שאילת יעבץ, חלק ב קנ״גSheilat Yaavetz, Volume II 153
א׳שאלני אפוטרופוס של עזבון כ' אלי' ווינר ע"ה. באשר כשנמסר לידו העזבון. הגידה לו אלמנת הנפטר ע"ה (שהיתה שולטת בממון בעלה בחייו. וגם בכל ימי חליו של אישה אשר מת בו. היא היתה המוציאה והמביאה. נושאת ונותנת בתוך הבית ככל אות נפשה. ומחלקת צדקה מממונו לעניים כחפצה. כאשר כה עשתה בלי מוחה) ואמרה שיש בארגז ידוע שבבית (העשוי תיבות תיבות קטנות. מיוחדת לדברים נפרדים) תיבה מיוחדת שהיה נותן בה בעלה מעשר מה שהרויח במו"מ יום יום לצדקה של עניים. ושידוע לה שבזה הניח בעלה הכשר וי"א מעות צדקה מעשר רווחים שלו לחלקם לעניים. וכן לקחה אף היא מתיבה זו (שהיה הכל בידה עד עתה. שנמסר העזבון ליא האפטרופוס מידה לו) כל מה שחלקה לעניים בשבילו. כי כה משפטו ומנהגו כל הימים בחיים חייתו. וככה נהגה היא אחריו. ורצה האפטרופוס לעמוד על דעתי. אם ככה יעשה גם הוא. ויזכו עניים במעות שמוצאם מונחות בתיבה זו. והוריתי לו בפשיטות שיזכה בהם בשביל עניים. ולא יחוש ולא ימנע מלחלקם על פי הגדת האשה. כפי מנהג בעלה. ולפי אומדן דעתו אל הקרוב קרוב קודם. שהיא נאמנת על כך. בלי ספק ופקפוק בעולם.
1
ב׳דין אשה אלמנה שעזב בעלה כל אשר לו בידה והניחה שולט' בממונו בחייו אף כי אחרי מותו. והגידה קודם שמסרה העזבון לידי אפוטרופוס שנתמנה ע"פ הקהל. איך שיש בתיבה ידועה שם בבית הנפטר ששם בעלה בה מ"צ של עניים שנאמנת בלי ספק בעולם
ואע"פ שהוא דבר פשוט יותר מביעתא בכותחא. ואפילו לא נכתב בספר. כ"ש שהוא תלמוד ערוך פז"ב (לט"א) הרי שאמר אחד ראיתי אביכם שהטמין מעות כו'. ונפסק בש"ע (ח"מ ס"ס רכ"ה) בלי חולק ומפקפק בעולם. ואם משום שכבר יצאה הקופה של צדקה מתחת ידה. הא נמי הויא בידן מגמרא דפז"ב (לא"א) דאע"ג דאתחזק בבי דינא. אכתי קאי מגו. דאי בעי קלתיה אמרינן. דהא אתותב ר"ן. וקבעוה נמי טוש"ע לפסקא דדינא (בסנ"ה בטור וסנ"ו בש"ע) ואפילו למ"ד כלישנא בתרא. מיהו כי אמרה מיד. מודה דמהימנא. והיינו נמי ההיא דסק"ח סע"ח בש"ע. דעה קמייתא היא דעת הראב"ד. דסמיך עלה דההוא עובדא. וכלישנא דאי בעיא קלתיה. דאלימא ודאי. ואף לדעה בתרייתא. ה"מ בשטר שהוחזק בשל שותפות. ועל כרחך צריך לומר כן. דלא תקשי תשובות דרא"ש אהדדי. וכל זה אין לו מקום בנדון זה שאינו דומה כלל. מחמת כמה הבדלים. כנז"ל. והרי זה בלבד. כבר מספיק למבין די והותר. מ"מ לשופרא דמילתא אתן עוד עינים לדברי. לפקוח עיני עטלף. שחושב עצמו חד הראות יותר מתרנגול שהאורה שלו. וממילא רווחא שמעתא. ותלמידים שלא שמשו כל צרכן ילמדו לקח. ולזדהרו מלטותא דתוקע עצמו לדבר הלכה. דמוקמינן ליה בדיינא כו'. ואית ליה רבה כו'. ואמינא בר מהא. תו מתלתא קראי שמיע לי. האחד. ממ"ש בהגה בי"ד ס"ס רנ"ט. אם אמר לבניו מעות אלו צדקה הם. אם נראה להם כמוסר דבריו כו'. דבריו קיימים כו'. אבל אם אמר להם אחר. אם הם במקום שהיה יכול לטול אלו המעות ולתנם לצדקה. נאמן במגו כו'. והוא מגמרא הנ"ל (שכבר הוקבע להלכה בש"ע בח"מ בלי שום גמגום כנ"ל) הרי מבואר. אע"פ שעתה אינו יכול. לא אבד המגו בדבר זה (ר"ל כשאינו אומר כן לזכות לעצמו) אצ"ל באשה זו. דנאמנת בכה"ג להפסיד לבניה הילדים. ולזכות לעניים. ולעשות נחת רוח לנפש בעלה. אחר שהיו המעות בידה לתתם לעניים. ואפילו היכא דלית ליה מגו (כה"ג דאין מקום לחשדה שאומרת להנאתה. אדרבה מפסדת בזאת לבניה הקטנים. וגילוי מילתא בעלמא היא) עם שבודאי דעתה קרובה לבניה יותר ממ"ש באב. שדעתו קרובה אצל בנו. אף כי לילדים יתומים קטנים שאין להם אב. מי יחמול ומי יחוש להם חוץ ממנה. כי איכא רגלים לדבר. וכגון שייחד להם קופה בפני עצמם. מה שלא היה דרכו לעשות עם שאר מעותיו. ועח"מ סנ"ו. ויפה כח עניים. אפילו היה ספק בדבר. מכח דין ספק לקט לקט. עיין פרק הזרוע.
