שאילת יעבץ, חלק ב כ׳Sheilat Yaavetz, Volume II 20

א׳חזר השואל וכתב אלי לעשות סניגרון לדבריו:

ב׳יום ו' עש"ק י"ז סיון תקכד"ל ברלין:

ג׳אל אלדי השמים. ישפות לו שנות חיים. וירים קרן הודו. להאיר הארץ מכבודו. ה"ה הרב הגאון המפורסם אשר נזר משחת אלדים על ראשו. נרו ישראל וקדושו. פ"ה ע"ה כמהורר יעקב יצ"ו. אותיותיו המזהירות כעצם השמים הגיעוני בשבוע זה. ושם ראיתי חביון עוזו ראה ויתר הדעות עמד וימודד הסברות הליכות עולם לו. ואל האדון החסד ותשואת חן אשר כל טרדותיו לא עממוהו מלהראות דרך בישע ה'. ולהיות כי זה כבודו לאחוז בכנפות האמת וצדקות אהב ואם יתן איש את כל הון ביתו בוז יבוז לו באהבת היושר. ע"כ הוספתי ידי שנית להשתעשע בדברי קדשו. פתח דבריו האירו כלפי מ"ש למאי הלכתא כתבו הטור היתר שתיית יין מטעם ספק ה"ה אף ודאי נמי מותר. דהש"ע נקט בדרך לא זו אף זו ונקט תחלה מלתא דפסיקא שאפילו רבי במתניתן תני הכי. אנחנו בעניותינו לא מצאנו כיוצא בזה בש"ע בשום מקום אם לא כשכותב רבותא בשם י"א וכבר הסכימו גדולי האחרונים שבדברי הפוסקים לא אמרינן לא זו אף זו הביאו בעל כנסת הגדולה בכללי הפוסקים סימן פ"ח ורק בזו ואצ"ל זו נסתפקו שם ומדברי רבי אין ראיה כי טעמו כתבו הכריתות ושאר הקדמונים דהוא משום דהתנא שמע לשון ראשון וכתבו ושוב שמע מפי תנא אחר חידוש גדול יותר ונראה בעיניו וכתבו ואעפ"י שהלשון הראשון אינו צריך לא רצה לסלקו ממשנתו ע"כ. זכרו ג"כ בעל הליכות עולם בשער ג' פרק ב' ובודאי המון כל הסוגיות גלויות לפניו ואין צורך להאריך בזה.

ד׳ומ"ש עוד דאין הוכחה שר"י יחלוק בזה וסגי ליה בטעמא דפסיקא ועדיפא. לא הבנתי מה עדיפא שייך בזה. וכי לא עדיף שמתיר אפילו ודאו ואפילו רואה שנבצרו מנטיעות ערלה ומה בכך שלא היו כרמי ישראל מצויין בזמן ר"י כיון דבשל נכרים נמי אפילו ודאי ערלה מותר. דהיינו אפילו יודע שנלקטו הענבים מן המוברך והמורכב וטעם זה עדיף. ומ"ש עוד ואפילו היה כן דלמא אי הוה שמיע ליה טעם הרא"ש הדר ביה עכ"ד. לא כן אבי הרי זה הר"י שהביא הטור והוא שזכרו הרא"ש בה"ק הל' ערלה סי' י"ח והוא רבינו יצחק הזקן וכבר כתב הר"ר יונה בריש פרק כיצד מברכין בשם ר"י הזקן דהאי כל המקל וכו' לא נאמר רק בצלף זכרו הרב ב"י בסימן רצ"ד. ובאמת מ"ש עוד הב"י וז"ל והר"ר יונה עצמו הביא ראיה לדבריו מסוף פ"ק דקידושין גבי כלאים לא אמר כל המקל בארץ וכו'. וכ"ה בדברי רבינו יונה שלא אמרינן כל המיקל רק במעשר וערלה ר"ל צלף והביא מהא דספ"ק דקדושין דל"ט מהאי גברא דזרע חיטי ושערי ביני גופני וכו'. והדבר תימה הרי תלמוד ערוך בשבת (דקל"ט) דאף בכלאים אמרינן כל המיקל דפריך ולשלח להו כר' טרפון וכו' וקימ"ל כל המיקל בארץ. ואיך שיהיה עכ"פ אף שדעת ר"י דאין הכלל אמור רק בצלף (אי נמי) [אם כן] קשה ורק ע"י תירוץ התו' בשב' ניחא הך דספ"ק דקדושין שכתבו דלא שייך למימר הכי אלא במין של איסור דהמתירו חושבו מין היתר בארץ הלכה כמותו בח"ל. אבל בדבר שאינו תלוי רק בזריעה חטה ושעורה וכו' לא אמר ע"כ עכ"ז לא הרוחנו כלום שהרי לפ"ז מו"מ גם כן אינו מדבר בהיתר המין ולא קימ"ל בזה כל המיקל וכו'. ועכ"פ לא הר"י ולא התו' סוברין היתר מו"מ מטעם כל המיקל וכו'. ומאחר שהש"ע פסק להקל במו"מ מצד כל המיקל בארץ וכו' למה לו להסתפח בסברת ר"י שהיא כנגדו. ואם אמנם לא חשבתי זה לקושיא כ"כ רק מ"ש אח"ז מפסק הש"ע בנטע רבעי ודאי שיש ליתן לב עליו.

ה׳ומ"ש כבוד תורתו שזה דיוק הנתלה בשערה. תמהתי פה קדוש יאמר זה וכי אנה מצאנו שהש"ע יסבור כדעת הטפילה שזכר בשם י"א ומה הכרעה שייך בכאן מאחר שהדיעה הראשונה כתבה בסתם ואח"ז ויש מי שאומר ואח"ז וי"א ומאין שמענו שיהיה העקר כדעה שלישית וכבר כתב הש"ך בסימן רמ"ב בדיני הוראה סימן ה' שלעולם העקר כסתימת הש"ע וי"א טפל. וממה דקמן הדבר מוכרע שהרי פשטה ההוראה שבין נטע רבעי ובין כרם רבעי צריך פדיה בח"ל. ואם אמנם הש"ך כתב שאין מברכין עליו בח"ל הרי שאף על כרם רבעי כתב שאין מברכין אעפ"י שאף לדעת רו"מ כבודו הדין שפודין אותו בח"ל ולמה חששנו לפדיית רבעי ולא נחוש על אכילת גוף פרי ערלה שלקטו מן המורכב. ובודאי שאין טעם לומר שמאחר שפודין בפרוטה לא חששו להפסד מועט וכי נתנו הדברים לשעורין שגם בפרי של מורכב לפעמים אין רק ש"פ ואם עכ"פ נאמר כן מה נעשה בדין נטוע לרבים שכתב הטור (יו"ד) ס"ס רצ"ד ז"ל הנוטע בתוך שלו לצורך רבים חייב. וכתב הרמב"ם בד"א בא"י אבל בח"ל פטור וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק בזה עכ"ל. הנה מבואר דעתו שגם בח"ל חייב וכן קבע בש"ע סתם הנוטע בתוך שלו לצורך רבים חייב ובמשמעות הדברים דאחת לי א"י וח"ל. ולמה הרי בזה פליגי ת"ק ור' יהודה בפ"ק דערלה דר"י פוטר וכתב הרא"ש בה' ערלה דפליגי בקרא דונטעתם אי משמע רבים. ומדוע לא פסקו הרא"ש והטור והש"ע גם בזה להתיר בח"ל. והרי סמכו להתיר מו"מ על מה שאמר ר' יוחנן דר"א בן יעקב ס"ל דאין מו"מ בכלל נטיעה ולהכי אין חוזרין עליו ממערכי מלחמה אע"פ שקימ"ל דלא כראב"י בהא ורק כסתם מתניתן דסוטה ור' יוחנן גופיה ס"ל הלכה כסתם משנה עכ"ז בערלה פסקינן כותיה מצד כל המיקל בארץ. וא"כ למה לא נפסוק ג"כ כר"י לגבי ת"ק דודאי סתם מתניתן עדיף טפי מסתמא שהמחלוקת בצדו דאינו אלא כרבי' לגבי יחיד וכמ"ש התו' ביבמות (דמ"ב ע"ב) ד"ה סתם וכך המידה גלויה ומאחר שמעולם לא שמענו להתיר נטוע לרבים בח"ל למה התירו מו"מ.

