שאילת יעבץ, חלק א ע״וSheilat Yaavetz, Volume I 76
א׳לעוורדין
1
ב׳שאלה ירוה מדשן בית וכו' ה"ה וכו' כמוהר"י. הנה יראתי לגשת אל הקדש באשר ששמעתי מהמוביל שהתרעם נגדי וכו' לכן בקשתי שאל ישת עלי אשם וישיבני על כתבי כי כבר ארכו לי הימים ואין לי חזון ממעלתו או אפשר שפגמתי בכבודו מקדם אשר לא אקווה ואם אמת הדבר ששגיתי אני מבקש מטו מניה כי אחרי מי יצא וכו' לכן אני מבקש עוד בעתר עתרות ונשיקות ידים ורגלים בקדה על אפים שבמקום גדולתו יראה ענותנותו וישיבני על כתבי הראשון. ועל השאלה הזאת שאנכי שואל מעמו. וזהו הנה בה"כ שלנו קטון מהכיל וא"א להגדילה רק מצד מזרח ובאותו צד גפן נטוע וצריך לקוץ אם יתגדל הבה"כ ומעתה יורנו מורנו אם יש לצדד להתיר לקוץ עץ מאכל בשביל הרחבת בה"כ. אכן מודעא להוי למעלתו שבה"כ שלנו היא מושכרת מגוי על ט' שנים. והערל התיר לנו לקוץ אילנו. יורנו היאך להורות כי מפיו אני חי כו' ובזה אצא בלחיכת עפר ידיו ורגליו תולעת יעקב:
2
ג׳תשובה זו אינה צריכה לפנים דמילתא דפשיטא היא יותר מביעתא בכותחא דשרי. כי לא נאסר קציצת אילן מאכל רק בדרך השחתה. וכבר אמרו אם היה מעולה בדמים מותר או אם מזיק לאילנות אחרים החשובים ממנו כדאי' בבבא קמא (ד"צא) הרי בפירוש שאיסור זה הותר מכללו אפי' להדיוט. כל שאינו דרך השחתה. וכ"כ נמי הרא"ש בהדיא דה"ה בצריך למקומו מותר. וק"ו מעתה לגבוה ולדבר מצוה:
3
ד׳הרד"ק במלכים (א"ו) קטעי בתרתי
ומכאן כתבתי זה ימים רבים על מפרשי הנביאים במלכים (א"ו) בבנין הבית שעשה שלמה שני כרובים מעצי שמן ודלתות עצי שמן שנדחקו בו הרד"ק והרלב"ג לפי מה דמשמע מת"י שהוא עץ הזית. ואולם לדרז"ל איננו אלא מין ארז שאינו עושה פירות (עיין בר"ה (דכג"א) מ"ש התו' שם) לומר שעשאן מן האילנות הזקנים שלא היו טוענין פירות. או חירם מלך צור שלחם לשלמה:
ומכאן כתבתי זה ימים רבים על מפרשי הנביאים במלכים (א"ו) בבנין הבית שעשה שלמה שני כרובים מעצי שמן ודלתות עצי שמן שנדחקו בו הרד"ק והרלב"ג לפי מה דמשמע מת"י שהוא עץ הזית. ואולם לדרז"ל איננו אלא מין ארז שאינו עושה פירות (עיין בר"ה (דכג"א) מ"ש התו' שם) לומר שעשאן מן האילנות הזקנים שלא היו טוענין פירות. או חירם מלך צור שלחם לשלמה:
4
ה׳ואמנם א"צ לכל זה הטורח כמ"ש מתלמוד ערוך וק"ל. ובודאי שנעלמו גם מהם דברי רז"ל בזה כנז'. והטעה לרד"ק מ"ש רז"ל בתמיד שהיו בוררין עצי תאנה למערכה מאותן שאינן עושין פירות. וכסבור היה שמפני שיש איסור השחתה בכך גם במקום מצוה לפיכך אמרו כן. ולא היא אלא משום ישוב א"י נגעו בה. ואינו ענין לאיסור השחתה שבכתוב. אדרבה משם ראיה שלא נמנעו מאילני מאכל משום איסור השחתה. דא"כ מאי איריא משום ישוב