ואע"פ שהוא דבר פשוט יותר מביעתא בכותחא. ואפילו לא נכתב בספר. כ"ש שהוא תלמוד ערוך פז"ב (לט"א) הרי שאמר אחד ראיתי אביכם שהטמין מעות כו'. ונפסק בש"ע (ח"מ ס"ס רכ"ה) בלי חולק ומפקפק בעולם. ואם משום שכבר יצאה הקופה של צדקה מתחת ידה. הא נמי הויא בידן מגמרא דפז"ב (לא"א) דאע"ג דאתחזק בבי דינא. אכתי קאי מגו. דאי בעי קלתיה אמרינן. דהא אתותב ר"ן. וקבעוה נמי טוש"ע לפסקא דדינא (בסנ"ה בטור וסנ"ו בש"ע) ואפילו למ"ד כלישנא בתרא. מיהו כי אמרה מיד. מודה דמהימנא. והיינו נמי ההיא דסק"ח סע"ח בש"ע. דעה קמייתא היא דעת הראב"ד. דסמיך עלה דההוא עובדא. וכלישנא דאי בעיא קלתיה. דאלימא ודאי. ואף לדעה בתרייתא. ה"מ בשטר שהוחזק בשל שותפות. ועל כרחך צריך לומר כן. דלא תקשי תשובות דרא"ש אהדדי. וכל זה אין לו מקום בנדון זה שאינו דומה כלל. מחמת כמה הבדלים. כנז"ל. והרי זה בלבד. כבר מספיק למבין די והותר. מ"מ לשופרא דמילתא אתן עוד עינים לדברי. לפקוח עיני עטלף. שחושב עצמו חד הראות יותר מתרנגול שהאורה שלו. וממילא רווחא שמעתא. ותלמידים שלא שמשו כל צרכן ילמדו לקח. ולזדהרו מלטותא דתוקע עצמו לדבר הלכה. דמוקמינן ליה בדיינא כו'. ואית ליה רבה כו'. ואמינא בר מהא. תו מתלתא קראי שמיע לי. האחד. ממ"ש בהגה בי"ד ס"ס רנ"ט. אם אמר לבניו מעות אלו צדקה הם. אם נראה להם כמוסר דבריו כו'. דבריו קיימים כו'. אבל אם אמר להם אחר. אם הם במקום שהיה יכול לטול אלו המעות ולתנם לצדקה. נאמן במגו כו'. והוא מגמרא הנ"ל (שכבר הוקבע להלכה בש"ע בח"מ בלי שום גמגום כנ"ל) הרי מבואר. אע"פ שעתה אינו יכול. לא אבד המגו בדבר זה (ר"ל כשאינו אומר כן לזכות לעצמו) אצ"ל באשה זו. דנאמנת בכה"ג להפסיד לבניה הילדים. ולזכות לעניים. ולעשות נחת רוח לנפש בעלה. אחר שהיו המעות בידה לתתם לעניים. ואפילו היכא דלית ליה מגו (כה"ג דאין מקום לחשדה שאומרת להנאתה. אדרבה מפסדת בזאת לבניה הקטנים. וגילוי מילתא בעלמא היא) עם שבודאי דעתה קרובה לבניה יותר ממ"ש באב. שדעתו קרובה אצל בנו. אף כי לילדים יתומים קטנים שאין להם אב. מי יחמול ומי יחוש להם חוץ ממנה. כי איכא רגלים לדבר. וכגון שייחד להם קופה בפני עצמם. מה שלא היה דרכו לעשות עם שאר מעותיו. ועח"מ סנ"ו. ויפה כח עניים. אפילו היה ספק בדבר. מכח דין ספק לקט לקט. עיין פרק הזרוע.
