שאילת יעבץ, חלק ב י״טSheilat Yaavetz, Volume II 19
א׳יום ד' ך"ח אייר תקך"ד לפ"ק ברלין:
1
ב׳למי יחפוץ המלך מלכו של עולם. להטות אליו כנהר שלומו. ולמי יופיע אלדי ישראל ברכת חיים וחסד ורחמים ממרומו. הלא לאיש קדוש אלדי פאר הזמן והודו. מוצק האמת ויסודו. אשר הורם ואשר הוקם לנס לקהל עדתו. על ישראל הדרתו. הגאון המפורסם הרב המובהק פ"ה נ"י ע"ה כק"ש מהור"ר יעקב יצ"ו.
2
ג׳את קול שפעת תפארתו שמעתי מתהלך בגן ה' בארץ החיים ואור תורתו כאש אוכלת בראש מרום הרים שואף זורח מתוך ספריו. וכל מבקשי ה' לאור ברק חצציו ילכו עוד זה מאיר וזה בא הולך ואור עד נכון היום. עד כי האירה הארץ מכבודם וכשמש ירח עמד זבולם שם שם לו חק ומשפט צדק ברוב אונים בעמקות הלכה ואמיץ כח בבקיאות נפלא הפלא ופלא. ועם זה היה לו האמת לקו והצדק למשקולת לישר מסילה לאלדינו. בדרך בדרך ילך ודרכו הויות הקדמונים וסוגיותיהם היו לו לעינים על פיהם יסע ועל פיהם יחנה. מסתת בהרים ומיישר הדורים לשאוב הסברות ממקורם. ורוח אלדים חזק מבינתו יצא ויגע בארבע פינות. הש"ע והפוסקים ובוקע חלוני את שקדמוהו לא ישא פנים לנטות מן האמת משום פנה ונטיה. הוא יענה את שמי התלמוד ומפרשיו ומשם בארה באר כרוהו הקדמונים בפסקיהם וחבוריהם. משם חפר אוכל לנפשו משם ארה מורו עם דבשו. משם מלא כפיו נופת צופים. אין דקדוקים ודוחקים הנתלים בשערה נחשבים בעיניו למאומה ופלפולים נמהרים מוטעים אשר ברחובות יתנו קולם לא יכונו לנגד עיניו. אשר בעו"ה הן המה היו בעוכרינו להסיתינו מהר מדרך למוד הקדמונים בעשות הטפל עקר והעקר אפילו טפל לא עשוהו. הן המה היו עלה לשבוש השכל ויסודי ההטעא. כי כל מגמתם המושכל הראשון הלא בין רגע היה ובין רגע אבד. וכבר העיר אותנו מאור עינינו רש"י ז"ל. כאשר עלה עשן באפו כי חרה לו על פירוש משובש ומקולקל. תלה התקלה באדם חריף ומפולפל (בחולין דפ"א ע"א ד"ה התראת ספק) (ויש לו עדים רבים בש"ע. אלא שאין נאה להאריך בכאלה) ואני מאז התבוננתי בספריו הקדושים. היתה תשוקתי לקדם פניו באיזה הערות גדולות בפינות הפוסקים. אך הייתי חוכך בדבר בחשבי אולי פגעו בי הקנאי"ם ומחמת קדחת שנאתם העלו משאת עשן השמימ"ה. כמנהג אנשי תרמית ואולי יהיה עשנם מסך מבדיל ביני ובין כבוד רוממותו והודו. האף אמנה ידעתי כי לאיש אשר כל חמודות אליו. כמוהו לא יתן הסב לבו אחורנית משום אנשי דיבה ולא יפנה אל רהבים ושטי כזב. עכ"ז אפשר הדבר. ומי לנו גדול מדוד מלך ישראל. ועכ"ז הכניס בלבו דברי ציבא העבד. עד כי כעת שהתבוננתי מכבוד התורני הרבני מהור"ר מאיר ה"ה חתנו של פאר מכ"ת כי רוח חכמת האדון רוממות כבודו נצחה עמוד העשן העולה ממערכת האנשים הרקים המבקשים אחר מומי בני הזמן. לכן אמרתי הנה באתי במגלת ספר בקונטרס מועתק מספרי אבן השואל אשר אתי בכתובים מיוסד בדרך שאלה ותשובה. וזה הקונטרס הוא מענין דין כאן נמצא וכאן היה כאשר יראה כבוד רוממותו מגודל הספיקות אשר עלו נשתרגו על זה הפסק לפי עניות דעתי הקלושה. ע"כ שלחתי אל כבוד הדרתו ענין קצר מדין ערלה באשר הוא הלכה למעשה ויוריני רום מכת"ר וכבוד הודו את דעתו הרמה. ואם האמת כאשר דמיתי. או אם עכ"פ יש מקום להקל. והיה זה שלום וחיים ארוכים לרום הודו וכסא כבודו. מנאי כד"ש ומבקש טובתו והצלחתו. הק' ישראל בע"מ נצח ישראל בבית המדרש של הגבירים המפורסמים נר"ו הר"ר פייטל והר"ר דניאל פה ברלין.
