שאילת יעבץ, חלק ב קל״בSheilat Yaavetz, Volume II 132
א׳בשלישית הציג מה שהוקשה לו בדברי הברטנורה: וחשב להשיב על המג"א. ובזו אבליע דברי תשובתי תוך לשונו המועתק הנה באותיות נבדלות. ישמע חכם ויוסיף לקח:
1
ב׳לא הבין מ"ש רש"י ורע"ב ותו']. לא חש לקמחיה וקדחי לבמג"א בס' של"ד בגילא דחיטתא
3) (פכ"ב דשבת מ"א. חבית שנשברה מצילין הימנה מזון ג"ס. וכתב הר"ב ואפי' בכלים הרבה דאילו בכלי אחד אמרינן פכ"ב כמה דבעי מציל. וכ"ה לרש"י. ונראה דכוונתם דאפילו אם אכל כבר ג"ס. מ"מ רשאי להציל בכלי אחד כמה דבעי. ) אהו' מי הגיד לו זה. אלא אמור. שלא התיר בסל מלא לת"ק. אלא דווקא קודם אכילה. ולפחות צריך להיות קודם שאכל במנחה. אבל כשאין צריך לו עוד לאכול בו ביום. שום סעודה מג"ס. ודאי ליכא למימר שיציל סל מלא ככרות בשעה שלא הותר לו להציל אפילו מזון סעודה אחת בלבד. הא בהדיא דלא חש לקמחיה במ"כ. ותמה איך אפשר לאמרו ולהעלות על הכתב. מזון סעודה אחת לא יציל. ומאה סעודות יציל. (והכי מוכח לגרסת רש"י שגרס בברייתא נשברה חבית בראש גגו. ובודאי א"א לומר שיציל לכתחלה טבל לצורך מזון ג"ס. אע"ג דבגמרא אמרינן דלא מקרי מבטל כלי מהיכנו כיון שאם עבר ותקנו מתוקן מ"מ אסור באכילה. ) לא ראה בתוספות. דמוקמי לה להא דחבית טבל. בדלית ליה פירי אחריני. (עיין פ"ב דתרומות מ"ג. ) טרח בכדי. כי לא ראה גמרא דביצה דיז"ב. (וכפי הנראה גם דעת תו' שמותר להציל בכלי אחד אפילו אחר שאכל ג"ס. מדלא מקשי בדס"ג על האי איתביה אביי והצלה שאינה מצויה לא התירו. והתניא נשברה לו חבית של טבל בראש גגו כו'. בפכ"כ דקי"ז ד"ה הא דתניא נשברה כו'. אמאי לא פריך ממתניתין חבית שנשברה. ולא מקשי הכא נמי. אע"כ דמתניתין לק"מ דאי"ל שהתירו לו מפני כבוד השבת להציל כדי ג"ס ואי אמרינן דגבי חבית שנשברה בראש גגו נמי לא התירו אפילו בכלי אחד. אלא היכא שנשאר לו לפחות ס"א מסעודת של שבת. שלא אכל עדיין. מברייתא נמי לק"מ. אע"כ שמותר להציל בכלי אחד. אפילו היכא שאין בו צורך שבת כלל משום הצלה גרידא) דיוקו שבוש. כי המקשן ודאי לא עלה על דעתו שיהא טבל קרוי מוכן אצל שבת. עד שחדשהו לו התרצן ואם היה יודע התירוץ. לא היה מקשה. אלא פשיטא היה סבור. דמשום הפסד ממון התירו אף הצלה שאינה מצויה. כדרך שהתירו הצלה מצויה לביצה. שאסורה באכילה בו ביום. זה פשוט אבל כי אתינן לשינויא דטבל מוכן כו'. בודאי לא שרי להציל אלא ג"ס. זהו מן המושכלות הראשונות. דלא יהא יציבא בארעא כו'. וזאת ישיב אל לבו. אם כדאי לבנות יסוד על דיוק כזה. ועל כיוצא אמרו אי דייקינן כי הא לא תנינן. אף כי לדחות לדברי גדול בהוראה מפני כך. כמו שסיים מע"ל. ואמר עוד ז"ל. (ולפמ"ש יפלא בעיני על הרב במ"א בסימן של"ד סק"ג. שכתב ומיירי שלא נשברה לגמרי דאל"כ אף בראוי אסור. ונראה שהבין דאף בזה לא התירו. אלא היכא שהוא לצורך שבת מקצת מה שמציל. וכוונתו כיון שאינו ראוי לשבת א"א לומר שיציל ס"א לשבת. וא"כ אף בראוי אסור היכא שאכל כבר ג"ס. ולא כיון יפה כמש"ל). חס ליה למע"ל. לא ניחא למריה במ"א דלימא הכי. אבל באמת כיון יפה יפה. וכדפשיטא לי נמי בחבורי מו"ק שם וכנז"ל. דלא צריכא רבה. ולכן אין מהצורך להעתיק מש"ע לעשות סניגרון לדבריו. שלא יקשה עליו מטעותא דרש"ז. פשיטא דלא נצרכה כלל. ולחנם סיים בו דוק. כשיחזור ויעיין הדק היטב. ימצא האמת ויודה לדברי. כמדת חכם. ובכן יראה חבתו אצלי. שלא השלכתי דבריו אחר גווי חלילה. וכמו שקבעתי שאר דבריו הערבים עלי: ויחדתי להם מקום חשוב בחבורי. לכל אחד במקום הראוי לו. ולא חששתי להוצאה וטרחא. תמו דברי אוהב יעב"ץ.
