שאילת יעבץ, חלק א פ״חSheilat Yaavetz, Volume I 88
א׳ואשר שאלת עוד בסנהדרין (דפד"א) ברש"י הלכת י"א יום. ואם ראתה ג' רצופים הויא זבה לקרבן ולטבילת מים חיים. ואמרת בזה"ל תמוה אם אינו ט"ס היכן מצינו שצריך שום טמא מים חיים כי אם זב. ועוד הלא כל נשי דידן ספק זבות נינהו. ומעולם לא פקפק אדם בהם שלא יטהרו במקוה. ומפורש הוא במקואות פ"ק וברמב"ם עכ"ל:
1
ב׳תשובה
2
ג׳דע אחי שאין כאן ט"ס שכבר היו סבורים כך גאונים קדמונים וכמו שהביא רש"י עצמו בפ' במה אשה (דס"ה) ובנדה. דאבוה דשמואל דעביד לבנתיה ביומי ניסן מקואות. שמרבו הלוי קיבל לפי שספק זבות הן וצריכות מים חיים ע"ש. ודחה דבריו. משום דאיתא בתוספתא דפ"ק דמגלה אין בין זב לזבה אלא שהזבה אינה טעונה מים חיים. ובבכורות הביא פירוש רבו הנז' ולא ערער עליו. א"כ הא דפירש בסנהדרין נמי דרביה הוא. ולא טעותא. דספרא דווקנא כתביה:
3
ד׳ממתני' דפ"ק במקואות ל"מ מידי דזבה א"צ מים חיים
ברם טעות בדבר משנה נמי לא הוי. ואיני יודע מדוע כתבת כמפורש הוא במקואות פ"ק ואין שם אפי' זכר ראיה לדבר (א"ל ר"ל במפרשי המשנה) כי מאותה ששנינו למעלה מהן מים חיים שבהם טבילה לזבים. אין להוכיח כלום דאיכא למימר תנא לישנא קלילא נקט. וזבות בכלל זבים נינהו. תדע דקתני נמי התם והזיה למצורעים. אטו מצורעים ולא מצורעות. הא ודאי ליתא אלא אורחא למינקט גברי. וה"ה נשי בכללא חדא. הכי נמי לזבים דתנן הוה מצינן לפרושי שפיר כה"ג (והכי איתא טובא דכוותה כמו שאמרו זבים ומצורעין משתלחין) ולא מוכח מידי מסתמא דמתני':
ברם טעות בדבר משנה נמי לא הוי. ואיני יודע מדוע כתבת כמפורש הוא במקואות פ"ק ואין שם אפי' זכר ראיה לדבר (א"ל ר"ל במפרשי המשנה) כי מאותה ששנינו למעלה מהן מים חיים שבהם טבילה לזבים. אין להוכיח כלום דאיכא למימר תנא לישנא קלילא נקט. וזבות בכלל זבים נינהו. תדע דקתני נמי התם והזיה למצורעים. אטו מצורעים ולא מצורעות. הא ודאי ליתא אלא אורחא למינקט גברי. וה"ה נשי בכללא חדא. הכי נמי לזבים דתנן הוה מצינן לפרושי שפיר כה"ג (והכי איתא טובא דכוותה כמו שאמרו זבים ומצורעין משתלחין) ולא מוכח מידי מסתמא דמתני':
4
ה׳ברם מפ"ה דמכילתין ודאי איכא לאתויי סייעתא למ"ד דשוה זבה לזב בהא נמי ורמי דהר"מ אדהר"מ
(איברא אי ממתני' אית לן דעדיפא. אדרבא איפכא אשכחן לרבי. דסתם ותני בהדיא זב וזבה בחדא לענין טבילת מים חיים. כדאי' ספ"ה דמקואות. וזה אמנם לפי דרך הר"מ ז"ל עצמו באותה משנה שקילס הרא"ש את דבריו. אע"פ שהוא ז"ל נדחק לפרש זבה לענין אחר. כמ"ש שם. זהו מפני שכבר הסכים ז"ל לסמוך על התוספתא ואזל לשטתיה. מיהו ודאי המשנה מתפרשת בטוב יותר בענין א' והוא פשוט וברור בלי שום דוחק. ומדוויל ידיה משתלים הר"מ ז"ל בהא. דמשמע מהתם ודאי דההיא תוספתא לאו דסמכא היא או לכ"ה לאו כ"ע ס"ל הכי. אבל מפני שיש להמפרשים ד"א באותה משנה על כן אינה ראיה מכרעת עדיין):