ו׳ומ"ש עוד כלפי מ"ש דלא אמרינן כל המיקל בארץ גבי ערלה רק למה דנימא דערלה בח"ל מדרבנן וכנראה מבואר מדברי הגמרא דברכות וכמ"ש בפני יהושע וכן משמע מגמרא דשבת שזכרתי דאף על פי שזה נזכר בערלה בברכות מקשי מני' הש"ס לכלאים משמע דחדא טעמא לתרוייהו דמטעם שהם (דף קל"ט) וענה כבודו הרמה דכיון דספק ערלה מותר א"כ מאן דמיקל לא גרע מספק וזה ברור. אנחנו בעניותינו לא נוכל לקרב זה כלל שהרי הלכה כדברי המיקל נאמר אפילו ביחיד לגבי רבים וכנ"ז בשבת ואפילו נגד סתם משנה דעדיף טפי מרבים אמר הרא"ש דקימ"ל כראב"י אף על גב דלענין חזרה קימ"ל כרבנן וכמ"ש הרא"ש שם בעצמו וכסתם משנה וא"כ בא"י מו"מ דין תורה גמור יש לו והמקדש במו"מ בערלה שבו הוי מקדש באיסורי הנאה דאורייתא דאפילו ספק קידושין אין כאן כדין שאר איסורי הנאה דאורייתא וכנ"ז בש"ע ח"מ סימן כ"ח. והלכה למ"מ דין תורה גמור יש לו שהרי הלכות י"א שבין נידה לנידה אינו רק המ"מ וכמה כריתות וחטאות תלויות באלו הלכות וזקן ממרא נהרג עליו בהמראתו וכן כל דיני הל"מ וכמה שהאריך בזה הרמב"ן בהשגותיו למנין המצות שרש ב' ובעל מגילת אסתר הליץ בעד הרמב"ם וכ"כ שאר האחרונים שאף לדעתו דין תורה גמור הוא. ומאחר דסתם משנה דלא כראב"י ודאי לית הלכתא כותיה אפילו לדעת הסוברים דמשנת ראב"י קב ונקי אפילו לגבי רבים (הרא"ש בה"ק ה' טומאה) בסתם משנה לא שמענו דסתמא דרבי' תמיד כך הלכה אם אין סתם אחר סותר וכמ"ש ג"כ הרא"ש כאן ובעלמא אמרינן טעה בדבר משנה חוזר ומפקינן מיד המוחזק ואפילו ביחיד נגד רבים דין תורה כרבי' דאחרי רבים להטות כתב וא"כ מה ספק יש בזה הרי הוא ודאי גמור בא"י ולמה נתירנו בח"ל.

ז׳וגם על הרא"ש והש"ע גופיה קשה לי דמאחר שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש כולהו ס"ל דערלה בח"ל הלכה למ"מ איך נדין כדברי המיקל נגד רבים ומכ"ש נגד סתם משנה ומה טעם יש בזה ואי תימה שהם חובת קרקע א"כ גם חדש נתי' בח"ל והכל מודים דאסור בח"ל ד"ת ופשיטא [שאין] להתירו מטעם ספק. ועוד הרי לדעת הרמב"ם מו"מ נוהג בח"ל כנראה מסתימת דבריו וכן לדעת רש"י דכתב מבואר שלא נאמר כל המיקל רק למה דנימא ערלה לח"ל ד"ס והתו' גם הם כתבו שלא נאמר זה רק במין כולו וגם נראה שסוברין כרש"י דמטעם שהוא ד"ס הקילו ור"י הזקן ורבינו יונה דס"ל דלא נאמר זה הכלל רק בצלף הרי רוב מנין ורוב בנין אוסרים מו"מ בח"ל וכשהוא ודאי הוא דין תורה גמור כמו שאר ודאי ערלה בח"ל. ואע"ג דאלו רבים האוסרין אינם אוסרין מטעם אחד הרי כתב בהגה"ה ש"ע בח"מ סימן כ"ה דמאחר שמסכימים לענין הדין מקרו רבים. ואף על פי שהש"ך פקפק בזה היינו לחומרא ולא לקולא ומה לי להאריך הלא לפני כבודו נגלו המון דרכי הדינים ותעלומות מקורי הש"ס ואינו חסר רק שיפן רוממותו אל זה בחסדו במתון בלתי מהירות.

ח׳ומ"ש רוממותו עוד כלפי מ"ש לולי דמסתפינא וכו' דודאי ידעתי כי אין זה מרווח בלשון הש"ע רק אולי מפני שהיה כעין שעת הדחק מאחר שרבים נוהגים בו היתר אנו סומכים על דעת ר"א ב"י וכמו שאמרו בחדש שסמכו כל המתירין בח"ל על רבינו ברוך והט"ז כתב שסומכין אמ"ד דמתיר בח"ל ולזה חשבתי עוד שבענין שתיית היין אין כאן איסור דאורייתא. ומה שהשיב רוממותו דמה מהני רובא דהלא מאתים בעינן. חזיתא לדעת כבוד תורתו. שחושב דשיעורי דמוע דאורייתא הם וכבודו לא הודיעני מנ"ל הא למוחלט הרי התו' בהערל (דע"ג) ד"ה מה שאין כן הביאו ראיות ברורות דערלה וכלאים בטלים ברוב וכל הנך דרשות דמייתי בספרי לענין תרומה וביכורים וערלה אסמכתות הם וכ"כ הר"ש בפ"ק דחלה משנה ד' וכ"כ הרמב"ם בספי"ד מה' תרומות ובפט"ו מה' מ"א משנה י"ג וא"כ ודאי לבצור לכתחלה מכרם שיש בו מיעט של ערלה מן המורכבים או חציים ודאי דאסור שהרי הערלה נכרת ואמנם אם בצרום ונתערבו הרי נתבטלו ומדאורייתא מותרין דמין במינו ברובא בטיל אפילו בערלה וכנ"ל ומכ"ש בח"ל דאפילו ספק מותר. וכן בדין אין מבטלין איסור לכתחלה דכתבתי שהוא מדרבנן וכתב רוממותו ז"ל דליתא כנודע. אני בעניי לא ידעתי זה למוחלט שהרי אעפ"י שרש"י והראב"ד סוברים כן הלא התו' והרשב"א והר"ן חולקים עליהם וסוברים שהוא דרבנן וכ"נ שהוא דעת הש"ך וכ"ד הרב מנחם עזריה וכ"ד הפר"ח. וקונטרס סיג לתורה של רוממותו לא היה לי פנאי לבקר אחר ראיותיו כי תכף לקחו ממני ומעתה אין כאן שום תמיהות הן מצד דמדאורייתא ערלה בטיל ברובא והן מצד אין מבטלין איסור לכתחלה ועל כיוצא בזה אמרו משום דס"ל כר"מ מאן דתני כר' יהוד' וכו'. ובאמת שאיני מפרש כן דברי הש"ע רק בדרך השערה בעלמא.

ט׳ומ"ש ע"י רוממותו דיש הכרח גדול לתלות החזרה בחיוב החלול. ודאי דהכי הוא. ואף אני אומר כן אבל מה נעשה שהרי בחזרה פסק הרא"ש עצמו דלא כראב"י וחוזר ממלחמה וא"כ הדר דינא דה"ה דחייב בערלה ואעפ"י שהמרדכי פוסק לגמרי כראב"י הלא הרמב"ם והרא"ש קיימו בחדא שיטה והכי קימ"ל ופשיטא דמעולם לא נשמע לפסוק נגד סתם דרבנן וכנ"ל.

