעניי עם שאינני כדאי להרהר אחר דעתו ז"ל. לבי נוקפי מאד לסמוך על הוראה זו שלא מצאתי לו חבר ולא ראיתי חידוש גדול כזה. שבגמרא נאמר בפירוש בסומא בא' מעיניו בלבד שכשר לנ"כ. והיכי ניקו אנן ונימא דה"ה לשתי עיניו בלי שום הכרח. מאן ציית להא. והפלא הגדול שמדברי הרב ז"ל עצמו בח"מ סי' ז' יש סתירה מבוארת לדבריו שבכאן. וזה תימא גדולה גם על האחרונים ז"ל שלא הרגישו:
ועוד בר מכל דין אע"ג דהכי הוא כדאמינא ולא דמי כלל לנ"ד ואינו נוגע לעניננו. מ"מ הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא ולא מסתפינא למימר ערבך ערבא צריך. שאע"פ שהרב בש"ע ז"ל סמך בזה על שיקול דעתו בלבד בלי שום ראיה ומניין בעולם. לפסוק שהסומא משתי עיניו כשר לנ"כ וקבעה הלכה בש"ע. אני בעניי עם שאינני כדאי להרהר אחר דעתו ז"ל. לבי נוקפי מאד לסמוך על הוראה זו שלא מצאתי לו חבר ולא ראיתי חידוש גדול כזה. שבגמרא נאמר בפירוש בסומא בא' מעיניו בלבד שכשר לנ"כ. והיכי ניקו אנן ונימא דה"ה לשתי עיניו בלי שום הכרח. מאן ציית להא. והפלא הגדול שמדברי הרב ז"ל עצמו בח"מ סי' ז' יש סתירה מבוארת לדבריו שבכאן. וזה תימא גדולה גם על האחרונים ז"ל שלא הרגישו:
11
י״בומתניתין דלא כוותיה ובבר מטעמא דלעיל נמי ליתיה בנ"כ משום דקיי"ל דפטור מכל המצות
ותו הא אשכחנא בנוסח המשנה בס' הרי"ף דה"ג בהדיא במתני' סומא אינו קורא בתורה ואינו נושא כפיו. ומאן לימא לן דמשבשתא היא. הא משכחינן כמה נוסחי עתיקי דייקי בספרי הרי"ף דאשתמיטו מגרסת תלמודא דידן. איברא הכי חזי לן דודאי מתרצתא הוא. דהכי מוכח בגמרא להדיא כנז'. וגם משום דקיי"ל כר"י דסומא פטור מכל המצות (ודווקא בק"ש וברכותיה הוא דפליגי רבנן עליה. מטעמא דאיתא בגמרא הא בעלמא לא) ואף למ"ש התו' בפ' מרובה דמדרבנן מיהא מיחייב. לפי שעשו לו תקנה מדבריהם כדי שלא יהא כגוי. מ"מ לא כל המדות שוות בו ואטו כולהו בחדא מחתא מחיתינהו. דנ"ל נשיאות כפים כיון דאינה אלא מדרבנן בזמן הזה (ודו"ק) תקנתא לתקנתא לא עבדינן. ואפ"ה לא הוי כגוי. ואיך יברך ברכה לבטלה כיון שלא נצטווה. שהרי אף לפקח עשה דרבנן בעלמא הוא. ואינו עובר אא"כ נקרא. משא"כ בסומא שלא נתחייב כלל מן התורה. במידי דרבנן לא שייך לגמרי. ותו משום לתא דכבוד ציבור. דכל מילי דציבורא לא שייך בהו מאן דלא מיחייב אלא מדרבנן. לאפוקי קטן ודכוותיה. וה"ה לסומא למאן דפטר סומא מכל מצות עשה. ולא עוד אלא אפי' היה חייב מן התורה בכל המצות (כרבנן דר"י ונימא דפליגי בכולהו) נראה שאין הסומא בנ"כ. ואפי' רק בא' מעיניו פסול לענ"ד. משום דאיתקוש ברכה לשירות. ודאמרינן בעל מום כשר לברכה וקרא אסמכתא בעלמא. היינו בגבולין. אבל במקדש היקש גמור הוא על דעתי כמ"ש במקומו בהל' נ"כ. וא"כ בגבולין אע"פ שהכשירו בה סומא בא' מעיניו. הבו דלא לוסיף עלה. להקל בשתי עיניו מניין לנו:
ותו הא אשכחנא בנוסח המשנה בס' הרי"ף דה"ג בהדיא במתני' סומא אינו קורא בתורה ואינו נושא כפיו. ומאן לימא לן דמשבשתא היא. הא משכחינן כמה נוסחי עתיקי דייקי בספרי הרי"ף דאשתמיטו מגרסת תלמודא דידן. איברא הכי חזי לן דודאי מתרצתא הוא. דהכי מוכח בגמרא להדיא כנז'. וגם משום דקיי"ל כר"י דסומא פטור מכל המצות (ודווקא בק"ש וברכותיה הוא דפליגי רבנן עליה. מטעמא דאיתא בגמרא הא בעלמא לא) ואף למ"ש התו' בפ' מרובה דמדרבנן מיהא מיחייב. לפי שעשו לו תקנה מדבריהם כדי שלא יהא כגוי. מ"מ לא כל המדות שוות בו ואטו כולהו בחדא מחתא מחיתינהו. דנ"ל נשיאות כפים כיון דאינה אלא מדרבנן בזמן הזה (ודו"ק) תקנתא לתקנתא לא עבדינן. ואפ"ה לא הוי כגוי. ואיך יברך ברכה לבטלה כיון שלא נצטווה. שהרי אף לפקח עשה דרבנן בעלמא הוא. ואינו עובר אא"כ נקרא. משא"כ בסומא שלא נתחייב כלל מן התורה. במידי דרבנן לא שייך לגמרי. ותו משום לתא דכבוד ציבור. דכל מילי דציבורא לא שייך בהו מאן דלא מיחייב אלא מדרבנן. לאפוקי קטן ודכוותיה. וה"ה לסומא למאן דפטר סומא מכל מצות עשה. ולא עוד אלא אפי' היה חייב מן התורה בכל המצות (כרבנן דר"י ונימא דפליגי בכולהו) נראה שאין הסומא בנ"כ. ואפי' רק בא' מעיניו פסול לענ"ד. משום דאיתקוש ברכה לשירות. ודאמרינן בעל מום כשר לברכה וקרא אסמכתא בעלמא. היינו בגבולין. אבל במקדש היקש גמור הוא על דעתי כמ"ש במקומו בהל' נ"כ. וא"כ בגבולין אע"פ שהכשירו בה סומא בא' מעיניו. הבו דלא לוסיף עלה. להקל בשתי עיניו מניין לנו:
12
י״גואפי' מאן דמחייב לסומא במצות אינו אלא מדרבנן וכ"ש בסומא מעיקרו דלכ"ע לאו בר חיובא הוי אלא מדבריהם ופירושא דשמעתא בפ"ב דמגלה סלקא שפיר בהכי
ועוד אפי' למאן דפסק הילכתא כרבנן דפליגי עליה דר"י. דילמא עד כאן לא פליגי אלא בפתוח ונסתמא. כיון דהוי בר חיובא. במילתיה קאי וחייב. אבל בסומא מעיקרו. אפי' רבנן מודו דפטור מכל המצות. והכי משמע מדמהדרי ליה רבנן לר"י במי שלא ראה מאורות מימיו דחייב בברכות דק"ש אליבייהו. משום דסברי כר' יוסי דסומא נהנה מן המאורות כדתניא. ותיפוק להו דבלא"ה חיובי מיחייב בכל המצות. כיון דדינו כפקח לכל דבר. מהיכי תיתי ליפטר. ומה צורך ליתן טעם מיוחד לשיתחייב בברכות. ועוד וכי ברכת המאורות ברכת הנהנין היא. שלא יברך אלא מי שנהנה דווקא. א"כ גם היושב בבית אפל היה נפטר ממנה. וכבר דחו התו' הירו' בזה. לפי שאין נראה כן מתלמוד שלנו. אלא ודאי משום דאף רבנן פטרי לסומא מעיקרו מכל המצות דעשה דעלמא. וסברי נמי דלאו בר חיובא הוא מן התורה. רק מדרבנן כדי שלא יהא כנכרי. והכא בהא סברי דמן התורה נמי חיובי מיחייב. כיון דאית ליה הנאה חייביה רחמנא. אי נמי מדרבנן. וס"ל דאפ"ה מצי מפיק לגדול בר חיובא בברכת המאורות. כיון דמישך שייך בה. משום דקמטיא ליה הנאתן דמאורות. והכין הוא פירושא דהך מילתא דאמרינן עלה ור"י בהנאה תליא מילתא. היינו משום דבין לר"י בין לרבנן סומא מעיקרו פטור. ואינו חייב אלא מדרבנן. ובמצות ששייך בהן דווקא הוא דתקינו ליה רבנן דלא ליהוי כגוי. ובאחרינייתא לית לן ביה. וס"ל לר"י סומא מעיקרו בברכת מאורות לא מישך שייך. ולא אחייבוה רבנן. כיון דלית ליה הנאה מינייהו. ורבנן סברי אית ליה הנאה כדתניא. משו"ה חייב בה נמי מדרבנן כמו בכל המצות. דבהא נמי שייך בגווה. אבל אי הוו יהבי ליה דין פקח לכל דבר. לא היה צריך לטעם ההנאה כדאמרן. אלא משום דכ"ע מודו בסומא מעיקרו דפטור מכל המצות דבר תורה. להכי מוקמינן פלוגתייהו בנ"ד בהך סברא דהנאה. דא הוא ברירו דמילתא לפום עניות דעתין ויאות בס"ד:
