שאילת יעבץ, חלק ב כ״גSheilat Yaavetz, Volume II 23
א׳שאלת איך לנהוג הלכה למעשה כשארעה מילה בט"ב שנדחה ליום ראשון. ואם מותרין לאכול בו גם הסנדק והמוהל. וגם לענין תספורת של בני ברית על מילה. שחלה מר"ח עד אחר ט"ב. בקשת להודיעך דעתי.
1
ב׳תשובה
2
ג׳הנה כבר ראית מה שקבעתי להלכה בשער הדלק שאסורין להסתפר בשביל מילה אפילו אבי הבן. אצ"ל מוהל וסנדקוס שאין רשאין כלל. והוא פשוט שאין אחד מהפוסקים שעלה על דעתו להקל בכך. לעקור דינא דמתניתין. רק ללבוש בגדי שבת הקלו. לא זולת (תר"ו של התועב שר"י. שהתיר לאבי הבן ומוהל וסנדקוס להסתפר. על שבת של שבוע שחל ט"ב בתוכה. מפני סעודת ברית שחלה בעט"ב אח"ש. והניח גם לזמן שמונה מנינים לאכול בשר ושתות יין לשכרה. ולהאריך עד שהגיע זמן סעודה המפסקת. ודאי הותרה הרצועה אצלו. והיה שמח לאד) ולענין בעל ברית שאינו משלים. כבר מחו לה אמוחא. והעידו האחרונים שבטל המנהג אפי' בד"צ. ולהוציאך חלק א"א ואעתיק מה שכתבתי בזה במו"ק. והוא מהשמטות שנשמטו מחבורי הלז מן הדפוס. וז"ל בסי' תקנ"ט (דרסד"ב) בב"י. אפשר שגם המוהל כו'.
3
ד׳דין תספורת לב"ב מר"ח אב עד ט"ב וברור דין ט"ב שנדחה לענין בעל ברית ושי"ט שלו הוא ובאור לשון מג"א וכוונתו בדין זה. שנתבלבלו בו המורים מתוך משנת מש"ע ואחרונים נבוכים הם בארם.
ודאי דקדוק קל הוא זה. דיש לומר בעלי ברית דעלמא נקט. אך לשון תשב"ץ ודאי דייק טפי מחד. והיינו הסנדקוס. כדמפרש בהג"א. מיהא תמיהא להקל בו כל כך. דמעקרא היא גופה קשיא למסמך עלה דההיא דראב"צ לקולא גבי מילה. דלא דמי י"ט דקרבן עצים. שהוא שנוי במשנה. ונסמך על הכתוב מפורש (בנחמיה ולקורבן העצים) משא"כ ביום המילה. שאינו מפורש בשום מקום. לא בתורה שבכתב ולא שבע"פ. שיהא נקרא י"ט (ובגמרא פ"ק דכתובות דחי תלמודא מאי דהוה סליק אדעתיה דמ"ד לברוכי שהשמחה במעונו) רק באגדה מצינו דרך רמז בעלמא סמך לסעודה שעשה א"א ביום ה"ג מ"ל. זולת לא נמצא שום רמז. ועדיין י"ט מנין. שידחה ט"ב מפניו. ואפילו כשנדחה (והא אר"י אלמלא הייתי שם. קבעתיו בעשירי כו'. שהוא עקר יום המר) ואע"פ שסמכו חז"ל לדחותו מפני י"ט ברור שבדברי קבלה. למה נקל גם ביום שאינו קרוי י"ט בשום מקום. ולא נזכר כלל בדברי רז"ל (בפירוש אפילו רק שיש לעשות בו סעודה כנ"ל) שיהא לו כח לדחות תענית החמור מאד. ואם רבי יעבץ לגרמיה הוא דעבד. מיהא הבו דלא לוסיף. ואם כן. כל הנטפל לדבר מצוה בו ביום. לא ישלים התענית הקבוע ע"פ חז"ל. שאפי' עוברות ומניקות משלימות אותו. לכן אני אומר חלילה לסמוך על המקל בכך. והנה בש"ע לא סמך הרב"י על אפשר זה. ולא קבע להתיר בו. אלא לבעל ברית אחד. סתמו כפירושו. הוא אבי הבן לבדו. אף במג"א אם בתחלה גדש המדה. והגיה שם כל שלשת האנשים העוסקים בברית בכלל בעלי ברית. וקרא עליו שם ב"י. שרא ליה מריה. תלי בוקי סריקי בב"י. כי הלא מבואר הדבר שהניחו בב"י בספק. וכן עקר. דמידי ספק לא יצא. אע"פ שהעתיק דברי תשב"ץ. דמשמע הכי (בסנדקוס לחוד) לא אזיל בתריה לאקולי כוותיה. בש"ע שקבעו להלכה פסוקה. לא נזכר בלשונו רק בעל ברית אחד בכל הסעיף הלז. דייק טובא למנקט לשון יחיד. דלא ליתו למטעי. וכי מה מנעו מלתפוס לשון רבים. מאחר שנעשה ספק אצלו. אלמלא הדר פשיטא ליה ומסתברא ליה להקל. בסנדק ומוהל נמי לעשותם כולם בעלי ברית. ודאי היה אוחז לשון רבים באר היטב. אלא ודאי זה לא עלה על דעתו ז"ל להתירו הלכה למעשה. ולא ערב אל לבו להקל אלא באבי הבן בלבד. כי לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. איברא מג"א נמי לא להלכה אמרה. אלא לפום שטפיה אתיא ליה בלשון ב"י. ותבריה לגזיזה. בסיומא דמילתא. אף הוא העיד שהמנהג עכשיו להשלים אפילו באחד משאר ארבע צומות שנדחו. ר"ל בודאי שאין בעלי ברית דוחין אותן (דלהשלים מי שאינו בעלי ברית. צריכא למימר. גם לא היה כאן מקומו. זה פשוט בדעת מג"א למסקנא. לא הוצרכתי אלא מפני הטועים בכוונתו). ומש"ע מג"א והיכא שמלו אחר חצות. אסור להקל אף בד"צ אם לא נדחו. בכאן ניכר שט"ס נזדקר בלשון זה. דמי סליק אדעתיה להוסיף קולא בד"צ שלא נדחו. ואפילו מלו קודם חצות. מי איכא דאמרו. מהי תיתי. אלא ע"כ ט"ס יש בכאן. וכך צ"ל אסור להקל אפילו בד"צ שנדחו. זה ע"פ שורת הדין. עאכ"ו בט"ב שנדחה. אם מלו אחר חצות. שאין רשאי להקל מחמת דינו דר' יעבץ. אבל המנהג כבר עקר דין זה לגמרי. שלעולם משלים אפילו אבי הבן בכל גוונא ובכל ד"צ שנדחו. זוהי תכלית כוונתו של במג"א שנסתבכו בו רבים. וכ"ש למאי דמסיק. אחר שנתפשט המנהג שעושין סעודת הברית בלילה. דודאי אין להקל כלל. ומאן דעבר עלה. שרי למקרייה עבריינא. ופורץ גדר ישכנו נח"ש חיויא דרבנן. מה גם עתה שראוי לנו לגדור גדר כפול על בית ישראל. אחר שבאו בו פריצי ש"ץ שר"י. וחללוהו עשו ט"ב יום אידם (מהר יבוא עת פקודתם) ומה בכך אם אלה הבריאים לא ינהגו עידונין בעצמן בת"צ. וכי איזה תקלה תצא מזה. אבל לרואים יש לנו לחוש. שילמדו מהם להקל ראש בת"צ. ויחשבו כיון שנדחה נדחה. ואשתרי לגמרי. וכבר נתפשט המנהג שלא להשגיח בהך דר' יעבץ לגמרי. לגרמיה הוא דעבד. ואין עוד בזמננו מי שמקל ראש בכך. ואפילו בדצו"מ שנדחו. בטלו רבותינו דין זה (שחידש רי"ע. ולא מצינו לו חבר) כעדותו של במג"א (והללו בעלי כדים ריקים ופוחזים זוללים וסובאים. נתלים במ"ש מג"א תחלה. הנך שטיין לא שפילו לסיפא דלישינה. מרה תהא אחריתם). וכן קבעתיו בשער הנ"ל למנהג פשוט. זה לי עשרים וחמש שנים. ולא היה אדם שערער בדבר. ואפילו האב"ד הזקן ורא"ה הדיין הזקן ומורה בקה"ב לא פרכסו. ועתה בשנת תקכ"ח לפ"ק. עמדו קלי הדעת לפרוץ גדר ע"פ המקל להם שמגיד להם: בי דינא רבה לתפרע מהנהו דחפו גונדא. (בשנת תקכט"ל ארע עוד כזה. שנים עשו ברית מילה בט"ב שנדחה ליום ראשון. וגלחו פאותיהם האבות והמוהלים והסנדקים כולם. ונתחברו שתי החבורות יחד) אכלו ושתו והתהוללו במסבה אחת כל בעלי הסעודות המה ונשותיהם (מקושטות כעל י"ט באו. והשתקשקון ברחובות קריה עליזה ה"ב) יחדיו. בעצם היום המר (דלר"י היה ראוי לקבעו בעשירי) מיד אחר חצות היום. אכלו ושבעו שתו לשכרה (בהך גיסא אבלא. ובהך גיסא הלולא) לא פחדו ולא רהו. הנשמע כזה בשום קהלה. והיה ח"ה בפני הערלים. כסבורים יהיו עמהם לאחדים. שמחים ליום אד היהודים. כל זאת באתנו בסבת הני תעלי בני תעלי. נתקיימה בעו"ה ותעלולים ימשלו בם. שועלים קטנים מחבלים כרם חמד. עוד אחרת ארעה באותו שבוע שחל ט"ב. שילדה אשה זכר. ופרצו בעלי ברית גדר איסור תספורת על שבת חזון (עם שהיה הברית אחר שבת) ומתה האשה ההיא מיד אחר יום הברית. נהפכה שמחה לאבל. והיתה בחורה ילדה רכה בשנים. ואשתו ראשונה של אבי הבן הנמול. שנשא לפני שנה. וה"ז כאילו נחרב הבית בימיו. למען לא יסיחו דעתם מאבלות ישנה. כה דברי יעבץ:
ודאי דקדוק קל הוא זה. דיש לומר בעלי ברית דעלמא נקט. אך לשון תשב"ץ ודאי דייק טפי מחד. והיינו הסנדקוס. כדמפרש בהג"א. מיהא תמיהא להקל בו כל כך. דמעקרא היא גופה קשיא למסמך עלה דההיא דראב"צ לקולא גבי מילה. דלא דמי י"ט דקרבן עצים. שהוא שנוי במשנה. ונסמך על הכתוב מפורש (בנחמיה ולקורבן העצים) משא"כ ביום המילה. שאינו מפורש בשום מקום. לא בתורה שבכתב ולא שבע"פ. שיהא נקרא י"ט (ובגמרא פ"ק דכתובות דחי תלמודא מאי דהוה סליק אדעתיה דמ"ד לברוכי שהשמחה במעונו) רק באגדה מצינו דרך רמז בעלמא סמך לסעודה שעשה א"א ביום ה"ג מ"ל. זולת לא נמצא שום רמז. ועדיין י"ט מנין. שידחה ט"ב מפניו. ואפילו כשנדחה (והא אר"י אלמלא הייתי שם. קבעתיו בעשירי כו'. שהוא עקר יום המר) ואע"פ שסמכו חז"ל לדחותו מפני י"ט ברור שבדברי קבלה. למה נקל גם ביום שאינו קרוי י"ט בשום מקום. ולא נזכר כלל בדברי רז"ל (בפירוש אפילו רק שיש לעשות בו סעודה כנ"ל) שיהא לו כח לדחות תענית החמור מאד. ואם רבי יעבץ לגרמיה הוא דעבד. מיהא הבו דלא לוסיף. ואם כן. כל הנטפל לדבר מצוה בו ביום. לא ישלים התענית הקבוע ע"פ חז"ל. שאפי' עוברות ומניקות משלימות אותו. לכן אני אומר חלילה לסמוך על המקל בכך. והנה בש"ע לא סמך הרב"י על אפשר זה. ולא קבע להתיר בו. אלא לבעל ברית אחד. סתמו כפירושו. הוא אבי הבן לבדו. אף במג"א אם בתחלה גדש המדה. והגיה שם כל שלשת האנשים העוסקים בברית בכלל בעלי ברית. וקרא עליו שם ב"י. שרא ליה מריה. תלי בוקי סריקי בב"י. כי הלא מבואר הדבר שהניחו בב"י בספק. וכן עקר. דמידי ספק לא יצא. אע"פ שהעתיק דברי תשב"ץ. דמשמע הכי (בסנדקוס לחוד) לא אזיל בתריה לאקולי כוותיה. בש"ע שקבעו להלכה פסוקה. לא נזכר בלשונו רק בעל ברית אחד בכל הסעיף הלז. דייק טובא למנקט לשון יחיד. דלא ליתו למטעי. וכי מה מנעו מלתפוס לשון רבים. מאחר שנעשה ספק אצלו. אלמלא הדר פשיטא ליה ומסתברא ליה להקל. בסנדק ומוהל נמי לעשותם כולם בעלי ברית. ודאי היה אוחז לשון רבים באר היטב. אלא ודאי זה לא עלה על דעתו ז"ל להתירו הלכה למעשה. ולא ערב אל לבו להקל אלא באבי הבן בלבד. כי לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. איברא מג"א נמי לא להלכה אמרה. אלא לפום שטפיה אתיא ליה בלשון ב"י. ותבריה לגזיזה. בסיומא דמילתא. אף הוא העיד שהמנהג עכשיו להשלים אפילו באחד משאר ארבע צומות שנדחו. ר"ל בודאי שאין בעלי ברית דוחין אותן (דלהשלים מי שאינו בעלי ברית. צריכא למימר. גם לא היה כאן מקומו. זה פשוט בדעת מג"א למסקנא. לא הוצרכתי אלא מפני הטועים בכוונתו). ומש"ע מג"א והיכא שמלו אחר חצות. אסור להקל אף בד"צ אם לא נדחו. בכאן ניכר שט"ס נזדקר בלשון זה. דמי סליק אדעתיה להוסיף קולא בד"צ שלא נדחו. ואפילו מלו קודם חצות. מי איכא דאמרו. מהי תיתי. אלא ע"כ ט"ס יש בכאן. וכך צ"ל אסור להקל אפילו בד"צ שנדחו. זה ע"פ שורת הדין. עאכ"ו בט"ב שנדחה. אם מלו אחר חצות. שאין רשאי להקל מחמת דינו דר' יעבץ. אבל המנהג כבר עקר דין זה לגמרי. שלעולם משלים אפילו אבי הבן בכל גוונא ובכל ד"צ שנדחו. זוהי תכלית כוונתו של במג"א שנסתבכו בו רבים. וכ"ש למאי דמסיק. אחר שנתפשט המנהג שעושין סעודת הברית בלילה. דודאי אין להקל כלל. ומאן דעבר עלה. שרי למקרייה עבריינא. ופורץ גדר ישכנו נח"ש חיויא דרבנן. מה גם עתה שראוי לנו לגדור גדר כפול על בית ישראל. אחר שבאו בו פריצי ש"ץ שר"י. וחללוהו עשו ט"ב יום אידם (מהר יבוא עת פקודתם) ומה בכך אם אלה הבריאים לא ינהגו עידונין בעצמן בת"צ. וכי איזה תקלה תצא מזה. אבל לרואים יש לנו לחוש. שילמדו מהם להקל ראש בת"צ. ויחשבו כיון שנדחה נדחה. ואשתרי לגמרי. וכבר נתפשט המנהג שלא להשגיח בהך דר' יעבץ לגמרי. לגרמיה הוא דעבד. ואין עוד בזמננו מי שמקל ראש בכך. ואפילו בדצו"מ שנדחו. בטלו רבותינו דין זה (שחידש רי"ע. ולא מצינו לו חבר) כעדותו של במג"א (והללו בעלי כדים ריקים ופוחזים זוללים וסובאים. נתלים במ"ש מג"א תחלה. הנך שטיין לא שפילו לסיפא דלישינה. מרה תהא אחריתם). וכן קבעתיו בשער הנ"ל למנהג פשוט. זה לי עשרים וחמש שנים. ולא היה אדם שערער בדבר. ואפילו האב"ד הזקן ורא"ה הדיין הזקן ומורה בקה"ב לא פרכסו. ועתה בשנת תקכ"ח לפ"ק. עמדו קלי הדעת לפרוץ גדר ע"פ המקל להם שמגיד להם: בי דינא רבה לתפרע מהנהו דחפו גונדא. (בשנת תקכט"ל ארע עוד כזה. שנים עשו ברית מילה בט"ב שנדחה ליום ראשון. וגלחו פאותיהם האבות והמוהלים והסנדקים כולם. ונתחברו שתי החבורות יחד) אכלו ושתו והתהוללו במסבה אחת כל בעלי הסעודות המה ונשותיהם (מקושטות כעל י"ט באו. והשתקשקון ברחובות קריה עליזה ה"ב) יחדיו. בעצם היום המר (דלר"י היה ראוי לקבעו בעשירי) מיד אחר חצות היום. אכלו ושבעו שתו לשכרה (בהך גיסא אבלא. ובהך גיסא הלולא) לא פחדו ולא רהו. הנשמע כזה בשום קהלה. והיה ח"ה בפני הערלים. כסבורים יהיו עמהם לאחדים. שמחים ליום אד היהודים. כל זאת באתנו בסבת הני תעלי בני תעלי. נתקיימה בעו"ה ותעלולים ימשלו בם. שועלים קטנים מחבלים כרם חמד. עוד אחרת ארעה באותו שבוע שחל ט"ב. שילדה אשה זכר. ופרצו בעלי ברית גדר איסור תספורת על שבת חזון (עם שהיה הברית אחר שבת) ומתה האשה ההיא מיד אחר יום הברית. נהפכה שמחה לאבל. והיתה בחורה ילדה רכה בשנים. ואשתו ראשונה של אבי הבן הנמול. שנשא לפני שנה. וה"ז כאילו נחרב הבית בימיו. למען לא יסיחו דעתם מאבלות ישנה. כה דברי יעבץ:
4