שאילת יעבץ, חלק ב ד׳Sheilat Yaavetz, Volume II 4
א׳יום ג' ח"י סיון תקכ"ב לפ"ק ק"ה
1
ב׳כתם אופיר והון יקר. נותן טעם לשבח כעיקר. הרים בהלכה עוקר. אהו' מחותני. עמוד הימיני. הרב הגאון הגדול מופת הדור הוא לכל חסידיו נ"י פ"ה כבוד שם תפארתו מוהר"ר יעקב נר"ו יאיר לעדי עד. א"ס יא"ק.
2
ג׳יען פסקא דא לא בריר לי. ובעי הלנת דין מתון מתון. לכן אחרתי מלהשיב לכבודו הרמה. כי בטוח אני בחסדו שידין אותי לכף זכות. ואמרתי להודיע שמעשה שהיה כך היה. אחר שנפטר אפוטרופוס. מצאו בעזבונו בעו"ה שלא הוריש לבניו מאומה. גם בלתי אפשר לשלם לבע"ח וליתומים מה שהיה אפוטרופוס. ואפשר שלא יגיע עד פלגא. והכל עדיין מונח בתו' שלישית. והספיקא היא אם יחלקו העזבון הנ"ל שוה בשוה יתומים ובע"ח הנ"ל. והפחת יחשב לכל מאה בשוה. או שיש עודף לאחד על חבירו. והנה מצינו בפ' איזהו נשך דף ע' דזוזי דיתמי מותר להלותם קרוב לשכר ורחוק מהפסד. וזה לכל אדם אסור. ואפוטרופוס הנ"ל נתן כתב על כל מה שקיבל לידו וקיום וקבל בכל חומרות אפוטרופס. והנה אם דעת הרמב"ם לפטור אפוטרופוס מפשיעה. לית הילכתא כוותיה. ואם בגניבה ואבידה פטור לכ"ע כמבואר בטור ח"מ סי' ר"ץ וכן הוקבע בש"ע. והנה עינינו רואין דבהלואה חייב בגניבה ואבידה. ואפוטרופוס פטור מגניבה ואבידה. וע"כ צ"ל משום דהוי שומר פקדון. וכן המעיין בש"ת רמ"א סי' ך"ז יראה שמדמה דין אפוטרופוס לפקדון. וא"ת סוף סוף הורע כח אפוטרופוס יתומים מבע"ח שפטור מגניבה ואבידה. ופשיעה לדעת הרמב"ם. אבל בזה מצינו יפה כח יתומים שדינם כאלו נמסרו ליד אפוטרופוס בתו' פקדון ואין בע"ח יכול לגבות מפקדון. ואין לומר שכל זה הוא דווקא אם הפקדון הוא בעין מטלטלין או חפץ. או שבררו שזה בא מחמת פקדון. אבל אם אין בידם לברר די שיחלקו בשוה. איברא מבואר בש"ע ח"מ סי' ק"י ס"ק ז' קטנים שהודה אביהם בכ"י על המטלטלין שבידו מעסק פלוני כו' ע"ש. כתב בסמ"ע קטנים שהודה מורישם כבר נתבאר דכל עסק ופקדון ברשותייהו דמרי קאי כו'. א"כ עכשיו כיון שסך שבידו לא בא בידו בתורת הלואה א"כ ברשות מרייהו קאי. ועכשיו העזבון מה שנשאר כאלו ברשות יתומים קאי היינו כערך שקבל לידו. ומי שבא לגבות בא להוציא מרשותם. ועל כל מנה ומנה יכולין לומר זהו זוזי דיתמי. ואין לומר הלא הבע"ח יכולין לומר שלך נאבד או נגנב. או שמא פשע לדעת הרמב"ם. והלך הכל לטמיון. זה ליתא לומר שמא פשע. מחזיקי אינשי ברשיעי שיפשע בזוזי דיתמי לא מחזקינן וגם הרמב"ם מודה בזה. רק הוא חלוק אם ידעינן בוודאי שפשע. גם לומר שמא נגנבו או נאבדו. הלא לא שמענו קול גניבה ואבידה בעיר. א"כ מה"ת יוגרע כחם. רק שהיה לו היזק במשא ומתן. ומה"ת להפקיע כח יתומים לפ"ד הסמ"ע הנ"ל דאמרינן שעומד ברשות יתומים. לכן אין בידי להכריע