ועוד אפי' למאן דפסק הילכתא כרבנן דפליגי עליה דר"י. דילמא עד כאן לא פליגי אלא בפתוח ונסתמא. כיון דהוי בר חיובא. במילתיה קאי וחייב. אבל בסומא מעיקרו. אפי' רבנן מודו דפטור מכל המצות. והכי משמע מדמהדרי ליה רבנן לר"י במי שלא ראה מאורות מימיו דחייב בברכות דק"ש אליבייהו. משום דסברי כר' יוסי דסומא נהנה מן המאורות כדתניא. ותיפוק להו דבלא"ה חיובי מיחייב בכל המצות. כיון דדינו כפקח לכל דבר. מהיכי תיתי ליפטר. ומה צורך ליתן טעם מיוחד לשיתחייב בברכות. ועוד וכי ברכת המאורות ברכת הנהנין היא. שלא יברך אלא מי שנהנה דווקא. א"כ גם היושב בבית אפל היה נפטר ממנה. וכבר דחו התו' הירו' בזה. לפי שאין נראה כן מתלמוד שלנו. אלא ודאי משום דאף רבנן פטרי לסומא מעיקרו מכל המצות דעשה דעלמא. וסברי נמי דלאו בר חיובא הוא מן התורה. רק מדרבנן כדי שלא יהא כנכרי. והכא בהא סברי דמן התורה נמי חיובי מיחייב. כיון דאית ליה הנאה חייביה רחמנא. אי נמי מדרבנן. וס"ל דאפ"ה מצי מפיק לגדול בר חיובא בברכת המאורות. כיון דמישך שייך בה. משום דקמטיא ליה הנאתן דמאורות. והכין הוא פירושא דהך מילתא דאמרינן עלה ור"י בהנאה תליא מילתא. היינו משום דבין לר"י בין לרבנן סומא מעיקרו פטור. ואינו חייב אלא מדרבנן. ובמצות ששייך בהן דווקא הוא דתקינו ליה רבנן דלא ליהוי כגוי. ובאחרינייתא לית לן ביה. וס"ל לר"י סומא מעיקרו בברכת מאורות לא מישך שייך. ולא אחייבוה רבנן. כיון דלית ליה הנאה מינייהו. ורבנן סברי אית ליה הנאה כדתניא. משו"ה חייב בה נמי מדרבנן כמו בכל המצות. דבהא נמי שייך בגווה. אבל אי הוו יהבי ליה דין פקח לכל דבר. לא היה צריך לטעם ההנאה כדאמרן. אלא משום דכ"ע מודו בסומא מעיקרו דפטור מכל המצות דבר תורה. להכי מוקמינן פלוגתייהו בנ"ד בהך סברא דהנאה. דא הוא ברירו דמילתא לפום עניות דעתין ויאות בס"ד:
13
י״דלכן נכון להורו' לסומ' כהן שישא כפיו בלי ברכה ואי בעי לאמנועי לגמרי ת"ע ברכה שעושה כהלכה
ומעתה אם יבוא לידי סומא הרוצה לישא כפיו. אני אומר לו עלה ואל תברך. כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואם חשכו בעונותי. הלא ה' המאיר ליושבים בחושך ומעיר אוזן לקטני ארץ ליפתח בדורו. ותלמיד שאמר דבר הלכה אין מזניחין אותו. ועוד אין בזה הפסד. כי הברכות אינן מעכבות. ואי משום זילותא יפרוש וימנע עצמו מן המצוה. ליפרוש ויצא מבה"כ עד שלא יקרא החזן כהנים ואין בכך כלום. שלא חל עליו חיוב המצוה עדיין:
ומעתה אם יבוא לידי סומא הרוצה לישא כפיו. אני אומר לו עלה ואל תברך. כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואם חשכו בעונותי. הלא ה' המאיר ליושבים בחושך ומעיר אוזן לקטני ארץ ליפתח בדורו. ותלמיד שאמר דבר הלכה אין מזניחין אותו. ועוד אין בזה הפסד. כי הברכות אינן מעכבות. ואי משום זילותא יפרוש וימנע עצמו מן המצוה. ליפרוש ויצא מבה"כ עד שלא יקרא החזן כהנים ואין בכך כלום. שלא חל עליו חיוב המצוה עדיין:
14
ט״ומכלל דברינו למדנו איסור נוסף בסומא בקה"ת בצבו' ואפי' בתפל' לא נכון להעמידו לש"ץ
הנה דברנו באגב בדין הסומא בנ"כ והנמשך. אף שאין בו צורך לנדון שלנו כאשר הראת לדעת. רק הואיל ואתי לידן אמינא ביה מלתא אלבישייהו יקירא. וממילא רווח לן עלמא בדין הסומא בקריאה. שיצא לנו מזה איסור נוסף בקה"ת לסומא מעיקרו. דאליבא דכ"ע לאו בר חיובא הוא בכל המצות. וגם בדבר שיש לו שייכות בו. כגון תפלה אע"ג דאיהו חייב בה דרחמי היא. אשכחן דאפ"ה אינו מוציא בה רבים י"ח. דבהדיא הכי איתא סתם משנה שבס' הרי"ף. דגרס נמי שאינו עובר לפני התיבה. ואע"פ ששם בפי' שסביב לרי"ף נדפס בהפך ושבושי משביש לה. הלא זה ידוע וברור שאין אותו לשון מדברי רש"י ז"ל. כי אם מאיזה תלמיד אחרון. ומתוך דברינו הנ"ל כבר יתבאר למשכיל שאין הכרח לכך לשבש הגירסא הקדמונית. אבל מה אעשה שגם הרמב"ם ז"ל פסק שסומא יכול להיות ש"ץ ולירד לפני התיבה. ועדיין צ"ע:
הנה דברנו באגב בדין הסומא בנ"כ והנמשך. אף שאין בו צורך לנדון שלנו כאשר הראת לדעת. רק הואיל ואתי לידן אמינא ביה מלתא אלבישייהו יקירא. וממילא רווח לן עלמא בדין הסומא בקריאה. שיצא לנו מזה איסור נוסף בקה"ת לסומא מעיקרו. דאליבא דכ"ע לאו בר חיובא הוא בכל המצות. וגם בדבר שיש לו שייכות בו. כגון תפלה אע"ג דאיהו חייב בה דרחמי היא. אשכחן דאפ"ה אינו מוציא בה רבים י"ח. דבהדיא הכי איתא סתם משנה שבס' הרי"ף. דגרס נמי שאינו עובר לפני התיבה. ואע"פ ששם בפי' שסביב לרי"ף נדפס בהפך ושבושי משביש לה. הלא זה ידוע וברור שאין אותו לשון מדברי רש"י ז"ל. כי אם מאיזה תלמיד אחרון. ומתוך דברינו הנ"ל כבר יתבאר למשכיל שאין הכרח לכך לשבש הגירסא הקדמונית. אבל מה אעשה שגם הרמב"ם ז"ל פסק שסומא יכול להיות ש"ץ ולירד לפני התיבה. ועדיין צ"ע:
15
ט״זולא עוד אלא אפי' הסומא רק בא' מעיניו פסול לש"ץ לכתחלה כדברי הזוהר
ועכ"פ נכון לבי בטוח בה' שלא אכשל בדבר הלכה זו אני אומר. שאף אם מן הדין יוכל הסומא להוציא את שאינו בקי בתפלה. מ"מ לא נאמרו דברים הללו אלא כשאין שם בקי זולתו. הא מיהא לירד לפני התיבה שלא מדוחק ודאי לאו שפיר דמי. דאפי' סומא בא' מעיניו אינו נאה לעמוד לשרת לפני מלך הכבוד משום דכל מום רע. צא ולמד ממ"ש בזוהר אמור עה"פ איש מזרעך לדורותם. ועיין בתשו' הרב המובהק בח"וי סי' קע"ו שהקפיד על ק"ק שהורידו סומא בא' מעיניו לפני התיבה בימים נוראים. כי באמת כולי שתא נמי איכא קפידא. ודבר ה' בפיו אמת דלא דמי למ"ש הקב"ה משתמש בכלים שבורים. וכיון הרב ז"ל מדעתו הרחבה לדברים שאמר הרשב"י ז"ל בפ' הנ"ל ע"ש. וק"ו מעתה לעור גמור שאין למנותו לש"ץ כלל וכלל. וכ"ש בדברים שבכתב ובציבור. ואפי' היה אפשר לומר שישנו בקריאת דברים שבכתב. מתקנת חכמים ז"ל כמו בכל המצות. מ"מ ברור הדבר שא"א לו לקרות בציבור ולברך. שהרי אפי' פקח הקורא בציבור בע"פ אינו מברך עליה מטעם זה. שלא נתקנה הברכה בצבור אלא לקורא מתוך הספר דווקא:
ועכ"פ נכון לבי בטוח בה' שלא אכשל בדבר הלכה זו אני אומר. שאף אם מן הדין יוכל הסומא להוציא את שאינו בקי בתפלה. מ"מ לא נאמרו דברים הללו אלא כשאין שם בקי זולתו. הא מיהא לירד לפני התיבה שלא מדוחק ודאי לאו שפיר דמי. דאפי' סומא בא' מעיניו אינו נאה לעמוד לשרת לפני מלך הכבוד משום דכל מום רע. צא ולמד ממ"ש בזוהר אמור עה"פ איש מזרעך לדורותם. ועיין בתשו' הרב המובהק בח"וי סי' קע"ו שהקפיד על ק"ק שהורידו סומא בא' מעיניו לפני התיבה בימים נוראים. כי באמת כולי שתא נמי איכא קפידא. ודבר ה' בפיו אמת דלא דמי למ"ש הקב"ה משתמש בכלים שבורים. וכיון הרב ז"ל מדעתו הרחבה לדברים שאמר הרשב"י ז"ל בפ' הנ"ל ע"ש. וק"ו מעתה לעור גמור שאין למנותו לש"ץ כלל וכלל. וכ"ש בדברים שבכתב ובציבור. ואפי' היה אפשר לומר שישנו בקריאת דברים שבכתב. מתקנת חכמים ז"ל כמו בכל המצות. מ"מ ברור הדבר שא"א לו לקרות בציבור ולברך. שהרי אפי' פקח הקורא בציבור בע"פ אינו מברך עליה מטעם זה. שלא נתקנה הברכה בצבור אלא לקורא מתוך הספר דווקא:
16
י״זובר מכל דין ואפי' לכשת"ל דאיתיה בדברים שבכתב וחיובי מיחייב נמי מד"ת אפ"ה לא אריך למברך בצבו' על קריאה שבע"פ אפי' בפקח אית ביה משום לתא דברכה לבטל' ופירו' נכון וישר בסווגי' דסדר יומא אדתנן התם ובעשו' שבחומש הפקודים קורא ע"פ
והיינו דתנן התם בסדר יומא ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע"פ. ומפרשינן בגמרא אי משום שאין גוללין ס"ת בציבור או כדי שלא לגרום ברכה שאינה צריכה. וכבר ביארנו בעזה"י בהגהות הטור בהך ענינא דאין הגלילה גורמת הברכה. דלא שייך הפסק בד"ת להצריך ברכה אחרת מחמת הפסקת שהייה או שיחה. אלא כל דדעתיה עילויה מיפטר בברכה אחת. ואינו גורם ברכה לעצמו אפי' אם יקרא בענין אחר. אלא כך הוא עיקרו של דבר שאם היו גוללין וקוראין בס"ת ובעשור. היה גורם ברכה משום דסליק ליה ענינא. ונחשבת לקריאה אחרת ופנים חדשות באו לכאן. מאחר שכבר נגלל ס"ת לקריאה ראשונה ונפתח מחדש. והא למה זה דומה לקה"ת דמנחה. שאע"פ שקראו במוספין. צריכין לברך עליה. אף לפי מנהג התלמוד שאין מברך רק העולה הראשון ונפטרין כל העולין אחריו. ואע"פ שלד"ת א"צ לברך רק פ"א ביום. שאני קריאה דציבור בס"ת שאינה בלא ברכה. ולכן היה צריך לחזור ולברך על קריאת ובעשור. אלמלא היו גוללין עליה ס"ת. שאז היתה חשובה קריאה בפני עצמה. דבעיא ברכה ודאי. שאין קריאה בס"ת בציבור בלי ברכה. כך הוא שרשן של דברים. עם שלא עמדו על זה מהאחרונים ז"ל. (והרוצה לראות הדברים בביאור יעמוד עליהם במקומן וימצאם מבוארים בהרחבה בעזה"י) ועל כן פשוט שאם היתה הקריאה שבע"פ גם כן חשובה קריאה כתקנה. לא היה אפשר בלי ברכה מכל צד. אחרי שאין הברכה רק מחמת שהקריאה בענין אחר. אע"פ שאין כאן הפסק. אלא לפי שאי אפשר לקריאה בציבור בלי ברכה. א"כ מה מועיל שקוראה ע"פ. אעפ"כ יהא זקוק לברכה. אלא פשוט מאד שאין מקום לברכה זו של ציבור על קריאה דע"פ. שכבר נפטר בבה"ת של שחר ובאהבה רבה. ולא נתקנה ברכה מיוחדת לקריאה בציבור כי אם דווקא מתוך הכתב של ס"ת כשר כהלכתו. וזולת זה הויא ברכה לבטלה. מעתה אי אפשר לסומא שיברך בשום פנים. דודאי גרע מקורא על פה הבקי. באין ספק בעולם:
והיינו דתנן התם בסדר יומא ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע"פ. ומפרשינן בגמרא אי משום שאין גוללין ס"ת בציבור או כדי שלא לגרום ברכה שאינה צריכה. וכבר ביארנו בעזה"י בהגהות הטור בהך ענינא דאין הגלילה גורמת הברכה. דלא שייך הפסק בד"ת להצריך ברכה אחרת מחמת הפסקת שהייה או שיחה. אלא כל דדעתיה עילויה מיפטר בברכה אחת. ואינו גורם ברכה לעצמו אפי' אם יקרא בענין אחר. אלא כך הוא עיקרו של דבר שאם היו גוללין וקוראין בס"ת ובעשור. היה גורם ברכה משום דסליק ליה ענינא. ונחשבת לקריאה אחרת ופנים חדשות באו לכאן. מאחר שכבר נגלל ס"ת לקריאה ראשונה ונפתח מחדש. והא למה זה דומה לקה"ת דמנחה. שאע"פ שקראו במוספין. צריכין לברך עליה. אף לפי מנהג התלמוד שאין מברך רק העולה הראשון ונפטרין כל העולין אחריו. ואע"פ שלד"ת א"צ לברך רק פ"א ביום. שאני קריאה דציבור בס"ת שאינה בלא ברכה. ולכן היה צריך לחזור ולברך על קריאת ובעשור. אלמלא היו גוללין עליה ס"ת. שאז היתה חשובה קריאה בפני עצמה. דבעיא ברכה ודאי. שאין קריאה בס"ת בציבור בלי ברכה. כך הוא שרשן של דברים. עם שלא עמדו על זה מהאחרונים ז"ל. (והרוצה לראות הדברים בביאור יעמוד עליהם במקומן וימצאם מבוארים בהרחבה בעזה"י) ועל כן פשוט שאם היתה הקריאה שבע"פ גם כן חשובה קריאה כתקנה. לא היה אפשר בלי ברכה מכל צד. אחרי שאין הברכה רק מחמת שהקריאה בענין אחר. אע"פ שאין כאן הפסק. אלא לפי שאי אפשר לקריאה בציבור בלי ברכה. א"כ מה מועיל שקוראה ע"פ. אעפ"כ יהא זקוק לברכה. אלא פשוט מאד שאין מקום לברכה זו של ציבור על קריאה דע"פ. שכבר נפטר בבה"ת של שחר ובאהבה רבה. ולא נתקנה ברכה מיוחדת לקריאה בציבור כי אם דווקא מתוך הכתב של ס"ת כשר כהלכתו. וזולת זה הויא ברכה לבטלה. מעתה אי אפשר לסומא שיברך בשום פנים. דודאי גרע מקורא על פה הבקי. באין ספק בעולם:
17
י״חדריש כללי ופרטי דיני סומא ודברים שבכתב היכא ראשי לאומרן בע"פ וממילא בטלי דברי האומר לחלק בין ע"ה לת"ח
הרי מגמרא והלכה קבועה שנויה ומשולשת קלה וחמורה זכה וברורה. על פי עיקר דין התלמוד והסכמת ראשוני הפוסקים למדנו שאסור לסומא לעלות ולקרות בתורה. וממוצא דבר אתה למד שכן הוא עיקר פרטי דין זה בכללו. שהסומא מעיקרו י"ל שפטור מכל המצות דבר תורה. ואינו חייב בכולן רק מדרבנן. אפי' אי לא קיי"ל כר' יהודה. ופשיטא למ"ד הלכה כר"י. ובנסתמא אחר שנולד. אפי' תימא דהרי הוא כפקח לכל דבריו. מ"מ בדברים שבכתב ודאי אסור. כדאשכחן ברב ששת ורב יוסף דהוי אסירי בדברים שבכתב כדכתבו התו' בכמה דוכתי והריטב"א ופסקי תו' פ' כל הצלמים ותר"י והר"ן ז"ל. ואע"ג דר"ש ור"י מאורי עינים נעשו לאחר שנולדו. כדמשמע בתו' פ"ב דמגלה (די"ט ע"ב) ובהר"ן פ"ק דקידושין (דרי"ז ע"א) איתא בהדיא דר"י פקח ונסתמא היה. ואפ"ה אתסר ליה בדברים שבכתב. וגדר איסור זה של אמירת דברים שבכתב ע"פ. אע"פ שהותר מכללו בדבר הקבוע לרבים בתפלותיהם ורגיל על לשונם. אין לך בו אלא חידושו מה שאסרו והתירו רז"ל במידי דמיגרס דוקא. אבל יש עוד בקריאת התורה בציבור. איסור פרטי מיוחד בו בדבר זה. דבעינן דוקא כולה מתוך הכתב. שאפי' אות אחת אסור לקרות בע"פ. כדאי' במס' סופרים וכדעת הרמב"ם ז"ל ומוסכם מהכל (אם לא מהכרח ודוחק גדול כגון כ"ג ביוה"כ הנז' דלא איפשר. ומשו"ה לא היתה חשובה קריאה כהלכתה. להטעינה ברכה כדכתבינן לעיל) וטעמא כדכתב הר"ן ז"ל משום דאיכא חסרות ויתירות וקריין ולא כתיבן. ואי קרי להו בע"פ בצרי להו אותיות. ובטעם זה יש בו די הוכחה גמורה שאין תקנה לסומא ע"י שמיעה. מאחר שאפי' לפקח אסור בבירור מה"ט. ובלי ספק דפקח הקורא בע"פ עדיף מניה. דהא מיהא הו"ל ראוי לבילה. וכ"כ בהדיא הר"ן בקידושין. נמצא אסור לסומא ללמוד דברים שבכתב ולקרוא לעצמו. כ"ש לקרותן בצבור. שהרי הן אינן יוצאין ידי חובת הקריאה. והברכה על ידו. וברכתו הרי היא לבטלה בודאי. ועברה כפולה ומכופלת בידו. ובכל זה אין חילוק איזה סומא שיהא. בין ע"ה בין ת"ח כדמוכח מרב ששת. ושלא כמו שעלה על דעת קצת. כי אם רב ששת היה פטור מקריאת התורה כדכתבינן לעיל. ק"ו בדורותינו שאין לנו דין ת"ח גמורים:
