שאילת יעבץ, חלק ב קמ״דSheilat Yaavetz, Volume II 144
א׳ב"ה ביטצא ו' אדר תקכה"ל.
1
ב׳אלהים יענה את שלומו יענה בכל עת ועונה. ה"ה כבוד אהו' אמ"ו הרב המאה"ג הגאון החסיד המפורסם כארז הלבנון רבה דעמא ומדברנא דאומתא נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר יעקב ישראל נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק עמדין יע"א. קריה הנאמנה יהא רעוא דתרים רישיה אכולהו כרכא והמדינה ויתמיד אתו ועם כל היושבים ראשונה במחנה השכינה החיים והשלום בכל זמנא ועידנא. עד שיבנה תל שכל פיות אליו פונה ויקובץ פזורינו מכל פינה: בלתי ספק שקיבל אמ"ו ביום ד' העבר. תשובה על דבריו הקדושים הנוצצים כעין נחשת קלל. מהשאלה שכתבתי לאמ"ו. ושם נתתי הודאה על חלקי ולקחי הטוב מה שהגיעני תשובה מכבוד אמ"ו נר"ו. ומשאר גאוני ארץ להתיר בשאלה קדמייתא הוא משפט העדות. ולאסור בתניינא הוא שאלת האשה שטבלה קודם שספרה ז"נ: ודעתי היה באותו הפעם שכתבתי לאמ"ו השאלות הראשונות. לכתוב ג"כ שאלה אחת מה שפסקו הב"ד דשווערין להלכה ולמעשה בענין שוחט אחד. רק אמרתי תפסת מרובה לא תפשת: גלל כן משכתי את ידי. ועכשיו שראיתי ענוותנותו דמ"ו שדרכו לפתוח פתח התשובה. אפילו לתלמידים קטנים שכמוני המקשיבים לקולו. בטחתי שישיב לי אמ"ו על שאלתי זאת ג"כ. והענין הוא ששוחט אחד מהיישוב שבמדינה זו שחט ב' אווזות: ואווזא אחת נשמטה מידו קודם השחיטה לפי דבריו. וחזר ותפס אותה ושחטה כהוגן. ואשה אחת שהאווזות היו שלה. היתה בשעת השחיטה. וראתה איך שבאמצע השחיטה נשמטה ראש אווזא אחת מידו. וכבר בצבץ הדם על ידיו. וחזר ותפס אותה וגמר השחיטה. ומיד אחר שחיטת האווזות הנ"ל הלכה אשה הנ"ל וספרה דברים הללו לפני אנשי הישוב שהשוחט הנ"ל שם. והשוחט מכחישה בפניה לאמור שקודם התחלת השחיטה נשמטה מידו. והאשה הנ"ל מחזקת בדבריה לפני השוחט הנ"ל ובפניו ממש ומכחישתו איך שבאמצע השחיטה אירע כל זה. והאווזות הנ"ל נתערבו באופן שאינה יודעת האשה באיזה האווזא נעשה השהיה. והנה לפי דעת המחבר בי"ד סי' א' סע"י י"ד והוא דעת מהרי"ק. דאותה השחיטה אסורה רק לאותו העד מטעם דשויא אנפשיה חתיכה דאסורא. אבל לשאר בני אדם מותרת. ומכאן ולהבא אפילו העד עצמו מותר לאכול משחיטתו. וכמבואר בסע"י הנ"ל ס"ק מ"א בש"ך שם. אבל מהרש"ל וב"ח ובתשו' בן לב פסקו שאותה שחיטה עצמה אסורה לכל אדם. אמנם הש"ך בי"ד סימן קכ"ז ס"ק י"ד מביא ראיות לפסק הש"ע שבסימן א' סק"י י"ד וכדעת מהרי"ק שם. ופסקו הב"ד שהאווזות הנ"ל מותרים אפילו לאותו העד. מטעמם ולא מטעם דאשה פסולה להעיד. ולהשוחט הנ"ל פסלו לגמרי. וזה דלא כמאן. והנה אמת שבח"מ סימן ל"ה סעיף י"ד איתא להדיא דאשה פסולה להעיד: וכן הוא בש"ס דר"ה דף ך"ב ע"א ובש"ס דשבועות דף למ"ד ע"א ומייתי לה מן ועמדו שני האנשים. וכ"פ הרמב"ם וטעמו משום דכתיב ע"פ ב' או ג' עדים יקום דבר בלשון זכר ולא בלשון נקבה. אמנם על זה יש לפקפק ולומר שכל התורה כולה נאמרה בלשון זכר. ומנ"ל דאשה פסולה להעיד בשביל זה וכמו כן מקשה הכ"מ. וכ"כ הרמ"א בי"ד סימן קכ"ז סעיף ג' בהגה דאשה נאמנת בדבר איסור לומר תקנתיו ואם להקל אמרינן כן ק"ו להחמיר ולאסור כמו בנ"ד. ובפרט בדבר שהוא שלה