י׳גם מ"ש לצרף דעת הסוברים דבח"ל מדרבנן. איך יתכן זה מאחר דקימ"ל כר' יוחנן וכבר נפסקה ההלכה מפי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והש"ע עמודי ההוראה אשר מפיהם אנו חיים וקבלנו עלינו ועל זרעינו והם אמרו שהוא הלמ"מ בח"ל מה יושיענו צרוף אמוראין דלא קימ"ל כותייהו. והרי אף בסוטה איכא רב חסדא ור"נ ב"י דמוקי דלא כראב"י ופליגו אר' יוחנן ועכ"ז סמכו על ר' יוחנן להתיר ואיך לא נסמוך עליו לאסור. ובאמת אין כאן בנדון שלנו שום ספק עוד בעקר הרכבה וגם ההיתר מצד ענבים קלושים אינו ששאלתינו אינה בענבים רק בפירות הנק' פערזך גדולים והם נאכלים בעין ומאחר שהם בעינם הנה לולי הסברא דכל המיקל ומשענת פסק הרא"ש אסורין דבר תורה ועל זה קדמתי פני רו' מעכ"ת שיצא לישע דתנו לעיין בהא מלתא מאחר שיש כאן ספק איסור דאורייתא ואם אמנם כבר התיר הש"ע כפי מה שמורה פשט דבריו ואם יש לסמוך על זה א"כ נסמוך ג"כ שלא לפדות נטע רבעי כלל וכן להתיר נטוע לרבים בח"ל ואם אין מדוע נתיר מו"מ ובודאי רום מעלתו בכחו הגדול אשר נהירין ליה שבילי הפוסקים ודורך בים התלמוד ואוסף בחפניו כל גלילי הדעת יבין הדבר לאשורו כ"ד א"נ השמח בשלומו וטובתו ומצפה לשרתו בנפש חפיצה הק' ישראל בע"מ נ"י בבית המדרש של ה"ק המפורסמים ר' פייטל ור' דניאל.

י״אומ"ש רוממותו ואם באולי בימים שעברו וכו'. חלילה לי מעשות כדבר הזה להטות אחר. רק מעולם חשבתי בלבי הלא קטונתי מאוד ובלעדי יעשה אלדים את אשר חפץ ומה לי העני לתקוע אצבע בין הציר והדלת. הלא הדלת חשוב זמן זמנים וזה העני אצבע קטועה במעט רגע ובעז"ה עתה כי הרחיב לי ה' מעט והוציאוני מתחת סבלות הדלות ואנכי נפשי אויתיו בלילה אף רוחי בקרבי אשחר שלום מעכ"ת במה נקדם פניו ומאז ראיתי ספרו ברכות שמים נזדעזעתי מרוב בקיאותו הנפלא דבקה נפשי אליו אף אח"ז בראותי יתר ספריו אמרתי ב"ה אשר לא השבית לנו גואל ומודע הנותן נפשו על אמתות התורה אשר נתמעטו מאוד מאוד בזמנינו זה וד"ל.

י״בבקשתי מרו' מעכ"ת להשיבני על אגרת זאת ואם דעתו נוטה לאסור כפי מ"ש.

י״גתשובה

י״דא"ך טוב לישראל סיון תקכ"ד לפ"ק אלטונא:

ט״ושלום שלום לאהובנו הנערב חגור חרב חכמה טובה מכלי קרב האלוף המרומם הרבני המופלא חריף ובקי כמו' ישראל יצ"ו.

ט״זגי"ה שניות מד"ס מן טו"ב הנ"ל הגיעוני בשבוע זה י"ט הלז. וראיתיו ידיו רב לו לעשות סניגוריא לדבריו הראשונים. בדין מו"מ אם חייב בערלה. ועם רובי טרדותי לא השלכתי דבריו אחרי גווי חלילה. ופניתי לראות מה שורש דבר נמצא בם. והנה אמת נכון שחזרתי על כל צדי צדדים. לא מצאתי שום הכרח מחודש. לחזור בי מחמתו. ממ"ש כבר בראשונה. ורוב מ"ש כאן. נכלל במ"ש תחלה. מ"מ לא אשיב פני כבודו ריקם. אעבור בכל ציונו היום הסר משם כל זה נקו"ד ותלו"י בספק. אפס בקצרה כי הזמן יקר. ריש מלין אומר ואין מפרשין לחכם אשר לו חיך בריא יבין הוית טעם כעיקר.

י״זמ"ש מכ"ת מכללי הפוסקים חדשים מקרוב דל"א זו אף זו בש"ע. במטותא מניה משכוני נפשיה אכללים כאלה למה ליה. אנו לא נעמיס עלינו משא כזה. אשר לא שערוהו אבותינו. לא לנו לבנות בנין חזק על יסוד אוירי כזה. אין לדיין בהוראה אלא מה שעיניו רואות. ואין משגיחין בכף מאזני כללים מחודשים. בלתי צריכים כל עיקר. די לנו בחקירת כללים תלמודיים. המיוסדים על אדני פז הראיות ועדיהם המה. ואעפ"כ אין למדים מן הכללות. שאין אחד מהם שלא בהם חוץ. ולא תצייתינהו להני כללים. רצוניים הסכמיים מבחירה חפשית. ראיות צודקות והוכחות מכריחות יתנו עדיהם. על כן לא ראיתי לאבד הזמן באלה. אף כי כללים כאלה לא יעילו ולא יצילו בנדון הלזה כמ"ש בס"ד.

י״חועל מ"ש בתחלה. דאין הוכחה שר"י יחלוק. דסגי ליה בטעמא דפסיקא ליה ועדיפא. השיב מכ"ת לא הבנתי מה עדיפא שייך בזה. וכי לא עדיף שיתיר אפילו ודאי כו'. במ"כ פשיטא לא נתן עיניו ולבו להבין לשוני המבואר בעצמו. שלא נתכוונתי לעדיפות ורבותא בדין. אלא להפך. לשכך תלונתו הלז והוכחתו המדומה מדר"י. אהא קאמינא ר"י מילתא דצריכא ליה נקיט. וסגי ליה בטעמא דפסיקא ועדיפא (אמאי לא דייק לשניה דיעקב. יעקב פסי"ק טעמ"א) ואטעמא בלחוד הוא דאמינא דעדיפא לספיקא דמיירי מניה. ולא אצטריך ליה שינויא אחרינא חדתא במילתא דעסיק ביה (הלא כה דברי כאש מצרף לבעל בחינה. בלי תת סיבה למשגה בהבנה) וזו סוגיא ידועה בתלמוד ושגורה גם בפי התו' ובפי הכל. כל יומא בבי מדרשא. היכא דאיכא תרי אנפי שינויי. אמרינן דעדיפא קמשני (אפילו היכא דהוה מצי לאשמועינן רבותא וחידושא. נסיב מאי דפשיטא ופסיקא טפי) כלומר שיש בתירוץ ההוא כח יותר.