2
ג׳השני מאה"ע (רספ"ו) אין מקבלין פקדון מאשת איש. ואם קבל. יחזור לאשה. ואם אמרה של פ' הם. נאמנת. וזה אפילו בחיי בעלה. והוא אינו מאמינה. אפ"ה איהי מהימנא. במגו דאי בעיא שקלא מניה ויהבה ניהליה. וכל זה אפילו היכא דאיכא למיחש לקנוניא. שרוצה להפקיע ממון בעלה ולחלוק עם הנפקד. אבל באלמנה. במות בעלה ולא הניח יורשים אחרים אלא בניה בלבד. והיא אינה רוצה ולא יכולה לזכות לעצמה. ממעות אלו מאומה. שכבר זכו בהם עניים. ע"פ דבורה זה. שמפסידה בו לבניה. ולא הועילה כלום לנפשה. צריכא למימר. פשיטא דנאמנת לחייב את בניה (מה גם יתומים קטנים. דליכא דמערער) כשאומרת מעות אלו של צדקה הם. דליכא למיחש מידי. ואפילו דהאידנא דלית לה מגו כלל. מהימנא כדלעיל: כ"ש דאיכא אומדנא נאמנה. שהאיש הישר ע"ה. היה נזהר ודאי לייחד מקום למעות צדקה שלו. דלית דין צריך בשש. וזכו בהן עניים בלי ספק בעולם.
3
ד׳השלישי. בח"מ (סנ"ו ס"ז) אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית. ואפטרופוס כו' ומת בעל הבית. ויודעים שהיו לבע"ה נכסים של אחרים. והממון נשאר בידם. ויודעים של מי הם חייבים להחזיר לכל אחד את שלו. ואם לא החזירו. ובאו לב"ד מהימני במגו. שאם היו רוצים. היו מחזירים. משמע אף אחר שכבר יצאו נכסים מתחת ידם. עדיין המגו במקומו עומד. וחייבים להחזיר ממון לבעליו. משום השבת אבדה. עאכ"ו בשל עניים. דאיכא תרתי. השבת אבדה. והשבת כמה נפשות התלויות בה. וגם קורת רוח לנפש הנפטר. ומצוה לקיים דברי המת.
4
ה׳ועתשו' הרא"ש בב"י סי' הנ"ל. מבואר ממש כנדון הלז שאנו עסוקים בו ויותר ממנו. וז"ל. ובנדון זה שהאשה היתה שולטת בכל אשר לו וכל הממון היה תחת ידה אחר מותו. ויודעת כל עסק של מי הוא. והיתום הוא קטן כו'. חייבת האלמנה להחזיר לכל אחד את שלו. ולמנוע היתום מאיסור גדול. ואם יצא הממון מידה ובא ליד האפטרופוס כו'. יעשו ב"ד ככל אשר תאמר האלמנה. במגו דמיד אחרי מות בעלה. היתה מחזרת לכל אחד שלו.
5
ו׳הנה שלי שלך לפניך. הענין ממש מבואר כדבר פשוט מאד. וחשש הרא"ש מאיסור גדול אם לא יעשו ככה. אף כי בשל עניים. אין מכשול גדול. מק"ו כאמור. אבל גדולה מזו שאנו דנין עליה למדנו משם.המעיין באותה תשובה. את אשר יראה בעין השכל. יגיד. כי מצא בה חידוש גדול. שאע"פ שבאמירתה של האשה ההיא. היתה מפסדת לב"ח מוקדם. דאע"ג דאיכא למיחש דילמא קנוניא קעבדה בהדי ב"ח מאוחר. ואומדנא טובה היא ורגלים לדבר. אפ"ה הימנה הרא"ש במגו. אף לחוב לאחרים עאכ"ו לזכות לעניים. דאין מקום לקנוניא כלל. צריכא למימר דמהימנא כה"ג. וכבר פסקה נמי בש"ע בלי פקפוק וערעור.
6
ז׳הסרת הפקפוק מתשובת הרא"ש שבש"ע ???