ובפרט שהממון הנ"ל שום א' מהם אין מוחזק בו לומר קים לי כהאי. ואי לא מסתפינא מעון גזל כי לא נחתם ג"ד כ"א על הגזל הייתי אומר שככה יתנהגו היינו לחשוב הפחת כמה יגיע על היתומים. וחצי פחת ישולם מהבע"ח כסומכוס ממון המוטל בספק חולקין. אבל חלילה לי לעשות מעשה עד שיסכים עמי כבודו הרמה. כ"ד רב קטינא הדש"ת בלב ונפש תמים כל הימי' הנפטר מחברו באהבה רבה ואהבת עולם לנצח הטרוד על התורה ועבודת ה' המצפה לתשובתו ומוכן לשרתו בקודש לו ולזרעו זרע קודש כל הימים. הק' צבי הירש הלוי החונה פה ק"ק קאפנהאגין יע"א. ולכל המסתופפים בצילו שלום:
3
ד׳תשובה
4
ה׳ש"ר לאהו' כו':
5
ו׳גי"ה מן ח"י הנ"ל ק' בכניסת ש"ק. והנה ראיתי שטרח רום מעלתו לכפול הדברים הנזכרים כבר בכתבו הראשון. ולא היה מהצורך רק לבאר. אם נמצא בעזבון האפוטרופוס דבר מסוים משל הממנה אותו לאפוטרופוס. אשר נקרא שמו עליו בבירור. כי לכך בלבד הייתי צריך. לסלק כל ספק בענין שאלתו. וכבר גליתי דעתי בזה. שאם ימצא דבר בעין. מטלטלין וחפצים או שטרות שנכתבו על שם הנפטר או ע"ש יתומיו. שנמסרו ליד האפטרופוס. אזי ודאי אין לשאר בע"ח חלק בזה כלל. אך אם אי אפשר לברר שיהא בעזבון הנ"ל שום עסק מיוחד ליורשים. של אותו שמנהו אפוטרופוס. פשיטא לי טובא. לא מיבעיא דלא עדיפי הנהו יתמי מבע"ח. אלא ודאי גריעי מנייהו.
6
ז׳בטוב דעת השואל בדמיונו הכוזב]. מ"ש בתשו' רמ"א ל"ד לגמרי לנ"ד
ומה שנשתרש בדמיונו. לתת לעזבון הנ"ל דין פקדון. שיהא כולו בחזקת יתמי המפקיד. במ"כ אין טעם ברצון. ותשו' רמ"א נתן לו מקור לטעות. איברא ל"ד כאוכלא לדנא. דהתם סתמו כפירושו. שהיה הממון הנמסר ביד האפטרופוס בעין. ואכל ממנו וכלה קצתו. ובאו היורשים לגבות ממנו (או מחברו) ולא על מנת לחוב לאחרים. הרי כאן שלש בחינות. המבדילות אותו ענין מנ"ד. ורמ"א לא נחית להכי. אלא לפי שטת השואלים והנחתם. השיב. שהם עשאוהו כשומר פקדון ששלח בו יד. ולמגבי מניה דידיה. ולא איירי במקום שחב לאחרים. כי הכא. ודפשיטא ליה למר. דלית הלכתא כמאן דפטר לאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים מפשיעה. יעיין רק בשו"ת ששון (סנ"ב) וכה"ג טובא. וימצא דמצי למימר קים לי כמאן דס"ל הכי. והיינו דאפילו האפטרופוס עצמו מצי למפטר נפשיה בטענה זו. כ"ש הכא דנכסי בחזקת יתמי האפוטרופוס. דאנן טענינן ליתמי דידיה למפטרינהו. נמצא יתמי האיש שמנהו לאפוטרופוס. מסתלקין לגמרי. אך מה שחדש מע"ל בזה להביא מסק"י. לזה נתכוונתי בראשונה. וזהו מה שרציתי לידע. אם יש בירור כזה. ועל זה רמזתי בכתבי הקודם ביחוד בלשון וכל מאי דאתי מחמתייהו וק"ל. אע"פ שיש לי מקום עיון בזה בספרי. אכמ"ל. כי לקצר אני צריך. מפני כמה טעמים וכמש"ל בשכבר. ומאחר שמע"ל מציע לפנינו. שאין