(איברא אי ממתני' אית לן דעדיפא. אדרבא איפכא אשכחן לרבי. דסתם ותני בהדיא זב וזבה בחדא לענין טבילת מים חיים. כדאי' ספ"ה דמקואות. וזה אמנם לפי דרך הר"מ ז"ל עצמו באותה משנה שקילס הרא"ש את דבריו. אע"פ שהוא ז"ל נדחק לפרש זבה לענין אחר. כמ"ש שם. זהו מפני שכבר הסכים ז"ל לסמוך על התוספתא ואזל לשטתיה. מיהו ודאי המשנה מתפרשת בטוב יותר בענין א' והוא פשוט וברור בלי שום דוחק. ומדוויל ידיה משתלים הר"מ ז"ל בהא. דמשמע מהתם ודאי דההיא תוספתא לאו דסמכא היא או לכ"ה לאו כ"ע ס"ל הכי. אבל מפני שיש להמפרשים ד"א באותה משנה על כן אינה ראיה מכרעת עדיין):
5
ו׳אלא שהמפרשים פה אחד הסכימו לדעת הר"מ ואמרו שאין הזבה בכלל זבין לענין זה. ויצא להם דבר זה בפשיטות מאותה תוספתא הנזכרת. וכן תפסו במושלם כל הפוסקים המפורסמים הנודעים לנו. ומי יבוא אחריהם ויהרהר אחר דבריהם. ודאי כל הפורש מהם למעשה ולהוראה כפורש מן החיים:
6
ז׳אולם עוד אני מדבר לכבוד רבו של רש"י שהיה גדול קדמון. וגם רש"י עצמו משמע בשני מקומות דמעיקרא הכי הוה ס"ל. ולא עוד אלא שגאון א' מהגאונים הקדמונים אחר התלמוד רב פלטוי ז"ל כך היה סובר גם הוא. כמובא בפוסקים ריש הל' מקואות. אף הב"ח בסי' ר"א רצה ליישב דעתם קצת. אלא שאין הדעת נוחה במה שרצה ז"ל לחדש מדעתו גזרה שלא נזכרה בתלמוד ואין לה רמז בשום מקום. אבל אני הדיוט אומר להפוך בזכות הגאונים (מלבד האמור למעלה) לכבוד אדר יקר תפארת תורתם נוחי נפש. אולי ראו שאין הכרח גמור לפסוק כתוספתא הנז' דמשמע קצת דגמרא דילן פליגא עלה מדרבי לא שנאה. ותלמודא נמי לא אשתמיט בשום דוכתא לאשמעינן כי הא מילתא. שמע מינה דלא ס"ל הכי. ולא תהא הוכחה זו קלה בעיניך כי הרבה נשתמשו בה הפוסקים כשיש איזה נטייה עצומה עמה וביחוד מצינו כזאת לעמוד ההוראה הר"מ ז"ל במקומות הרבה מספריו. ובפרטות פי"ב מהל' נדרים הלא תראה שדחה ברייתא ערוכה בספרי ובירושלמי מאין חולק רק מאומדן דעתו הרחבה. ומפני שלא נזכרה אותה דרשה בתלמודנו שאנו סומכין עליו. הרי כי לא ראינו כזה ראיה גדולה היא אפי' בלא סמיכה הכרחית משטת התלמוד. כ"ש אם נוכל להוכיח ממנו ההפך באופן מה. כאשר נאמר בנדון זה בעזה"י. שרשאים אנו לומר כן:
7
ח׳ובקושטא לא ידענא לגמרי מהיכי נפקא ליה לתנא דברייתא שאין כן בזבה. ואי מדכתיב מים חיים בזב לחוד. נילף מינה לזבה דשוו בכמה מילי. ותדע מדאצטריך בשרו למעט מצורע שאינו טעון ביאת מים חיים: הא לאו הכי הוה גמרינן אפי' מצורע מזב במה מצינו ובבנין אב שישוה לו לענין זה:
8
ט׳ותו מדלא ממעטינן בהדיא מבשרו ולא זבה כדאימעיט מצורע. והא מסתברא טפי דכי קאי בזב נמעיט זבה דכוותיה. ואי נמי כי הדדי נינהו הי מינייהו מפקת ונמעוטינהו לתרווייהו. והא לא אשכחן בשום דוכתא דאימעיטא זבה מטבילת מים חיים מקרא:
9