הרי מגמרא והלכה קבועה שנויה ומשולשת קלה וחמורה זכה וברורה. על פי עיקר דין התלמוד והסכמת ראשוני הפוסקים למדנו שאסור לסומא לעלות ולקרות בתורה. וממוצא דבר אתה למד שכן הוא עיקר פרטי דין זה בכללו. שהסומא מעיקרו י"ל שפטור מכל המצות דבר תורה. ואינו חייב בכולן רק מדרבנן. אפי' אי לא קיי"ל כר' יהודה. ופשיטא למ"ד הלכה כר"י. ובנסתמא אחר שנולד. אפי' תימא דהרי הוא כפקח לכל דבריו. מ"מ בדברים שבכתב ודאי אסור. כדאשכחן ברב ששת ורב יוסף דהוי אסירי בדברים שבכתב כדכתבו התו' בכמה דוכתי והריטב"א ופסקי תו' פ' כל הצלמים ותר"י והר"ן ז"ל. ואע"ג דר"ש ור"י מאורי עינים נעשו לאחר שנולדו. כדמשמע בתו' פ"ב דמגלה (די"ט ע"ב) ובהר"ן פ"ק דקידושין (דרי"ז ע"א) איתא בהדיא דר"י פקח ונסתמא היה. ואפ"ה אתסר ליה בדברים שבכתב. וגדר איסור זה של אמירת דברים שבכתב ע"פ. אע"פ שהותר מכללו בדבר הקבוע לרבים בתפלותיהם ורגיל על לשונם. אין לך בו אלא חידושו מה שאסרו והתירו רז"ל במידי דמיגרס דוקא. אבל יש עוד בקריאת התורה בציבור. איסור פרטי מיוחד בו בדבר זה. דבעינן דוקא כולה מתוך הכתב. שאפי' אות אחת אסור לקרות בע"פ. כדאי' במס' סופרים וכדעת הרמב"ם ז"ל ומוסכם מהכל (אם לא מהכרח ודוחק גדול כגון כ"ג ביוה"כ הנז' דלא איפשר. ומשו"ה לא היתה חשובה קריאה כהלכתה. להטעינה ברכה כדכתבינן לעיל) וטעמא כדכתב הר"ן ז"ל משום דאיכא חסרות ויתירות וקריין ולא כתיבן. ואי קרי להו בע"פ בצרי להו אותיות. ובטעם זה יש בו די הוכחה גמורה שאין תקנה לסומא ע"י שמיעה. מאחר שאפי' לפקח אסור בבירור מה"ט. ובלי ספק דפקח הקורא בע"פ עדיף מניה. דהא מיהא הו"ל ראוי לבילה. וכ"כ בהדיא הר"ן בקידושין. נמצא אסור לסומא ללמוד דברים שבכתב ולקרוא לעצמו. כ"ש לקרותן בצבור. שהרי הן אינן יוצאין ידי חובת הקריאה. והברכה על ידו. וברכתו הרי היא לבטלה בודאי. ועברה כפולה ומכופלת בידו. ובכל זה אין חילוק איזה סומא שיהא. בין ע"ה בין ת"ח כדמוכח מרב ששת. ושלא כמו שעלה על דעת קצת. כי אם רב ששת היה פטור מקריאת התורה כדכתבינן לעיל. ק"ו בדורותינו שאין לנו דין ת"ח גמורים:
18
י״טגם מסברה ישרה סומא העולה לתורה קורא אני עלייו מקרא לא אוכל און ועצרה
ואם מסברא תמה על עצמך איך אפשר שיברך על השמיעה לבדה בלי קריאה מתוך הספר. א"כ יברכו הצבור כולם (שאין לומר שהעולה לקרות מוציאן בברכתו. שהרי לא מצינו שהזהירונו ז"ל שנכוין לצאת בברכה זו. ואין חיוב כלל לשמוע כולה רק מקצתה. כדי לענות אמן אחריה. לא כדרך שאמרו בברכת המגלה ודכוותה שצריך לכוין לצאת ולשמוע כל מלה ומלה מהברכה. ואם הפסיק הפסיד. ויש לו לברך לעצמו. וא"כ בנ"ד נמי מי שלא שמע או הפסיק בה. על כל פנים היה לו לברך בפני עצמו) שהרי על כולן מוטל חיוב השמיעה שארז"ל משנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה. שהכל צריכין לכוין לשמוע הקריאה. ומאחר שהן חייבין בה בשמיעתה כמו הקורא והעולה עצמו. ומישך שייכי בדברים שבכתב. אם אתה אומר השמיעה כקריאה. למה לא יברכו עליה. והן חייבין בה בודאי. והסומא פטור ממנה לגמרי. ומדוע יהא זה הסומא מברך. ופקח אפי' עומד בצד ס"ת. רואה ושומע. פטור מלברך. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. כלפי לייא:
ואם מסברא תמה על עצמך איך אפשר שיברך על השמיעה לבדה בלי קריאה מתוך הספר. א"כ יברכו הצבור כולם (שאין לומר שהעולה לקרות מוציאן בברכתו. שהרי לא מצינו שהזהירונו ז"ל שנכוין לצאת בברכה זו. ואין חיוב כלל לשמוע כולה רק מקצתה. כדי לענות אמן אחריה. לא כדרך שאמרו בברכת המגלה ודכוותה שצריך לכוין לצאת ולשמוע כל מלה ומלה מהברכה. ואם הפסיק הפסיד. ויש לו לברך לעצמו. וא"כ בנ"ד נמי מי שלא שמע או הפסיק בה. על כל פנים היה לו לברך בפני עצמו) שהרי על כולן מוטל חיוב השמיעה שארז"ל משנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה. שהכל צריכין לכוין לשמוע הקריאה. ומאחר שהן חייבין בה בשמיעתה כמו הקורא והעולה עצמו. ומישך שייכי בדברים שבכתב. אם אתה אומר השמיעה כקריאה. למה לא יברכו עליה. והן חייבין בה בודאי. והסומא פטור ממנה לגמרי. ומדוע יהא זה הסומא מברך. ופקח אפי' עומד בצד ס"ת. רואה ושומע. פטור מלברך. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. כלפי לייא:
19
כ׳עוד ראיה חשובה שא"ל תשובה תחשב לו לזכות ולטוב' רק לחובה
ועוד ראיה שאין עליה תשובה מהתוספתא שהביאוה הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע בפשיטות בלי שום פקפוק. שבב"הכ שאין שם מי שיודע לקרות אלא אחד יברך ויקרא ויברך ויחזור ויקרא ויברך כמנין העולים. הרי בבירור שא"א לעלות אפי' הפקח שאינו יודע לקרות. אע"ג דודאי עדיף מסומא כדכתב הר"ן דמיהת הוי ראוי לבילה. ולא חששו אפי' שנראה כעין ברכה לבטלה. שהוא איסור חמור. ואם איתא דבשמיעה גרידא יוצאין אפי' אינו יכול לקרות כלל. אטו גרע מסומא. הרי יש שם עשרה שקורין בפניהם. ומדוע לא יעלו הם בזא"ז ויברכו על השמיעה בלבד. לא יהו אלא סומין. הרי על כרחך דבר בטל הוא. ואף הפקח הבלתי יודע לקרות בעצמו. אינו רשאי לעלות לתורה. והעיקר כדעת הסוברים כן בודאי:
ועוד ראיה שאין עליה תשובה מהתוספתא שהביאוה הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע בפשיטות בלי שום פקפוק. שבב"הכ שאין שם מי שיודע לקרות אלא אחד יברך ויקרא ויברך ויחזור ויקרא ויברך כמנין העולים. הרי בבירור שא"א לעלות אפי' הפקח שאינו יודע לקרות. אע"ג דודאי עדיף מסומא כדכתב הר"ן דמיהת הוי ראוי לבילה. ולא חששו אפי' שנראה כעין ברכה לבטלה. שהוא איסור חמור. ואם איתא דבשמיעה גרידא יוצאין אפי' אינו יכול לקרות כלל. אטו גרע מסומא. הרי יש שם עשרה שקורין בפניהם. ומדוע לא יעלו הם בזא"ז ויברכו על השמיעה בלבד. לא יהו אלא סומין. הרי על כרחך דבר בטל הוא. ואף הפקח הבלתי יודע לקרות בעצמו. אינו רשאי לעלות לתורה. והעיקר כדעת הסוברים כן בודאי:
20
כ״אולא זו בלבד שעושה שלא כהלכה אלא שגורם רעה לעצמו דמחזי כחוכא וטלולא חלילה
ותו איכא לתמוהי דמיחזי כי חוכא שיעלה סומא לקרות בתורה. ואם בשמיעה יוצא. יעמוד במקומו ויברך על השמיעה שישמע מהש"ץ. מה לו עם הס"ת. אחר שאינו רואה בקרוב כמו ברחוק. וסברי למיעבד ליה יקרא. ובאמת זילותא היא ואע"ג דבעינן ע"י סרסור. היינו בפקח דמצי קרי. אבל בסומא מתחזי כחוכא ואיטלולא בודאי. וגם הרי כאן סרסור הסגן העומד אצל ש"ץ הקורא. ובאמת אין צורך לכל זה. שהדבר פשוט מאד ומוכרח מכל צד שאין השמיעה שלא מתוך הכתב נחשבת לקריאה. לענין לברך עליה. שאלמלא כן היה חיוב הברכה על כל השומעים. שהרי הן חייבים לשמוע בלי פקפוק. ואטו בחזן תליא מילתא שלא יברך אלא מי שהוא קורא לו שיברך:
ותו איכא לתמוהי דמיחזי כי חוכא שיעלה סומא לקרות בתורה. ואם בשמיעה יוצא. יעמוד במקומו ויברך על השמיעה שישמע מהש"ץ. מה לו עם הס"ת. אחר שאינו רואה בקרוב כמו ברחוק. וסברי למיעבד ליה יקרא. ובאמת זילותא היא ואע"ג דבעינן ע"י סרסור. היינו בפקח דמצי קרי. אבל בסומא מתחזי כחוכא ואיטלולא בודאי. וגם הרי כאן סרסור הסגן העומד אצל ש"ץ הקורא. ובאמת אין צורך לכל זה. שהדבר פשוט מאד ומוכרח מכל צד שאין השמיעה שלא מתוך הכתב נחשבת לקריאה. לענין לברך עליה. שאלמלא כן היה חיוב הברכה על כל השומעים. שהרי הן חייבים לשמוע בלי פקפוק. ואטו בחזן תליא מילתא שלא יברך אלא מי שהוא קורא לו שיברך:
21
כ״בעוד ראיה גדולה להחמיר מפלוגתא דתנאי בגלילה
עוד אשוב אתפלא היאך אפשר לעלות ע"הד שיברך בלי ראות. והרי התנאים ר"מ ור"י שנחלקו אם גולל ומברך או מברך וגולל. בפירוש אמרו פותח ורואה ואח"כ מברך. שמע מנה מיהת מצות ראייה בעינן מקמי דמברך. ולא סגי בלא"ה דהמברך צריך שידע מתחלה ויראה על מה הוא מברך. שמא תאמר שאינו לעכב. מנ"ל ועליך הראיה להוציא דברים ממשמען בלי משען. על כן מכל הלין נראה ברור מאד שאין לזוז מפסק הש"ע בזה. דהוא גברא דאסכים מריה על ידיה. וכדמשמע פשטא דמתני' דמגלה וסוגיות התלמוד והתוספתא. ועמו הגאון רב סעדיה. והרמב"ם והרשב"א והרא"ש וכל גדולי עולם ז"ל המסכימים שאסור לקרות אות א' שלא מן הכתב. וכבר דקדקנו ת"ל בדברי האחרונים ז"ל. ואין בהם מה שיספיק כלל וכלל להחליש ולסתור פסקו של הש"ע ומנה לא נזוע:
עוד אשוב אתפלא היאך אפשר לעלות ע"הד שיברך בלי ראות. והרי התנאים ר"מ ור"י שנחלקו אם גולל ומברך או מברך וגולל. בפירוש אמרו פותח ורואה ואח"כ מברך. שמע מנה מיהת מצות ראייה בעינן מקמי דמברך. ולא סגי בלא"ה דהמברך צריך שידע מתחלה ויראה על מה הוא מברך. שמא תאמר שאינו לעכב. מנ"ל ועליך הראיה להוציא דברים ממשמען בלי משען. על כן מכל הלין נראה ברור מאד שאין לזוז מפסק הש"ע בזה. דהוא גברא דאסכים מריה על ידיה. וכדמשמע פשטא דמתני' דמגלה וסוגיות התלמוד והתוספתא. ועמו הגאון רב סעדיה. והרמב"ם והרשב"א והרא"ש וכל גדולי עולם ז"ל המסכימים שאסור לקרות אות א' שלא מן הכתב. וכבר דקדקנו ת"ל בדברי האחרונים ז"ל. ואין בהם מה שיספיק כלל וכלל להחליש ולסתור פסקו של הש"ע ומנה לא נזוע:
22
כ״גמעתה לא נשאר להקל לאכרעים לנתר גם מ"ש הט"ז לחתור אל יבשת ההיתר מאיליו כלה וממילא נפל ונסתר
נשאר לנו לראות אם יש ממש במ"ש בט"ז ז"ל בזה סי' קמ"א. שהיה נראה אצלו ז"ל כאלו המציא המצאה או מצא מציאה ראיה חדשה. ולבבי לא כן ידמה. ואחזה בו חזות קשה. ויש להפליא עליו מאד איך דימה בנפשו שעלתה בידו הוכחה גמורה שלא כדברי הראשונים ז"ל. והשיג על הרא"ש שכתב הטור בשמו שלא יתכן לאדם לברך על קריאת ש"ץ אם אינו יודע לקרות מעצמו. ועל זה כתב הוא ז"ל ותמיה לי הא איתא בירו' דמגלה מעשה בר"מ שקרא כו' ונתנה לאחר ובירך עליה ופריך וכי זה קורא וזה מברך אר"י מכאן שהשומע כקורא עכ"ל. ותשובה זו אין בה ממש ואינה ראיה של כלום. ועליו ז"ל יש לתמוה הרבה איך מלאו לבו להשיג מזה על הרא"ש ז"ל דהוא מארי דכולא תלמודא. ומדוע היה נבוך הרב בט"ז ז"ל להביא ראיה ששומע כקורא מן הירו'. אטו עד השתא לא ידעינן הא. והלא הוא דבר מפורש בכמה מקומות אין מספר בתלמוד שלנו. שהוא מלא מזה שהש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן בברכות ובתפלה ומגלה. וקיי"ל ת"ח מברך ובור יוצא ובהלל תנן אם אחר מקרא אותו עונה אחריו הללויה. ואמרינן עלה בגמ' לפי ששומע כעונה. ויליף לה מקראי כדאיתא התם. וזה פשוט וידוע ששומע כעונה בכל הדברים הללו. אין בזה חידוש כלל. וחלילה לומר שנעלם זה מהרא"ש ז"ל. והא הרא"ש גופיה כתב כן גבי ברכות דק"ש. כדאי' בטור וב"י סי' נ"ט:
נשאר לנו לראות אם יש ממש במ"ש בט"ז ז"ל בזה סי' קמ"א. שהיה נראה אצלו ז"ל כאלו המציא המצאה או מצא מציאה ראיה חדשה. ולבבי לא כן ידמה. ואחזה בו חזות קשה. ויש להפליא עליו מאד איך דימה בנפשו שעלתה בידו הוכחה גמורה שלא כדברי הראשונים ז"ל. והשיג על הרא"ש שכתב הטור בשמו שלא יתכן לאדם לברך על קריאת ש"ץ אם אינו יודע לקרות מעצמו. ועל זה כתב הוא ז"ל ותמיה לי הא איתא בירו' דמגלה מעשה בר"מ שקרא כו' ונתנה לאחר ובירך עליה ופריך וכי זה קורא וזה מברך אר"י מכאן שהשומע כקורא עכ"ל. ותשובה זו אין בה ממש ואינה ראיה של כלום. ועליו ז"ל יש לתמוה הרבה איך מלאו לבו להשיג מזה על הרא"ש ז"ל דהוא מארי דכולא תלמודא. ומדוע היה נבוך הרב בט"ז ז"ל להביא ראיה ששומע כקורא מן הירו'. אטו עד השתא לא ידעינן הא. והלא הוא דבר מפורש בכמה מקומות אין מספר בתלמוד שלנו. שהוא מלא מזה שהש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן בברכות ובתפלה ומגלה. וקיי"ל ת"ח מברך ובור יוצא ובהלל תנן אם אחר מקרא אותו עונה אחריו הללויה. ואמרינן עלה בגמ' לפי ששומע כעונה. ויליף לה מקראי כדאיתא התם. וזה פשוט וידוע ששומע כעונה בכל הדברים הללו. אין בזה חידוש כלל. וחלילה לומר שנעלם זה מהרא"ש ז"ל. והא הרא"ש גופיה כתב כן גבי ברכות דק"ש. כדאי' בטור וב"י סי' נ"ט:
23
כ״דלפ"ד הט"ז בלא"ה יקשה דהרא"ש אדרא"ש ואני אדרוש שטתו ריח לה כהדס שטה רענן כברוש
א"כ על כרחך צ"ל אחת משתים בדעת הרא"ש ז"ל. אם דמודה נמי דבשומע סגי. דבכל דבר שומע כעונה. וכקורא עצמו. והא דכתב שלא יתכן לברך על קריאת ש"ץ. מיירי באינו מכוין לשמוע מהש"ץ כל מלה ומלה מתוך הס"ת. בהא ודאי לא מסתבר דזה יברך וזה יקרא. ובכל המקומות שהוזכר שומע כעונה וכמו כן בירו' הנז'. מיירי ודאי במתכוין לשמוע היטב. והרא"ש דקאמר הכא שצריך לקרות עם החזן לאו דווקא קאמר. ולא תידוק מניה דלא סגי בלא"ה. דאי נמי שמע מגו ס"ת שפיר דמי. ובלבד שיכוין לבו. אלא משום דחייש הרא"ש דילמא לא כיון לביה שפיר לשמוע בטוב. משו"ה עצה טובה קמ"ל דכשקורא עם הש"ץ אז הוא בטוח שיקרא הכל. ויוצא בלי כוונת שמיעה. וזה ממש דוגמת מ"ש הרא"ש לענין בה"ש כנז':
א"כ על כרחך צ"ל אחת משתים בדעת הרא"ש ז"ל. אם דמודה נמי דבשומע סגי. דבכל דבר שומע כעונה. וכקורא עצמו. והא דכתב שלא יתכן לברך על קריאת ש"ץ. מיירי באינו מכוין לשמוע מהש"ץ כל מלה ומלה מתוך הס"ת. בהא ודאי לא מסתבר דזה יברך וזה יקרא. ובכל המקומות שהוזכר שומע כעונה וכמו כן בירו' הנז'. מיירי ודאי במתכוין לשמוע היטב. והרא"ש דקאמר הכא שצריך לקרות עם החזן לאו דווקא קאמר. ולא תידוק מניה דלא סגי בלא"ה. דאי נמי שמע מגו ס"ת שפיר דמי. ובלבד שיכוין לבו. אלא משום דחייש הרא"ש דילמא לא כיון לביה שפיר לשמוע בטוב. משו"ה עצה טובה קמ"ל דכשקורא עם הש"ץ אז הוא בטוח שיקרא הכל. ויוצא בלי כוונת שמיעה. וזה ממש דוגמת מ"ש הרא"ש לענין בה"ש כנז':
24
כ״הבשתים יכסה להגן על הרא"ש ולהיות לו למחסה
או כלך לדרך זו והוא האמת בכוונתו. דס"ל להרא"ש ז"ל שאני קריאת התורה דבעינן קריאה ממש דווקא. דאע"ג דבכל הברכות והקריאות שמע ולא ענה יצא. דשומע כעונה ודאי. מ"מ לענין קה"ת לא מהני אפי' מתוך הספר עד שיקרא בפיו ג"כ לפי שהברכה לא נתקנה אלא לקורא מתוך הספר. תדע שהרי כל הציבור שומעין אותה וחייבין בשמיעה. ופטורין מהברכה. לפי שבאמת אין חייבין בברכתה. שכבר נפטרו מברכת התורה. ע"י שבירכו הכל בבוקר. ורק לקורא מן הס"ת נתקנה לקבוע ברכה לעצמו. אבל על השמיעה לא תקנוה. ואין בה מקום לברכה זו. משו"ה לא מהני מה שמקרא החזן לעולה. כי אם למי שיודע לענות אחריו. ולחבר התיבות מתוך הכתב ע"י קריאתו של ש"ץ. הא לאו הכי הויא ברכה לבטלה. אפי' בשומע מתוך הכתב. וא"ל שמברך העולה להוציא את הש"ץ הקורא. שהש"ץ כבר נפטר בברכת הראשון (ולא חלה עליו גזרת הנכנסין והיוצאין) וגם איך יתכן שאינו בקי יוציא את הבקי. וזה ברור בלי פקפוק:
או כלך לדרך זו והוא האמת בכוונתו. דס"ל להרא"ש ז"ל שאני קריאת התורה דבעינן קריאה ממש דווקא. דאע"ג דבכל הברכות והקריאות שמע ולא ענה יצא. דשומע כעונה ודאי. מ"מ לענין קה"ת לא מהני אפי' מתוך הספר עד שיקרא בפיו ג"כ לפי שהברכה לא נתקנה אלא לקורא מתוך הספר. תדע שהרי כל הציבור שומעין אותה וחייבין בשמיעה. ופטורין מהברכה. לפי שבאמת אין חייבין בברכתה. שכבר נפטרו מברכת התורה. ע"י שבירכו הכל בבוקר. ורק לקורא מן הס"ת נתקנה לקבוע ברכה לעצמו. אבל על השמיעה לא תקנוה. ואין בה מקום לברכה זו. משו"ה לא מהני מה שמקרא החזן לעולה. כי אם למי שיודע לענות אחריו. ולחבר התיבות מתוך הכתב ע"י קריאתו של ש"ץ. הא לאו הכי הויא ברכה לבטלה. אפי' בשומע מתוך הכתב. וא"ל שמברך העולה להוציא את הש"ץ הקורא. שהש"ץ כבר נפטר בברכת הראשון (ולא חלה עליו גזרת הנכנסין והיוצאין) וגם איך יתכן שאינו בקי יוציא את הבקי. וזה ברור בלי פקפוק:
25
כ״ובשתים יתחתן להרבות מוהר ומתן לעשו' עטרה לרא"ש אוצר כלי חמדה ישסה
ומכל מקום בין כך או כך. אי אפשר לומר שיהא נחשב השומע כקורא מתוך הכתב. כי אם כעונה וקורא על פה. אם לא ששומע מתוך הכתב כנז' למעלה בפתח דברינו. אזי י"ל על פי מ"ש בתחלה בדעת הרא"ש דיוצא בשמיעה לחוד. ולדרך הב' שהוא האמת בלי ספק בכוונתו. ס"ל אפ"ה לא יצא עד שיקרא ויבטא בשפתים דווקא. וכבר הסכימו כל בעלי הוראה אל זה הדעת. שיקרא העולה עכ"פ אחר החזן בלחש. והשוו גם דעת הזוהר עם זה. אך אפי' למ"ד שלא יקרא כלל רק ישתוק וישמע. אין ספק בעולם שאי אפשר לו להיות כקורא בס"ת. אם לא ישמע מתוכו. וכמבואר היטב לעיל במה שיש בו די למשכיל:
ומכל מקום בין כך או כך. אי אפשר לומר שיהא נחשב השומע כקורא מתוך הכתב. כי אם כעונה וקורא על פה. אם לא ששומע מתוך הכתב כנז' למעלה בפתח דברינו. אזי י"ל על פי מ"ש בתחלה בדעת הרא"ש דיוצא בשמיעה לחוד. ולדרך הב' שהוא האמת בלי ספק בכוונתו. ס"ל אפ"ה לא יצא עד שיקרא ויבטא בשפתים דווקא. וכבר הסכימו כל בעלי הוראה אל זה הדעת. שיקרא העולה עכ"פ אחר החזן בלחש. והשוו גם דעת הזוהר עם זה. אך אפי' למ"ד שלא יקרא כלל רק ישתוק וישמע. אין ספק בעולם שאי אפשר לו להיות כקורא בס"ת. אם לא ישמע מתוכו. וכמבואר היטב לעיל במה שיש בו די למשכיל:
26
כ״זולא קיבל עליו חתן דנן אחריות תוספתא דא לא תוסיף תת כחה לחזק דעת הט"ז בהלכה למעשה
מעתה מ"ש בט"ז בנדון הסומא שמצד ההוכחה הנז' מן הירו' והתוספתא נ"ל היתר גמור. במ"כ נדחה ולא נראה מעולם ודבר בטל הוא מאליו מכמה פנים. ופשוט כביעתא בכותחא שאין כאן אפי' דמדומי ראיה. שהרי כמה תשובות בדבר. חדא דהתם בפקח איירי. ולא נזכר סומא כלל וכלל. ושמא המברך שמע מתוך הכתב. ותו לא דמי כלל התם במגלה איירי. דיוצאין בה בשמיעה דעל פה לחוד. ועליה מברכין. שאין חיוב לשמוע מתוך הכתב. ולא עוד שאפי' הקוראה מותר לקרות תיבות ופסוקים שלא מתוך הכתב. כדתניא השמיט בה הסופר פסוקים וקראן הקורא כמתורגמן בע"פ יצא. דלא קפדינן אהכי כמו בס"ת. ולא בעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא גרידא. א"כ מה זה ענין לנ"ד שהכל מודים בקריאת ס"ת. שאסור לקרות אפי' אות א' שלא מן הכתב. והברכה לבטלה באופן זה:
מעתה מ"ש בט"ז בנדון הסומא שמצד ההוכחה הנז' מן הירו' והתוספתא נ"ל היתר גמור. במ"כ נדחה ולא נראה מעולם ודבר בטל הוא מאליו מכמה פנים. ופשוט כביעתא בכותחא שאין כאן אפי' דמדומי ראיה. שהרי כמה תשובות בדבר. חדא דהתם בפקח איירי. ולא נזכר סומא כלל וכלל. ושמא המברך שמע מתוך הכתב. ותו לא דמי כלל התם במגלה איירי. דיוצאין בה בשמיעה דעל פה לחוד. ועליה מברכין. שאין חיוב לשמוע מתוך הכתב. ולא עוד שאפי' הקוראה מותר לקרות תיבות ופסוקים שלא מתוך הכתב. כדתניא השמיט בה הסופר פסוקים וקראן הקורא כמתורגמן בע"פ יצא. דלא קפדינן אהכי כמו בס"ת. ולא בעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא גרידא. א"כ מה זה ענין לנ"ד שהכל מודים בקריאת ס"ת. שאסור לקרות אפי' אות א' שלא מן הכתב. והברכה לבטלה באופן זה:
27
כ״חבעיקר הבנת התוס' והירו' לא דק הט"ז במחילה ואטעייה הך תנא ירו' דנקט לישנא קלילא ותלי ליה קורא לד"א
ובר מכל דין אני רואה כאן שגגה גדולה בעיקר הבנת התוספתא והירו' הנז' שהביא בט"ז. המעיין בצדק ישפוט שלא שמענו משם רק במי שהיה חייב לקרותה. וקרא ולא בירך על הקריאה. בזה השמיענו שהאחד קורא. וחבירו מברך לו. ומוציאו ידי חובת ברכה שהי"ל לקורא עצמו לברך. כמו בברכות דבה"מ ותפלה. שש"ץ מוציא השומעים. זהו הענין שלמדנו משם. לומר שגם ידי ברכת הקריאה יוכל חבירו להוציאו בשמיעת הברכה. שהקורא בלא ברכה לפניה או לאחריה. אחר מברך לו כדי להוציאו ידי ברכה. ולא דווקא בשהמברך עצמו צריך לאותה ברכה שנתחייב בה. אלא מיירי נמי אפי' כבר יצא מוציא. דלא אתי לאשמועינן אלא שזה הקורא החייב לברך. חברו מוציאו מחובת הברכה. ואין קפידא אם לא יברך הוא עצמו. כי די לו בשמיעה שישמע הברכה. והוא מה שאמרו בירו' שהשומע כקורא. ר"ל כקורא בפיו ומוציא הברכה בשפתיו. וכדקיי"ל שמע ולא ענה יצא בכל הברכות של חובה. ולישנא דכקורא דנקיט הירו' אטעייה לרב בט"ז ז"ל. מדלא אמר כעונה. ואין בכך כלום שהכל אחד במובן. וביחוד בלשון הירו' שאינו כל כך צח וברור כלשון תלמודנו. עכ"פ זהו האמת בכוונת הירו' בלי פקפוק. דהא דקאמר שהשומע כקורא. עיקר המכוון הוא על הברכה ודו"ק:
ובר מכל דין אני רואה כאן שגגה גדולה בעיקר הבנת התוספתא והירו' הנז' שהביא בט"ז. המעיין בצדק ישפוט שלא שמענו משם רק במי שהיה חייב לקרותה. וקרא ולא בירך על הקריאה. בזה השמיענו שהאחד קורא. וחבירו מברך לו. ומוציאו ידי חובת ברכה שהי"ל לקורא עצמו לברך. כמו בברכות דבה"מ ותפלה. שש"ץ מוציא השומעים. זהו הענין שלמדנו משם. לומר שגם ידי ברכת הקריאה יוכל חבירו להוציאו בשמיעת הברכה. שהקורא בלא ברכה לפניה או לאחריה. אחר מברך לו כדי להוציאו ידי ברכה. ולא דווקא בשהמברך עצמו צריך לאותה ברכה שנתחייב בה. אלא מיירי נמי אפי' כבר יצא מוציא. דלא אתי לאשמועינן אלא שזה הקורא החייב לברך. חברו מוציאו מחובת הברכה. ואין קפידא אם לא יברך הוא עצמו. כי די לו בשמיעה שישמע הברכה. והוא מה שאמרו בירו' שהשומע כקורא. ר"ל כקורא בפיו ומוציא הברכה בשפתיו. וכדקיי"ל שמע ולא ענה יצא בכל הברכות של חובה. ולישנא דכקורא דנקיט הירו' אטעייה לרב בט"ז ז"ל. מדלא אמר כעונה. ואין בכך כלום שהכל אחד במובן. וביחוד בלשון הירו' שאינו כל כך צח וברור כלשון תלמודנו. עכ"פ זהו האמת בכוונת הירו' בלי פקפוק. דהא דקאמר שהשומע כקורא. עיקר המכוון הוא על הברכה ודו"ק:
28
כ״טואיהו דידיה עבד בפירוש שומע כקורא שהוא כעונה אל מכוון אחד פונה לענין שמיעת ברכה בלבד ולא יתערב עם שונה הקורא שהוא ד"אלגמרי וצריך לגמרא דידן ולסברא ולא סהדא רבה בגמרא דבני מערבא
ולכן אין ללמוד ממנו כי אם לחזן הקורא בתורה. לענין שלא יתחייב לברך. אע"פ שהוא קורא מתוך הס"ת. והדין נותן שיצטרך לברך על קריאתו. שאין קורא בציבור שאינו טעון ברכה. בזה נאמר שיצא י"ח ברכה. במה ששומע הברכה מן העולה. וכן לענין נשתתק המוזכר בפוסקים שאם יעמוד אחר תחתיו. שיפטר מברכה ראשונה ע"י שכבר שמעה (אלא שזה במחלוקת שנוי) אבל שזה יברך ברכה הצריכה לו על קריאה שיש לו לקרותה ואינו קוראה. ואחר יקראנה בשבילו. מזה לא שמענו שם כלל וכלל זה ברור באין ספק. ואין צורך להאריך שהוא מבואר במעט עיון. ויתבאר ג"כ מתוך מחלוקתו של ר"א ור"י המוזכר במרדכי:
ולכן אין ללמוד ממנו כי אם לחזן הקורא בתורה. לענין שלא יתחייב לברך. אע"פ שהוא קורא מתוך הס"ת. והדין נותן שיצטרך לברך על קריאתו. שאין קורא בציבור שאינו טעון ברכה. בזה נאמר שיצא י"ח ברכה. במה ששומע הברכה מן העולה. וכן לענין נשתתק המוזכר בפוסקים שאם יעמוד אחר תחתיו. שיפטר מברכה ראשונה ע"י שכבר שמעה (אלא שזה במחלוקת שנוי) אבל שזה יברך ברכה הצריכה לו על קריאה שיש לו לקרותה ואינו קוראה. ואחר יקראנה בשבילו. מזה לא שמענו שם כלל וכלל זה ברור באין ספק. ואין צורך להאריך שהוא מבואר במעט עיון. ויתבאר ג"כ מתוך מחלוקתו של ר"א ור"י המוזכר במרדכי:
29
ל׳ואמנם החילוק שבין הנושאים. גדול למראה עיני הלב מבין. כי נדון הירו' הוא להוציא את חברו י"ח ברכה. בזה אין חידוש כל כך דבכל ברכות דחובה הכי קיי"ל. אלא דאשמועינן דלא תימא דווקא בברכות דתפלה דרחמי ודכוותייהו דקידוש היום. אבל ברכת המצות אימר דמו לברכת הנהנין. דלא מצי מפיק. קמ"ל דברכת המצוה נמי דכוותה לענין זה. משא"כ נ"ד הא למה זה דומה לרוצה לעשות מצוה ממצות הגוף כגון ליטול לולב להניח תפלין. שזה אי אפשר לו לעשות שליח לאחר לקיים המצוה. שאין חברו יכול להוציאו י"ח המצוה עצמה כגון שיניח חברו תפילין ויטול לולב בעדו. ואינו יכול לקיים ע"י אחר מצוה שהיא מוטלת עליו ואין לזרים אתו עמו (חלק בחיוב הברכה כמ"ש בס"ד בטוב טעם) וקריאת התורה בציבור היא ג"כ מסוג זה. שעליו מוטל לקיימה בעצמו דווקא. שהרי עליה מברך הברכה לעצמו. מניין לנו שיקרא לו חברו ויוצא המברך ידי קריאה. שלא תהא ברכתו לבטלה. כאילו היתה מצוה ממצות המעשיות. שברכתו לבטלה כה"ג. דלא מוכח מידי מן הירו' הנז'. אם לא שנאמר מדעתנו ומסברת עצמנו להשוות הקריאה עם שהיא עצמה מצוה. לברכה. שכמו שיוצאין י"ח הברכה ע"י שמיעה מאחר מטעם שומע כעונה. ככה נאמר בקריאה דמצוה גופה. שיהא בה ג"כ השומע כעונה. וזה נלמד מתלמודנו. וכענין ששנינו בקריאת הלל. ובסוגיא דגמרא שם:
30
ל״אאבל אין לו ענין במקום דאיכא קפידא אפשט"א דספרא כאגרתא דמיקריא כאמתה של תורה
