שאילת יעבץ, חלק ב קצ״וSheilat Yaavetz, Volume II 196
א׳יום עש"ק ר"ח אב תקכט"ל הילדסהיים.
1
ב׳בראש חדש. יברכהו ה' בברכה מלא וגודש. עד יובל שי בקדש. ימיו ושנותיו כנשר נעוריו יחודש ואויביו ושונאיו יחודש ה"ה אהו' אה"נ ידידי חביבי הרב המאור הגאון הגדול מעוז ומגדול חריף ובקי. כל דבר סתום מברר ומלבן כצמר נקי. המופלא ומופלג בדורו. פאר הדור והדרו. נ"י ע"ה פ"ה מוכתר בנימוסין. שלשלת היוחסין. החכם השלם והמושלם כש"ת המפורסם מוהר"ר יעקב נר"ו יאיר ויזרח לעד: וקרסולו לא ימעד. וכאל"ש וי"ר א"ק:
2
ג׳אחרי דרישת החיים והשלום שלום בהיכלו וכבוד אומר כולו נפש חיי ומסגי אמן.
3
ד׳זולת זאת הנה ארכו לו הימים ואין חזון אם שכך הכינותי עד לד"ש מגלת ספר לא אסתיי' מלתא מרוב הטרדות ויגיעות אשר הקיפוני וסבבוני מהאנשים הקמים עלי. והנה קראני כאשר קרה לאיש אשר נס מפני הארי ופגע בו וכו'. ומסתמא הגיע לאדוני מהמעשים אשר נעשו לי ולא מלאני לבי לטרוח את הצדיק כי"ב עד הנה. להודיע לו ולבקש ממנו אולי יהיה בעזרי נגד הקמים עלי ורודפי חנם. אמנם לעת הזאת ההכרח השיאני וידעתי מאז ומקדם דחביבותא דידי גביה דמר רבה ואל ישים עלי עון אשמה על אשר אני מטריח אותו בכתבי דנה ואחר אחרון אני בא כי הכביד עלי לעת הזאת יותר מכולם וזה הוא שקם למטה: רשע איש אחד מק"ק אליק במדינות וואהלין אשר היה פה כ"פ כעובר אורח כשאר אורחים. אשר מעיר לעיר מסבבים ומבית לבית ולא שמעתי מעולם ממנו שהוא שוחט ובודק. וזה בתחלת חורף העבר בא אלי ליטול קבלה על הלכות שחיטות ובדיקות ומאחר שהקבלה שהיה בידו היה ישן נושן ד' או ה' שנים. והיה הדבר תמוה בעיני על שלא גילה אזני מקדם שהוא שוחט ובודק. אמנם מאחר שהשכיר עצמו לשו"ב במדינת שטיפ"ט היה בדעתי לנסותו ולבדק. רק אמרתי לו מקודם שילך אחר השוחט דמתא לבית הקצבים לבודקו אם הוא בקי בריאה לבודקה. והשיב לי בחוצפא גדולה בזה"ל מאן יימר שהשוחט דמתא הוא יותר מומחה ממנו. ולא אמרתי לו שום דבר. והלך לדרכו וסביר הייתי שהלך לאיזה מקום במדינה אחרת אמנם הוא לא כן עשה והלך לישוב הנ"ל השייך תחת ממשלת רבנות שלי. ושחט ובדק כשאר שוחטים אשר יש להם קבלה מרב שבעיר או במדינה ולא השגיח באזהרות אשר הזהרנו אני והקהל פה אותו ולזה הוכרז בבה"כ בצירוף הקהל ששחיטתו אסורה כאשר עיני רום הוד פאר מעלתו לנוכח יביטו. בנוסח הכרוז המונח והוא לא השגיח בכל אלה ושחט ובדק לערך ששה חדשים אחר זה עד כלות ימי החורף: ומה היה לי לעשות כי אין ידי תקיפא והוכרחתי לשום יד על פי והייתי כמחריש. אף שאני דברתי עם הפ"ו מזה ועשו עצמם כלא יודע. והנה לא זו אלא שאחר כלות ימי החורף הלך לישוב אחר ג"כ השייך למדינה אשר אני יושב בתוכה. והשכיר עצמו להיות שמה חזן ומלמד ואנשי הישוב הנ"ל השכירו אותו באופן ובתנאי שיביא ממני כתב התרה ובא לכאן: אבל לא דיבר עמי מאומה. כי אנכי לא ידעתי שהשכיר עצמו בשטיפ"ט וחזר לישוב הנ"ל. ורימה אותם ואח"ז שנודע לי שהשכיר עצמו בישוב ההוא כתבתי לאנשי ישוב הנ"ל שפסול הוא להיות שו"ב (אבל הוכרחתי להתיר לו להיות מלמד כדי שלא ילכו התנוקות בטל. כי אף הדין הוא חייב נידוי ושמתא) ובא הפולאק הנ"ל לכאן בהסתת אנשי שחץ דשם. ובא בקובלנא עלי לפני השררה הרעגירונג יר"ה. וכתב עלי מרורות ובזיונות אשר לא יאומן כי יסופר ועשה חילול השם גדול במפורסם בין הנמולים וא"נ ונפסק מהשררה שאחזור בי מכתבי הראשון בקנס עשרה גאלד גילדן. ובתוך ך"ד שעות לפסק הראשון נשלח לי מהשררה יר"ה ע"י כתב א' בקנס עשרים ר"ט. אמנם ח"ו וחס ליה לזרעא דאבא למיעבד הכי כדי שלא יאמר בשביל שררה חזר