שאילת יעבץ, חלק ב קע״חSheilat Yaavetz, Volume II 178
א׳שאלת זה שהביא הרא"ש רפמ"ש בשם הירו'. אין מדקדקין במת בבה"מ. אם יש לסמוך על זה להתיר לכהן טומאת מת בבה"מ. וכן בבה"כ.
1
ב׳תשובה
2
ג׳גם הלום ראיתי בספר שיורי כנה"ג. הביא ג"כ בשם הרא"ש ירו'. תני אין מדקדקין במת בבית המדרש ר"י הוה יתיב ומתני הוה תמן חד מיתא. מאן דנפק לא אמר ליה כלום. מאן דיתיב ל"א ליה כלום ע"כ. וכתב עליו בה"ס ז"ל. אמר המאסף מסופקני אם גם בבית הכנסת יש לו דין בית המדרש. א"ד בהמ"ד דווקא משום למוד תורה. וזכורני שהיינו יושבים בבית הכנסת כו'. ובא אחד והודיע לכהנים שהיה מת בשכונה. ואמר החכם שיש בירו' אין מדקדקין בבה"מ. כנראה שדעתו דין בהכ"נ כדין בה"מ. עכ"ד בס' הנ"ל.
3
ד׳מבאר לשון הירו' יפה דלא כמאן דסבר בו דת"ת דוחה טומאת כהן
הנה לפי מאי דסברי הני אשלי רברבי. הותרה טומאה לכהן בשעת ת"ת. ולא שמענו כזאת. ומדלא אשתמיט תלמודין בשום דוכתא לאשמעינן כה"ג. ודאי לא ס"ל הכי. איברא אשכחן בגמרין (עירובין מז"א) דשרי לכהן לצאת לח"ל כדי ללמוד תורה. אע"ג דקמטמא נפשיה בטומאת ארץ העמים דרבנן. הוא דקשרו ליה. לא טומאה דאורייתא (וההיא פליגא אדר"ח שלהי כתובות. ואין ענין לכאן מ"ש אותו היום שמת ר' בטלה כהונה. עחי"ג כתובות קג"ב) ודקמבעיא ליה לבשכה"ג בבית הכנסת. אי אית ביה נמי הך דינא. ומסתייע ממעשה רב. הא ודאי טעותא לפום גמרא דידן. דאיתא (מגלה ךו"ב) בכנישתא דרומאי דהוה מחית ביה מיתא. דמוכח בהדיא דלא שבקי לכהני לצלויי התם. ולא עוד אלא אע"ג דלא הויא התם אלא טומאה דרבנן (כמ"ש הש"ך דבבית הסמוך לאוהל המת עצמו. אינה אלא טומאה דרבנן. ואין צריך להקיצו לכהן בשביל כך) אפ"ה מנעו כהנים מלהכנס להתפלל בבהכ"נ שלא היה אוהל המת עצמו. אלא היה רק פתוח לבית שהמת היה מונח שם (שלא היה אלא באנדרונא. חדר הפתוח לו) ש"מ מיהת דבבהכ"נ מדקדקין בה ודאי. ונקוט מיהא חדא. דשלא כדין הורה ההוא גברא רבה. שרי ליה מריה. ולבכה"ג דקבלה מניה. ואין לחלק בין להכנס לכתחלה. ובין לשהות ולהתעכב באוהל המת. דהא גמירי שהייה (פ"ג דנזיר).
