שאילת יעבץ, חלק ב קל״הSheilat Yaavetz, Volume II 135
א׳שאלת אם צריך לקום מפני אשת חבר.
1
ב׳תשובה
2
ג׳קמ"ל דינא דאשת חבר לענין קימה והידור. ושיש חילוק בין בחיי בעלה ולאחר מיתה וישוב מ"ש תו' בענין זה ודין הקימה והידור בבוא לדין. החכם או החבר וכן אשתו והשגה על שיכה"ג
דבר זה לכאורה תלמוד ערוך. הוא בידינו בפ"ד דשבועות (לע"ב) דאיתא התם דביתהו דר"ה ה"ל דינא קמיה דר"ן. אמר היכי נעבד ואי איקום מקמה. מסתתמן טענתיה דבע"ד לא איקום מקמה אשת חבר ה"ה כחבר. א"ל לשעמיה צא ואפרח בר אווזא ושדי עלואי ואיקום. ברם לחלק יצאתי. בין אם בעלה הת"ח בחיים. או לאחר מיתה. כמ"ש בחי"ג שם. על מ"ש תו' ד"ה אפרח עלי ב"א. אע"ג דבעינן קימה שיש בה הידור ונדחקו בזה ע"ש. כתבתי כלשון הזה. ואפשר לי לומר. לפי מה שפירש"י דהך עובדא הוה משמת ר"ה. ניחא השתא ולק"מ מ"ש תו'. דלפ"ז לא היה חיוב גמור לקום מפניה. אלא מדת חסידות בלבד. דומיא דאיתא בהנושא באשכבתיה דרבי. אשת אב דאורייתא (להזהר בכבודה) הני מילי מחיים. אלא לאחר מיתה צריכא. ושמא לזה נתכוין רש"י בפירושו הנ"ל (עם שיש לדחות ולומר שאינה הוכחה. כי י"ל שהוצרך לכך. דלא תקשי אמאי אתיא איהי. ומה טיבה לבוא לב"ד. ואין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. אבל גם זה אין בו ממש. דמשו"ה לא היה צריך שם לפרש כך. לעולם אימא בחיים היה. ור"ה ודאי לא היה הולך לפני ר"ן לדין. לפי שגדול ממנו היה. ואפילו ר"י הקפיד עליו כשזימנו לדון לפניו. אלא דילמא דינא דדביתהו דר"ה בנכסי מלוג שלה היה הדבר. לפיכך הלכה היא לפניו לדין. עכ"פ אין הכרח לדחות סייעתא דידי מפרש"י). וכן יש להוכיח בהכרח. דלא מדינא עבד ר"ן הכי. דאי ס"ד דינא הוא. למאי הוי ליה למיחש. אטו כי הוה אתי ר"ה גופיה לקמיה לדינא. מי לא הוה מצי למיקם מקמיה. והכי איתא בח"מ (סי"ז) שכשבא חכם לדין. עומדים מפניו. ואין חוששין לכלום. אי הכי. באשת חבר נמי נימא הכי. אי איתא דאשת חבר כחבר ממש. הא על כרחין. לא דין גמור הוא. ואעפ"כ עדיין לבי מהסס. לפי שי"ל שאין זה מוכרח. דהא אשכחן לרב ענן ר"פ שני דייני. דאיענש אכהאי גוונא. אע"ג דאיהו הוה סבר עשה דכבוד תורה עדיף. ולא חש לסיתומי טענתא. לא אהני ליה. ש"מ דלא שפיר דמי הכי נמי הכא נימא אנן. דלקום מפני ת"ח נמי לא שרי. במקום שיש לחוש שיסתתמו דברי בעל דינו. וכן נראה עוד מאותה שאמרו. שאומרים גם לע"ה שב. וק"ל. ולפ"ז לעולם אימא דאשת חבר כחבר ממש. ובין בחייו בין לאחר מותו. כי מ"מ כבוד חכם הוא לכבד את אשתו. וכנ"ל. וכי אתינן להכי נמי אתי שפיר דלא תקשי קושית התו'. דכיון דבמקום המשפט ובב"ד הוה עובדא. היינו דאסתפקא ליה לר"ן הי מנייהו עדיף. אי כבוד חכם. או כבוד הדין. והוא הדין דבחבר גופיה נמי הוה מספקא ליה. ואפ"ה בסוף ס"ל כבוד חבר נדחה מפני הדין. וקבעי למעבד לה יקרא לפנים משורת הדין. כך נ"ל דבר ברור בעזה"י. דוק.