3
ד׳נשאלתי פה ברלין בעזה"י:
4
ה׳יש להסתפק בדין מבריך ומרכיב אם נוהג בו ערלה בחוץ לארץ או לא.
5
ו׳תשובה
6
ז׳והנה לכאורה דין זה מפורש בטור ובש"ע י"ד סימן רצ"ד שהטור כתב שם ז"ל. אחר שכתב דערלה נוהג במבריך ומרכיב אעפ"י שמנהג עובדי האדמה להבריך בכל שנה התיר רבינו יצחק לשתות יין מגפני הגוים משום דספק ערלה מותר. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל הרי מצא היתר לגפני הגוים. אבל גנים שישראל עובדים אותן ומבריכים אותן בכל שנה לא מצא היתר. ואני רואה שפשט ההיתר בכל הארצות ואין משגיח ותרתי אני בלבי למצוא שום צד היתר להוציא רבים ממכשול והאריך בדבר. והיוצא מדבריו שאין מבריך ומרכיב חייב בערלה אלא בא"י אבל לא בחו"ל עכ"ל הטור. ובש"ע סי' הנ"ז סימן י"ז כתב בזה"ל אעפ"י שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה מותר לשתות יין דספק ערלה מותר אפילו בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכים אותם בכל שנה מותר משום דאין מו"מ חייב בערלה. אלא בא"י אבל לא בח"ל עכ"ל. ונסבין חבריא למימר דכך הלכה ואין מו"מ נוהג בח"ל כלל. והש"ע קבעו להלכה לד"ה כנראה מסתימת דבריו. ומה שכתב בסעיף הקודם לו אחד הנוטע ואחד מו"מ חייב בערלה היינו בא"י. וכן הטור שכתב דמו"מ חייב בערלה היינו בא"י דוקא.
7
ח׳איברא עם הדיוק קשיא לן טובא דאי לד"ה אין ערלה במו"מ אפילו בודאו. למאי הלכתא כתבו הטור והש"ע בבבא הקודמת היתר שתית יין משום דספק ערלה מותר. והיא דעת ר"י שזכר הטור דמאי אריא ספק אפילו ודאי נמי מותר. דע"כ בח"ל מיירי כמבואר בדברי הטור והש"ע. ועוד דאי בא"י הרי ספק ערלה אסור בא"י וכנזכר שם סעיף כ"ו. ומאחר שלפי הנראה מלשון הש"ע שכתב משום דמו"מ אינו חייב בערלה אלא בא"י דמלתא דפסיקא היא. ואין חולק בזה. והרי ע"כ הר"י חולק בזה שלא התיר בח"ל רק ספק ואחר שהש"ע עצמו זכרו למה דחאו תיכף בשתי ידים אח"כ וגזר בפשיטות שאין ערלה נוהג במו"מ בח"ל. זאת לא זאת. הרי מאין באנו להתיר מו"מ בח"ל הרי לא למדוהו הרא"ש בה"ל ערלה רק ממה דקיי"ל בערלה הלכה כדברי המיקל בח"ל. שהרי כתב שם ז"ל. אחר שזכר כפי הנ"ז בטור ותרתי בלבי אם אוכל למצוא צד היתר ומצאתי און לי בגמרא דסוטה (דמ"ג) וכו'. והיוצא מדבריו שלפי של אקומתיה דר' יוחנן ס"ל לר' אליעזר בר' יעקב דאין מו"מ חוזר מעורכי המלחמה דאשר נטע כרם דכתב משמע כמשמעו ודוקא נטיעה ולא מו"מ וה"ה ונטעתם דגבי ערלה דוקא נטיעה חייב בערלה לא מו"מ וכתב שם ז"ל. ואע"ג דלית הלכה כראב"י לענין חוזרים ממערכי מלחמה אלא כסתמא דמתניתין מ"מ לענין ערלה עבדינן כוותיה כי פסק ר"י דאין נטע רבעי נוהג בח"ל כמאן דתני כרם רבעי (בריש כיצד מברכין) דקימ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. וא"כ לענין ערלה נמי בח"ל נאמר ונטעתם ואין מבריך ומרכיב עכ"ל. וכתב הב"י שכך כתב ג"כ הרמב"ן כמו שכתב הרשב"א בתשובה בשם הרמב"ן וכתב ולפי דבריו ז"ל יהיה הדבר מותר אפילו במכירו אחר שנפסק מהאב עכ"ל הב"י בשם הרשב"א.
