שאילת יעבץ, חלק ב קי״בSheilat Yaavetz, Volume II 112
א׳ועל זה הגיעני מכתבו שנית וז"ל:
1
ב׳שילה ליבן ט"ו תמוז תקכה"ל:
2
ג׳שלמא רבא לגברא רבא חסידא ופרישא. הרב המאה"ג הגאון הגדול החסיד המפורסם חד בדרא כ"ק פ"ה ע"י נ"י לו לבדו נאה השלילות התארים. כי אין קצה למספרם מדתו של יעקב שלימא בכולא שערים. אקלידי דחכמה בידי יעקב נמסרים. ה"ה רבן של כל בני הגולה כבוד יעקב נר"ו יאיר לעולמי עד ולא יכבה.
3
ד׳תמה אני על איש אלהין קדישין די ליה הכח והגבורה לעלות בתעצומו ורומו שחקים. אלהים בשמים וזה לבדו על הארץ הוריד לחם אבירים דגן הרואני ספרו המפורסם לחם שמים אשר אנה ה' לידי בקראי בעלמא ומעט כפי השגתי אשר טעמתי ממנו ומצאתי מדתו שלימה באשכנז ובפולין ותורגמא. וזה שער השמים שערים המצויינים בהלכה מרווחת בישראל יעקב מה עבידתיה אשר כבר הרביץ תורה בישראל. עוד ידו נטויה לקבץ ולרבץ וחובר חבר ושואל ומשיב. ומבלעדי ספרים אחרים ששמעתי שכבר חיבר אשר לא זכיתי לראותם. ה' יזכני לראות מתורתו הנפלאה. ישוב ויתפלא על השואל כהגון ויתמה מה ראה הרואה לתור דרך האתרים. לדלג על ההרים. לדלות מי בארו באר מים חיים. אולם ענוה מכתיר לצדק. ועדיו בחתימתו ניכר תולעת יעקב. תולע"ת עם הכולל בגמטריא מורינו רב יעבץ עניו כהלל. ובזה תנוח דעתי. ועתה אשיב אל הפרטים אשר דרש וראשון תחלה נאמר אם כנסה בחזקת בתולה. האשה כאשר נכנסה לחופה היתה בת ט"ו שנים וכשנתארסה היתה בת י"ג שנים. ונמצאו בתולים לנערה ביום שלאחריו ואיש פלוני ישראל הוא ובחור והיא אומרת כי פסקה וסתה בשעת הפסיקה ומהכרת עובר לא אוכל תת מענה כי נפישי דעות ומתחלפות ויש אומרת בחג הסוכות. ויש אומרת מקודם ויש אומרת מלאחריו. אך העקר כמות העובר ופסיקת הווסת. והיא הפרטיים אשר יבקש. ואל יאשימני כי לא זכרתי הפרטיים האלה במכתבי הראשון. כי לא ידעתי אם המה יהרסו הבנין ומבלעדם ישתנה הענין. והעקר הבעל רוצה לצאת ידי שמים. וחש למניקת חבירו. ובזה אצא בקידה ובהשתחוויה אפיים ארצה. ולתשובתו הרמה אצפה. דברי הק' מאיר איגר מפירדא:
4
ה׳תשובה
5
ו׳ז"ך תמוז תקכה"ל.
6
ז׳ה' ישפות שלום. למאיר ובא ספיר ויהלום. א"נ האלוף הק' התורני כה' מאיר יצ"ו.
7
ח׳גי"ה הגיעוני ברגע זו. וכדי שלא להחמיץ המצוה רבה יותר. ביחוד הבאת שלום בין איש לאשתו. אף כי לראשונה. גם להסיר עקשות פה מבתו של א"א. ולזות שפתים מאיש הדורש את דבר ה'. אומר אני שאם אין לבו נוקפו. ולא חש רק לאיסורא דמינקת חברו. אין כאן בית מיחוש כלל. והרי יש לו עמוד עולם להשען עליו. ה"ה אמ"ה ז"ל בספר תשובותיו (סמ"ד) שהתיר כמו כ"ד. והקל הרבה בגדולה מזו יע"ש. וק"ו לנ"ד שאין זה צריך בשש. שיכול ורשאי האיש לשבת עם אשתו זו מצד זה הנזכר בכתבו אין כאן חשש. אע"פ שיש לי דברים בגו באותה תשובה ובכמה תשובות אחרות בענין. דאיכא למשמע מנייהו כמה הלכתא גברוותא. שנתלים בהם כמה גופי הלכות רבות וחקירות עצומות רבי האיכות וגדולי הכמות עמוקות בתהום התלמוד צפונות וסתומות. כאשר רמזתי באגרתי הראשונה ובעזר המוציא לאור תעלומות. כבר חברתי על הנדון תשובה ארוכה ורחבה מני ים לפשט קמטי הספקות ולהתיר כמה קשרים הנופלים בענין. ומסתעפים מהם הרבה חלוקי דינים. כדי להתלמד בהם גם במ"א הדומה ודומה לדומה. כי לא על חנם בקשתי מתחלה לעמוד על ברור פרטים המבוארים במכתבי הקודם. אכן להיות כבד עלי להעתיק התשובה בעינה הנה. כי נעשה ממנה קונטרס עצום. וצריך לזה זמן מסוים. בתוך כך לא אעכב עוד שמחת רעים אהובים. ולא לגרום ונשי עמי תגרשון וגו' ח"ו. אודיע נאמנה כי כבר הורה זקן שכדאי לסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק כ"ש בזו שיש יותר צדדים להקל. כמובן מעצמו למעיין משכיל ומבין מדעתו. באופן שאין מהצורך להאריך בדבר. ולמה זו הטרחא. כי הוא פשוט כביעתא בכותחא. ומ"מ אילו הייתי יודע שישנו תחת ממשלת שבט איזה אב"ד בקהל רב. הייתי חושך אמרי עד אדע תחלה מה הרב אב"ד שלו אומר בדבר שלא לענות על רב שורר בביתו ובמקומו מי הוא אשר יחובר. אך כפי הנראה כ"ת שוכן לבדד כהדס במדבר. ושואל מדעת תורה ודעת נוטה לכאן ולכאן מראה פנים לכל צד לקרב או לרחק. ככל אשר יורוהו בל יעבר חק. כגון זה ראיתי חובה עלי. לתת שאלתו ההגונה ולעשות בקשתו שלא לענות דינו ולהודיעו דעתי הקלה כמות שהיא בכתב בלתי נמחק. הרואה לו זכות לומר לדבק טוב ואומר זכה במקחך ויבנה לו ממנה בנין עדי עד כזרע יעקב וישחק. הנדחה מפני השעה ונדחק. תולעת יעקב ישראל מכונה יעבץ.
8
ט׳התשובה הנמשכת היא אשר ערכתי בהרחבה: לדעת מה טיבה של ריבה. בבאור כל חלקי הדינים המסתעפים מנדון כזה: לכשיצטרך הענין ותצא דינה לאורה דינא זוטא ודינא רבה:
9
י׳תשובה
10
י״אהנה הוחלתי לדברי השואל שיבאר פרטי המאורע. ועדיין לא עלתה בידי. מ"מ אינני רשאי להפטר ממנו. כי תורה שלמה היא. וצריך להתלמד בו מאד. כי הרבה דינים וספקות באיסורים חמורים וקלים. נופלים בזה הענין. וכמה גופי הלכות תלוים בנדון הלז. לכן לא אוציאנו חלק מתחת ידי. עד יחקרון מלין סעיפי. ולחונן אדם דעת בוחן סרעפי. אליו אשא כפי. יאר עיני בתורתו הקדושה שלא אכשל בדבר הלכה. ואל יצל מפי דבר אמת עד מאד. ואשיבה דבר חורפי. בלי דופי. יכונן מענה לשוני ויהא עם פי.
11
י״בואציע בתחלה חלקי הדינים הנוגעים בענין. בקטן אחל:
12
י״ג1 הוא מה שנסתפק בו השואל. אם יש בנדון שלו. דין נטען ולזות שפתים.
13
י״ד2 אם יש באשה זאת. משום מינקת חברו.
14
ט״ו3 הכשרה היא לכהן.
15
ט״ז4 אם הולד כשר לבוא בקהל.
16
י״ז5 ואם בת היא. אם כשרה לכהונה.
17
י״ח6 האם נחשוב ולד זה. בנו של הבעל לכל דבר כודאי. לחייבו על מכתו וקללתו.
18
י״ט7 אם פוטר את אשת אביו מחליצה ויבום בהחלט.
19
כ׳8 אם זוקק את אשת אחיו מאב זה. וכן אחיו לו.
20
כ״א9 אם פוטרין זה לאשתו של זה במקום אחים.
21
כ״ב10 אם רשאין ליבם. זה לאשתו של זה.
22
כ״ג11 אם זה הבן אסור בקרובות אדם זה בעל אמו. וכן הוא בקרובות הבן.
23
כ״ד12 אם יורש את אביו. ואת אחיו מאב זה. ושאר יורשיו. ואם הם יורשין אותו.
24
כ״ה13 אם מתאבלין ואוננין זה על זה.
25
כ״ו14 כשבן זה הוא פטר רחם. אם אביו חייב בפדיונו.
26
כ״ז15 ואם חייב לזונו.
27
כ״ח16 ואם בת היא היכול למכרה לאמה.
28
כ״ט17 אם בעל זה כהן הוא. היאך דין בן זה לעבודה.
29
ל׳18 ומה דינו לאכול בקדשים ובתרומה: ואם זוכה במתנות כהונה.
30
ל״א19 ולישא כפיו ולקרוא ראשון בתורה.
31
ל״ב20 מה דינו בנשים פסולות לכהונה.
32
ל״ג21 ואם נשא פסולות. אם מחויב להוציא.
33
ל״ד22 אם בת היא וזנתה בזיקת הבעל. מה דינה.
34
ל״ה23 אם הבן בכור לאם. והבעל כהן או לוי. אם חייב בפדיון.
35
ל״ו24 ואם ממשכנין אותו על שקלו.
36
ל״ז25 אם אב כזה יכול להדירו לבן זה בנזיר.
37
ל״ח26 כשנותנין לו בכור בהמה. אם מחויב לקבלו. לטפל בגדולו.
38
ל״ט27 אם תקף בכורות. אם מוציאין מידו.
39
מ׳28 אם ולד כזה נמול בשבת. ואם מת ולד כזה תוך שלשים. אם נחשב זרע קיימא לשום דבר.
40
מ״א29 אם יש צד להפסידה (לזו הנשאלת) כתובתה או תוספת.
41
מ״ב30 והאם יכול לגרשה על כרחה.
42
מ״ג31 אם היתה יבמה והלכה ונשאת וילדה ולד כזה (שבא בשאלה) אם נחשבהו ספק בן תשעה לראשון. או בן שבעה לאחרון.
43
מ״ד32 ואם האחרון כהן הוא.
44
מ״ההרי אלו ל"ב נתיבות חכמה. המסתעפים בשאלה זו הצריכים עזר אלהי להוציא לאור תעלומה:
45
מ״ווהנה בירור כל דינים הללו על יסוד אחד עומד. והוא בשנדע גדר בן קיימא האמיתי והמסופק. לכן בתחלה מוטל עלינו לחקור ענין זה מן המקור. ונאמר דבר ידוע הוא. שכל שיצא הולד חי לאויר העולם אפילו שעה אחת ואפילו רק רגע אחד. הרי הוא כחתן שלם (כדתנן שלהי פי"ד) והיינו בדקים לן ביה שכלו לו חדשיו. כדאוקימנא התם בגמרא. אז נחשב בן קיימא לכל דבר. כדתנן התם ופוטר מן החליצה ומן היבום.
46
מ״זתמיה רבתא על הר"מ וטוש"ע דמצרכי ט"ח שלמי' לפטור יבמה מחוי"ב. פרכה בחבילות ראיו' ברורות מן התלמוד דאפילו בו"ח למקוטעין סגי
ברם הר"מ יצא לדון בדבר חדש לענין זיקת יבמין. מצריך תשעה חדשים גמורים. ושנה דין זה כמפי הגבורה. והלכו בשטתו הטור וכ"פ לא הרהרו אחריו. וכן קבע הרב"י בש"ע להלכה פסוקה. ובא אחריו בעל המפה והוסיף על דבריו. דחדשי עיבור חשבינן לחמה. כל אחד לשלשים יום שלמים. ותמהתי על זה מאד במו"ק. לא ידענא מנא ליה לר"ם הא. והא בכולא תלמודא משמע דבן שבעה בר קיימא הוי לכ"ע. ועדיף מבן תשעה ודאי. ואי אההיא דבנות כותים (דלח"א) קסמיך ואזיל לחומרא כשמואל וחסידים הראשונים. דאין אשה יולדת אלא למנין ימי הריון בגי'. אפילו נימא שכבר יצאה ב"ק לפסוק כשמואל. ולא כר' יהודה דמתני'. דס"ל שפורא גריס. אכתי תמיהא מילתא טובא אטו חסידים הראשונים ושמואל לית להו דיולדת לשבעה ולד גמור הוא. והא בהדיא קאמר עלה מ"ז. אפי' למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין. יולדת לשבעה יולדת למקוטעין. ומייתי לה מקרא. הא קמן דאליבא דשמואל אמרה. דאע"ג דפליג ביולדת לתשעה. דאינה יולדת למקוטעין. מיהת בדשבעה מודה. דלא מבעיא דבשבעה שלמים הוי ולד גמור. אלא אפילו למקוטעין נמי ליכא דפליג. דדיניה כבן קיימא לכל דבר. הרי על כרחך אתה אומר דשמואל לא אמרה למלתיה אלא ביולדת לתשעה בלבד. ובסתם דרוב נשים קמיירי. בבן שבעה מי קאמר. א"כ מאין הרגלים לחדש דבר מדעתנו נגד דברי התלמוד בכמה מקומות ששפתיו ברור מללו שבן שבעה אפילו למקוטעין ולד שלם הוי לדברי הכל וניקו אנן ונימא דבעינן דווקא תשעה גמורים. מאן ציית ליה. והכי נמי מוכח בהדיא בהחולץ (מב"א) דפריך תלמודא בפשיטות ותמתין חודש ותנשא. דאי לשבעה ילדה האי בר שבעה לבתרא הוא כו'. ומשני א"נ לתמניא ילדה איכא למימר דבתרא הוא. מיהת מודה דכי ילדה לשבעה. תו ליכא לספוקי דילמא לאו בר קיימא הוא ודקמא הוי. ונמצא מוציא אמו לשוק. וכן הא דפריך תו ותמתין שני חדשים ומחצה ותנשא כו'. כולה סוגיא מוכחא. דבר שבעה פשיטא ולד גמור הוא. ומסקנא סלקא דאפילו בשבעה למקוטעין. הוי ליה ודאי בר קיימא. בלי שום הרהור ספק. וכן בפ"ק דר"ה ובכמה מקומות. דבן שבעה ואפילו למקוטעין. כבן תשעה גמורים הוא חשוב בלי חולק.
ברם הר"מ יצא לדון בדבר חדש לענין זיקת יבמין. מצריך תשעה חדשים גמורים. ושנה דין זה כמפי הגבורה. והלכו בשטתו הטור וכ"פ לא הרהרו אחריו. וכן קבע הרב"י בש"ע להלכה פסוקה. ובא אחריו בעל המפה והוסיף על דבריו. דחדשי עיבור חשבינן לחמה. כל אחד לשלשים יום שלמים. ותמהתי על זה מאד במו"ק. לא ידענא מנא ליה לר"ם הא. והא בכולא תלמודא משמע דבן שבעה בר קיימא הוי לכ"ע. ועדיף מבן תשעה ודאי. ואי אההיא דבנות כותים (דלח"א) קסמיך ואזיל לחומרא כשמואל וחסידים הראשונים. דאין אשה יולדת אלא למנין ימי הריון בגי'. אפילו נימא שכבר יצאה ב"ק לפסוק כשמואל. ולא כר' יהודה דמתני'. דס"ל שפורא גריס. אכתי תמיהא מילתא טובא אטו חסידים הראשונים ושמואל לית להו דיולדת לשבעה ולד גמור הוא. והא בהדיא קאמר עלה מ"ז. אפי' למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין. יולדת לשבעה יולדת למקוטעין. ומייתי לה מקרא. הא קמן דאליבא דשמואל אמרה. דאע"ג דפליג ביולדת לתשעה. דאינה יולדת למקוטעין. מיהת בדשבעה מודה. דלא מבעיא דבשבעה שלמים הוי ולד גמור. אלא אפילו למקוטעין נמי ליכא דפליג. דדיניה כבן קיימא לכל דבר. הרי על כרחך אתה אומר דשמואל לא אמרה למלתיה אלא ביולדת לתשעה בלבד. ובסתם דרוב נשים קמיירי. בבן שבעה מי קאמר. א"כ מאין הרגלים לחדש דבר מדעתנו נגד דברי התלמוד בכמה מקומות ששפתיו ברור מללו שבן שבעה אפילו למקוטעין ולד שלם הוי לדברי הכל וניקו אנן ונימא דבעינן דווקא תשעה גמורים. מאן ציית ליה. והכי נמי מוכח בהדיא בהחולץ (מב"א) דפריך תלמודא בפשיטות ותמתין חודש ותנשא. דאי לשבעה ילדה האי בר שבעה לבתרא הוא כו'. ומשני א"נ לתמניא ילדה איכא למימר דבתרא הוא. מיהת מודה דכי ילדה לשבעה. תו ליכא לספוקי דילמא לאו בר קיימא הוא ודקמא הוי. ונמצא מוציא אמו לשוק. וכן הא דפריך תו ותמתין שני חדשים ומחצה ותנשא כו'. כולה סוגיא מוכחא. דבר שבעה פשיטא ולד גמור הוא. ומסקנא סלקא דאפילו בשבעה למקוטעין. הוי ליה ודאי בר קיימא. בלי שום הרהור ספק. וכן בפ"ק דר"ה ובכמה מקומות. דבן שבעה ואפילו למקוטעין. כבן תשעה גמורים הוא חשוב בלי חולק.
47
מ״חועוד שהרי בפירוש אמרו. בן שבעה מחללין עליו השבת. ועושין לו כל צרכיו בחילול שבת החמורה. דאיסור סקילה. וכן אפילו מכשירי מילתו דוחין השבת. והיאך יעלה על הדעת להחמיר בו לענין זיקת יבמה. ומפירש"י שם בכלו לו חדשיו. לסוף תשעה דנקיט. ודאי ליכא לדיוקי מידי. דעל כרחנו צ"ל. דנקיט נמי מילתא דשכיחא. והיינו סתם לדה. אי נמי משום דבבן שבעה. לכ"ע לא בעינן כלו לו חדשיו. דקיי"ל יולדת למקוטעין לד"ה. להכי נסיב בן תשעה. דאיכא מ"ד דבעי שלמים. ומשמע ליה דהיינו נמי כלו לו חדשיו. מיהא בבן שבעה גמורים. ליכא דאמר דלא מיקרי כלו חדשיו. ובאמת נראה. שאפילו נכנס רק יום אחד בשביעי. הוי ליה נמי כלו לו חדשיו. והוא הדין למאן דאית ליה יולדת לתשעה ג"כ יולדת למקוטעים. הוי נמי בכלל כלו לו חדשיו. ורש"י מילתא פסיקא הוא דנקיט.
48
מ״טואפשר דר"ם וטור וש"ע נמי לא בדווקא נקטי ט"ח. אלא מילתא דשכיחא ברוב נשים נקטו לדוגמא. וה"ה לבן ז"ח. אע"ג דרחוק הוא לומר כך בלשון פוסקים. שלא באו לסתום. אלא דאכתי תקשי להו. גמורים מנא להו. והא בבן ז"ח. לכ"ע יולדת למקוטעין וכדבעינן למימר בס"ד. והו"ל לפרש תשעה. ולא הבינותי מ"ש הריב"ש דמייתי ליה הרב"י בסקנ"ו. שכן משמע בהדיא בהחולץ. לא ידענא היכא. הא איברא איפכא משמע כדלעיל.
49
נ׳ואמנם גם ביולדת לתשעה. מאן סליק לעילא וידע דהלכתא כשמואל. ולא כר' יהודה דס"ל שיפורא גרים. ומאן חכים כרמב"ן. דפשיטא ליה כמ"ד דיולדת לתשעה יולדת למקוטעין. ואזיל בתרה. אפילו להחמיר בשל דבריהם. ופסק דמתאבלין עליו. אע"ג דקיי"ל הלכה כדברי המקל באבל.
50
נ״אוכן הלכה ביולד' לט"ח יולדת למקוטעין ואף ביום א' לתשיעי די והשגה על רשב"ש
וכן פסק הרשב"ש כמ"ש הרב"י בשמו. והסכים גם הוא בזה להלכה. ולא מטעמיה. שכתב שרבים תמהו על זה. והכניס עצמו בדוחקים עצומים בלי צורך כלל. תנאי שקיל מעלמא. מי ליכא ר"י דמתני'. דסבר שפורא גרים. גם מה שתמהו רבים. לא מחכמה. דמאן לימא לן דהאי דאתייליד לשמונה ומחצה. דודאי בר תשעה הוא. דילמא איעברא לה אמיה מקמי הכי. אע"ג דחזיא דמא בתר הכי. מעוברת אינה בחזקת מסולקת דמים עד אחר הכרת העובר. או דילמא האי בר שבעה הוא. ולא נתעברה מיד אחר טבילתה. ואם אולי ארע פעם שלא בעל קודם. ובעל ופירש. וילדה לתשעה מקוטעין ולד שלם בסימניו. זהו דבר בלתי מצוי שיעידו עליו רבים ויתמהו מגבורתו. הלא זה שפת יתר בלי ספק. על כן אין להטיל מום שינוי זמנים וחילוף הענינים מחמת זה. אכן מ"ש שחדשי הריון הם משלשים יום. בזה ודאי לא הסכים להלכה. דמזכה שטרא לבי תרי. מה נפשך כמאן ס"ל. אי כשמואל לא סגי דלא להוו שלמים. ואי כר' יהודה. שפורא גרים. שלמים מי שמעינן ליה. א"כ מי לחשו לומר כך בפשיטות כעין פשרה. מאן ציית ליה. אלא נקטינן כה"ג ספקא הוי. ובעינן שהה לכתחלה. ובדיעבד אזלינן בתר רוב נשים ולד מעליא ילדן. כי ליכא ריעותא היינו דגמרו סימנין.
