שאילת יעבץ, חלק ב כ״אSheilat Yaavetz, Volume II 21

א׳אור ליום ו' ך"ו אב תקכ"ד לפ"ק ברלין:

ב׳שלמא רבה חינא וחסדא. לכבוד הרב הגאון המפורסם פ"ה נ"י ע"ה אור ישראל וקדושו כמהור"ר יעקב יצ"ו.

ג׳גי"ה הגיעתני ביום א' העבר וכו'. ובנדון התשובה בתחלה נסוגתי אחור מלהשיב כי התבוננתי כי היה לטורח על מעלת תורתו ואורייתא מרתחא ליה במילי דחדודי כאילו ח"ו כונתי להתוכח ולהפיל אמת ארצה או אולי עלה לפני מטתו שאון קמים המקטינים אודותי. ומגדילים חסרונותי. והשם יודע ועד כי כל מגמותי לשאוב מי האמת ממקור חכמתו ואני עסוק תמיד בכמו אלה ענינים. ואל מי מקדושים אפנה בדור יתום כזה לולי כבוד רוממותו אשר תורתו אומנותו ועוסק בלימוד לשמה כן אנכי עמדי השם יודע ועד כי זאת כל מגמתי והאמת אהוב מכל יקר שבעולם ובעבורו לא אהדר פני גדול לו יה' אלף פעמים כמוני כאשר כתב רום כ"ת. ונהנתי מאוד ואני באתי בדבריו ויואל נא ויאיר פני עיונו אלי אם יש עם כבודו פנאי והשקט מטרדות. ואני נכון להתרפק באהבתו תמיד ולהתעלס בשלומו. מנאי דש"ת הק' ישראל בע"מ נ"י בבית המדרש של הגבירים המפורסמים פה ברלין:

ד׳תשובה

ה׳ג' אלול תקכד"ל:

ו׳גי"ה ק' אתמול כו'. זולת אודות מגלה עפה ששלח לי עמדתי משתומם על המראה. כי ראיתי שנתפעל מאד מדברי. וחשדני במה שאין בי. האלקים לא מנה ולא מקצתה. חלילה חס לזרעא דאבא מלעסוק במעשה חדודים. ומדוע אריב עם אדם חנם. אשר לא גמלני רעה. אבל ידוע שזה טבעי להגיד לאדם ישרי. ואל אדם לא אכנה. ואם כגובה ארזים גבהו. כי לא ידעתי אכנה. אף לגדולים אלף פעמים ממני. לא אשא פנים בתורה. כאשר מעשיי בחבורי יוכיחו. על שגיאה. אני אומר יש כאן שגיאה. על העלמה. העלמה. על שבוש. שבוש. על שפת יתר. יתר. על דבר נכון וישר. אומר כפתור ופרח. אפילו יצא מפי קטן שבקטנים. ועל הפכו אומר. אל ירד בני עמו. סוף דבר כך הוא מנהגי מעודי. לא חשבתי שיקפיד אדם חכם ונבון על כזה וביוצא בו. הנאמר בתום וביושר לבב. ואם שגיתי אתי תלין משוגתי. ואקבל האמת ממי שאמרו. ה' יודע ועד כי בצדק כל אמרי פי. חלילה לי להתגדר בד"ת. כ"ש שלא לעסוק בה ע"מ לקנטר מנהג. כזה הוא הרחק כמטחוי קשת רמיה מאיש כמוני. כאשר כל יודעי חזו לי. אף אם שונאי חנם הוציאו עלי דבה רעה כזו. באמרם שאני חולק גם על הקדמונים. וחשבו בזה לגהות ממנו מזור. לאשר אין דן דינו למזור. ואינני מכחישם. אבל קורא אני אליהם. שלשה אמרו אמת. ואבדו מן העולם. לכן אינני חושש מהם ומהמהם. אכן מחויב אני להוציאמדעתו שלא יכשל בחשד חנם. אדרבה התפארתי בכתביו. והיו בידי לכסות עינים נגד המקטרגים עליו. ולקהות שניהם באמור אליהם ראו זקן רגיל. ועסוק בעיון ת"ת ומדקדק במצות. כזאת וכזאת היו דברי למלעיזים עליו. מה שהיה צר לי לשמוע. כי זונות מפרכסות זא"א. עם שדבריו המכופלים. ושונה בדבר אחד פעמים הרבה. להעמיד דעתו בכח. באמת היו עלי לטורח. כי לא נסיתי באלה. ואני רגיל לשנות דרך קצרה. ישמע חכם ויוסף לקח. ואין קץ לכל הדברים העולים על הרוח. על כן אקוה לא תהא זאת לו לפוקה. כי אני לשלום. ויהא רעוא דלתכיל האי חזרה לעלמא. והנני מוכן לטובתו בכל עת ועונה. יעב"ץ.

