שאילת יעבץ, חלק ב כ״טSheilat Yaavetz, Volume II 29
א׳אלטונא תק"ח לפ"ק.
1
ב׳זהו מה שהשבתי להתו' רא"ל דיין דק"א
2
ג׳אודות לקסין יבשים שאומרין שמושחין אותן בשומן חזיר (ועכשיו אמר אחד שראה שטח אותו ערל המוכרו בחנות. בשומן) דפשיטא להרמ"א בתשובותיו (ססנ"ד) להיתירא.
3
ד׳לכאורה איכא לתמוהי מאי פשיטותיה. ולפום ריהטא איכא לאתויי ראיה עצומה מתלמוד ערוך ומשנה שלמה לאיסורא. דהא היינו טעמא דגבינה של גוים שאסרוה. ולדברי ראב"א מפני שמחליקין פניה בשומן של חזיר. ומסתברא דהך טעמא עדיף. מכל שאר טעמי דאתמרו בה. אע"ג דהשמיטו הר"מ. וכתב הה"מ בטעמו. משום דק"ל יבטל במיעוטו.
4
ה׳דין לאקסין יבשים שאחד אומר שראה את המוכר שסך אותו בשומן
איברא הא ל"ק לגמרי לענ"ד. דכיון דהגבינה נעשית במליחה שאינה נאכלת מחמת מלחה בתחלה. כל זמן שהיא לחה. נחשבת כרותח. ובעיא ששים אליבא דכ"ע. אף למאן דס"ל במליח כרותח דצלי. דסגי ליה בקליפה. מודה במליח דבעי ליה לארחא. דלא סגי ליה בלא ששים. וה"נ הכא עבדי לה כעין מליח לארחא. ואפילו תהוי כמליח גרידא. מיהא איכא למיחש דילמא משתלי ולא שקיל מנה כדי קליפה. להכי אסרוה מדינא. כ"ש אי איתא דבעינן ששים. דזימנין דזוטרא וליכא ששים נגד קליפתה. ותו מאן לימא לן דבחד זימנא עבדי ליה. דילמא טובא עבדי הכי. שמחליקין פניה פעם אחר פעם עד שקולטת ובולעת הרבה. באופן שאין ששים נגד הטיחה שעל פניה אף בגדולה. הרי ברור שיש טעם כעיקר לאיסור זה אליבא דר"א. יותר משאר טעמים שנאמרו בה. אי הכי בדג לאקס נמי ניזול לחומרא. דהיינו הך. אפ"ה נ"ל כחא דהתירא עדיף. דשאני האי דג מלוח. שנראה שאין מושחין אותו אלא אחר שנתייבש (ופורתא עבדי ליה) ואז אינו בולע מדבר לח שאצלו. כדאי' בסצ"א בהג"ה ס"ה. מה גם בטמא תפל. משא"כ בגבינה. שמחליקין פניה בעודה לחה. וכה"ג בולע טהור מליח מדבר צלול (אע"פ שהוא תפל) אפילו בנגיעה בעלמא. כ"ש בטיחה. אלא שעדיין יש מקום להחמיר בדג מלוח לאקס הנ"ל. דנהי דלא בלע. מיהא קליפה ליבעי מה"ט גופיה. דהשתא לא מצטרף כולו לבטל האיסור הטוח על פניו. והרי הוא עומד בפ"ע ואפשר להפרישו. אמנם כאן לא הוחזק האיסור. אלא חששה בעלמא. ואחזוקי איסורא לא מחזקינן. ולא דמי לכבשין שדרכן לתת יין. דהתם דרך כלל הוא כך. והו"ל ודאי. ברם באין ידוע שודאי מערבין. ואיכא ודאי חד דלא מערב. קיי"ל מחבואה אחת מצלת. וה"נ אין הדבר ברור שטחין אותו בשומן. אלא מיעוטא דמיעוטא. ובכחוש ויבש לגמרי (עמ"ש בתשו' על אודות קפע קלוי) ולא סגי דליכא חד דלא עביד. איהו מציל על כולן. ומותר ליקח כל זמן שלא נודע בבירור שעושין כך. וכשנודע שיש בודאי קצתם מערבין. וידועין הן. והשאר לא נודע אם מערבין. נ"ל שא"צ לפרוש מהמסופקין. אם אין דרך כולן בכך. ומותר לקנות אפילו בבתיהם. מיהו אם נודע בודאי שקצתם ואפילו הוא אחד שמערב ודאי. אפילו אם כל השאר אין מערבין ודאי. ואין מכירין מי הוא שאינו מערב. אסור לקנות ממקום קביעותם. לכתחלה. ובדיעבד צריך ליטול ממנו כדי קליפה. אבל מן הפורש. מותר לקנות. אם הרוב ודאי אין מערבין. אע"פ שקצתן ודאי מערבין. ובעל נפש יחוש לדבר. ויטול ממנו כדי קליפה לעולם. זהו הנ"ל יעב"ץ.