וכן פסק הרשב"ש כמ"ש הרב"י בשמו. והסכים גם הוא בזה להלכה. ולא מטעמיה. שכתב שרבים תמהו על זה. והכניס עצמו בדוחקים עצומים בלי צורך כלל. תנאי שקיל מעלמא. מי ליכא ר"י דמתני'. דסבר שפורא גרים. גם מה שתמהו רבים. לא מחכמה. דמאן לימא לן דהאי דאתייליד לשמונה ומחצה. דודאי בר תשעה הוא. דילמא איעברא לה אמיה מקמי הכי. אע"ג דחזיא דמא בתר הכי. מעוברת אינה בחזקת מסולקת דמים עד אחר הכרת העובר. או דילמא האי בר שבעה הוא. ולא נתעברה מיד אחר טבילתה. ואם אולי ארע פעם שלא בעל קודם. ובעל ופירש. וילדה לתשעה מקוטעין ולד שלם בסימניו. זהו דבר בלתי מצוי שיעידו עליו רבים ויתמהו מגבורתו. הלא זה שפת יתר בלי ספק. על כן אין להטיל מום שינוי זמנים וחילוף הענינים מחמת זה. אכן מ"ש שחדשי הריון הם משלשים יום. בזה ודאי לא הסכים להלכה. דמזכה שטרא לבי תרי. מה נפשך כמאן ס"ל. אי כשמואל לא סגי דלא להוו שלמים. ואי כר' יהודה. שפורא גרים. שלמים מי שמעינן ליה. א"כ מי לחשו לומר כך בפשיטות כעין פשרה. מאן ציית ליה. אלא נקטינן כה"ג ספקא הוי. ובעינן שהה לכתחלה. ובדיעבד אזלינן בתר רוב נשים ולד מעליא ילדן. כי ליכא ריעותא היינו דגמרו סימנין.
51
נ״בכללא דמילתא. דאפילו נולד ביום אחד בחודש תשיעי. נקרא בן תשעה. היכא דנתקדשה לכהן. מותר לקיימה. והיינו בודאי. כגון דבעל ופירש. ובספק אימור בן ח' שמונה הוא. נמי. לכתחלה בעינן שהה אפילו גמרו סימניו. ובדיעבד בסימנין לחוד או בשהה לחוד סגי דאזלינן בתר רובא. אבל לא גמרו. ולא שהה ולא כלו חדשיו ודאי. אע"ג דאיכא לאסתפוקי דילמא כלו. נראה דאפילו בנתקדשה לכהן. בעיא חליצה. ואיתסרא ליה. ובבן שמונה ודאי. כגון דבעל ופירש. וליכא למתלי בביאות קודמות. כי גמרו סימנין או שהה. סגי. ובלא"ה. פשיטא לא סגי לה בלי חליצה. זוהי השטה המחוורת. וראיתי דבר תמוה בנ"י פרק הערל. לד"א בשם ריטב"א. דאלים ליה ודאי בן שמונה. מספק בן תשעה. כלפי לייא.
52
נ״גחדשי עיבור ולידה לא לחדשי חמה תלינן כדעת רמב"ם. שלא כיון יפה. אלא בתר ירחי שתא אזלינן
וחדשים הללו. מיחוורתא דלא בחדשי חמה תליין. גם לא משגחינן בחדשי עיבורה לחוד. אלא בתר ירחי שתא אזלינן. דשיפורא גרים. ולא צריכינן בדיעבד אלא לשבעה חדשי לבנה (אחד מלא ואחד חסר. כפי סדר הקביעות) ואפילו רק יום אחד מראשון ואחד לתשיעי. מספיקין להשלים מנין תשעה ירחי לידה. והוי ליה בר תשעה למקוטעין. והיא שטת תו' ורמב"ן (ועלה קסמיך נמי הרב בהגה דש"ע ס"ד. לענין יוחסין אע"ג דחש לאידך דעה גבי זיקת יבמה אזיל לחומרא. צ"ל ג"כ לכתחלה הוא) והיא הנכונה בודאי מעיקר הדין. אלא דהיכא דאפשר. חולצת לכתחלה. היכא דלא שהה.
וחדשים הללו. מיחוורתא דלא בחדשי חמה תליין. גם לא משגחינן בחדשי עיבורה לחוד. אלא בתר ירחי שתא אזלינן. דשיפורא גרים. ולא צריכינן בדיעבד אלא לשבעה חדשי לבנה (אחד מלא ואחד חסר. כפי סדר הקביעות) ואפילו רק יום אחד מראשון ואחד לתשיעי. מספיקין להשלים מנין תשעה ירחי לידה. והוי ליה בר תשעה למקוטעין. והיא שטת תו' ורמב"ן (ועלה קסמיך נמי הרב בהגה דש"ע ס"ד. לענין יוחסין אע"ג דחש לאידך דעה גבי זיקת יבמה אזיל לחומרא. צ"ל ג"כ לכתחלה הוא) והיא הנכונה בודאי מעיקר הדין. אלא דהיכא דאפשר. חולצת לכתחלה. היכא דלא שהה.
53
נ״דואין צורך לומר בנולד לשבעה מקוטעין (ודאי. כגון בעל ופירש) דסגי נמי כה"ג בחמשה ירחי סיהרא ויום אחד דראשון ואחד משביעי. והוי ליה בר שבעה גמור. הכי הוא ודאי לבעלי דיעה הנ"ל. ועדיף מבר תשעה מקוטעין. דאפליגו ביה בגמרא. משא"כ בבר שבעה מקוטעין. דלא משכחינן ביה פלוגתא לגמרי. כודאי דיינין ליה לכל מילי. ומשמע דאפילו לכתחלה לא מצרכינן ליה אפילו שהייה ולא בעיא חליצה אפילו באשת ישראל. דכה"ג מיקרי כלו לו חדשיו. ומסתברא דשפיר איכא למסמך עלה. בגמרו סימניו מיהא. והכי פשיטא ליה נמי לר"מ מלובלין (ס"פ מתשובותיו) לענין יוחסין עכ"פ (ולענין יבום לא גלי רמ"א דעתיה בהא).
54
נ״האיברא מהרי"ט בשניות (חלק אה"ע סט"ו) צווח עלה ככרוכיא. מחי לה מאה עוכלי והקיפה תשובות חבילות כתרנגולי בית בוקיא. דחה אותה בשתי ידיו ועקרה מהלכה. דחשיב לה בדותא ובורכא. ואם באמת אמרו אין משיבין את הארי אחרי מותו. אף כי מי אני זנב שועלים. מכל מקום אמרתי להיות סניף לאריות רבותינו האשכנזים. שהלכו בדרך זו כמילתא דפסיקא להו. כה"ג ודאי צריך לאודועי. דלא לשווינהו טועים לגברי רברבי כדסלקי אדעתיה דמהרי"ט. וזכות היא ודאי. וזוכין לאדם גדול מהר"י מינץ ז"ל שלא בפניו. וממילא תתקיים שטת תו' בידינו. על אופן היותר מועיל.
55
נ״וואצ"ל ביולדת לשבעה דסגי בחמשה חדשים ויום אחד בראשון ואחד בשביעי סגי
ואחזה אנכי אשית לבי לדברי מהרי"ט ז"ל ואעבור עליהם אחת לאחת. למצוא חשבון טענותיו ודבר גבורותיו לבטל דברי הקודמים ז"ל בתשובה הנ"ל. תו אייתי מר מהא דאמרינן (נדה לח" א) ש"מ קסבר ר"י שפורא גרים. היינו שופר שתוקעין בו ב"ד בק"ה. ופירש"י דחודש תשיעי גורם לידת הולד. דמכי עייל הוי זמן לידה. וכתו' דאם נתעברה בסוף חודש יולדת בתחלת תשיעי. משמע מדבריהם דבסוף ראשון ותחלת תשיעי ושבעה שלמים סגי. והיינו דס"ל יולדת למקוטעין. ואמרינן התם אפילו למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין. יולדת לשבעה יולדת למקוטעין. ומשמע מקוטעין דשבעה. הוו דומיא דמקוטעין דתשעה. לר"י דאמר שפורא גרים. ובעי מר לאכשורי בחמשה ירחים שלמים. ותחלתו של ראשון וסופו של תשיעי כו'. ועל זה הרעיש מהרי"ט את העולם וכתב ז"ל. ונוראות נפלאתי שמוחזקני במהר"י מינץ שהיה בקי בחדרי תורה. והיכי אשתמיטתיה הא דפא"נ וכ"ת דמעברא כשהיא קטנה וילדה כשהיא נערה כו'. אלמא בציר משיתא לא ילדה כלל עכ"ד הרב.
ואחזה אנכי אשית לבי לדברי מהרי"ט ז"ל ואעבור עליהם אחת לאחת. למצוא חשבון טענותיו ודבר גבורותיו לבטל דברי הקודמים ז"ל בתשובה הנ"ל. תו אייתי מר מהא דאמרינן (נדה לח" א) ש"מ קסבר ר"י שפורא גרים. היינו שופר שתוקעין בו ב"ד בק"ה. ופירש"י דחודש תשיעי גורם לידת הולד. דמכי עייל הוי זמן לידה. וכתו' דאם נתעברה בסוף חודש יולדת בתחלת תשיעי. משמע מדבריהם דבסוף ראשון ותחלת תשיעי ושבעה שלמים סגי. והיינו דס"ל יולדת למקוטעין. ואמרינן התם אפילו למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין. יולדת לשבעה יולדת למקוטעין. ומשמע מקוטעין דשבעה. הוו דומיא דמקוטעין דתשעה. לר"י דאמר שפורא גרים. ובעי מר לאכשורי בחמשה ירחים שלמים. ותחלתו של ראשון וסופו של תשיעי כו'. ועל זה הרעיש מהרי"ט את העולם וכתב ז"ל. ונוראות נפלאתי שמוחזקני במהר"י מינץ שהיה בקי בחדרי תורה. והיכי אשתמיטתיה הא דפא"נ וכ"ת דמעברא כשהיא קטנה וילדה כשהיא נערה כו'. אלמא בציר משיתא לא ילדה כלל עכ"ד הרב.
56
נ״זולענ"ד יש להשיב על זאת. משום דמילתא דלא שכיחא היא. קאמר תלמודא הכי. ופריך הו"ל למנקט מאי דשכיח. תדע. דהא פריך נמי התם. וקטנה מי מיעברא. ומאי קושיא. והרי דורות ראשונים. לא בלבד עיברו. אלא הולידו גם ילדו וחיו זרע. גדלו והצליחו ועשו פרי. כדאיתא פבסו"מ. אלא ודאי ממילתא דשכיחא קמיירי. ותו ערבך ערבא צריך. דלמא הני שית דנערות נמי אינן אלא מקוטעים. מדלא אמר בהו ויום אחד. והא אפילו בבת שלש. דתנן בה בפי"ד בהדיא ויום אחד. איכא מ"ד שלשים יום בשנה חשובים שנה. ולר"מ אפילו בת שתי שנים ויום אחד בלבד. דינה כבת שלש. דיום אחד בשנה קחשיב שנה.
57
נ״חתשובו' למ"ש מהרי"ט על מהר"י מינץ ואגב חורפיה לא עיין בה. ולא עמד על כוונת התו' בנדה
עוד כתב הרב ז"ל. והא דבעי למימר שפורא גריס בחמשה ירחי סגי. תימה הוא דהא מקרא נקיט לה ויהי לתקופות הימים כו'. הרי כאן ששה חדשים ועוד ימים עליהם. אלמא בציר מהכי לא אפשר. והא דאמרינן אפילו למ"ד יולדת למקוטעין. לאו אמילתיה דר' יהודה קאי. דאמר שפורא גרים. אלא משום דחסידים הראשונים ס"ל דאינה יולדת אלא לט"ח דהיינו רע"א יום. אמרו דוקא יולדת לתשעה הוא דבעו שלמים. אבל יולדת לשבעה. בששה ושני ימים סגי. וע"כ לא אתיא הא כר"י כו'. דאי בקביעות ב"ד ר"ח תליא מילתא. הרי בשתי תקופות יש יותר מששה חדשים של לבנה אלא חדשי חמה בעינן. ששה ושני ימים עכ"ד. ויש להשיב. לעולם בבציר משיתא ירחי נמי אפשר. והתם בחנה מעשה שהיה כך היה. ותלמודא לא קבעי למילף מנה אלא דעל כרחך לכ"ע. יולדת לשבעה יולדת למקוטעין. והוא הדין לבציר מששה טובא. נמי קילדה. משום דלחדשי לבנה מנינן. ובחמשה אמצעיים סגי. לא אתי אלא לאפוקי דלא נימא דאינה יולדת למקוטעין. כמ"ד הכי בתשעה. קמ"ל דאשכח קרא דלא בעינן שלמים. מיהו דלבעי קרא כדכתיב דווקא. מי שמעינן מנה. וחדשי חמה מניין. ועמש"ע בסמוך.
עוד כתב הרב ז"ל. והא דבעי למימר שפורא גריס בחמשה ירחי סגי. תימה הוא דהא מקרא נקיט לה ויהי לתקופות הימים כו'. הרי כאן ששה חדשים ועוד ימים עליהם. אלמא בציר מהכי לא אפשר. והא דאמרינן אפילו למ"ד יולדת למקוטעין. לאו אמילתיה דר' יהודה קאי. דאמר שפורא גרים. אלא משום דחסידים הראשונים ס"ל דאינה יולדת אלא לט"ח דהיינו רע"א יום. אמרו דוקא יולדת לתשעה הוא דבעו שלמים. אבל יולדת לשבעה. בששה ושני ימים סגי. וע"כ לא אתיא הא כר"י כו'. דאי בקביעות ב"ד ר"ח תליא מילתא. הרי בשתי תקופות יש יותר מששה חדשים של לבנה אלא חדשי חמה בעינן. ששה ושני ימים עכ"ד. ויש להשיב. לעולם בבציר משיתא ירחי נמי אפשר. והתם בחנה מעשה שהיה כך היה. ותלמודא לא קבעי למילף מנה אלא דעל כרחך לכ"ע. יולדת לשבעה יולדת למקוטעין. והוא הדין לבציר מששה טובא. נמי קילדה. משום דלחדשי לבנה מנינן. ובחמשה אמצעיים סגי. לא אתי אלא לאפוקי דלא נימא דאינה יולדת למקוטעין. כמ"ד הכי בתשעה. קמ"ל דאשכח קרא דלא בעינן שלמים. מיהו דלבעי קרא כדכתיב דווקא. מי שמעינן מנה. וחדשי חמה מניין. ועמש"ע בסמוך.
58
נ״טכ"ע הרב ז"ל ובהחולץ (מב"א) איתא הכי להדיא גבי ספק בן תשעה לראשון כו'. דאי ילדה לשיתא ופלגא איכא למימר דבתרא הוא דאמר מר זוטרא כו'. הרי ששה חדשים ושני ימים אלא בבציר לא אפשר. עכ"ד. וגם זו אינה תשובה מכרחת. בחדא מחיתא דלעיל אתנחת. ההיא דמר זוטרא לא משום דלא אפשר בבציר מהכי נקיט לה. אלא לראיה בעלמא דיולדת לשבעה מקוטעין ודאי לדברי הכל ודנקיט התם תלמודא לשיתא ופלגא. לאו דוקא. אלא מלתא דשכיחא נקיט ודפסיקא. וכל דלא שלימא לה שיתא. פלגא קרי לה. דוק ותשכח דכוותה.
59
ס׳באור בתו' דר"ה בענין עבורה של חנה
עוד כתב ז"ל. ובפ"ק דר"ה אמרינן אי דקאי בחג כו'. אכתי בשיתא ירחי מי קילדה. תנא אותה שנה מעוברת היתה. סוף סוף כי מדלי מר יומי טומאה בצרי להו. אמ"ז יולדת לשבעה יולדת למקוטעין. ואפ"ה איצטריך דאותה שנה מעוברת. דאל"כ בצרי להם שיתא כו'. והתו' כתבו דאף למסקנא אצטריך לשנה מעוברת כו'. אלמא בציר משיתא לא סגי עכ"ד. ואף היא לא תברא. דאיכא למימר שינוי לאו אהדדי אתמרו. דהשתא דאתינן לדמר זוטרא. לא צריך לדחוקי ולמימר דשנה מעוברת אלא ודאי אפשר הוה אפילו לדורות אחרונים. כ"ש לדורות ראשונים. שהיו מולידים אפילו בני שבע. שאין תימה אם היו נשיהם יולדות לששה חדשים. וגם פחות אפשר הוא אף לדידן. אין צ"ל לדידהו. אלא מידי דשכיח אפילו האידנא נקט. ולעולם אימא דבשיתא ובבציר. נמי אפשר בכל זימנא. רק שיהו חמשה שלמים ושנים חסרים. די. ותו מדלא קאמר תלמודא אלא אמ"ז כו'. דייקי דלא קהדר ביה מקמייתא. ואין מזה הכרח. דוק ותשכח דכותה דלא קאמר אלא. ואפ"ה הדר ביה משינויא קמא. רק שהתו' חשבו ליישבו ע"פ המדרשים. ועכ"ז לא עלה בידם. ועל כרחנו צריכין אנו לומר. המדרשים חלוקים הם בענין. מ"מ גם לדברי תו' הללו בהכרח לומר. דבתר חדשי לבנה אזלינן. דהא פשיטא להו. דכי הוי מצינן למימר דבחמישי של חג טבלה. הוה אפשר דילדה באחרון של פסח. שהם ששה ירחי לבנה ושני ימים בצמצום. ואינן מגיעין לחדשי חמה. הרי שאין משגיחין בחדשי חמה. ולא כדפשיטא ליה למהרי"ט לעיל. דבעינן חדשי חמה ושני ימים. איברא אפילו לשיתא ירחי לבנה ממש לא צריכינן לפום מסקנא. אלא דעדיפא נקטי. דמשכחת אפילו ששה ושני ימים. לא משום דקפידא איכא במלתא דמחנה אין ראיה לומר דלא אפשר בפחות. אלא מעשה הכי הוה (וכ"כ הריב"ש בסתמ"ו) להכי לא חיישי תו' על חדשי חמה דשתי תקופותיה. דלאו בהו תליא. אלא בחדשי קביעות ב"ד בלחוד.
עוד כתב ז"ל. ובפ"ק דר"ה אמרינן אי דקאי בחג כו'. אכתי בשיתא ירחי מי קילדה. תנא אותה שנה מעוברת היתה. סוף סוף כי מדלי מר יומי טומאה בצרי להו. אמ"ז יולדת לשבעה יולדת למקוטעין. ואפ"ה איצטריך דאותה שנה מעוברת. דאל"כ בצרי להם שיתא כו'. והתו' כתבו דאף למסקנא אצטריך לשנה מעוברת כו'. אלמא בציר משיתא לא סגי עכ"ד. ואף היא לא תברא. דאיכא למימר שינוי לאו אהדדי אתמרו. דהשתא דאתינן לדמר זוטרא. לא צריך לדחוקי ולמימר דשנה מעוברת אלא ודאי אפשר הוה אפילו לדורות אחרונים. כ"ש לדורות ראשונים. שהיו מולידים אפילו בני שבע. שאין תימה אם היו נשיהם יולדות לששה חדשים. וגם פחות אפשר הוא אף לדידן. אין צ"ל לדידהו. אלא מידי דשכיח אפילו האידנא נקט. ולעולם אימא דבשיתא ובבציר. נמי אפשר בכל זימנא. רק שיהו חמשה שלמים ושנים חסרים. די. ותו מדלא קאמר תלמודא אלא אמ"ז כו'. דייקי דלא קהדר ביה מקמייתא. ואין מזה הכרח. דוק ותשכח דכותה דלא קאמר אלא. ואפ"ה הדר ביה משינויא קמא. רק שהתו' חשבו ליישבו ע"פ המדרשים. ועכ"ז לא עלה בידם. ועל כרחנו צריכין אנו לומר. המדרשים חלוקים הם בענין. מ"מ גם לדברי תו' הללו בהכרח לומר. דבתר חדשי לבנה אזלינן. דהא פשיטא להו. דכי הוי מצינן למימר דבחמישי של חג טבלה. הוה אפשר דילדה באחרון של פסח. שהם ששה ירחי לבנה ושני ימים בצמצום. ואינן מגיעין לחדשי חמה. הרי שאין משגיחין בחדשי חמה. ולא כדפשיטא ליה למהרי"ט לעיל. דבעינן חדשי חמה ושני ימים. איברא אפילו לשיתא ירחי לבנה ממש לא צריכינן לפום מסקנא. אלא דעדיפא נקטי. דמשכחת אפילו ששה ושני ימים. לא משום דקפידא איכא במלתא דמחנה אין ראיה לומר דלא אפשר בפחות. אלא מעשה הכי הוה (וכ"כ הריב"ש בסתמ"ו) להכי לא חיישי תו' על חדשי חמה דשתי תקופותיה. דלאו בהו תליא. אלא בחדשי קביעות ב"ד בלחוד.
60
ס״אובחידושי גמר' יהיבנא בה טעמא דלמא משום דהכי הוי עובדא דלא קלטה הזרע עד יום שני לתשמישה משו"ה לא הוי סגי לה בלא שני ימים יתרים על שתי תקופות. והיכא דאולידא ליום אחד יתר. לעולם נמי חשבינן ליה למקוטעין אליבא דתו'. דאמרינן בראשון קלטה. והיינו לשופרא דמילתא אי איכא דס"ל נמי בשבעה בעינן ששה ירחי חמה שלמים עכ"פ. אבל לקושטא דמילתא. שתי תקופות לאו הלכתא היא אלא כדאמרן.