א"י. בלא"ה נמי אסור ועובר בלאו. שהרי איסור זה נוהג בכל מקום. ואפי' באילן א' שקוצצין דרך השחתה לוקה עליו כדאי' ברמב"ם. אלא ודאי אע"ג דשרי לדבר מצוה. מ"מ חששו לישוב א"י. שאם אתה אומר שלוקחין עצים למערכה מכל מקום. גם מעצי מאכל ואילנות טובים עושי פרי. יחריבו א"י. לפי שצריכים לעצים הרבה לבער על המזבח בתמידות. ולא יצאו ויחטבו עצים מן היערים. כי יקחו מאשר ימצאו מן המוכן ומזומן לפניהם ולא יחושו. והיה ודאי נמשך מזה חורבן והפסד גדול בישובה של א"י. אבל לצורך גבוה ומצוה לשעתה כדברים הנזכרים בבנין הבית. ודאי אין חוששין לכך. שלא ימשך מזה הפסד כל כך בישוב א"י. במה שלוקחין לכרובים ודלתות הבית בלבד:
5
ו׳ומשם ראיה נוספת דקציצת עץ מאכל הותר לצורך מצוה
ומשם כעין ראיה לנ"ד דומה בדומה. אע"פ שיש לומר ג"כ שהיה על פי הדיבור. שכל ענין בנין הבית ברה"ק נאמר. מיד ה' עליו השכיל. ואף זה אמת. ובו די השב לשאלת המפרשים הנז'. אפי' היה אסור זולת זה כדבריהם. מ"מ בה"כ שלנו אף הוא מקדש מעט בגלותנו. וצורך גבוה בודאי. וסמך לדבר מיהא איכא. אכן דבר ברור הוא שאין אנו צריכים לכל זה. שאף לכל דבר צורך הותר. ואפי' לדבר הרשות כנז'. וכ"ש שהוא דבר המותר בלי פקפוק כדי להציב גבול אלמנה. ואע"פ שאינו קנוי קנין עולם לחלוטין כנ"ד. וגדולה מזו התיר הרב בט"ז ז"ל לקוץ אילנות כדי לבנות במקומן בית דירה להדיוט כמ"ש בי"ד סי' קט"ז:
ומשם כעין ראיה לנ"ד דומה בדומה. אע"פ שיש לומר ג"כ שהיה על פי הדיבור. שכל ענין בנין הבית ברה"ק נאמר. מיד ה' עליו השכיל. ואף זה אמת. ובו די השב לשאלת המפרשים הנז'. אפי' היה אסור זולת זה כדבריהם. מ"מ בה"כ שלנו אף הוא מקדש מעט בגלותנו. וצורך גבוה בודאי. וסמך לדבר מיהא איכא. אכן דבר ברור הוא שאין אנו צריכים לכל זה. שאף לכל דבר צורך הותר. ואפי' לדבר הרשות כנז'. וכ"ש שהוא דבר המותר בלי פקפוק כדי להציב גבול אלמנה. ואע"פ שאינו קנוי קנין עולם לחלוטין כנ"ד. וגדולה מזו התיר הרב בט"ז ז"ל לקוץ אילנות כדי לבנות במקומן בית דירה להדיוט כמ"ש בי"ד סי' קט"ז:
6
ז׳ובלא"ה נמי שרי אפי' רק להועיל בדבר הרשו' אמנם מ"ש הט"ז להתיר לקוץ אילנו' לבנות במקומן בתי' צ"ע דלאו כל אפיא שוין ויש סתירה בענין נטיע' ובית דיררה איזה מהן חשוב וצריך חקירה
ואולם לא ביאר היטב דבריו הרב ז"ל. אם הבית היה מעולה בדמיו מן האילנות אז י"ל כן. וסתמא ודאי כך הוא. וכדאמרינן בתי ודיקלי בתי. מ"מ הי"ל ז"ל לפרש. משום דלזימנין לאו הכי הוא. וכדמוכח נמי מההיא דבתי ודיקלי דווקא וכ"מ מבתי וארעא ודו"ק:
ואולם לא ביאר היטב דבריו הרב ז"ל. אם הבית היה מעולה בדמיו מן האילנות אז י"ל כן. וסתמא ודאי כך הוא. וכדאמרינן בתי ודיקלי בתי. מ"מ הי"ל ז"ל לפרש. משום דלזימנין לאו הכי הוא. וכדמוכח נמי מההיא דבתי ודיקלי דווקא וכ"מ מבתי וארעא ודו"ק:
7
ח׳ועוד שהרי בח"מ סקע"ה סעכ"ו משמע להדיא דנטיעה חשובה מבתים. וצ"ע ליישב מאי שנא גבי בר מיצרא דאילנות עדיפי. ומ"ש גבי נ"מ דבתי עדיפי. ובאופן זה שאין לו ריוח כל כך בדבר אפי' הוא שוה בשוה. לבי נוקפי להתירו להדיוט. ולשון הרא"ש הכי דייק. דבצריך למקומו משמע דלא סגי ליה בלא"ה. אלא דווקא כשהוא מוכרח לכך. שהמקום צר אצלו ודחיק ליה עלמא. אבל לבנות שלא מדוחק. צריך עכ"פ שיהא ריווח בדבר כנז':
8
ט׳הרב בט"ז אגב שיטפיה לא דק בלישני' בגדר איסור זה
ואף בזה נ"ל שאינו ממדת חסידות. ואפשר עדיין לא ניצל מהסכנה כמ"ש בסמוך בעזה"י. גם יש לדקדק בלשון הט"ז שם שאמר כלשון זה מצינו שחז"ל אסרו לקוץ אילן העושה פירות מפני הסכנה. ותמהני על זה שהרי לא חכמים אסרו קציצת אילן מאכל. אבל לאו של תורה הוא ולוקין עליו. ולא מפני הסכנה בלבד. ולישנא דגמ' דא"ר דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה. אטעייה להרב ז"ל וחשב שאין איסורו אלא מדבריהם. אבל באמת מן התורה עובר עליו בל"ת כמבואר בספרי ורמב"ם וגמ' פ"ג דמכות (דכב""א). ורב שיעורא אתי לאשמועינן:
ואף בזה נ"ל שאינו ממדת חסידות. ואפשר עדיין לא ניצל מהסכנה כמ"ש בסמוך בעזה"י. גם יש לדקדק בלשון הט"ז שם שאמר כלשון זה מצינו שחז"ל אסרו לקוץ אילן העושה פירות מפני הסכנה. ותמהני על זה שהרי לא חכמים אסרו קציצת אילן מאכל. אבל לאו של תורה הוא ולוקין עליו. ולא מפני הסכנה בלבד. ולישנא דגמ' דא"ר דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה. אטעייה להרב ז"ל וחשב שאין איסורו אלא מדבריהם. אבל באמת מן התורה עובר עליו בל"ת כמבואר בספרי ורמב"ם וגמ' פ"ג דמכות (דכב""א). ורב שיעורא אתי לאשמועינן:
9
י׳עם שיש לדחוק וליישבו קצת עפמ"ש בגמר' בענין זה וי"ל דאע"פ שיש הית' במעולה בדמים מ"מ אינה משנת חסידים
איברא דאיכא למידק בהך מילתא דאר"ח לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימנא. היכי מיירי. דהא ודאי שכחת ת"ח הוה. וח"ו לומר שעבר על לאו דאורייתא. וכן משמע נמי מדקאמר לא שכיב אלא משום דקץ. מוכח דודאי חסיד גדול היה. שלא נמצא בו שום עון. כי בחטאו מת בשביל דבר קל נענש. מפני שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ועל כרחך לומר שלא עבר אלאו ממש. ונ"ל דודאי הי"ל ריוח בקציצתו. שהיה מעולה בדמיו. או צריך למקומו היה. דמותר לקוצצו בשאר שני שבוע. אפי' לא הגיע זמנו. שלא הוזכר זמן האלנות לקוצן. אלא בשביעית דווקא. משא"כ בשאר השנים. ברווחא לחוד תליא מילתא. אך מכל מקום אינה