שאילת יעבץ, חלק ב קל״דSheilat Yaavetz, Volume II 134
א׳בספר הלק"ט למהר"י חאגיז (שאלה ל"ו מח"א) מי שהלביש את חברו כלאים ולא הפשיטו אם לוקה. תשובה אפשר משום דשני קרא ואמר לא יעלה עליך ולא כתיב לא תעלה. לחייבו אפילו שאינו עושה מעשה ולוקה. ע"ש. עכ"ל.
1
ב׳ונראה דהא דקאמר ולא הפשיטו. לא דייק דמשמע אמלביש קאי. מאי נ"מ אי הפשיטו. וצ"ל ולא פשטו. ר"ל ששהה במלבוש הכלאים שהלבישו חברו. א"נ ולא הפשיטו אמלבוש קאי. ולא אמלביש ולי הצעיר נראה ששגג בזה במ"כ ואשתמיטתיה מתניתין ד"פ הלוקין היה לבוש בכלאים כו'. אמרו לו אל תלבש א"ת. והוא פושט ולובש חייב על כל אחד ואחד. שמע מינה בהדיא דלא מיחייב אלא אלבישה דקעביד מעשה אינו לוקה אלא אחת אלבישה קמייתא ופשוט הוא. שבכל התורה אין לוקין על לאו שאין בו מעשה. חוץ מנשבע וממיר ומקלל בשם והכא נמי בנ"ד ודאי אינו לוקה. אא"כ עשה מעשה והזמין עצמו לכך וסייע בהלבשה. כגון זו שמא יש מקום לחייבו מלקות. כדרך שאמרו בניקף.
2
ג׳תמיהו' הרבה במ"ש בהלקט בדין המלביש את חברו שעטנז
ובהכי ניחא לי מ"ש הרמב"ם דהמלביש את חברו כלאים. אם היה הלובש מזיד. הלובש חייב. דלכאורה הוה קשיא לי עליה. נמי ממתניתין דאייתינן לעיל. והשתא אתי שפיר. משום דחשיב ליה עושה מעשה. ומעקר ל"ת בידים הוי. וכמדומה גם הרא"ש מודה לו בזו. אע"פ שחלוק עליו בחיוב מלקות דמלביש. כמ"ש בב"י (י"ד סש"ג) (והתימה מחכם זה בהלק"ט שלא נגע בכל זה. וה"ק אלו עקורות הן. כנראה לא ידע כלל ממ"ש הר"מ) אבל על כרחנו צריכין אנו למה שכתבתי. שאי אפשר לחייב מלקות אלא בעושה מעשה. וההיא דהרואה כלאים על חברו דקורעו אפילו בשוק. משום ח"ה נגעו בה. ובדלא ידע שבקינן ליה. ש"מ דלא מעקר בידים חשיב. דא"ה כי חזינן דאכיל דבר איסור דלא ידע ביה מי שבקינן ליה משום כבוד. הא ודאי שהייה בכלאים. לאו עקירה בידים הוא. ואין בו מקום לחיוב מלקות אלא בעושה מעשה ממש. אלא שבאנו למחלוקתן של הרבנים האחרונים בט"ז ובש"ך ז"ל בי"ד (סי' קצ"ח) לענין קציצת צפרנים בשבת ע"י גוי. דמר אסר משום דמדמי לניקף. ומר מניקף לא גמר. וס"ל דלענין שבת וה"ה לשאר איסורין. קיי"ל מסייע אין בו ממש. והמחוור בזה הוא מ"ש א"מ הגאון ז"ל בתשובה פ"ב בספרו. שדעתו הרחבה מכרעת בראיות חזקות. דודאי בכל האיסורין איכא איסורא דרבנן במסייע. וכ"ש כשעושה סיוע גדול (וחכם גדול כמר אבא הגאון החסיד ז"ל. עדיף מנביא. עיין בט"ז בא"ח סי' שכ"ח. שעשה ג"כ סניגרון לדברי עצמו שכתב בי"ד. קרוב למה שהתנצל א"מ הגאון ז"ל בעדו). והך דנ"ד נמי לאיסורא בעלמא פשיטא. אפילו בסתמא עושה מעשה מיקרי. דודאי לא סגי דלא קמסייע