בו וגם הוא לדעתי חלול השם מאחר שאמרתי וכתבתי בתשובתי להשררה שע"פ דתינו אינו רשאי להיות ש"ץ אזי איני רשאי לחזור בו מאימת השררה או הקנס. ואף שאין ידי משגת הייתי מוכן להשכין מטלטלים או ספרים הנחמדים שלי ליתן את הקנס. אמנם מאחר שהפולאק הנ"ל כתב בתוך כתבו להשררה שאין זה דין תורה רק מלבי אני בודה לפוסלו. אמרתי ליתן לו כתב שבפקודת השררה יניחו אנשי ישוב אותו לירד לפני התיבה עד שאברר ע"י גאונים הרבנים שהדין עמי לפוסלו. אבל לכתוב סתם שאני חוזר מכתבי הראשון ורשאי להיות ש"ץ לא אעשה כן: יעבור עלי מה לעשות התורה פלסתר ח"ו: והנה כתבתי טעמא דידי בקיצור נמרץ שפסול הוא להיות ש"ץ. וכעת נתוסף על מעוז איסור מחמת שהוא מסור מפורסם ומבואר בפרי חדש א"ח סי' נ"ג בשם הכל בו דאפילו רק אמר שילך למסור אחר שהתרה בו שלא יאמר כן מסלקין אותו מלהיות ש"ץ ומכ"ש בנ"ד שהוציא מחשבתו לפועל. וגם מוכרח אני ליתן לו ט"ו ר"ט מחמת הוצאות המשפט שהוציא לפ"ד. ולזה אמרתי אלכה אל הגדולים הורים ומורים ואמרתי להודיע לאדוני רום הוד פאר מעלתו שי'. בקיצור את אשר נעשה כי מי יחוש לכבוד התורה ולומדיה יותר ממנו. וידעתי את לבו הרחבה שירחיב בראיה לפוסלו ולהעמיד הדת על תלה. והכל גלוי לפניו בעת השינה יותר ממה שנגלה עלי בהקיץ. וזאת באתי לזרזו שלא יכתוב הפסול מחמת המסירה וד"ל. ותן לחכם וכו'. רק בקיצור מי ששחט שלא ברשות הרב שבעיר או במדינה ובפרטות שאסרו בפירוש שחיטתו והוא עבר ושחט אסור לו להיות ש"ץ:
4
ה׳אהו' אדוני שי' הנה בחפשי באמתחות הספרים חפשתי בספרו הנחמד והיקר ערך הנקרא שאילת יעב"ץ אולי אמצא שם שדיבר מזה הענין ומאחר שהמפתחות אינם מסומנים כסדר הטורים היה קשה עלי לחפש. אמנם מצאתי מרגניתא טבא כי זה אשר הייתי מתקשה מאד זה לערך עשרים שנה: במה שנחלקו רש"י והרמב"ם בפי' הפסוק נחל איתן. הנאמר בעגלה ערופה למה לא הביא ראיה מפסוק הנאמר בעמוס ויגל וכו'. ושמה בודאי הוא נחל מים ראיתי שכוונתי לדעתו הגדולה והנאני מאד. גם הניין לי מאד מה שכתב דמלת נחל שם משותף הוא וכו'. ועל מה שהיה קשה לי דאם אמרינן דנחל הוא מים איך אמרו בגמרא דמקומו אסור לזרוע ויהיה ניחא לי דמקומו היינו אצל הנחל. וע"כ הוא כן דהרי העריפה אי אפשר להיות בנחל מים ממש אלא סמוך לנחל וראיתי ג"כ שדברי רום הוד פאר מעלתו נוטה לזה. אהו' אדוני שי' בקשתי מאד שטוחה לפניו שימחול ע"כ הרמה למהר בתשובתו הרמה כי נחוץ הוא הדבר. ואי"ה בפ"א אודיע לו כמה ענינים הכמוסים וכעת מפני הטרדא אקצר וכל טוב מאתו לא יבצר מאד"ה. מינאי אהו' ד"ש וטובתו בלב ונפש חפצה כ"ד הק' אברהם הלוי מחעלמא חונה פה ק"ק הילדסהיים ופאן והמדינה יע"א.
5
ו׳הערט צו כל הקהל קודש דא לוזט הגאון אב"ד דקהלתינו יע"א בצירוף אלופי פ"ו מכריז ומודיע ברבים זיין. נוך דעהם איז א' מפולין הנקרא כמר זלמן מק"ק אליק בישוב פריאן זיך אונטר שטאנדין האט צו שחטין מבלי קבלה ורשות מהגאון אב"ד יע"א והמדינה יצ"ו. והמעשה זה הוא אשר לא יעשה ושלא כדת תורתינו הקדושה איזט. וכבר הזהרנו אותו ואת כל אנשי ישוב הנ"ל דש ער ניט שחטין דארף מבלי רשות. ולא נטו אוזן לשמוע: וכפי הנשמע ויל ער נוך שחטין ועומד במורדו זיין. נון איזט מן מודיע דש שחיטה שלו אסור איזט. וכל האוכל ממנו כאוכל נבלה. אונ' ווער ממנו שחטין לוזט במדינת הויך שטיפט הלז איזט דש בשר אסור. וגם הכלים שנתבשל בו הבשר זיין דיא כלים אסור ויוקנס בכל פעם ופעם שישחוט בקנס חמשה ר"ט חצי לאדון דוכס יר"ה וחצי לצדקה. מלבד העונש אשר יושת עליו כדין המסרב כפי דת תורתינו הקדושה: ולהשומע יונעם ויבא ברכת טוב.