61
ס״בוסיוע שיש בו ממש לדרכנו ממקרא וגמ'
ויש לי עוד סיוע רב. דאפי' אותן תקופות עצמן לא שלמות היו. אלא קמייתא מקצת תקופה ורובה הוא דהואי. וקחשיב לה בחדא. דרובא ככולא בכל דוכתא. ושני ימים אחריהן הוו. מנא אמינא לה משום דבר"ה נפקדה. ומשמע דבחג או אחריו נתעברה כשרה דזכירות גמרי מהדדי. כמ"ש בלח"ש פ"ק דמגילה מ"י. ומוכח בקרא דבכל י"ט עלה אלקנה לשילה. ושם לא שימש מטתו. דאכסנאי הוה וכדאמרינן בפאע"פ. א"כ. לא נתעברה עד אחר החג. כששבו אל ביתם הרמתה. לפי זה עכ"פ לא נתעברה אלא או בחג. או אחריו. וכתיב ויעל האיש אלקנה וגו'. וחנה לא עלתה מפני שכבר נולד שמואל שזה היה ודאי מועד פסח. הרגל הראשון אחר לדת שמואל. הא ודאי אינן ששה חדשים. רק חמשה חדשים ואיזה ימים מסוף תשרי. וכן איזה ימים בתחלת ניסן לכל היותר. אלא מאי אית לך למימר
ויש לי עוד סיוע רב. דאפי' אותן תקופות עצמן לא שלמות היו. אלא קמייתא מקצת תקופה ורובה הוא דהואי. וקחשיב לה בחדא. דרובא ככולא בכל דוכתא. ושני ימים אחריהן הוו. מנא אמינא לה משום דבר"ה נפקדה. ומשמע דבחג או אחריו נתעברה כשרה דזכירות גמרי מהדדי. כמ"ש בלח"ש פ"ק דמגילה מ"י. ומוכח בקרא דבכל י"ט עלה אלקנה לשילה. ושם לא שימש מטתו. דאכסנאי הוה וכדאמרינן בפאע"פ. א"כ. לא נתעברה עד אחר החג. כששבו אל ביתם הרמתה. לפי זה עכ"פ לא נתעברה אלא או בחג. או אחריו. וכתיב ויעל האיש אלקנה וגו'. וחנה לא עלתה מפני שכבר נולד שמואל שזה היה ודאי מועד פסח. הרגל הראשון אחר לדת שמואל. הא ודאי אינן ששה חדשים. רק חמשה חדשים ואיזה ימים מסוף תשרי. וכן איזה ימים בתחלת ניסן לכל היותר. אלא מאי אית לך למימר
62
ס״געוד ראיה מן התלמוד לסתור דעת מהרי"ט
רוב תקופה ראשונה ותקופה שניה. תקופות קרי להו. ושני ימים עדפו להו בתר תקופת טבת. היינו שתי תקופות ושני ימים. הא מיהא זכר לדבר איכא נמי מקרא דכתיב. לסיועי לדינא דיולדת שבעה למקוטעין. בחמשה ירחי לבנה אמצעיים. וקצת ימים לפניהם ולאחריהם סגי לה. אע"פ שיש לדוחה לדחות. גם יוסיף מכאוב דוחק. לומר ג"כ אותה שנה מעוברת היתה. דיינו לומר שאין דעת מהרי"ט מוכרחת. לחשוב תקופות שלמות של חמה. עוד אביא ראיה מפורשת מן התלמוד. לסתור עכ"פ דעת מהרי"ט. במ"ש דלא סגי בבציר משיתא ותרי יומי דווקא. אלא כמש"ל בס"ד שני ימים לאו למימרא דלא אפשר בלא"ה. תדע מיהודה וחזקיה בני ר"ח. שהאחד נולד בתחלת שבעה. ואחד לסוף שבעה כדאיתא ס"פ הבע"י. ועל כרחך האי דתחלת שבעה. יום ראשון דשביעי הוא (וכן סוף תשעה כמשמעו דווקא) דבהמפלת אמרינן שנשתהא האחד אחר חברו שלשה חדשים. והני חדשים ודאי שלמים נינהו מדקאמר לתחלת שבעה ולסוף תשעה. וק"ל. ואי אפשר מבלי שנאמר דהנולד לתחלת שבעה. כמשמעותו בכ"מ בתחלתו של חודש שהוא ר"ח. הרי אין כאן אפילו יום אחד בשביעי. אלא מקצתו לכל היותר. ומספיק לעשותו בן שבעה. זו ראיה שאין עליה תשובה. ודבר פלא שנעלמה ממהרי"ט. שהיה אוצר בלום לתורה.
רוב תקופה ראשונה ותקופה שניה. תקופות קרי להו. ושני ימים עדפו להו בתר תקופת טבת. היינו שתי תקופות ושני ימים. הא מיהא זכר לדבר איכא נמי מקרא דכתיב. לסיועי לדינא דיולדת שבעה למקוטעין. בחמשה ירחי לבנה אמצעיים. וקצת ימים לפניהם ולאחריהם סגי לה. אע"פ שיש לדוחה לדחות. גם יוסיף מכאוב דוחק. לומר ג"כ אותה שנה מעוברת היתה. דיינו לומר שאין דעת מהרי"ט מוכרחת. לחשוב תקופות שלמות של חמה. עוד אביא ראיה מפורשת מן התלמוד. לסתור עכ"פ דעת מהרי"ט. במ"ש דלא סגי בבציר משיתא ותרי יומי דווקא. אלא כמש"ל בס"ד שני ימים לאו למימרא דלא אפשר בלא"ה. תדע מיהודה וחזקיה בני ר"ח. שהאחד נולד בתחלת שבעה. ואחד לסוף שבעה כדאיתא ס"פ הבע"י. ועל כרחך האי דתחלת שבעה. יום ראשון דשביעי הוא (וכן סוף תשעה כמשמעו דווקא) דבהמפלת אמרינן שנשתהא האחד אחר חברו שלשה חדשים. והני חדשים ודאי שלמים נינהו מדקאמר לתחלת שבעה ולסוף תשעה. וק"ל. ואי אפשר מבלי שנאמר דהנולד לתחלת שבעה. כמשמעותו בכ"מ בתחלתו של חודש שהוא ר"ח. הרי אין כאן אפילו יום אחד בשביעי. אלא מקצתו לכל היותר. ומספיק לעשותו בן שבעה. זו ראיה שאין עליה תשובה. ודבר פלא שנעלמה ממהרי"ט. שהיה אוצר בלום לתורה.
63
ס״דומש"ע הרב. והא דכתבו תו' (בנדה לח"א) אמילתיה דר' יהודה דאמר שפורא גרים. קשה עלי להלום דבריהם. שהם אמרו דלר"י שפורא דתשעה חודשים גרים. ומשמע שיעברו תשעה שופרות של ר"ח כו'. ואי ס"ד נתעברה בסוף החודש יולדת בתחלת תשיעי. הרי אין כאן תשעה ר"ח אלא שמונה. ומשמע דלא בא לומר דבציר מתשעה סגי. אלא בט"ח היינו טר"ח. ועוד מ"ש דאי בעינן שמונה ראשונים שלמים א"כ כי נתעברה בסוף חודש. שפורא דתשיעי הו"ל עשירי. לא ידענא מאי קאמרי שאין כאן אלא תשעה שופרות. דאילו סופו של ראשון אינו מהמנין. שהרי לא היה בתקיעת שופר של ר"ח. ומשמע דכל העיקר בשופרות תליא. ואין לי שע"ה להתיישב עוד בדבריהם. עכ"ל.
64
ס״הבאור דתו' דנדה שלא ירד הרב הנ"ל לסוף דעתם
באמת נראה מחמת איזה טרדה שהיתה לרב ז"ל בעת כתבו זאת לא עמד על כוונת התו'. ותמה אני אם עיין בדבריהם. שהרי תו' הכריחו דדוקא חדשי לבנה גורמים הלידה. לא חדשי הריון וזה בהכרח עצום. דאל"כ. היאך יכולה לידע שקשתה שני ימים בתשיעי. ועפ"ז נמשכו דבריהם דלפ"ז נראה דלר' יהודה אם נתעברה בסוף חודש. יולדת בתחלת תשיעי חודש של לבנה. ולא משגחינן לגמרי בחדשי עיבורה. אלא אמצעיים שלמים. וסופו של ראשון ותחלתו של תשיעי דירחי לבנה. סגי ליולדת לתשעה. דהיינו שפורא גרים. פירוש שופר של קביעות ר"ח. הוא שגורם להחשב מקצת ימי החודש ככולו. בראשית ימי הריונה ובסופן. ומהרי"ט במ"כ מטעי קטעי. איהו סבר דבעינן שתשמע היא תשעה קולות דשופר של טר"ח. ולא היא. אלא ה"פ. שפורא גרים לקביעות החודש כולו. שיהא גם מקצתו נחשב כשלם. לאפוקי דלא נחשוב תשעה ירחי לידה. לפי עת התחלת עבורה שלמים מיום ליום כטעותיה דמהרי"ט. וכקושית התו'. כל עצמן לכך הוצרכו לבטל דעת זה. דוק. ודקאמרי תו' שפורא דתשיעי הוי עשירי. לא אעשירי דשופרות ור"ח קאמרי. אלא דהו"ל עשירי לחדשי עיבור. אי איתא דבעינן שמונה שלמים. דכי אעברא בסוף חודש. לא מלו לה שמונה עד סוף חודש. דהוו להו שבעה חדשי לבנה שלמים. ומקצתו של ראשון ומקצתו של תשיעי. וכי ילדה בתר הכי. משנכנס ר"ח של לבנה. אשתכח דבעשירי לחדשים (שהוקבעו ע"י שופר של ב"ד) קילדה. והרי א"כ. שפורא גרים שתלד בעשירי. לא בתשיעי. זה פשוט ברור ומוכרח בהבנת לשון התו'.
באמת נראה מחמת איזה טרדה שהיתה לרב ז"ל בעת כתבו זאת לא עמד על כוונת התו'. ותמה אני אם עיין בדבריהם. שהרי תו' הכריחו דדוקא חדשי לבנה גורמים הלידה. לא חדשי הריון וזה בהכרח עצום. דאל"כ. היאך יכולה לידע שקשתה שני ימים בתשיעי. ועפ"ז נמשכו דבריהם דלפ"ז נראה דלר' יהודה אם נתעברה בסוף חודש. יולדת בתחלת תשיעי חודש של לבנה. ולא משגחינן לגמרי בחדשי עיבורה. אלא אמצעיים שלמים. וסופו של ראשון ותחלתו של תשיעי דירחי לבנה. סגי ליולדת לתשעה. דהיינו שפורא גרים. פירוש שופר של קביעות ר"ח. הוא שגורם להחשב מקצת ימי החודש ככולו. בראשית ימי הריונה ובסופן. ומהרי"ט במ"כ מטעי קטעי. איהו סבר דבעינן שתשמע היא תשעה קולות דשופר של טר"ח. ולא היא. אלא ה"פ. שפורא גרים לקביעות החודש כולו. שיהא גם מקצתו נחשב כשלם. לאפוקי דלא נחשוב תשעה ירחי לידה. לפי עת התחלת עבורה שלמים מיום ליום כטעותיה דמהרי"ט. וכקושית התו'. כל עצמן לכך הוצרכו לבטל דעת זה. דוק. ודקאמרי תו' שפורא דתשיעי הוי עשירי. לא אעשירי דשופרות ור"ח קאמרי. אלא דהו"ל עשירי לחדשי עיבור. אי איתא דבעינן שמונה שלמים. דכי אעברא בסוף חודש. לא מלו לה שמונה עד סוף חודש. דהוו להו שבעה חדשי לבנה שלמים. ומקצתו של ראשון ומקצתו של תשיעי. וכי ילדה בתר הכי. משנכנס ר"ח של לבנה. אשתכח דבעשירי לחדשים (שהוקבעו ע"י שופר של ב"ד) קילדה. והרי א"כ. שפורא גרים שתלד בעשירי. לא בתשיעי. זה פשוט ברור ומוכרח בהבנת לשון התו'.
65
ס״ומעתה נסתלקו מעלינו כל ערעורי מהרי"ט. ונתקיימה בידינו דעת מהר"י מינץ. האמורה בשטת תו'. שהסכים על ידה הרמב"ן. ונודע שיש לה על מה לסמוך.
66
ס״זבנ"ז א"צ לכל הנ"ל (רק להתלמד בח"א) אלא שחל עלינו חובת באור עקירה רבה ועצומה ועיון עמוק
אמנם בנדון הלז שנשאלנו עליו. אין אנו צריכין לכל זה. כי עד כאן לא נחלק מהרי"ט. אלא בדליכא כי אם חמשה ירחי ושבעה שפורי. ברם הכא שית שלמין ופלגא איכא. בכה"ג נראה דכ"ע מודו. דבין כי אזיל מר בתר שפורי. בין בתר ירחי עיבור ממש מיום ליום. האי בר שבעה הוא. דבט"ו לשבט מלו להו ששה. ונוסף עליהם עשרה ימים. שאפי' את"ל ביולדת לשבעה. נמי חדשי חמה בעינן הרי מכל מקום עודפים עליהם שבעה ימים. דהוו להו מיהת שבעה מקוטעין בלי פקפוק. וביולדת לשבעה ליכא דפליג. דודאי יולדת למקוטעין לדברי הכל. שאף מהרי"ט לא ערער בכך. ומודה דולד גמור הוא לכל דבר. אף כי ליוחסין בלבד. אלא שעדיין יש לעיין בזה. דאע"ג דמחזקינן ליה לבר שבעה (ואף למקוטעין) ולד מעליא. הני מילי בדליכא ריעותא. ברם כה"ג דנדון שאלתא דא. דאיכא תרתי לריעותא. חדא. דפסק וסתה (לפי הודאת ההנחה) מקמי נישואין ירח ימים. לכאורה הרי מוכיחה בצדה. וסתמא דמילתא. כבר גדולה היתה. וקבעה לה וסת. בטרם חדל לה אורח לבוא בזמנו. וזאת שנית. שהולד שמן ובריא בשר. שלא כדרך רוב הנולדים לשבעה (וגם למקוטעין) כי רזי בשר כחושים וחלושים המה. הרי רגלים לדבר שנתעברה זו קודם נישואין. ואע"ג דבן שבעה ולד גמור הוא נחשב. היינו דווקא בודאי בר שבעה. אבל בספק בן תשעה לראשון. הא אזלינן ביה לחומרא. אע"ג דספק רחוק הוא. כיון דלא הוכר עוברה בשליש ימיה (דאי הוכר. הא ודאי דקמא הוי) ואתרע ליה רובא דנשים יולדות לתשעה. ונימא נמי כאן נמצא כאן היה. והאי בר שבעה הוא. אפ"ה חיישינן משום דיולדת לשבעה מעוטא הוי. ש"מ כל היכא דאיכא למתלי ברובא. אע"ג דאתרע ליה. מידי ספקא לא נפקא. כ"ש במקום דאיכא ריעותא אלימתא גבי מיעוטא. ולגבי רובא ליתא ריעותא. אימר הוכר עוברה ולא אדעתייהו (ול"ד ליבמה שנשאת בתוך ג"ח. דכבר הויא נשואה. והויא מילתא דרמיא עלייהו. למידע אי הוכר עוברה או לא. דייקי. כי היכי דלא לפגע בערוה. אמרינן מדלא הוכר אתרע ליה רובא. משא"כ בפנויה דלא אסקי אדעתיה לגמרי לחוש לזנות) ולא דייקי אבתריה כלל. והשתא דאגלאי מילתא דאיכא חששה דזנות לפני נישואין. דילמא האי ולד מרובא דבני תשעה הוי. שמא צריך לילך בה ג"כ להחמיר מספק. ולהטיל עליה חומרי פנויה שנתעברה. ונחוש לדעת הרמב"ם דמחמיר בפנויה שנתעברה. אפילו במודה. כ"ש בזה שנראה כמכחיש שלא בא עליה לפני החתונה. כפי משמעות לשון השאלה. מדחייש לה קצת דילמא איעברא לה מעיקרא. ורוצה להוציאה בגט. אם אמת הדבר שנתעברה קודם החופה. מכלל שאינו מודה שהוא בא עליה לפני נשואין (לכן אפילו אם שוב יחזור בו ויאמר כן הדבר שבא עליה קודם. וצדקה ממנו היא הרה. עדיין צל"ע אי מהימן. כמש"ל בס"ד) דלכאורה הא גריעא מדבר מכוער. דתצא מבעל. אפילו ע"י עד אחד דמהימן ליה. דילמא הא עדיף. דאנן סהדי. מאחר שפסק וסתה. נדון אותה כהוכר עוברה. ואיך מעידין עלה אשה שילדה לשבעה חדשים. וכרסה בין שניה לסוף שני חדשים או קודם (אע"פ שהשאלה היא סתומה בזה) עלובה היא. מתוך חופתה. משנודע סלוק דמיה. ואע"ג דהתם איסור א"א. והכא פנויה. מ"מ גם בזו כמה איסורים קלים וחמורים תלוים בה (כמו שהצענו בפתח דברינו הספקות בדינים המסתעפים מנדון הזה והביאונום במספר) גם מה לי איסור חמור. מה לי איסור קל. כל איסורא דאורייתא לחומרא. אף בלי ריעותא והוכחה לאיסור יותר מלהיתר. ולפחות נחוש לו גם לבעל הלז אם הוא כהן. או לפסלה לכהונה לאחר מותו. ואצ"ל לפ"ז דאיכא למיחש במקום יבום. ולענין אכילת תרומה וקדשים ולטמא לולד זה אם בעל זה כהן. ולבניו הכהנים. שלא יטמאו לאחיהם הלז. ולענין יורשין זה את זה אם לא.
אמנם בנדון הלז שנשאלנו עליו. אין אנו צריכין לכל זה. כי עד כאן לא נחלק מהרי"ט. אלא בדליכא כי אם חמשה ירחי ושבעה שפורי. ברם הכא שית שלמין ופלגא איכא. בכה"ג נראה דכ"ע מודו. דבין כי אזיל מר בתר שפורי. בין בתר ירחי עיבור ממש מיום ליום. האי בר שבעה הוא. דבט"ו לשבט מלו להו ששה. ונוסף עליהם עשרה ימים. שאפי' את"ל ביולדת לשבעה. נמי חדשי חמה בעינן הרי מכל מקום עודפים עליהם שבעה ימים. דהוו להו מיהת שבעה מקוטעין בלי פקפוק. וביולדת לשבעה ליכא דפליג. דודאי יולדת למקוטעין לדברי הכל. שאף מהרי"ט לא ערער בכך. ומודה דולד גמור הוא לכל דבר. אף כי ליוחסין בלבד. אלא שעדיין יש לעיין בזה. דאע"ג דמחזקינן ליה לבר שבעה (ואף למקוטעין) ולד מעליא. הני מילי בדליכא ריעותא. ברם כה"ג דנדון שאלתא דא. דאיכא תרתי לריעותא. חדא. דפסק וסתה (לפי הודאת ההנחה) מקמי נישואין ירח ימים. לכאורה הרי מוכיחה בצדה. וסתמא דמילתא. כבר גדולה היתה. וקבעה לה וסת. בטרם חדל לה אורח לבוא בזמנו. וזאת שנית. שהולד שמן ובריא בשר. שלא כדרך רוב הנולדים לשבעה (וגם למקוטעין) כי רזי בשר כחושים וחלושים המה. הרי רגלים לדבר שנתעברה זו קודם נישואין. ואע"ג דבן שבעה ולד גמור הוא נחשב. היינו דווקא בודאי בר שבעה. אבל בספק בן תשעה לראשון. הא אזלינן ביה לחומרא. אע"ג דספק רחוק הוא. כיון דלא הוכר עוברה בשליש ימיה (דאי הוכר. הא ודאי דקמא הוי) ואתרע ליה רובא דנשים יולדות לתשעה. ונימא נמי כאן נמצא כאן היה. והאי בר שבעה הוא. אפ"ה חיישינן משום דיולדת לשבעה מעוטא הוי. ש"מ כל היכא דאיכא למתלי ברובא. אע"ג דאתרע ליה. מידי ספקא לא נפקא. כ"ש במקום דאיכא ריעותא אלימתא גבי מיעוטא. ולגבי רובא ליתא ריעותא. אימר הוכר עוברה ולא אדעתייהו (ול"ד ליבמה שנשאת בתוך ג"ח. דכבר הויא נשואה. והויא מילתא דרמיא עלייהו. למידע אי הוכר עוברה או לא. דייקי. כי היכי דלא לפגע בערוה. אמרינן מדלא הוכר אתרע ליה רובא. משא"כ בפנויה דלא אסקי אדעתיה לגמרי לחוש לזנות) ולא דייקי אבתריה כלל. והשתא דאגלאי מילתא דאיכא חששה דזנות לפני נישואין. דילמא האי ולד מרובא דבני תשעה הוי. שמא צריך לילך בה ג"כ להחמיר מספק. ולהטיל עליה חומרי פנויה שנתעברה. ונחוש לדעת הרמב"ם דמחמיר בפנויה שנתעברה. אפילו במודה. כ"ש בזה שנראה כמכחיש שלא בא עליה לפני החתונה. כפי משמעות לשון השאלה. מדחייש לה קצת דילמא איעברא לה מעיקרא. ורוצה להוציאה בגט. אם אמת הדבר שנתעברה קודם החופה. מכלל שאינו מודה שהוא בא עליה לפני נשואין (לכן אפילו אם שוב יחזור בו ויאמר כן הדבר שבא עליה קודם. וצדקה ממנו היא הרה. עדיין צל"ע אי מהימן. כמש"ל בס"ד) דלכאורה הא גריעא מדבר מכוער. דתצא מבעל. אפילו ע"י עד אחד דמהימן ליה. דילמא הא עדיף. דאנן סהדי. מאחר שפסק וסתה. נדון אותה כהוכר עוברה. ואיך מעידין עלה אשה שילדה לשבעה חדשים. וכרסה בין שניה לסוף שני חדשים או קודם (אע"פ שהשאלה היא סתומה בזה) עלובה היא. מתוך חופתה. משנודע סלוק דמיה. ואע"ג דהתם איסור א"א. והכא פנויה. מ"מ גם בזו כמה איסורים קלים וחמורים תלוים בה (כמו שהצענו בפתח דברינו הספקות בדינים המסתעפים מנדון הזה והביאונום במספר) גם מה לי איסור חמור. מה לי איסור קל. כל איסורא דאורייתא לחומרא. אף בלי ריעותא והוכחה לאיסור יותר מלהיתר. ולפחות נחוש לו גם לבעל הלז אם הוא כהן. או לפסלה לכהונה לאחר מותו. ואצ"ל לפ"ז דאיכא למיחש במקום יבום. ולענין אכילת תרומה וקדשים ולטמא לולד זה אם בעל זה כהן. ולבניו הכהנים. שלא יטמאו לאחיהם הלז. ולענין יורשין זה את זה אם לא.
67
ס״חומסקנא לקולא
ברם לכי מעיינינן בה. לא חשיבא ריעותא מחמת שפסק וסתה ירח ימים (אפילו הוא ודאי. כ"ש שעדיין צריך בירור איך נודע שכך הוא באמת בלי מכחיש) לא מיבעיא אם קטנה היתה כשנשאת אע"פ שכבר ראתה ג"כ (גם זה צריך חקירה תחלה) הא קיי"ל כר"א בארבע (נדה ז"ב) אלא אפילו גדולה היא. גם כבר קבעה לה וסת. ושינתה מדתה. האמרינן ריש כתובות דאיכא נשי דמשניין וסתייהו ש"מ מילתא דשכיחא היא. וקיי"ל נמי וסתות דרבנן. וכ"ש אחר שלא פסקה רק ירח ימים. שהיא עונה בינונית. דלא מיקרי כה"ג סילוק דמים. ואין לתלותו בעובר. דהא גם מעוברת אינה מוחזקת במסולקת דמים. אלא משיוכר עוברה כדתנן פ"ק דנדה. שאינו פחות מג"ח. על כן זו שפסקה מלראות עונה אחת. אינה הוכחה ודאית על הריון כלל. אלא שינוי וסת הוא דקגרים. ועוד שכפי הנראה מלשון השאלה דגם בסוף ימי עבורה לא נסתלקו דמיה של זו. ועל כן הוצרכה לטבול במים קרים. והיא שגרמה לה בטרם תחיל ילדה. ואיך א"כ גרם העובר סילוק דמיה בתחלה קודם הכרת העובר. כלפי לייא. וכל זה בהנחת הפסק וסתה לודאי. בלי הכחשה ופקפוק.