ז׳עתה אשים פני פנאי שלי (כאשר תשיג ידי) לתת מבוקשו גם הפעם. לעיין באשר הציג לפני בשלישית עכשיו הקיפנו. תשובות חבילות חבילות. באמת נלאיתי הכיל עול העתקתן. להשיב על כל קוץ וקוץ תלי תלין. הלהוכח יחשוב מלין. ולמה זה הבל איגע. ואם נייגע עצמנו בכאלה. יעבור הזמן לשוא ולריק ניגע. לשוא צרף צרוף ורעי הדמיון המושרש לא נתקו וראוי לחמול מהטריד עוד מי ששמהו דמיונו כאריה למפגע. ובזה האופן לא יבוא המעיין עד תכונתו דבר אחד לא ישלים ולקצהו לא יגע. אף כי אצל איש כמוני הזמן יקר מאד והטרדות המתקוממות לא אוכל לכלותם כרגע. וקביעות העתים גם המה מבקשים תפקידם צועקים אלי לאמר עונתם לא יגרע. ורז"ל זרקו מרה במטריח יותר מדאי גערו במדבר שפת יתר. והוציאוהו בלשונות מרים. כמו תרדא קבסתן טרודא הוא דין. לית דין צבי למילף. לעכר מוחך. (גם לפעמים מביישים במעשה רב בפועל ממש. כגון שקל קלא פתק ביה) וכדומה לזה הרבה (עיין בליקוטי) נחשב בעיניהם כמשתגע. אבל חלילה לי מאלה קשות. מכירני ערכי המך לא באתי עליו בשתי תשובותי הראשונות. כי אם בדברים המתיישבים על הלב הנשמעים לחכמים בנחת. כאשר עיני כל תחזינה מישרים. לא הלאיתיו בדבור ולא הוגעתיו במלה. יענה בי. אך שאון גלי הנצוח אשביח והמיית ים הוכוח אנכי רוגע. אמנם צריך לחוס על אבוד נמצא יקר פסידא דלא הדר וכליון כחות ופזור ממון. עם כל זה בפחי נפש לא אוציאנו. ריקם לא אשיבנו. אפס בקצרה ריש מלין אומר. ואקוה הפעם יודה על האמת ולא יתעקש עוד. ואם בכל זאת עודנו לא ישוב ממקומו לא ימיש. להתעצם בטענות ותואנות ישים פניו כחלמיש. הריני פטור ממנו. אין עוד אחריותו עלינו. ואבליע דבריו המכופלים והמשולשים האלה. תוך לשוני. לא אשנה פרק זה כפול. כמו שעשיתי באגרות הראשונות. שקבעתים הנה בדפוס בשלמותם. אח"כ עברתי עליהם. להשיב על כל פרט ופרט במאריך טרחא והוצאה יתרה. ולא חששתי להפ"מ. להציג הדברים כהוייתן. למען הראות שלא נפקד ממכתבו כל מאומה (וכה עשיתי גם במכתב תשובתי. להציגן כהוייתן השלוח אליו אפילו עם דלוג הסופר) ועל קטרו תסובינה גלגלי תשובותי. דבר דבור על אפניו: אך עתה הלאני. ואסתפק במועט המחזיק את המרובה. אתפוס רק ראשי פרקים מלשון הכתב השלישי הלז. עם תיבת כו' בצדו. שכבר הכל נשמע מכלל הראשונות (המוצגות הנה בדפוס) ובודאי השאיר כ"ת גם טופס כתבו זה כולו בידו מתוכו יראה שהכל כלול כאן בלשון קצר. אף אם הוא האריך מאד בשפת יתר כמנהגו. הנה תחלה נאמר באגרתו הלזו בזה"ל פתח דבריו האירו לקיים דהש"ע כתב דרך זו ואצ"ל זו כו'. והרחיב כ"ת עלי בפיו. חזר לחזק דבריו הראשונים בענין כללי הש"ע. במ"כ נתבלבל להביא ראיה מבעלי כללים מחודשים ה"ע וכריתות. אשר לא ידעו את יוסף. ולא הכירו ש"ע ודרכיו.

ח׳כ"ע ומש"ע לא נתן עיניו ולבו להבין לשוני כו'. סוגיא ידועה כו'. והשיב כ"ת וז"ל הפליג רוממותו כו'. העתיר עלי דבריו עד שאמר לזאת יחשוב גדול כמוהו כו'. ואיך אצא לדבר לפני כבודו אשר כל דרכי דבור גלויות לפניו כו'. הלא אם נחפש בנרות לא נמצא כיוצא בזו בש"ס וספרי הסוגיות שיתרץ הש"ס טעם פרטי ויעזוב הכללי העודף כו'.