אכן אין מקום לזה רק בענינים שיוצאין בהן בשמיעה על פה. לא כן בקה"ת שמצותה דווקא מתוך הס"ת. שאפי' אות א' שלא מן הכתב אסור. אי אפשר להעדיף כח השומע יותר מן הקורא וכמבואר בס"ד באר היטב. ולדעת רבים וגדולים אפ"ה לא סגי דלא בעי קרי נמי כדלעיל ומסתברא כוותייהו. וכ"ש בגברא דלא חזי. דהויא ודאי ברכה לבטלה מכמה ראיות חזקות כנז'. חלילה להשען על המ"קל בדבר ולסמוך על משענת קנה רצוץ. ואתה הראת לדעת כי גם הרב בט"ז ז"ל לא עשה פה מאומה. והוכחתו אינה מכרחת לא מינה ולא מקצתה. וזכינו לדין לקיים דברי חכמים גדולים עמודי ההוראה בטענות מספיקות לכל משכיל. ואין לתמוה אם מהאחרונים ז"ל מי ומי שלא העמיקו בדבר. וסמכו על אותה דעה יחידית גדר הדחויה נפלה לא תוסיף לקום. אגב שיטפייהו רהיט להו גמרא דשומע כעונה. ולא דקו בה רבנן. והניחו מקום:
אכן אין מקום לזה רק בענינים שיוצאין בהן בשמיעה על פה. לא כן בקה"ת שמצותה דווקא מתוך הס"ת. שאפי' אות א' שלא מן הכתב אסור. אי אפשר להעדיף כח השומע יותר מן הקורא וכמבואר בס"ד באר היטב. ולדעת רבים וגדולים אפ"ה לא סגי דלא בעי קרי נמי כדלעיל ומסתברא כוותייהו. וכ"ש בגברא דלא חזי. דהויא ודאי ברכה לבטלה מכמה ראיות חזקות כנז'. חלילה להשען על המ"קל בדבר ולסמוך על משענת קנה רצוץ. ואתה הראת לדעת כי גם הרב בט"ז ז"ל לא עשה פה מאומה. והוכחתו אינה מכרחת לא מינה ולא מקצתה. וזכינו לדין לקיים דברי חכמים גדולים עמודי ההוראה בטענות מספיקות לכל משכיל. ואין לתמוה אם מהאחרונים ז"ל מי ומי שלא העמיקו בדבר. וסמכו על אותה דעה יחידית גדר הדחויה נפלה לא תוסיף לקום. אגב שיטפייהו רהיט להו גמרא דשומע כעונה. ולא דקו בה רבנן. והניחו מקום:
31
ל״בגם ע"פ הנעלם וס"ת כפתחו לנו שערי אורה דבאספקלרי' מאירה לא שלטא ביה עינא דסגייא נהורא
גם בס"ת המבין מדעתו יבין ז"ה וישכיל את זאת. כי שמש ומגן ה' צבאות בצבאו אות. שם אותותיו אותות ספר תורה אור. עמו מקור חיים באורו נראה אור אספקלריא מאירה. ואין שם אחיזה למי שניטל אורו וחשוב כמת. משא"כ בתורה שבע"פ שהיא ממוצא הש"פה ע"ש דלית לה עיינין אספקלריא שא"מ. והיא לממשלת הירח (דלית לה נהורא מגרמא) המושל ביום ובלילה. ועל כן מצותה בין ביום בין בלילה. אבל תורה שבכתב אין זמנה אלא ביום כנודע מן המדרש בארבעים יום שישב משה בהר. הלא עתה עין בעין נראה בעז"הי שדבר זה כמעט מן המושכלות הראשונות. ופשוט יותר מביעתא בכותחא. ולא יסתפק עוד שום מבין עם תלמיד שהבא לשאול עכ"פ. אין מורין לו אלא כפסק הש"ע בזה. שהיא דעת תורה ודעת נוטה. וגם הרב בעל המפה מסכים הולך בשיטת הרב"י ז"ל ככתוב בד"מ כנז'. ולא הביא בהגהותיו הדעת האחר אלא לכבודו דמהרי"ל. ולחלוק כבוד למנהג במקום שנהגו כן להודיע על מה סמכו. כמו שהוא מדרכו ז"ל בכמה מקומות. אע"ג דאיהו לא ס"ל הכי. וידוע זה לרגיל בדבריו. מכל מקום כל שאפשר לא נעקור מהלכה. מה שהוא מוכרח מהתלמוד. ומוסכם מאבות העולם ראשי הפוסקים ואדיריהם. והמחזיק על ידיהם. בכל מקום לא חיסר קורטוב. ועליו תבוא ברכת טוב. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
גם בס"ת המבין מדעתו יבין ז"ה וישכיל את זאת. כי שמש ומגן ה' צבאות בצבאו אות. שם אותותיו אותות ספר תורה אור. עמו מקור חיים באורו נראה אור אספקלריא מאירה. ואין שם אחיזה למי שניטל אורו וחשוב כמת. משא"כ בתורה שבע"פ שהיא ממוצא הש"פה ע"ש דלית לה עיינין אספקלריא שא"מ. והיא לממשלת הירח (דלית לה נהורא מגרמא) המושל ביום ובלילה. ועל כן מצותה בין ביום בין בלילה. אבל תורה שבכתב אין זמנה אלא ביום כנודע מן המדרש בארבעים יום שישב משה בהר. הלא עתה עין בעין נראה בעז"הי שדבר זה כמעט מן המושכלות הראשונות. ופשוט יותר מביעתא בכותחא. ולא יסתפק עוד שום מבין עם תלמיד שהבא לשאול עכ"פ. אין מורין לו אלא כפסק הש"ע בזה. שהיא דעת תורה ודעת נוטה. וגם הרב בעל המפה מסכים הולך בשיטת הרב"י ז"ל ככתוב בד"מ כנז'. ולא הביא בהגהותיו הדעת האחר אלא לכבודו דמהרי"ל. ולחלוק כבוד למנהג במקום שנהגו כן להודיע על מה סמכו. כמו שהוא מדרכו ז"ל בכמה מקומות. אע"ג דאיהו לא ס"ל הכי. וידוע זה לרגיל בדבריו. מכל מקום כל שאפשר לא נעקור מהלכה. מה שהוא מוכרח מהתלמוד. ומוסכם מאבות העולם ראשי הפוסקים ואדיריהם. והמחזיק על ידיהם. בכל מקום לא חיסר קורטוב. ועליו תבוא ברכת טוב. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
32
ל״גבהא נחתינן וסלקינן לזילותא כי האי לא חיישינן שאין משוא פנים בתורה ובמקום כבוד תורה לא פלגינן לצ"מ יקרא ופוק חזי מאי קמסהידו אאבא מרי מרא דעובד' זצ"ל מי כמוהו מורה
שוב הוגד לי ושמעתי מפי אנשים נאמנים בני סמכא. שידעו נאמנה במעשה כיוצא בזה שאירע באמשטרדם בפני אבא מארי הגאון ז"ל שמיחה בכהן סומא נכבד א' מבני קהלתו שלא יעלה לתורה. אע"פ שהיה מוחזק בכך מכמה שנים. שהיה עולה וקורא בתורה ודש בעירו. אעפ"כ הוא ז"ל צוה והוציאוהו מחזקתו. (וכמקרה ראשונים מקרה אחרונים. ומעשה אבות סימן לבנים. כי כל מה שקרה ליעקב קרה לאמה"ג מלפנים. שככה נתעוררו עליו בעלי מדנים. נפישי אפיקורי דמצערי רבנים) והנאני מאד שכיוונתי לדעתו ז"ל הרחבה מני ים. וכ"ש במעשה שהיה לפנינו באורח נטה ללון לינה א'. ובכהן בקריאת ז' קרואים דשבת דחמירא. שאפי' קטן שהותר בפירוש בגמרא. הכריעו הפוסקים ז"ל שלא יקרא כי אם משלישי ואילך. לא כל שכן שיפה עשינו יכול על מגן. להשיב כהלכה לנשאל כהוגן. והש"ית ברוב רחמיו וחסדיו יצילנו משגיאות. ויעשה עמנו לטובה אות:
שוב הוגד לי ושמעתי מפי אנשים נאמנים בני סמכא. שידעו נאמנה במעשה כיוצא בזה שאירע באמשטרדם בפני אבא מארי הגאון ז"ל שמיחה בכהן סומא נכבד א' מבני קהלתו שלא יעלה לתורה. אע"פ שהיה מוחזק בכך מכמה שנים. שהיה עולה וקורא בתורה ודש בעירו. אעפ"כ הוא ז"ל צוה והוציאוהו מחזקתו. (וכמקרה ראשונים מקרה אחרונים. ומעשה אבות סימן לבנים. כי כל מה שקרה ליעקב קרה לאמה"ג מלפנים. שככה נתעוררו עליו בעלי מדנים. נפישי אפיקורי דמצערי רבנים) והנאני מאד שכיוונתי לדעתו ז"ל הרחבה מני ים. וכ"ש במעשה שהיה לפנינו באורח נטה ללון לינה א'. ובכהן בקריאת ז' קרואים דשבת דחמירא. שאפי' קטן שהותר בפירוש בגמרא. הכריעו הפוסקים ז"ל שלא יקרא כי אם משלישי ואילך. לא כל שכן שיפה עשינו יכול על מגן. להשיב כהלכה לנשאל כהוגן. והש"ית ברוב רחמיו וחסדיו יצילנו משגיאות. ויעשה עמנו לטובה אות:
33