ברם לכי מעיינינן בה. לא חשיבא ריעותא מחמת שפסק וסתה ירח ימים (אפילו הוא ודאי. כ"ש שעדיין צריך בירור איך נודע שכך הוא באמת בלי מכחיש) לא מיבעיא אם קטנה היתה כשנשאת אע"פ שכבר ראתה ג"כ (גם זה צריך חקירה תחלה) הא קיי"ל כר"א בארבע (נדה ז"ב) אלא אפילו גדולה היא. גם כבר קבעה לה וסת. ושינתה מדתה. האמרינן ריש כתובות דאיכא נשי דמשניין וסתייהו ש"מ מילתא דשכיחא היא. וקיי"ל נמי וסתות דרבנן. וכ"ש אחר שלא פסקה רק ירח ימים. שהיא עונה בינונית. דלא מיקרי כה"ג סילוק דמים. ואין לתלותו בעובר. דהא גם מעוברת אינה מוחזקת במסולקת דמים. אלא משיוכר עוברה כדתנן פ"ק דנדה. שאינו פחות מג"ח. על כן זו שפסקה מלראות עונה אחת. אינה הוכחה ודאית על הריון כלל. אלא שינוי וסת הוא דקגרים. ועוד שכפי הנראה מלשון השאלה דגם בסוף ימי עבורה לא נסתלקו דמיה של זו. ועל כן הוצרכה לטבול במים קרים. והיא שגרמה לה בטרם תחיל ילדה. ואיך א"כ גרם העובר סילוק דמיה בתחלה קודם הכרת העובר. כלפי לייא. וכל זה בהנחת הפסק וסתה לודאי. בלי הכחשה ופקפוק.
68
ס״טוכן יש להוכיח מההיא דהחולץ (מב"א) ולבדוק בהלוכה. ודחיק בשינויא. ולא פריך תו ולבדקה אי פסק וסתה. אלא ע"כ אפילו פסק וסתה. איכא למימר דילמא מ"מ לאו מעוברת היא. עם שיש לדחות. לעולם אימא אי ידעינן ברי דפסק וסתה. אה"נ אמרינן ודאי מעוברת היא. מיהא כי לא פסק. אכתי ספקא הוי. שמא לא נסתלק האורח עד שיוכר עוברה כנ"ל. או דילמא מסתרת ראייתה גם מעלמת הפסקתה. וליכא למיקם עלה דמילתא שפיר. משא"כ בהכרת העובר. שאינה יכולה להסתירו. ונקט תלמודא מילתא פסיקא. דמוציאה מכל ספק. דמכי הוכר עוברה. הא ודאי איעברא לה. ואי לא הוכר. ס"ד ודאי לא מיעברא.
69
ע׳הדרן למילתין במאי דקמן. דפסק וסתה חודש ימים. פשיטא דליכא למיחש עכ"פ בבעל ישראל. וכן אם היתה ארוסה לו. ופסק וסתה בימי אירוסין. לישראל שריא אליבא דכ"ע. אפילו נימא דמספקא לא נפקא. מיהא ס"ס הוי (משא"כ באשת כהן צל"ע עדיין. כמש"ל בס"ד).
70
ע״אוכחא דהתרא עדיף
אבל משום לעז גרידא. וגם לחששה דמינקת חברו. נראה פשוט שאין לו לחוש כלל. דאפילו את"ל ספיקא הוי. ספק דרבנן לקולא. מכ"ש שאין להחליט להכניסו בכלל ספק לגמרי. מדחזינן דאפילו באיסור נדה דחמיר. לא חיישינן בעבר הוסת ולא מצאה דם. אע"ג דהאיכא למימר אורח בזמנו בא. ודילמא ראתה ולאו אדעתה ונתקנח הדם. אפ"ה לא חיישינן באיסור כרת. אלא תלינן בשינוי וסת המצוי באשה. גם בלי עיבור כ"ש בהני חומרי דרבנן. דהכי נמי נימא הכא. וסת הוא דשנאי והאי בר שבעה הוא. וכמה ולדות בני שבעה בריאים הם (ועיין בב"י סוף טא"ה. חידוש גדול יתר מאד. בשם הרשב"ץ ותשובת רשב"א)
אבל משום לעז גרידא. וגם לחששה דמינקת חברו. נראה פשוט שאין לו לחוש כלל. דאפילו את"ל ספיקא הוי. ספק דרבנן לקולא. מכ"ש שאין להחליט להכניסו בכלל ספק לגמרי. מדחזינן דאפילו באיסור נדה דחמיר. לא חיישינן בעבר הוסת ולא מצאה דם. אע"ג דהאיכא למימר אורח בזמנו בא. ודילמא ראתה ולאו אדעתה ונתקנח הדם. אפ"ה לא חיישינן באיסור כרת. אלא תלינן בשינוי וסת המצוי באשה. גם בלי עיבור כ"ש בהני חומרי דרבנן. דהכי נמי נימא הכא. וסת הוא דשנאי והאי בר שבעה הוא. וכמה ולדות בני שבעה בריאים הם (ועיין בב"י סוף טא"ה. חידוש גדול יתר מאד. בשם הרשב"ץ ותשובת רשב"א)
71
ע״בגם האמתלא של הטבילה במים קרים. נראה דשפיר קאמרה. אמתלא מעליא היא. אע"ג דלכאורה איפכא שמעינן במתני' שחרדה מסלקת את הדמים. איברא הא אשכחן נמי דא"ר אותתחלחל המלכה שפרסה נדה. וכדפרכה תלמודא בפרק היה נוטל. ומשנינן בעתותא מרפיא. דכוותה אשכחן נמי בגמרא פרק תנוקת. בההיא דאתיא לקמיה דרבי א"ל לאבדן זיל בעתה. בעתה ונפל מנה חררת דם וכיון שהבהלה והביעות מביאין את הדמים. ממילא העובר נמשך אחריהם. שהוא מתעורר לצאת בסבה קלה כידוע. אף כי בשפע הדמים שמהם חיותו.
72
ע״גואין כאן בית מיחוש כלל גם לא לפ"מ אם לא שנתברר סילוק דמיה
ואף זה המאורע מסייע לה להצילה משפת לשון. ודבת עם מחמת פסיקת הוסת מדת ימים. שבודאי אין זה מעיד על הריון באשה זו (עכ"פ. אף אם הוא סימן עיבור בשאר נשים) כי א"כ יש להפליא איך שינתה מדתה כל כך. שבתחלת ימי עיבורה נפסק הוסת. חדל להיות אורח כנשים. קודם הכרת העובר. אע"פ שעדיין איננה בחזקת מסולקת דמים. ובסוף ימי עיבורה. אחר שכבר הוחזקה מעוברת ומסולקת דמים בודאי. חזרה לראות. כי על כן ירדה לטהרה. ותהי להפך מן הנשים. שבימי עבורן הודאין (ר"ל אחר הכרת עובר) פוסקות מלראות (דמשו"ה דיה שעתה) הא על כרחין הפסק הוסת הראשון. עד שקר הוא לעובר. והיה בכזב בלדתה אותו. אלא ודאי שינוי וסת בעלמא הוא שקרה לה אז (אם אמת הדבר) והרי א"כ מצד זה. יש כאן עד המסייעה להעמידה על חזקת כשרותה. ואין מקום לחשד מחמת האורח. ששהא לבוא פעם אחת בחודש (אצ"ל אם קטנה היתה אז כשהתחילה לראות ופסקה) עוד מעט ושינתה מדתה וחזרה לקדמותה (דמשו"ה נמי דיה שעתה) עד שגם בימי עיבורה לא נפסק מקור דמיה. או שמא קול בעלמא היה. שפסק וסתה קודם נישואין. ולא נתברר אמתתו. כה"ג פשיטא דליכא למיחש מידי. מאן דחייש לה. לא חש לקמחיה.
ואף זה המאורע מסייע לה להצילה משפת לשון. ודבת עם מחמת פסיקת הוסת מדת ימים. שבודאי אין זה מעיד על הריון באשה זו (עכ"פ. אף אם הוא סימן עיבור בשאר נשים) כי א"כ יש להפליא איך שינתה מדתה כל כך. שבתחלת ימי עיבורה נפסק הוסת. חדל להיות אורח כנשים. קודם הכרת העובר. אע"פ שעדיין איננה בחזקת מסולקת דמים. ובסוף ימי עיבורה. אחר שכבר הוחזקה מעוברת ומסולקת דמים בודאי. חזרה לראות. כי על כן ירדה לטהרה. ותהי להפך מן הנשים. שבימי עבורן הודאין (ר"ל אחר הכרת עובר) פוסקות מלראות (דמשו"ה דיה שעתה) הא על כרחין הפסק הוסת הראשון. עד שקר הוא לעובר. והיה בכזב בלדתה אותו. אלא ודאי שינוי וסת בעלמא הוא שקרה לה אז (אם אמת הדבר) והרי א"כ מצד זה. יש כאן עד המסייעה להעמידה על חזקת כשרותה. ואין מקום לחשד מחמת האורח. ששהא לבוא פעם אחת בחודש (אצ"ל אם קטנה היתה אז כשהתחילה לראות ופסקה) עוד מעט ושינתה מדתה וחזרה לקדמותה (דמשו"ה נמי דיה שעתה) עד שגם בימי עיבורה לא נפסק מקור דמיה. או שמא קול בעלמא היה. שפסק וסתה קודם נישואין. ולא נתברר אמתתו. כה"ג פשיטא דליכא למיחש מידי. מאן דחייש לה. לא חש לקמחיה.
73
ע״דאכן אם הגיעו לדבר הברור. שפסק וסתה בודאי בימי בגרותה. אחר שקבעה לה וסת ג"פ. וטען הבעל שלא ידעה לפני נישואין. ומאיסא עליו. או שפגם הוא לו ולב"מ. ואית ביה משום לתא דנטען. ואי משום דכנסה בחזקת כשרה (כ"ש אם בחזקת בתולה כנס) נ"ל דטענתו טענה. אע"ג דפשיטא לא מצי לאפסודה כתובתה כלל. אפילו אם בחזקת בתולה נשאת. שהרי מעתה אין לו טענת בתולים. אפילו לא שהה אלא שלשים יום ולא טען (אפילו היה בחור כשנשאה. דלא קים ליה בטענת פ"פ. אצ"ל בטענת דמים אף בנשוי) מדשתיק. מחיל. ואיהו דאפסיד אנפשיה.
74
ע״האבל מ"מ אין מקום להפסידה לא כתובה ולא תוספת דלא כמהרי"ט
ואצ"ל אם כנסה בחזקת בעולה. דלא מצי לאפסודה כתובתה מנה. כדסליקא אדעתא דמהרי"ט בתשובה הנ"ל. דמדמי לה לההיא דהעלה לבו טינא. שאסרו לה אפילו לספר עמו אחורי הגדר. משום פ"מ. שאני התם דכי מספרת עמו. באותה שעה הוי ביזוי ופ"מ. משא"כ בנדון שלו ושלנו זה. בשעה שנפגמה (לפי הודאת ההנחה) עדיין לא נקרא שמו עליה. ומאן לימא לן דמטי ליה ולב"מ פגמא בהכי. ולא לבניה אשר תלד ממנו. וכ"ש לבני משפחה. דילמא נאנסה. ולית בה נמי משום מאיסותא לגמרי. שהרי בחזקת בעולה כנסה. אף לא משום חשדא ופריצותא. היכא דלא דיימא כלל מעלמא כנדון דמהרי"ט (וכענין שאלתנו הסתומה). ולכן גם בזו לא ירדתי לסוף דעתו של מהרי"ט שרצה להחליטה לפרוצה. הא אפילו למאי דקסבר מר. דלא אמרינן כה"ג שפורא גרים. מ"מ הרי לא נזכר בנדון ההוא שיצא עליה שם רע. ולא רננו אחריה אלא שמא בא עליה. קודם נישואין. וכי זה כדאי לשום לה עלילות דברים. כל כמיניה. ודילמא מניה דידיה הוא. ואפילו ביצא קול גמור שזנתה. אפילו בא"א דחמיר איסורא. ברננה לא מפקינן אתתא מבעלה. כ"ש לקלא דמקמי נישואין וקול דברים בעלמא. שאין לו על מה לסמוך. ואמתלא בצדו. דלא מצי למימר מאיסא עלי. ולא נימא ליה זיל אפקה. אף כי לעבור על תקנת רגמ"ה. בלא סבה כלל. מאן ספין מאן רקיע. וכ"ש דליכא לאפקועי ממונא דכתובת בעולה מנה. דנקיטא שטרא. גם כל מעשה ב"ד כגבוי דמי. היכי ס"ד דהרב. דתפקע בכדי.
ואצ"ל אם כנסה בחזקת בעולה. דלא מצי לאפסודה כתובתה מנה. כדסליקא אדעתא דמהרי"ט בתשובה הנ"ל. דמדמי לה לההיא דהעלה לבו טינא. שאסרו לה אפילו לספר עמו אחורי הגדר. משום פ"מ. שאני התם דכי מספרת עמו. באותה שעה הוי ביזוי ופ"מ. משא"כ בנדון שלו ושלנו זה. בשעה שנפגמה (לפי הודאת ההנחה) עדיין לא נקרא שמו עליה. ומאן לימא לן דמטי ליה ולב"מ פגמא בהכי. ולא לבניה אשר תלד ממנו. וכ"ש לבני משפחה. דילמא נאנסה. ולית בה נמי משום מאיסותא לגמרי. שהרי בחזקת בעולה כנסה. אף לא משום חשדא ופריצותא. היכא דלא דיימא כלל מעלמא כנדון דמהרי"ט (וכענין שאלתנו הסתומה). ולכן גם בזו לא ירדתי לסוף דעתו של מהרי"ט שרצה להחליטה לפרוצה. הא אפילו למאי דקסבר מר. דלא אמרינן כה"ג שפורא גרים. מ"מ הרי לא נזכר בנדון ההוא שיצא עליה שם רע. ולא רננו אחריה אלא שמא בא עליה. קודם נישואין. וכי זה כדאי לשום לה עלילות דברים. כל כמיניה. ודילמא מניה דידיה הוא. ואפילו ביצא קול גמור שזנתה. אפילו בא"א דחמיר איסורא. ברננה לא מפקינן אתתא מבעלה. כ"ש לקלא דמקמי נישואין וקול דברים בעלמא. שאין לו על מה לסמוך. ואמתלא בצדו. דלא מצי למימר מאיסא עלי. ולא נימא ליה זיל אפקה. אף כי לעבור על תקנת רגמ"ה. בלא סבה כלל. מאן ספין מאן רקיע. וכ"ש דליכא לאפקועי ממונא דכתובת בעולה מנה. דנקיטא שטרא. גם כל מעשה ב"ד כגבוי דמי. היכי ס"ד דהרב. דתפקע בכדי.
75
ע״וומאי דסא"ד דהרב דאפשר בדין להוציאה בלי תוספת. דאדעתא למשקל ולמפק לא כתב לה. זו קשה מן הראשונה. שאם אינה מפסדת עקר כתובה. דרבנן הוא דאחייבוהו בע"כ. כ"ש תוספת דמדעתיה כתב לה. ורצה לזוק בנכסיו. ומשום חבת ביאה זכיא ביה. ועוד אטו מי לאו ק"ו הוא מבתולה. דאע"ג דהא ודאי יש לו טענת בתולים ומפסידה עקר כתובה. מטעם שהם אמרו והם אמרו. אפ"ה הלכה פסוקה היא שאינה מפסדת תוספת. דמנפשיה כתב לה. צורך לומר כנסה בחזקת בעולה. דהא לית ליה טענה כלל לאפסודה עקר כתובתה (בפנויה. ולישראל מיהא ליכא לאשכוחי הפקעת כתובה כה"ג) עאכ"ו שאינו יכול להפסידה תוספת. שזכתה בו ע"י שעבוד עצמו מרצונו. מפני חבת ביאה ראשונה. ועמו"ק סס"ח.
76
ע״זובמ"כ דמהרי"ט. מדמי מילי דלא דמיין להדדי. וכי מה ענין אותה שאמרו בנתגרשה מן האירוסין שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה. וכיון דלא טעם בה טעם ביאה. אזיל ליה חיובא. משום דבמתנה אזלינן בתר אומדנא. ושניא היא הך דנדון דידיה. שכבר בא עליה וילדה. פשיטא דזכתה בתוספת. אף משום חיבת ביאה גרידא. ומי מצי מפיק לה. ולמפקע שעבודה אפילו בטענה ודאית מה גם בספק. הא מילתא דתמיהא. כנראה הך תשובה לאו דסמכא. ודינקותיה היא.
77
ע״חמיהא כי דיימא מעלמ' מצי לגרשה בע"כ. והא נמי דלא כמהרי"ט דלא חייש לה לגמרי אע"ג דבכה"ג איכא למיחש בה טובא
מיהא כי דיימא מעלמא. ודאי אית בה משום מאיסותא ופריצותא בדלא ידע בה מעיקרא. שפיר עבד כי מגרשה. אפילו הוא ישראל. והיא פנויה היתה כשנחשדה על הזנות (והוא לא ידע כשנשאה) אע"ג דלא חייש לה מהרי"ט. לא ידענא מאי טעמא לא מצי למטען מקח טעות. מי גרעא מטענת מומין ונדרים. לא מיבעיא בדומה כשהיתה א"א ונתגרשה. דמתחייב בנפשו הנושאה כמ"ש ז"ל עה"פ והלכה והיתה לא"א ומת וגו'. אלא אפילו בדומה פנויה. פשיטא דלא שפיר עביד הלוקחה לאשה. ומומא הוי בלי ספק. כשלא הכיר בה מתחלה.
מיהא כי דיימא מעלמא. ודאי אית בה משום מאיסותא ופריצותא בדלא ידע בה מעיקרא. שפיר עבד כי מגרשה. אפילו הוא ישראל. והיא פנויה היתה כשנחשדה על הזנות (והוא לא ידע כשנשאה) אע"ג דלא חייש לה מהרי"ט. לא ידענא מאי טעמא לא מצי למטען מקח טעות. מי גרעא מטענת מומין ונדרים. לא מיבעיא בדומה כשהיתה א"א ונתגרשה. דמתחייב בנפשו הנושאה כמ"ש ז"ל עה"פ והלכה והיתה לא"א ומת וגו'. אלא אפילו בדומה פנויה. פשיטא דלא שפיר עביד הלוקחה לאשה. ומומא הוי בלי ספק. כשלא הכיר בה מתחלה.
78
ע״טואף גם זאת לא ידעתי. מדוע לא חשש הרב באותו נדון לאיסורא דנטען (ביחוד לפי שטתו דחשיב לה יצא עליה ש"ר) והא אפילו כי דיימא מניה בלחוד. אסורא ליה. כדחייש לה הרא"ש אף בפנויה. והחזקתי דעה זו בלח"ש בס"ד (והיינו כי מכחיש. מיהו כי מודה ליכא דאמר).
79
פ׳המפרשים רמו דר"מ אדר"מ ונדחקו בו מאד. ולדידי חזי דלק"מ
ואיברא כי דיימא מעלמא נמי. אף שהיתה פנויה. יש כאן חששות הרבה. ספקי דדינא טובא. כי הנה הר"מ (פ"ג דיבום וחליצה) כתב מי שזנה עם פנויה או עם א"א שנתעברה. ואמרה זה העובר ממנו הוא. ואפילו הוא מודה. אע"פ שהוא בנו לענין ירושה. ה"ז ספק. לענין יבום. שכמו שזנתה עמו. זנתה עם אחרים. ומאין יוודע הדבר שזה בנו ודאי. והרי אין לו חזקה. ולעולם הוא ספק. ולהחמיר דנין בו. ולא מתייבמת. עכ"ל. והנה נתקשו בדבריו. ורמו דידיה אדידיה. דבפ"ח מה"ל תרומות כתב וז"ל. מי שאנס ופתה אותה כהן וילדה. אוכלת בשביל בנה. עכ"ד. לכן נדחקו בו מאד במ"ש בה"ל יבום. ויש שדחהו בשתי ידיו. ואנכי לא ידעתי מה עול מצאו בו כי רחקו מעליו. לענ"ד לק"מ. ואין כאן סתירה כלל. דגבי תרומה פסק כלישנא קמא דגמרא פרק אלמנה. וכמ"ש גם הה"מ. דהיינו בלא דיימא מעלמא. אלא מניה דידיה לחודיה. וכדדייק לישניה שפיתה ואנס. דידעינן בודאי ונתברר ע"פ עדים אשר כן עשה. והיתה האשה ההיא בחזקת כשרות מאז ועד עתה. לא נחשדה על אחר כלל. דליכא לספוקי מאחר לגמרי. העמד אשה על חזקתה ככל פנויות דעלמא. ואפילו במפותה אמרינן השתא הוא דאתרעאי. בשביל כך לא הוחזקה מופקרת לכל אדם. ברם הכא בדין יבום. בדיימא מעלמא איירי. כדמשמע לישניה התם. דנקט שזנה במוחזקת לזונה קדשה קאמר. דייקא נמי דומיא דא"א. בהך ודאי אמרינן. כי היכא דאפקרא נפשה לגביה דהאך. אפקרא נמי נפשה לעלמא בידוע. על כן אבדה חזקתה. והכל קרובים אצלה. מהיכא תיתי למשדייה לולד בר מאה פפי. בתריה דידיה. משא"כ התם בה"ל תרומות. באנס ופתה לפנינו את הכשרה (או אפילו לא ראינו ולא ידענו רק ע"פ עצמם. ולא יצא עליה קול מעולם. לגרוע חזקתה ולחשדה גם מאחר) וכדפריש הר"מ גופיה שם. באמרו והוא שלא יצא עליה קול דהוי ליה איהו ודאי. וכ"ע אפילו בספק לית בהו גבה. דאוקי אשה אחזקתה. דידיע לן ודאי דלא יצא עליה ש"ר. ולא הורעה חזקת כשרותה ואינהו תרוייהו קמודו דמניה הוא. וליכא ריעותא כלל לאכחושי להו. פשיטא על כרחין בתר דידיה שדינן ליה. דאפילו ספק אינו מוציא מידי ודאי. כ"ש במקום שאין טעם להכניסו בכלל ספק. ובכן נסתלק משא הקושיא מפסקי הר"מ הללו. והשתא דאתינן להכי. שפיר איכא לאוקמה לההיא דבה"ל תרומות הנ"ל בתרומה דאורייתא. סתמו כפירושו. לא כמו שנדחקו בו להעמידה בתרומה דרבנן דווקא. שא"צ כלל לומר כך.