ט׳התחיל בכאן לדבר כמו הגיוני. באין מבין ענין אמתלא שלו. ברבוי דברים אשר לא יועילו לענין. חוץ לדרך בעלי חכמת הדבור. בשגם עינים לו מש"ל בתשובתי השנייה. שסוגיא זו הנמצאת בתלמוד שגורה מאד בפי התו'. דוק ותשכח טובא. דמתרצי דקמשני תלמודא שינויא רויחא. במקום שהיה יכול לתרץ באופן אחר. ולהשמיענו חדוש ורבותא. ודבר ידוע הוא מאד. גם בקריאת שמות כללי ופרטי כמו הגיוני. נראה כאילו הוחלפו לו. ונתבלבלו אצלו. כי ידוע הוא לבעלי הגיון. שהדבר הפשוט ומוסכם מכל צד. הוא נחשב כללי ועודף בכחו (שמו אצל בעלי תלמוד מוכיח עליו. כי על כן דעדיפא קרו ליה) והחידוש הבלתי מפורסם. ולא כולל הדעות כראשון. ההוא יקרא פרטי בערכו. בערך קדימת יסודות ראשונות לשניות. מחמת כוללותם. כן הוא זה.

י׳כ"ע ובמ"ש לתרץ דתר"י ע"פ תרוץ תו' שלא שאלו כשותא אלא אם עשה כדין הזריעה כו'. כלפי לאיי אדרבה אם עשו כדין כלאים. אין כאן רק ספק אחד דכל המיקל. ואולי הסופר טעה בהעתיקו וכך צ"ל אם עשה שלא כדין כו'. לזה אני אומר יישר ויפה הרגיש. בודאי יש כאן דילוג. וכך צ"ל אחר תיבת ניחא. ותלמודא כי מקשי לשלח להו כר"ט. אימא הכי קמקשי. מ"ט שלח להו כשותא בכרמא עירובא סתמא. בכל גונא משמע. אמאי לא שביק להו צד התר בכשותא מיהא. כדרי"א. עד דאיכא ג' מיני בהדדי (אע"ג דבעלמא לא ס"ל כרי"א) והא קיי"ל כדברי המקל בח"ל. בתרי קולי מיהת. ואיהו לא שייר בקולא ולא מדי. וק"ל שזה התקון מוכרח. ונשמט מן הסופר אגב שטפיה.

י״אאיברא ודאי. לא לקושטא דמילתא אמינא לה. אלא להשקיט התלונה מעל תר"י. עשיתי עצמי כמיישב הקושיא בשלש דרכים שונים. ולעשות נ"ר לכ"ת. להחזיק דרכו לכאורה. עשיתי עצמי כמלמד זכות ומסייע. וברם במסקנא דחיתי כל זה והדרנא בי כמסייע שאין בו ממש ולא היה לו להנדס בכך.

י״בכ"ע ומה שהאריך רום כבודו בנדון הכשות אי הוי פרי האטד או הוא זה שלועזין האפפי"ן. וחזיתא לדעתיה דלא מין ירק הוא. ולא רש"י כתב להדיא מהו אי הוי מין ירק וכלאים בכרם. ותמיה לי וכי איכא מ"ד דכשות פרי הוא כו'. הנה מתחלה שקר ענה בי. כאילו החלטתי דלא מין ירק הוא. הלא ההפך מבואר בתשובתי אלא ספיקא הוי. וכלשון רש"י ג"כ. מי העור ועינים יש. שלא יראה זה. ולבבו לא יבין לשוני הברור. ובסוף נכשל בלשונו. כמי שאינו יודע ד"ע. באמרו כמתמיה מי איכא מ"ד כשות פרי. וראוי שישתומם על עצמו. איך א"כ אפשר להיות ברכתו בפה"א. אי לאו פרי הוא והא רב הוא דאמר מברכין עליו בפה"א. וכן ינוקא דב"ר משמיה דרביה. ובהכי סלקא שמעתא התם דהאי גמר פירא הוא. באמת לא ידעתי מה היה לו כשכתב דבריו הללו על פי אותה סוגיא (אחר שמראה מקום הייתי לו) והאריך לשון באמרו עוד. הלא בעירובין מבואר דכשות אינו רק כמו פיטרא הגדל על גוף העץ. ופירש"י שם שהכשות גדל בהזמי. ואין לו שורש בקרקע והוא כמו פיטרא אפומא דחצבא דרפש"ש (שהראיתיו לו ג"כ) דאמר התם דהעוקרו חייב משום עוקר דבר מגדולו. כמו דלדל עובר שבמעי אמו (ולא משום תולש) ופירשו שם שהכשות גדל מריח הקרקע כו' (ואם קוצצין ההזמי מת) והנה שם בגמרא מבואר שהכשות אינו פרי רק צמח היוצא על העץ שמהזמי כמו הפיטרא העולה על שפת הדלי. ולכך אין בו משום תולש. רק משום עוקר דבר מגדולו. וכ"כ רמב"ם בפ"ח מה"ש. ובודאי דהוי מין ירק דאינו פרי כלל כו'. ואילו היה מין פרי אטד או האפפי"ן. פשיטא דהוי חייב משום תולש. ואפי' כמהין ופטריות הגדלים מן הקרקע חייב משו' תולש דע"כ ל"א רק פיטרא. ובפא"ט נמי אמרו ככשותא כביעתא כמוריקא טרפה. ופירש"י ג"כ כשותא הומלון. הרי שהוא ירוק כביצה ועכ"פ הסוגיא דש"ס מוכחת דאינו פרי כלל. רק צמח יוצא על העץ והוא מין ירק בלי ספק. והוא אינו נמצא במדינותינו. ואמטו להכי לא זכרו הטור והש"ע לענין ברכה. עכ"ד היגעים. והטריחני להעתיקם כהוייתם. להראותו שלא נשתנה כתב הנשתוון כל עקר. ויראה שכפל שנה ושלש בחטאו (נכשל בעיונו מרוב חשקו להשיג גבולי. ולתפשני על שלא יכולתי להסכים עמו. לחלוק על הקדמונים. היא היתה לו. שנפל ברשת זו טמן לו) לומר שהוא דבר מבואר שהכשות אינו פרי כו'. וההפך מבואר לעין השמש. ומה ענין כמהין ופטריות דודאי מאוירא קרבו בכל גוונא:

י״גובכל מקום שהם גדלים. בין אחצבא בין אארעא (הילכך בכדי טרח בהא נמי) ולפיכך ברכתן לעולם אינה אלא שהכל. משא"כ בכשות. שברכתו בורא פרי האדמה. ולא נעלם ממני מה שהטעה אותו. הוא מה שראה בפרש"י בפש"ש. על דתלש כשותא דחייב משום עוקר דבר מגדולו כדאמרינן בעלמא מאוירא קרבי. ולא חלי ולא מרגיש. דאגב שטפיה אתיא ליה לרש"י: דלא קבעי התם אלא לפרושי. הא דאצטריך לאשמעינן כי הא. דתולש כשות חייב. דהא ודאי פירא נמי הוי. אלא משום דבעלמא (היינו בפכ"מ) ס"ד דמאוירא קרבי וזה מחמת שמתמר ועולה כמש"ל. וההזמי שממנו יונק קצר הוא. נראה הכשות כגדל באויר. אבל באמת יונק הוא מן הקרקע ע"י אביו. עץ ההזמי שבו גדל. וכדחזינן דכי קטלינן להזמתא מייתא כשותא. ומה זה ענין לכמהין ופטריות. שאין יניקתם (בשום מקום שגדלין בו) אלא מן האויר. וליכא מ"ד שיברכו עליהן בפה"א. והכשות נזרע כדמוכח בהדיא בגמרא דחולין דאייתינן לעיל. ופטריות אינו נזרעין. לכן רחוקים הם מזה בענין יניקתם (ולא דק רש"י במאי דלא הוה צריך ליה) אע"פ ששוים הם במה שיש להם דין עוקר דבר מגדולו. גם מאי נ"מ אם חייב משום תולש. או משום עוקר דבר מגדולו. הלא הכל אחד. עוקר דבר מגדולו אינו חייב אלא משום תולש. והיינו הך. ולמה ליה כולי האי דטרח במילי דלא מהנו ליה מידי. מה יתן או מה יוסיף כל המו"מ הבטל הזה בענין שאנו בו. עד שהפריז על המדה בשפת יתר לומר דסוגיא דש"ש מוכחת כן. אבל ידים מוכיחות הן שלא עיין בסוגיא דשמעתא. ולא קאי אמסקנא דהתם והכא. אלא כדניים ושכיב. וכך היא הוכחתו מן הכשותא דפא"ט. שכתב הרי שהוא ירוק כביצה. במ"כ שפט כסומא על הגוונים. הלא פירש"י בהדיא על ככשותא כביעתא כו'. כולן מין ירוק. אלא שמשונה זה מזה. וזה מוכרח. שלא מנו חכמים את אלו כמו פטמים ד"א ב"פ. אטו כי רוכלא ליזיל ולחשוב כל הני דשוו להדדי לפי הבנתו. הא חוכא ודאי. אלא או או קתני. כי מראות ירוק רבים הם. ירוק ככרתי (גרי"ן בל"א) ירוק כחלמון ביצה (גע"ל חלוש) ירוק כווריקא (געל חזק) ככוחלא (בלוי"א) והן צבעים שונים. נקראים ירוקים בסוג. וככה הכשות דומה ודאי קרוב לגוון ירוק בלויא. כמראה פריו. וכנראה שגם בזה מצא מקום לטעות בש"ך. ול"ד כולי האי. אך לא עלה על דעתו שמראה כשות זהו כביעתא. זה שבוש עצום. וכל זה העקשות למה. ומה יושיענו זה להוכיח ממנו. שאינו אלא צמח שאינו נמצא במדינות הללו. ושמפני כך לא זכרוהו הטור וש"ע לענין ברכה. ועדיין יקשה עליהם מה חטא להם שהשמיטוהו. ולא העלוהו על שפתם בדיני הברכה. מאי בצירותיה מחזיז ושחת. דלא ידענא להו לגמרי. ולא שכיחי גבן כלל. וכן בני אסא ואחריני דמדכרי להו. וכשות נודע מאז בתלמוד. ויהא מה שיהא מצוי הוא ודאי בא"י ובמדינות המזרחיות. שהן מקומות אשר גר שם בש"ע. בדין היה שלא יעדר זכרו. אם לא שכחה היתה לפניו. אבל אין ספק שהכשות הידוע בתלמוד הוא מצוי בכ"מ והוא השגור בפינו לתרגמו בלעז אשכנזי האפפי"ן כדמוכח בהדיא בפא"מ שהיו מטילין אותו לשכר כמו שעושין במדינות הללו שמשתמשין בו בעשיית משקה שכר שעורים כמוהם. וכן זכרו שם מרורא דכשותא כמו שאנו מרגישין בטעם מרירותו (וכדאמינא לעיל בתשובתי) אף בתוך משקה השכר והוא שמועיל לו לחזקו ולקיימו ולהיטיב טעמו. הרי בודאי הוא הכשות המצוי גם אצלנו. ודי בכך לבלתי מתעקש. ואודיע עוד כי חקרתי אצל איש צרפתי. איך נקראים האפפי"ן בלשון צרפת (שהוא לשון לעז דרש"י) ואמר לי שמו אומלון. ממש כמ"ש רש"י על כשות בכל מקום שנזכר שמו בתלמוד. הנה ברור שהוא כן:

י״דוכיון שנפל בנינו הטפל. מעתה כלה כענן הנמשך ממנו. ואשר חשב להוליד מן הקודם ואמר בזה"ל ומאחר דהוי מין ירק (איך ובמה נתגלה לו זה) ודאי דהוי כלאים דאורייתא לכ"ע דל"א קנבוס ולוף רק בזרעים לא בירק כו'. אנא אף בעניותי לא אכלי ירקא. וכל ירק מוריק. והאכלו קודם ד"ש (עד שלא סעד ונתיישבה דעתו) אסור לספר הימנו. וכל מיני כשות שרו אף בשבת. אע"ג דרפואה הוא. ומאין הרגלים לומר שאינו ממין הזרעים. וכבר הוגיענו בדבריו יותר מדאי.

ט״ובמש"ע עלי כאילו הסיבותי מ"ש על תר"י מחמת מ"ש ב"ס מ"מ. העבודה אין לי סמ"מ ולא ידעתי מ"ש בענין זה. לכן לא אטריח עצמי בכך. וכן לא אטפל עצמי עוד. במה שחזר לחמם תבשיל שעברה צורתו. בדקדוקיו בלשונות תו' ורא"ש ורמזים בדין זה. שכבר ערך אותם זה שלש פעמים. ובחלה נפשי בהם. לא חדש כ"ת אלא כפל דברים בעלמא. ובמה שכתבתי מי יגיד לנו שאין מו"מ בכלל המין של איסור כו'. כבר קרב להטות שכמו לסבול עול מדת חכם מודה על האמת.

ט״זשוב חזר להביא מ"ש בתחלה בענין מנהג הש"ע שהדעה הראשונה היא עיקרית. ואני מאנתי להחליט את זאת. כתב בזה"ל ובנדון אם דעת סתמית שבש"ע עקרית. ורוממותו דוחה סוגיא זו. כבר מלתי אמורה וכל המחברים הכי ס"ל. אני לא בדקתי אחר המחברים ההם ובאמת אינני משגיח יהא מי שיהא האומר כן. לא צייתנא ליה. לרווחא דמילתא אייתי ליה ראיה לסתור. מדברי הרב"י עצמו בא"ח (סקס"ח) בדין עסה שסופה סופגנין. כתב וז"ל והרא"ש כתב דר"ת ודר"ש. ולא הכריע אלא מדהביא דר"ש באחרונה משמע כוותיה ס"ל. וכ"ד רבינו בטי"ד כמסקנת הרא"ש כדעת הר"ש. וכהנה רבות עמו בב"י. הרי שדרך זו היא דרך נוחה ורצויה. לא לבד לפוסקים קדמונים (וגם ביד קדמוני קדמונים כמו רי"ף וריצ"ג הוא כלל תפוס מן הגאונים. בכל תרי לישני דגמרא. ואיכא דאמרי. לפסוק הלכה כלישנא בתרא. כמ"ש הרא"ש בשמם בר"ה ובקמא. אע"פ שלדברי ריב"א איכא דאמרי טפל הוא ללישנא קמא. ולדר"ת הולכין בו אחר המקל בד"ס. כמש תו' בע"א) כי גם הב"י בעל ש"ע בחר בה. הוא עושה וכוננה. והיא עד"ש בגמרא ומשנה לא זזה ממקומה (שבועות דד"א) מעקרא סבר ר' לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וסתמה. והדר סבר אין לוקין כו'. ע"פ רש"י דמסיים בה והמשכיל יבין שהאחרונה עיקר. א"כ מה לנו להתחכם יותר. אחר שאנו רואים שהיא דרך כבושה למחבר זה עצמו. אבוב לחרי זמר. וכהנה רבות עמו בספרי הארבע טורים. וכל זה אני אומר לשופרא דמילתא ולהתלמד במ"א. שלא להתפתות בכללים מבודים כאלה. לא שאנו צריכים לכך. שכבר אמרתי אע"פ שדעה ראשונה תהא עקרית לבש"ע. אכן לא אכפת לן בה לפסק דדינא. כמו שכבר נאמר ונשנה פעמיים. ויש בו די למבין מדעתו. דעכ"פ מידי ספקא לא נפקא. ועכ"ז לא עזב כ"ת מלחזור ולפקפק. על מ"ש אני והדרין לכללין כו'. ענה ואמר איני מבין כלל. דמאחר שהש"ע נסתפק אם יבוא ויסמוך. ולא רצה להחליט. אנו מנין לנו לסמוך ע"ז. כמדומני לשון תשובתי הקודמת יש בו די והותר. להורות בבירור על המכוון כמטרה לחץ ברור. דהש"ע רצה רק להודיע הספק שיש בדין זה. ומה אוסיף עוד. אם אין כ"ת רוצה להבין. ומה דבר קשה הבנה יש כאן אף למתחיל. כ"ש לזקן ורגיל. אולי הוקשה לו להכניס פלוגתא דרבוותא בגדר ספק. צא ולמד מדת"ה (הביאם הב"י בא"ח סק"ס) דפשיטא ליה דהוי ספק גמור ודכוותה טובא.

