שאילת יעבץ, חלק ב קפ״חSheilat Yaavetz, Volume II 188
א׳שאלת נפל ציר של דגים טמאים כבושים. לתוך קדרה. איך משערין לבטלו.
1
ב׳תשובה כנראה בא לך הספק מחמת אותה ששנינו פ"י דתרומות דג טהור שכבשו עם דג טמא כו'. דלת"ק אינו בטל אלא בתתק"ס. ולר"י בקרוב למאתים. ולרי"ו אחד מי"ו בו ומספקא לך אנן כמאן נעביד. איברא הר"מ פסק התם הלכתא כת"ק ובפוסקים לא נתבאר דין זה. אך בי"ד (ספ"ג) נקבע בטור ובש"ע דציר דגים טמאים אינו אסור אלא מדרבנן והוא כמעט הסכמת כל הפוסקים פה אחד. שנטו אחר דברי התו' חולין (צט"ב) וכן סובר הר"ש שם בתרומות. ולפיכך הקלו בס"ס דציר דגים טמאים. מ"מ אף לפ"ז נראה ודאי דלא גרע משאר איסורי דרבנן. דק"ל דבעו נמי ששים. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.
2
ג׳מישב לשון המשנ' והגמ' ות"כ והסוגיות בש"ס בענין ציר על נכון דלא כתו' שנדחקו בהם מאד ולא עלו ביד' כהוגן וחדשו דבר להקל בשל תורה בלי טעם ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא דציר דגים טמאים אסו' מן התורה ודאי ונ"מ טובא לדינא
אכן לדעתי הלכה מקופחת היא. מה שהחליטו ציר דגים לאיסור דרבנן גרידא. כי מ"ש תו' פג"ה (צט"ב) ד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא. פירוש לא אסור אלא מדרבנן. ומיהו ציר שרצים אסור דאורייתא. דתניא הטמאים לאסור צירן כו'. ודרשה גמורה היא כו'. אע"ג דבת"כ דריש נמי גבי דגים שקץ לאסור צירן כו'. אסמכתא בעלמא היא. אח"כ נדחקו ליישב סוגית דפכ"ה לשטתם. ובמסקנא כתבו ז"ל וקצת תימה כיון דצריך קרא בשרץ כו'. ודגים דליכא קרא לא אסיר מדאורייתא. היכי מייתי רבא ראיה מהטמאים כו'. עכ"ד. ובאמת דבריהם אינם מובנים לי כלל מתחלה ע"ס. מי מכניס אותנו לצער הדחק והלחץ העצום הזה. לדחות כל פשוטי הסוגיות ממשמעותם. ומניין לנו לעשות מלמוד גמור אסמכתא בלי הכרח לגמרי. ומה ראו על ככה לומר בדגים ליכא קרא. אדרבה בדגים מפרש קרא. שקץ הם לכם ושקץ יהיו לכם. תרי זימני למה לי. הא על כרחך אייתר ליה חד למדרש מניה לאתויי צירן. וכדיליף בת"כ. ומאי אולמא דילפותא דאלה הטמאים לכם בכל השרץ. דמודו ביה דדרשה גמורה היא כשל תורה. לכן אינן אלא דברי תימה. לעשות דרשה דת"כ בדגים אסמכתא יותר משל שרצים. אלא ודאי זו וזו שוין. שניהם איסורי דאורייתא. ואין ביניהן כלום (וא"צ למה שחלקו קצת בין ציר ושומן דגים. לציר בשרם ודמם. דמאן פלג להם. ומאי בצירותיהו דדגים. משרצים דליכא לפלוגי בהו) ומה שהכריח לתו' לפרש דאסמכתא היא גבי דגים. משום דאמר תלמודא הכא שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. אין זה הכרח של כלום. דא"כ מה שנא ציר של שרצים. איהו נמי זיעה בעלמא הוא דהוי וגרוע משל דגים.
אכן לדעתי הלכה מקופחת היא. מה שהחליטו ציר דגים לאיסור דרבנן גרידא. כי מ"ש תו' פג"ה (צט"ב) ד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא. פירוש לא אסור אלא מדרבנן. ומיהו ציר שרצים אסור דאורייתא. דתניא הטמאים לאסור צירן כו'. ודרשה גמורה היא כו'. אע"ג דבת"כ דריש נמי גבי דגים שקץ לאסור צירן כו'. אסמכתא בעלמא היא. אח"כ נדחקו ליישב סוגית דפכ"ה לשטתם. ובמסקנא כתבו ז"ל וקצת תימה כיון דצריך קרא בשרץ כו'. ודגים דליכא קרא לא אסיר מדאורייתא. היכי מייתי רבא ראיה מהטמאים כו'. עכ"ד. ובאמת דבריהם אינם מובנים לי כלל מתחלה ע"ס. מי מכניס אותנו לצער הדחק והלחץ העצום הזה. לדחות כל פשוטי הסוגיות ממשמעותם. ומניין לנו לעשות מלמוד גמור אסמכתא בלי הכרח לגמרי. ומה ראו על ככה לומר בדגים ליכא קרא. אדרבה בדגים מפרש קרא. שקץ הם לכם ושקץ יהיו לכם. תרי זימני למה לי. הא על כרחך אייתר ליה חד למדרש מניה לאתויי צירן. וכדיליף בת"כ. ומאי אולמא דילפותא דאלה הטמאים לכם בכל השרץ. דמודו ביה דדרשה גמורה היא כשל תורה. לכן אינן אלא דברי תימה. לעשות דרשה דת"כ בדגים אסמכתא יותר משל שרצים. אלא ודאי זו וזו שוין. שניהם איסורי דאורייתא. ואין ביניהן כלום (וא"צ למה שחלקו קצת בין ציר ושומן דגים. לציר בשרם ודמם. דמאן פלג להם. ומאי בצירותיהו דדגים. משרצים דליכא לפלוגי בהו) ומה שהכריח לתו' לפרש דאסמכתא היא גבי דגים. משום דאמר תלמודא הכא שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. אין זה הכרח של כלום. דא"כ מה שנא ציר של שרצים. איהו נמי זיעה בעלמא הוא דהוי וגרוע משל דגים.