י׳ותו אדרבה היקישא נמי איכא דמקשינן זב לזבה כדכתיב הדוה בנדתה והזב את זובו לזכר. ולנקבה. כדאיתא פ"ק דב"ק (דכ"דא) דמניה ילפינן דזב מטמא בימים כבראיות. ואי לאו מיעוטא דוזאת. הוה אמינא ניגמר נמי נקבה מזכר לטמויי בראיות. הא על כרחך הקישן הכתוב. והכי נמי נימא אנן דאין היקש למחצה. והרי זה בא ללמד ונמצא למד שאף הזבה טעונה ביאת מים חיים:
10
י״אעכ"ז ח"ו לפקפק משום זה כדי להחמיר לאחרים ודאי אינו אלא מן המתמיהין אם אמנם אין תפיסה על הרוצה להחמיר על עצמו
ועוד יש לי קצת סעד לאומר שיאמר שבתלמודנו אינו משמע כל כך בפשיטות כברייתא חצונית הנז' (שהתוספתא שבידינו אינה בדוקה כל צרכה. ופעמים הרבה שאין הפוסקים סומכין עליה ודוחין אותה מהלכה) והיינו מהא דאיתא בנדה (דל"ז) דצריך למיכתב מזובו ולא מנגעו. אע"ג דכתיב נמי בזבה מזובה ולא מנגעה. אצטריך קרא בזב משום דחמיר דמטמא בראיות כבימים וכן בכמה דוכתי עבדינן מניה פירכא. ולא עביד צריכותא ופירכא משום דזב שאני דטעון טבילת מים חיים משא"כ בזבה. והרי זה דבר המפורש בו ובכתוב. וראוי יותר לעשות ממנו צד חמור. משמע מהכא דלית ליה לתלמודא ההיא דתוספתא. אלא שוין זב וזבה בכך. משו"ה לא פריך מניה. דקסבר קרא ומתני' לא מפקי לזבה מכלל זב להך מילתא. אלא אשמעינן בזב. והוא הדין לזבה דאיקשו להדדי:
ועוד יש לי קצת סעד לאומר שיאמר שבתלמודנו אינו משמע כל כך בפשיטות כברייתא חצונית הנז' (שהתוספתא שבידינו אינה בדוקה כל צרכה. ופעמים הרבה שאין הפוסקים סומכין עליה ודוחין אותה מהלכה) והיינו מהא דאיתא בנדה (דל"ז) דצריך למיכתב מזובו ולא מנגעו. אע"ג דכתיב נמי בזבה מזובה ולא מנגעה. אצטריך קרא בזב משום דחמיר דמטמא בראיות כבימים וכן בכמה דוכתי עבדינן מניה פירכא. ולא עביד צריכותא ופירכא משום דזב שאני דטעון טבילת מים חיים משא"כ בזבה. והרי זה דבר המפורש בו ובכתוב. וראוי יותר לעשות ממנו צד חמור. משמע מהכא דלית ליה לתלמודא ההיא דתוספתא. אלא שוין זב וזבה בכך. משו"ה לא פריך מניה. דקסבר קרא ומתני' לא מפקי לזבה מכלל זב להך מילתא. אלא אשמעינן בזב. והוא הדין לזבה דאיקשו להדדי:
11
י״באת זה ראיתי בחפזי ללמד זכות על גדולי ישראל שלא לעשותם טועים בדבר שבמקרא כמו שיחויב לפ"ד המפרשים ז"ל. והש"ת ידינני לזכות. אעפ"כ חלילה להעלות על הדעת להורות (לאחרים) לחומרא בכיוצא בזה שאינו אלא דעת החיצונים ר"ל. מעתה שנמנו ורבו עליה אבות ההוראה שמפיהן אנו חיין. אף אם רשאי להחמיר על עצמו בכך ואין לתפוס אותו ע"ז לענ"ד. ואני חושק וחפץ מאד אם יספיק הש"ית בידי ובחסדו יגמור בעדי. לעשות מקוה מ"ח. כראוי גם מט"א כדי להנצל מכמה דקדוקי הלכות שבדיני מקואות וחששות רבות במקוה נוטפין. והשומר אמת לעולם ידריכני בנתיב האמת. וימלא משאלות לב מעכ"ת לטובה להפיק זממו. ויפרוס עלינו סוכת שלומו ינחהו במעגלי צדק למען שמו. כנפש אוהב דבק מאח שלם עמו. יעבץ ס"ט:
12