אם אמנם אנכי פקפקתי בו קצת בחבורי. וז"ל שם. על מ"ש יעשו ב"ד כל אשר תאמר האלמנה. אע"ג דשויתה ראה. לפום ריהטא צ"ע. מהא דלקמן סע"ב. ובסימן קל"ג. דכי שויה ראה. אזיל ליה המגו. אמנם במעט עיון. נראה דלק"מ. ההיא דסע"ב ודסקל"ג ודאי שאני. דאמסר ליה בסהדי. ולגבי דידיה הוא נמי. דקבעי לאחזוקי במדי דלאו דיליה הוא. והשתא דשויה ראה. אבד המגו. משא"כ הכא. דלא חשיב עדים וראה כולא האי. ותו דלגברא אחרינא הוא. דאפילו בחיי בעלה. מהימנא (כדאייתינן לעיל מגמרא ומאה"ע ספ"ו) כ"ש לאחר מיתת בעלה. וליכא דקמכחיש לה. ואית לה נמי דינא דאפטרופא. מאחר שהניח הכל בידה. אע"ג דאנן טענינן ליתמי. ואף דאיכא למיחש לקנוניא. לא חש לה הרא"ש. עאכ"ו בנדון הלז. שאין כאן חשש קנוניא בעולם. וכבר זכו בו עניים. דאנן יד עניים אנן (פד"ק לו"ב) גם מהגה דסס"ב. לא תקשי לך. דההיא דרשב"א. כבר עמדו עליה האחרונים ויישבוה. שאין ממנה סתירה למ"ש כאן.
אם אמנם אנכי פקפקתי בו קצת בחבורי. וז"ל שם. על מ"ש יעשו ב"ד כל אשר תאמר האלמנה. אע"ג דשויתה ראה. לפום ריהטא צ"ע. מהא דלקמן סע"ב. ובסימן קל"ג. דכי שויה ראה. אזיל ליה המגו. אמנם במעט עיון. נראה דלק"מ. ההיא דסע"ב ודסקל"ג ודאי שאני. דאמסר ליה בסהדי. ולגבי דידיה הוא נמי. דקבעי לאחזוקי במדי דלאו דיליה הוא. והשתא דשויה ראה. אבד המגו. משא"כ הכא. דלא חשיב עדים וראה כולא האי. ותו דלגברא אחרינא הוא. דאפילו בחיי בעלה. מהימנא (כדאייתינן לעיל מגמרא ומאה"ע ספ"ו) כ"ש לאחר מיתת בעלה. וליכא דקמכחיש לה. ואית לה נמי דינא דאפטרופא. מאחר שהניח הכל בידה. אע"ג דאנן טענינן ליתמי. ואף דאיכא למיחש לקנוניא. לא חש לה הרא"ש. עאכ"ו בנדון הלז. שאין כאן חשש קנוניא בעולם. וכבר זכו בו עניים. דאנן יד עניים אנן (פד"ק לו"ב) גם מהגה דסס"ב. לא תקשי לך. דההיא דרשב"א. כבר עמדו עליה האחרונים ויישבוה. שאין ממנה סתירה למ"ש כאן.
7
ח׳דיינא דאוקי ההוא גזלנא עתיקא וחומצא אומר לעץ הקיצה
שוב ראיתי בש"כ בסנ"ה. נתקשה בתשובה זו דהרא"ש. מחמת הא דאמרינן בכמה מקומות. היכא דאיכא ראה. ליכא מגו דלא אמרינן מגו למפרע. כמו שהתעוררתי אני ת"ל כמש"ל. וקהווי בה טובא. ובאמת אין צריך לדחוק כלל. דשניא ודאי הא דהכא. כדאמרן. והש"ך מסיק דהרא"ש כאן מטעם שלישית האמינה. וגם זה כלול במ"ש ת"ל. דאחר שמת בעלה והניח כל הנכסים בידה. הרי עשאה אפוטרופא ודינה ודאי כשליש. הילכך מהימנא אפילו בדאיכא למיחש לקנוניא. אצ"ל בדליכא חששה דקנוניא לגמרי. כי הא דנ"ד. וגם הניחה להיות אפטרופא על נכסיו מן הסתם. מאחר שלא מנה אפטרופוס אחר. ועזב כל אשר לו בידה. אלא שמנהג הק"ק למנות אפוטרופוס. כשלא ציוה הנפטר בפירוש. מיהא בדבר שיש לו בידה עתה. בשעה שמוסרת הנכסים לאפטרופוס. דלא הוי נמי מגו דלמפרע. מה גם להפסיד לילדיה. ולזכות לעניים. מי איכא למימר דלא מהימנא. האומר כך. הרי זה בור ולא ראה מאורות דיני ממונות מימיו. ותו דגילוי מילתא בעלמא הוא. דאפילו קטן מהימן כה"ג. היכא דליכא חשדא. וכי הא דתנינן