הנה לפי מאי דסברי הני אשלי רברבי. הותרה טומאה לכהן בשעת ת"ת. ולא שמענו כזאת. ומדלא אשתמיט תלמודין בשום דוכתא לאשמעינן כה"ג. ודאי לא ס"ל הכי. איברא אשכחן בגמרין (עירובין מז"א) דשרי לכהן לצאת לח"ל כדי ללמוד תורה. אע"ג דקמטמא נפשיה בטומאת ארץ העמים דרבנן. הוא דקשרו ליה. לא טומאה דאורייתא (וההיא פליגא אדר"ח שלהי כתובות. ואין ענין לכאן מ"ש אותו היום שמת ר' בטלה כהונה. עחי"ג כתובות קג"ב) ודקמבעיא ליה לבשכה"ג בבית הכנסת. אי אית ביה נמי הך דינא. ומסתייע ממעשה רב. הא ודאי טעותא לפום גמרא דידן. דאיתא (מגלה ךו"ב) בכנישתא דרומאי דהוה מחית ביה מיתא. דמוכח בהדיא דלא שבקי לכהני לצלויי התם. ולא עוד אלא אע"ג דלא הויא התם אלא טומאה דרבנן (כמ"ש הש"ך דבבית הסמוך לאוהל המת עצמו. אינה אלא טומאה דרבנן. ואין צריך להקיצו לכהן בשביל כך) אפ"ה מנעו כהנים מלהכנס להתפלל בבהכ"נ שלא היה אוהל המת עצמו. אלא היה רק פתוח לבית שהמת היה מונח שם (שלא היה אלא באנדרונא. חדר הפתוח לו) ש"מ מיהת דבבהכ"נ מדקדקין בה ודאי. ונקוט מיהא חדא. דשלא כדין הורה ההוא גברא רבה. שרי ליה מריה. ולבכה"ג דקבלה מניה. ואין לחלק בין להכנס לכתחלה. ובין לשהות ולהתעכב באוהל המת. דהא גמירי שהייה (פ"ג דנזיר).
4
ה׳שני דרכים הגונים מאד
ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת תמהתי על הגדולים דסברו וקבלו בפשיטות דמיירי ההוא ירו' לענין טומאת מת. שאין מדקדקין בה. להתירה לכהן משום ת"ת. ולא ראיתי לזה שום רמז בירו'. דהא ל"א אלא דר"י הוה יתיב ומתני הוה תמן מיתא מאן דיתיב ל"א ליה כלום. והיכן נזכר כאן כהן. ואין המקום צר אצלי לפרשו על ישראל בלבד. והיינו משום דאסור ללמוד תורה במקום שהמת שם (ברכות דד"ב) וי"א אפילו בכל החדר שמונח בו המת (עסשע"א) אהא קאמר מאן מתלמידיו דנפק ולא רצה לעסוק בת"ת בעוד המת שם. לא א"ל כלום. אע"פ שפוסק מת"ת החמור. ומאן דיתיב. מי מתלמידים שנשאר במקומו ולא פסק תלמודו בשביל כך. ג"כ לא מחה בידו. דילמא חוץ לד"א הוה. ולא ס"ל כמ"ד שבכל החדר אסור. והכי איתא נמי בירו' רפמ"ש שברחוק ממטתו של מת היו. שואלין ומשיבין בד"ת. א"נ מתריצנא לה תו ע"פ מה שמצאתי הך עובדא דירו' נשנה גם בפמ"ש בלשון הזה. ר"י הוה מתני ועאל מיתא (כו'. כמש"ל בדברי הרא"ש בפמ"ש. ואותו הלשון אמנם הוא בירו' שלהי כלאים) וכיון שכן. שהיה יושב ושונה לתלמידיו בתחלה. ואח"כ הובא מת לשם. כדין עשה מי שלא יצא. ולא הפסיק משנתו בשבילו. כיון שהוא בא בגבולו. וכההיא דתנן פ "ג דע"א. ואהא סמכינן נמי לענין ישיבה בד"א של תפלה. וכל זה נכון ודאי. ואב"א תו אפילו בענינא דטומאת כהן נמי יכילנא לשנויי שינויא רויחא. בההיא דהירו' בלישנא אחרינא שפירא. ולא בטומאת אוהל קמיירי. אלא הב"ע בד"א של מת. שאסור להתקרב בהן מגזרה דרבנן. כדאיתא פ"מ מלחמה (מד"א) מת תופס ד"א לטומאה. וידוע שבתי כנסיות שבא"י לא היו מקורות (וכאשר שמעתי כן הנה עוד היום שם ובארצות המזרח) ולפ"ז לא היה שם אוהל המת כלל. רק מפני שהמקום היה צר לפני כהנים תלמידים. שהיו אז עוסקים בתלמודם. מחמת המת. ודחוק לישיבתם בקרוב לו. לכן יצא מי שיצא מהכהנים. נשאר יושב מי מהם שישב במקומו. אף שהיה בתוך ד"א של מת. ולא פנה ללכת החוצה. מאחר שאינה אלא גזרה דרבנן בעלמא. סבר לא חיילא את"ת דחמיר ודקדים נמי. לכן לא הפסיק ממשנתו בעבור זה. אבל לטמא הכהן בטומאה של תורה בשעת תלמודו. לא סליק אדעתיה דירו' (אע"ג דמיקל אפילו בטומאה דתורה מפני כבוד הרבים. ההיא ודאי פליגא אסוגיא דגמרא דידן רפמ"ש. דלא שרו לה אלא בלאו דלא תסור. כגון בבית הפרס דרבנן) ובכן שמנו שלום בין שני התלמודים בנדון הנ"ל. יצאה ב"ק ואמרה רזי לי רזי. דא תהא למיקם אישרנוהי וקיימנוהי כדחזי. יעב"ץ.
ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת תמהתי על הגדולים דסברו וקבלו בפשיטות דמיירי ההוא ירו' לענין טומאת מת. שאין מדקדקין בה. להתירה לכהן משום ת"ת. ולא ראיתי לזה שום רמז בירו'. דהא ל"א אלא דר"י הוה יתיב ומתני הוה תמן מיתא מאן דיתיב ל"א ליה כלום. והיכן נזכר כאן כהן. ואין המקום צר אצלי לפרשו על ישראל בלבד. והיינו משום דאסור ללמוד תורה במקום שהמת שם (ברכות דד"ב) וי"א אפילו בכל החדר שמונח בו המת (עסשע"א) אהא קאמר מאן מתלמידיו דנפק ולא רצה לעסוק בת"ת בעוד המת שם. לא א"ל כלום. אע"פ שפוסק מת"ת החמור. ומאן דיתיב. מי מתלמידים שנשאר במקומו ולא פסק תלמודו בשביל כך. ג"כ לא מחה בידו. דילמא חוץ לד"א הוה. ולא ס"ל כמ"ד שבכל החדר אסור. והכי איתא נמי בירו' רפמ"ש שברחוק ממטתו של מת היו. שואלין ומשיבין בד"ת. א"נ מתריצנא לה תו ע"פ מה שמצאתי הך עובדא דירו' נשנה גם בפמ"ש בלשון הזה. ר"י הוה מתני ועאל מיתא (כו'. כמש"ל בדברי הרא"ש בפמ"ש. ואותו הלשון אמנם הוא בירו' שלהי כלאים) וכיון שכן. שהיה יושב ושונה לתלמידיו בתחלה. ואח"כ הובא מת לשם. כדין עשה מי שלא יצא. ולא הפסיק משנתו בשבילו. כיון שהוא בא בגבולו. וכההיא דתנן פ "ג דע"א. ואהא סמכינן נמי לענין ישיבה בד"א של תפלה. וכל זה נכון ודאי. ואב"א תו אפילו בענינא דטומאת כהן נמי יכילנא לשנויי שינויא רויחא. בההיא דהירו' בלישנא אחרינא שפירא. ולא בטומאת אוהל קמיירי. אלא הב"ע בד"א של מת. שאסור להתקרב בהן מגזרה דרבנן. כדאיתא פ"מ מלחמה (מד"א) מת תופס ד"א לטומאה. וידוע שבתי כנסיות שבא"י לא היו מקורות (וכאשר שמעתי כן הנה עוד היום שם ובארצות המזרח) ולפ"ז לא היה שם אוהל המת כלל. רק מפני שהמקום היה צר לפני כהנים תלמידים. שהיו אז עוסקים בתלמודם. מחמת המת. ודחוק לישיבתם בקרוב לו. לכן יצא מי שיצא מהכהנים. נשאר יושב מי מהם שישב במקומו. אף שהיה בתוך ד"א של מת. ולא פנה ללכת החוצה. מאחר שאינה אלא גזרה דרבנן בעלמא. סבר לא חיילא את"ת דחמיר ודקדים נמי. לכן לא הפסיק ממשנתו בעבור זה. אבל לטמא הכהן בטומאה של תורה בשעת תלמודו. לא סליק אדעתיה דירו' (אע"ג דמיקל אפילו בטומאה דתורה מפני כבוד הרבים. ההיא ודאי פליגא אסוגיא דגמרא דידן רפמ"ש. דלא שרו לה אלא בלאו דלא תסור. כגון בבית הפרס דרבנן) ובכן שמנו שלום בין שני התלמודים בנדון הנ"ל. יצאה ב"ק ואמרה רזי לי רזי. דא תהא למיקם אישרנוהי וקיימנוהי כדחזי. יעב"ץ.
5