שאילת יעבץ, חלק ב קצ״בSheilat Yaavetz, Volume II 192
א׳קושיא חמו' לבאורה בגמ' דב"ק (ךד"א)]. מיושבת בדרכים נכוחים ומ"ש רש"א בסוגי' זו אינו מוכרה
שם (ךד"א) גמרא. תלה הזב בראיות וזבה בימים. ואימא למעוטי זב מימים כו'. מקיש זכר לנקבה יש להקשות מההיא דאיתא בנדה (דל"ז) דאצטריך מזובו ולא מנגעו. דמזבה ליכא למילף לזב. שכן מטמא בראיות כבימים. א"כ למאי צריך היקשא דזכר לנקבה. לאורויי דזה מטמא בימים. תיפוק ליה מהתם. מדאצטריך מזובו ולא מנגעו. ולא ילפינן מזבה (אע"פ שבאמת אינה קושיא. דאי לא הקשא. הוה אביי נמי מודה. דמזובה לאו להכי הוא דאתי אלא לכדרבא דתני ולא מלדתה. ומדגלי רחמנא הקשא דזב לזבה. משו"ה אצטריך למדרש ולא מנגעה וק"ל. מ"מ להפיס דעת מי שירצה להתעקש אני אומר עוד. דלק"מ) וי"ל מאן שמעת ליה דיליף זכר לימים מהקשא. ר"מ. דילמא כרבא ס"ל. דמזובה לאו למעוטי ולא מנגעה קאתי. דלא גמרה מזב. דא"כ לא הוה צריך הקשא. ומדאצטריך הקשא. על כרחך לאו להכי הוא דאתא. אלא למעוטי לדתה. ואתי שפיר נמי. דלא תקשי מ"ט דרבא דלא דריש ולא מנגעה. דהא אצטריך. אלא רבא כר"מ ס"ל. ודוק. ולאביי דדריש ולא מנגעה. אה"נ דלית ליה ההוא הקשא. וכרבנן דפליגי עליה דר"מ ס"ל. דסברי לאו מהקשא אתרבי זב לימים. ולא ממעוטא דוזאת. אימעיטא נקבה מראיות. אלא מדאצטריך מזובה ולא מנגעה. ולית להו קרא יתירא לזבה. למימרא דלא נילף מנה. ודוק. ובר מהא צריך לומר דהקשא למדי אחרינא אצטריך. כדכתב מהרש"א דאל"ה. תקשי אהא דקאמר תלמודא ומה ראית דהא זב לא אצטריך למעט מימים. ונקבה לא צריך לרבות לראיות. דק"ו הוא. ולשתוק מוזאת ומהקשא אלא ע"כ בלא"ה צ"ל הקשא לאו להכי הוא דאתא. אמנם לדעתי אינו מוכרח מ"ש מהרש"א. די"ל קושית מה ראית. אליבא דבר פלוגתא דר"מ היא. דמקשי לר"מ. דילמא אפכא הוא. זב אינו מטמא אלא בראיות. וזבה אפילו בראיות. וקראי להכי קאתו. ואי משום דקשיא לך. א"ה לשתוק קרא. וממילא ידעינן מסברא. דריחקה ראיותיה טמאה. כ"ש בקירבה. הא לאו מילתא. דאצטריך. כי היכי דלא תימא דזו היא סברא טובה וק"ו גמור. ותילף מנה לענין נגיחות. נמי כ"ש הוא. משו"ה כתב רחמנא מעוטא וריבויא. לאגמורין דבעלמא לא הוי ק"ו. והכא משום דכתיבי קראי. וטעמא דגלי קרא. הא לאו. לא אמרינן ק"ו. דוק היטב. יעבץ.
שם (ךד"א) גמרא. תלה הזב בראיות וזבה בימים. ואימא למעוטי זב מימים כו'. מקיש זכר לנקבה יש להקשות מההיא דאיתא בנדה (דל"ז) דאצטריך מזובו ולא מנגעו. דמזבה ליכא למילף לזב. שכן מטמא בראיות כבימים. א"כ למאי צריך היקשא דזכר לנקבה. לאורויי דזה מטמא בימים. תיפוק ליה מהתם. מדאצטריך מזובו ולא מנגעו. ולא ילפינן מזבה (אע"פ שבאמת אינה קושיא. דאי לא הקשא. הוה אביי נמי מודה. דמזובה לאו להכי הוא דאתי אלא לכדרבא דתני ולא מלדתה. ומדגלי רחמנא הקשא דזב לזבה. משו"ה אצטריך למדרש ולא מנגעה וק"ל. מ"מ להפיס דעת מי שירצה להתעקש אני אומר עוד. דלק"מ) וי"ל מאן שמעת ליה דיליף זכר לימים מהקשא. ר"מ. דילמא כרבא ס"ל. דמזובה לאו למעוטי ולא מנגעה קאתי. דלא גמרה מזב. דא"כ לא הוה צריך הקשא. ומדאצטריך הקשא. על כרחך לאו להכי הוא דאתא. אלא למעוטי לדתה. ואתי שפיר נמי. דלא תקשי מ"ט דרבא דלא דריש ולא מנגעה. דהא אצטריך. אלא רבא כר"מ ס"ל. ודוק. ולאביי דדריש ולא מנגעה. אה"נ דלית ליה ההוא הקשא. וכרבנן דפליגי עליה דר"מ ס"ל. דסברי לאו מהקשא אתרבי זב לימים. ולא ממעוטא דוזאת. אימעיטא נקבה מראיות. אלא מדאצטריך מזובה ולא מנגעה. ולית להו קרא יתירא לזבה. למימרא דלא נילף מנה. ודוק. ובר מהא צריך לומר דהקשא למדי אחרינא אצטריך. כדכתב מהרש"א דאל"ה. תקשי אהא דקאמר תלמודא ומה ראית דהא זב לא אצטריך למעט מימים. ונקבה לא צריך לרבות לראיות. דק"ו הוא. ולשתוק מוזאת ומהקשא אלא ע"כ בלא"ה צ"ל הקשא לאו להכי הוא דאתא. אמנם לדעתי אינו מוכרח מ"ש מהרש"א. די"ל קושית מה ראית. אליבא דבר פלוגתא דר"מ היא. דמקשי לר"מ. דילמא אפכא הוא. זב אינו מטמא אלא בראיות. וזבה אפילו בראיות. וקראי להכי קאתו. ואי משום דקשיא לך. א"ה לשתוק קרא. וממילא ידעינן מסברא. דריחקה ראיותיה טמאה. כ"ש בקירבה. הא לאו מילתא. דאצטריך. כי היכי דלא תימא דזו היא סברא טובה וק"ו גמור. ותילף מנה לענין נגיחות. נמי כ"ש הוא. משו"ה כתב רחמנא מעוטא וריבויא. לאגמורין דבעלמא לא הוי ק"ו. והכא משום דכתיבי קראי. וטעמא דגלי קרא. הא לאו. לא אמרינן ק"ו. דוק היטב. יעבץ.
1