ואיברא כי דיימא מעלמא נמי. אף שהיתה פנויה. יש כאן חששות הרבה. ספקי דדינא טובא. כי הנה הר"מ (פ"ג דיבום וחליצה) כתב מי שזנה עם פנויה או עם א"א שנתעברה. ואמרה זה העובר ממנו הוא. ואפילו הוא מודה. אע"פ שהוא בנו לענין ירושה. ה"ז ספק. לענין יבום. שכמו שזנתה עמו. זנתה עם אחרים. ומאין יוודע הדבר שזה בנו ודאי. והרי אין לו חזקה. ולעולם הוא ספק. ולהחמיר דנין בו. ולא מתייבמת. עכ"ל. והנה נתקשו בדבריו. ורמו דידיה אדידיה. דבפ"ח מה"ל תרומות כתב וז"ל. מי שאנס ופתה אותה כהן וילדה. אוכלת בשביל בנה. עכ"ד. לכן נדחקו בו מאד במ"ש בה"ל יבום. ויש שדחהו בשתי ידיו. ואנכי לא ידעתי מה עול מצאו בו כי רחקו מעליו. לענ"ד לק"מ. ואין כאן סתירה כלל. דגבי תרומה פסק כלישנא קמא דגמרא פרק אלמנה. וכמ"ש גם הה"מ. דהיינו בלא דיימא מעלמא. אלא מניה דידיה לחודיה. וכדדייק לישניה שפיתה ואנס. דידעינן בודאי ונתברר ע"פ עדים אשר כן עשה. והיתה האשה ההיא בחזקת כשרות מאז ועד עתה. לא נחשדה על אחר כלל. דליכא לספוקי מאחר לגמרי. העמד אשה על חזקתה ככל פנויות דעלמא. ואפילו במפותה אמרינן השתא הוא דאתרעאי. בשביל כך לא הוחזקה מופקרת לכל אדם. ברם הכא בדין יבום. בדיימא מעלמא איירי. כדמשמע לישניה התם. דנקט שזנה במוחזקת לזונה קדשה קאמר. דייקא נמי דומיא דא"א. בהך ודאי אמרינן. כי היכא דאפקרא נפשה לגביה דהאך. אפקרא נמי נפשה לעלמא בידוע. על כן אבדה חזקתה. והכל קרובים אצלה. מהיכא תיתי למשדייה לולד בר מאה פפי. בתריה דידיה. משא"כ התם בה"ל תרומות. באנס ופתה לפנינו את הכשרה (או אפילו לא ראינו ולא ידענו רק ע"פ עצמם. ולא יצא עליה קול מעולם. לגרוע חזקתה ולחשדה גם מאחר) וכדפריש הר"מ גופיה שם. באמרו והוא שלא יצא עליה קול דהוי ליה איהו ודאי. וכ"ע אפילו בספק לית בהו גבה. דאוקי אשה אחזקתה. דידיע לן ודאי דלא יצא עליה ש"ר. ולא הורעה חזקת כשרותה ואינהו תרוייהו קמודו דמניה הוא. וליכא ריעותא כלל לאכחושי להו. פשיטא על כרחין בתר דידיה שדינן ליה. דאפילו ספק אינו מוציא מידי ודאי. כ"ש במקום שאין טעם להכניסו בכלל ספק. ובכן נסתלק משא הקושיא מפסקי הר"מ הללו. והשתא דאתינן להכי. שפיר איכא לאוקמה לההיא דבה"ל תרומות הנ"ל בתרומה דאורייתא. סתמו כפירושו. לא כמו שנדחקו בו להעמידה בתרומה דרבנן דווקא. שא"צ כלל לומר כך.
80
פ״אגם מ"ש אמ"ה ז"ל בישוב דר"מ לא נהלם לי
וראיתי למר אבא ז"ל בספר תשובותיו (סמ"ד) כתב לתרץ דר"מ. דבתרומה דחזקת הולד לצורך אמו כו'. מהני להחזקת הולד שבמעיה. דמוקמינן ליה בחזקת זה שבא עליה. להאכילה בתרומה לכשיולד. עכ"ל. בער אנכי ולא אבין מה טיבה של חזקה זו. מגוף שאין לו חזקה לעצמו. האי ולד מכח אמיה קאתי. מאי אולמיה מינה דידה. ומש"ע אבל ביבום שבא לפטור אשתו מכח ולד זה כו'. לא מהני חזקת ולד זה לפטור אשה אחרת. כאותה דהמדיר. רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך ע"כ. לא אדע מה ענין ההיא סיפא דמוקמינן לה אחזקה דגופא. מאחר שנכנסה לרשות הבעל. והיא תובעתו בשלה. משא"כ ברישא. דהוי ליה מנה לאבא בידך. לא אמרינן העמד הגוף על חזקתו. והא ודאי איכא למשמע מנה אפכא. דלא מהניא חזקה כה"ג מגוף לחברו. הכא נמי דכוותה הו"ל מנה לבני בידך. ואיך יועיל לה הירך. שעדיין אין לו חזקה אף לעצמו. היאך יתן לזולתו. מה שאין לו. ולכשיוולד. גופא אחרינא הוא דהוי. ומגוף לגוף לא אמרינן חזקה. (כדאיתא. וכן לדברי המכשיר בה. פוסל בבתה) אף במקום שיש לאחד מהם חזקה. וכבר היו לאחדים. כ"ש כשאין מציאות חזקה. לא לאחד מהם ולא לשניהם יחד. לפי ההנאה. ומיחוורתא כדשנינן.
וראיתי למר אבא ז"ל בספר תשובותיו (סמ"ד) כתב לתרץ דר"מ. דבתרומה דחזקת הולד לצורך אמו כו'. מהני להחזקת הולד שבמעיה. דמוקמינן ליה בחזקת זה שבא עליה. להאכילה בתרומה לכשיולד. עכ"ל. בער אנכי ולא אבין מה טיבה של חזקה זו. מגוף שאין לו חזקה לעצמו. האי ולד מכח אמיה קאתי. מאי אולמיה מינה דידה. ומש"ע אבל ביבום שבא לפטור אשתו מכח ולד זה כו'. לא מהני חזקת ולד זה לפטור אשה אחרת. כאותה דהמדיר. רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך ע"כ. לא אדע מה ענין ההיא סיפא דמוקמינן לה אחזקה דגופא. מאחר שנכנסה לרשות הבעל. והיא תובעתו בשלה. משא"כ ברישא. דהוי ליה מנה לאבא בידך. לא אמרינן העמד הגוף על חזקתו. והא ודאי איכא למשמע מנה אפכא. דלא מהניא חזקה כה"ג מגוף לחברו. הכא נמי דכוותה הו"ל מנה לבני בידך. ואיך יועיל לה הירך. שעדיין אין לו חזקה אף לעצמו. היאך יתן לזולתו. מה שאין לו. ולכשיוולד. גופא אחרינא הוא דהוי. ומגוף לגוף לא אמרינן חזקה. (כדאיתא. וכן לדברי המכשיר בה. פוסל בבתה) אף במקום שיש לאחד מהם חזקה. וכבר היו לאחדים. כ"ש כשאין מציאות חזקה. לא לאחד מהם ולא לשניהם יחד. לפי ההנאה. ומיחוורתא כדשנינן.
81
פ״בדברי הרא"ש בתשובה בדין ולד שאומר עליו מי שנול' ברשותו שבנו הוא לענין ירושה. תמוהים מאד דקבעי לאפקועי ירושה בכדי
עתה נשובה ונחקורה דינו של ולד מפנויה. שמודה הבועל שממנו הוא. אם נחשב בנו ודאי בכך לכל דבר. לענין כמה איסורי תורה הנתלים בזה. ולירשו ג"כ. ולעמוד על בירור הלכה זו צריכין אנו להציע דברי תשו' הרא"ש (כלל פ"ב ס"א) בנדון מעשה שאירע אחד הכניס פנויה לביתו וילדה זכר ברשותו. ועדים מעידים שאמר עליו שהוא בנו. אח"כ מת אותו אדם (ונבליע קצת דברי טענתנו עליו כדי למעט הטרחא. ונציג לשוננו בין שני חצאי עיגול. גם אגיה לשונו של הרא"ש במקום שצריך להגהה ותקון ואסגיר המלות החסרות המוכרחות להוסיף בו בין שני קווי חצי ג"ע) כתב שם הרא"ש וז"ל אמנם צ"ע אם יש לסמוך על דבריו שאמר שהוא בנו. לענין הירושה. ולפטור אלמנתו מחליצה. ומההיא דפי"נ האומר זה בני נאמן לירשו ולפטור אשתו. אין להביא ראיה לנדון זה. דהתם בבא ממד"ה. דנאמן לענין ירושה. במגו דאי בעי יהביה ליה במתנה. ולענין יבום הואיל ובידו לפטרה בגט. אבל בנ"ז אפילו במגו לא מהימן. דאיהו גופיה לא ידע בודאי. דשמא גם אחר בא עליה. אלא דאמר בדדמי. ודמיא להא דפרק האומנין ההוא גברא דאוגיר חמרא לחבריה א"ל לא תיזיל באורחא דנ"פ דאיכא מיא כו'. אזיל באורחא דנ"פ ומית חמרא. א"ל אין באורחא דנ"פ אזלי ומיהו לא הוו מיא כו'. אמר אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. והלכתא כאביי אלמא (אע"ג) דעדות ליכא שהיו שם מים בשעה שהלך (זה ודאי מוכרח. דאל"ה. לא הוה אמר רבה מה לו לשקר) אלא שרוב פעמים מצוי שם מים (לא כך אני אומר. אלא יודעים היו בבירור שאותו הדרך מוחזק במים תמיד. ולא משום רוב פעמים בלבד. דאיכא למימר ניחוש למיעוט. ולא נפיק ממונא מחזקת מריה. דאין הולכין בממון אחר הרוב. אלא כיון שכל פעם היה מוחזק אותו דרך במים. אין צריך לידע עוד. איך הוא עכשיו. דמוקמינן ליה אחזקתיה. כיון שלא נודע אפילו פעם אחת שנשתנה מדתו של הדרך ההוא. הרי הוא ודאי גם עתה. כשהיה בכל זמן. דכה"ג דוקא הוא דמקרי אנן סהדי. ואילו היה מיעוט כנגדו. אז לא היה אומר אביי מלל"ש במקום עדים לא אמרינן. דבהדי סהדי שקרי למה לן) הו"ל מגו במקום עדים. הכא נמי אנן סהדי דאיהו לא ידע בודאי שהוא בנו. שהרי לא היתה חבושה עמו בבה"א משעת ביאה עד שילדה. ול"ד לאשת איש דאמרי רוב בעילות אחר הבעל. אבל בביאת זנות. איכא למימר כמו שהוא בא עליה בזנות. גם אחרים באו עליה. ובדדמי אמר שהוא בנו מספק. כי אי אפשר לו לידע בודאי. הילכך אין כאן מגו. דהו"ל מגו במקום עדים עכ"ד (חוץ ממה שהבלעתי בו מדעתי בין שני חצאי לבנה). והמה נפלאו ממני כמו שאבאר עוד בעזה"י. מלבד מה שכבר הזכרנו. והצגנו תשובתו בצדו.
עתה נשובה ונחקורה דינו של ולד מפנויה. שמודה הבועל שממנו הוא. אם נחשב בנו ודאי בכך לכל דבר. לענין כמה איסורי תורה הנתלים בזה. ולירשו ג"כ. ולעמוד על בירור הלכה זו צריכין אנו להציע דברי תשו' הרא"ש (כלל פ"ב ס"א) בנדון מעשה שאירע אחד הכניס פנויה לביתו וילדה זכר ברשותו. ועדים מעידים שאמר עליו שהוא בנו. אח"כ מת אותו אדם (ונבליע קצת דברי טענתנו עליו כדי למעט הטרחא. ונציג לשוננו בין שני חצאי עיגול. גם אגיה לשונו של הרא"ש במקום שצריך להגהה ותקון ואסגיר המלות החסרות המוכרחות להוסיף בו בין שני קווי חצי ג"ע) כתב שם הרא"ש וז"ל אמנם צ"ע אם יש לסמוך על דבריו שאמר שהוא בנו. לענין הירושה. ולפטור אלמנתו מחליצה. ומההיא דפי"נ האומר זה בני נאמן לירשו ולפטור אשתו. אין להביא ראיה לנדון זה. דהתם בבא ממד"ה. דנאמן לענין ירושה. במגו דאי בעי יהביה ליה במתנה. ולענין יבום הואיל ובידו לפטרה בגט. אבל בנ"ז אפילו במגו לא מהימן. דאיהו גופיה לא ידע בודאי. דשמא גם אחר בא עליה. אלא דאמר בדדמי. ודמיא להא דפרק האומנין ההוא גברא דאוגיר חמרא לחבריה א"ל לא תיזיל באורחא דנ"פ דאיכא מיא כו'. אזיל באורחא דנ"פ ומית חמרא. א"ל אין באורחא דנ"פ אזלי ומיהו לא הוו מיא כו'. אמר אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. והלכתא כאביי אלמא (אע"ג) דעדות ליכא שהיו שם מים בשעה שהלך (זה ודאי מוכרח. דאל"ה. לא הוה אמר רבה מה לו לשקר) אלא שרוב פעמים מצוי שם מים (לא כך אני אומר. אלא יודעים היו בבירור שאותו הדרך מוחזק במים תמיד. ולא משום רוב פעמים בלבד. דאיכא למימר ניחוש למיעוט. ולא נפיק ממונא מחזקת מריה. דאין הולכין בממון אחר הרוב. אלא כיון שכל פעם היה מוחזק אותו דרך במים. אין צריך לידע עוד. איך הוא עכשיו. דמוקמינן ליה אחזקתיה. כיון שלא נודע אפילו פעם אחת שנשתנה מדתו של הדרך ההוא. הרי הוא ודאי גם עתה. כשהיה בכל זמן. דכה"ג דוקא הוא דמקרי אנן סהדי. ואילו היה מיעוט כנגדו. אז לא היה אומר אביי מלל"ש במקום עדים לא אמרינן. דבהדי סהדי שקרי למה לן) הו"ל מגו במקום עדים. הכא נמי אנן סהדי דאיהו לא ידע בודאי שהוא בנו. שהרי לא היתה חבושה עמו בבה"א משעת ביאה עד שילדה. ול"ד לאשת איש דאמרי רוב בעילות אחר הבעל. אבל בביאת זנות. איכא למימר כמו שהוא בא עליה בזנות. גם אחרים באו עליה. ובדדמי אמר שהוא בנו מספק. כי אי אפשר לו לידע בודאי. הילכך אין כאן מגו. דהו"ל מגו במקום עדים עכ"ד (חוץ ממה שהבלעתי בו מדעתי בין שני חצאי לבנה). והמה נפלאו ממני כמו שאבאר עוד בעזה"י. מלבד מה שכבר הזכרנו. והצגנו תשובתו בצדו.
82
פ״גתמיהא לי טובא. דמדמי מילי דלא דמיין לגמרי. התם בפרק האומנין. דשינה ועבר על תנאו ודאי מגו במקום עדים הוי כדפרישנא. ועוד. שבא להפסיד לאחרים להפקיע ממונו של זה הודאי בשקר. לא כל הימנו. אך בכאן בנדון של רא"ש. להפסיד לעצמו לענין ירושה. דאי בעי יהביה ניהליה במתנה. המגו במקומו עומד. עכ"פ בדבר שבממון שהוא בחזקתו. ולא זכה בו אחר מעולם. וכי לא כ"ש הוא. אם בבא ממד"ה. שלא היה עדיין לבן זה חזקה. רק על פי דבורו של זה בלבד. נאמן מטעם מגו. כאן שכבר הוחזק לכל. הן מפי אחרים הן מפי עצמו. בהוכחות נאמנות (ע"ס פ"ב דכתובות) ובמעשה רב שעשה לו. ונהג עמו כאב לבן. מצורף אל דבור. פיו מלא לאמור שהוא בנו (ואין אחר מערער ומכחישו) עאכ"ו שנאמן עליו להורישו ממונו. מדין מגו. ומדין תורה. יכיר יכירנו לאחרים.
83
פ״דואפילו לענין יבום נראה כמהימן כה"ג ובע"כ הרא"ש מדחי מילי דלא דמיין להדדי
וגם אפילו מדין יבום. גדולה חזקה זו שכבר הוחזק לבנו. והרי אמרו סוקלין ושורפין על החזקות. כענין אשה שבאה עם בנה כרוך אחריה כו'. וכי מי ראה או ידע בודאי שילדתו. אעפ"כ אמרו היא אמו ודאית. ומטעם מגו נמי. דאי בעי אמר אשתי היא. שקדשתיה בפ"ע. ועדיף מבא ממד"ה. כי כאן זו ובנה ברשותו ובביתו של הלה עומדים אמרינן נמי כאן נמצא וכאן היה. יליד בית הוא. של בעל הבית שיחדה לו עכ"פ. וכפי הנראה. לפחות היתה מיוחדת אליו לתשמיש ולפלגש. ולא מופקרת היתה. א"כ יכול שיאמר ג"כ הלך אחר רוב בעילות. דאחריני לא שכיחי גבה (ע"ל סט"ו בארוכה).
וגם אפילו מדין יבום. גדולה חזקה זו שכבר הוחזק לבנו. והרי אמרו סוקלין ושורפין על החזקות. כענין אשה שבאה עם בנה כרוך אחריה כו'. וכי מי ראה או ידע בודאי שילדתו. אעפ"כ אמרו היא אמו ודאית. ומטעם מגו נמי. דאי בעי אמר אשתי היא. שקדשתיה בפ"ע. ועדיף מבא ממד"ה. כי כאן זו ובנה ברשותו ובביתו של הלה עומדים אמרינן נמי כאן נמצא וכאן היה. יליד בית הוא. של בעל הבית שיחדה לו עכ"פ. וכפי הנראה. לפחות היתה מיוחדת אליו לתשמיש ולפלגש. ולא מופקרת היתה. א"כ יכול שיאמר ג"כ הלך אחר רוב בעילות. דאחריני לא שכיחי גבה (ע"ל סט"ו בארוכה).
84
פ״האבל באמת בזו אין אנו צריכין לכך. היכא צרכינן לה. היכא דודאי זנאי תותי גברא. אפ"ה מכשרינן ולדה. ותולין ברוב בעילות אחר הבעל. מאי דלא אצטריך בנדון דידיה. שלא היה שם מיעוט שיצטרך לבטלו ברוב. שהרי שם לא נודע כלל שום ערעור והכחשה. לתלות אותו הבן באחר. והיא גם היא אמרה אחי הוא ידידי בעלי הוא. וזה בני שילדתי ממנו. הוא אביו. מאין הרגלים להוציאו מחזקתו
85
פ״וואין ענין לכאן אותה שאמרו. מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. משום דאנן סהדי דמשקר. כדלעיל. וכדי לפטור עצמו מן הדין. לשלם לזה מי שנתחייב לו. אומר כן. סבר לאשתמוטי. ולא מהניא לרמאי רמאותיה. משא"כ כאן. שאין מכחיש אותו. ואפילו היה מי שמכחישהו ותולה אותו הבן בו. אדרבה נימא אנן סהדי דההוא דמערער. משקר הוא. דמנא ידע. ואפילו בא עליה פעם ופעמים. אכתי ניזיל בתר רוב בעילות. אבל האי דייחדה לו ושכיחא ליה. איהו מהימן ודאי לשווייה בריה. דגבי דידיה ילדה בביתיה וברשותיה. איתתא וברה בחזקתיה קיימי. ואי אפשר לאדם להכחישו אף בלא חזקה ורוב. מי איכא למימר אנן סהדי דמשקר. זה לא יעלה על הדעת שאפשר להאמר (ודמיא ממש לההיא דאמרינן עלה פב"ב דכתובות. הכי השתא התם ודאי איכא מיא. הכא חששא. במקום חששה. אמרינן מה לו לשקר. עאכ"ו לענין ממון. שהרי רצה להורישו נכסיו משהחזיקו לבן) לו יהא אפילו חשש ספק. הרי הוא כודאי לכל דבר. בין לענין ירושה. בין לענין איסור. מטעם מגו. כ"ש דאיכא נמי רובא וחזקה דמסייעי ליה.
86
פ״זולא עוד אלא אפילו היתה מופקרת קודם שייחדה אליו. בשכבר הימים הבאים הכל נשכח משהכניסה לביתו לפלגש. תו לא חיישינן ללעז הקודם. ונסתלק ממנה כל עיקר. והבן הנולד לה אחר שעמדה בביתו ומלאו לה ימי עבור אצלו. מזמן שייחדה לו. אותו ולד בחזקת בנו הוא ודאי. תדע שאל"כ אתה מוציא לעז על אותו צדיק שופט ישראל. אשר הואיל הכתוב באר היותו נולד מזונה. ואעפ"כ מייחסו אחר אביו. שלקחה לו לפלגש. ועיין תשובתי הנ"ל בדין הפלגש בהרחבה.
87
פ״חוהא דאייתי הרא"ש תו ראיה. מההיא דאשה שהחזיקו מלחמה בעולם כו'. דאזלינן בה לחומרא. אע"ג דאית לה מגו. איכא לדחוייה. התם משום חומרא דא"א שאני. ותו משום דאשה דעתה קלה. קרוב הדבר מאד דאמרה בדדמי. כדאייתי נמי תלמודא התם כמה עובדי דאמרה חזו גבראי כו'. וכיון דמילתא דשכיחא היא. חשו לה. משא"כ באיש בר דעת גמור. דרכו להתבונן בדרכים מסופקים. ואינו עד ממהר להחליט הדבר לאמת. בענינים גדולי הערך רבי הסכנה (דנפקי מנייהו חורבא באיסורא וממונא) בלי חקירה עצומה ובחינה נאמנה. גם איסור יבמה לשוק אינו אלא עשה: וליכא חזקה כלל. לאחזוקי לההוא גברא בשקרא (ושלא יחוש להכשיל בכמה איסורים חמורים ג"כ שנמשכים מזה) מי אמרינן כה"ג. אדרבה חזקה מסייעא ליה דאיש מהימן הוא. לא הוחזק כפרן מסתמא. והאשה מיוחדת לו ובביתו נולד. וקים ליה בגויה דבריה הוא ודאי. ודילמא ידע נמי בברי דכלו לו חדשיו מעת בעילתו. ואפשר גם השגיח וראה הכרת העובר. כמשלש חדשים אחר שקרב אליה.
88
פ״טומה בכך שלא היו חבושים יחד בבה"א. מהיכא תיתי למתלי במקרה רחוק וזר. ולא במידי דשכיח והווה. כה"ג מיקרי ודאי בכל התורה. ואמרינן אנן סהדי. אפילו באיסור אכילה. וספק דאורייתא. אזלינן בתר דבר הרגיל ותלינן במידי דשכיח. אע"פ שאינו רוב גמור. כההיא דאימור שונרא אימור קניא ושגרונא. ודכוותה טובא. כ"ש ברובא דאיתיה קמן.
89
צ׳כמה השגות עצומות על הרא"ש דמדמי מלי דלא דמיין להדדי
ועוד שאין החזקות דומות. התם חזקה מעליא היא דאמרה בדדמי. סברה בכל הני דאקטול איהו פליט. ויותר ממה שהאיש רוצה לישא. אשה רוצה להנשא. וחשידא טובא דמוריא התרא לנפשה בכל דהו. אע"גדספקא הוא. לא חיישא. ואנן חיישינן. מי איכא רוב הרוגים במלחמה כל זימנא. דנשדייה להך גברא בתר רובא. ואפילו להוי נמי ממעוטא דפליט. מיהו מיעוט דשכיח הוא. ואתתא בדעתא קלישתא. אפילו במיעוט נהרגים. אתיא למימר מית ודאי. משו"ה אחמירו בה. משא"כ הכא (בנדון דרא"ש) מה טיבה של חזקה. להחזיקו במשקר ודאי. היכא דרגלים לדבר דקושטא קאמר. ולא מחית נפשיה לספקא. היכא אשכחן דכוותה לאחזוקי אינשי בשקרי. ולא נהמניה באיסורי לגבי נפשיה. ואפילו בדבר שבידו. גם במקום שאין הכחשה.