3) (פכ"ב דשבת מ"א. חבית שנשברה מצילין הימנה מזון ג"ס. וכתב הר"ב ואפי' בכלים הרבה דאילו בכלי אחד אמרינן פכ"ב כמה דבעי מציל. וכ"ה לרש"י. ונראה דכוונתם דאפילו אם אכל כבר ג"ס. מ"מ רשאי להציל בכלי אחד כמה דבעי. ) אהו' מי הגיד לו זה. אלא אמור. שלא התיר בסל מלא לת"ק. אלא דווקא קודם אכילה. ולפחות צריך להיות קודם שאכל במנחה. אבל כשאין צריך לו עוד לאכול בו ביום. שום סעודה מג"ס. ודאי ליכא למימר שיציל סל מלא ככרות בשעה שלא הותר לו להציל אפילו מזון סעודה אחת בלבד. הא בהדיא דלא חש לקמחיה במ"כ. ותמה איך אפשר לאמרו ולהעלות על הכתב. מזון סעודה אחת לא יציל. ומאה סעודות יציל. (והכי מוכח לגרסת רש"י שגרס בברייתא נשברה חבית בראש גגו. ובודאי א"א לומר שיציל לכתחלה טבל לצורך מזון ג"ס. אע"ג דבגמרא אמרינן דלא מקרי מבטל כלי מהיכנו כיון שאם עבר ותקנו מתוקן מ"מ אסור באכילה. ) לא ראה בתוספות. דמוקמי לה להא דחבית טבל. בדלית ליה פירי אחריני. (עיין פ"ב דתרומות מ"ג. ) טרח בכדי. כי לא ראה גמרא דביצה דיז"ב. (וכפי הנראה גם דעת תו' שמותר להציל בכלי אחד אפילו אחר שאכל ג"ס. מדלא מקשי בדס"ג על האי איתביה אביי והצלה שאינה מצויה לא התירו. והתניא נשברה לו חבית של טבל בראש גגו כו'. בפכ"כ דקי"ז ד"ה הא דתניא נשברה כו'. אמאי לא פריך ממתניתין חבית שנשברה. ולא מקשי הכא נמי. אע"כ דמתניתין לק"מ דאי"ל שהתירו לו מפני כבוד השבת להציל כדי ג"ס ואי אמרינן דגבי חבית שנשברה בראש גגו נמי לא התירו אפילו בכלי אחד. אלא היכא שנשאר לו לפחות ס"א מסעודת של שבת. שלא אכל עדיין. מברייתא נמי לק"מ. אע"כ שמותר להציל בכלי אחד. אפילו היכא שאין בו צורך שבת כלל משום הצלה גרידא) דיוקו שבוש. כי המקשן ודאי לא עלה על דעתו שיהא טבל קרוי מוכן אצל שבת. עד שחדשהו לו התרצן ואם היה יודע התירוץ. לא היה מקשה. אלא פשיטא היה סבור. דמשום הפסד ממון התירו אף הצלה שאינה מצויה. כדרך שהתירו הצלה מצויה לביצה. שאסורה באכילה בו ביום. זה פשוט אבל כי אתינן לשינויא דטבל מוכן כו'. בודאי לא שרי להציל אלא ג"ס. זהו מן המושכלות הראשונות. דלא יהא יציבא בארעא כו'. וזאת ישיב אל לבו. אם כדאי לבנות יסוד על דיוק כזה. ועל כיוצא אמרו אי דייקינן כי הא לא תנינן. אף כי לדחות לדברי גדול בהוראה מפני כך. כמו שסיים מע"ל. ואמר עוד ז"ל. (ולפמ"ש יפלא בעיני על הרב במ"א בסימן של"ד סק"ג. שכתב ומיירי שלא נשברה לגמרי דאל"כ אף בראוי אסור. ונראה שהבין דאף בזה לא התירו. אלא היכא שהוא לצורך שבת מקצת מה שמציל. וכוונתו כיון שאינו ראוי לשבת א"א לומר שיציל ס"א לשבת. וא"כ אף בראוי אסור היכא שאכל כבר ג"ס. ולא כיון יפה כמש"ל). חס ליה למע"ל. לא ניחא למריה במ"א דלימא הכי. אבל באמת כיון יפה יפה. וכדפשיטא לי נמי בחבורי מו"ק שם וכנז"ל. דלא צריכא רבה. ולכן אין מהצורך להעתיק מש"ע לעשות סניגרון לדבריו. שלא יקשה עליו מטעותא דרש"ז. פשיטא דלא נצרכה כלל. ולחנם סיים בו דוק. כשיחזור ויעיין הדק היטב. ימצא האמת ויודה לדברי. כמדת חכם. ובכן יראה חבתו אצלי. שלא השלכתי דבריו אחר גווי חלילה. וכמו שקבעתי שאר דבריו הערבים עלי: ויחדתי להם מקום חשוב בחבורי. לכל אחד במקום הראוי לו. ולא חששתי להוצאה וטרחא. תמו דברי אוהב יעב"ץ.
2