ספ"ב דכתובות. ואנו נאמנין להעיד מה שראו בקטנן כו'. זכורני בפלונית שיצאה בהינומא כו'. ומגבינן לה מאתים אפומיה (ומפקינן נמי מיתמי) אע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב. וגדולה מזו מצינו שלשה נאמנין על הבכור חיה לאלתר כו'. דמפקינן ממונא ה"ס מאב לכהן ומפקעינן חלק ירושה מבנים שיולדו אחריו. ומכאן סמכו להכשיר עדות אשה במקום שאין אנשים רגילים. ומאמינים לעדות נשים על בגדי אשה להוציא מן היורשים כמ"ש בהגה סל"ה. ומדוע א"כ יגרע כח עניים בזה. וכל אדם מישראל מוחזק בקיום במצות מעשר כספים. אף כי איש כשר הנפטר הלזה שהיה ידוע ברודף צדקה. ומי יגיד לנו ויעיד על קופת צדקה שלו. כי אם אשתו. ביחוד שהיה כל אשר לו ת"י ורשותה. ואמרה כך תכף לאפוטרופוס בהמסר העזבון לידו. מה גם להאמין האם להפסיד יתומיה ולזכות לעניים. שאין מקום לחשדה כלל. פשיטא לא גרעא מחיה נכרית. והלא זה מן המושכלות הראשונות. שחיוב הוא להאמינה. ואוסיף עוד להראות סכלות דיין בור הלז. עם שאינו מהצורך לגמרי. שכן סומכין על דברי הקטן באיסורין. אף להחמיר (אע"ג דאפילו עד גמור אינו נאמן. במה שאינו בידו כ"א להתיר) היכא דאיכא רגלים לדבר. כדאיתא בי"ד סקכ"ז. עאכ"ו באשה גדולה משכלת. ואין רגלים לדבר יותר מזה. שהרי מעידה בדבר שהיה בידה. ומפסדת ע"י כך לילדיה הקטנים ולעצמה. הסמוכים על שולחנה. ואיכא משום רוח ביתא. וגם צריכין להאמינה כדי להפריש בניה מאיסור חמור. לאכול שוד עניים ח"ו. לא תהא כזאת בישראל. באמת הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא לא נצרכה אלא להוציא מדעת שוטים. דייני בור שמרים קולטים. במי שגדול מהם בועטים. והנה העם חוטים. ללכת אחר עצת עור ופסח פסחים בזזו בז לשלל להוטים. אחרי הבצע נוטים. והנה אחר שהוריתי כנ"ל. סח האפטרופוס ההוראה לדיין חדש. אשר הוקם ע"פ מורה הידוע מחותנו. ואמר לו שטעיתי והפקעתי מעות של יתומים שלא כדין כו'. והוגד לי ושמעתי כי כן קרא אחרי מלא. התרנגול אפרוח שלא נפתחו עיניו. ולא חשש לשאול לשמי תחלה. ולגלות מה שהוקשה לו. אולי אפקח את עיניו. להודיעו על מה אדני הוראתי הטבעו (שמא דאג שוטה זה שיגיע לו קפוח פרנסה. אם ישתוק ויניח שיסמכו עלי בדין והוראה. לכן מיהר לענות על רב. כאיסתירא בלגינא כיס כיס (ח"כ) קריא. מאה קרי בזוזא מכא) אף אם אני חושך עצמי מן הדין בכל האפשר. ואיני נמצא בכל עת לכל אשר ידרשוני להגיד להם דבר המשפט. אחר שאינו מוטל עלי. ואני מברך בכל יום ברוך שלא עשני אב"ד פה. וברוך שפטרני מענשם. ולא ישיבו לי אשם. ואפילו בהוראה קלה לא גס לבי. ואני דוחה את העם הבאים אלי לדרשני בשאלותיהם. רק לפעמים ע"י הפצרה מהקרובים ונשמעים אלי. לא אוכל לחשוך אמרי להשיב פניהם. להוציאם מעלי בפ"נ מלתת שאלתם. כאשר קרה בזה וכיוצא בו. שארע איזה פעמים שבאו לדון לפני. אך בצע כסף לא לקחתי. בשמים עדי וסהדי בצדי. שאפילו בדבר גדול וריב בין אנשים בסך מסוים מכמה אלפים. כאשר עתה מקרוב חילו פני שני בע"ד מסוימים להזדקק