י״טומש"ע על מ"ש ואפילו היה כן. דילמא אי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה. וענה בתחלה כ"ת לא כן אבי כו'. שכבר כתב תר"י בשם ר"י הזקן. דהאי כל המקל כו'. לא נאמר אלא בצלף כו'. ובאמת מ"ש עוד תר"י ראיה לדבריו מספ"ק דקידושין גבי כלאים לא אמר כל המקל כו'. והדבר תימה. הרי תלמוד ערוך דאף בכלאים אמרינן כל המקל כו'. לזה אני אומר תחלה כמסייעו. שבשביל תמיהתו א"צ לזוז מדברי תר"י. דהא בלא"ה יל"ד. לשלח להו כדר' יאשיה. וצ"ל כתרוץ התו' השני דלא ס"ל כרי"א. ואב"א אפילו כשינויא קמא דתו'. שלא שאלו כשותא בכרמא מהו. אלא אם עשה הזריעה כדין איסור כלאים ג' מינים במפולת יד. וכשותא חד מנייהו. נמי ניחא. דכיון דאיכא ספק גמור בגוף המין אם הוא ירק. דספקו מותר בח"ל (אפילו ליתא לדרי"א. כ"ש אי איתא) וגם יש צירוף קולא אחרת דר' יאשיה. היינו דאמרינן כל המיקל כו'. גבי כלאים נמי. ולעולם בעלמא היכא דליכא אלא חד קולא. לא אמרינן כל המיקל כו'. אפילו גבי כלאים דקילי (ודאי מערלה. לפום מסקנא דהויא הל"מ. וכלאים אינן אלא ד"ס) כדמוכח מההוא דזרע חטי ושערי ביני גופני דשרי. אלא היכא דאתמר האי כללא. איתמר. דהיינו בצלף. ולא בשאר דוכתא. הבו דלא לוסיף. ולפום הכי נמי לא נילף מניה קולא לנטע רבעי. זוהי דעת תר"י. להחזיק בדחיית ר"י. לדעת הגאון דמיקל בנ"ר. ואי משום הא לא תברא. אך מטעם אחר איכא למשדי בה נרגא. כדבעינן למימר קמן בס"ד.

כ׳אלא הואיל ואתא לידן האי דינא דכשותא. נימא ביה מילתא. שאין בית המדרש בלי חדוש. והוא אמנם אחד מחידושי גמרא והגהות ש"ס שלי. שלכאורה לר"ט כשות אילן הוא (ותיתי כירו' דאייתינא במו"ק (סר"ג) דאטד מין אילן הוא. וכן בגמרא דידן פ' בכ"מ. האטדין וההגין מין אילן. ואינן כלאים בכרם. ול"ת לך מתני' דפ"ה. דלד"ה קוצים מין ירק. כמ"ש במשנה לחם) ותמיהא מילתא טובא. שאע"פ שגדל על ההגא כפירש"י. ובלשון גמרא אהזמתא קרבי. ואי הכי דהזמי והגי אילני נינהו. תהא ערלה נוהגת בכשות. וזה לא שמענו בשום מקום. גם אי אפשר לומר כן. שהרי אין שרשיו מתקיימין. וצריך לזרעו בכל שנה. ותו מ"ט דרבנן דפליגי ואמרי דהוי כלאים בכרם. ועוד הא לא פליגי בפבכ"מ בכשות. אלא אי ברכתו בפה"א או שהכל. מיהא לכ"ע לא מברכין עליו בפה"ע. לכן היה נ"ל. דר"ט וחכמים. בפלוגתא דר"ז וינוקא דב"ר קמפלגי. ר"ט כר"ז. סבר מאוירא קרבי. ככמהים ופטריות. לפיכך אינו כלאים. שאין אני קורא בו הזרע דקרא. ותבואת הכרם. ורבנן ס"ל כינוקא. דמארעא קרבי. דמשו"ה ברכתו בפה"א. ומדלענין ברכה פרי הוי. וגדולי קרקע הוא. ה"ה לכלאים דין ירק יש לו. אלא דאכתי לא ניחא מכמה טעמי. חדא. דאי איתא דפרי האטד הוא. מי איכא מ"ד אטד לאו אילן הוא. הלא שני התלמודים שוים בכך. ותו קשיא. דהא כשות דידן (שלועזין האפפי"ן בל"א) ודאי זרע גמור הוא. לא שורש בארץ גזעו. ואינו מתקיים בארץ. אלא צריך לזרעו שנה שנה. כתבואה וקטניות וירקות. וכללא הוא בידן מגאונים קדמונים. דכל דכלו גווזיה בסתוא ולא הדר פארי משרשיו. לאו פה"ע הוא. אלא פה"א. כדאיתא בא"ח סרי"ג. והיינו נמי דקי"ל כשות בפה"א כדמסיק תלמודא (וזו אחת מן ההשמטות. שלא זכרו טור וש"ע מה דינו בברכה) ואין לומר דכשות לאו היינו (האפפי"ן) שמטילין לשכר. אלא מן אחר הוא. שאינו נזרע בכל שנה. אלא שרשיו מתקיימין כאילן. כי מה יושיענו זה. הא ליכא דאמר שמברכין עליו בפה"ע. אלא על כרחינו צריכין אנו לומר דהזמתא לאו היינו הזמי והגי ממש. אלא מינים מינים יש בהם (וכ"מ בפש"ש דקט"א. שכל מיני כשות שרו כו') ההגין הגדולים הקשים. מין אילן (וכ"מ בפרק הספינה דאיכא רברבי שנדונין כאילנות. אלא דלא חשיבי) ויש בשרשי ירקות ופה"א הנדמים להם. בדמיון קוצים. אבל קטנות הנה. רכות וקלושות. ולכן נקראת אותה של כשות. הזמתא בלשון נקבה. שתשש כחה. שאין כח עיקרה יפה להתקיים. ומין זרע ודאי הוי. ואתיא פלוגתא דתנאי דר"ט וחכמים בכשות גבי כלאים. כפלותא דאמוראי לענין ברכה.

כ״אא"נ הכא במאי קמפלגי. אי יהבינן לכשות דין זרעוני גנה הנאכלים. דאע"ג דלית בהו משום כלאי כרם ד"ת. מ"מ רבנן גזרו עלייהו ואסרינהו. והאי כשותא נמי לפול המצרי דמי. שמתמר ועולה כמוהו. גם מידי דמיכל הוא. דהא קבעי עליה ברכה. אלא מיהת ודאי לא חזי למיכליה בעיניה. כי אם ע"י תקון. כמו שמעיד עליו חוש הטעם. כי מר הוא (ושמא הא דידן היינו טרוזא דלרפואה דאיכא התם בפש"ש). הדר הו"ל כקנבוס דפליגי ביה נמי ר"ט ורבנן במתני'. ומה"ט גופיה. ואזדו לטעמייהו הכא נמי בכשות.

כ״באחר שזכינו לכל זה. חזרנו לדברי תר"י שהוקשה הדבר בעיני כ"ת. כאילו נעלם ממנו תלמוד ערוך. ועתה הרחיב ה' לנו הדרך ליישבו. מלבד האמור למעלה. כי ע"פ הדברים האלה הרווחנו עוד. שלד"ה כשות זה אף על פי שנחלקו בו חכמים על ר"ט. מוכרחים אנו לומר. שלד"ה אינו אלא כלאים דרבנן. שהרי שנינו כל מין זרעים אינן כלאים בכרם. וכשות בלי ספק ממיני הזרעים הוא כנזכר. ובודאי לא חלקו במציאות. אלא אי מקרי זרע הנאכל. דגזרו בזה רבנן וכנ"ל. מיהת דכ"ע לאו היינו כלאי כרם דאורייתא. וכיון דפלוגתא בדרבנן היא. פשיטא טפי מצלף. דאזלינן ביה נמי בתר המקל אפילו בא"י. כדקיי"ל בכל דוכתא בספק בדרבנן להקל. עאכ"ו בכלאים דח"ל. שכל עצמן אינן אלא ד"ס. כ"ש אי מצטרפא נמי קולא דר' יאשיה. ולעולם בעלמא אימא כדתר"י. דאפי' בכלאים ל"א כל המיקל.