8
ט׳ואמנם כן מאחר שכל עיקר ההיתר של מו"מ בח"ל נשען על סברא זו דכל המיקל וכו'. הדבר תימא הרי בש"ע שם סעיף ז' פסק בסתם דנטע רבעי נוהג בח"ל והיא דעת רבינו יונה בשם ר"י בברכות דלא אמרינן כל המיקל בארץ וכו'. רק בצלף וכ"כ בב"י ולכך נטע רבעי נוהג אפילו בח"ל ומאחר שסובר לעיקר דעה זו דרבעי נוהג בח"ל שקבעה בסתם בראשונה. ואח"כ הביא דעת הרמב"ם שאין רבעי נוהג בח"ל כלל ולדיעה ג' כתב דנוהג בכרם ולא בשאר אילנות והיינו כדעת הסוברים כל המיקל בארץ וכו'. וא"כ למה הדר פשיטא ליה במרכיב ומבריך דאינו נוהג בח"ל כאלו היא הלכה רווחת. והתימא מהרב בעל כה"ג שכתב על דברי הב"י שלא נתיישב לו טעם זה דכל המיקל בא"י בלשון הרא"ש שכתב שאין מו"מ נוהג בערלה אלא בא"י ולא בח"ל ולא ביאר טעם המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל עכ"ד והוא ז"ל הסיב דברי הרא"ש אל טעמים אחרים כאלו הרב ב"י המציא טעם זה אליבא דהרא"ש והרי הרא"ש עצמו כתב כן להדיא בהלכות ערלה ובספ"ק דקידושין. מיהו הא ודאי קשי' נהי דהרא"ש הכי ס"ל גם גבי רבעי ופסק דאין רבעי נוהג רק בכרם מטעם דכל המיקל וכו'. ואמטו להכי פסק דמו"מ אינו נוהג בח"ל. אבל מאחר שרבים חולקים עליו שהרי הרמב"ם סתם דבריו בפ"י מה' מעשר שני וכתב דמו"מ חייב בערלה ולא חילק בין א"י לחוץ לארץ ורק ברבעי כתב בפ"י מה' מאכלות אסורות בלשון יראה לי שאינו נוהג כלל בח"ל אפילו בכרם והיינו משום דיליף לה ממעשר שני וכמ"ש הכ"מ שם והרא"ש בספ"ק דקידושין כתב בשם התוספת דמה שאנו שותין יין ולא חיישינן למבריך משום דספק ערלה מותר. וע"כ ס" דמבריך ומרכיב נוהג בח"ל דאל"כ אפילו ודאי נמי מותר וכן משמע מתוס' דקידושין (דל"ו) ע"ב ד"ה כל מצוה דס"ל דמו"מ נוהג בח"ל. וכן ברמזים שכתב הטור אותם בזה"ל ערלה נוהג אף בשל נכרים אעפ"י שרגילין עתה להרכיב הגפנים בכל שנה וקיימ"ל דמרכיב אסור משום ערלה אפ"ה מותר לשתות היין שהוא ספק ערלה וספיקה מותר בח"ל הרי דס"ל דמבריך ומרכיב נוהג בח""ל בודאו ואין סברא לומר שחזר בו הטור בספרו.
9
י׳ותו הרי רש"י כתב בריש פ' כיצד מברכין דהטעם דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל הוא משום דערלה בח"ל הוא מדברי סופרים ולהכי אקילו בח"ל ונהי דאמוראי דהתם י"ל דס"ל דערלה בח"ל מדרבנן מיהו למאי דקיימ"ל הלכה למ"מ אין שייך לומר כל המיקל בארץ וכו'. ואיך שיהיה קשה על הש"ע האיך פסיק למילתיה דאין מו"מ נוהג בח"ל נגד כל הנך רבוותא ולא זכר דעות החולקים שהם הרמב"ם והתוספת ורש"י ורבינו יונה ולא עוד שהב"י עצמו הביא בש"ע דנטע רבעי נוהג בח"ל והיינו דלא ס"ל לדיעה זו דכל המיקל ובענין מו"מ שאינו נוהג בח"ל לא הביא שום חולק. ולולי דמסתפינא אני אומר שזה שכתב הש"ע משום דמבריך אינו נוהג בח"ל לא בא לומר דאינו נוהג בח"ל בשום ענין. אבל ר"ל דלענין היתר שתית יין מכרם שהבריכו בו באותה שנה בהא סמכינן אדעת האומרים דאין מבריך ומרכיב נוהג בח"ל משום דמדאורייתא מין במינו בטל ברובא ואין אסור רק מדרבנן. ובהא דלד"ה סמכינן אדברי המקיל וכמ"ש רש"י דלמ"ד ערלה בח"ל מדברי סופרים קיימ"ל כדברי המיקל בח"ל ונהי דלדידן ס"ל ערלה בח"ל הלכה למ"מ. מ"מ לאחר שנתערב הוי דרבנן ואיסורא דאין מבטלין איסור לכתחלה נמי אינו רק מדרבנן מיהו להנות ממבריך ומרכיב גופיה י"ל דס"ל לש"ע דאסור בח"ל כמו בא"י וכמ"ש בסעיף י"ו אחד הנוטע וכו'. ולא חילק בין א"י לח"ל וגרע טפי מנטע רבעי חדא משום דלאינך אוקמתי' בסוטה (שם) לא פליג ראב"י במו"מ ורק לאוקומתיה דר"י י"ל דפליג נמי גבי ערלה. ועוד דקיימ"ל דביחיד נגד רבים לא אמרינן כל המיקל וכו' (וע' בח"י פני יהושיע ר"פ כיצד מברכין) ואע"ג דהאי ראיה לאו דוקא כ"כ מיהו ראי' קמייתא אין לדחות העולה מזה דנוהג בח"ל והנלע"ד כתבתי אני הצעיר הק' ישראל בע"מ נ"י.