להם לעמוד לפני לדין. בעסק שביניהם מסך שני אלפים ר"ט ויותר. ולעשות ככל היוצא מפי. כאשר אגזור אומר כן יקום דבר. ונמצאתי להם ע"פ בקשתם. ושפטתי להם משפט צדק שלום ואמת. והיו כזכאים כשקבלו עליהם את הדין. איש על מקומו יבוא בשלום. אזלו באורחא וזמרו זמר כפול. שגם לא הצטרכו להוציא עד"ז פסק מעות כנהוג אצל ב"ד שלהם. שהיה עולה לסך רשום. ואנכי לא נהניתי מזה באצבע קטנה. אפילו מש"פ ולמעלה. כך אני עבד לעם הזה נהנין ממני עצה ותושיה ת"ל (כאשר כה עשיתי גם לרי"ק שבעצתי נתעשר (ע"ל סך"ב) ושוב בבוא התועב עזר לרעה והיה שכרי) בלי מחיר כסף. עם שנתקפחה פרנסתי על ידיהם כנודע. ותושיה נדחה ממני. טוב לי ארוחת ירק באהבת אבי שבשמים. וטוב מעט ביראת ה' וגו'. אולי עד"ז נתקנאו בי צעירים אשר מאסתי אבותם וגו' ולא ידעו כי אין מתקנא אלא חכם בחכם. ואני לא חכם בעיני מ"מ היה לו לומר כבר הורה זקן. אף שלא קניתי חכמה. שלחתי אליו פעמיים שלש. שיגלה לי טעמו ונמוקו שעמו. שהחליט לי הטעות. כאילו הוא בדבר משנה וחוזר. ונאלם והוציא שלוחי בפ"נ. עד שהוספתי לשלוח אליו ולהגיד לו שאני מוכן להודות על האמת. ולחזור הדין ולשלם אפילו מכיסי. דלא ניחא לי שיבוא מכשול על ידי חלילה. אם אדע שטעיתי. ואם יקשה ערפו גם בפעם הזאת. אז אדע מה לעשות לו. על שלא ידע להזהר עוד במ"ש רז"ל חכם שאסר כו'. אם לא בדבר ברור שטעה. אז ודאי חוזר הדין. ואם חכמה אין כאן כו'. בכן יחוה דעתו ונדעה אם האמת אתו נראה ונשתעה. אז יתרו פתח. והראה לשלוחי מקום לדבריו. בסק"ח ס"ח הנ"ל בדברי עם שוברו בצדו. זולת זה לא מצא מענה. לא ידע לאהדורי סברא וגמרא כלל מכל הנ"ל המשולש ומרובע. אז שחקתי וידעתי בודאי שזה התרנגול אינו יודע להבחין בין יום ובין לילה ככל הולך על ארבע. וכי מה שייך אותו נדון שהיה שטר מוחזק לכולם בחזקת שהוא שלהם. ששם אביהם עליו. ועוד שהאחרים השותפים אינם מודים לזה בכך. ותו דאיכא למיחש לקנוניא. הרי כאן שלשה חילוקים עצומים יפריד בינו ובין הנדון הלז שלא הוחזק כלום ואפילו כי אמרה הך אתתא בשעתא שמסרה הנכסים ביד אפטרופוס אלו הם מעותי. מהימנא בכה"ג. דלא מגו למפרע הוי לד"ה. וגם היא דינה כאפטרופסית. ועוד שאין כאן. מי שמכחישה ולא מערער עליה. ובעלה כבר האמינה על כל ממונו וחששה דקנוניא נמי ליתא לגמרי הכא. ובכל זה לא הרגיש הקטן שלא כלו לו חדשיו. ומעיז פניו להורות ולסתור הוראה פשוטה וברורה מאד. וקבעי לו למספי איסורא ליתמי. דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שיבקייהו. אף כי לאכול שוד עניים. מסתייה דלא גמיר. מגמר נמי לאנשי ובועט ברבה דרביה על כרחו. וקאי בלטותא דרבנן בכל יומא. אך מה לעשות. ועונות הדור גרמו שנתקיימו קללת ישעיה ותעלולים ימשלו בם. ולא עדיף מגברא דאתי מחמתיה שסמכו לדון ולהורות. וכבר נאמרו לי הוראות של טעות משמו של הקורא דגר. הסומך עליו עתיד לתן את הדין ברעה יתגר. ודי בזו השומע ישמע. יקנה לב אוהב נפשו ולא יסמוך פקח על עור להאכילו מן המדומע. דברי יעב"ץ.
