שאילת יעבץ, חלק א פ״טSheilat Yaavetz, Volume I 89
א׳חזר השואל לבאר קושיתו בענין ר"ג הנ"ל והתנצלות המחבר עם תמיהא עליו שלא הקשה באופן יותר חזק ע"כ לא יכול להבין כזאת מלשונו הסתום בראשונה
חזר השואל וכתב לי וז"ל מי אני דל והלך כי אבוא אחרי המלך כו' ואעפ"כ אקיים מצותו ואביעה רוחי כתלמיד הדן לפני רבו אודות דבר הזבה ישר בעיני כו'. אמנם בענין ר"ג עיקר תמיהתי הוא לא מחמת זה בלבד. אלא מפני הלשון אימריא וגוזליא שטעמים אלו אינם שייכים אלא בפני הבית וזה קשה לי אם היה בזמן הבית וביותר על התירוץ בתר דעברוה לר"ג. כי א"א לומר שהיה ראב"ע נשיא בזמן הבית כמ"ש גם מהתו' על המימרא של תריסר אלפי עגלי הוה מעשרא דכל שתא מעדריה דראב"ע ואין מהצורך להאריך למעכ"ת כי הכל פתוח לפניו ולבו כאולם:
חזר השואל וכתב לי וז"ל מי אני דל והלך כי אבוא אחרי המלך כו' ואעפ"כ אקיים מצותו ואביעה רוחי כתלמיד הדן לפני רבו אודות דבר הזבה ישר בעיני כו'. אמנם בענין ר"ג עיקר תמיהתי הוא לא מחמת זה בלבד. אלא מפני הלשון אימריא וגוזליא שטעמים אלו אינם שייכים אלא בפני הבית וזה קשה לי אם היה בזמן הבית וביותר על התירוץ בתר דעברוה לר"ג. כי א"א לומר שהיה ראב"ע נשיא בזמן הבית כמ"ש גם מהתו' על המימרא של תריסר אלפי עגלי הוה מעשרא דכל שתא מעדריה דראב"ע ואין מהצורך להאריך למעכ"ת כי הכל פתוח לפניו ולבו כאולם:
1
ב׳והשבתי לו אחר שסתמת דבריך בראשונה. לא עלה על דעתי שתתלה קושיתך בזה. שא"כ הי"ל להקשות באופן יותר חזק. שהרי אותו הלשון נמצא גם בדברי רשב"ג בנו כדאיתא התם לעיל מנה. ואי הכי אדתיקשי לך אר"ג דיבנה דהוא מן קמאי. תיקשי לך על בנו בתראה. דפשיט טפי דלא נהג נשיאות בפני הבית. ואין לדחות ולומר שרשב"ג אמר אותו נוסח בלשון שנהגו בו הנשיאים הראשונים. דאי הכי אר"ג נמי לא קשיא מידי. ועוד שא"כ מנ"ל להוכיח דאיכא בין תקיפי קמאי לענותנאי בתראי. דילמא קמאי דקמיה כרשב"ג נהגו. דבודאי בכולה מילתא עבד כוותייהו. ואיך מוכח דרשב"ג לא הוה ענותן וק"ל. אלא פשיטא משמיה דנפשיה קאמר הך לישנא. והשתא דעדיפא הו"ל לאקשויי דהך לישנא לא שייך כלל בזמנו דרשב"ג האחרון. (ולא הי"ל להיות נבוך בהוכחה ובהבאת ראיה על איחור נשיאותו של ר"ג. דערבך ערבא צריך. משא"כ ברשב"ג בנו. הדבר מבואר בעצמו שאי אפשר היותו נשיא בפני הבית. מאחר שאביו עכ"פ כבר נהג נשיאות אחר החורבן ודאי) משו"ה לא אסיקנא אדעתאי דהיינו דקשיא לך:
2
ג׳ואמנם היא ודאי קושיא חזקה ויכלנא לשנויי שינויא דחיקא
איברא הך מילתא ודאי קשיא טובא. ואף שי"ל בדוחק אין הכי נמי כדאמינא מעיקרא דלא שנא בתראי ל"ש קמאי וקמאי דקמייהו הכי נהוג בלישנא חדא. ולא שינו כלום במטבע זה שטבעו חכמים ראשונים אע"פ ששינה רשב"ג קצת בלשון הנוגע למעלה וכבוד שלפי שנשתמשו הקדמונים בלשון זה. נשאר המנהג בידיהם כבתחילה. (ושמא מפני כבודן של ראשונים) וכאותה שאמרו משנה לא זזה ממקומה. וגם הוא כעין ראיה לדבר שעדיין לא הגיע זמן אביב. שהרי גם הגוזלות והכבשים דקין אבל כל זה איננו שוה לי ולא נראה בעיני:
איברא הך מילתא ודאי קשיא טובא. ואף שי"ל בדוחק אין הכי נמי כדאמינא מעיקרא דלא שנא בתראי ל"ש קמאי וקמאי דקמייהו הכי נהוג בלישנא חדא. ולא שינו כלום במטבע זה שטבעו חכמים ראשונים אע"פ ששינה רשב"ג קצת בלשון הנוגע למעלה וכבוד שלפי שנשתמשו הקדמונים בלשון זה. נשאר המנהג בידיהם כבתחילה. (ושמא מפני כבודן של ראשונים) וכאותה שאמרו משנה לא זזה ממקומה. וגם הוא כעין ראיה לדבר שעדיין לא הגיע זמן אביב. שהרי גם הגוזלות והכבשים דקין אבל כל זה איננו שוה לי ולא נראה בעיני:
3
ד׳ותו אית לן תרי שינויי רויחי א' מהנה לא רחוקה וקמייתא עדיפא
אכן יש לי עוד ב' דרכים מתוקנים. האחד דהנך תנאי סברי כר"א וסיעתו דמקריבין אע"פ שאין בית. וכמו שפסק גם הר"מ ז"ל בפ"ה מהל' ב"ה (ויעויין מ"ש דבר נכון לדעתי בשילהי בנין ב"ה שלי) ובימי אלו הנשיאים (שהיו סמוכים לחורבנו של בית וקרובים למלכות ואהובים) אולי היה עדיין המזבח קיים והקריבו קרבנות ציבור (וכדרך שעשו בתחלת בנינו ככתוב בעזרא) כמו בימי הבית או לכ"ה פסחים. אי נמי איכא למימר דהיינו טעמייהו. דסברי מהרה יבנה ב"ה. דכל שעתא זימניה הוא. ובכל יום היו מצפין לגאולה ולישועה קרובה לבוא. לראות ב"ה בנוי ומשוכלל פתע פתאום. וצריך להשגיח שיהו מצויין אותן דברים הראויים לקרבנות ציבור. ובוודאי היה זה מהראוי לאותו זמן. שעדיין היו קידוש החדש מסור לב"ד. וכדאשכחן בגמ' דרפ"ח דבכורות כה"ג. ובדוכתא אחריני דכוותה. כך נ"ל מפני ההכרח אם לא ישובח לא יגונה. אמנם לא נפלאת ולא רחוקה אחת מהנה. ואתה תבחר איזה יכשר. כי ידעתי שכלך ישר. ומ"מ ראשון עיקר בעיני:
אכן יש לי עוד ב' דרכים מתוקנים. האחד דהנך תנאי סברי כר"א וסיעתו דמקריבין אע"פ שאין בית. וכמו שפסק גם הר"מ ז"ל בפ"ה מהל' ב"ה (ויעויין מ"ש דבר נכון לדעתי בשילהי בנין ב"ה שלי) ובימי אלו הנשיאים (שהיו סמוכים לחורבנו של בית וקרובים למלכות ואהובים) אולי היה עדיין המזבח קיים והקריבו קרבנות ציבור (וכדרך שעשו בתחלת בנינו ככתוב בעזרא) כמו בימי הבית או לכ"ה פסחים. אי נמי איכא למימר דהיינו טעמייהו. דסברי מהרה יבנה ב"ה. דכל שעתא זימניה הוא. ובכל יום היו מצפין לגאולה ולישועה קרובה לבוא. לראות ב"ה בנוי ומשוכלל פתע פתאום. וצריך להשגיח שיהו מצויין אותן דברים הראויים לקרבנות ציבור. ובוודאי היה זה מהראוי לאותו זמן. שעדיין היו קידוש החדש מסור לב"ד. וכדאשכחן בגמ' דרפ"ח דבכורות כה"ג. ובדוכתא אחריני דכוותה. כך נ"ל מפני ההכרח אם לא ישובח לא יגונה. אמנם לא נפלאת ולא רחוקה אחת מהנה. ואתה תבחר איזה יכשר. כי ידעתי שכלך ישר. ומ"מ ראשון עיקר בעיני:
4
ה׳חדוש גדול נמצא בס' כפתור ופרח הקדמון וישוב הגון