וכדאיתא שם. ואדם נאמן על שלו אפילו היכא דאתחזק אסורא. ואם נאמן על שלו להקל אפילו היכא דאתחזק אסורא. כ"ש להחמיר ולאסור היכא דאתחזק איסורא. הגם שאין עונשין מן הדין אעפ"כ נראה בעיני להחמיר מטעם דקיי"ל כל ספק בשחיטה אסור: ולא יהא כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור ובפרט לפי דברי האשה הנ"ל נעשה שהיה גמורה באווזא הנ"ל. ומהי תיתי להתיר אפילו לאותו העד. ועכ"ז לא להורות הלכה למעשה באתי חלילה. רק ללמוד תורה וכתלמיד הנושא והנותן לפני רבו. וכ"פ הבית הילל בי"ד סימן קכ"ז דאשה נאמנת להעיד יע"ש אמ"ו. ואבקש ממ"ו שיורינו רבינו מה דינו של השוחט הנ"ל מעבר. ואיך להתנהג עמו להבא. וגם לענין התערובות מה דינו. ומה מאד בקשתי שטוחה אפים ארצה מכבוד אמ"ו למחול על כבודו באלף מחילות ולהאיר עיני ע"י מכתבו הטהור תשובה נכונה על כל הנ"ל ע"י בד"מ. ועל הצדיק שכמותו ירבה בישראל אניח ראשי ורובי. שלא לנטות מדברי קדשו ימין ושמאל. וכי יבאו דבריו אלי אענדם עטרה לראשי. ואנכי אעמוד על משמרתו הקודש ולילה כיום יאיר לי לשרתו בכל אשר יצוה עלי חסדו. ומחמת שבטוח אני בטובו וחסדו הגדול. שיקדים עשיה לשמיעה אקצר. והאל חסד נוצר כל טוב ממנו לא יבצר כ"ד תלמידו הכורע בברו"ך והיוצא כעבדא קמי מאריה ודש"ת הק' יהושע במהו' אהרן ליפשיץ זלה"ה מאפטא ולע"ע פה ביטצא מדינת מעקיל בורג.
2
ג׳תשובה
3
ד׳זאת מצאתי רשימה קצרה ממ"ש לשואל על הנ"ל:
4
ה׳טעותא דבי דינא שריא הדרא והדר דינא דאווזא לאיסורא ולא חלק הכתוב בין איש לאש' לאיסורין שבתורה
ההוא בי דינא שריא. קטעו בתרתי וטעמייהו כמילחא סריא. במאי מלחי לה דאורו להתירא למספי איסורא. לההיא איתתא כשרא. פשיטא מילתא כביעתא בכותחא דאיהי ודאי שויא ההיא אווזא אנפשה חתיכה דאיסורא. ואין כאן ענין לעדות כלל. וטעות בדבר משנה הוא. הא בהדיא תנן פ' האומר. היא אומרת קדשתני היא אסורה בקרוביו כו'. דשויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא. וס"ד דאפילו איהו לתסר אפומה. כדאיתא התם. וכן בפ"ב דכתובות היא אומרת טמאה אני וחברתה טהורה מהימנא. אפילו במקום עד דמפיך לה. הא קמן דאין חילוק גם בזו (כדקיי"ל בעלמא. לא חלק הכתוב בין אשה לאיש לכל עונשין שבתורה) בין איש לאשה. ובכל מקום שהאמינה תורה פסול עדות. אף האשה כשרה. בין להקל בין להחמיר. אפילו איש מכחישה אינו כלום
ההוא בי דינא שריא. קטעו בתרתי וטעמייהו כמילחא סריא. במאי מלחי לה דאורו להתירא למספי איסורא. לההיא איתתא כשרא. פשיטא מילתא כביעתא בכותחא דאיהי ודאי שויא ההיא אווזא אנפשה חתיכה דאיסורא. ואין כאן ענין לעדות כלל. וטעות בדבר משנה הוא. הא בהדיא תנן פ' האומר. היא אומרת קדשתני היא אסורה בקרוביו כו'. דשויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא. וס"ד דאפילו איהו לתסר אפומה. כדאיתא התם. וכן בפ"ב דכתובות היא אומרת טמאה אני וחברתה טהורה מהימנא. אפילו במקום עד דמפיך לה. הא קמן דאין חילוק גם בזו (כדקיי"ל בעלמא. לא חלק הכתוב בין אשה לאיש לכל עונשין שבתורה) בין איש לאשה. ובכל מקום שהאמינה תורה פסול עדות. אף האשה כשרה. בין להקל בין להחמיר. אפילו איש מכחישה אינו כלום
5