ועוד שאין החזקות דומות. התם חזקה מעליא היא דאמרה בדדמי. סברה בכל הני דאקטול איהו פליט. ויותר ממה שהאיש רוצה לישא. אשה רוצה להנשא. וחשידא טובא דמוריא התרא לנפשה בכל דהו. אע"גדספקא הוא. לא חיישא. ואנן חיישינן. מי איכא רוב הרוגים במלחמה כל זימנא. דנשדייה להך גברא בתר רובא. ואפילו להוי נמי ממעוטא דפליט. מיהו מיעוט דשכיח הוא. ואתתא בדעתא קלישתא. אפילו במיעוט נהרגים. אתיא למימר מית ודאי. משו"ה אחמירו בה. משא"כ הכא (בנדון דרא"ש) מה טיבה של חזקה. להחזיקו במשקר ודאי. היכא דרגלים לדבר דקושטא קאמר. ולא מחית נפשיה לספקא. היכא אשכחן דכוותה לאחזוקי אינשי בשקרי. ולא נהמניה באיסורי לגבי נפשיה. ואפילו בדבר שבידו. גם במקום שאין הכחשה.
90
צ״אומה שדחה הרא"ש הראיה גמורה. מההיא דאיפסקא הלכתא כר"ג וא"ש. דאשה נאמנת להכשיר עצמה וגם בתה לכהונה. אפילו ברוב פסולין אצלה. שהיא ודאי ראיה חזקה. אעפ"כ דחאה בקנה. להעמידה בחזקת מזנה בלי טעם. ואפילו ר"י לא פליג התם ואמר לא מפיה אנו חיין. אלא משום איסור כהונה שאני. דבעינן תרי רובי. ולית לה עד המסייע. דבשתוקי עסקינן. שאין מכירין את אביו. משא"כ היכא דמסייע לה הבועל. כה"ג ודאי מודה ר"י. דהא לא מפיה גרידא אנו חיין. לא יהא אלא עד אחד בעלמא. דנאמן באיסורין. וכההיא דארוס וארוסתו. ודמיא נמי להא דתנן האומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי. ואמר אחד אני קדשתיה נאמן. אפילו בלא הכרת האב ולא המקודשת. כל שכן היכא דתרוייהו קאמרי הכי. בלי ערעור דאחר.
91
צ״בבמ"כ כל מאי דאמר בההיא תשובה אית ליה פרכא
ומ"ש הרא"ש שם דהכא לא שייכי הנהו טעמי. דהכל כשרין לה. ולא הוציאה מחזקת כשרות. אומר אני שאין זו תשובה. דאע"ג דאינה מוציאה מחזקת כשרות לכהונה. הרי הוא מוציאה בכך מחזקת כשרותה וצניעותה. ועושה ולדה שתוקי. ואימא העמד הגוף על חזקתו. ולא נבעלה מקודם. וכאידך דר"ג ור"א. באומרת משארסתני נאנסתי. ואוקי אשה וולדה אחזקתייהו. ואי בדהויא דיימא מעלמא הוה עובדא דידיה. אי הכי ממילא פסולה לכהונה. ואבדה מחזקתה. ומאי לא הוציאה מחזקת כשרות דקאמר. כה"ג ודאי לא אמר ר"ג נאמנת. תו אייתי מר ראיה. מההיא דארוס וארוסתו. ולא ידענא למאי מייתי ראיה לסתור. שהרי היא ודאי לחובתו. ולא יגהה ממנה מזור להכריח דעתו. דהא בנדון שלו נמי איהו קמודה. ואי משום דבארוסה רוב פסולים לגבה. להכי שדינן ליה לולד טפי בתר דידיה. הא נמי לאו מילתא. דכי דיימא מעלמא. אפילו בארוסה ולדה ממזר. אע"ג דדיימא מניה נמי. ואי לא דיימא מעלמא. בפנויה מ"ט לא נשדייה בתריה דהאי דקמודי. דהוי ליה ודאי. ואין אפילו ספק כנגדו שיוציאנו מידו.
ומ"ש הרא"ש שם דהכא לא שייכי הנהו טעמי. דהכל כשרין לה. ולא הוציאה מחזקת כשרות. אומר אני שאין זו תשובה. דאע"ג דאינה מוציאה מחזקת כשרות לכהונה. הרי הוא מוציאה בכך מחזקת כשרותה וצניעותה. ועושה ולדה שתוקי. ואימא העמד הגוף על חזקתו. ולא נבעלה מקודם. וכאידך דר"ג ור"א. באומרת משארסתני נאנסתי. ואוקי אשה וולדה אחזקתייהו. ואי בדהויא דיימא מעלמא הוה עובדא דידיה. אי הכי ממילא פסולה לכהונה. ואבדה מחזקתה. ומאי לא הוציאה מחזקת כשרות דקאמר. כה"ג ודאי לא אמר ר"ג נאמנת. תו אייתי מר ראיה. מההיא דארוס וארוסתו. ולא ידענא למאי מייתי ראיה לסתור. שהרי היא ודאי לחובתו. ולא יגהה ממנה מזור להכריח דעתו. דהא בנדון שלו נמי איהו קמודה. ואי משום דבארוסה רוב פסולים לגבה. להכי שדינן ליה לולד טפי בתר דידיה. הא נמי לאו מילתא. דכי דיימא מעלמא. אפילו בארוסה ולדה ממזר. אע"ג דדיימא מניה נמי. ואי לא דיימא מעלמא. בפנויה מ"ט לא נשדייה בתריה דהאי דקמודי. דהוי ליה ודאי. ואין אפילו ספק כנגדו שיוציאנו מידו.
92
צ״גומש"ע שם. ודבר פשוט אם אשה אומרת בני זה מפלוני. וליתיה קמן. דאין ב"ד יורדין לנכסיו.
93
צ״דדבר זה לא היה צריך לאמרו. פשיטא בלא הודאת אב. אינו בנו לשום דבר. ומה זו ראיה והוכחה לאותו נדון. שהאב מודה ומחזיקו לבנו.
94
צ״ההשתא אייתי מר ההיא ד"פ אלמנה למשרייה. והוא פשוט. וכבר נכלל התר זה בכלל דברי דלעיל. והאידנא משמע דמעשה כי הוה בלא דיימא. א"ה דקארי לה מאי קארי. דעד השתא מהדר אאיסורא. ובכדי טרח מר עד הכא.
95
צ״וברם אליה וקוץ בה קחזינא. דהשתא משמע דמקמי דאתיא לביתיה דר"ש. היתה חשודה. ואזדא לה חזקת כשרות דגופה. אלא דהאידנא נפסק הקול. וכבר כתבתי בזה למעלה בטרם ראיתי הכתוב כאן.
96
צ״זונראה דינקותיה היא ולא דסמכא
אך הנה תחלה אעתיק עוד יתר לשון תשובת הרא"ש הנ"ל ז"ל שם. ואף אם מקדם היתה חשודה. כבר נפסק הקול. ובפ"ב דיבמות קאמר אם נשתתק הקול יומא ופלגא (לא) הוי קלא ופסיק (כצ"ל) עכ"ד. ראיה זו אינני מכיר. התם איירי דפסק הקול של לעז מעיקרו. ונודע למפרע שכל עצמו של קול שקר היה. מדפסק. אגלאי מלתא דלא היה ממש בקול ההוא. ועבר ובטל לגמרי. משא"כ בזו (לפ"ד שני עדים) שהיתה חשודה מקודם. ואותו חשד לא נתבטל מתחלתו כל עקר. בשביל שאמרו מיום שהכניסה לביתו. תו לא דיימא מעלמא כמעיקרא. הלא מ"מ אותו הקול הקודם לא נתבטל במקומו הוא עומד. והרי אמרו לא ישא אדם דומה. דחשדינן לה שמא תזנה עוד. גם תחת בעלה אחרון. כמו שהיתה רגילה מקודם. ואם כך יש לחוש לחשודה. באיסור א"א החמור. ואע"ג דבעלה משמרה. כ"ש בחשודה לאיסור קל בעודה פנויה. וגם עתה אין שמירתה עליו כל כך. אע"פ שמיוחדת לו מעתה. ואע"ג דלא דיימא מעלמא השתא. לא ראינו אינה ראיה. אין אפטרופוס. להחליט שתשנה דרכה מלרדוף אחרי מאהביה. על כל אשר עגבה עליהם. עכ"פ מאחר שאבדה חזקת כשרותה. במה תחזור לה. ולא דמיא למועד ונעשה תם. כשראה בהמה ג"פ ולא נגח. הא לא דמיא אלא למועד שלא ראינו שנגח זמן רב דכל כמה דלא ראינוהו רואה ואינו נוגח. בחזקת מועד הוא כדקאי קאי ה"נ דילמא אתרמי דזנאי האידנא תותיה דר"ש נמי. ולא חזו לה. ואפילו את"ל דמשעה דהכניסה לביתו חזרה לתמותה ודאי. ולא דיימא כלל. להבא הוא דמהני לגבי דידיה. כולי האי ואולי. מיהא למפרע מי איכא למימר דהדרא לחזקה קמייתא. לאכשורה לכהונה נמי. אלא ודאי אכתי היא פסול לכהן כשתתאלמן (וולדה נמי אם היתה בת. כל דלא אתיידע ששהתה בביתו של ר"ש תשעה חדשי עבורה קודם שילדה. או לפחות שבעה חדשים. בבציר מהכי לא סגי. דמעלה עשו ביוחסין. ובעינן תרי רובי לכתחלה). והדרינן לדינא דפנויה שזנתה ודיימא מעלמא. שולדה זה אינו חשוב בנו של הבועל אפילו הוא מודה. לא מהני אלא לענין ירושה בלחוד. ולשאר דברים שתוקי הוא דהוי. אפי' ליוחסין. הרי הוא כמוה בחזקת מעוברת מנתין וממזר. אם לא תביא ראיה. אבל כשנתעברה ודאי בביתו. לא מיבעיא לי דולדה כשר ישר גמור. ראוי להיות מלך וכ"ג כמש"ל בס"ד. אבל היא מ"מ כבר נפסלה לכהונה ואין לה תקנה.
אך הנה תחלה אעתיק עוד יתר לשון תשובת הרא"ש הנ"ל ז"ל שם. ואף אם מקדם היתה חשודה. כבר נפסק הקול. ובפ"ב דיבמות קאמר אם נשתתק הקול יומא ופלגא (לא) הוי קלא ופסיק (כצ"ל) עכ"ד. ראיה זו אינני מכיר. התם איירי דפסק הקול של לעז מעיקרו. ונודע למפרע שכל עצמו של קול שקר היה. מדפסק. אגלאי מלתא דלא היה ממש בקול ההוא. ועבר ובטל לגמרי. משא"כ בזו (לפ"ד שני עדים) שהיתה חשודה מקודם. ואותו חשד לא נתבטל מתחלתו כל עקר. בשביל שאמרו מיום שהכניסה לביתו. תו לא דיימא מעלמא כמעיקרא. הלא מ"מ אותו הקול הקודם לא נתבטל במקומו הוא עומד. והרי אמרו לא ישא אדם דומה. דחשדינן לה שמא תזנה עוד. גם תחת בעלה אחרון. כמו שהיתה רגילה מקודם. ואם כך יש לחוש לחשודה. באיסור א"א החמור. ואע"ג דבעלה משמרה. כ"ש בחשודה לאיסור קל בעודה פנויה. וגם עתה אין שמירתה עליו כל כך. אע"פ שמיוחדת לו מעתה. ואע"ג דלא דיימא מעלמא השתא. לא ראינו אינה ראיה. אין אפטרופוס. להחליט שתשנה דרכה מלרדוף אחרי מאהביה. על כל אשר עגבה עליהם. עכ"פ מאחר שאבדה חזקת כשרותה. במה תחזור לה. ולא דמיא למועד ונעשה תם. כשראה בהמה ג"פ ולא נגח. הא לא דמיא אלא למועד שלא ראינו שנגח זמן רב דכל כמה דלא ראינוהו רואה ואינו נוגח. בחזקת מועד הוא כדקאי קאי ה"נ דילמא אתרמי דזנאי האידנא תותיה דר"ש נמי. ולא חזו לה. ואפילו את"ל דמשעה דהכניסה לביתו חזרה לתמותה ודאי. ולא דיימא כלל. להבא הוא דמהני לגבי דידיה. כולי האי ואולי. מיהא למפרע מי איכא למימר דהדרא לחזקה קמייתא. לאכשורה לכהונה נמי. אלא ודאי אכתי היא פסול לכהן כשתתאלמן (וולדה נמי אם היתה בת. כל דלא אתיידע ששהתה בביתו של ר"ש תשעה חדשי עבורה קודם שילדה. או לפחות שבעה חדשים. בבציר מהכי לא סגי. דמעלה עשו ביוחסין. ובעינן תרי רובי לכתחלה). והדרינן לדינא דפנויה שזנתה ודיימא מעלמא. שולדה זה אינו חשוב בנו של הבועל אפילו הוא מודה. לא מהני אלא לענין ירושה בלחוד. ולשאר דברים שתוקי הוא דהוי. אפי' ליוחסין. הרי הוא כמוה בחזקת מעוברת מנתין וממזר. אם לא תביא ראיה. אבל כשנתעברה ודאי בביתו. לא מיבעיא לי דולדה כשר ישר גמור. ראוי להיות מלך וכ"ג כמש"ל בס"ד. אבל היא מ"מ כבר נפסלה לכהונה ואין לה תקנה.
97
צ״חפקפוק במ"ש עליו אמ"ה ז"ל בדין שחיטת זר בשבת בקרבן צבור
כתב עוד הרא"ש שם ז"ל. והכא ליכא למימר (נראה שחסר איזה דבר מן הספק קודם לשון זה. וכנראה היה כתוב תחלה. שיש להביא עוד ראיה להאמינו שהוא בנו. מאותה ששנינו כהן שבא על בת ישראל. ילדה תאכל. אחריו נמשך זה הלשון והכא כו') טעמא משום דאוקמינן אשה אחזקת כשרות לכך היא וולדה כשרין. דנהי דחזקת כשרות איכא. חזקת כהונה לולד ליכא. ומתניתין (כצ"ל) אמרה ילדה תאכל (לא ידענא מ"ט ליכא חזקת כהונה. מי לא עסקינן בבא על המוחזקת בכשרות. ובעל בפנינו. הרי זה הולד כהן גמור בלי ספק כנ"ל. ועוד ראיה מפורשת לדבר. ס"פ נושאין. דא"ש עשרה כהנים עומדים ופירש אחד ובעל. הולד שתוקי. מאי שתוקי. אילימא מנכסי אביו. פשיטא הא לא ידעינן אבוהי מנו. אלא משתקין אותו מדין כהונה. דבעינן זרעך מיוחס אחריך. הא בהדיא. דאי הוה ידעינן מנו אבוהי. לא משתקינן ליה מדין כהונה. דהא ודאי הוי ליה מיוחס אחריו) ואם הוא זכר מקריב ושוחט ומבעיר בשבת (אמ"ה ז"ל הגיה עליו בספרו סי' הנ"ל כלשון הזה. האי ושוחט דנקיט הרא"ש. לאו דוקא. דהא שחיטה כשרה בזרים. אלא ר"ל מקטיר ומבעיר. ונראה שר"ל בזה. מאי קמ"ל בהא. וכי נמי זר הוא מי לא מצי שחיט מטעמא דקאמר. ולי בנו הצעיר צ"ע. לא נתקררה דעתי בכך. ועדיין אני אומר בשביל כך אין הכרח לשנות ולמחקו מלשון הרא"ש. דהא הוי לה פייס לשחיטה. א"ה אע"ג דלא צריך לאהדורי בתר כהן (בקרבן יחיד)
כתב עוד הרא"ש שם ז"ל. והכא ליכא למימר (נראה שחסר איזה דבר מן הספק קודם לשון זה. וכנראה היה כתוב תחלה. שיש להביא עוד ראיה להאמינו שהוא בנו. מאותה ששנינו כהן שבא על בת ישראל. ילדה תאכל. אחריו נמשך זה הלשון והכא כו') טעמא משום דאוקמינן אשה אחזקת כשרות לכך היא וולדה כשרין. דנהי דחזקת כשרות איכא. חזקת כהונה לולד ליכא. ומתניתין (כצ"ל) אמרה ילדה תאכל (לא ידענא מ"ט ליכא חזקת כהונה. מי לא עסקינן בבא על המוחזקת בכשרות. ובעל בפנינו. הרי זה הולד כהן גמור בלי ספק כנ"ל. ועוד ראיה מפורשת לדבר. ס"פ נושאין. דא"ש עשרה כהנים עומדים ופירש אחד ובעל. הולד שתוקי. מאי שתוקי. אילימא מנכסי אביו. פשיטא הא לא ידעינן אבוהי מנו. אלא משתקין אותו מדין כהונה. דבעינן זרעך מיוחס אחריך. הא בהדיא. דאי הוה ידעינן מנו אבוהי. לא משתקינן ליה מדין כהונה. דהא ודאי הוי ליה מיוחס אחריו) ואם הוא זכר מקריב ושוחט ומבעיר בשבת (אמ"ה ז"ל הגיה עליו בספרו סי' הנ"ל כלשון הזה. האי ושוחט דנקיט הרא"ש. לאו דוקא. דהא שחיטה כשרה בזרים. אלא ר"ל מקטיר ומבעיר. ונראה שר"ל בזה. מאי קמ"ל בהא. וכי נמי זר הוא מי לא מצי שחיט מטעמא דקאמר. ולי בנו הצעיר צ"ע. לא נתקררה דעתי בכך. ועדיין אני אומר בשביל כך אין הכרח לשנות ולמחקו מלשון הרא"ש. דהא הוי לה פייס לשחיטה. א"ה אע"ג דלא צריך לאהדורי בתר כהן (בקרבן יחיד)
98
צ״טכדליתיה הכא. מיהו בשבת דליכא אלא קרבן צבור. ואיתיה לכהן בודאי (דלא סגי בלא כהני בית אב לפחות. המזומנים לעבודת היום) דילמא לא לשחוט זר אע"ג דאיתא ס"פ טרף. שבת הותרה היא בצבור. מ"מ כיון דקפידא איכא במילתא לכתחלה מיהת. כמ"ש בס"ד בלח"ש פ"ד דקדושין ורפ"ב דזבחים. וכיון דשחיטת כהן עדיפא ודאי. לא ישחוט זר היכא דאפשר בכהן. אע"ג דהותרה שבת בצבור אצל כהנים. גבי ישראל לא הותרה. ואפילו בחול. מאן לימא לן דלא מהדרינן בתר כהן בקרבן צבור. כי שמעינן דל"צ לאהדורי בתר כהן. דוקא בקרבן יחיד (כפרו דשמואל) דלית ליה פייס. ולא שכיחי כהנים גביה. משא"כ בקרבן צבור ודאי מהדרינן. מדבעיא פייס. ובשבת דליכא אלא קרבן צבור דקביע ליה זמן. וקיימי כהנים לעבודה. נראה לי דלא נתנה שבת לדחות בה אצל ישראל. איברא בפ"ג דיבמות (ל"ג) בשמעתא דאיסור מוסיף אמרינן בהדיא גבי זר ששמש בשבת. אי בשחיטה. בזר כשרה היינו דלא לחייב עלה חטאת. מיהו לכתחלה מי שמעת דשרי. גם בחול אני אומר שאם קדם ישראל ושחט. או לוקה. או משלם דמי מצוה. כמ"ש לענין ברכה) אלא כו'.
99
ק׳תשובה אחריתא לרא"ש מפסדא לקמייתא בתרייתא עדיפא
כתב עוד ז"ל. ור"מ כתב מי שזנה עם אשה כו'. אע"פ שהוא בנו לענין ירושה כו'. ודבריו תמוהין אי משום מגו הא ברירנא כו'. כבר השבתי על זאת למעלה. דשייך כאן מגו. ודאי אלים טובא בדררא דממונא. ומאי אולמייהו דיורשין הודאין. אינהו בחזקה קירתי. ומאי שאנו אינהו מניה דידיה. דאחזקיה אבוהי בממוניה. ודווקא לענין ממונא מהני המגו בלחוד. שאדם יכול לעשות בנכסיו מה שירצה. משא"כ לענין איסורא. אע"ג דמהני נמי מגו בבא ממד"ה. דליכא ריעותא. אבל לא מפיו אנו חיין בזונה. דסתמה דיימא מעלמא (כשאינה מיוחדת לו) דאיכא ריעותא. וספק איסורא לחומרא. ספק ממונא לקולא לנתבע. ואין בזה המע"ה. אדרבה זה הספק המדומה. מוחזק בנכסים ע"פ אביו. ושאר יורשין באים להוציא מידו. נמצא הוא ודאי. והם ספק. ואין ספק מוציא מידי ודאי. זהו שיעור שראיתי לעורר בדברי תשובה זו של הרא"ש.
כתב עוד ז"ל. ור"מ כתב מי שזנה עם אשה כו'. אע"פ שהוא בנו לענין ירושה כו'. ודבריו תמוהין אי משום מגו הא ברירנא כו'. כבר השבתי על זאת למעלה. דשייך כאן מגו. ודאי אלים טובא בדררא דממונא. ומאי אולמייהו דיורשין הודאין. אינהו בחזקה קירתי. ומאי שאנו אינהו מניה דידיה. דאחזקיה אבוהי בממוניה. ודווקא לענין ממונא מהני המגו בלחוד. שאדם יכול לעשות בנכסיו מה שירצה. משא"כ לענין איסורא. אע"ג דמהני נמי מגו בבא ממד"ה. דליכא ריעותא. אבל לא מפיו אנו חיין בזונה. דסתמה דיימא מעלמא (כשאינה מיוחדת לו) דאיכא ריעותא. וספק איסורא לחומרא. ספק ממונא לקולא לנתבע. ואין בזה המע"ה. אדרבה זה הספק המדומה. מוחזק בנכסים ע"פ אביו. ושאר יורשין באים להוציא מידו. נמצא הוא ודאי. והם ספק. ואין ספק מוציא מידי ודאי. זהו שיעור שראיתי לעורר בדברי תשובה זו של הרא"ש.
100
ק״אגם הלום ראיתי אחרי רואי תשובה אחרת לרא"ש בכלל ל"ב (סי"ש) דפשיטא ליה בגדולה מזו. שאפילו בכהן שבא על הפנויה וילדה בן ואמר שממנו הוא. אכשריה לגמרי ואחשביה לכהן מיוחס.
101
ק״בונראה דהך אחריתא היא. ואפסדה לקמייתא. מ"מ תמיהא טובא. דבקמייתא במיוחדת לו ובישראל קמהדר לחומרא לענין ממון. ובהך בתרייתא בפנויה שאינה מיוחדת מירי. ולענין כהונה. עושה אותו הבן כהן גמור כשר לעבודה וגם לחלל שבת. כלפי לייא.