משנת חסידים. אע"פ שכך מותר מן הדין. ראוי להחמיר על עצמו גם בשאר שני שבוע. שלא לקוצצו קודם זמנו האמור בשביעית. אף שיש לו ריווח בדבר. והכי הוה מעשה דשכחת שלפי שחסיד היה. נענש על זה במדה כנגד מדה שמת קודם זמנו. אע"ג דלכל אדם שרי. ומשמע קצת דאף אינו רואה בו סימן ברכה. כדאי' ר"פ מ"ש. ועל כרחין לאו בקוצץ דרך השחתה קמיירי. דא"ה אטו משום ס"ב הוא ותו לא. אלא לאו כה"ג:
איברא דאיכא למידק בהך מילתא דאר"ח לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימנא. היכי מיירי. דהא ודאי שכחת ת"ח הוה. וח"ו לומר שעבר על לאו דאורייתא. וכן משמע נמי מדקאמר לא שכיב אלא משום דקץ. מוכח דודאי חסיד גדול היה. שלא נמצא בו שום עון. כי בחטאו מת בשביל דבר קל נענש. מפני שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ועל כרחך לומר שלא עבר אלאו ממש. ונ"ל דודאי הי"ל ריוח בקציצתו. שהיה מעולה בדמיו. או צריך למקומו היה. דמותר לקוצצו בשאר שני שבוע. אפי' לא הגיע זמנו. שלא הוזכר זמן האלנות לקוצן. אלא בשביעית דווקא. משא"כ בשאר השנים. ברווחא לחוד תליא מילתא. אך מכל מקום אינה משנת חסידים. אע"פ שכך מותר מן הדין. ראוי להחמיר על עצמו גם בשאר שני שבוע. שלא לקוצצו קודם זמנו האמור בשביעית. אף שיש לו ריווח בדבר. והכי הוה מעשה דשכחת שלפי שחסיד היה. נענש על זה במדה כנגד מדה שמת קודם זמנו. אע"ג דלכל אדם שרי. ומשמע קצת דאף אינו רואה בו סימן ברכה. כדאי' ר"פ מ"ש. ועל כרחין לאו בקוצץ דרך השחתה קמיירי. דא"ה אטו משום ס"ב הוא ותו לא. אלא לאו כה"ג:
10
י״אא"נ איכא לפלוגי בין איסורא לסכנתא
אי נמי לכ"ע נמי איכא סכנתא. אע"ג דשרי מדינא כה"ג דלית ביה משום איסור דהשחתה. ודקאמר רבינא אם היה מעולה בדמים מותר. משום ל"ת קאמר. ואפ"ה אית ביה משום סכנתא. דכה"ג מפרשינן בפג"ה הא דתנן בשקלים איברים מותרין בהנאה ואסורין באכילה. וכי הא דתנן פא"ט מותרת משום טרפות ואסורה משום סכנת נפשות. הכי נמי נימא אנן בנ"ד שלא נאמר בו מותר. להוציאו מכלל סכנה. כדמוכח משכחת כנזכר. ואי לאו הכי מאי אתי ר"ח לאשמועינן:
אי נמי לכ"ע נמי איכא סכנתא. אע"ג דשרי מדינא כה"ג דלית ביה משום איסור דהשחתה. ודקאמר רבינא אם היה מעולה בדמים מותר. משום ל"ת קאמר. ואפ"ה אית ביה משום סכנתא. דכה"ג מפרשינן בפג"ה הא דתנן בשקלים איברים מותרין בהנאה ואסורין באכילה. וכי הא דתנן פא"ט מותרת משום טרפות ואסורה משום סכנת נפשות. הכי נמי נימא אנן בנ"ד שלא נאמר בו מותר. להוציאו מכלל סכנה. כדמוכח משכחת כנזכר. ואי לאו הכי מאי אתי ר"ח לאשמועינן:
11
י״בוא"ש נמי מ"ש התו' פ' לא יחפור