דבר זה לכאורה תלמוד ערוך. הוא בידינו בפ"ד דשבועות (לע"ב) דאיתא התם דביתהו דר"ה ה"ל דינא קמיה דר"ן. אמר היכי נעבד ואי איקום מקמה. מסתתמן טענתיה דבע"ד לא איקום מקמה אשת חבר ה"ה כחבר. א"ל לשעמיה צא ואפרח בר אווזא ושדי עלואי ואיקום. ברם לחלק יצאתי. בין אם בעלה הת"ח בחיים. או לאחר מיתה. כמ"ש בחי"ג שם. על מ"ש תו' ד"ה אפרח עלי ב"א. אע"ג דבעינן קימה שיש בה הידור ונדחקו בזה ע"ש. כתבתי כלשון הזה. ואפשר לי לומר. לפי מה שפירש"י דהך עובדא הוה משמת ר"ה. ניחא השתא ולק"מ מ"ש תו'. דלפ"ז לא היה חיוב גמור לקום מפניה. אלא מדת חסידות בלבד. דומיא דאיתא בהנושא באשכבתיה דרבי. אשת אב דאורייתא (להזהר בכבודה) הני מילי מחיים. אלא לאחר מיתה צריכא. ושמא לזה נתכוין רש"י בפירושו הנ"ל (עם שיש לדחות ולומר שאינה הוכחה. כי י"ל שהוצרך לכך. דלא תקשי אמאי אתיא איהי. ומה טיבה לבוא לב"ד. ואין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. אבל גם זה אין בו ממש. דמשו"ה לא היה צריך שם לפרש כך. לעולם אימא בחיים היה. ור"ה ודאי לא היה הולך לפני ר"ן לדין. לפי שגדול ממנו היה. ואפילו ר"י הקפיד עליו כשזימנו לדון לפניו. אלא דילמא דינא דדביתהו דר"ה בנכסי מלוג שלה היה הדבר. לפיכך הלכה היא לפניו לדין. עכ"פ אין הכרח לדחות סייעתא דידי מפרש"י). וכן יש להוכיח בהכרח. דלא מדינא עבד ר"ן הכי. דאי ס"ד דינא הוא. למאי הוי ליה למיחש. אטו כי הוה אתי ר"ה גופיה לקמיה לדינא. מי לא הוה מצי למיקם מקמיה. והכי איתא בח"מ (סי"ז) שכשבא חכם לדין. עומדים מפניו. ואין חוששין לכלום. אי הכי. באשת חבר נמי נימא הכי. אי איתא דאשת חבר כחבר ממש. הא על כרחין. לא דין גמור הוא. ואעפ"כ עדיין לבי מהסס. לפי שי"ל שאין זה מוכרח. דהא אשכחן לרב ענן ר"פ שני דייני. דאיענש אכהאי גוונא. אע"ג דאיהו הוה סבר עשה דכבוד תורה עדיף. ולא חש לסיתומי טענתא. לא אהני ליה. ש"מ דלא שפיר דמי הכי נמי הכא נימא אנן. דלקום מפני ת"ח נמי לא שרי. במקום שיש לחוש שיסתתמו דברי בעל דינו. וכן נראה עוד מאותה שאמרו. שאומרים גם לע"ה שב. וק"ל. ולפ"ז לעולם אימא דאשת חבר כחבר ממש. ובין בחייו בין לאחר מותו. כי מ"מ כבוד חכם הוא לכבד את אשתו. וכנ"ל. וכי אתינן להכי נמי אתי שפיר דלא תקשי קושית התו'. דכיון דבמקום המשפט ובב"ד הוה עובדא. היינו דאסתפקא ליה לר"ן הי מנייהו עדיף. אי כבוד חכם. או כבוד הדין. והוא הדין דבחבר גופיה נמי הוה מספקא ליה. ואפ"ה בסוף ס"ל כבוד חבר נדחה מפני הדין. וקבעי למעבד לה יקרא לפנים משורת הדין. כך נ"ל דבר ברור בעזה"י. דוק.
3
ד׳שוב אחר זמן רב נזדמן לידי ס' שיורי כנה"ג על י"ד. ומצאתי בו (סרמ"ד) הביא בשם רש"י כמו שכתבתי לעיל בס"ד. וז"ל. גרסינן בשבועות דביתהו דר"ה כו'. מכאן יש ללמוד שצריך לקום מפני אשת חבר כמו מפני בעלה. ותמהני על הפוסקים למה לא כתבוהו. דדוחק לומר ממד"ח עבד ע"כ ש"י.
4
ה׳וכתב עליו בה"ס וז"ל. אמר המאסף מ"ש שהוא דוחק הוא האמת. ומוכרח הדבר מגופא דעובדא. דאם חיובא הוא לקום כו'. ומאי קאמר אי איקום מסתתמן טענתיה דבע"ד. ואמאי כיון דחיובא כו'. א"ו דמ"ה פטור כו'. ות"ל שכיוונתי לדעת שני גדולים. והנך רואה שכל מה שכתבו כלול בדברי שכתבתי כבר בילדותי. וגם ראיית ההוכחה הנ"ל לא עמדה אצלי בהחלט. עם שהסכמתי ג"כ להלכה. שדין גמור הוא לקום מפני אשת חבר כחבר. אבל לקום אף מפני החכם עצמו במקום המשפט לפני בע"ד. כבר מלתי אמורה שאינה הלכה ברורה. ומסתברא לי דאזיל ליה כבוד חכם בכה"ג. וטפי אית לן למיחש לסיתום טענות ושלא יצא משפט מעוקל. כמש"ל בעזה"י. ותו דבלא"ה נמי מסתמא אין חיוב לב"ד לקום מפני סתם חכם. דודאי לאו רבו הוא. וכגון ר"ן דקרי לר"ה חברין. א"כ בודאי אפילו הוה ר"ה גופיה אתי קמיה לדינא. לא הוה שרי למיקם קמיה. אע"ג דפליג ליה יקרא ממד"ח. לא משורת הדין הגמור. והיינו נמי דקרו לה אשת חבר. ולא קאמר אשת חכם. אלא אשמעינן דחיובא ליכא אלא מסתייה כי חבר. דעדיפא מי איכא למימר. ומשו"ה סגי לה בהידור בעלמא. ואזדא לה ההוכחה לגמרי. מיהו מודינא באשת חכם. יעב"ץ ס"ט:
5