102
ק״גתשוב' רשב"א מסייעא לדידי
שוב נזדמן לידי ס' תשובות רשב"א וראיתי (סי' תר"י) נדון כיוצא בו של תשובת הרא"ש הנ"ל. וכדומה הוא הנדון עצמו. והשאלה לפני שניהם הגיעה. שידוע בדור אחד היו רשב"א ורא"ש. והמעשה ממש דבר אחד בלי שינוי. רק במה שהוצע לפני רשב"א. כאלו היה שם כעין חזרה בענין. שמתחלה נסתפק הבעל (ההוא שהכניסה לביתו) אם הולד הוא בנו. ולבסוף הודה והכירו לבנו. ובפרט זה דחזרה. נדקדק בו להלן אי"ה. אכן בכל שאר הדברים שמחתי לראות. שכיוונתי לדעת רבן של ישראל רשב"א ז"ל. ככל הכתוב לפני לעיל. ממוצא דבר נשמע. שגם הרא"ש במסקנתו שם בתשובה. מודה עכ"פ בפנויה שנתעברה ואמרה מפלוני. והוא מודה לדבריה. ולא דיימא מעלמא. בתר דידיה שדינן ליה לכל מילי. אפילו לענין יבום וחליצה. ואף לדעת הר"ם יש לנו לומר כן. לפי מה שבארנו דעתו ז"ל. שלא יהיו דבריו סותרין זא"ז. והסכמנו להלכה. שדעתו שוה בזה עם שאר הפוסקים בכלל. שהושוו בכך.
שוב נזדמן לידי ס' תשובות רשב"א וראיתי (סי' תר"י) נדון כיוצא בו של תשובת הרא"ש הנ"ל. וכדומה הוא הנדון עצמו. והשאלה לפני שניהם הגיעה. שידוע בדור אחד היו רשב"א ורא"ש. והמעשה ממש דבר אחד בלי שינוי. רק במה שהוצע לפני רשב"א. כאלו היה שם כעין חזרה בענין. שמתחלה נסתפק הבעל (ההוא שהכניסה לביתו) אם הולד הוא בנו. ולבסוף הודה והכירו לבנו. ובפרט זה דחזרה. נדקדק בו להלן אי"ה. אכן בכל שאר הדברים שמחתי לראות. שכיוונתי לדעת רבן של ישראל רשב"א ז"ל. ככל הכתוב לפני לעיל. ממוצא דבר נשמע. שגם הרא"ש במסקנתו שם בתשובה. מודה עכ"פ בפנויה שנתעברה ואמרה מפלוני. והוא מודה לדבריה. ולא דיימא מעלמא. בתר דידיה שדינן ליה לכל מילי. אפילו לענין יבום וחליצה. ואף לדעת הר"ם יש לנו לומר כן. לפי מה שבארנו דעתו ז"ל. שלא יהיו דבריו סותרין זא"ז. והסכמנו להלכה. שדעתו שוה בזה עם שאר הפוסקים בכלל. שהושוו בכך.
103
ק״דספקי בנ"ד דלא שוו לדרא"ש
אלא שבנדון שנשאל לפנינו צ"ע אם יש לדמותו לנדון הרא"ש. שהוא ודאי קרוב ממש לעובדא דגמרא בארוס וארוסתו דומה בדומה. דלא הוה מספקא להו מילתא לגמרי. משא"כ בנדון שנשאלתי עליו ואני עסוק בו כאן. שאע"פ שרוצה הוא ג"כ להחזיקו כבנו. אם הוא פשוט ע"פ הדין. מ"מ אינו מחליטו לבנו בבירור. והרי מלשון השאלה נראה שעדיין לבו נוקפו. מאחר שהבן נולד כנראה לפני זמנו הראוי. לאחר שבא עליה. והוא בריא ושמן. מה שאינו מצוי בבן שבעה ודמקוטעין. דלא שכיח. ועוד שרגלים לדבר שהיתה מעוברת קודם החתונה. מחמת פיסוק וסתה לפני נישואין חודש ימים. שמצטרף להעיד על זה הולד שנולד כדרכו כרוב ולדות. ורוב נשים שיולדות לתשעה. אע"פ שהפכנו בזכותה. שלא להחליטה לזונה מפני כך. ולתלות הולד בבעל. זה. וכל זה בדלא דיימא מעלמא. ואם אמנם לפי צורת השאלה. הא נמי לא דיימא. אך מ"מ הבעל מסתפק ושואל. מכלל שאינו בטוח מכל וכל. וחושדה קצת בספק ושמא עכ"פ. ואם נאמר שמכלל ספק לא יצאה. אולי נתעברה מקודם נישואין. והוא טוען שבודאי לא בא עליה קודם. אי הכי מי ניקו אנן ונימא ודאי הוא בנו לכל דבר. ומידי ספק הרהור לא יצאנו.
אלא שבנדון שנשאל לפנינו צ"ע אם יש לדמותו לנדון הרא"ש. שהוא ודאי קרוב ממש לעובדא דגמרא בארוס וארוסתו דומה בדומה. דלא הוה מספקא להו מילתא לגמרי. משא"כ בנדון שנשאלתי עליו ואני עסוק בו כאן. שאע"פ שרוצה הוא ג"כ להחזיקו כבנו. אם הוא פשוט ע"פ הדין. מ"מ אינו מחליטו לבנו בבירור. והרי מלשון השאלה נראה שעדיין לבו נוקפו. מאחר שהבן נולד כנראה לפני זמנו הראוי. לאחר שבא עליה. והוא בריא ושמן. מה שאינו מצוי בבן שבעה ודמקוטעין. דלא שכיח. ועוד שרגלים לדבר שהיתה מעוברת קודם החתונה. מחמת פיסוק וסתה לפני נישואין חודש ימים. שמצטרף להעיד על זה הולד שנולד כדרכו כרוב ולדות. ורוב נשים שיולדות לתשעה. אע"פ שהפכנו בזכותה. שלא להחליטה לזונה מפני כך. ולתלות הולד בבעל. זה. וכל זה בדלא דיימא מעלמא. ואם אמנם לפי צורת השאלה. הא נמי לא דיימא. אך מ"מ הבעל מסתפק ושואל. מכלל שאינו בטוח מכל וכל. וחושדה קצת בספק ושמא עכ"פ. ואם נאמר שמכלל ספק לא יצאה. אולי נתעברה מקודם נישואין. והוא טוען שבודאי לא בא עליה קודם. אי הכי מי ניקו אנן ונימא ודאי הוא בנו לכל דבר. ומידי ספק הרהור לא יצאנו.
104
ק״הועם היות לענין מילי דרבנן. כדין נטען ומינקת חברו. נראה פשוט דאין צריך לחוש בנדון הלז. על פי צדדי ההתר שחפשנו לה. שכדאי לסמוך עליהם. ולא יהא אלא ספק גמור. ספק דדבריהם הוא. ולקולא מיבעיא לן למיזל (אע"י שמהרי"ו מחמיר בהא נמי. וכדבעינן למימר בס"ד) מיהו בענין איסורי תורה התלוים בזה. ולענין ירושה להפקיע מיורשים ודאין. נראה דלא בציר מספק הוא דהוי. ולחומרא. וקולא לנתבע.
105
ק״ואמנם עכשיו שבאנו למדה זו. צריכין אנו לבירור פרט אחר קודם שנגמור דינה של ריבה זו ובנה. והוא אם אולי יחזור בו הבעל ויאמר נא. שהוא בא עליה גם קודם הנישואין היה רגיל אצלה. ושידוע לו בודאי שלא נחשדה על זולתו מעולם. ולכן אומר עתה להחזיקו לבנו ודאי. אע"פ שלא היתה חבושה עמו. אי ניזיל אחר רוב בעילות שהיו אצלו ודאי. ואצל אחרים אפילו בכלל ספק ליתא. כיון דלא דיימא מעלמא. ולא אמרינן כה"ג מדאפקרה נפשה לגביה כו'. דאי איתה קלא אית לה.
106
ק״זכהבעל חוזר בו וסותר דבריו הראשונים אם נאמן
מיהא אכתי מספקא מילתא. אי מצי הדר ביה. אחר שהכחיש את זאת מתחלה. והיה מסופק שמא מאחר נתעברה. ונמצאנו באים לספק שנמצא דוגמתו בתשובת אבא מרי ז"ל (סי' הנ"ל) וז"ל השאלה שם. ראובן נשא אשה בכסלו. וילדה בניסן. ואין בין הנישואין ללידה רק ששה חדשים עם חודש העבור (לא הבינותי לשון השואל ההוא. כי משמעותו משך זמן ששה חדשים היה בין נשואין ללדה עכ"פ ולפי הצעת המעשה אין כאן אפילו ששה. אם לא שחשבם למקוטעין. כי מאחר שנשא בכסלו. מכלל שכבר יצא מקצתו של כסלו. וכשאמר שילדה בניסן. הא ודאי עדיין לא יצא ניסן כולו. והרי אינן אלא חמשה ירחים ואיזה ימים יתרים עליהם. ואם היה מקום לומר שלשון השואל. באמרו ששה חדשים בדקדוק אמרו. מיום ליום קחשיב. ומ"ש בכסלו בניסן. לא דק. אז באמת היה אפשר לעשותו בן שבעה בלי דוחק. כי ידומה א"כ שמעשה כך היה. חשון היה מלא ונשא ביום ראשון דר"ח וילדה בשלשים לניסן שהוא ר"ח אייר. ושפיר קרי ליה ניסן שהרי הוא נמנה לניסן. באופן זה הרי הם ששה מלאים מיום ליום ויתר עליהם יום אחד ממ"נ. אם יום שלשים דחשון או דניסן. ויום אחד בחודש חשוב חודש. והאי בר שבעה הוי. אבל אין הלשון סובלו. יהי מה אין אנו אחראין לכך. ולא צריכין לעמוד על כוונת לשון השאלה ההיא. מאי דהוה הוה) ורצו לחפות כו'. והשיב כי ממנו היא מעוברת אך שלא בא עליה קודם החתונה והחזיק בשטותו ורצה לישבע כו'. ואחר איזה ימים חזר ובא ואמר שבא עליה קודם החופה. ע"כ השאלה. ונבוא לתשובתו הרמתה של א"מ זצ"ל. וז"ל בפרט הלז. וכיון שאם היה אומר באתי עליה קודם החופה. היה נאמן להחזיקו כבנו. השתא נמי דקאמר ממנו היא הרה ולא בא עליה קודם החופה. שומעין לו במאמר בנו הוא (הרי זה נגד דעת הרא"ש הנ"ל מקצה אל הקצה. דלהרא"ש אפילו אינו מוכחש מתוך דברי עצמו. ולא יש שום הוכחה לסתור מה שאומר שהוא בנו. אעפ"כ צדד בכח שלא להאמינו. משום דלמא אמר בדדמי. עאכ"ו במתבדה ונאחז בסבך ההכחשה מדברי עצמו. ומן המאורע המנגדו. לא כל שכן) ושוב אין אנו צריכין למאמרו לא באתי עליה. והמאמר ההוא לאין יחשב. כאותה ששנינו מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחשב במזרח כו'. קיבלן ר"ג. וכתב הר"מ הטעם. שהראיה שאמרו שראוהו שחרית. אין נזקקין לה. שאין אנו אחראין לראיית שחרית. ה"נ אין אנו אחראין לאם בא עליה קודם החופה או לא. בענין עדותו אם בנו הוא. דבין שבא עליה קודם הנשואין או לא. נאמן הוא לומר בנו הוא עכ"ד. ולא זכיתי לירד לסוף דעתו ז"ל. מה ראה לומר כן. תנאי שקיל מעלמא. רב תנא הוא ופליג אפי' בארוסתו. אע"ג דאסירא לעלמא. ואם הוא הוחזק. ארוסתו היא ומותרת לו. כל העולם מי הוחזקו שיבואו על אשת איש. ואם היא החזיקה עצמה לחשודה על איסור קל. לא נעשית חשודה לדבר חמור. אפ"ה חשיב לולדה ממזר. לחד לישנא אפילו דיימא מניה. ולחד לישנא אפילו לא דיימא מעלמא. ולר"מ בפנויה נמי דינא הכי. כי דיימא מעלמא מיהת. וגם הרא"ש מודה לו. והכא (באותו נדון דאתשיל לאמ"ה ז"ל) הא ודאי זנתה קמי נשואין (לפי הנחת השואל. והודאת המשיבין) א"כ לפחות היה צריך להתנות דלא דיימא מעלמא. אבל בדיימא מעלמא. אפילו לא היה מכחיש דברי עצמו וסותר דבריו הראשונים. אלא היה אומר מתחלה עד סוף שבא עליה קודם נישואין. עדיין מידי ספק לא יצאנו. כה"ג פשיטא בין להר"מ בין לרא"ש וש"פ אינו נאמן לומר שהוא בנו לשום דבר. אלא לענין ירושה בלבד אליבא דהר"מ. דעד כאן לא קאמר אלא לענין זכייה בממונו מטעם מגו. לענין איסורין מי אמר.
מיהא אכתי מספקא מילתא. אי מצי הדר ביה. אחר שהכחיש את זאת מתחלה. והיה מסופק שמא מאחר נתעברה. ונמצאנו באים לספק שנמצא דוגמתו בתשובת אבא מרי ז"ל (סי' הנ"ל) וז"ל השאלה שם. ראובן נשא אשה בכסלו. וילדה בניסן. ואין בין הנישואין ללידה רק ששה חדשים עם חודש העבור (לא הבינותי לשון השואל ההוא. כי משמעותו משך זמן ששה חדשים היה בין נשואין ללדה עכ"פ ולפי הצעת המעשה אין כאן אפילו ששה. אם לא שחשבם למקוטעין. כי מאחר שנשא בכסלו. מכלל שכבר יצא מקצתו של כסלו. וכשאמר שילדה בניסן. הא ודאי עדיין לא יצא ניסן כולו. והרי אינן אלא חמשה ירחים ואיזה ימים יתרים עליהם. ואם היה מקום לומר שלשון השואל. באמרו ששה חדשים בדקדוק אמרו. מיום ליום קחשיב. ומ"ש בכסלו בניסן. לא דק. אז באמת היה אפשר לעשותו בן שבעה בלי דוחק. כי ידומה א"כ שמעשה כך היה. חשון היה מלא ונשא ביום ראשון דר"ח וילדה בשלשים לניסן שהוא ר"ח אייר. ושפיר קרי ליה ניסן שהרי הוא נמנה לניסן. באופן זה הרי הם ששה מלאים מיום ליום ויתר עליהם יום אחד ממ"נ. אם יום שלשים דחשון או דניסן. ויום אחד בחודש חשוב חודש. והאי בר שבעה הוי. אבל אין הלשון סובלו. יהי מה אין אנו אחראין לכך. ולא צריכין לעמוד על כוונת לשון השאלה ההיא. מאי דהוה הוה) ורצו לחפות כו'. והשיב כי ממנו היא מעוברת אך שלא בא עליה קודם החתונה והחזיק בשטותו ורצה לישבע כו'. ואחר איזה ימים חזר ובא ואמר שבא עליה קודם החופה. ע"כ השאלה. ונבוא לתשובתו הרמתה של א"מ זצ"ל. וז"ל בפרט הלז. וכיון שאם היה אומר באתי עליה קודם החופה. היה נאמן להחזיקו כבנו. השתא נמי דקאמר ממנו היא הרה ולא בא עליה קודם החופה. שומעין לו במאמר בנו הוא (הרי זה נגד דעת הרא"ש הנ"ל מקצה אל הקצה. דלהרא"ש אפילו אינו מוכחש מתוך דברי עצמו. ולא יש שום הוכחה לסתור מה שאומר שהוא בנו. אעפ"כ צדד בכח שלא להאמינו. משום דלמא אמר בדדמי. עאכ"ו במתבדה ונאחז בסבך ההכחשה מדברי עצמו. ומן המאורע המנגדו. לא כל שכן) ושוב אין אנו צריכין למאמרו לא באתי עליה. והמאמר ההוא לאין יחשב. כאותה ששנינו מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחשב במזרח כו'. קיבלן ר"ג. וכתב הר"מ הטעם. שהראיה שאמרו שראוהו שחרית. אין נזקקין לה. שאין אנו אחראין לראיית שחרית. ה"נ אין אנו אחראין לאם בא עליה קודם החופה או לא. בענין עדותו אם בנו הוא. דבין שבא עליה קודם הנשואין או לא. נאמן הוא לומר בנו הוא עכ"ד. ולא זכיתי לירד לסוף דעתו ז"ל. מה ראה לומר כן. תנאי שקיל מעלמא. רב תנא הוא ופליג אפי' בארוסתו. אע"ג דאסירא לעלמא. ואם הוא הוחזק. ארוסתו היא ומותרת לו. כל העולם מי הוחזקו שיבואו על אשת איש. ואם היא החזיקה עצמה לחשודה על איסור קל. לא נעשית חשודה לדבר חמור. אפ"ה חשיב לולדה ממזר. לחד לישנא אפילו דיימא מניה. ולחד לישנא אפילו לא דיימא מעלמא. ולר"מ בפנויה נמי דינא הכי. כי דיימא מעלמא מיהת. וגם הרא"ש מודה לו. והכא (באותו נדון דאתשיל לאמ"ה ז"ל) הא ודאי זנתה קמי נשואין (לפי הנחת השואל. והודאת המשיבין) א"כ לפחות היה צריך להתנות דלא דיימא מעלמא. אבל בדיימא מעלמא. אפילו לא היה מכחיש דברי עצמו וסותר דבריו הראשונים. אלא היה אומר מתחלה עד סוף שבא עליה קודם נישואין. עדיין מידי ספק לא יצאנו. כה"ג פשיטא בין להר"מ בין לרא"ש וש"פ אינו נאמן לומר שהוא בנו לשום דבר. אלא לענין ירושה בלבד אליבא דהר"מ. דעד כאן לא קאמר אלא לענין זכייה בממונו מטעם מגו. לענין איסורין מי אמר.
107
ק״חעיון בדברי אמ"ה בתשובה בענין זה
עוד כתב ז"ל ואל תשיבני שאני התם דלפ"ד הר"מ לא היה אפשר לירח להראות שחרית במזרח כו'. וא"כ ודאי טעות היתה הראיה ההיא. אבל ראיית החודש שהיה אפשר להיות. מהמנינן להו. שהרי באחד אומר גבוה ג' מרדעות. ואחד אומר חמש. עדותן בטלה. אף שיכול הוא. כיון שהוכחשו עדותן בטלה. ה"נ הוי ליה בראינוהו שחרית. אלא דכיון דאין אנו צריכין לראיית שחרית. אין משגיחין בה. ה"נ דכוותה. כיון שאין אנו צריכין לשתהיה עדותו נכונה שהוא בנו. לאם בא עליה קודם החופה אלא באמירת בנו הוא סגי. אין אנו משגיחין באמירת לא באתי עליה קודם נשואין עכ"ל.
עוד כתב ז"ל ואל תשיבני שאני התם דלפ"ד הר"מ לא היה אפשר לירח להראות שחרית במזרח כו'. וא"כ ודאי טעות היתה הראיה ההיא. אבל ראיית החודש שהיה אפשר להיות. מהמנינן להו. שהרי באחד אומר גבוה ג' מרדעות. ואחד אומר חמש. עדותן בטלה. אף שיכול הוא. כיון שהוכחשו עדותן בטלה. ה"נ הוי ליה בראינוהו שחרית. אלא דכיון דאין אנו צריכין לראיית שחרית. אין משגיחין בה. ה"נ דכוותה. כיון שאין אנו צריכין לשתהיה עדותו נכונה שהוא בנו. לאם בא עליה קודם החופה אלא באמירת בנו הוא סגי. אין אנו משגיחין באמירת לא באתי עליה קודם נשואין עכ"ל.
108
ק״טאף זאת לא הבינותי. כי באחד אומר שלש. ואחד אומר חמש. על כרחנו צריכין אנו לבטל דברי שניהם. מאחר שאי אפשר לקיים דברי שניהם. ממילא עדותן בטלה. כי איזה מהם יהא נאמן. משא"כ באומרים ראינוהו שחרית כו'. שנוכל לקיים דבריהם בשטעו בראיית שחרית. אימר כוביתא בעלמא הוא דחזו בצפרא. דכל מאי דמצינן לאשכוחי מידי למתרץ דבורא ולמתלי בטעותא. מהדרינן ותלינן. דלא לאחזוקי אינשי בשקרא כדאיתא דכוותה טובא. שכל מאי דאפשר ליישב ולתרץ שלא תהא סתירה והכחשה עבדינן אפילו בשני עדים המכחישים זא"ז. כמו אחד אומר בשלש. ואחד אומר בארבע. דעבידי אנשי למטעי. מקיימין העדות. כ"ש בעדות כת אחת עצמה. שטורחין ליישב דבריהם ולסלק ממנה הכחשת דברי עצמם. ולתלות ההיא ראיה דלא רמיא עלייהו. בראיית טעות דשכיחא. מאחר שהדבר קרוב ואפשר. ושאני היכא דלא אפשר. כגון שההכחשה מוכרחת. ולא הסכים לאמת בכך. מלבד שבאמת דברי הר"מ בזה אינם תורה. והפריז מאד על המדה. כי לפ"ד התוכנים בזמן הזה. אפשר ואפשר הוא לקיים אותה עדות בשני הדברים. לא כר' דוסא שטעה בכך. והר"מ עמו שחשב אפשרי לנמנע (עיין סא"ח ואג"ב) אבל ר"ג אצטגנינות גדולה היתה בלבו. והשיג האמת שאפשר הדבר. ולא ידעתי לכל זה ענין בנדון ההוא. שהבעל הכחיש את עצמו עכ"פ. באופן שאי אפשר לקיים רק מאמרו האחד בלבד. אין משם הוכחה להאמינו לזה. במה שהוא רוצה עתה. שמעיד שהוא בנו. אחר שהכחישו מאז. שאמר בפה מלא והחזיק דבריו בכל עוז. שלא בא עליה קודם חתונה. ואנן סהדי דלפי אותן דברים שהגיד בתחלה. אי אפשר שיהא בנו. היאך נאמינהו עכשיו שחזר בו. וסתר דבריו הראשונים להקל על עצמו. מאחר שרואה שאם יעמוד בהם. ישען על ביתו ולא יעמוד. אוי לו על אשתו. שמצאה חן בעיניו. ומבקשים להוציאה מתחת ידו. ואין אדם נאמן לשנות טענתו אלא לחובתו. והו"ל כאומר לא לויתי. שהוחזק כפרן ע"פ עצמו תו. מהימן למימר לויתי ופרעתי.