10
י״אתשובה
11
י״ב ד' סיון תקכ"ד לפ"ק.
12
י״גיהי ה' עמו. ויענה את שלומו. ישגיח עליו ממרומו. וינחהו במע"צ למען שמו. אהובנו האלוף התורני הרבני המופלג חריף ובקי קנה חכמה קנה בינה. ואין קצה לתכונה. כמו' ישראל יצ"ו:
13
י״דגי"ה מן ך"ח העבר האיר אל עבר פני אתמול לעת ערב היה אור. ואני היום סמכוני באשישות מחמת שינוי האויר עת קור שלא בזמנו. ומחר עי"ט. ואי לאו ההוא יומא כו'. מלבד טרדות שונות המקיפות אותי מארבע רוחות. לא יתנוני השב רוחי ומי שת חכמה בטוחות. להשיב אמרים אמת לשולחי לחזות נכוחות. עכ"ז דחקתי השעה שלא לטמון ידי בצלחת. לא נלאה להשיב מפני הכבוד את כל ונוכחת. להוציאו חלק אי אפשר. ואם לא אוכל להרחיב לשון ולברר דבורי הדורי ליישר. עמו המדע למצוא התנצלותי ולנקותי משגיאות המהירות כיודע פשר. אפס בקצרה ריש מלין אומר. ע"ד שאלת חכם (הלכה ומעשה. נזקקין למעשה) חצי תשובה. בענין מבריך ומרכיב אם נוהג ערלה בח"ל. והביא מע"ל דברי הטור באורך. מ"ש בשם אביו שאין מו"מ חייב בערלה אלא בא"י דוקא. ועליו לשון הש"ע כיוצא בו. ומנה נשמע דמש"ל אחד הנוטע ואחד המו"מ חייב בערלה. היינו בא"י דוקא. וכתב דק"ל טובא אי לד"ה אין ערלה במו"מ אפילו בודאי. למאי הילכתא כתבו טור וש"ע בבבא הקודמת התר שתית יין משום ספק ערלה כו'. אפילו וודאי מותר. והאריך לשון בידוע. להוכיח דבח"ל קאי.
14
ט״ודיוקים דהשואל בש"ע בכדי קטרח
לזה אני אומר אי דייקינן כי האי לא תנינן. דאורחיה דש"ע הוא למנקט ברישא מילתא דפסיקא ופשיטא טפי. והדר אשמעינן חידושא ורבותא. ומה זה דיוק של כלום. אפילו רבי במתני' תני לא זו אף זו זמנין טובא כנודע לכל. והאי דינא דמו"מ אינו נוהג ערלה בח"ל. חדית לן הרא"ש (והקרובים אליו בזמן) ולא בפירוש איתמר בשום דוכתא. אלא מכללא דייק לה. ומ"מ אין הוכחה גמורה שר"י יחלוק על זה. מדלא נסיב ליה טעמא דאינו נוהג במו"מ. הא לאו דיוקא הוא לגמרי. דלא אסיק אדעתיה כרמי ישראל. דלא מיירי בהו. וסגי ליה בטעמא דפסיקא ודעדיפא נקיט. ושמא לא היו מצוים כרמי ישראל ועובדי אדמה ישראלים במקומו של ר"י. לא ראה להאריך במה שאינו מהצורך. לכן אין להכריח מזה שאין זו דעת ר"י. ואפי' היה כן. דילמא אי הוה שמיע ליה טעמא דרא"ש. הוה הדר ביה. איך שיהא. לבש"ע נתקבלה דעת הרא"ש והטור. דקם בשטתיה דאבוהי. ודרכו להביא מתחלה דעה המפורסמת. ואחריה המחודשת שנתקבלה לאחרונים. אע"פ שלא שערוה הראשונים. עכ"פ לא גלו דעתם להפך. ודי בזו לראשונה.