כ״גאבל באמת עדיין לא הועלנו בכך לרפא שבר על נקלה. כי בפירוש אמרו לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף הא שארא כולא לית בהו איסורא דאורייתא. אלא מדרבנן גרידא. מלבד קולא דרי"א. שנוספה עליה. א"ה הו"ל למימר נמי כל המקל כו'. גבי ההוא דהוה זרע ביני גופני. כמו גבי כשות. ומאי צריך למתלי בדרי"א. דלא תנן לה במתני'. ולאו ק"ו הוא נמי מצלף. שהוא עז שבאילנות. ולד"ה חייב בערלה ד"ת בא"י. והלכו בו להקל לענין ערלה בח"ל. אלא שבזה יש להשיב. אין דנין ק"ו מהלכה. גם מכשות ליכא למידק מידי מה"ט. דהתנן נמי ואין דנין ד"ס מד"ס. והיינו חיליה דר"י נמי. דדחי ראיית הגאון לנ"ר מצלף. משום דהיכא דאתמר אתמר. ה"נ אמרי לך תר"י. גבי כלאים גופיה. היכא דאתמר כל המקל אתמר. הבו דלא לוסיף. וא"כ. יכולנו לעמוד בדתר"י מצד זה. ועשינו עצמנו כמלמדי זכות על תר"י. ומהניא לשטתיה דמכ"ת. דקאי כוותיה. ושפרת מילתיה באנפיה.

כ״דברם כי מעיינינן בה. מסייע שאין בו ממש הוא. וקשיא לן הך מילתא דתר"י בהא כחומץ לשנים. דכנראה כוונתו על אותה ששנינו ספ"א דכלאים. ר"י אומר אינו כלאים עד שיהו שתי חטים ושעורה כו'. וקדייק מנה אי איתא דכל המקל בארץ כו'. כללא הוא לכל מילי דחובת קרקע שבח"ל. א"כ כ"ש דנימא הכי גבי כלאים דח"ל. דקילי ודאי מערלה דח"ל. שהיא הל"מ למאי דאסיקנא. ואינהו מד"ס. דאיסורא קליש ודאי. ומ"ט ל"א התם נמי כל המקל כו'. בלא דר' יאשיה. אמאי תליא בדלא תנן. הא מצי למתלי בדתנן בהדיא. הכי הוא דיוקא דתר"י. ואכתי לא חזינן מאי דיוקא. דהא בההיא מתני' לא איירי תנא דידן בכלאי כרם. אלא בכלאי זרעים. א"ה דיוקיה מהיכא. אי מעובדא קמא. מההוא דשדי בזרני. הא לא אדכר התם תרי. בזרני טובא משמע ודאי. אלא פשיטא מאידך עובדא קדייק (וכן הזכירו תר"י בפירוש) דההוא דזרע חטי שערי ביני גופני כו'. ההיא ליתא במתני'. ולא שמעינן בהדיא פלוגתא בשום דוכתא. ואי לאו דר' יאשיה. היכי לימא דשפיר עבד. משום דהלכה כדברי המקל בארץ. דשמעינן לר"י דפליג בכלאי זרעים. דאפילו את"ל הלכתא כוותיה בא"י נמי. ליכא למשמע מנה מדי. וכי דנין חמור מקל להקל עליו. אין זו מן המדה בתורה כנודע. הילכך אי לאו דרי"א. מנלן לאקולי בכלאי כרם אפילו בח"ל. לכן לא נתחוורה לי הוכחת תר"י בזה. לסתור מחמתו הכלל המוחלט ביד רבים מגדולי הראשונים. היושבים ראשונה במלכות ההוראה. וקדמונים גאונים אחזו שער זה. ולא ערער אדם עליו מעולם חוץ מר"י הזקן.

כ״הואף מניה לא תותבן. אע"ג דאמר שיש לדחות דל"א אלא גבי צלף. הא לא חשו לה כל הפוסקים בכלל. גם הבאים אחריו וראו דבריו. אטו אדיחויא ליקו ולסמוך. ולא בציר מספקא הוי. לפום הכי ודאי שפיר סמכי כל הנהו רבוותא קמאי ובתראי. אהך כללא דכל המקל כו'. ואפילו התו' דבכל דוכתא ממשכי בתר דברי ר"י הזקן. שהוא הנקרא סתם ר"י בעל התו' כידוע. ומדבריו נתייסדו כל התו' בכלל. עם שמחבריהם שונים. כולם תלמידיו ותלמידי תלמידיו היו. ששתו מימי בארו. לא ישנו אחר דברו. אך הפעם סרו מאחריו. לא שתו לב אפילו לזכור הדברים שאמרו תר"י בשמו. רק לקחו במושלם דעת הגאון ר"א משבחא. בלי הרהור שום גמגום ופקפוק בדבר. ומדסמכי עליה בדין נ"ר. ש"מ דס"ל כלל מוחלט ומוסכם הוא בכל מקום. ובכל ענין שנפל בו מחלוקת. בדיני חובת קרקע בח"ל. ואכתי אית לן למימר. דילמא ריה"ז גופיה בתר הכי הדר ביה. כדאשכחן טובא כה"ג בתלמודא. כמ"ש בר"פ הזהב רבי שנה בילדותו כך. ובזקנותו חזר בו. ובפא"צ לאורתא אמ"ר הכי. ובצפרא הדר ביה. ובהשולח הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי. ודכוותה בכמה דוכתי. והוא דבר ידוע. ומצוי לראשונים כמו לאחרונים. מקרה אחד הוא להם. בהשתנות הדעות ברוב ימים יודיעו חכמה.

כ״וומי יגיד לנו ג"כ שאין מו"מ. בכלל מין של איסור. שהמתירו חושבו להיתר. ולפי תרוץ תו' דשבת. שלא באו להוציא מן הכלל. אלא דבר התלוי בזריעת שני מינין או שלשה כאחת. שאין ענין הספק נוגע בעצם גוף הצומח אלא במקרה חבור המינין יחד. בלי שום שינוי בעצמותם. משא"כ במבריך ומרכיב שנוגע בשינוי עצם האילן נושא הפרי. הא ודאי הוי טפי דומיא דמין של איסור שחושבו להיתר. שזה וזה שוין בהשתנות העצמים. לא במקרה טפל. בלתי נוגע להשתנות עצם מהות הדבר. כמדומני יודה בו מכ"ת על כרחו (שבודאי יש לו ידיעה והכרה בהגיון. החוקר בהבדל נושאים. שלא יעלו בערבוביא כדשאים) ויחזור בו ממ"ש שבזה לא הרווחנו כלום. אדרבה דתו' דשבת סיועא לדידן. ומ"ש על הש"ע שפסק להקל במו"מ מצד כל המקל כו'. ל"ל להסתפח בסברת ר"י שהיא כנגדו. אומר אני אין קץ לדבר. לדידי ניחא כמש"ל בראשונה. ולדידיה מה תהוי עלה. רבותא למדחפיה לרביה. יאמרו רבם דחפו.