ובהכי ניחא לי הא דאיתא פ' לא יחפור דא"ל רבר"ח לר"י אנא לא קייצנא מר אי ניחא ליה ליקוץ. שנתקשו בו התו' דהא כיון דמכחיש בגפנים משמע דשרי. ומ"ש ז"ל דוחק קצת. דאיזה גבול יש א"כ בדבר זה: והא אמרי רבנן דבעי הרחקה כולי האי. ותו קשה לי למאי אייתי הא דאר"ח דלא שכיב שכחת כו'. תיפוק ליה דאי איכא איסורא. מדאורייתא הוא דאסור כנז'. וכי ליכא סכנתא. מי שרי. אלא שהוא הדבר אשר דברנו דרבר"ח נמי הכי הוה ס"ל. דכה"ג מ"מ איכא חששא כדאמרן. אע"ג דשרי מדינא. ולזה הביא ג"כ ראיה מר"ח דלא אצטריך אלא לאשמועינן סכנתא. דהיינו דחדית ר"ח כנז'. משו"ה לא רצה רבר"ח לקוץ בעצמו. ואף ר"י לא אשכחן דקצייה. אע"ג דהוה סבר דשרי מדינא. ש"מ דעל כרחך מיהא איסורא דרבנן איכא. או סכנתא איתא. אפי' מכחיש לגופנא. שומר נפשו ירחק ממנו. ודרב חסדא דאמר לאריסיה אייתי לי מקורייהו. איכא לאוקמי בדלא טעין קבא. אי נמי דהוי מטא זימנייהו נמי כנ"ל:
ובהכי ניחא לי הא דאיתא פ' לא יחפור דא"ל רבר"ח לר"י אנא לא קייצנא מר אי ניחא ליה ליקוץ. שנתקשו בו התו' דהא כיון דמכחיש בגפנים משמע דשרי. ומ"ש ז"ל דוחק קצת. דאיזה גבול יש א"כ בדבר זה: והא אמרי רבנן דבעי הרחקה כולי האי. ותו קשה לי למאי אייתי הא דאר"ח דלא שכיב שכחת כו'. תיפוק ליה דאי איכא איסורא. מדאורייתא הוא דאסור כנז'. וכי ליכא סכנתא. מי שרי. אלא שהוא הדבר אשר דברנו דרבר"ח נמי הכי הוה ס"ל. דכה"ג מ"מ איכא חששא כדאמרן. אע"ג דשרי מדינא. ולזה הביא ג"כ ראיה מר"ח דלא אצטריך אלא לאשמועינן סכנתא. דהיינו דחדית ר"ח כנז'. משו"ה לא רצה רבר"ח לקוץ בעצמו. ואף ר"י לא אשכחן דקצייה. אע"ג דהוה סבר דשרי מדינא. ש"מ דעל כרחך מיהא איסורא דרבנן איכא. או סכנתא איתא. אפי' מכחיש לגופנא. שומר נפשו ירחק ממנו. ודרב חסדא דאמר לאריסיה אייתי לי מקורייהו. איכא לאוקמי בדלא טעין קבא. אי נמי דהוי מטא זימנייהו נמי כנ"ל:
12
י״גמשו"ה לדבר הרשות יש למנוע אפי' משום תועלת ועכ"פ אדם חשוב ראוי לעשותו ע"י אחרים
לכן להדיוט לא הייתי מיקל בו. אפי' היה משתכר בכך. משום דחמירא סכנתא. או דילמא אע"ג דשרי לגמרי. אפ"ה אדם חשוב שאני שלא יקוץ בעצמו. וכי הא דתנן התם ואם מתחשב הוא הרי זה לא ירחוץ. וכה"ג אשכחן לר"א דקפיד אר"נ דשתי מיא דאחים קפילא ארמאה. הכא נמי נימא דמשו"ה איענש שכחת. והיינו דרבר"ח דאמר מר אי ניחא ליה ליקוץ. אע"ג דברשותו קעביד. ומאי נ"מ שלוחו של אדם כמותו. מ"מ שני ליה בין עושה בעצמו לעושה ע"י אחרים. בשגם אינו לצרכו:
לכן להדיוט לא הייתי מיקל בו. אפי' היה משתכר בכך. משום דחמירא סכנתא. או דילמא אע"ג דשרי לגמרי. אפ"ה אדם חשוב שאני שלא יקוץ בעצמו. וכי הא דתנן התם ואם מתחשב הוא הרי זה לא ירחוץ. וכה"ג אשכחן לר"א דקפיד אר"נ דשתי מיא דאחים קפילא ארמאה. הכא נמי נימא דמשו"ה איענש שכחת. והיינו דרבר"ח דאמר מר אי ניחא ליה ליקוץ. אע"ג דברשותו קעביד. ומאי נ"מ שלוחו של אדם כמותו. מ"מ שני ליה בין עושה בעצמו לעושה ע"י אחרים. בשגם אינו לצרכו:
13
י״דאיברא בשל גוי א"צ לדקדק בכך ואפי' ישראל עושה בשליחותו אין לחוש כ"ש אם נעשה ע"י גוי שאין חשש לישראל לדור בבית הנבנה במקו' האילן הנקצץ ואצ"ל במקום מצוה
ולפ"ז בנ"ד נמי. אע"פ שאין ספק בדבר שבכל אופן מותר כאן כנז'. לרווחא דמילתא יקוצנו גוי ולית דין צריך בשש. וכ"ש אחר שהבית והאילן של גוי הם. נמצא הקוצצו הוא שלוחו של גוי. שבלתי רשותו אינו רשאי לקוצו. וגם הוא לצרכו והנאתו של גוי בעה"ב להרחבת ביתו. דאפי' את"ל דאית ביה משום לתא דאסורא בקציצת אילן בכל גוונא. בשל גוי ודאי שרי. ואפי' ע"י ישראל העושה בשליחותו ובא בשכרו. דפועל אדעתיה דנפשיה קעביד. והגוי אינו מוזהר על כך. וק"ו היכא דישראל לא קעביד מידי. אלא ע"י פועל גוי נעשה. דלית דין ולית דיין דרשאי הישראל לדור באותו בית שנבנה במקומו. דפשיטא דאינו אסור בהנאה. אפי' עשאו ישראל בשלו. ועבר במזיד וקצצו בלי שום תועלת. מי סליק אדעתיה למימר דמקומו נאסר לדור. או להשתמש עליו אפי' לדבר הרשות. וכל זה פשוט וברור מאד. ועל כן לא הוצרכנו לזה שאמרנו למעלה להתירו משום מצוה. אלא להודיע כחא דהיתירא אפי' אי הוה של ישראל. ולקוץ לכתחלה:
ולפ"ז בנ"ד נמי. אע"פ שאין ספק בדבר שבכל אופן מותר כאן כנז'. לרווחא דמילתא יקוצנו גוי ולית דין צריך בשש. וכ"ש אחר שהבית והאילן של גוי הם. נמצא הקוצצו הוא שלוחו של גוי. שבלתי רשותו אינו רשאי לקוצו. וגם הוא לצרכו והנאתו של גוי בעה"ב להרחבת ביתו. דאפי' את"ל דאית ביה משום לתא דאסורא בקציצת אילן בכל גוונא. בשל גוי ודאי שרי. ואפי' ע"י ישראל העושה בשליחותו ובא בשכרו. דפועל אדעתיה דנפשיה קעביד. והגוי אינו מוזהר על כך. וק"ו היכא דישראל לא קעביד מידי. אלא ע"י פועל גוי נעשה. דלית דין ולית דיין דרשאי הישראל לדור באותו בית שנבנה במקומו. דפשיטא דאינו אסור בהנאה. אפי' עשאו ישראל בשלו. ועבר במזיד וקצצו בלי שום תועלת. מי סליק אדעתיה למימר דמקומו נאסר לדור. או להשתמש עליו אפי' לדבר הרשות. וכל זה פשוט וברור מאד. ועל כן לא הוצרכנו לזה שאמרנו למעלה להתירו משום מצוה. אלא להודיע כחא דהיתירא אפי' אי הוה של ישראל. ולקוץ לכתחלה:
14
ט״וב"הכ השכור מגוי יש בו משום מצוה
וא"ת הא מאי מצוה איכא הלא אין בו קדושה. כיון שאין הבה"כ של ישראל כי שכור הוא מגוי. וישכרו בית אחר ויצאו מזה אם אינו מכיל אותם. הא לאו מילתא דודאי מצוה איכא. דלאו בכל דוכתא מוגרי להו. וביחוד בעיר שרובה ככולה גוים. דלא שכיחי כולי האי דמוגרי לבי כנישתא. ולאו כל ביתא מתדר להו לבה"כ. ועוד בתוך זמן השכירות א"א להם לצאת א"ל ע"י היזק ממון הניכר. ולהפסד מרובה חששו בכמה מקומות:
וא"ת הא מאי מצוה איכא הלא אין בו קדושה. כיון שאין הבה"כ של ישראל כי שכור הוא מגוי. וישכרו בית אחר ויצאו מזה אם אינו מכיל אותם. הא לאו מילתא דודאי מצוה איכא. דלאו בכל דוכתא מוגרי להו. וביחוד בעיר שרובה ככולה גוים. דלא שכיחי כולי האי דמוגרי לבי כנישתא. ולאו כל ביתא מתדר להו לבה"כ. ועוד בתוך זמן השכירות א"א להם לצאת א"ל ע"י היזק ממון הניכר. ולהפסד מרובה חששו בכמה מקומות:
15
ט״זוגם תורת קדושה יש עליו כל זמן שכירותו לכל דבר כבוד ב"הכ
וגם צריך אני למודעי שבמשך ימי שכירותו ודאי קדוש הוא לכל דיני בה"כ. ואינו נפקע כל ימי השכירות. א"ל התנו עליו מתחלתו כהלכה. וביארתי דבר זה בס"ד בהגהותי לטא"ח סי' קנ"ד. דלא כמהרי"ח שהובא בב"י שם. והוא דבר ברור אצלי בעזה"י. דב"הכ השכור מגוי. שוה בתוך זמנו. לקנוי קנין הגוף לעולם. לכל דבריו. וצריך להתנות עליו. ואין כאן מקום להאריך בזה. שאינו צריך כל כך לעניננו. דבלא"ה האיכא משום מצות המתפללים. שלא יהו מתבטלים (מתפלת הצבור ששכרה מרובה) כל ימי שכירותו. שהרי אין להם בה"כ אחר. כי אם זה הבלתי מספיק לכלם. שאף את"ל שגוף הבית אינו קדוש לכל תורת בה"כ. מאחר שאינו קנוי קנין עולם. הרי ר"א ששיחרר עבדו כדי להתפלל בעשרה. משום דמצוה דרבים היא דחביבה טובא. ולכן פשוט בעיני שהיה מותר לעשותו אפי' בשל ישראל. וע"י ישראל ואין כאן בית מיחוש כלל. וכ"ש שהרי הוא נעשה בשליחות הגוי בעה"ב. דאע"ג דאין שליחות לגוי מיהת בדנפשיה כי הא. ודאי אית ליה ודו"ק. ואצ"ל אם נעשה גם ע"י פועל גוי. דליכא למיחש למידי. לא איסורא ולא סכנתא. ובכל גוונא שפיר דמי. משום תקנתא דרבים שלא יתבטלו מהתפלל עם הצבור. ואית ביה נמי משום מצוה דכבוד בה"כ. לפאר בית אלהינו להגדילו ולהאדירו שהוא ודאי קדוש לשעתו. עם שהוא שכור לזמן קצוב כנז'. ואפי' שלא הוצרכנו לכך בנ"ד. ראיתי להזכירו באגב. כדי לידע ולהודיע איך לנהוג בו קדושה וכבוד. דלא ליתו לזלזולי ביה. כי לא רבים יחכמו:
וגם צריך אני למודעי שבמשך ימי שכירותו ודאי קדוש הוא לכל דיני בה"כ. ואינו נפקע כל ימי השכירות. א"ל התנו עליו מתחלתו כהלכה. וביארתי דבר זה בס"ד בהגהותי לטא"ח סי' קנ"ד. דלא כמהרי"ח שהובא בב"י שם. והוא דבר ברור אצלי בעזה"י. דב"הכ השכור מגוי. שוה בתוך זמנו. לקנוי קנין הגוף לעולם. לכל דבריו. וצריך להתנות עליו. ואין כאן מקום להאריך בזה. שאינו צריך כל כך לעניננו. דבלא"ה האיכא משום מצות המתפללים. שלא יהו מתבטלים (מתפלת הצבור ששכרה מרובה) כל ימי