6
ז׳הוכרז ב"ב ה"כ יום ב' בשעת מנחה ביומא דשוקא י"ג מרחשון תקכט"ל פה הילדסהיים:
7
ח׳תשובה
8
ט׳אלטונא י"ג אב התכט"ל.
9
י׳שלום רב וישע יקרב. ממזרח וממערב. לא"נ החביב עלי כטל ביום שרב. ה"ה הרב המופלג המאה"ג נ"י כמהור"ר אברהם סג"ל נר"ו ושמשו לא יערב.
10
י״אדבריו הנעימים מן ר"ח בצרוף ש"ח. האירו לנגד עיני זה שמונה ימים. ועם היותי טרוד מאד ואינני מופנה מכל צד. מלבד טרדתי בהוצאת חבורי לאור עולם בעזה"י. חשתי ולא התמהמתי להשיבו דבר מיד (אך לא נגמרה ההעתקה עד היום הזה) כאשר תשיג יד הפנאי. בשעה שאין לבלר יוצא בקולמוסו אהבתו דחקה את השעה ואת הבשר. בהיות כחי ואור עיני אין אתי בעונותי. לזאת לא יכולתי לפשפש פנקסים וספרים. לחפש במסתרים. אולי אמצא אנה ואנה בשו"ת חדשים עם ישנים. להרבות בעדים וראיות וסעד לדברי הקצרים. מה גם שאינו מדרכי ומנהגי מעולם. לא הבאתי צוארי בעול מלאכת החפוש הנמנעת מאתי. כי בלא"ה עול גדול כפול ומשולש עלי. עול תורה ועול מלכות שמים. ועול ד"א שאיני רשאי להפטר מהן אפילו שעה אחת. לכן ההכרח לא יגונה לקצר באמרים ולמעט במה שאינו צריך מאד. רק אשר ישים ה' בפי אותו אדבר. בדרך קצרה. בשפה ברורה. ואקוה שזה המועט. יחזיק את המרובה. ויספיק למבין וסבר. ע"ד תן לחכם ויחכם עוד להבין דבר מתוך דבר. וה' ישפות שלום לו ולנו ולכל ישראל. עם שונים בל יתחבר. רוח הטומאה יעביר מה'. וישמיד האפיקורסות מן העולם. כי בעו"ה גבר.אגב אורחא לבעלי דבבא אשתמע. אוי לדור שכך עלתה בימיו. בשנה זו עבר עלינו עובר אורח עולם אשר דרכו מתי שוא. הוא חתום בעין אחת. בל אשא את שמו על שפתי. אב' לטמאה ישנה. חבר משחית לכופרים בתורה בנסים ובהשגחה. ומלגלגים בד"ח ועושים שחוק ממטבע תפלות של אכנה"ג. והוא כלי ריק ונעור מכל דבר חכמת בינה אצ"ל שאין לו ידיעה לא חלק ונחלה בתורה הקדושה. רק בקי גדול הוא ואומן ביין שרוף ידליקנו. גם בבית זונה נמצאו להתחברו אליו אנשים ריקים ופוחזים כדומה לו דבהפקרא ניחא להו. וכמעט נכשלתי בזה הצבוע. כי בא עלי כפושט טלפיו ומראה עצמו צנוע. עד שלבסוף נחשפו עקיביו נגלית ערותו חלאת טומאתו הסית והדיח ונפלו פתאים ברשתו. כיוצא בו עבר פה עכשיו (בעת גמר ספרי הלז בעזה"י) אחד מליטא בתורת מוכיח ודורש דמים. סיפרו אנשים המכירים אותו. שנחשד על א"א כ"פ בכ"מ. והיה לפני שנה מגיד בעלטה בק"ק זאריק בגליל קראקא. ונמצא כגנב במחתרת. לעדרת צבי ולתבערת והגידו היודעים ממנו חידוש. שלא זו בלבד שרדף אחרי זנות עם נשים ילדות. כי גם א"א זקנה כבת שבעים. רצה לפתות לנאף עמה. כל כך היה שטוף בזמה. אך בודאי היתה כוונתו למען ספות הרוה כו' ולעשות נ"ר ליצרו לקיים תקון ש"ץ שר"י. גם אמרו שנמצא לו אגרת שכתב לאשתו. בה הודיע לה שנפל למטה והיה חליו חזק מאד. ונגלו אליו רשב"י ור"י לוריא. ושינו שמו ברקיע וחיה ועל עסקיו הרעים נרדף ונהדף משם. לא יכלה ארץ פולין לשאת אותו על תועבותיו. ובא עד הנה. ועשו לו כבוד לדרוש וקבץ ממון. ויראי חטא ימאסו. ואנשי הגבול (שגבלו ראשונים על טהרת הקודש) לא יחוננו. נתקיימה בהם קללת ירמיהו הנביא. הכשילם בב"א שאינם מהוגנים. וכן שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי. שהנער פרד בן סוס מיוזן. הועד עליו בבית רועאו. איך הגיד שבא לו בקבלה מרבו התועב המפורסם. שבשעת קה"ת צ"ל במ"ז. ובעת קה"ל בהוצאת שז"ל המה תקוני נפשם. כך בפרהסיא ארש"ם מלאה אשם ליום הרגה יקדישם. חוח וקימוש יירשם. על זאת אקונן בקול מר כחולה אספדה ואילילה. על שבר בת עמי השברתי קדרתי. כשלה בצהרים כאפלה. באו פריצי שתי (כתות אלה) זיתים נכרתים. על נערה מאורשה קהלת יעקב צעקה בעיר ומושיע אין לה. והמוכסנים