י״זמש"ע לתפוס עלי במ"ש בענין כ"ר ונ"ר שלא נמצא מחלוקת מפורש כו'. וכתב כ"ת תמיה לי הלא רפ"מ מייתי ברייתא דר"א. נאמר כאן והאריך גם בזו.

י״חוהתמיהא תשוב אל חיקו. מאחר שאני הבאתיה. ההיא דרפכ"מ. א"כ למה זה בעלילה בא אלי משלי. הלא כה אמרתי שבספר לח"ש ובמהדורא כתבתי להשוות לשון התנא בכ"מ שהכל עולה בקנה בינה אחד. ועשיתי לו שמירה מסתירה. ואע"פ שהוא דבר נאה וישר יע"ש. מ"מ לא הוניתי עצמי ולא נמנעתי ג"כ מלהודיע שאינו נמלט מדוחק בסוגיא דפכ"מ. גנאי ביה קדמתי לאמרו והוא כתוב בצדו. חשבתי לחכימא ברמיזא. א"כ עד מתי מכביד עליו לחפש בחורים וסדקים אחר סופי תאונים הלאת ופקפוקים ריקים. דבטלי ממילא ומעצמם נמקים.

י״טכ"ע ומ"ש מי לחשו דנ"ר מצד הדין רק מצד הוספה כו'. תמיה לי א"כ למה נחלקו אמוראי ופוסקים אם נוהג בח"ל. והרי מזמן החורבן פדיונו בפרוטה כו'. ואם המתירים לא חששו לקדש עצמם והלכה כדברי המקל הב"י מנין לו להוסיף קדושה. תמיה אני אם לא היה הלל הזקן כועס על דברים כאלה. שאינם אלא לקנטר. וכנראה אינו רוצה רק לייגע אותי. כדי שאשתוק ואשים יד לפה (ותהא שתיקה כהודאה. בעיני המעין התם. לא יחשוב דלא חש להשיב) וכמו שבאמת כבר נואשתי מלהשיב על כל דבריו. שאין קץ להם. ומי יעצור כח להשיב על כל העולה על הרוח. אלא שלשתוק מכל וכל א"א ג"כ. פן יתפאר עלי שלא מצאתי מענה. אבל הוא דומה בזה. כאילו לא ראה מאורות התלמוד מימיו. וכי בשביל קלות הפדיון. לא יודיעונו שורש דבר של נ"ר. אם נוהג אם לא. אם כך הוא חושב. חלק רב מהתלמוד היה אפשר להיות בלתו. וסדר קדשים לא לתני. וטהרות לגמרי לא היה צריך רבי לשנותם. לנו. ואף רובו של סדר זרעים אינו צריך לנו עתה. אף כי בח"ל. וכן הרבה הלכות ומחלוקות גדולות וסוגיות עמוקות שאינם צריכים לנו היו לבטלה. ומסתלקים מן התלמוד חלילה. וה' חפץ להגדיל תורה. כידוע לדרדקי דבי רב. ומה שחשב שהב"י הטיל חומרא של פדיון זה אף בח"ל. אף זו מן הטעות. ולא עלתה על דעתו. כי מ"ש בתחלה והאידנא כו'. פודין אותו כו'. האי תנא בא"י קאי. אהכי סתמא תני מעקרא. והדר אייתי דינא דח"ל. ונסיב ברישא דעת רמב"ם. דבח"ל אינו נוהג רבעי ומותר בלי פדיון. שהיא עיקרית לדידיה. ולא זכר בה אפילו חומרת ההתקדש אף במותר אע"פ שהוא דבר מועט. אלא פסיק ותני מותר בלי פדיון. ואף למאי דסבר דעה ראשונה דלעיל עקרית ה"נ הא מיהא ודאי אינה אלא תוספת קדושה. כיון דרמב"ם מתיר לגמרי. והגאונים שהחמירו בו ל"א אלא בכ"ר. וכמו שהכריע בהגה. אי הכי. מסתייה לאחמורי בכ"ר. בנ"ר מי שמעה לה. מאין הרגלים להחמיר בכך. נגד כל גדולי עולם להגדיש המדה. ומנין לו לומר בפשיטות כל כך שפשטה הוראה בזה. ואף את"ל מהיות טוב גם בכאן. תינח למאן דאפשר ליה. מעתה יטול מה שחדש.