סיוע שיש בו ממש. כההיא דעמיץ ופתח. וק"ל. וכך היה נוח לו להרב הנ"ל לומר דחייב משום דמיחשב עושה מעשה. ומשו"ה לילקי. ולא משום דהכא שאני דלקי נמי אלאו שאין בו מעשה. אבל באמת הדבר ברור שגם זה אינו מועיל לשוויי ליה בר מלקות. אף אם מסייע גמור הוא. דאף לדברי האוסרין מסייע שיש בו ממש בשאר איסורין. מיהת אין איסורו אלא מדרבנן לכ"ע. ודווקא במקיף וניקף הוא דחייב במסייע. דרבי ליה קרא בהדיא דלילקי אסיוע. הא בעלמא לא. דלהכי אצטריך. וזה ברור. ואין לנו לחדש ולבדות לימודים מלבנו. לחיוב מלקות מ"ה (וכן מש"ע שם דדריש סמוכין לקולא עשוים לא באמת וישר להוציא את זה למלקות פליאה נשגבה בעיני מה ראה על ככה). ותמה על עצמך. היאך סברותיו של זה החכם ז"ל הפוכות מדרך התלמוד כאן. דאדרבה אי הוי כתב הכא לא תעלה עליך. הוי מחייבינן מלקות ג"כ במסייע. אע"ג דלית ביה מעשה. דהא ניקף דחייב הכי קיליף. מדכתיב לא תקיפו דמשמעו לא תניח להקיף. ה"נ אי כתיב לא תעלה. הו"א לא תניח להעלות עליך. והשתא דכתיב לא יעלה. משו"ה מיפטר משום דאין בו מעשה. וכ"ש לאידך טעמא דהתם. נפקא מדכתב תקיפו לשון רבים. להביא שנים שעשאוה שחייבין. אבל בעלמא כי הכא דכי כתיב לשון יחיד הוא דכתיב. ודאי דשנים שעשאוה פטורין בכל גוונא. מיהא איכא משום מסייע והכא נמי על כרחך מסייע הוא בכל גוונא בלי ספק. משו"ה סתמא אסור מדבריהם. דשייך בכל מילי דאיסורא. וכדכתיבנא משם א"מ הגאון ז"ל. ודאי גם הוא הנכון בדבר זה. אבל מלקות מי איכא למימר אפילו במסייע. דשנים שעשו פטורין בכל מקום. וקשיא נמי כלפי סנאיה דהר"מ ז"ל. וכ"ש אי משכחת לה נמי דאינו מסייע. ולא עושה מעשה כלל. כהנחת השאלה הנזכרת. מאן הא דלא חש לקמחיה. הא ודאי בורכא. ותימה גדולה על זה החכם ז"ל. כבודו מחול במקום זה דאזיל בתר איפכא. והנלע"ד כהלכה. כתבתי יעב"ץ ס"ט:
ובהכי ניחא לי מ"ש הרמב"ם דהמלביש את חברו כלאים. אם היה הלובש מזיד. הלובש חייב. דלכאורה הוה קשיא לי עליה. נמי ממתניתין דאייתינן לעיל. והשתא אתי שפיר. משום דחשיב ליה עושה מעשה. ומעקר ל"ת בידים הוי. וכמדומה גם הרא"ש מודה לו בזו. אע"פ שחלוק עליו בחיוב מלקות דמלביש. כמ"ש בב"י (י"ד סש"ג) (והתימה מחכם זה בהלק"ט שלא נגע בכל זה. וה"ק אלו עקורות הן. כנראה לא ידע כלל ממ"ש הר"מ) אבל על כרחנו צריכין אנו למה שכתבתי. שאי אפשר לחייב מלקות אלא בעושה מעשה. וההיא דהרואה כלאים על חברו דקורעו אפילו בשוק. משום ח"ה נגעו בה. ובדלא ידע שבקינן ליה. ש"מ דלא מעקר בידים חשיב. דא"ה כי חזינן דאכיל דבר איסור דלא ידע ביה מי שבקינן ליה משום כבוד. הא ודאי שהייה בכלאים. לאו עקירה