שוב ראיתי בש"כ בסנ"ה. נתקשה בתשובה זו דהרא"ש. מחמת הא דאמרינן בכמה מקומות. היכא דאיכא ראה. ליכא מגו דלא אמרינן מגו למפרע. כמו שהתעוררתי אני ת"ל כמש"ל. וקהווי בה טובא. ובאמת אין צריך לדחוק כלל. דשניא ודאי הא דהכא. כדאמרן. והש"ך מסיק דהרא"ש כאן מטעם שלישית האמינה. וגם זה כלול במ"ש ת"ל. דאחר שמת בעלה והניח כל הנכסים בידה. הרי עשאה אפוטרופא ודינה ודאי כשליש. הילכך מהימנא אפילו בדאיכא למיחש לקנוניא. אצ"ל בדליכא חששה דקנוניא לגמרי. כי הא דנ"ד. וגם הניחה להיות אפטרופא על נכסיו מן הסתם. מאחר שלא מנה אפטרופוס אחר. ועזב כל אשר לו בידה. אלא שמנהג הק"ק למנות אפוטרופוס. כשלא ציוה הנפטר בפירוש. מיהא בדבר שיש לו בידה עתה. בשעה שמוסרת הנכסים לאפטרופוס. דלא הוי נמי מגו דלמפרע. מה גם להפסיד לילדיה. ולזכות לעניים. מי איכא למימר דלא מהימנא. האומר כך. הרי זה בור ולא ראה מאורות דיני ממונות מימיו. ותו דגילוי מילתא בעלמא הוא. דאפילו קטן מהימן כה"ג. היכא דליכא חשדא. וכי הא דתנינן ספ"ב דכתובות. ואנו נאמנין להעיד מה שראו בקטנן כו'. זכורני בפלונית שיצאה בהינומא כו'. ומגבינן לה מאתים אפומיה (ומפקינן נמי מיתמי) אע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב. וגדולה מזו מצינו שלשה נאמנין על הבכור חיה לאלתר כו'. דמפקינן ממונא ה"ס מאב לכהן ומפקעינן חלק ירושה מבנים שיולדו אחריו. ומכאן סמכו להכשיר עדות אשה במקום שאין אנשים רגילים. ומאמינים לעדות נשים על בגדי אשה להוציא מן היורשים כמ"ש בהגה סל"ה. ומדוע א"כ יגרע כח עניים בזה. וכל אדם מישראל מוחזק בקיום במצות מעשר כספים. אף כי איש כשר הנפטר הלזה שהיה ידוע ברודף צדקה. ומי יגיד לנו ויעיד על קופת צדקה שלו. כי אם אשתו. ביחוד שהיה כל אשר לו ת"י ורשותה. ואמרה כך תכף לאפוטרופוס בהמסר העזבון לידו. מה גם להאמין האם להפסיד יתומיה ולזכות לעניים. שאין מקום לחשדה כלל. פשיטא לא גרעא מחיה נכרית. והלא זה מן המושכלות הראשונות. שחיוב הוא להאמינה. ואוסיף עוד להראות סכלות דיין בור הלז. עם שאינו מהצורך לגמרי. שכן סומכין על דברי הקטן באיסורין. אף להחמיר (אע"ג דאפילו עד גמור אינו נאמן. במה שאינו בידו כ"א להתיר) היכא דאיכא רגלים לדבר. כדאיתא בי"ד סקכ"ז. עאכ"ו באשה גדולה משכלת. ואין רגלים לדבר יותר מזה. שהרי מעידה בדבר שהיה בידה. ומפסדת ע"י כך לילדיה הקטנים ולעצמה. הסמוכים על שולחנה. ואיכא משום רוח ביתא. וגם צריכין להאמינה כדי להפריש בניה מאיסור חמור. לאכול שוד עניים ח"ו. לא תהא כזאת בישראל. באמת הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא לא נצרכה אלא להוציא מדעת שוטים. דייני בור שמרים קולטים. במי שגדול מהם בועטים. והנה העם חוטים. ללכת אחר עצת עור ופסח פסחים בזזו בז לשלל להוטים. אחרי הבצע נוטים. והנה אחר שהוריתי כנ"ל. סח האפטרופוס ההוראה לדיין חדש. אשר הוקם ע"פ מורה הידוע מחותנו. ואמר לו שטעיתי והפקעתי מעות של יתומים שלא כדין כו'. והוגד לי ושמעתי כי כן קרא אחרי מלא. התרנגול אפרוח שלא נפתחו עיניו. ולא חשש לשאול לשמי תחלה. ולגלות מה שהוקשה לו. אולי אפקח את עיניו. להודיעו על מה אדני הוראתי הטבעו (שמא דאג שוטה זה שיגיע לו קפוח פרנסה. אם ישתוק ויניח שיסמכו עלי בדין והוראה. לכן מיהר לענות על רב. כאיסתירא בלגינא כיס כיס (ח"כ) קריא. מאה קרי בזוזא מכא) אף אם אני חושך עצמי מן הדין בכל האפשר. ואיני נמצא בכל עת לכל אשר ידרשוני להגיד להם דבר המשפט. אחר שאינו מוטל עלי. ואני מברך בכל יום ברוך שלא עשני אב"ד פה. וברוך שפטרני מענשם. ולא ישיבו לי אשם. ואפילו בהוראה קלה לא גס לבי. ואני דוחה את העם הבאים אלי לדרשני בשאלותיהם. רק לפעמים ע"י הפצרה מהקרובים ונשמעים אלי. לא אוכל לחשוך אמרי להשיב פניהם. להוציאם מעלי בפ"נ מלתת שאלתם. כאשר קרה בזה וכיוצא בו. שארע איזה פעמים שבאו לדון לפני. אך בצע כסף לא לקחתי. בשמים עדי וסהדי בצדי. שאפילו בדבר גדול וריב בין אנשים בסך מסוים מכמה אלפים. כאשר עתה מקרוב חילו פני שני בע"ד מסוימים להזדקק להם לעמוד לפני לדין. בעסק שביניהם מסך שני אלפים ר"ט ויותר. ולעשות ככל היוצא מפי. כאשר אגזור אומר כן יקום דבר. ונמצאתי להם ע"פ בקשתם. ושפטתי להם משפט צדק שלום ואמת. והיו כזכאים כשקבלו עליהם את הדין. איש על מקומו יבוא בשלום. אזלו באורחא וזמרו זמר כפול. שגם לא הצטרכו להוציא עד"ז פסק מעות כנהוג אצל ב"ד שלהם. שהיה עולה לסך רשום. ואנכי לא נהניתי מזה באצבע קטנה. אפילו מש"פ ולמעלה. כך אני עבד לעם הזה נהנין ממני עצה ותושיה ת"ל (כאשר כה עשיתי גם לרי"ק שבעצתי נתעשר (ע"ל סך"ב) ושוב בבוא התועב עזר לרעה והיה שכרי) בלי מחיר כסף. עם שנתקפחה פרנסתי על ידיהם כנודע. ותושיה נדחה ממני. טוב לי ארוחת ירק באהבת אבי שבשמים. וטוב מעט ביראת ה' וגו'. אולי עד"ז נתקנאו בי צעירים אשר מאסתי אבותם וגו' ולא ידעו כי אין מתקנא אלא חכם בחכם. ואני לא חכם בעיני מ"מ היה לו לומר כבר הורה זקן. אף שלא קניתי חכמה. שלחתי אליו פעמיים שלש. שיגלה לי טעמו ונמוקו שעמו. שהחליט לי הטעות. כאילו הוא בדבר משנה וחוזר. ונאלם והוציא שלוחי בפ"נ. עד שהוספתי לשלוח אליו ולהגיד לו שאני מוכן להודות על האמת. ולחזור הדין ולשלם אפילו מכיסי. דלא ניחא לי שיבוא מכשול על ידי חלילה. אם אדע שטעיתי. ואם יקשה ערפו גם בפעם הזאת. אז אדע מה לעשות לו. על שלא ידע להזהר עוד במ"ש רז"ל חכם שאסר כו'. אם לא בדבר ברור שטעה. אז ודאי חוזר הדין. ואם חכמה אין כאן כו'. בכן יחוה דעתו ונדעה אם האמת אתו נראה ונשתעה. אז יתרו פתח. והראה לשלוחי מקום לדבריו. בסק"ח ס"ח הנ"ל בדברי עם שוברו בצדו. זולת זה לא מצא מענה. לא ידע לאהדורי סברא וגמרא כלל מכל הנ"ל המשולש ומרובע. אז שחקתי וידעתי בודאי שזה התרנגול אינו יודע להבחין בין יום ובין לילה ככל הולך על ארבע. וכי מה שייך אותו נדון שהיה שטר מוחזק לכולם בחזקת שהוא שלהם. ששם אביהם עליו. ועוד שהאחרים השותפים אינם מודים לזה בכך. ותו דאיכא למיחש לקנוניא. הרי כאן שלשה חילוקים עצומים יפריד בינו ובין הנדון הלז שלא הוחזק כלום ואפילו כי אמרה הך אתתא בשעתא שמסרה הנכסים ביד אפטרופוס אלו הם מעותי. מהימנא בכה"ג. דלא מגו למפרע הוי לד"ה. וגם היא דינה כאפטרופסית. ועוד שאין כאן. מי שמכחישה ולא מערער עליה. ובעלה כבר האמינה על כל ממונו וחששה דקנוניא נמי ליתא לגמרי הכא. ובכל זה לא הרגיש הקטן שלא כלו לו חדשיו. ומעיז פניו להורות ולסתור הוראה פשוטה וברורה מאד. וקבעי לו למספי איסורא ליתמי. דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שיבקייהו. אף כי לאכול שוד עניים. מסתייה דלא גמיר. מגמר נמי לאנשי ובועט ברבה דרביה על כרחו. וקאי בלטותא דרבנן בכל יומא. אך מה לעשות. ועונות הדור גרמו שנתקיימו קללת ישעיה ותעלולים ימשלו בם. ולא עדיף מגברא דאתי מחמתיה שסמכו לדון ולהורות. וכבר נאמרו לי הוראות של טעות משמו של הקורא דגר. הסומך עליו עתיד לתן את הדין ברעה יתגר. ודי בזו השומע ישמע. יקנה לב אוהב נפשו ולא יסמוך פקח על עור להאכילו מן המדומע. דברי יעב"ץ.
8