(שוב זכני הש"ית שבא לידי ס' כפתור ופרח ומצאתי ראיתי בפרק ששי (דכב"ב) שכתב ז"ל כי אמר אלי מה"ר ברוך שר"ח דפריש ז"ל אמר לבוא לירושלם והוא בשנת י"ז לאלף הששי ושיקריב קרבנות בזה"ז ואני מטרדתי לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו ואנה הכהן המיוחס. אנכי בדרך כו' נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כו' שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה עכ"ל. ונראה שר"ל שר"ח ז"ל היה רוצה להקריב תמידין ומוספין. וא"כ תמה על עצמך. שהרי אינן באין אלא משל צבור. ורחוק מאד שהיה ספוק בידו לקבץ שקלים מכל שבטי ישראל פזורי הגולה. ואפשר היה סומך ע"ד ר"י דנימוקו עמו וס"ל מתנדב אדם ולא חייש לשמא לא ימסור לצבור יפה. אע"ג דלא פליג אלא במכשירי קרבן רפ"ד דשקלים. דכוותה אשכחן בכהן שעשתה לו אצטלית לבן עובד בה עבודת יחיד. מיהא עבודת צבור לא. ועוד תמה על עצמך וכי קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג כמ"ש פ"ד דתענית. אכן י"ל שקרבן פסח בלבד הוא שרצה להקריב. וכמ"ש מדעתי ת"ל להלן. והוכחתי לקמן שהיו מקריבין אותו חכמי המשנה בדור הסמוך לחורבן. והוא ג"כ דוחה הטומאה. ואמנם חכמי התלמוד עדיין היה להם מי חטאת כדאמרינן חברייא מדכן בגלילא. גם נ"ל שאם ימצא כהן שיש בידו ספר יחוסו מקוים מעשה ב"ד שאבותיו היו מיוחסים עד זמן הבית. דיו. דלא חיישינן לב"ד טועין. ומ"ש ז"ל שנגנז ס' יוחסין ד"א הוא שאותו היה כולל משפחות מיוחסות שבישראל כמו שהוא בד"ה. אבל אינו מהנמנע המצא כתב יחוס לכהני בית אב א' ומשפחה אחת. עם שעדיין לא בא לידינו):
(שוב זכני הש"ית שבא לידי ס' כפתור ופרח ומצאתי ראיתי בפרק ששי (דכב"ב) שכתב ז"ל כי אמר אלי מה"ר ברוך שר"ח דפריש ז"ל אמר לבוא לירושלם והוא בשנת י"ז לאלף הששי ושיקריב קרבנות בזה"ז ואני מטרדתי לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו ואנה הכהן המיוחס. אנכי בדרך כו' נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כו' שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה עכ"ל. ונראה שר"ל שר"ח ז"ל היה רוצה להקריב תמידין ומוספין. וא"כ תמה על עצמך. שהרי אינן באין אלא משל צבור. ורחוק מאד שהיה ספוק בידו לקבץ שקלים מכל שבטי ישראל פזורי הגולה. ואפשר היה סומך ע"ד ר"י דנימוקו עמו וס"ל מתנדב אדם ולא חייש לשמא לא ימסור לצבור יפה. אע"ג דלא פליג אלא במכשירי קרבן רפ"ד דשקלים. דכוותה אשכחן בכהן שעשתה לו אצטלית לבן עובד בה עבודת יחיד. מיהא עבודת צבור לא. ועוד תמה על עצמך וכי קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג כמ"ש פ"ד דתענית. אכן י"ל שקרבן פסח בלבד הוא שרצה להקריב. וכמ"ש מדעתי ת"ל להלן. והוכחתי לקמן שהיו מקריבין אותו חכמי המשנה בדור הסמוך לחורבן. והוא ג"כ דוחה הטומאה. ואמנם חכמי התלמוד עדיין היה להם מי חטאת כדאמרינן חברייא מדכן בגלילא. גם נ"ל שאם ימצא כהן שיש בידו ספר יחוסו מקוים מעשה ב"ד שאבותיו היו מיוחסים עד זמן הבית. דיו. דלא חיישינן לב"ד טועין. ומ"ש ז"ל שנגנז ס' יוחסין ד"א הוא שאותו היה כולל משפחות מיוחסות שבישראל כמו שהוא בד"ה. אבל אינו מהנמנע המצא כתב יחוס לכהני בית אב א' ומשפחה אחת. עם שעדיין לא בא לידינו):