כ׳כ"ע ועוד הרי ידוע שהפסד מרובה וכבוד שוי"ט שוים. ואף התירו משום כבוד שבת הכי נאמר שמי שי"ל נ"ר בח"ל. וצריך להם בשבת ואינו יכול לפדותם. שאוכל אותם בלא פדיון. הרי הוא עושה מערכה על הדרוש. אדרבה כך נאמר לו בודאי. מאחר שהחלטנו שאינו אלא חומרא בעלמא. והלא גדולה מזו. אפי' איסורין התירו משום כבוד שבת. כמו שנתפרסמה ראיה זו על ידי בשכבר בשי"ע (סימן קל"ג) ויע"ש כמה ראיות כיוצא בה. אצ"ל שנתיר בו מה שמותר מן הדין אצל גדולי הפסוקים. אבל שלא מדוחק. כבר אמרתי אפשר שראוי להחמיר בו כמו כן. לפדות בש"פ. משום מהיות טוב. דאף במילי דרבנן אמרינן הכי. דכוותה אע"ג דתנן התם כל ספק בטהרת ידים טהור. כתב הראב"ד. דכי שכיחי ליה מיא. אמרינן ליה קום ורחוץ. איברא הא קילא טפי מכמה אנפי.

כ״אכ"ע ועוד הרי גוף החילוק שחלקו הפוסקים בין הפמ"ר למועט מה"ק דפסחים כו'. ומעולם לא נשמע שקבלו דין הפמ"ו רק עד פרוטה (מי אמר כן דווקא) רק לפי מה שהוא עשיר או עני ודין פרוטה מאין לנו. וא"כ הלא בכ"מ הנדון כך כמו בנצוק כו'. וכן בשבירת עצם במקום שאם נחתך טרפה אוסרין בתרנגולת קטנה ומתירין בגדולה וכדומה לזה. והרי מתירין אכילה מרובה ואוסרין המועטת. ואילו מחזי זה כחוכא וטלולא. לא פסק חוכא מפומא דאנשי במעשים בכל יום. וא"כ אלו היה היתר יין מו"מ מצד שהיא הפמ"ר. א"כ בהפמ"ו למה נתיר. ומי שמע מעולם שמפני שנמצא לפעמים הפמ"ר השוו המדה להתיר אף במועט. ומאחר שהתיר הש"ע מו"מ וכי לשיעורין נתן דבריו. הרי התיר בכל אופנים ושפתי ברור מללו. וכי נתנו דברי הש"ע לשיעורין. כי לא עלתה ע"ד שנאמר משום ל"פ התירו בכל אופנים וכ"ה וכו'. ועכ"ז אני קורא עליהם נאמנים פצעי אוהב. והאמת אהוב כו'. עכ"ד בלי שום שינוי. רק השמטתי דברים מיותרים. והנני רואה אותו כשמח לע"ט ושש בגוונים שלו והנחתי לו לשמוח עדי רגע. לשחוק אמרתי מהולל. ולשמחה מה זו עושה. כי שב לדרכו לתפוס משלי על שלי הלא כה דברי שלהפמ"ו חששו א"כ לא נעלם כל זה ממני בטעם שאמרתי דבר זה. ואם לא גברא רבא אנא לא תחוכו עלי. כי אמנם לא תוהו דברתי ולא שקר מלי. רק כ"ת בעקיפין בא גם בזאת. או לא טרח להבין ולעמוד על דעתי. הלא כך נתגלגלו הדברים. כ"ת רצה לאסור מו"מ גם בח"ל לגמרי. ואנכי דרכתי בדרך אמת של הקודמים שמידי ספק לא יצאנו והלכה כדברי המקל עכ"פ. וכ"ת התעצם בדמיונו והוסיף עתה לתמוה למה חשש הב"י לפדות נ"ר. ולא בערלה של מו"מ. שלא החמיר בו כלל אפילו בפרי שאינו אלא ש"פ. ולזה עניתי שאין הנושאים דומים ובדין הוא להחמיר בפדיון. ובכ"ר דוקא (ואף זה אינו מוכרח כמש"ל) אבל בנ"ר ובח"ל. ליכא דסליק אדעתיה חומרא כי האי. אפי' בודאי נ"ר. כ"ש בספקו. דהיינו מו"מ. שהונח בספק. מעתה יעברו דבריו עוד לפני כבני מרון. להשיב על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ואם יעיין היטב. יראה בודאי כי משגה הוא. מה שחשב למוחלט שפשטה הוראה להצריך פדיון לרבעי דח"ל. אף כי בנטע. ומכ"ש בספקו. שכל זה שלא כהלכה. והתולדה שהמשיך מהנחתו הכוזבת. להחמיר לאסור בלי פדיון. אפי' בשוי"ט שא"א לפדותו (וכן עני שאין לו פרוטה) הוא כמו כן שבוש מוחלט ומה שמטריד