כ״זומש"ע אך מ"ש אח"ז מפסק הש"ע בנ"ר ודאי יש לשום לב עליו. כבר שמתי עיני ולבי עליו. מש"ע אנה מצאנו שהש"ע יסבור כדעת הטפל דזכר בשם י"א. וחזר להעמיס עלינו משא כללי ש"ע. באמת היו עלי לטורח נלאיתי נשוא. לבלות זמן בחקירת כללי הש"ע אין לנו כמש"ל. אף כי אינם לעזר ולא להועיל. יהא איך שיהא דעתו של בש"ע נוטה יותר אם לסתם שלו או לי"א. מ"מ ודאי רצה להודיענו בזה. שלא ראה כחו יפה. לדחות הדעה האחרונה מכל וכל. אלא אדרבה נתכוין בלי ספק לומר. הרוצה לסמוך להקל יבוא ויסמוך. שהרי יש לו אילן גדול להתלות בו ושכדאי לסמוך עליו. ושעכ"פ אין לתפוס הסומך עליו. שאם לא לתכלית זה נתכוין. למאי נ"מ טרח בכדי (אחר שכל עצמו של חבור ש"ע. לא בא אלא לפנות הדרך וליישר המסלה לפסק הלכה. להוציאנו מן המבוכה) דלא דמי לההיא דתנן בבחירתא. למה נזכרו דברי היחיד בין המרובין לבטלה כו'. וק"ל. וזהו דרכו של רבי במשנה. בהבאת דברי יחיד ונקרא בשם. על מנת לבטלו. לא כן דרך הש"ע לגמרי. דלא אכפל לאשמועינן מאי דלא צריך ליה לפסק הלכה כלל. ואם מביא פעמים דברי היחיד ולא נראו בעיניו. דוחה אותם בפירוש (שהפוסקים לא באו לסתום אלא לפרש) משא"כ כשמביא דעה סתמית תחלה. ואחריה דעת י"א. ושתיק ליה. ודאי להכי אייתיה. למימרא דההיא דנסיב ברישא (עם שדעת רבים או גדולים נוטה אחריה. מ"מ שכנגדם חלוק או חולקים עליהם. ועדיין הדבר שקול) לא מוסכמת בהחלט. מעתה בין שתהא דעה ראשונה עיקר לבעל ש"ע. וגם דעתו נוטה אחריה. או יהא אחרון חביב אצלו. הכל אחד אצלנו ושוה בזה. מיהא איהו גופיה עכ"פ לא מפשט פשיטא ליה בודאי. ומידי ספקא לא נפקא. והדרן לכללין דכל המקל בארץ כו'.

כ״חומש"ע וממה דקמן שבין כ"ר ובין נ"ר צריך פדיה בח"ל כו'. שאף לדר"כ הדין שפודין אותו בח"ל. ולמה חששנו לרבעי ולא נחוש על אכילת גוף פרי המורכב ע"כ. תחלה אני אומר. דלא דמי כלל ספק נדון דידן. לספקא דנ"ר. דהא בהדיא מפרש קרא כל עץ מאכל. וכתיב בתריה ובשנה הרביעית וגו'. א"כ מניין לנו להוציא שאר אילני מאכל מרבעי. מי כתיב כרם או גפן באורייתא גבי רבעי. לכן נראה דבא"י לית ביה ספקא. כי על כן לא מצינו בו מחלוקת מפורש במשנה וברייתא. רק בגמרא מצינו חלוק לשון בגרסא בענין זה. וזה אינו מחייב להחליט שיסבור אדם לפטור כל אילן מאכל מרבעי. חוץ מן הגפן. יעוין ספרי לחם שמים (מ"ו פ"ז דפאה) שהכרעתי להשוות לשון התנא בכל מקום ששנה. בין כרם בין נטע בדין רבעי. הכל עולה בקנה אחד. ומה ששנה לפעמים כרם. לא למעוטי שאר אילני מאכל קאתי. כמדומה הוא דבר נכון (אף על פי שצ"ל סוגיא דרפכ"מ. וי"ל בדוחק) ובמשנה לחם עשיתי לו עוד סמוכות. מלשון חכמים גם ממקרא מפורש. הרי הבדל גדול בין הנושאים. המחייב לחוש לזה יותר מזה. כל עץ מאכל מבואר בכתוב. הברכת אילן אינו מפורשת. ולדברי ראב"י איננה בכלל נטיעה דקרא. ואמנם לא חששנו מצד הדין רק בכ"ר. אך בנ"ר מי לחשו שחשש לו אדם ממדת הדין (לא כן אהובי. כי ודאי שורת הדין אינה חוששת לו. מטעם מלכי הוראה כל גדולי עולם אנשי השם. שהסכימו דאינו נוהג בח"ל. מטעם כל המיקל כו'. שהחזיק בו הגאון הקדמון. וקיימוהו ואשרוהו תו' ורא"ש והרז"ה ורמב"ן ור"ן וכל הבאים אחריהם בכלל) רק על ההוספה לקדש עצמנו במותר. ולהחמיר בדבר שאין בו כי אם הפסד פרוטה. להפסד מועט לא חששו. משא"כ להפסד מרובה חששו חז"ל בכל מקום. זה פשוט וידוע. ולא כמ"ש כ"ת בודאי אין טעם לומר כו'. לא חששו להפמ"ו. וכי נתנו דבריהם לשיעורין. שגם בפרי של מורכב לפעמים אין רק ש"פ ע"כ.

כ״טבאמת תמה אני על פקח כמותו. יטפל בדברים כאלה הנאים לבעלי חילק ובילק דלא חשו לקמחייהו. הכי נעלם ממנו שחומרת הפדיון. מאחר שלעולם אין בה הפסד יותר מש"פ. ראוי הוא להחמיר בו לפנים משורת הדין. משום מהיות טוב. וישראל קדושים הם החמירו על עצמן. בכזה וכיוצא בו למחמיר שומעין. משא"כ במו"מ. שאם אתה אוסרו בפרי שאין בו רק ש"פ. צריך אתה להשוות בו המדה. ולאסור גם כל הכרם. שיש בו הפסד גדול ועצום. ולא ידענא מ"ק וכי נתנו דבריהם לשעורין. כלפי לייא. לדמכ"ת מוכרח שיתן הדברים לשעורין. לחלק במו"מ בין הפמ"ו להפמ"ר. לדברינו לא נתנו. ולא פלוג. במו"מ לעולם אין לנו להחמיר לאחרים עכ"פ. אפילו בפחות מש"פ. משום דמחזי כחוכא וטלולא. לאסור אכילה מועטת. ולהתיר אכילה גסה והנאה מרובה. על כן דברי כ"ת חסרי הבנה. מדויל ידיה משתלים. הלא דבר מבואר בעצמו שאין שומעין למחמיר. במקום שיש גדולי עולם מקילים. אף כי בהפסד מרובה. שאף צדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד בו. ואפילו בכרמי גוים מ"מ הוא דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ולא נעלם ממנו שכמה פעמים מצינו שהקלו לצבור בדברים הצריכין להם. ואי אפשר להם מבלעדם. לכן ודאי אין נכון להורות בו איסור מוחלט. נגד שורת הדין הגמור המוסכם.

ל׳אכן מי שירצה להחמיר על עצמו גם בזו. מי ימחה בידו. בין בהפסד מועט בין במרובה. ודאי רשאי אדם לנהוג זו החומרא. ולית בה משום יוהרא. אמנם אפילו בנ"ר. מאן דלא חש לה מי מצינן מחינן בידיה. וכי אין כדאי הרמב"ם (ומשמא דגמרא ירו' אמרה) לסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק. אף כי בכהאי מילתא דאפילו בסוריא פטר גם מכ"ר. עאכ"ו בח"ל ובנ"ר. זו אינה צריכה לפנים. שהיא חומרא יתרה בח"ל אפילו בכ"ר. אף כי בפדיון נ"ר. ולא ידעתי פשיטות הוראה בכך. אלא שכיון שהפסד שאינו ניכר הוא. נהגו להחמיר בו ממדה יתרה. כראוי לעם קדוש. אבל להורות כן בחזקת היד לעני. דחייש אף לפרוטה. אין לנו. וכ"ש בספק ערלה. שאין כחנו יפה לאסור בכח. אפילו בהפסד מועט. אצ"ל במרובה. זהו דבר ברור שאין לגמגם בו.