5
ו׳כמה מעליא הך שמעתא ליתובי דעתא ולתרוצי אחריתא
ובזה יתיישב עוד דבר אחר הנמצא לר"ג ומוסיף במבוכה. כי הלא משנה שלמה שנינו רפ"ז דפסחים מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה. וזה בלי ספק ר"ג דיבנה. שכן ידוע שטבי עבדו היה. והרי בפירוש שהקריב קרבנות בפני הבית. ונראה בודאי שכבר היה גדול בחכמה. שהעידו הלכה זו משמו. ואיך א"כ קדמו ריב"ז ומלך על פניו. בהיות הנשיאות ירושה לו מאבותיו (חלילה לריב"ז מעשות כדבר הזה אף כי הוא בעצמו חילה פני טיטוס בעד השושילתא דר"ג ונתרצה לו. ) וכמו שבסוף חזרה העטרה ליושנה. וצ"ל כמ"ש שכבר היו מתמידין בימיו להקריב קרבנות ציבור בזמנן. ולא פסקו אף לאחר חורבן הבית. ולעולם בעת החורבן היה קטן ובלתי ראוי למעלת הנשיאות. עד שמפני ההכרח הוצרך ריב"ז להתמנות נשיא. עד עת בוא דברו של ר"ג לקבל הנשיאות השמורה לו. או אפשר ג"כ שריב"ז לא היה נשיא ממש. כי אין נשיא גמור אלא מבית דוד. ולא מצינו לריב"ז שנתייחס משבטו של יהודה. רק בשיתוף השם ותואר המעלה היה נקרא נשיא. מפני חכמתו וגדולתו (ואולי היה כמו אפטרופוס נשיאותו של ר"ג ועמ"ש בס"ד בהגהותי לש"ע י"ד סרמ"ה) ולעולם לא זזה משלשלת הלל מעת שהגיעה אליו מדרגת הנשיאות. וזה נראה. אך עכ"פ ודאי שר"ג דיבנה לא נהג שום נשיאות בפני הבית. כדמוכח מפ"ק דשבת ואין מנוס ממה שכתבתי:
ובזה יתיישב עוד דבר אחר הנמצא לר"ג ומוסיף במבוכה. כי הלא משנה שלמה שנינו רפ"ז דפסחים מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה. וזה בלי ספק ר"ג דיבנה. שכן ידוע שטבי עבדו היה. והרי בפירוש שהקריב קרבנות בפני הבית. ונראה בודאי שכבר היה גדול בחכמה. שהעידו הלכה זו משמו. ואיך א"כ קדמו ריב"ז ומלך על פניו. בהיות הנשיאות ירושה לו מאבותיו (חלילה לריב"ז מעשות כדבר הזה אף כי הוא בעצמו חילה פני טיטוס בעד השושילתא דר"ג ונתרצה לו. ) וכמו שבסוף חזרה העטרה ליושנה. וצ"ל כמ"ש שכבר היו מתמידין בימיו להקריב קרבנות ציבור בזמנן. ולא פסקו אף לאחר חורבן הבית. ולעולם בעת החורבן היה קטן ובלתי ראוי למעלת הנשיאות. עד שמפני ההכרח הוצרך ריב"ז להתמנות נשיא. עד עת בוא דברו של ר"ג לקבל הנשיאות השמורה לו. או אפשר ג"כ שריב"ז לא היה נשיא ממש. כי אין נשיא גמור אלא מבית דוד. ולא מצינו לריב"ז שנתייחס משבטו של יהודה. רק בשיתוף השם ותואר המעלה היה נקרא נשיא. מפני חכמתו וגדולתו (ואולי היה כמו אפטרופוס נשיאותו של ר"ג ועמ"ש בס"ד בהגהותי לש"ע י"ד סרמ"ה) ולעולם לא זזה משלשלת הלל מעת שהגיעה אליו מדרגת הנשיאות. וזה נראה. אך עכ"פ ודאי שר"ג דיבנה לא נהג שום נשיאות בפני הבית. כדמוכח מפ"ק דשבת ואין מנוס ממה שכתבתי:
6