שאילת יעבץ, חלק ב כ״בSheilat Yaavetz, Volume II 22
א׳אלטונא ת"ק לפ"ק:
1
ב׳שאלני הבחור ר' יאקב קליף. לתת לו עצה כדת מה לעשות בענין עזבון אביו שהניח כל אשר לו ביד אשתו. אמו של ר"י. ועתה היא רוצה לצוות קודם מותה. לתת הכל אל בנה הבחור הלז בלי שיור אחר מיתה. ודואג הוא מאחיו הנשואים שלא יבואו אחר מותה. לבטל צואתה. ודבר בפיו שכבר נמלך באב"ד הזקן. וב"ד הזקנים. להודיעו באיזה אופן יעשה שיתקיים דבר הצואה. ושיבוא עזבון אבותיו לידו בשופי בלי שום מונע ומקטרג. ולא יכול להגיה מהם מזור. באמרם אליו כי לא ידעו דרך בטוחה בזה (וטעמם לא הגיד) לכן חילה פני להמצא לו בכך. וחשבתי חובה היא עלי. כמו ששנו חכמים ונהנין ממנו עצה ותושיה. אף אם לא היה לי הנאה ממנו אפילו מש"פ ולמעלה. אמנם היה לי תביעה על אביו מסך רב שמונה מאות ר"ט בנקו מחמת ח"כ שמצאתי עליו בין שטרות טובים של אמה"ג זצ"ל. ולא הייתי צריך רק שבועת שלא פקדני אבא. אלא שהוא טען ואמר אלי פרוע הוא ולא הגשתיו אל המשפט. לא כאשר יעצוני רבים מק"א. ועדיין השט"ח מונח בידי (כשטרא דלא ידיעא ולא גריעא. לא כשטרא ריעא) אעפ"כ הייתי נמצא לבנו הבחור הזה. להשיאו עצה לטובתו ולהנאתו. בלי שום הנאה ותועלת לעצמי כלל. גם הייתי אוהבו מפני שהיה רגיל לשאול ממני ד"ת. והיה חפץ ללמוד בעת ההיא. לכן האהבה קלקלה את השורה. שלא הייתי מתון בדין. וחשתי על תקנתו מהרה. בתומי נתתי לו מיד עצה זו. שישתדל עם אמו שתכתוב לו שטר הודאה בעדים. שכל מה שבידה לעת כזאת. הן מעות כסף וזהב ומטלטלים ח"כ ואשראי. וכל דמתקרי נכסי. הכל הוא של בנה הבחור הלז. וסמכתי בזה על הוראתו של אבא מרי הגאון זצ"ל בספרו (סט"ז) שהיה חקוק בזכרוני כהוראה פשוטה בלי פקפוק. ולא הרהרתיו אחריו בעת היא בימי חרפי. הדבר יצא מפי ויחלטה ממני הבחור וימהר לעשותו מיד. לקחת מאמו שטר הודאה כנ"ל. מקוים בעדים. עודה בריאה. עשה והצליח. אחר שמתה אמו. נכנס הוא תחתיה. נטל את כל העזבון תחת ידו בשטר הודאה שהכין לו. והחזיק בכל עזבונה כבשלו. מבלי תת לאחד מן האחים דבר קטן או גדול. ולא עכב אחד עליו. כי הודו גם האב"ד ובית דינו הזקנים. שאין אחר שטר כזה כלום. על כן זכה בו בהשקט ובטח בלי מערער. גדל והעשיר. בשמים עדי ובמרומים סהדי כי בצע כסף לא לקחתי בשביל זאת העצה הטובה לו. וכדומה שהייתי לעינים לבני ג"ק בחנם (אלמלא קבל השואל עצה כזו מדייני דמתא. בודאי היו מקבלים ממנו מאה דינרי זהב לפחות בשכרם. כי הניח אביו אחריו ברכה הון רב) כי לא נסיתי באלה. לא שאלתי ממנו מאומה ולא בקשתי. אף הוא לא עלה על דעתו להנות אותי בכלום. אפי' לפייס אותי מתביעתי הנ"ל ולקחת השט"ח. שבידי על אביו כי ידע דרך עמדי שאין זו מדתי. אולם כשנכנסתי בימי בינה יותר אחרי שובי לחקור ולעיין בדין נחמתי. על שאמרתי בחפזי. ונראה לי שטעיתי. מאן יהיב לן מעפריה דמר אבא ומלינן עיינין. ברם כמדומה אני שלא כווננו שמועתנו. יע"ש בספרו וז"ל. הנכון בעיני שיודה המקנה שסך פ'. הוא של פ' הזוכה כו'. והיינו אודיתא דאיסור גיורא בפמ"ש דבבריא קניא ובש"מ אם עמד אינו חוזר. וכת"ו בפ' חזקת דאף דידעינן בודאי שהיה איסור משקר קנה. עכ"ד קדושת אמ"ה ז"ל.
2
ג׳ולענ"ד אין זו דעת תו'. כמ"ש במקומו ואציגנו הנה. ז"ל בחי"ג בתרא (דקמ"ט) בתו' ד"ה שכיב פר"ש כו'. ונראה לפרש כך. ש"מ שהודה מהו. מי שהודה שיש לפלוני מנה בידו. אע"פ שאנו מוחזקין שאין לו. מי אמרינן דקנה במתנת ש"מ. ואם עמד חוזר. א"ד קנה לגמרי. אם עמד אינו חוזר. ופשיט מההוא מעשה דאיסור דקני לגמרי כמתנת ברי ע"י הודאתו. דאי במתנת ש"מ. היאך קנה. האמרינן כל דאיתיה בירושה כו'. א"כ במתנת בריא הוא. ואם עמד אינו חוזר. עכ"ד.
3
ד׳לכאורה משמע דס"ל לתו'. דקניא אודיתא. בין מבריא בין מש"מ. ואפילו במאי דליתיה גביה. וליתא. דלא נתכוין ר"י אלא לפרש. דהודאת ש"מ קניא ממש. כמתנת בריא בקנין. לא כמתנת ש"מ. למאי נפקא מנה. דאי עמד. אינו חוזר. אבל בריא שהודה. פשיטא לא מהני מידי. דמי איכא מ"ד מתנת בריא לא בעיא קנין. אלא דווקא בש"מ דדבריו ככת"ומ מדמו. אלמוה להודאה נמי. כקנין ממש בבריא. לאפוקי אי הויא כמתנת ש"מ בעלמא. לא מבעיא כי עמד. דחוזר אלא אפילו לא עמד. לא הוה קנה רב מרי. כיון דגר ליתיה בירושה. ודוק. ומנה. דבישראל. אף דבש"מ קניא. בבריא מיהא לא קניא לגמרי. שוב מצאתי כן גם בהג"א בפירוש. ומטי בה משם א"ז. בפשיטות. דדווקא בש"מ הוא דקניא הודאה אבל לא בבריא. ובד"ה ואי אג"ק לית ליה. כת"ו וז"ל. וה"נ דהוה יכול איסור להודות שי"ל קרקע כדפ"ל. באמת דת' הללו דחוים וסתורים הם מכמה מקומות בתלמוד. דמשמע בהדיא דאי אפשר לשקר בכך. כמ"ש תו' עצמן בהזהב. ולעיל פ' חזקת. אע"פ שנדחקו מאד ליישבם לפ"ד ר"ת. אין דרכו מוכרחת להוציא השמועות מפשטן. ומה שכתבו שם. מדמהני ליה שיקרא לאיסור באודיתא. לפי מש"ל בדעת ר"י בס"ד ליתא. דלא שקורי משקר לגמרי. באודיתא דקניא ממש. מתורת מתנת ש"מ. דלא בעיא קנין. ולא אג"ק ובאודיתא קושטא קאמר. דבההיא שעתא קני להו. והוו זוזי דיליה (ונראה שלזה כוונו תו' לעיל במוכ"מ מתוך פר"ח (כצ"ל) ודוק) משא"כ באומר דבר שאינו ליכא למימר הכי. זה ברור מאד. איברא השתא דאתית להכי ניחא. דמסיימי תו'. אלא שפיר קאמר דלקנינהו באודיתא. שהודה שהמעות עצמן של רב מרי ע"כ. ולא תטעה לומר. השתא משמע דס"ל לתו' דאודיתא עדיפא מהקנאה. ומהניא אף בבריא (דלא יצטרך קנין) א"כ תמה על עצמך. אמאי אכפל ר"פ (לקמן קנע"ב) לאקנויי לר"ש אגב אסיפא דביתיה: לקנייה באודיתא גרידא.
4
ה׳ותו דהא בהדיא איתא לעיל (ריש דקמ"ח) אראר"ן ש"מ שאמר תנו הלואתי לפלוני. הלואתו לפלוני. אע"ג דליתא בבריא. ואצטריכו אמוראי לדחוקי בטעמא דמילתא. ואמאי לא שנו ברווחא. הואיל ואיתיה באודיתא. אלא ודאי בבריא ליכא דסליק אדעתיה דלהניא אודיתא בהלואה ואשראי. אלא היינו נמי דקאמרי תו' הכא. אלא שפיר קאמר. דלקנינהו באודיתא כו'. לטעמייהו דלעיל אזלי. דאודיתא מהניא בלי קנין בש"מ. ואסוקי מילתא דפר"י דלעיל הוא. ונראין הדברים כמש"ל בלי פקפוק. וכמ"פ גם בא"ז דבבריא לא קניא אודיתא. ואיסור ש"מ היה. ובש"מ דווקא מהניא אודיתא. ואף למי שאינו בר ירושה. וכפי שפירשתי גם דעת ר"י בתו' לעיל. כך הוא ודאי. עכ"ל בחי"ג.
5
ו׳ומעתה מ"ש אמ"ה ז"ל. אודיתא דבבריא קניא. נראה שעקר סמיכתו היה על פירוש ר"י בתו' הלז. ולא היא. כמו שהכרחנו בבירור. דבבריא ליכא למימר דקניא. ובהא א"ש מש"ה תו' בהזהב ד"ה ולקנינהו. ולקני בהודאה כו'. מדקנינהו ר"מ ולדידי לק"מ. מ"מ דתו' אלו מסייעי לאמ"ה זצ"ל. ואע"פ שאין משיבין את הארי לאחר מותו. מיהא מגמר לא גמרינן מניה. כדאיתא פי" (דקלע"ב) ונבוא אל הנדון. כי אף אם בזה אין להרהר. שבכל מה שמצא הבחור בעין זכה. שקנהו מיד עודנה אמו בחיים. משעה שבא שטר הודאה לידו. דאי בעי יהבתיה ניהליה. או איהו שקליה (ואף שיש מקום להנדס גם בזה דילמא הוי כקני את וחמור. י"ל. ברה שאני. דדעת אדם קרובה אצל בנו (עמ"ש בזה במקומו בס"ד) אלא דבכל נכסיו אמרינן אפילו לגבי בריה. לא שביק אינש נפשיה. ואכמ"ל בכך. רק להתלמד) אבל בפקדון ואשראי שביד אחרים ודאי לא זכה בהן הבחור. בין לפר"י הנ"ל. ובין לפירוש די"מ שכתבו שם תו'. דהיינו שהודה שיש לו פקדון ביד אחרים והקנה לזה כו'. והכל הולך אחר החיתום דמסיימי בה נמי בזה"ל מיהו אי קני בש"מ. לא הוה שמעינן דקני בבריא. הרי ברור לפניך שאף לפי פירוש זה לא הועיל לקנות פקדון והלואה שהיה לה ביד אחרים. הילכך צ"ע היכי לדיינו דייני להאי דינא. אע"פ שהוא גזל הנאכל. וכבר מת ג"כ. והו"ל יאוש ושינוי רשות. עם שיש להתלות באילן גדול. ולומר קים לי כוותיה. וקשה להוציא מיד המוחזק. מה גם במקום שאין תובע בטיל דינא (אע"ג דמחילה בטעות היא) דלא אפשר למהדר עובדא. מ"מ לא נמנעתי להעלותו על ספר. להעיר רוח יושבי על מדין. להיות מתונים בדין הלז. והמכשלה הזאת ת"י. שאין אדם עומד עד"ת. אא"כ נכשל בהם. ולא יבוא עוד מכשול על ידי. כי האמת אהובה אצלי. כמדומני לא פסילנא לדינא. אפילו למאן דחביב עלי יותר מגופאי. כי אין משא פנים בתורה. עוד צ"ע ולידע איך ומה היתה האשה ההיא מוחזקת בנכסי בעלה. אם הקנה אותם לה במתנה מוחלטת מחיים. או לא עשאה אלא אפוטרופא על נכסיו כל ימי חייה. ואם כך היה. גם כן לא היה מועיל הודאה שלה כלום. בסך ממון ובנכסים הידועים לבעלה. ביחוד אם עשו שטר משמוש מתחלה. כשנמסרו ובאו לידה נכסי בעלה אחר מותו. באופן זה ודאי הודאה שלה לאו כלום היא. לכן מוטל על דייני דמתא לחקור בכל כיוצא בו. אם בא לידם בל יקרם אשם. וברוך שפטרני מענשם.
6
ז׳עודני עסוק בסוגיא הנ"ל. אזכיר הנה גם מש"ע בחי"ג על מ"ש תו' בד"ה כל דאיתיה בירושה איתיה במש"מ ז"ל. נ"ל דאם היו לגר בנים. איתה במש"מ. אע"ג דהמקבל גר וליתיה בירושה. דעל הנותן הוא דאיכא קפידא לא על המקבל כו'. כוונתם רצויה לומר. שאם יש לגר בנים שהורתם ולידתם בקדושה. ויש לו בן שלא בקדושה. שנתגייר. איתה במש"מ. אע"ג דבאופן זה שניהם אינם בירושה שהוא ואביו גר. ואינם יורשים ולא מורישים זא"א. אפ"ה כה"ג איתיה במש"מ. והיינו טעמא. ע"י הואיל קאתו עליה. דמאחר שיש לו בנים בעלי ירושה. א"כ הנותן בר ירושה הוא. גבי בנים דידיה. תו לא אכפת לן במקבל. אע"ג דלא בר ירושה הוא (לפי זה. צריך לפרש הך לישנא דתלמודא דליתיה בירושה לא דק בתיבת ירושה. אלא הוא כמו מורשה. ור"ל כל דליתיה במורשה) ולזה הביאו ראיה מההיא דשלהי פרק נושאין. דהתם נמי אין המקבל בר ירושה. אפ"ה איתיה במתנת ש"מ. לפום מאי דפריש ר"י שם בתו'.
7
ח׳אבל יש לי להשיב. שאין הנדון דומה לראיה. התם לאו בריה הוא לגמרי. ולא שייך ביה כלל. אלא שאמו של הגר היא אשת הנותן. כה"ג ודאי. ליכא למימר כל דליתיה בירושה כו'. כי מה ענין בן אשתו עמו. נכרי הוא. וגר כי האי פשיטא דכאיש אחר מישראל הוא. כגר כאזרח. מהי תיתי למימר הואיל וליתיה בירושה כו'. א"כ לא יוכל ש"מ לתת מאומה. לאדם אחד מישראל שאינו יורשו הא לאו מילתא היא. ולא צריכא למימר כלל. איברא טעמא מאי אמור רבנן כל דליתיה בירושה ליתיה במתנה. הא ודאי לא שויוה נמי כהלכתא בלא טעמא. אלא מסתברא. היינו משום שעשו חיזוק לדבריהם. וסייג לתורה. משום דקיי"ל אין גר יורש את אביו ד"ת. וגבי יורש קיי"ל לשון מתנה ולשון ירושה שוים. משו"ה שויוה למתנת ש"מ כירושה. כיון דרוב מש"מ. ליורשיו היא. ואי הוה שייך בנו גר נמי במתנת ש"מ. נפיק מנה חורבא. דאתו למימר דבר ירותא הוא נמי. וקבעי למירת אף במקום בנים. ולאפקועי ירושה דאורייתא. משו"ה הוכרחו לומר דכל דאיתיה בירושה כו'. ולא פלוג גבי ש"מ בין מתנה לירושה כי היכי דלא ליתי למירתיה בנו שהורתו שלא בקדושה. אבל גר אחר דלא בריה כלל ודאי איתיה במש"מ. בין נותן גר. בין מקבל גר. לא אכפת כלל מה דליתיה בירושה. כדלא אכפת באינש אחרינא דלא שייך בירושתו. זה פשוט וברור. הילכך לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. מה שהולידו תו' מראיה הנ"ל. דכי אית ליה לגר בנים. איתיה במש"מ. משמע דאפילו לבנו שלא בקדושה איתיה כה"ג. ע"י הואיל. וליתא אלא אדרבה משום כה"ג. דווקא אמרו כל דאיתיה כו'. ואלמוה לגזרתייהו. ואפילו דהיכא דלית ליה בנים אחרים אלא זה. לא פלוג. ועוד משום דמ"מ אתו למפקע ירושה דאורייתא משאר יורשים. דאתי לחלופי בבן גמור (דוגמא יתרה. אין מורידין קרוב לנכסי קטן ולא אפילו קרוב מחמת קרוב) כך נ"ל ברור להלכה דלא כתו'.
8
ט׳ובדברי הרא"ש ראיתי שהביא מ"ש רי"ף בשם רה"ג. דהא דא"ר מש"מ כירושה כו'. ביורש בלחוד הוא דקאמר כו'. והשיב עליו. דר"מ מאחר שאינו ראוי לירשו. מה לי הוא מה לי אחר כו'. במ"כ דחי לדברי הגאון בכדי. כי לא ירד לעמקן של דברים. דודאי חילוק גדול יש בין ר"מ לאחר כדפרישית. ולית בה ספקא. אלא שצריך לפרש דברי הגאון במאי דקאמר יורש בלחוד. לא יורש ממש קאמר. אלא ר"ל בנראה כיורש. כלומר כענין ר"מ שהיה בנו של איסור שלא בקדושה. ובכן דברי הגאון דברי נביאות למעליותא הם ודאי. דלא כרא"ש דלא שאני ליה. ומשמע דס"ל גר ליתיה לגמרי במש"מ. ולא עיין בה. ודוק. וכנראה דרא"ש נמי מפרש דליתיה בירושה. כלומר במורשה. כמש"ל בכוונת התו'. אלא איהו לא נחית לפלוגי כלל אפילו כדסא"ד דתו'. מיהו לא דקו בה מרנן. שגגה היא שיצאה מלפני השליטים ולישנא דרבנן דתלמודא דייק טובא. דוק ותשכח. ומקום הניחו לי. יתברך החונן לאדם דעת.
9
י׳עודני מדבר בסוגיא זו. לא אוכל להמלט מהזכיר ג"כ מה שנתקשה לי בה. אע"פ שאינו נוגע לדין. רק לאסבורי לישנא דתלמודא דגרסינן הכא. ר"מ בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה (והיא גרסת כלל הספרים וקדמוני הפוסקים) ופיר"ש. דאיסור בא על בת שמואל ונתעברה ממנו בגיות אח"כ נתגייר. ונולד ר"מ. והו"ל הורתו שלא בקדושה ולדתו בקדושה. ולא הבינותי זה. הלא מ"מ בנה של בת ישראל היה. וולד כשר הוא. מאי שייך לקרותו הורתו שלא בקדושה. ואע"פ שאמו נשבית. הרי היא בקדושתה. ואפילו המירה. מ"מ ישראלית היא. ובנה ישראל הוא. גם מחמת איסור שנתגייר לא הוי מקרי נמי לדתו בקדושה. דלא זרעיה הוא. דרחמנא אפקריה לזרעיה. שאינו מתייחס אחריו. ומה היא קדושה שנתחדשה לו בלדתו. ע"י איסור שנתגייר. והוא אינו אביו. הילכך לא שייך לשון זה אלא בבן גיורת. כמו בפ' נושאין ושאר דוכתי. לכן היה נראה בעיני שאינו לשון גמרא. אלא גליון מתלמידי תרביצאי. ומחמת שכבר קבלוהו הראשונים בס"י והניחוהו. גם אנכי לא אתחכם יותר. והנחתיו על חזקתו. וצריך לדחוק בפירושו. שאין כוונתו אלא לומר שהיה נראה כאילו נולד לאיסור בקדושה. כלומר אחר שנתגייר. ונדמה לבני אדם כבנו הנולד לו בקדושתו (אחר שנשא אמו ביהדות. וגדל אצלם כבן גמור) אחר שהורה גבר שלא בקדושתו. ואינו בנו ע"פ דין תורה. דמשו"ה ליתיה במתנת ש"מ של אביו הלז. וכדפרישנא: ולשון מושאל בעלמא הוא. זהו הנראה לע"ד יעב"ץ.
10