לזה אני אומר אי דייקינן כי האי לא תנינן. דאורחיה דש"ע הוא למנקט ברישא מילתא דפסיקא ופשיטא טפי. והדר אשמעינן חידושא ורבותא. ומה זה דיוק של כלום. אפילו רבי במתני' תני לא זו אף זו זמנין טובא כנודע לכל. והאי דינא דמו"מ אינו נוהג ערלה בח"ל. חדית לן הרא"ש (והקרובים אליו בזמן) ולא בפירוש איתמר בשום דוכתא. אלא מכללא דייק לה. ומ"מ אין הוכחה גמורה שר"י יחלוק על זה. מדלא נסיב ליה טעמא דאינו נוהג במו"מ. הא לאו דיוקא הוא לגמרי. דלא אסיק אדעתיה כרמי ישראל. דלא מיירי בהו. וסגי ליה בטעמא דפסיקא ודעדיפא נקיט. ושמא לא היו מצוים כרמי ישראל ועובדי אדמה ישראלים במקומו של ר"י. לא ראה להאריך במה שאינו מהצורך. לכן אין להכריח מזה שאין זו דעת ר"י. ואפי' היה כן. דילמא אי הוה שמיע ליה טעמא דרא"ש. הוה הדר ביה. איך שיהא. לבש"ע נתקבלה דעת הרא"ש והטור. דקם בשטתיה דאבוהי. ודרכו להביא מתחלה דעה המפורסמת. ואחריה המחודשת שנתקבלה לאחרונים. אע"פ שלא שערוה הראשונים. עכ"פ לא גלו דעתם להפך. ודי בזו לראשונה.
15
ט״זאחרי זאת העתיק לשון רא"ש עם הב"י. מאין למדו התר של מו"מ בח"ל שנשען על מ"ש כל המקל בארץ כו'. וכתב שהדבר תימא אחר שפסק בסתם כו'. ומאחר שסובר לעיקר דעה זו כו'. ולדע' ג' כו'. והיינו כדעת כל המקל בארץ כו'. למה הדר. פשיטא ליה במו"מ כו'.
16
י״זהנה הטריחנו מכ"ת בדיוקים הנתלים בשערה. כי הדבר פשוט מתחלה הביא בש"ע הדעה היותר מוסכמת (ע"פ הקודמים בזמן ובמעלה. דהיינו הגאונים ועמהם סיעה של גדולי האחרונים) ואחריה קמ"ל דעה לקולא. אע"פ שאינה מוסכמת כל כך (להודיע שהסומך עליה. יש לו אילן גדול להתלות בו. ותו משום דקבעי לאתויי דעה ג' לפשרה) ולבסוף מביא דעת שלישית המכרעת. שהוא ודאי עיקר. והלכה כדברי המכריע בלי ספק. הרי שכך דרכו של הש"ע ומסייע למש"ל. הכל עולה בקנה בינה אחד. נמצא התימא באויר פורחת. כי בודאי סמך הרב"י ע"ד הסוברים דכל המקל כו' (שכדאי לסמוך עליהם אפילו שלא בשעת הדחק) שהיא הלכה רווחת. וכל דברי הש"ע בזה אחת. בנוים על יסוד אחד העשוי לנחת.
17
י״חאמנם מה שתמה על בכה"ג. צדק בכך. אגב שטפיה אתיא ליה לבכ"ג. ולפום ריהטיה לא דק וקטרח בכדי ודאי. אך מה שחזר מעכ"ת לתמוה על פש"ע במו"מ נגד סתימת הר"מ ותו'. כבר נתיישב בדברינו. ואין לכפול הדברים שלא לצורך. גם אין חדוש אם בטור הביא כל הדעות מה שהשמיט ברמזים. שדרכו לקצר שם. ואינו חושש בהם רק לדעה המוחלטת. ולא לטפל בחלוקי דעות. שהיא מלאכתו בספר הטור בעצם. ומה ששב עוד לעורר מדנים על פסקו של ש"ע במו"מ. נגד כמה רבוותא כו'. כבר הושב. ופסקו של הש"ע מיוסד ודאי על הכלל המוחלט. דכל המקל בא"י כו'. שסמך עליו באמת וביושר כדלעיל. ומה שחשב דלמאי דקיי"ל הל"מ. אין שייך לומר כל המיקל כו'. הא ליתא. דכיון דספק ערלה בח"ל מותר. א"כ מאן דמקל בא"י. לא גרע מספק. זה ברור.