109
ק״יולא ירדתי לסוף דעתו של מר אבא. באמרו לפי שאין אנו צריכין לשתהיה עדותו נכונה לשיהא בנו לאם בה עליה קודם החופה כו'. הא ניחא אי לא היה כאן ריעותא. ודאי הוה אמרינן הכי משא"כ בזה שהוא מוכחש ע"פ עצמו. באופן שלפי דבריו בתחלה. אי אפשר ומהנמנע הוא להיותן בנו מהי תיתי שלא נשגיח בדבריו הראשונים. ונבטלם בעבור דבריו האחרונים. כלום אנו זקוקים לעשות שיהא זה בנו עכ"פ. אמאי לא נימא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ומגו אין כאן. דהוי ליה מגו במקום עדים. דאנן סהדי דאי אפשר לפי דבורו הראשון (ודמי להא דבח"מ סע"ה ס"ה) והשתא קהדר ביה. כדי שלא להפסידו האשה. אשר חשקה נפשו בה. במקום שחב לאחרים. ולהאמינו להקל לעצמו ולהפקיע כמה איסורים. של תורה ושל דבריהם. המסתעפים בזה אם נחזיקהו לבנו. והוא איננו. מנין לנו.
110
קי״אואם היינו מדמין הנדון לדיני ממונות. אולי היינו יכולים למצוא לו צדדים לקיים דבריו בלי סתירה מוחלטת אבל לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה בכה"ג דאיכא למיחש דנפק מנה חורבא טובא. ואיסורא מממונא לא ילפינן. כ"ע מר אבא ז"ל. ובסנהדרין כו'. דפלגינן דיבורא משום דאדם קרוב אצל אשתו. מי דמי. התם תרי גופי. אמרינן פלגינן דיבורא. אבל בחד גופא. איכא מ"ד לא אמרינן פלגינן (ב"ב דקל"ב) וחשו לה הר"מ והטור ( אה"ע סקנ"ב).
111
קי״באבל מודה אני בטעם אמתלת הבושה. שהיא ודאי אמתלא מספקת לחזרה. כמש"ל שהחזיק בו גם הרא"ש בכל עוז. ואשכחן דכוותה בתלמודא. אפילו באמוראי בדבר הלכה. כההיא דר"י דפ"ק דמגלה (דיט"א) א"ל אמרת א"ל לא. א"ר האלקים אמרה ומ"ט קהדר ביה כו'. ודכוותה טובא.
112
קי״גאמתלת הבושה מהניא ודאי לחזרה במילי דרבנן. אבל לא לענין איסורי דאורייתא
גם בדיני ממונות יש לנו כמה דוגמאות. כענין שאמרו מ"מ אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה א"א מעיז כו'. והאי בכוליה בעי דלכפריה כו'. מיהו הני מילי דמהנייא טענת בושה באיסורי נמי. במילי דרבנן דווקא. כענין מינקת חברו. אע"ג דאית בה חשש לולד ולתקנתו גזרו ואסרוה. מ"מ חששה רחוקה היא. ובכל דהו מפקעא. וכדאקיל בה מהרי"ל (איברא מהרי"ו מחמיר בה) ובנדון מזנה הרי הקלו ר"ש הזקן וסיעתו רבים וגדולים דס"ל הכי. משו"ה תמיהא לי נמי מ"ש אמ"ה ז"ל באותה תשובה. ז"ל. וביותר בבן הזונה נאמן. ואנן איפכא שמעינן מכללא דפוסקים.
גם בדיני ממונות יש לנו כמה דוגמאות. כענין שאמרו מ"מ אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה א"א מעיז כו'. והאי בכוליה בעי דלכפריה כו'. מיהו הני מילי דמהנייא טענת בושה באיסורי נמי. במילי דרבנן דווקא. כענין מינקת חברו. אע"ג דאית בה חשש לולד ולתקנתו גזרו ואסרוה. מ"מ חששה רחוקה היא. ובכל דהו מפקעא. וכדאקיל בה מהרי"ל (איברא מהרי"ו מחמיר בה) ובנדון מזנה הרי הקלו ר"ש הזקן וסיעתו רבים וגדולים דס"ל הכי. משו"ה תמיהא לי נמי מ"ש אמ"ה ז"ל באותה תשובה. ז"ל. וביותר בבן הזונה נאמן. ואנן איפכא שמעינן מכללא דפוסקים.
113
קי״דומש"ע א"מ זצ"ל. על מה שבקש למדן לומר דדווקא באשה שאמרה א"א אני כו'. שהם פתחו בקלקלה מהני אמתלא. אבל באותו נדון שע"פ חקירת חכם אמר שלא בא עליה. לא תהני ליה אמתלא. וקדחי ליהה א"מ. באמרו ולאו מילתא היא דא"א הייתי מאן לימא לן דלא ע"פ ב"ד הוא. ע"כ.
114
קי״הלענ"ד דינא קאמר ההוא צ"מ. דהכי קיי"ל בח"מ סע"ט וס"פ. שאע"פ שכל זמן שלא כפר בב"ד. חוזר וטוען. מ"מ בכפר או הודה בפני ב"ד ויצא. שוב אינו נאמן לחזור ולסתור דבריו הראשונים מחיוב לפטור. וקיי"ל ספ"א אין אדם משטה בב"ד. ומוציאין ממון ע"פ דבורו הקודם. ואין משגיחין בחזרתו. כ"ש היכא דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ועל כרחנו ההיא דאשת איש לא מתוקמא באמרה כן בפני ב"ד. אבל היכא דאמרה דרך הודאה בב"ד. ואפילו רק בפני שנים. אם אמרה הוו עלי עדים ודעו כי א"א אני. פשיטא לי דאסרה נפשה אכ"ע. ותו לא מציא הדרא בה.
115
קי״וובירור דיני חזרה מטענת חיוב לפטור בנ"ז
ואע"ג דבטעות דמוכח מצי מהדר ולמטען. ובאותו נדון אע"ג דהוה נמי טעמא למתלי בטעותא. דמעקרא חשב וטעה קסבר לאטעויי לב"ד. כדי לחפות על עצמו ולהסתיר קלונו. אבל להכחיש בכך מ"ש בתחלה. ולעקור דבריו הראשונים שהיו לחובתו. לא אשכחן. אפילו היכא דהויא ליה אמתלא מעליא. לא מהניא בתר דנפק מבי דינא ואשתעי מלי אבראי. כדקייל בח"מ (ס"פ) אף בדיני ממונות. כ"ש במילתא דאיסורא כי האי. דנוגע הדבר לו. ופגם לבני משפחה דידה. דאיכא למיחש מדנפק לברא. אגמרוהו טענתא ואלפוהו שיקרא. וכן אני אומר בנתן דבריו בכתב. לא מהני תו אמתלא. כ"ש כשמסר דבריו בב"ד לחובתו ונכתב בספר. דאלים טובא. נראה ודאי דתו לא מצי למהדר ביה. למשרי איסורא אפילו במידי דרבנן. ולא משגחינן בשום אמתלא. אלא דווקא כי יהיב טעמא ואמתלא מיד. דילמא מצי למתרץ דבוריה כה"ג נמי. ונימא הפה שאסור הוא שהתיר. כדליכא סהדי. ועדיין צ"ע.
ואע"ג דבטעות דמוכח מצי מהדר ולמטען. ובאותו נדון אע"ג דהוה נמי טעמא למתלי בטעותא. דמעקרא חשב וטעה קסבר לאטעויי לב"ד. כדי לחפות על עצמו ולהסתיר קלונו. אבל להכחיש בכך מ"ש בתחלה. ולעקור דבריו הראשונים שהיו לחובתו. לא אשכחן. אפילו היכא דהויא ליה אמתלא מעליא. לא מהניא בתר דנפק מבי דינא ואשתעי מלי אבראי. כדקייל בח"מ (ס"פ) אף בדיני ממונות. כ"ש במילתא דאיסורא כי האי. דנוגע הדבר לו. ופגם לבני משפחה דידה. דאיכא למיחש מדנפק לברא. אגמרוהו טענתא ואלפוהו שיקרא. וכן אני אומר בנתן דבריו בכתב. לא מהני תו אמתלא. כ"ש כשמסר דבריו בב"ד לחובתו ונכתב בספר. דאלים טובא. נראה ודאי דתו לא מצי למהדר ביה. למשרי איסורא אפילו במידי דרבנן. ולא משגחינן בשום אמתלא. אלא דווקא כי יהיב טעמא ואמתלא מיד. דילמא מצי למתרץ דבוריה כה"ג נמי. ונימא הפה שאסור הוא שהתיר. כדליכא סהדי. ועדיין צ"ע.
116
קי״זהאשה שאמר' בפני ב"ד או שהעידה עלי' עדים שהיא א"א או נכתב בספר שוב לא תועיל אמתל'
ומה שדחה א"מ ז"ל דברי הלמדן ההוא. באמרו עוד וז"ל. ובתו' הביאו בירו' שמואל בעי לאזדקוקי לאתתיה א"ל טמאה אני ולמחר אמרה טהורה כו'. א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת הרי אפילו ע"י שאלה כו'. ואין מדרך הנשים לשקר לבעליהן כו'. נלע"ד שאין מכאן הוכחה. כי ודאי דרך נשים הוא כך. מתוך כעס וקטטה אמרה כן. מתחלה לצעוריה והדר איפייסא לה. כדאשכחן בהדיא דכוותה עובדא (בגמרא פ' תנוקת) בדביתהו דאבא מרי ר"ג דאקוט. ולא רצתה לטבול. ופייסה רנב"י. והביאו הרב"י מעשה (בס' קפ"ה י"ד) שאמרה טמאה ושוב נתחרטה או אמרה תחלה מחמת חולשה. ובסבת כאב שהיה קשה לה התשמיש בעת ההיא. כענין שאמרה בירושלמי באמתלא דאשת שמואל. דאתמול לא הוה בי חילא (ואפ"ה לא עביד שמואל עובדא בנפשיה. כדאיתא בתלמודין כתובות ך"ב) ויכולה שתאמר ג"כ דרך שחוק והתול בבעלה להרבות תאותו. ולא מלבה ענתה טמאה אני (וכגון זה אינה נאמנת אלא תוך כדי דבור). ולא נכריח מזה לאומר בב"ד דרך חקירה. ומתעצם להעמיד דבריו בכל עוז בהכחשה גמורה. שיסבלו שוב חזרה וסתירה. אף לאחר כמה ימים. לזה צריך ראיה גדולה להעדיף כחא דהתרא.
ומה שדחה א"מ ז"ל דברי הלמדן ההוא. באמרו עוד וז"ל. ובתו' הביאו בירו' שמואל בעי לאזדקוקי לאתתיה א"ל טמאה אני ולמחר אמרה טהורה כו'. א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת הרי אפילו ע"י שאלה כו'. ואין מדרך הנשים לשקר לבעליהן כו'. נלע"ד שאין מכאן הוכחה. כי ודאי דרך נשים הוא כך. מתוך כעס וקטטה אמרה כן. מתחלה לצעוריה והדר איפייסא לה. כדאשכחן בהדיא דכוותה עובדא (בגמרא פ' תנוקת) בדביתהו דאבא מרי ר"ג דאקוט. ולא רצתה לטבול. ופייסה רנב"י. והביאו הרב"י מעשה (בס' קפ"ה י"ד) שאמרה טמאה ושוב נתחרטה או אמרה תחלה מחמת חולשה. ובסבת כאב שהיה קשה לה התשמיש בעת ההיא. כענין שאמרה בירושלמי באמתלא דאשת שמואל. דאתמול לא הוה בי חילא (ואפ"ה לא עביד שמואל עובדא בנפשיה. כדאיתא בתלמודין כתובות ך"ב) ויכולה שתאמר ג"כ דרך שחוק והתול בבעלה להרבות תאותו. ולא מלבה ענתה טמאה אני (וכגון זה אינה נאמנת אלא תוך כדי דבור). ולא נכריח מזה לאומר בב"ד דרך חקירה. ומתעצם להעמיד דבריו בכל עוז בהכחשה גמורה. שיסבלו שוב חזרה וסתירה. אף לאחר כמה ימים. לזה צריך ראיה גדולה להעדיף כחא דהתרא.
117
קי״חלכן אני שועל בן ארי. אין אני רואה כחי יפה לסמוך על סברא כזו. להקל במעשה כיוצא בו (שעדיין לא בא לידינו. רק להתלמד אני אומר. כדי שלא לגמגם בדבר הלכה. לידע מה להשיב אם נהיה נזקקין להשיב לשואל בדומה) אף שאין משיבין את הארי החי בג"ע. דרב גובריה. מיהו מגמר לא גמרינן מנה (כדאמ"ר פי"נ דק"ל ע"ב) מה גם שהרבה גופי הלכות באיסורי תורה ושל דבריהם תלוים בכך (אך בנ"ד לא צריכין לא להכחשה ולא לחזרה. כמש"ל רק לברר קאמינא). לכן אחר כל מ"ש לפלפל בהוראה זו דמר אבא זכרו לברכה לחיי עד. הנני יוסיף להפליא. דלא חייש בה אלא לאיסורא זוטא דמינקת חברו דקיל ודאי. ולא אסיק מרן אדעתיה. כמה איסורי רברבי וחמירי דתליין בההוא עובדא. אי שדינן לולד אבתריה דהך דאתכחיש מעיקרא. ונפקא מנה חורבא טובא. ובודאי צריכא עיונא ודיוקא טפי למעבד בה עובדא.
118
קי״טוהשגה על תשו' בצ"צ
וכנראה דבצ"צ (סקי"ד) אשתמיטתיה נמי הא דאמרן. דבכפר בב"ד. לא מהניא אמתלא בתר דנפק ליה מב"ד. שוב אינו יכול לתקן דבריו באיזו אמתל' שתהא. ולא היה צריך שם לכל הלבוט הארוך. שנתלבט בו הרב באותו נדון שבא לפניו. שהכחיש מתחלה בפה מלא. ושוב (אחר שיצא ונחבש בבה"א) נמלך ונודה (אחר שהתרפס ברצי כסף) ואמר צדקה ממני הרה. וחזר הרב אחרי צדדים לדחות האמתלא. ובמ"כ בכדי טרח. דהא ודאי דחויה היא מעקרא. ומאי דמסיק התם ז"ל. ודאי אי הוה מודה אח"כ בלי פיוס ממון. היה מותר לישאנה. לדידי ליתא. אלא בלא"ה נמי בכל גוונא הויא עליה חתיכה דאיסורא. מדנפק ואשתעי מילי אבראי. תו לא מהימן בכל אמתלא שבעולם גם בלי חשד הנאת ממון. דלא גרע ממונא דמפקינן או מפקעינן אפומיה כה"ג. ולא משגחינן ביה. אע"ג דקצווח וקהדר ביה האידנא. לא צייתינן ליה. כ"ש במידי דאיסורא דמיבעי לן למיחש. ולא מהניא אמתלא. משנחקר בב"ד.
וכנראה דבצ"צ (סקי"ד) אשתמיטתיה נמי הא דאמרן. דבכפר בב"ד. לא מהניא אמתלא בתר דנפק ליה מב"ד. שוב אינו יכול לתקן דבריו באיזו אמתל' שתהא. ולא היה צריך שם לכל הלבוט הארוך. שנתלבט בו הרב באותו נדון שבא לפניו. שהכחיש מתחלה בפה מלא. ושוב (אחר שיצא ונחבש בבה"א) נמלך ונודה (אחר שהתרפס ברצי כסף) ואמר צדקה ממני הרה. וחזר הרב אחרי צדדים לדחות האמתלא. ובמ"כ בכדי טרח. דהא ודאי דחויה היא מעקרא. ומאי דמסיק התם ז"ל. ודאי אי הוה מודה אח"כ בלי פיוס ממון. היה מותר לישאנה. לדידי ליתא. אלא בלא"ה נמי בכל גוונא הויא עליה חתיכה דאיסורא. מדנפק ואשתעי מילי אבראי. תו לא מהימן בכל אמתלא שבעולם גם בלי חשד הנאת ממון. דלא גרע ממונא דמפקינן או מפקעינן אפומיה כה"ג. ולא משגחינן ביה. אע"ג דקצווח וקהדר ביה האידנא. לא צייתינן ליה. כ"ש במידי דאיסורא דמיבעי לן למיחש. ולא מהניא אמתלא. משנחקר בב"ד.
119
ק״כתמיהא רבתא על תרי אשלי רברבי דאשתמיט להו תלמוד ערוך
עודני מעיין בזה. תמהני על שני גדולי הדור שנסתבכו בחקירה. אם נאמין למה שאמר תחלה וכפר שלא בא עליה קודם הנישואין. או למה שאמר בסוף. שחזר בו והודה שבא עליה ונתן אמתלא אטו לא שמיע להו תלמוד ערוך פי"נ (דקכז"ב) אמר בני הוא זה. וחזר ואמר עבדי הוא. אינו נאמן (דהויא לה הכחשה למאי דאמר מעיקרא. וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד) אמר עבדי. וחזר ואמר בני. נאמן. משום דמתרצינן דיבוריה. דלא אמר מתחלה עבדי אלא משום דמשמשו כעבד (אע"ג דלא חזינן דעביד ליה תשמיש עבד) כיון דאיכא למתלי בהכי. לא דיינינן להגדה בתרייתא סתירה לקמייתא (ואפילו דלא אמר איהו הכי) אם לא היכא דקרי ליה מעיקרא עבדא מצר מאה. דהאי לישנא לא סביל פירושא. הא ודאי עבד ממש קאמר. ותו לא מצי הדר. אי הכי לאו ק"ו הוא. מה אם לענין ירושה. אע"ג דאיכא מגו. דאי בעי יהבה ליה (דמשו"ה האומר זה בני נאמן בלי חזקה) אפ"ה לא מקבלינן מניה סתירת דבורו הראשון. במקום שאינו סובל פירוש ואמתלא. לענין איסור לא כל שכן. והכי נמי אפכא. מדחזינן התם. דאפילו במקום שחב לאחרים. מתרצינן דיבוריה כל כמה דאפשר. ועבדינן אמתלא לחזרה אף מדנפשין. לענין איסור הקל דמינקת חברו. פשיטא דתסגי ליה אמתלא כל דהו. רק כשאינה הכחשה גמורה ועקירת דבריו הראשונים.
עודני מעיין בזה. תמהני על שני גדולי הדור שנסתבכו בחקירה. אם נאמין למה שאמר תחלה וכפר שלא בא עליה קודם הנישואין. או למה שאמר בסוף. שחזר בו והודה שבא עליה ונתן אמתלא אטו לא שמיע להו תלמוד ערוך פי"נ (דקכז"ב) אמר בני הוא זה. וחזר ואמר עבדי הוא. אינו נאמן (דהויא לה הכחשה למאי דאמר מעיקרא. וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד) אמר עבדי. וחזר ואמר בני. נאמן. משום דמתרצינן דיבוריה. דלא אמר מתחלה עבדי אלא משום דמשמשו כעבד (אע"ג דלא חזינן דעביד ליה תשמיש עבד) כיון דאיכא למתלי בהכי. לא דיינינן להגדה בתרייתא סתירה לקמייתא (ואפילו דלא אמר איהו הכי) אם לא היכא דקרי ליה מעיקרא עבדא מצר מאה. דהאי לישנא לא סביל פירושא. הא ודאי עבד ממש קאמר. ותו לא מצי הדר. אי הכי לאו ק"ו הוא. מה אם לענין ירושה. אע"ג דאיכא מגו. דאי בעי יהבה ליה (דמשו"ה האומר זה בני נאמן בלי חזקה) אפ"ה לא מקבלינן מניה סתירת דבורו הראשון. במקום שאינו סובל פירוש ואמתלא. לענין איסור לא כל שכן. והכי נמי אפכא. מדחזינן התם. דאפילו במקום שחב לאחרים. מתרצינן דיבוריה כל כמה דאפשר. ועבדינן אמתלא לחזרה אף מדנפשין. לענין איסור הקל דמינקת חברו. פשיטא דתסגי ליה אמתלא כל דהו. רק כשאינה הכחשה גמורה ועקירת דבריו הראשונים.
120
קכ״אמשו"ה לדינא דמינקת ודאי לא מיבעיא לי. דכל מאי דמשכחינן טעמא לחזרתו. מספיק בענין כנדון דצ"צ. ופה תהא שביתת קולמוסי בנדון הלז. שכבר דברנו בו למדי. מה שצריך לענין דינא דהאידנא. ישמע חכם ויוסיף לקח. להעמיד דבר על מכונו עין יפקח. ואתם בניי שנו מדותי שהם תרומות מתרומות אכלו למעדנים ושתו יין הרקח. ואל תמהרו בדבר הוראה הבאה לפניכם והזהרו בקלה כבחמורה. כי הנקלה חשוב חמורה כאשר ראיתם עתה בעיניכם. לכן החמיצו הדין בטרם תגמרוהו. דרשו מעל ספר ה' וקראו. חפשו האמת כמטמונים אז תבינו יראת ה' ודעת קדושים תמצאו. וכתוב אז ראה ויספרה הכינה גם חקרה. אחר שגמרתי לכתוב תשובתי זאת. נזדמנה לידי תשובת מהרמ"ל. ומצאתי בס"פ דנדון הנוגע בנדון הלז. וז"ל (בדמח"ג) ולענין מ"ש לאסרה עליו מטעם שילדה לו"ח כו'. הנה אין זה צריך לפנים. כי מאחר שפסק מהרימי"נ כמ"ד שפורא גרים כו'. ק"ו שי"ל לפסוק שראוי להיות נגמר צורתו בה"ח שלמים כו' עכ"ד. לזה אני אומר שצריך לפני ולפנים. מאחר שכבר מחי לה מהרי"ט לההיא דהרי"מ דשיפורא גרים במאה עוכלי. אע"פ שדחקתי ליישב קושיותיו ומשכנתי נפשי על דתו' (שמהרי"ט לא ירד לסוף דעתם באמת) מ"מ בנדון דמהרמ"ל שהולד נגמרה צורתו בכל דבר וגדול כבן תשעה. ומה שמת ביום הלדה. היה שלא כדרך מיתת הנפלים (וכי מי שמע כזאת. שנפל שהוא כמת. יצא דם מפיו. הא ודאי חי היה) הרי שור שחוט לפניך. שהומת בידים. ואפילו חלה ומת. הרי הוא כמו אכלו ארי לדרי"ו. ומה גם באשת כהן. כמה רב גובריה דעבד בה עובדא בפשיטותא כולא האי. כ"ע שם (ע"ד) ואע"ג דאמרינן כל הנשים מתעברות ויולדות. היינו כשהלכה עם בעלה למד"ה כו'. עד מ"מ חזקת כשרות גופה מסייעה. הא ודאי ל"צ למימר. פשיטא אין כל נשים פנויות יולדות. דקארי לה מאי קארי. אבל באמת ההיא אתתא. ודאי מקמי נישואין איעברא לה. לדמהרי"ט. ורוב נשי דילדן לתשעה. גם חזקת הולד דבריא הוה. מסייע. ואף מיתת הולד שלא כדרך נפלים. הא ודאי אתרעא לה חזקת כשרותה. וצריכא תרי רובי. מש"ע שם דמעלה עשו ביוחסין. היינו לענין תרי רובי. ר"ל דליכא ס"ס. ומ"ש שם. כמ"ש בת"ה סרכ"ב. הוא בפסקים וכתבים. דברי אביכם ישראל יעקב מכונה יעב"ץ.
121