הרועים את עצמם. את הצאן לא רעו לא השיבו האובדת והנדחת לא רפאו הנחלה. ועמא דארעא אזלא ונדלדלה. על זה ידוו כל הדווים בקול בבא ויללה. ואם ידעתי כי אם תכתוש את האויל במכתש וגו'. לא תסור מעליו אולתו כל עוף למינו ישכון. ואפשר יותר ממה שיפסידו אלה הצבועים. ירויחו בכך. ע"י שאני עושה מה שצוו חז"ל לפרסם החנפים. כאשר קרה לראשון הנ"ל. שע"י שנכתב עליו למ"א שטנה. השיג תועלתו עטרוהו בזהובים ונתנו לו אפים מנה. אינני חושש. רק לתקנת הסרים למשמעתי הנשמעים לעצתי. שלא יכשלו במהמורות צבועים מוזיפים וטוב להם. ואשר בחרו בדרכי הארורים ש"ץ וברחיע שר"י ובתעלוליהם נפש' חפצה הלואי כל נכסייהו יהו למוקר שבתאי הצר פרא אדם. ולא יהנה מהם איש יהודי הנאמן לה' ולא יביא תועבה אל ביתו כי חרם הם סורו סורו מאהליהם ומכל אשר להם ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. יקנא לארצו ויחמול על עמו. יתן כבוד לשמו. ועלינו יהי נועמו. כי"ר אמן. ויזכנו לקיץ המזבח כי הנה הסתו עבר. עת לחננה כי בא מועד פי ה' דבר. כה מעתיר הטרוד יעקב ישראל מכונה יעב"ץ.
11
י״בוז"ל שאלתו ביחוד. שבקש להציגה לפני התשובה.
12
י״גשאלה להרב הגאון קדוש יאמר לו החסיד המפורסם מוהר"ר יעקב שי' הנקרא יעב"ץ נר"ו.
13
י״דע"ד שוחט א' ששחט מבלי רשות וקבלה מהרב אב"ד שבמדינה. והוכרז בבה"כ בידיעתה הרב אב"ד ובצירוף הקהל ששחיטתו אסורה והכלים שנתבשל בהם הבשר ההוא אסורים. והשוחט לא השגיח בזה. ועשה אומנות השחיטה לערך ששה חדשים אחר הכרוז. והנה מה ששחט אחר הכרוז פשוט כביעתא בכותחא שהבשר והכלים אסורים. וזה מבואר בש"ע י"ד סי' א' סי"א. וכתב שם הש"ך סקל"ח דה"ה בלא חרם אסור. כיון שהקהל פסלו הכל כו' (ככל מ"ש בכיוצא בו בש"ח הלז שהצגתי בספרי זה סכ"ד דכו"א) ועוד דבנ"ד אפילו הפ"ח מודה. דשאני התם במעשה דהרא"ש שהביא בש"ע שפסלו הכל מן הסתם. כדי שלא יקפוץ כל אחד לשחוט. אבל אם בפי' אסרו לאיש אחד. והרי אפי' אם לא אסרו הקהל בפי' שחיטתו. כיון שכבר נהגו בכל תפוצות ישראל. שמי שרוצה להיות שו"ב באיזה מקום. שצריך ליטול קבלה מהרב אב"ד שבעיר או במדינה. ואם לא עשה כן בודאי שחיטתו אסורה. דאל"כ כל אחד יבנה במה לעצמו ובפרט בדורות הללו: שרוב הבאים ממדינת פולניא המצוים אצל שחיטה פה. ועוד דלא שייך לומר כאן דיעבד כדאיתא בשו"ת מגיד מראשית שכב בשם ב"י א"ח סימן תקי"ז. דבדבר הרגיל לא אמרינן דיעבד דה"ל לכתחלה. וכן מצאתי בד"ה י"ד סי' ע"א בשם מהרי"ק. וא"כ שוחט זה ששחט כמה חדשים אחר שהוכרז ששחיטתו אסורה. לא שייך לומר דהוי בדיעבד. והנה אחר שמבואר שכל מה ששחט אחר הכרוז הוא אסור. א"כ פשוט שאין רשאין למנותו לשליח צבור. דהרי הביא המג"א סי' נ"ב סק"ח בשם משפט צדק. דש"צ שיצא פעמים רבות טריפה מתחת ידו. מסלקין אותו. מש"ץ. ואף שרש"ל בשו"ת סי' ך' וב"פ ג"ה סי' י"ז מקיל שלא לסלקו. נראה לי דשאני התם שהשוחט נשבע שבמכשול בא הדבר לידו. ובשגגה נעשה. המעשה שנתעלף. ואומדנא דמוכח כמבואר שם באריכות. אבל אם במזיד האכיל דברים שאסרו. פשיטא דפשיטא דרשע מיקרי ואסור למנותו להיות ש"ץ. ועוד דהרי כתב בכה"ג סי' נ"ב ד"ה ש"ץ דלמנות ש"ץ מודה רש"ל. אם לא היה ש"ץ מקדם דאין למנותו. ועוד דהתם במעשה דרש"ל עדיין לא אכלו מהבשר שנתעלף. וגם שם נשבע שבשגגה בא הדבר לידו. ורוצה לקבל תשובה. אבל בנ"ד ליתא כל הני. ואדרבה החציף ופקר ושחט בלי רשות וקבלה: ומכ"ש שהכריזו בפי' ששחיטתו אסורה. והרי רשות ביד הקהל לאסור. ואפילו היכא שאסור א' על עצמו בשר כמו בשר חזיר. דמדינא אינו כלום מאחר שאסר על עצמו ותלה בדבר שאינו נדור: מ"מ רשות לרבים לאסור: כמבואר בהגהת רמ"א סוף סי' ר"ה בי"ד. ואפילו יחיד צריך התרה. כמ"ש הש"ך שם דהאידנא דיינינן כ"ע לע"ה בדין זה: ומכ"ש הרב אב"ד בצירוף הקהל יש בידם לאסור אפילו בלי נתינת טעם ואמתלא. ומכ"ש בנ"ד שיש טעם ואמתלא גדולה. על מה שאסרו שחיטתו וא"כ הוא רשע. ואינו רשאי להיות ש"ץ. ולירד לפני התיבה. ויש עוד ראיות וטעמים שאסור לו להיות ש"ץ. אמנם די והותר מה שכתבתי כך פשוט וברור בלי שום פיקפוק. כ"ד הק' אברהם הלוי מחעלמא חונה פה ק"ק הילדסהיים ופאן והמדינה יע"א:
14
ט״ותשובה
15
ט״זביאור נפקותא דאיכא בדין שצריך להראו' חכם. השגה על הש"ך בדין זה טבא פלפלא חריפא דוק ותשכח מרגריתא. חילוק בין העברינים שמצטרפים לעשרה כ"ז שלא נתנדו ובין זולתם
גרסינן פ"ק דחולין (דיח"א) אר"ה אי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם משמתינן כו' ומוקמינן לה בנמצאת סכינו יפה. והנה לדעת הרמב"ם ודעמיה. משום חשש איסור נגעו בה. דילמא בזימנא אחרינא אתי למשחט בסכין פגום. והך שמעתא ודאי דייקא כוותיה. איברא לר"י לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם. ושטה זו תפוסה ביד רש"י וסיעתו. ונ"מ אי מצי חכם למחול על כבודו. ותו איכא בינייהו לדעתי. היכא דליכא חכם. דלר"י לא צריך לאהדורי בתר חכם ולבקשו במ"א. אלא כיון דקי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין. כה"ג סמכינן ארובא אך לשטת הרמב"ם משמע לי דאסור עד שיוחזק ע"פ חכם פ"א. והיכא דלא ידעינן ביה ושחט. וליתיה קמן דלבדקיה. כה"ג אזלינן בתר רובא. ואמרינן ודאי הוחזק ג"כ ע"פ חכם מסתמא מיהא. וכי איתיה קמן ואיכא לברורי. בדקינן ליה ודאי. כהסכמת הגאונים הקדמונים. ונימוקם עמם. כיון דלכ"ע אית ליה קרא לבדיקת סכין ע"י חכם. למר אסמכתא. ולמר ילפותא גמורה היא ודינא הוא. ואפילו בעי חכם. לא מצי מחיל. ובר"פ הדר משמע דאפילו טבל ת"ח צריך להראות סכינו לחכם. ואף למאי דמסיק התם ראמה"ג דצ"מ חזי לנפשיה. מודי בדאתחילו ביה. וראיתי הרב בש"ך שכתב. דבגמרא בדיעבד משמע כר"י. דל"א מפני כבודו של חכם. ונ"ל דאינה הוכחה לגמרי. דהתם לא קאתי עלה אלא לפום ההוא דיחויא לאוקמי לדר"כ אליבא דר"ח. לאכשורי בתרייתא. אבל אליבא דר"ה הא דמצריך ר"כ בדיקותא בין כל חדא וחדא למפסל קמייתא הוא. לא צרכינן לדר"י ול"ק תיבעי נמי בדיקת חכם. וכיון דאתינן להכי. לעולם אימא לך. סתמא דתלמודא ס"ל כר"ה. והא מרה דהך שמעתא דטבחא דלא סר סכינא כו'. נמי ר"ה הוא דאמרה. ולית ליה דר"י. אלא בדיקת סכין ע"י חכם חיוב הוא. ומקרא גמיר לה. ודוק היטב. השתא לא משמע מידי מההיא סוגיא. אלא כי היכי דקיי"ל כר"ה בשוחט ונמצאת סכין פגומה. ה"ה דס"ל כוותיה בטבח שלא הראה סכינו. דמטרפינן לבשרא בכל גוונא. והא דאסיק תלמודא עובדא דאכשריה ר"א כשמצא סכינו יפה. היינו מכאן ולהבא. אבל הבשר ששחט קודם זה. לעולם באסורו עומד. כך נ"ל. אלא משום דס"ד דמעברינן ליה לגמרי. ולא מפלגינן בהא בין נמצאת סכינו יפה ללא נמצאת יפה. אהא קיימא מסקנא דל"פ. ומ"מ בר שמתא ודאי הוא אליבא דכ"ע. ואפילו לר"י. משום דמיהת מנדין על כבוד הרב. והנה הרא"ש הודיענו שעכשיו נהגו למנות שוחטים בקיאים מומחים ע"פ הקהל. ולהם מחלו חכמים כבודם. ובידוע שלא באו להקל. אלא להחמיר שלא לסמוך עתה על רוב מצוין אצל שחיטה. אלא צריכין דווקא המחאה והרשאה ע"פ חכם העיר מתחלה. ואח"כ א"צ עוד להראות סכינו בכל פעם שהולך לשחוט. מאחר שכבר נתן לו החכם רשות ומחל ע"כ (והיינו לפום מאי דקאי ליה רא"ש בשטת רש"י. דפשיטא ליה בטעמא דמלתא כדר"י) ובדורות אחרונים נתפשט המנהג. שכל הבא לעסוק באומנות השחיטה. צריך להיות בידו כתב הרשאה (שקורין קבלה) מרב מובהק מפורסם שעמד לפניו על הבחינה. ונמצא מומחה ובר סמכא גברא מהימנא. אך