18
י״טכמה תיוהי במ"ש השואל
ומאי דמסיק. ולולי דמסתפינא א"א שזה שכתב הש"ע דמבריך אינו נוהג בח"ל כו'. ר"ל דלענין התר שתית יין מכרם שהבריכו בו באותו שנה. ובהא סמכינן אדעת דאין מו"מ נוהג בח"ל. משום דמדאורייתא מין במינו בטיל ברוב כו'. ונהי דערלה בח"ל הל"מ. מ"מ אחר שנתערב הוי דרבנן. ואיסור דאין מבטלין לכתחלה כו' עכ"ד. וכמה תמיהי איכא הכא. חדא. דלענין יין מכרם שהבריכו בו. משמע דביין הידוע שנעשה מענבי כרם של תערובת מעוט מוברכין. ברוב שאינן מוברכין. קמיירי (דאי באינו ידוע. שנעשה מכלל מוברכין ודאי. היינו ספק ערלה דמותר) א"ה מאי מהני רובא. אי איתא דל"א כדברי המקל כו'. כדעת מכ"ת. ולא משוי ליה ספק. כיון דהל"מ הוא. וס"ל דכה"ג הולכין בה להחמיר כשל תורה. הא תנן התם נטיעה ש"ע שנתערבה בנטיעות כו'. אם לקט יעלה באחד ומאתים. ה"נ לא שנא. לא בטיל בבציר ממאתים. לפ"ד דכד"ת ממש חשיב ליה אלא על כרחך אע"ג דקושטא הכי הוא בעלמא. דהל"מ כד"ת דמי וספקו להחמיר. איברא הל"מ זו שניא היא. דכך היא הלכה. ספקה מותר. וכדמסיק ר"א אליבא דר"י. ומה שהחליט מכ"ת איסור אין מבטלין לכתחלה נמי דרבנן. נמי ליתא לד"ה כנודע (ויעוין גם בקו"נ סייג לתורה ששלחתי על יד חתני הרבני יצ"ו).
ומאי דמסיק. ולולי דמסתפינא א"א שזה שכתב הש"ע דמבריך אינו נוהג בח"ל כו'. ר"ל דלענין התר שתית יין מכרם שהבריכו בו באותו שנה. ובהא סמכינן אדעת דאין מו"מ נוהג בח"ל. משום דמדאורייתא מין במינו בטיל ברוב כו'. ונהי דערלה בח"ל הל"מ. מ"מ אחר שנתערב הוי דרבנן. ואיסור דאין מבטלין לכתחלה כו' עכ"ד. וכמה תמיהי איכא הכא. חדא. דלענין יין מכרם שהבריכו בו. משמע דביין הידוע שנעשה מענבי כרם של תערובת מעוט מוברכין. ברוב שאינן מוברכין. קמיירי (דאי באינו ידוע. שנעשה מכלל מוברכין ודאי. היינו ספק ערלה דמותר) א"ה מאי מהני רובא. אי איתא דל"א כדברי המקל כו'. כדעת מכ"ת. ולא משוי ליה ספק. כיון דהל"מ הוא. וס"ל דכה"ג הולכין בה להחמיר כשל תורה. הא תנן התם נטיעה ש"ע שנתערבה בנטיעות כו'. אם לקט יעלה באחד ומאתים. ה"נ לא שנא. לא בטיל בבציר ממאתים. לפ"ד דכד"ת ממש חשיב ליה אלא על כרחך אע"ג דקושטא הכי הוא בעלמא. דהל"מ כד"ת דמי וספקו להחמיר. איברא הל"מ זו שניא היא. דכך היא הלכה. ספקה מותר. וכדמסיק ר"א אליבא דר"י. ומה שהחליט מכ"ת איסור אין מבטלין לכתחלה נמי דרבנן. נמי ליתא לד"ה כנודע (ויעוין גם בקו"נ סייג לתורה ששלחתי על יד חתני הרבני יצ"ו).
19
כ׳ומש"ע ומיהו ליהנות ממו"מ גופיה י"ל דס"ל לש"ע דאסור בח"ל ע"כ. לא אוכל לצייר איך יסבול לשון הש"ע משמעות זה. שהוא בלי ספק יורה כחץ כוונתו. כמובן לכל מדבר בלשון עמו ודעת שפתיו ברור מללו. דמו"מ אינו חייב בערלה אלא בא"י לא בח"ל. ואין לו משמע מוציא מיד משמע. אלא משמע ממילא כדעת הרא"ש. ותו לא מידי. מעתה לא ידעתי על מה שיסמוך. לחלוק בלי ראיה מכרחת. על הלכה קבועה. שגם האחרונים לא ערערו עליה ולא הרהר אדם אחריו.