איברא הא ל"ק לגמרי לענ"ד. דכיון דהגבינה נעשית במליחה שאינה נאכלת מחמת מלחה בתחלה. כל זמן שהיא לחה. נחשבת כרותח. ובעיא ששים אליבא דכ"ע. אף למאן דס"ל במליח כרותח דצלי. דסגי ליה בקליפה. מודה במליח דבעי ליה לארחא. דלא סגי ליה בלא ששים. וה"נ הכא עבדי לה כעין מליח לארחא. ואפילו תהוי כמליח גרידא. מיהא איכא למיחש דילמא משתלי ולא שקיל מנה כדי קליפה. להכי אסרוה מדינא. כ"ש אי איתא דבעינן ששים. דזימנין דזוטרא וליכא ששים נגד קליפתה. ותו מאן לימא לן דבחד זימנא עבדי ליה. דילמא טובא עבדי הכי. שמחליקין פניה פעם אחר פעם עד שקולטת ובולעת הרבה. באופן שאין ששים נגד הטיחה שעל פניה אף בגדולה. הרי ברור שיש טעם כעיקר לאיסור זה אליבא דר"א. יותר משאר טעמים שנאמרו בה. אי הכי בדג לאקס נמי ניזול לחומרא. דהיינו הך. אפ"ה נ"ל כחא דהתירא עדיף. דשאני האי דג מלוח. שנראה שאין מושחין אותו אלא אחר שנתייבש (ופורתא עבדי ליה) ואז אינו בולע מדבר לח שאצלו. כדאי' בסצ"א בהג"ה ס"ה. מה גם בטמא תפל. משא"כ בגבינה. שמחליקין פניה בעודה לחה. וכה"ג בולע טהור מליח מדבר צלול (אע"פ שהוא תפל) אפילו בנגיעה בעלמא. כ"ש בטיחה. אלא שעדיין יש מקום להחמיר בדג מלוח לאקס הנ"ל. דנהי דלא בלע. מיהא קליפה ליבעי מה"ט גופיה. דהשתא לא מצטרף כולו לבטל האיסור הטוח על פניו. והרי הוא עומד בפ"ע ואפשר להפרישו. אמנם כאן לא הוחזק האיסור. אלא חששה בעלמא. ואחזוקי איסורא לא מחזקינן. ולא דמי לכבשין שדרכן לתת יין. דהתם דרך כלל הוא כך. והו"ל ודאי. ברם באין ידוע שודאי מערבין. ואיכא ודאי חד דלא מערב. קיי"ל מחבואה אחת מצלת. וה"נ אין הדבר ברור שטחין אותו בשומן. אלא מיעוטא דמיעוטא. ובכחוש ויבש לגמרי (עמ"ש בתשו' על אודות קפע קלוי) ולא סגי דליכא חד דלא עביד. איהו מציל על כולן. ומותר ליקח כל זמן שלא נודע בבירור שעושין כך. וכשנודע שיש בודאי קצתם מערבין. וידועין הן. והשאר לא נודע אם מערבין. נ"ל שא"צ לפרוש מהמסופקין. אם אין דרך כולן בכך. ומותר לקנות אפילו בבתיהם. מיהו אם נודע בודאי שקצתם ואפילו הוא אחד שמערב ודאי. אפילו אם כל השאר אין מערבין ודאי. ואין מכירין מי הוא שאינו מערב. אסור לקנות ממקום קביעותם. לכתחלה. ובדיעבד צריך ליטול ממנו כדי קליפה. אבל מן הפורש. מותר לקנות. אם הרוב ודאי אין מערבין. אע"פ שקצתן ודאי מערבין. ובעל נפש יחוש לדבר. ויטול ממנו כדי קליפה לעולם. זהו הנ"ל יעב"ץ.
5