ל״אומש"ע מה נעשה בדין נטוע לרבים כו'. בזה אני מודה דקשיין דרא"ש אהדדי. אם אמנם לא ננעלו שערי תרוצים אף בזו. דנראה לרא"ש. יחיד לגבי רבים כמאן דליתיה. ולא שבקינן ת"ק ועבדינן כיחידאה. אף בח"ל דהו"ל יחיד נגד רבים. ומו"מ שאני. דלא אשכחן סתם מתניתין דלא כראב"י בערלה. ומשו"ה בההיא קיי"ל כוותיה. ולא תנן בהדיא במתני' אחד המבריך כו'. גבי ערלה (ברייתא הוא בפ"ק דר"ה) רבי לא שנאה. וראב"י משנתו קב ונקי. אע"ג דתנן נמי התם. הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה. ממילא משמע דנהגא ערלה במבריך. היינו משום דקבעי לאשמועינן נמי באגב. מאימתי מונין להברכה. למאן דאית ליה הברכה כנטיעה. קמ"ל דמ"מ צריך לפלוגי בה בין נפסקה ללא נפסקה דלא ליתו למטעי ולמיחש בה כנטיעה בכל גוונא. להכי אצטריכא ליה אליבא דמ"ד אחד המבריך. דאפ"ה לא פסיקא מילתא. וכיון דלא מתניא גבי הלכתא פסיקתא ולא בפירוש אתמר אלא מכללא. לא סמכינן עלה. דתנא ברא הוא דתני לה. ותסברה הא מתרצתא היא. הא אייתי לה נמי תלמודא ירושלמאה (פ"ק דערלה) ואמר עלה לית כאן מרכיב. הא ודאי לאו מתקנתא היא אליבא דכ"ע. ולאו תרוצי מתרצת לה. אימא נמי לית כאן מבריך (שהרי אחים ורעים הם בכ"מ) ולא אתניא נמי אלא אליבא דמאן דמשווי הברכה והרכבה לנטיעה. נסיב לה נמי איידי דקבעי לאשמועין דינא דשלשים יום לפני ר"ה. דשוו כ"ע בהא. ובהכי ניחא לן למשכוני נפשין אדרא"ש. דלא תרמי דידיה אדידיה. אפילו אי ליהוי שינויא דחיקא. וכמדומה אם ימצוץ בה. ימצא טעם כעקר.

ל״באיברא בקושטא. לא צריכנא לעיולי פילא בקופא דמחטא. וכי נמי קשיין דרא"ש אהדדי. ולא משכחינן פירוקא מ"ט לא השוה מדותיו. הא ודאי אידך דמו"מ עדיפא. דאורי בה הלמ"ע ומעשה רב. ובנטוע לרבים נמי כיחידאה עבדינן. ונקטינן בהא כר"מ. דלטעמיה אזיל בכל המקל בארץ כו'. וכשטת כה"פ אנשי השם אשר מעולם. שנמנו וגמרו על הכלל הלז להחזיק בו בכל עוז. ולא השגיחו בדחיית ריה"ז ותר"י דשדי בה נרגא מאומדנא גרידא. וכיון דקמאי ובתראי (אף על גב דשמיע להו דר"י) לא חשו לה. אנן נמי לא נחוש. וזמנין טובא אמרינן סבר כוותיה בחדא ופליג עלה בחדא.

ל״גומש"ע לחזק דבריו הראשונים דל"א כל המקל כו'. רק לפמ"ש דערלה בח"ל דרבנן וכנראה מהגמ' דברכות (וציין כ"ת לעיין ספ"י דלא ידענא ליה. וליתיה גבאי) וכ"מ מגמרא דשבת (אני לא ראיתי לזה שום משמעות. ולשון רש"י. שאינו של תורה. והיינו משום דספקה מותר) נגעו בקולא זו. ואני עניתי על זה. כיון דספק ערלה מותר. א"כ מאן דמקל לא גרע מספק. והתריס מכ"ת נגד זה משום דפשיטא ליה דהמקדש במו"מ דערלה. אפי' ספק קידושין אין כאן (מי לחשך לומר כן לערוך מערכה על הדרוש) חלילה. אלא כיון דספק ערלה הוא דהוי. אפי' בא"י הויא לה ספק מקודשת ובעיא גט. אצ"ל בח"ל. שאם קדש בערלה דמו"מ. דחוששין לקדושיו בלי ספק. וכי פשטה ידה וקבלה אח"כ קדושין גמורים מאחר. לדעת כ"ת לא בעיא גיטא מראשון. ונפל ברברבתא. שקרוב הדבר להרבות ממזרים בישראל ח"ו. כי בעיני הדבר פשוט בהפך. לא מבעיא דכה"ג ספק קידושין ממש הוו. אלא קדושי ראשון עדיפי. מ"מ לא עבדינן בה עובדא. אלא אזלינן הכא. והכא לחומרא. גטא ודאי בעיא. אי מראשון אי משני והבא עליה אחר קדושי ראשון באשם תלוי קאי (למאן דלא בעי חתיכה משתי חתיכות) וכן הבא עליה אחר קדושי שני. אפילו גרשה ראשון אחר שקדשה שני. דוק ותשכח. ובניה מזה ומזה ספק ממזרים. כל זה פשוט ברור לענ"ד. מכאן נמצינו למדים. שמחומרא זו של מכ"ת. נפק מנה חורבא טובא. וכאותה שאמרו בירו' במ"א. לא ביש לי דאת אסר את המותר. אלא שסופך להתיר את האסור. וק"ו לדבר שבערוה והל"מ דין תורה גמור יש לו כו'.

ל״דוערך לפנינו דר"מ ומחלוקתו בענין זה. במ"כ מאריך טרחא במלאכה שא"צ לגופה של הלכה. את מי אין כמו אלה. תשב"ר יודעין דבר זה שלא בלבד הלכות קרבנות חטאות כו'. סמוכות על הל"מ. אלא גם מיתות ב"ד. כי שעורין חציצין ומחיצין הל"מ. ועל פיהם סוקלין כו'. ופשיטא שהולכין בספקן להחמיר. ומה הזקיקו לבקש עצות מרחוק (טרח טרייה לרישיה בסמג"א) וקרוב אליו הדבר. חזי מר מאי דקמן בסוגיא דקדושין. בשמעתא דערלה הלכה. כי אמרה ר"א משמיה דר"י דהל"מ היא. ואקשי ר"ז ממתני' דבח"ל יורד ולוקט. ואשתומם כשעא חדא. כלומר דאי איתא היכי מקלינן בספקה. לכן א"צ לכל הטורח הזה. דודאי דבר פשוט וידוע הוא. דדיינינן הל"מ כשל תורה. להחמיר בספקה בכל דוכתא. לבר מהך. דשני ליה ר"א לר"ז. אימא כך הלכה ודאה אסור ספקה מותר. והשתא הכי פשיטא נפל אזדא לה כל מ"ש כ"ת בזה. אע"פ שחזר לפקפק ולהטיל פגם בספק זה. שומע אין לו. אחר שנמנו עליו גדולי ישראל ועשאוהו כודאי היתר. מי יבוא אחריהם.

ל״המצורף לזה עם שאינו מהצורך כלל. רק לרווחא דמילתא. מ"ש תו' בהערל לר"ל האידנא כלאי כרם וערלה בא"י נמי דרבנן נינהו. אע"ג דלא מיחוורא לי. וקהינא עלה בחי"ג ואכמ"ל.

ל״וומש"ע וגם על הרא"ש והש"ע גופיה ק"ל מאחר שרי"ף ורמב"ם ס"ל דערלה בח"ל הל"מ איך נדין כדברי המקל נגד רבים כו'. הני מלי מרפסן אגרי. שאפילו צווח כל היום הל"מ. לית דמשגח. אחר שיצאה הלכה זו לדון בדבר חדש. להקל בספקה (כמדומה לא שת לבו כלל לעיין היטב בסוגיא שעסוק בה. דכולהו תנאי ואמוראי ל"ל הל"מ בערלה דח"ל. בר מריו"ח ואיהו וסתם משנה בלי חולק לא חשו לספקה כלל. דהיתר גמור הוא אליבא דכ"ע) וכבר השבנו על כל פקפוקיו בספק זה. הכל היום יחרוש וגו'. ואין כפילת הדברים מוסיפים כח וחזוק בענין. לא כחלומות שהולכין אחר הפה ועל השנות החלום. לא ימהר למצוא מיצוי דין לעשותו פסק הלכה. ומה יוסיף ומה יתן לו הרמב"ם בזה וגם הוא סמך על הכלל דכל המקל. כמש"ל.