עצמו לחשוב עלי שאינני מחמיר בכך. רק בש"פ דווקא. לא כן הוא (והטריח עצמו בסתירת זה לשוא) אלא אפילו היה יותר. אולי היינו ג"כ מחמירים (למאן דאפשר לקיים מהיות טוב) רק משום דבפרוטה עסקינן בפדיון. נקטינן ליה. וה"ה ליותר. וזה דווקא במקום ובאדם שראוי להחמיר להתקדש במותר. דהיינו בעשיר ובא"י. או בכרם ובח"ל. משא"כ בנדון שלו בנטע דח"ל וגם במו"מ. אף החסיד שבחסידים לא ראיתי שיצטרך להעמיס על עצמו חומרא זו אפי' בפדיון דפרוטה. ואצ"ל שאין מקום להחמיר בשעה ובאדם שאי אפשר לקיים הפדיון. (ועמ"ש במנחת פתים פ"ג דתרומות). שהמחמיר בזה. אינו אלא מן המתמיהין ובלא"ה בחושך הולך למעבד כחומרי דמר ודמר. בספק שאמרו בו חכמים להקל ולא להחמיר. הרי זה בעיני כממרה ע"פ ב"ד. מעתה יסתכל היעמדו דבריו הלא כלו בעשן כלו מ"ש וכי נתנו דבריהם לשיעורין. אלא ודאי כיון שהותר נ"ר בח"ל. הותר בכל אופן. ובכה"ג הוא דדמי לחוכא. לחלק בין הפרקים הללו. בלי טעם. מאחר שהוא איסור מוחלט לשטתו של כ"ת ומה שחשב למצוא לי עילה כשתפסתי לשון דלא פלוג. כאילו רציתי לומר. דמשו"ה הקילו והתירו בכל אופנים. ובזה הרבה אמריו. ולא הבין ולא ירד לסוף דעתי. כי לא השיבותי בלשון זה כי אם לפי דרכו המשובשת. כסבור שעכ"פ מחויבים להחמיר בהפמ"ו. אם לא במרובה. והוקשה לו איך נתנו דבריהם לשיעורין (ואם כן רצה שיחמירו בו גם בהפסד מרובה מה שמותר אצל הפוסקים בהחלט) ועפ"ד זה עניתי לו שאין הדבר כן. אלא ודאי לא חילקו בכך. לא נתנו דבריהם כאן לשיעורין חלוקין. להחמיר במועט ולא במרובה. אלא השוו מדותיהם. להתירו לגמרי בלי שיעור. היינו דקאמינא ולא פלוג. כלומר שלא עשו חילוק דמיוני שלו. ולא נשתמשתי בלשון זה לומר. דמשום ל"פ השוו המדה להקל. ח"ו מה שלא יעלה ע"ד תלמיד קטן. ואין לו ציור כלל. יעיין היטב בלשוני וימצא כדברי. שאינו אלא לשון מושאל בכאן. להוציא מדעתו הוצרכתי לכאן. וגרמתי לו חלוף הבנה. וכבר נודע מ"ש בסמ"נ שהשמות המושאלות והלשונות המשותפות הן הנה היו נסבה לחלופי הבנות. ולפירושים שונים. ולדעות מתחלפות. אבל אשר יסתכל בעין יפה. אשר יראה בעין שכלו. יגיד שכל דברי נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. אין בהם נפתל ועקש. וסר מהר ענן תלונתו מעלי. כי מעוט השגחתו בלשוני המדויק היא שגרמ לו עוות הבנה. ושמח כתגרי לוד באונאה עם שכבר הייתי יכול להביא ראיה. שלפעמים גם להקל אמרו לא פלוג. אבל חלילה לי לעקם הישרה מכאן יקנה לב להודות על האמת כמו שהוא מתנאי החכם. לא להתעקש ולהפך דברים ברורים כשמש. ואור יום לאמש. ולעשות מאין יש. לחפות על שבושיו בשקר לא יתבייש. ולא דקדקתי אחריו במה שנכשל בלשונו הנ"ל וק"ל. כי אמרתי אולי משגה היא. ולא ראיתי לטפל עוד בתשובות לתאונותיו הנותרות. כי הם ממין הטענה. דלעיל. אך תואנה הוא מבקש. גם רצה לפסול עוד מטבע מכתבי בט"ס על חנם. רק מפני בהלתו להשיב. היא שעמדה לו בענין. ואם באתי להאריך עוד על כל דמיונותיו יכלה הזמן והם לא יכלו. גם ראיתי כי אחרית פיהו טוב מראשיתו. שסיים עכ"ז נאמנים פצעי אוהב. מכלל דמזליה חזי. לא הרביתי פצעיו חנם. על כן הפעם אתן קנצי למלין: