שאילת יעבץ, חלק ב קנ״זSheilat Yaavetz, Volume II 157
א׳שאלת מאחר שמצאנו ראינו מחלוקת בדין הנשים אם כשרות לשחיטה. בכן ילמדנו רבינו הלכה למעשה. במקום שאין שוחט מצוי. ויש אשה בקיאה. או שעומדים ע"ג. אם מותר להניחה לשחוט לכתחלה.
1
ב׳תשובה
2
ג׳בירור הלכה בדין נשים ועבדים ששוחטין לכתחלה וחילוק בין לכתחלה ולכתחל' שלא שערוהו הקודמין
אעתיק לך מ"ש במו"ק י"ד ס"א. מתוכו יתברר לך דעתי בזה. ז"ל שם. בענין כשרות נשים לשחיטה. תמהתי מאד על כמה פוסקים קדמונים ואחרונים שנסתבכו בדין זה. והדומה לו דין עבדים. דסתמא תנן. והטור כתב עבדים משוחררים. והב"י תמה עליו. ולכן השמיט מלת משוחררים. ואחרונים החזיקו דעת הטור. מיהא כולהו שוו בהא דמשוחררים לכתחלה כשרים במוחלט. וכל זה הסבוך גרם להם. לפי שהחזיקו מ"ש דנשים ועבדים לכתחלה נמי. במושלם בלי שום תנאי. ואי אפשר לומר כן. כמ"ש בס"ד. וז"ל הש"ך. ועבדים. הט"כ משוחררים ונל"ל דעתו דס"ל סתם עבדים יש להם כל המדות הרעות כו'. כנראה רמז למ"ש ר"ג אין טבי כשאר כל העבדים כו'. מכלל דאינך לאו כשרים. ובע"פ ששה דברים צוה כנען את בניו. ופ"ק דגטין (יג"א) וזולת וכן אמרו סמפון בעבדים ליכא. שכל אלה המקומות מורים על רעות המדות של עבדים.
אעתיק לך מ"ש במו"ק י"ד ס"א. מתוכו יתברר לך דעתי בזה. ז"ל שם. בענין כשרות נשים לשחיטה. תמהתי מאד על כמה פוסקים קדמונים ואחרונים שנסתבכו בדין זה. והדומה לו דין עבדים. דסתמא תנן. והטור כתב עבדים משוחררים. והב"י תמה עליו. ולכן השמיט מלת משוחררים. ואחרונים החזיקו דעת הטור. מיהא כולהו שוו בהא דמשוחררים לכתחלה כשרים במוחלט. וכל זה הסבוך גרם להם. לפי שהחזיקו מ"ש דנשים ועבדים לכתחלה נמי. במושלם בלי שום תנאי. ואי אפשר לומר כן. כמ"ש בס"ד. וז"ל הש"ך. ועבדים. הט"כ משוחררים ונל"ל דעתו דס"ל סתם עבדים יש להם כל המדות הרעות כו'. כנראה רמז למ"ש ר"ג אין טבי כשאר כל העבדים כו'. מכלל דאינך לאו כשרים. ובע"פ ששה דברים צוה כנען את בניו. ופ"ק דגטין (יג"א) וזולת וכן אמרו סמפון בעבדים ליכא. שכל אלה המקומות מורים על רעות המדות של עבדים.
3
ד׳אך לא מן השם הוא זה. מה ענין מדות רעות של זמה וגזל. לא מצינו שזנאי וגזלן פסולין לשחוט. ולא באו אלו לכלל. אמנם תלמוד ערוך הוא בידינו בשני מקומות. שהעבדים חשודים גם על מאכלים אסורים. האחד בפכ"ש (מעב) מי איכא דשרי כהאי מילתא באתרא דשכיחי עבדי. והשני יתר עליו. הלא הוא ברפמ"ש. איתא בהדיא דחשידי אאבר מן החי. ועל פי שנים עדים יקום דבר. דסתם עבדים ודאי אינם נאמנם על השחיטה. (ועפ"ז נתקיימה בידינו גם דר"ח שכתב המרדכי והביאה בב"י להלן (דג"ב) ונתחזקה מעתה. גם מ"ש מחזיק הבדק שם ע"א נתקיים בידינו. כמ"ש שם עוד במו"ק בתוספת תבלין דלא אכשור דרי ואתרע רובא. יתד היא בל תמוט) הא על כרחך שבקה למתני' דזבחים דדחקא ומוקמא נפשה אי בעבדים מוחזקים בכשרות כטבי והדומה לו. א"נ אפי' בסתם עבדים. ודינם כדין מומר אוכל נבלות לתאבון שבודק סכין ונותן לו. ושוחט לכתחלה אפי' בינו לבין עצמו. וכן אתה אומר לענין נשים בשחיטה. שאי אפשר להאמינם על כולא ענינא דשחיטה לגמרי. והרי יש ללמוד ק"ו. מבדיקת חמץ דרבנן. אעפ"כ אמרו בירו' שאינן נאמנות לפי שהן עצלניות. וחשו לה הפוסקים. עאכ"ו בדיקת הסכין. שהיא קשה מאד אפילו לאנשים. וטרחא יתרה. ובאסור של תורה בדבר אכילה דנבלה. צריך לומר שאין סומכין עליהן בכך. אלא א"כ מוסרין להן סכין בדוק. אז ודאי שוחטות אף לכתחלה אם הן בקיאות ומוחזקות. זה דבר ברור מאד בס"ד. וסר ענן ההסתבכות. ושמנו שלום בין הדעות החלוקות. דלא פליגי אלא איתא להא ואיתא להא.
4
ה׳וסרה תמיה' הב"י מעל הטור ועל ר"י הלבן
ועדיין צריך לבאר שהב"י הביא מ"ש האגור בשם ר"י הלבן. שהנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטות לאחרים. וכתב עליו ודבר תימה הוא. ונדחק לפרש לשון לעצמן לבדן. ומשמעות הלשון אינו כן אף שיש דוגמתו בלשון משנה. אינו רגיל על לשון הפוסקים. אבל נראה שהוא כמשמעו והבנתו הפשוטה שרשאות לשחוט לצורך עצמן בלבד. אבל לא לצורך אחרים. וכ"ש שאין עושין אותה ממונה על השחיטה והבדיקה לרבים. וכמש"ל שאין מוסרין בידן דבר של טורח. אפילו בשל דבריהם. לפי שדעתן קלה. אבל בדבר שאינו של טורח כל כך ודאי נאמנת. כמו שנאמנת על כל האיסורין. ואפילו באיסורי כרת כדם וחלב. לכן אם למדה אשה הלכות שחיטה. כשרה היא לשחוט תרנגולת או שאר עוף לצרכה בלבד. או אם בדק סכין ונתן לה ועמד ע"ג יכולה לשחוט גם לצורך אחרים. אבל אין ממנין אותה לשחוט לרבים כלל. בכן נסתלקה תמיהת הרב"י מעל הכלבו בדעת ר"י הלבן ושב הדבר ישר וכשר. וכן אתה אומר בדין העבדים דאתקוש לנשים. ושוה לאשה ודאי בענין זה. עכ"פ אין כחו יפה ממנה. כל שאינו משוחרר. שאין סומכין על שחיטתו אף שלמד. רק לצורך עצמו. או שנותנין לו סכין בדוק ורואין. ומ"מ אין ממנין אותו שוחט לרבים. וגרוע הוא מהאשה כל עוד שלא נשתחרר כנ"ל. לכן בדיוק כתב הטור משוחררים. וכן נכון בלי ספק. ואחר שבאנו לכלל זה. צריכין אנו לידע עוד שאין כל זה אלא בשחיטת חולין. לא בקדשים. ועל כרחנו לומר. דלא מתוקמא ההיא דרפ"ג דזבחים. כפשטה דסוגיא. דאפילו לכתחלה נמי שרו נשים ועבדים אף בשחיטת קדשים בכל גוונא כדסברו כל הפוסקים בכלל ולא היא. שכבר הבאתי כמה ראיות גמורות מן המקרא. שאפילו אנשים מיוחסין שבישראל לא היו מניחין לשחוט זבחים. אלא כהנים ולוים דווקא. עלח"ש פ"ד דקדושין. הלא בלי ספק מוכרחים אנו לחלק גם בין לכתחלה ולכתחלה ולא כל לכתחלה בחדא מחתא מחתינהו. אלא ההוא לכתחלה. הכי מתפרש. בדלא אפשר. והיינו כי אהדרו בתר כהן ולא אשכחו. כעובדא דעלי ושמואל ומשם ג"כ ראיה דאפילו ישראל מיוחס לכתחלה לא. ולא לשויוהו לעלי (שופט ישראל וכ"ג ששמש ברה"ק) בטועה. דלא ידע מתני'. אלא ודאי עלי כדין היה מחזר אחר כהן. אלא שבזה עשה דבר יתר. שהקפיד לחזר אחר כהן כל מאי דאפשר. ומתוך כך שהה והחמיץ המצוה. בזה עשה קצת שלא כדין. ואהכי א"ל שמואל מאי כולי האי לאטרוחי טובא. שחיטה בזר כשרה. דיעבד מיהת. וכיון דלא הוה שכיח כהן התם ההיא שעתא. כדיעבד דמי. ולא צריך לאהדורי טפי. דנפיק מנה חורבא. שהויי מצוה לא משהינן.
ועדיין צריך לבאר שהב"י הביא מ"ש האגור בשם ר"י הלבן. שהנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטות לאחרים. וכתב עליו ודבר תימה הוא. ונדחק לפרש לשון לעצמן לבדן. ומשמעות הלשון אינו כן אף שיש דוגמתו בלשון משנה. אינו רגיל על לשון הפוסקים. אבל נראה שהוא כמשמעו והבנתו הפשוטה שרשאות לשחוט לצורך עצמן בלבד. אבל לא לצורך אחרים. וכ"ש שאין עושין אותה ממונה על השחיטה והבדיקה לרבים. וכמש"ל שאין מוסרין בידן דבר של טורח. אפילו בשל דבריהם. לפי שדעתן קלה. אבל בדבר שאינו של טורח כל כך ודאי נאמנת. כמו שנאמנת על כל האיסורין. ואפילו באיסורי כרת כדם וחלב. לכן אם למדה אשה הלכות שחיטה. כשרה היא לשחוט תרנגולת או שאר עוף לצרכה בלבד. או אם בדק סכין ונתן לה ועמד ע"ג יכולה לשחוט גם לצורך אחרים. אבל אין ממנין אותה לשחוט לרבים כלל. בכן נסתלקה תמיהת הרב"י מעל הכלבו בדעת ר"י הלבן ושב הדבר ישר וכשר. וכן אתה אומר בדין העבדים דאתקוש לנשים. ושוה לאשה ודאי בענין זה. עכ"פ אין כחו יפה ממנה. כל שאינו משוחרר. שאין סומכין על שחיטתו אף שלמד. רק לצורך עצמו. או שנותנין לו סכין בדוק ורואין. ומ"מ אין ממנין אותו שוחט לרבים. וגרוע הוא מהאשה כל עוד שלא נשתחרר כנ"ל. לכן בדיוק כתב הטור משוחררים. וכן נכון בלי ספק. ואחר שבאנו לכלל זה. צריכין אנו לידע עוד שאין כל זה אלא בשחיטת חולין. לא בקדשים. ועל כרחנו לומר. דלא מתוקמא ההיא דרפ"ג דזבחים. כפשטה דסוגיא. דאפילו לכתחלה נמי שרו נשים ועבדים אף בשחיטת קדשים בכל גוונא כדסברו כל הפוסקים בכלל ולא היא. שכבר הבאתי כמה ראיות גמורות מן המקרא. שאפילו אנשים מיוחסין שבישראל לא היו מניחין לשחוט זבחים. אלא כהנים ולוים דווקא. עלח"ש פ"ד דקדושין. הלא בלי ספק מוכרחים אנו לחלק גם בין לכתחלה ולכתחלה ולא כל לכתחלה בחדא מחתא מחתינהו. אלא ההוא לכתחלה. הכי מתפרש. בדלא אפשר. והיינו כי אהדרו בתר כהן ולא אשכחו. כעובדא דעלי ושמואל ומשם ג"כ ראיה דאפילו ישראל מיוחס לכתחלה לא. ולא לשויוהו לעלי (שופט ישראל וכ"ג ששמש ברה"ק) בטועה. דלא ידע מתני'. אלא ודאי עלי כדין היה מחזר אחר כהן. אלא שבזה עשה דבר יתר. שהקפיד לחזר אחר כהן כל מאי דאפשר. ומתוך כך שהה והחמיץ המצוה. בזה עשה קצת שלא כדין. ואהכי א"ל שמואל מאי כולי האי לאטרוחי טובא. שחיטה בזר כשרה. דיעבד מיהת. וכיון דלא הוה שכיח כהן התם ההיא שעתא. כדיעבד דמי. ולא צריך לאהדורי טפי. דנפיק מנה חורבא. שהויי מצוה לא משהינן.
5
ו׳והאחרונים נדחקו מאד בכל זה וחילוק מוכרח בין קדשים לחולין
איברא כי קאי כהן קמן. איהו עדיף ודאי לכ"ע (והרי היה פייס גם לשוחט) אז לא ישחוט ישראל במקומו (וכי קשחיט אפילו כהן אחר. תחת זה שזכה בפייס. נ"ל פשוט דהוה מבעי לשלומי עשרה זהובים. ק"ו לישראל) עאכ"ו לעבדים. שאפילו משוחררים כשרים ידועים. ונשים צדקניות ובקיאות. לא הוכשרו אלא בשעת הדחק. שאין כאן כהן בקי בשחיטה מצוי. אז אומרים לה לכתחלה עמדי ושחטי. וכן לעבדים. היינו הוא לכתחלה. דכשרים נמי הני דאמרן. מ"מ באתרא דשכיחי גברי מומחין. לא מבעיא לשחיטת קדשים. דלא שבקינן להו כנ"ל. אלא לשחיטת חולין לא חזיין כה"ג (ר"ל נשים. ברם משוחררים. ודאי ישראלים גמורים נינהו לכל מילי) אלה דברים ברורים נכוחים ומוכרחים בעזה"י. ובהגהותי לרא"ש הוספתי מלח ותבלין. להחזיק הדבר בכל עוז. ועמש"ע לעיל בתשובה (סקי"ב. דסא"ב בס"ד). גם צריך לידע דאיכא קצת קדשים. דאית בהו ודאי קפידא בכהן דווקא ולעיכובא נמי. למ"ד שחיטת פרו ופרה בזר פסולה. ע"כ במו"ק. ואתה שמענה ודע לך להעמיד דבר דבר על בוריו: יעב"ץ.
איברא כי קאי כהן קמן. איהו עדיף ודאי לכ"ע (והרי היה פייס גם לשוחט) אז לא ישחוט ישראל במקומו (וכי קשחיט אפילו כהן אחר. תחת זה שזכה בפייס. נ"ל פשוט דהוה מבעי לשלומי עשרה זהובים. ק"ו לישראל) עאכ"ו לעבדים. שאפילו משוחררים כשרים ידועים. ונשים צדקניות ובקיאות. לא הוכשרו אלא בשעת הדחק. שאין כאן כהן בקי בשחיטה מצוי. אז אומרים לה לכתחלה עמדי ושחטי. וכן לעבדים. היינו הוא לכתחלה. דכשרים נמי הני דאמרן. מ"מ באתרא דשכיחי גברי מומחין. לא מבעיא לשחיטת קדשים. דלא שבקינן להו כנ"ל. אלא לשחיטת חולין לא חזיין כה"ג (ר"ל נשים. ברם משוחררים. ודאי ישראלים גמורים נינהו לכל מילי) אלה דברים ברורים נכוחים ומוכרחים בעזה"י. ובהגהותי לרא"ש הוספתי מלח ותבלין. להחזיק הדבר בכל עוז. ועמש"ע לעיל בתשובה (סקי"ב. דסא"ב בס"ד). גם צריך לידע דאיכא קצת קדשים. דאית בהו ודאי קפידא בכהן דווקא ולעיכובא נמי. למ"ד שחיטת פרו ופרה בזר פסולה. ע"כ במו"ק. ואתה שמענה ודע לך להעמיד דבר דבר על בוריו: יעב"ץ.
6