ו׳ומעמי' לשוח' בחזק' דכשרא ודין התערוב' איכא צד בהוראה להתרא
וקטעו נמי באידך. דפסלו השוחט לגמרי. ועבדי תרתי דסתרי. אם התירו אפילו הנשחט על ידו בפעם הזאת. וזולת זה לא נודע עליו מאומה. שיורע חזקתו בשחיטה. א"כ במה נפסל השוחט. מי שמע כזאת. ואף לפי מה שכתבתי. דלגבי האשה הנשאלת. דיינינן לההיא אווזא כאיסורא ודאי. והיא נאמנת על שלה ודאי לאסרו לכל אדם. דמאחר שלפי דבריה כבר התחיל בשחיטה ויצא הדם. ובצבץ על ידיו. ואח"כ נשמט ראש האווזא. וחזר השוחט ותפסו וגמר השחיטה. פשיטא שהיא שחיטה פסולה. דשהיה גמורה היא. ואפילו תהוי ספק. הא כל ספק בשחיטה. פסולה. ואפילו אמר השוחט ברי לי שחתכתי רק העור ולא נגעתי בושט. לא משגחינן ביה ומטרפינן לה. כך הוא העקר. דמוקמינן ליה דתפס בסימנים כאורחיה ודאי. אלא משום דבנדון הלז השוחט מכחיש את האשה ואומר שקודם התחלת השחיטה נשמט הראש מידו. היא אינה נאמנת לפסלו. דלגביה דשוחט. ודאי לא סגי בלא עדות גמורה. שאפילו עד אחד הכשר להעיד. בהכחשה לא כלום הוא. ואוקי גברא אחזקיה.
וקטעו נמי באידך. דפסלו השוחט לגמרי. ועבדי תרתי דסתרי. אם התירו אפילו הנשחט על ידו בפעם הזאת. וזולת זה לא נודע עליו מאומה. שיורע חזקתו בשחיטה. א"כ במה נפסל השוחט. מי שמע כזאת. ואף לפי מה שכתבתי. דלגבי האשה הנשאלת. דיינינן לההיא אווזא כאיסורא ודאי. והיא נאמנת על שלה ודאי לאסרו לכל אדם. דמאחר שלפי דבריה כבר התחיל בשחיטה ויצא הדם. ובצבץ על ידיו. ואח"כ נשמט ראש האווזא. וחזר השוחט ותפסו וגמר השחיטה. פשיטא שהיא שחיטה פסולה. דשהיה גמורה היא. ואפילו תהוי ספק. הא כל ספק בשחיטה. פסולה. ואפילו אמר השוחט ברי לי שחתכתי רק העור ולא נגעתי בושט. לא משגחינן ביה ומטרפינן לה. כך הוא העקר. דמוקמינן ליה דתפס בסימנים כאורחיה ודאי. אלא משום דבנדון הלז השוחט מכחיש את האשה ואומר שקודם התחלת השחיטה נשמט הראש מידו. היא אינה נאמנת לפסלו. דלגביה דשוחט. ודאי לא סגי בלא עדות גמורה. שאפילו עד אחד הכשר להעיד. בהכחשה לא כלום הוא. ואוקי גברא אחזקיה.
6
ז׳וא"ת א"כ תריץ גברא ויתיב. הך אווזא במאי אתסרא. הא לא מילתא. דאיהי לגבי דידה מהימנא כדאייתינן לעיל טובא דכוותה. דלא מהניא חזקה שכנגדה. אע"ג דלא אתרע גברא. כ"ש הכא דב"ח בחזקת איסור עומד. עד שיוודע במה נשחט. ולגבי דבר איסור. כל אדם נאמן על שלו. והיא אומרת ברי שיצא דם. הרי זה אצלה ודאי. לדידן דמחמרינן בכל שהייה. אבל לגביה דהך גברא. מי איכא למימר דלפסיל בהכי. אפילו היה האמת כדבריה. וגם יודה השוחט שחתך בעור. אלא שלא נגע בסימנין כלל. הרי אינה יכולה מכחישתו. ואפילו מכחישתו. לא מידי הוא. להוציא אדם מחזקתו כה"ג פשיטא אף ב"ל וסיעתו יודו. דלא מפסיל להבא. אף דבהך אווזא אזלינן לחומרא. משו"ה האווזא ההיא שבאה האשה להשאל עליה אם ידועה וניכרת. אסורה לכל אדם. חוץ מן השוחט. כיון שאומר ברי ששחט כהוגן. ואם נתערבה באחרות. כשעדיין לא נמרטו נוצותיהן. הרי זו בטלה ודאי. גם זה א"צ לפנים. דכה"ג לא מיקרי חה"ל. כ"ש דהא לאו ודאי לא אסור גמור. מחמת עצמו הוא. אלא מספק בלבד. אף דקיי"ל גם בספק טריפה. ד"ח אינו בטל. מ"מ כיון דלכ"ע אינה אסורה. דלשוחט מיהא שריא. כה"ג אף חה"ל מסתברא דבטלה. יעב"ץ.
7