בידים הוא. ואין בו מקום לחיוב מלקות אלא בעושה מעשה ממש. אלא שבאנו למחלוקתן של הרבנים האחרונים בט"ז ובש"ך ז"ל בי"ד (סי' קצ"ח) לענין קציצת צפרנים בשבת ע"י גוי. דמר אסר משום דמדמי לניקף. ומר מניקף לא גמר. וס"ל דלענין שבת וה"ה לשאר איסורין. קיי"ל מסייע אין בו ממש. והמחוור בזה הוא מ"ש א"מ הגאון ז"ל בתשובה פ"ב בספרו. שדעתו הרחבה מכרעת בראיות חזקות. דודאי בכל האיסורין איכא איסורא דרבנן במסייע. וכ"ש כשעושה סיוע גדול (וחכם גדול כמר אבא הגאון החסיד ז"ל. עדיף מנביא. עיין בט"ז בא"ח סי' שכ"ח. שעשה ג"כ סניגרון לדברי עצמו שכתב בי"ד. קרוב למה שהתנצל א"מ הגאון ז"ל בעדו). והך דנ"ד נמי לאיסורא בעלמא פשיטא. אפילו בסתמא עושה מעשה מיקרי. דודאי לא סגי דלא קמסייע סיוע שיש בו ממש. כההיא דעמיץ ופתח. וק"ל. וכך היה נוח לו להרב הנ"ל לומר דחייב משום דמיחשב עושה מעשה. ומשו"ה לילקי. ולא משום דהכא שאני דלקי נמי אלאו שאין בו מעשה. אבל באמת הדבר ברור שגם זה אינו מועיל לשוויי ליה בר מלקות. אף אם מסייע גמור הוא. דאף לדברי האוסרין מסייע שיש בו ממש בשאר איסורין. מיהת אין איסורו אלא מדרבנן לכ"ע. ודווקא במקיף וניקף הוא דחייב במסייע. דרבי ליה קרא בהדיא דלילקי אסיוע. הא בעלמא לא. דלהכי אצטריך. וזה ברור. ואין לנו לחדש ולבדות לימודים מלבנו. לחיוב מלקות מ"ה (וכן מש"ע שם דדריש סמוכין לקולא עשוים לא באמת וישר להוציא את זה למלקות פליאה נשגבה בעיני מה ראה על ככה). ותמה על עצמך. היאך סברותיו של זה החכם ז"ל הפוכות מדרך התלמוד כאן. דאדרבה אי הוי כתב הכא לא תעלה עליך. הוי מחייבינן מלקות ג"כ במסייע. אע"ג דלית ביה מעשה. דהא ניקף דחייב הכי קיליף. מדכתיב לא תקיפו דמשמעו לא תניח להקיף. ה"נ אי כתיב לא תעלה. הו"א לא תניח להעלות עליך. והשתא דכתיב לא יעלה. משו"ה מיפטר משום דאין בו מעשה. וכ"ש לאידך טעמא דהתם. נפקא מדכתב תקיפו לשון רבים. להביא שנים שעשאוה שחייבין. אבל בעלמא כי הכא דכי כתיב לשון יחיד הוא דכתיב. ודאי דשנים שעשאוה פטורין בכל גוונא. מיהא איכא משום מסייע והכא נמי על כרחך מסייע הוא בכל גוונא בלי ספק. משו"ה סתמא אסור מדבריהם. דשייך בכל מילי דאיסורא. וכדכתיבנא משם א"מ הגאון ז"ל. ודאי גם הוא הנכון בדבר זה. אבל מלקות מי איכא למימר אפילו במסייע. דשנים שעשו פטורין בכל מקום. וקשיא נמי כלפי סנאיה דהר"מ ז"ל. וכ"ש אי משכחת לה נמי דאינו מסייע. ולא עושה מעשה כלל. כהנחת השאלה הנזכרת. מאן הא דלא חש לקמחיה. הא ודאי בורכא. ותימה גדולה על זה החכם ז"ל. כבודו מחול במקום זה דאזיל בתר איפכא. והנלע"ד כהלכה. כתבתי יעב"ץ ס"ט:
3