כאן דבר מבורר. לא ידעתי מה יועילו לו דברי סמ"ע בכאן. וכל מה שהוסיף בו טעם ותבלין. חכי לא יבין הוות במלין ע"ג מלין. והא חזינן ודאי. דפשע האי אפוטרופוס ולא נהג בזוזי דיתמי כדאמור רבנן. למבדק גברא דאית ליה דהבא פריכא. ולא כרצון הפוסקים. וכבר הראיתי מקום לתשו' מהרי"ק. דדן כה"ג לפשיעה. ממילא מסתיינהו להנך יתמי למהוי כבע"ח (כי ליכא מערער) וכמש"ל בקודם. זוהי דעתי דעת תורה ודעת נוטה. ואם שגיתי אתי תלין. ועל מע"ל בדבר המשפט להוציאו לאורה לא עלי המשא לא אתן מקום ללין. יותר מזה אין הזמן מסכים עמדי להרחיב פה (עם שהיה מקום להאריך כהנה וכהנה) בשפת יתר. ודל"נ. כד"ש וטובתו כ"ה הטרוד יעבץ ס"ט. בנחץ מופלג:
ומה שנשתרש בדמיונו. לתת לעזבון הנ"ל דין פקדון. שיהא כולו בחזקת יתמי המפקיד. במ"כ אין טעם ברצון. ותשו' רמ"א נתן לו מקור לטעות. איברא ל"ד כאוכלא לדנא. דהתם סתמו כפירושו. שהיה הממון הנמסר ביד האפטרופוס בעין. ואכל ממנו וכלה קצתו. ובאו היורשים לגבות ממנו (או מחברו) ולא על מנת לחוב לאחרים. הרי כאן שלש בחינות. המבדילות אותו ענין מנ"ד. ורמ"א לא נחית להכי. אלא לפי שטת השואלים והנחתם. השיב. שהם עשאוהו כשומר פקדון ששלח בו יד. ולמגבי מניה דידיה. ולא איירי במקום שחב לאחרים. כי הכא. ודפשיטא ליה למר. דלית הלכתא כמאן דפטר לאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים מפשיעה. יעיין רק בשו"ת ששון (סנ"ב) וכה"ג טובא. וימצא דמצי למימר קים לי כמאן דס"ל הכי. והיינו דאפילו האפטרופוס עצמו מצי למפטר נפשיה בטענה זו. כ"ש הכא דנכסי בחזקת יתמי האפוטרופוס. דאנן טענינן ליתמי דידיה למפטרינהו. נמצא יתמי האיש שמנהו לאפוטרופוס. מסתלקין לגמרי. אך מה שחדש מע"ל בזה להביא מסק"י. לזה נתכוונתי בראשונה. וזהו מה שרציתי לידע. אם יש בירור כזה. ועל זה רמזתי בכתבי הקודם ביחוד בלשון וכל מאי דאתי מחמתייהו וק"ל. אע"פ שיש לי מקום עיון בזה בספרי. אכמ"ל. כי לקצר אני צריך. מפני כמה טעמים וכמש"ל בשכבר. ומאחר שמע"ל מציע לפנינו. שאין כאן דבר מבורר. לא ידעתי מה יועילו לו דברי סמ"ע בכאן. וכל מה שהוסיף בו טעם ותבלין. חכי לא יבין הוות במלין ע"ג מלין. והא חזינן ודאי. דפשע האי אפוטרופוס ולא נהג בזוזי דיתמי כדאמור רבנן. למבדק גברא דאית ליה דהבא פריכא. ולא כרצון הפוסקים. וכבר הראיתי מקום לתשו' מהרי"ק. דדן כה"ג לפשיעה. ממילא מסתיינהו להנך יתמי למהוי כבע"ח (כי ליכא מערער) וכמש"ל בקודם. זוהי דעתי דעת תורה ודעת נוטה. ואם שגיתי אתי תלין. ועל מע"ל בדבר המשפט להוציאו לאורה לא עלי המשא לא אתן מקום ללין. יותר מזה אין הזמן מסכים עמדי להרחיב פה (עם שהיה מקום להאריך כהנה וכהנה) בשפת יתר. ודל"נ. כד"ש וטובתו כ"ה הטרוד יעבץ ס"ט. בנחץ מופלג:
7