בהגה דש"ע הפריז על המדה במ"ש (בס"א) ולכן נוהגין שכל הבאין לשחוט סומכין עליהם. ואין בודקין אותן כו'. ונפל פיתא בבירא. שרא ליה מרא. שבקיה לחסידותיה להקל במקום ובזמן שראוי להוסיף חומרא. בדבר שהמכשול מצוי. והתקלה סכנה גדולה מאד לנפש. צא ולמד מ"ש החסיד ב"ס הזכרונות שהאריך מאד להתרעם על המקילים בענין נתינת קבלה לכל החפץ. ימלא ידו. אבל באמת ישראל קדושים. כבר נהגו בק"ק המפורסמות להשגיח על השוחטים ובודקים מאד. אפילו נטלו קבלה כבר. צריכין לחזור ולעמוד על הנסיון בעתים ידועים. ביחוד אותם שו"ב בישובים ובכפרים ופשיטא שאין סומכין על כתב קבלה מחכם בלתי נודע ומפורסם. ואין מרשין לשום שו"ב שיהא. אף אם יבוא עם קבלה. להתיר לו השו"ב עד שיעמוד לפני רב העיר או המדינה. לברר המחאתו כהוגן. ואעפ"כ מטילים עליו תנאי שיחזור לזמן קצוב. לבוא לפני רב המקום ההוא לנסותו. לדעת אם לא הורע חזקתו באומנותו במשך הזמן. כך נהגו בכל הקהלות ששמענו שמעם. א"כ זכינו לדין שלא נשאר ספק בעולם. בנדון זה שהשוחט הלז שהחציף עליו והחרים לבלתי קחת קבלה מרב המדינה כראוי וכמנהג הפשוט. והלך אחר התראה ושחט בישובים שתחת ממשלת הרב. ששחיטתו אסורה. וכאשר יפה עשו ק"ק הילדיסהיים בהסכמת רבם. להכריז בפומבי להרחיק העם מן המכשול. ולא עוד שאני רואה מעשה כזה כבר היה לעולמים בדורות הקדומים. הלא הוא בתשובת הריב"ש (עיין בו מסימן תצ"ז עד סת"ק) אמנם אינו דומה לגמרי. כי אותו שוחט כבר היה מוחזק שם להגון מימים רבים. ועכ"ז למגדר מלתא אסרו שחיטתו גם קנסוהו בממון (שלא משורת הדין: אלא) לעשות סייג לתורה. וזיכה אותם הריב"ש בכל מה שעשו בזה להחמיר עליו ככל הנראה בעיניהם. עאכ"ו אנן יתמי דיתמי בדור הזה. כ"ש דלא אכשור דרי. שצריך לעשות גדר. שלא להאכיל נבלות לישראל. כאשר המכשלה הזאת ת"י פורצי גדרו של עולם בעו"ה ביחוד הבאים מארץ פולין לעת כזאת שידוע ומפורסם מהפרצה הגדולה הנעשית ע"י שדים מארץ ההיא. עתה מקרוב באו כת ש"ץ הארורה כמ"ש בקרוב מכאן באחד שהי"ל כתב קבלה בידו. ונמצא שהוא מאנשי הכת המשוקצת. מעתה א"צ לשאול ולחקור אם הוא ראוי להיות ש"ץ. כי מאחר שנפסל משו"ב כדין ולאסור שחיטתו. והוא עומד במרדו להכשיל את הרבים. להאכילם דבר האסור בשאט בנפש. הרי הוא רשע ועבריין. שאפילו להתפלל עמו אסור. כי על כן מתירים ביום הסליחה להתפלל עם העבריינים מכלל שבלא היתר פרטי. כמו שנוהגים בעי"כ. אסור אפילו להתפלל עמם. ועם שכבר נקבע בש"ע. שהעבריין כל זמן שלא נתנדה. מצטרף לעשרה. והבאתי בשי"ע ח"א (סע"ט) בע"כ צריך לחלק בין עבריינים דגזרת הקהל במסים. שאינו רוצה לשאת בעול עמהם. זה אינו מנודה אא"כ נדונו בפירוש משא"כ בעבריין מוחזק במדי דאיסורא. ובאפקירותא יתרה לנגד רב ורבים. רשע הוא ודאי אינו נמנה לדבר שבקדושה. אף אם לא נדוהו בפירוש. ומדוע לא ינדוהו. ומי המוחה מלעשות דין במורדים ברב וקהל. וכיון שעומד להתנדות בכל שעה. הרי הוא כמנודה. כדקיי"ל בכל מקום העומד לגדור כגדור דמי. והעומד לבצור כבצור. ושטר העומד לגבות כו'. כך צ"ל בהכרח. ואיך שיהא. לדברי הכל אינו ראוי להיות שליח צבור להוציא רבים י"ח. שהרי אחד מתנאיו הראש וראשון הוא שיהא ביתו ריקן מעבירות. ואין לך כלי אין חפץ בו. לא מחזיק ברכה לישראל. אך מלא עבירות. ממכשיל הרבים ומאכילם בשר הנאסר ברבים. וממרה ע"פ בית דינו. זה דבר פשוט מאד ידוע לכל. באופן שאין תרופה למכתו של זה השוחט עז פנים וקשה עורף. עד שיתירו לו הרב ובית דינו עם פו"מ שהסכימו לפסלו ולאסור שחיטתו. ולדברי התוס' עכ"פ צריך להתנדות. ולנהוג נידוי שלשים יום קודם שיתירו לו זהו הנ"ל דבר ברור. וכתבתי וחתמתי באלטונא. י"א אב תקכט"ל. יעב"ץ.