3
ד׳גם מה שדקדק הרא"ש במא"מ ממ"ש שם מחלוקת לטבל בצירן כו'. דציר אינו אלא דרבנן. ליתא . כמ"ש תו' שם בהדיא אפכא. ואם יש מקום לחלק בין ציר לציר. בציר גופיה הוא. בין ציר שאין בו מים. ושיש בו מים. וכמ"ש תו' בשם ר"ת שם בדבור שקודם לזה. המתחיל והאמר. ובת"כ לעולם אימא נמי. דרשה גמורה היא. כבשל שרצים. ובאין בו מים מיירי. דההוא אסור מן התורה כגופו של טמא. והכא בגמרא דקרי ליה זיעה בעלמא. אב"א היינו בכבוש במים ומלח עם טהור (כשינויא בתרא דתו' לעיל) דההוא ציר. כיון דלא נפק אלא אגב כבישה. משו"ה חשיב ליה זיעה. לא ממש. וכה"ג הוא דבטל במאתים. ואע"ג דמחמיר ביה טפי משאר איסורין דמצריך ביה ר"י מאתים. מ"מ ס"ל ביטול אית ליה אפילו במינו. משום דזיעה הוי. ואב"א אפילו את"ל ההיא דכל גרב נמי מיירי בהכי. כשינויא קמא דתו' דלעיל. דבאין בו מים איירי (ומתני' וברייתא דת"כ חדא היא לענין דינא דאיסורא דאורייתא בציר דגים טמאים) שפיר קמסיק תלמודא דזיעה בעלמא הוא. משו"ה מיקל ביה ר"י טפי. מבמין במינו בעלמא דלית ליה ביטול. והכא אית ליה. אע"ג דציר נמי דאורייתא הוא. מיהת אינו חמור כממש גמור. אפילו אליבא דר"י דמחמיר במין במינו. ואע"ג דציר חמיר נמי טובא ודאי. שהרי אוסרו ר"י עד מאתים. והיכן מצינו כיוצא בה. שאיסור דרבנן יאסור כל כך. והשתא אתו שפיר כולהו סוגיי. וברייתה ניחא כמשמעותיהו וכפשטיהו ליזלו. ולא מפקינן נפשין בר מהילכתא.
4
ה׳שוב זכיתי ומצאתי בתו' שלהי פא"מ. שכתבו בפשיטות. דציר דגים דאורייתא ושמחתי לראות. שכיוונתי להלכה. ועפ"ז נתקיימו בידי דברי תו' דה"ר ישראל שהביא המרדכי. וחייש להא בת"ה. שהן ודאי כהלכה. אע"פ שהרב"י נקל בעיניו לדחותם בקנה. דברי תו' דה"ר ישראל ברורים חיים וקיימים ואינם נדחים. והם הם דברי תו' דפא"מ כמ"ש במו"ק בס"ד. ולפי דרכנו למדנו שצריך להחמיר במצא כבוש הטמא והטהור יחדו. הלכה כדברי האוסרים. שהוא ספק דאורייתא. על דבר זה נצטערתי הרבה. כי לא נכחד עצמי ממני. ידעתי מך ערכי שאינני מגיע אפי' לקרסולי צעירי הפוסקים. אף אדיריהם כולם הושוו לדעת אחד לומר כדבר פשוט מוחלט. דציר דגים טמאים דרבנן. והולידו מזה דינים להקל. ולדידי חזי לי דתו' דפג"ה קפחו לכמה סבי בטעותא. וברירא מילתא ונהירא שמעתא כיומא דאסתנא. דאין חילוק בין ציר דגים לשל שרצים. הא והא דאורייתא.
5
ו׳וחוזרני לענין שאלתך. איך שיהא. אע"פ שחמור ציר אליבא דכ"ע היינו בכבוש עם טהור. דאיידי דחריף טובא כל חד בדנפשיה קמשער לפום חורפיה דכולא האי יהיב טעמא. ומידי דלטעמא עביד לא בטיל. ברם כי נפיל לקדרה. דבטל חורפיה ודאי. בששים סגי ליה. כה"ג לא חמיר ציר דגים מציר דבשר כ"ש בשיש בו מים. זה פשוט. יעב"ץ.
6