20
כ״אואי משום דלאוקמתי אחריתי לא ס"ל לראב"י פרט למו"מ. מה בכך. הרי ברייתא הכי סברה. ופליגא בחזרה מערכי מלחמה. וה"ה לערלה. והלכה בח"ל כדברי המקל עכ"פ.
21
כ״בסמך הגון למ"ש הרא"ש והוא כפתור ופרח
ואם אמנם לכאורה יש לתמוה על הרא"ש וסיעתו. שסמכו להקל מסברא גרידא. דלא בפירוש אתמר אלא מכללא. וכיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חדושו. הבו דלא לוסיף. היכי ניקו אנן ונימא מנפשין. דכי היכי דפליג ראב"י בההיא פליג נמי בהא. ונסמוך נמי איחידאה לקולא.
ואם אמנם לכאורה יש לתמוה על הרא"ש וסיעתו. שסמכו להקל מסברא גרידא. דלא בפירוש אתמר אלא מכללא. וכיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חדושו. הבו דלא לוסיף. היכי ניקו אנן ונימא מנפשין. דכי היכי דפליג ראב"י בההיא פליג נמי בהא. ונסמוך נמי איחידאה לקולא.
22
כ״גאבל באמת יש הכרח ג"כ לומר דהא בהא תליא. מדמפרש קרא דחוזר משום דלא חללו. למימרא כל היכא דלא בעי חלול. לא הדר. ומדמעטיה קרא למו"מ מחזרה. ש"מ לאו בר חלול הוא. ומדליתיה בחילול. ליתיה בערלה. דכל שחייב בערלה. חייב ברבעי (ול"ד לחיוב ערלה בח"ל. אליבא דר"מ דפטר ליה מרבעי. דהמקום גורם ודומיא דמ"ש. וערלה בח"ל אינה ד"ת. משא"כ במו"מ למאן דפטריה מערלה. ודאי ה"ה לרבעי. דבא"י ודאי הני תרי מילי שוו להדדי. ולא משכחינן חד בלא חבריה. זה פשוט. ומק"ו. אם החייב בערלה. פטור מרבעי. הפטור מערלה. לא כ"ש דפטור מרבעי. וכן כתב הר"מ בפירוש) אמטו להכי חשיב כדמפרש בהדיא. ויש להסתייע עוד דההיא סוגיא מפשט פשיטא לה הך מילתא כדאמינא. אלא שאי אפשר להאריך יותר כעת. כדי שלא להשיב פני מכ"ת ריקם בפאשט ראשון.
23
כ״דס"ד כחא דהתרא עדיף ועוד סניפים יפרס למה שאחזו ראשונים שער להקל ואין להרהר אחריהם
נחזור לראשונות שעכ"פ מידי ספק לא יצאנו בדין זה. וכיון שכן. הדרן לכללין דספקה מותר. גם יש לצרף דעת שמואל דס"ל הלכת מדינה גרידא היא. ודחריפי דפומבדיתא דאמרי אין ערלה בח"ל. וקיימי להו בשטת שלשלת תנאים משום ראה"ג. דכולהו לא קטלי קני באגמא נינהו. ונהי דחיישינן ללטותא דר"י. ועבדינן כוותיה (חלילה להקל בה) אין לנו אלא כמו שאמר ודאה אסור. ספקא מותר. וכל גווני ספקא בכלל. ומחלוקת חכמים לא גרע מספק דעלמא. כ"ש שכבר הניחו לנו הכלל דכל המיקל כו' בארץ כו'. דהיינו נמי מטעם ספק נגעו ביה. לכן הנח להם לישראל כו'. ובמקום שהלכה רופפת כו'. וכ"ש אי איכא תו ספק בהברכה והרכבה גופה. שמא לא נפסקה מאביה לית דין צריך בשש להחמיר. אף כי יש עוד סעד להקל מצד שכתב בבד"ה. שהענבים בשני ערלה קלושים דקים. ואע"פ שזו קשה בעינינו. דהא קיי"ל הפגין אסורין בערלה ומנה ובה גופה איכא למשדי בה נרגא. דא"כ למה נאסרו ענבי ערלה ופירותיה. הא ודאי על כרחין רחמנא אסרינהו. (ותו האיכא זקנה שחוזרת להיות כבריכה. ובריכה שנפסקה. שמונין לה משעה שנפסקה. שמא אותן אין פירותיהן דקין וקלושין). להכי חס לאקולי בה. אלא מיהא לספק ערלה דח"ל דקליש. נעשה סניף להתר. ואין דעתנו נוחה להכביד בחומרות שלא שערום חכמי דורות שלפנינו (המחמיר יחמיר לעצמו. ולא לפסוק ולהורות לרבים) הלואי ועמדנו בראשונות. מכל מקום לא לריק יגע מכ"ת הנה שכרו אתו. טוביה למאן דזכי והוו דרופתקי דאורייתא. ושמחתי לראות שמדקדק להעמיד ד"ת על בוריין. ויותר מהמה הזהר בד"ס להחמיר באיסורן. א"כ קרוב הוא לנו האיש ולא לצרינו. ועמוד העשן בחופה למה ואם אולי בימים שעברו טעה בעגל. מצינו גדולים שטעו. חזרו והודו אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם. להם לבדם נתנה הארץ היא כבודם ותהלתם. ואני בה' אצפה יחזק במעוזו יעשה שלום לי שלום יעשה למכ"ת כי ילוה אלינו לבנות חרבות עולם שמם מוסדות דור ודור לקומם. ולגדור פרצות כרם חמד. בעו"ה שועלים מחבלים הלכו בו. מה טוב כי יהא לאיש חיל יאזור אזור האמונה בחלציו: להחלץ חושים לעמוד בפרץ להפר מחשבותם. והרשעה בעשן תכלה לא תקום מזמתם. כה מעתיר העצב נבזה בעיניו נמאס לב נמס על אודות אחינו ב"י בדור הלז ואת כל קורותם. ועיניו נשואות למרום להחיש קימת נפילתם. יעב"ץ ס"ט.