שכירותו. שהרי אין להם בה"כ אחר. כי אם זה הבלתי מספיק לכלם. שאף את"ל שגוף הבית אינו קדוש לכל תורת בה"כ. מאחר שאינו קנוי קנין עולם. הרי ר"א ששיחרר עבדו כדי להתפלל בעשרה. משום דמצוה דרבים היא דחביבה טובא. ולכן פשוט בעיני שהיה מותר לעשותו אפי' בשל ישראל. וע"י ישראל ואין כאן בית מיחוש כלל. וכ"ש שהרי הוא נעשה בשליחות הגוי בעה"ב. דאע"ג דאין שליחות לגוי מיהת בדנפשיה כי הא. ודאי אית ליה ודו"ק. ואצ"ל אם נעשה גם ע"י פועל גוי. דליכא למיחש למידי. לא איסורא ולא סכנתא. ובכל גוונא שפיר דמי. משום תקנתא דרבים שלא יתבטלו מהתפלל עם הצבור. ואית ביה נמי משום מצוה דכבוד בה"כ. לפאר בית אלהינו להגדילו ולהאדירו שהוא ודאי קדוש לשעתו. עם שהוא שכור לזמן קצוב כנז'. ואפי' שלא הוצרכנו לכך בנ"ד. ראיתי להזכירו באגב. כדי לידע ולהודיע איך לנהוג בו קדושה וכבוד. דלא ליתו לזלזולי ביה. כי לא רבים יחכמו:
16
י״זעוד ד"א טוב להמלט מאיסור וסכנה בנ"ד
עוד צריך אני למודעי שאם אע"פ שעוקרין הגפן ממקומה. עדיין היא חיה. ויכולין לנטעה במקום אחר. אין כאן בית מיחוש לעולם. דפשיטא אין זו קציצה. ולא נאסרה כלל בשום אופן. שהרי היא כנטועה במקומה. וכדקיי"ל גבי ערלה באילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור מערלה. כ"ש הכא בנ"ד כך נראה פשוט:
עוד צריך אני למודעי שאם אע"פ שעוקרין הגפן ממקומה. עדיין היא חיה. ויכולין לנטעה במקום אחר. אין כאן בית מיחוש לעולם. דפשיטא אין זו קציצה. ולא נאסרה כלל בשום אופן. שהרי היא כנטועה במקומה. וכדקיי"ל גבי ערלה באילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור מערלה. כ"ש הכא בנ"ד כך נראה פשוט:
17
י״חאת זה ראיתי להשיב למעל' על דברי האגרת הזאת השנית במיעוט פנאי. הכתב הקודם הגיעני שלא בעונתו. כי הייתי טרוד מאד שחשבתי אז להעתיק דירתי ולפנות כלי מן המקום הזה. לולי כי מן השמים עכבוני נגד הסכמתי שלא לעבור על דעת רבים אשר הפצירו בי עד בוש. המה הרהיבוני והחזירוני מדעתי. אקוה ה' ברחמיו חשבה לטובה. וזו היתה נסבה. שלא הצנעתי כתבו ואני עושה הנה והנה. והוא איננו לא ידעתי מקומו אנה. ולפי מה שאני זכור ממנו לא היה בו דבר ראוי לשום לב אליו. כי על אודות האשה האנושה המקולקלת לבעלה. הלא הודעתיו באר היטב בתחלה. שלא מצאתי לה רפואת תעלה. אם לא בדרכים המבוארים בכתבי הראשון שבו ביארתי כל פרטי חלקי השאלה. ודעת לנבון נקל להעמיד דבר על בוריו. בשגם מה לי להזקק לדבר חמור כזה. הבלתי מוטל עלי. כי אינה מהסרים למשמעתי. ואפשר להתקיים ע"י אחרים. תלך האשה לדרוש משפטה מק"ק אמשטרדם. שאתם יושבים בצלם ומפיהם הנכם חיים. הלא הם יורוה. יאסרוה או יתירוה:
18