גרסינן פ"ק דחולין (דיח"א) אר"ה אי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם משמתינן כו' ומוקמינן לה בנמצאת סכינו יפה. והנה לדעת הרמב"ם ודעמיה. משום חשש איסור נגעו בה. דילמא בזימנא אחרינא אתי למשחט בסכין פגום. והך שמעתא ודאי דייקא כוותיה. איברא לר"י לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם. ושטה זו תפוסה ביד רש"י וסיעתו. ונ"מ אי מצי חכם למחול על כבודו. ותו איכא בינייהו לדעתי. היכא דליכא חכם. דלר"י לא צריך לאהדורי בתר חכם ולבקשו במ"א. אלא כיון דקי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין. כה"ג סמכינן ארובא אך לשטת הרמב"ם משמע לי דאסור עד שיוחזק ע"פ חכם פ"א. והיכא דלא ידעינן ביה ושחט. וליתיה קמן דלבדקיה. כה"ג אזלינן בתר רובא. ואמרינן ודאי הוחזק ג"כ ע"פ חכם מסתמא מיהא. וכי איתיה קמן ואיכא לברורי. בדקינן ליה ודאי. כהסכמת הגאונים הקדמונים. ונימוקם עמם. כיון דלכ"ע אית ליה קרא לבדיקת סכין ע"י חכם. למר אסמכתא. ולמר ילפותא גמורה היא ודינא הוא. ואפילו בעי חכם. לא מצי מחיל. ובר"פ הדר משמע דאפילו טבל ת"ח צריך להראות סכינו לחכם. ואף למאי דמסיק התם ראמה"ג דצ"מ חזי לנפשיה. מודי בדאתחילו ביה. וראיתי הרב בש"ך שכתב. דבגמרא בדיעבד משמע כר"י. דל"א מפני כבודו של חכם. ונ"ל דאינה הוכחה לגמרי. דהתם לא קאתי עלה אלא לפום ההוא דיחויא לאוקמי לדר"כ אליבא דר"ח. לאכשורי בתרייתא. אבל אליבא דר"ה הא דמצריך ר"כ בדיקותא בין כל חדא וחדא למפסל קמייתא הוא. לא צרכינן לדר"י ול"ק תיבעי נמי בדיקת חכם. וכיון דאתינן להכי. לעולם אימא לך. סתמא דתלמודא ס"ל כר"ה. והא מרה דהך שמעתא דטבחא דלא סר סכינא כו'. נמי ר"ה הוא דאמרה. ולית ליה דר"י. אלא בדיקת סכין ע"י חכם חיוב הוא. ומקרא גמיר לה. ודוק היטב. השתא לא משמע מידי מההיא סוגיא. אלא כי היכי דקיי"ל כר"ה בשוחט ונמצאת סכין פגומה. ה"ה דס"ל כוותיה בטבח שלא הראה סכינו. דמטרפינן לבשרא בכל גוונא. והא דאסיק תלמודא עובדא דאכשריה ר"א כשמצא סכינו יפה. היינו מכאן ולהבא. אבל הבשר ששחט קודם זה. לעולם באסורו עומד. כך נ"ל. אלא משום דס"ד דמעברינן ליה לגמרי. ולא מפלגינן בהא בין נמצאת סכינו יפה ללא נמצאת יפה. אהא קיימא מסקנא דל"פ. ומ"מ בר שמתא ודאי הוא אליבא דכ"ע. ואפילו לר"י. משום דמיהת מנדין על כבוד הרב. והנה הרא"ש הודיענו שעכשיו נהגו למנות שוחטים בקיאים מומחים ע"פ הקהל. ולהם מחלו חכמים כבודם. ובידוע שלא באו להקל. אלא להחמיר שלא לסמוך עתה על רוב מצוין אצל שחיטה. אלא צריכין דווקא המחאה והרשאה ע"פ חכם העיר מתחלה. ואח"כ א"צ עוד להראות סכינו בכל פעם שהולך לשחוט. מאחר שכבר נתן לו החכם רשות ומחל ע"כ (והיינו לפום מאי דקאי ליה רא"ש בשטת רש"י. דפשיטא ליה בטעמא דמלתא כדר"י) ובדורות אחרונים נתפשט המנהג. שכל הבא לעסוק באומנות השחיטה. צריך להיות בידו כתב הרשאה (שקורין קבלה) מרב מובהק מפורסם שעמד לפניו על הבחינה. ונמצא מומחה ובר סמכא גברא מהימנא. אך בהגה דש"ע הפריז על המדה במ"ש (בס"א) ולכן נוהגין שכל הבאין לשחוט סומכין עליהם. ואין בודקין אותן כו'. ונפל פיתא בבירא. שרא ליה מרא. שבקיה לחסידותיה להקל במקום ובזמן שראוי להוסיף חומרא. בדבר שהמכשול מצוי. והתקלה סכנה גדולה מאד לנפש. צא ולמד מ"ש החסיד ב"ס הזכרונות שהאריך מאד להתרעם על