נחזור לראשונות שעכ"פ מידי ספק לא יצאנו בדין זה. וכיון שכן. הדרן לכללין דספקה מותר. גם יש לצרף דעת שמואל דס"ל הלכת מדינה גרידא היא. ודחריפי דפומבדיתא דאמרי אין ערלה בח"ל. וקיימי להו בשטת שלשלת תנאים משום ראה"ג. דכולהו לא קטלי קני באגמא נינהו. ונהי דחיישינן ללטותא דר"י. ועבדינן כוותיה (חלילה להקל בה) אין לנו אלא כמו שאמר ודאה אסור. ספקא מותר. וכל גווני ספקא בכלל. ומחלוקת חכמים לא גרע מספק דעלמא. כ"ש שכבר הניחו לנו הכלל דכל המיקל כו' בארץ כו'. דהיינו נמי מטעם ספק נגעו ביה. לכן הנח להם לישראל כו'. ובמקום שהלכה רופפת כו'. וכ"ש אי איכא תו ספק בהברכה והרכבה גופה. שמא לא נפסקה מאביה לית דין צריך בשש להחמיר. אף כי יש עוד סעד להקל מצד שכתב בבד"ה. שהענבים בשני ערלה קלושים דקים. ואע"פ שזו קשה בעינינו. דהא קיי"ל הפגין אסורין בערלה ומנה ובה גופה איכא למשדי בה נרגא. דא"כ למה נאסרו ענבי ערלה ופירותיה. הא ודאי על כרחין רחמנא אסרינהו. (ותו האיכא זקנה שחוזרת להיות כבריכה. ובריכה שנפסקה. שמונין לה משעה שנפסקה. שמא אותן אין פירותיהן דקין וקלושין). להכי חס לאקולי בה. אלא מיהא לספק ערלה דח"ל דקליש. נעשה סניף להתר. ואין דעתנו נוחה להכביד בחומרות שלא שערום חכמי דורות שלפנינו (המחמיר יחמיר לעצמו. ולא לפסוק ולהורות לרבים) הלואי ועמדנו בראשונות. מכל מקום לא לריק יגע מכ"ת הנה שכרו אתו. טוביה למאן דזכי והוו דרופתקי דאורייתא. ושמחתי לראות שמדקדק להעמיד ד"ת על בוריין. ויותר מהמה הזהר בד"ס להחמיר באיסורן. א"כ קרוב הוא לנו האיש ולא לצרינו. ועמוד העשן בחופה למה ואם אולי בימים שעברו טעה בעגל. מצינו גדולים שטעו. חזרו והודו אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם. להם לבדם נתנה הארץ היא כבודם ותהלתם. ואני בה' אצפה יחזק במעוזו יעשה שלום לי שלום יעשה למכ"ת כי ילוה אלינו לבנות חרבות עולם שמם מוסדות דור ודור לקומם. ולגדור פרצות כרם חמד. בעו"ה שועלים מחבלים הלכו בו. מה טוב כי יהא לאיש חיל יאזור אזור האמונה בחלציו: להחלץ חושים לעמוד בפרץ להפר מחשבותם. והרשעה בעשן תכלה לא תקום מזמתם. כה מעתיר העצב נבזה בעיניו נמאס לב נמס על אודות אחינו ב"י בדור הלז ואת כל קורותם. ועיניו נשואות למרום להחיש קימת נפילתם. יעב"ץ ס"ט.
24