ל״זומה שהוסיף עוד גמגום באמרו. ומה טעם יש בזה ואם משום שהיא חובת קרקע. א"כ גם חדש נתיר בח"ל. והכל מודים דאסור בח"ל ד"ת עכ"ד. ואינן אלא תימה. אדרבה ערלה חדוש הוא. שיצאה מן הכלל. שכל מצוה התלויה בארץ כו'. אע"ג דכתיב בה ביאה לארץ. לכן אינה אלא הלכה להחמיר. ונחלקו בה הרבה. והחליטו כולם ספקה להתר. אף לדברי המחמיר בה. ומה ענין חדש לערלה. היכן כתוב בו ביאה וישיבה (ממושבותיכם אפילו למ"ד אחר ירושה וישיבה. הא לא כתיב אלא גבי קרבן לחם) ולחם וקלי וכרמל ל"ת עד עצם היום. לא תלה אותו הכתוב בארץ כלל. אלא בעצם היום הזה ולפיכך גם קודם ירושה וישיבה היה נוהג. כדבר הכתוב (אע"ג דאיכא דיחויא בגמרא למ"ד) ועכ"ז גם חדש אינו נוהג בח"ל לד"ה. אלא אתיא כר"א כמ"ש הירו' בפשיטות. ולגמרא דידן איבעיא. אבל בדין הוא להחמיר בספקו יותר מבערלה. כמו שבארנו. זה ברור.

ל״חמש"ע להתנצל עמ"ש כ"ת בתחלה בדש"ע דמטעם בטול ברוב קאתי עלה. והשבתי אני על זה אי הכי (ר"ל אם כדברי כ"ת. דדין ערלה של תורה. ממש יש למו"מ גם בח"ל) מאי מהני רובא. בבציר ממאתים לא סגי ליה. ענה מכ"ת חזיתי לדעתיה דחושב שעורי דמוע דאורייתא. ועל זה הרבה בדברים ידועים. וחשדני במה שלא עלה ע"ד מעולם (אף אם בספר לח"ש פ"י דתרומות הבאתי ג"כ אסמכתא לשיעורי בטול איסורין) כך אני בעיניו. שיעלם ממני דבר. שתשב"ר יודעים אותו. תם אני. לא אדע מה הביאו לידי כך. אנכי לא באתי לידי מדה זו. אלא לפי שטתו ודעתו שנחקק במוחו דמיון כוזב. להשוות דין הל"מ זה לדין תורה ממש. כמו שכפל שנה ושלש בדבר זה. פעמים הרבה. ואינו זז מפיו. א"ה מניה וביה ליזיל ביה נרגא. דהא ערלה של תורה. ודאי לא בטלה ברובא. וכי מפני ששעור מאתים של סופרים. נקל בו בלי טעם. ומי ישמע לו לדבר הזה. לעקור ולבטל שעורי חכמים. לבטולי ערלה ברוב. אם לא שעל כרחו יודה. שערלה דח"ל אינה ד"ת ממש. ביחוד במו"מ. והוא מה שרצינו. ובהכרח יחזור בו. ויבטל רצונו החפשי. מפני רצון הפוסקים. ויחשבה בטלה מעיקרה. וכעין השגה זו תפס עלי עוד. ז"ל וכן בדין אין מבטלין איסור לכתחלה כו'. וכתב ר"מ דליתא כנודע.

ל״טכמדומה לי שאינו מעיין כלל בלשוני רק בהבטה בעלמא. וכי היכן ראה זה בלשוני. הלא כך אמרתי מה שהחליט שאין מבטלין איסור דרבנן. נמי ליתא לד"ה. וכך הוא האמת שאינו בהחלט אליבא דכ"ע. תנאי שקלת מעלמא. מי ליכא ראב"ד דס"ל שהוא דאורייתא. ולמה אייגע עצמי בהבאת דברים נודעים. הנה כמדומני כבר יצאתי ידי חובתי. לחזור על הראשונות. ולעיין במתון. כאשר בקש ממני כ"ת. אע"פ שאין הזמן גורם. וכמעט לא היה לי פנאי אפילו לפתוח ספר במוכרח לענין. כ"ש לחפש ולשוטט בחבורים שונים בחפוש מחפוש. מה שאינו מדרכי. וכמעט נמנע הדבר בחקי. כי הסבות המתייצבות עלי היו כולנה לא יתנוני השב רוחי. לא ירפוני לבלוע רוקי. ומ"ש בזה. הרוב הוא ממה שחקוק בזכרוני. ולא יכולתי להאריך בדברים ידועים. להביא ראיות וציוני מ"מ על כל דבור ודבור אפילו רק מהתלמוד בלבד. עם באור המצטרף. אינו דבר אפשרי מצדי. ואם ככה הייתי עושה. אז ודאי היה קונטרס תשובתי זאת מתרחב והולך כמה ניירות. והזהירנו חז"ל לשנות דרך קצרה.

מ׳כללו של דבר. אני מכיר ערכי. ולא מצאתי כח. יפה לחלוק על הסכמת הש"ע אפילו להחמיר. עם שבכמה מקומות מחבורי לא הדרתי פני גדול ממני אלף מעלות. במקום שראיות מכריחות צווחות ונוצחות. אז ודאי אין משא פנים בתורה, ושמעתי מאמ"ה ז"ל בשם גדול הוא ב"ס חלקת מחוקק ז"ל. שאין אדם רשאי להורות. עד שיהא בכחו לעקור ולמחוק סעיף מן הש"ע. וימצא בספרינו ת"ל כזה כמה דברים שנפל בהם המשגה והשבוש בספר הש"ע. בלי שום ספק. אפי' בספר הקטן מגדל עז שלי הראיתי כאלה. מלבד אשר בכתובים אתי. והאחרונים הראו הדרך. שלא לישא פני הש"ע במקום הכרח עצום. ונודע מאמר הר"מ ז"ל שבענין ההוראה. אין אפי' כח הנביאים חזק יותר מן החכם. אלא הולכין אחר רוב מנין. או אחר כח הראיות לפי מראה עיני החכם. וכך היה מנהג חכמי הדורות אשר מעולם. אין משגיחין בכף מאזני הכרעת חבור קדמון או אחרון. במקום תשובות נצחות. אך ח"ו להקל בפסק הש"ע בדבר שאין בו הכרע ומכריח עצום ממנו. לא כמ"ש כ"ת. אחר שהעלה לשמים שיאו של ש"ע. לבלתי סור ממנו ימין ושמאל. בקש לעקור המוסכם בו. מבלי הכרח גמור. לא כן אנכי עמדי בין להקל בין להחמיר לא אטה ימין ושמאל. אם לא על צד ההכרח הגוזר. ומופת תורני החותך ועוזר. בגבורה של תורה אוזר. לא זולת כענין נ"ד. אע"פ שהמחמיר תבוא עליו ברכה. וגם כבר בא מעשה לידי. לפני איזה שנים שגדלו בגני פירות פערזך מארעלין וכדומה של ערלה. מנעתי עצמי וביתי מהם. חיי דמר עבידנא בהו עובדא. לאבדם ולהפסידם במעוך ודריסת רגלים. אך לא לקבוע הלכה לאחרים בכח. כאלו עלתה בידי בכח מתוך עיון הלכה. כאמור פעם ושתים. ומי איכא הוראה לאיסורא כה"ג. כך דעתי נוטה. וכבר שויתינן הך שמעתא כגדי מסנקן. וכ"ת יבחר לא אני קנקן ריקן. ושלומו יגדל כחפצו וחפצי בו אני הדל בדעת המוטרד בטרדות הנועדות עלי לא מאשרן ולא מפנקן תולעת יעב"ץ ס"ט.