המקילים בענין נתינת קבלה לכל החפץ. ימלא ידו. אבל באמת ישראל קדושים. כבר נהגו בק"ק המפורסמות להשגיח על השוחטים ובודקים מאד. אפילו נטלו קבלה כבר. צריכין לחזור ולעמוד על הנסיון בעתים ידועים. ביחוד אותם שו"ב בישובים ובכפרים ופשיטא שאין סומכין על כתב קבלה מחכם בלתי נודע ומפורסם. ואין מרשין לשום שו"ב שיהא. אף אם יבוא עם קבלה. להתיר לו השו"ב עד שיעמוד לפני רב העיר או המדינה. לברר המחאתו כהוגן. ואעפ"כ מטילים עליו תנאי שיחזור לזמן קצוב. לבוא לפני רב המקום ההוא לנסותו. לדעת אם לא הורע חזקתו באומנותו במשך הזמן. כך נהגו בכל הקהלות ששמענו שמעם. א"כ זכינו לדין שלא נשאר ספק בעולם. בנדון זה שהשוחט הלז שהחציף עליו והחרים לבלתי קחת קבלה מרב המדינה כראוי וכמנהג הפשוט. והלך אחר התראה ושחט בישובים שתחת ממשלת הרב. ששחיטתו אסורה. וכאשר יפה עשו ק"ק הילדיסהיים בהסכמת רבם. להכריז בפומבי להרחיק העם מן המכשול. ולא עוד שאני רואה מעשה כזה כבר היה לעולמים בדורות הקדומים. הלא הוא בתשובת הריב"ש (עיין בו מסימן תצ"ז עד סת"ק) אמנם אינו דומה לגמרי. כי אותו שוחט כבר היה מוחזק שם להגון מימים רבים. ועכ"ז למגדר מלתא אסרו שחיטתו גם קנסוהו בממון (שלא משורת הדין: אלא) לעשות סייג לתורה. וזיכה אותם הריב"ש בכל מה שעשו בזה להחמיר עליו ככל הנראה בעיניהם. עאכ"ו אנן יתמי דיתמי בדור הזה. כ"ש דלא אכשור דרי. שצריך לעשות גדר. שלא להאכיל נבלות לישראל. כאשר המכשלה הזאת ת"י פורצי גדרו של עולם בעו"ה ביחוד הבאים מארץ פולין לעת כזאת שידוע ומפורסם מהפרצה הגדולה הנעשית ע"י שדים מארץ ההיא. עתה מקרוב באו כת ש"ץ הארורה כמ"ש בקרוב מכאן באחד שהי"ל כתב קבלה בידו. ונמצא שהוא מאנשי הכת המשוקצת. מעתה א"צ לשאול ולחקור אם הוא ראוי להיות ש"ץ. כי מאחר שנפסל משו"ב כדין ולאסור שחיטתו. והוא עומד במרדו להכשיל את הרבים. להאכילם דבר האסור בשאט בנפש. הרי הוא רשע ועבריין. שאפילו להתפלל עמו אסור. כי על כן מתירים ביום הסליחה להתפלל עם העבריינים מכלל שבלא היתר פרטי. כמו שנוהגים בעי"כ. אסור אפילו להתפלל עמם. ועם שכבר נקבע בש"ע. שהעבריין כל זמן שלא נתנדה. מצטרף לעשרה. והבאתי בשי"ע ח"א (סע"ט) בע"כ צריך לחלק בין עבריינים דגזרת הקהל במסים. שאינו רוצה לשאת בעול עמהם. זה אינו מנודה אא"כ נדונו בפירוש משא"כ בעבריין מוחזק במדי דאיסורא. ובאפקירותא יתרה לנגד רב ורבים. רשע הוא ודאי אינו נמנה לדבר שבקדושה. אף אם לא נדוהו בפירוש. ומדוע לא ינדוהו. ומי המוחה מלעשות דין במורדים ברב וקהל. וכיון שעומד להתנדות בכל שעה. הרי הוא כמנודה. כדקיי"ל בכל מקום העומד לגדור כגדור דמי. והעומד לבצור כבצור. ושטר העומד לגבות כו'. כך צ"ל בהכרח. ואיך שיהא. לדברי הכל אינו ראוי להיות שליח צבור להוציא רבים י"ח. שהרי אחד מתנאיו הראש וראשון הוא שיהא ביתו ריקן מעבירות. ואין לך כלי אין חפץ בו. לא מחזיק ברכה לישראל. אך מלא עבירות. ממכשיל הרבים ומאכילם בשר הנאסר ברבים. וממרה ע"פ בית דינו. זה דבר פשוט מאד ידוע לכל. באופן שאין תרופה למכתו של זה השוחט עז פנים וקשה עורף. עד שיתירו לו הרב ובית דינו עם פו"מ שהסכימו לפסלו ולאסור שחיטתו. ולדברי התוס' עכ"פ צריך להתנדות. ולנהוג נידוי שלשים יום קודם שיתירו לו זהו הנ"ל דבר ברור. וכתבתי וחתמתי באלטונא. י"א אב תקכט"ל. יעב"ץ.
16