שאילת יעבץ, חלק ב נ״גSheilat Yaavetz, Volume II 53
א׳פארחין במעקל בורג מ"ד למב"י תקכ"ה לפ"ק.
1
ב׳מבלעדי אלקים את שלומו יענה. בטוב מענה. בכל עת ועונה. ה"ה כבוד אהו' אמ"ו הרב המאה"ג הגאון האמתי סיני ועוקר הרים דמטמרין ליה גליין חד חד בדרא רבן של כל בני הגולה נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר יעקב נר"ו יאיר לעולמים עד ביאת הכהן לאורים ותומים. אב"ד ור"מ דק"ק עמדין והמדינה יע"א.
2
ג׳כתבו הטהור והבהיר מן י"א ניסן העבר קבלתי בשני של פסח העבר לנכון. וכבר היה מהראוי להשיב לכבוד אמ"ו נר"ו בתשובת הגדר שגדר בעדי במגן וצנה ע"י אגרת כתבי הקודש שלו. אשר כל רואה אותם. נמוג לא קם עוד רוח באיש מהאנשים הידועים לאמ"ו להרע לי. אשר על זה הדין היה נותן לתת מיד ברכות הודאה לאמ"ו נר"ו בתשואת חן חן. רק מגדול השבר והיגון ואנחה שאירע לי מצד אחר ע"י הרפתקאות דעדו עלי מהני רשיעי הם אנשי ביטצא ימ"ש ותר"ו אשר נצטוו מהאנשים בני בלי תורה הנ"ל דהיינו מפיהם ולא מפי כתבם. שיראו להוציא ממני בתחבולות התשובות שהגיעני מאמ"ו נר"ו ומש"ב הגאב"ד דק"ק אשכנזים שבאמשטרדם יע"א. וכמו כן מהתשובות שהגיעני משאר גאוני ארץ ויהי היום מיד לאחר פסח הנ"ל נסעתי לשווערין להאב"ד דשם. כדי לראות אם יקים את דברו מה שהבטיח לבנו הק' ר' מיכל מאלטונא. ע"י המליצה של אמ"ו להביאני אל מקום טובה ורווחה יותר מהראשון. וביני לביני שברו רשעים הנ"ל המסגרת מהתיבה שלי ופתחו אותה כסבורים שימצאו בה התשובה הנ"ל. ואני לקחתי אותם עמי לשווערין כדי להראותן להאב"ד דשם וכמו כן להק' פ"ו כ' נטע דשם. שלא כוונו הדיינים יפה לדינא בשתי השאלות שכתבתי לאמ"ו נר"ו. וגם בשאלת האשה שטבלה קודם זמנה פסקו שאינה צריכה להמתין ו' עונות. ולא מצאו בהתיבה כ"א שאר כתבים. ובתוכם נמצאו התרות מה שהיה לי מכמה גאוני ארץ שנתנו לי הורמנא להורות ולדון באשר שתהו על קנקני כו'. והיטב חרה לרשעים הנ"ל על שלא נתמלא רצונם. ולקחו שאר הכתבים עם ההתרות הנ"ל ושרפו אותם. והיה הדבר קשה לי עד מאד וחרה לי עד מות בבואי לביתי על שהקרני מקרה בלתי טהור כזה מהרשעים הללו. ומחמת גודל הצער הנ"ל משכתי את ידי מלכתוב תשובה לאמ"ו נר"ו. אמנם אח"כ נחמתי ואמרתי בלבי מה לך לצער א"ע למגן. הלא תציע את דבריך בפלפול ובסברא דרך מו"מ של הלכה לפני גאוני ארץ ובקש מהם לתהות על קנקניך. ואם ייטיבו דבריך בעיניהם בודאי יצדיקו את הצדיק דמעקרא וילבישוך אצטלא דמלתא וסודרא דרבנן להורות ולדון כמקדם. ועל עתה באתי לברך ברכת הדיוט כמוני ברכת הודאה הפותחת בברוך. ברוך אמ"ו לאלהי השמים אשר פנה לדברי ברי' שפלה שכמוני להטיב עמי. בלא יודעו ומכיר אותי קאמינא. בודאי משמיא הוא דקא מסייעי לאמ"ו לעמוד לימין אביון וגר בארץ נכריה. להצילני משופטי נפשי שלא כדין וכדת. וכמאמר הכתוב לב מלכים אין חקר מאן מלכי רבנן. וחי ה' אשר פדה נפשי מכל צרה. שאלולי שיד אמ"ו היתה באמצע בדבר זה לעמוד לימין צדקי. אשר ראו כל זה בעין ובחוש. כבר היו מוציאים חרבם מתערה נגדי לרדוף אותי בכל מיני רדיפות. ע"פ הכח שיש להם מהדוכס יר"ה. וגם זכות אבותי הקדושים אשר בארץ המה גאונים מפורסמים עמדה לי וכו'. ומי יתן לי אבר כיונה לעוף בחצרות קדשו לנשק רגליו ולהתאבק בעפרו. והנני הנני מוכן ומזומן בכל עת לשרת לאמ"ו בכל אשר יצוה עלי חסדו ולקבל עלי גזירתו. ולהחזיק לאמ"ו טובה וחנות עבור זה כל ימי חיי. ומה שכתב אמ"ו וכו'. ובין דא לדא אבקש מכבוד אמ"ו נר"ו להשגיח עלי בעינא פקיחא דיליה. באם יודע למ"ו מאיזה מעמד הגון שיהיה לפני עכ"פ על זמן הבעל אי"ה. למחול עכ"ת באלף מחילות ולהזכירני בזכרון טוב כי עוד חזון למועד.
3
ד׳זאת ועוד אחרת אני מבקש מאמ"ו לקבל עוד הפעם שאלה אחת מה שנשאלתי לענין מקוה אחת בחורף העבר. ומה שהוריתי בה ולמחול עכ"ת א"פ לעיין בה. ואם גם בזה יאותו דברי לפני אמ"ו. ילמד אמ"ו סתום מן המפורש שלמדתי ת"ל פוסקים. כי הרבה גדולים שמשתי ת"ל מנעורי ולא משתי מאהל של תורה שלהם. כי כבר כוונתי ת"ל בג' שאלות לדעת אמ"ו הרחבה והצלולה (הפריז על המדה) ולדעת שאר גאוני ארץ. וזו שאלה הרביעית. ובתלתא זמנא בודאי הוי חזקה אליבא דכ"ע. ואז אבקש והריני מתנפל ומתחנן לפני כבוד אמ"ו לכבדני בסודרא דרבנן ובסמיכה והורמנא להורות איסור והיתר ולדון כמקדם. כי נשארתי ערטילאי מכל כתבי הקודש שהיה לי מכמה גאוני ארץ הם ההתרות הנזמע"ל ובלתי ספק שע"י ההסכמה מאמ"ו נר"ו. יתהווה לי טובה מהק' דשווערין הנ"ל וכו'.
4
ה׳וענין השאלה הוא כך שהנשים היו להם מקוה מלאה רפש וטיט. ולפעמים היה בה מים הרבה: ולפעמים לא נמצא בה כלום. והמקוה הנ"ל היתה עומדת בחצרו של ערל א' והיה מקבל שכר מהטובלים בה. והמקוה היתה תמיד בלתי מסוגרת. ואני לא ידעתי מזה כלום. ובקשו הנשים מהערל הנ"ל לסתור מקוה הישנה. ולבנות להם מקוה חדשה. גם בקשו ממנו שלא יחפור עמוק. כדי שלא יבואו מים הרבה. ולא יוכלו לחמם את המקוה במים חמין. ונעשה מצותן וכבר טבלו בה זה זמן רב. והמקוה השניה היתה ג"כ בלתי מסוגרת כמו הראשונה. ואני לא ידעתי מזה כלום. ונתפרסם הדבר לפני. והלכתי למדוד אותה אם יש בה אמה על אמה על רום ג'. כדי שלא יכשלו באיסור נדה. ולא מצאתי בה כי אם י"ט סאה בצמצום. ואסרתי להם לטבול בזאת המקוה. ובקשו ממני להתיר להם ע"י המשכה ע"ג קרקע. והשבתי להם שכל זמן שאין בה רוב דהיינו ך"א סאה אינו ניתר בהמשכה כמבואר בי"ד סימן ר"א. שנית שגם המקוה השניה היתה עומדת בחצירו של ערל ובלתי מסוגרת ולמיחש מיהו בעי שמא מעט המים שהיה בה. היו שאובים שמילא הערל בכתף ושפך לתוכה. ואז הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. כיון שלא מצאתי בה אפי' רוב. כמבואר בי"ד סימן הנ"ל סעיף ג' בהג"ה. וכמ"ש הש"ך שם ס"ק נ"ז בשם האגודה. ובפרט שמעט המים שהיה בה היו עכורים וסרוחים. וחיישינן אפילו לחליפין. כי הערל ירא לנפשו שלא יפסיד שכרו. כי כך התנו ביניהם שהערל מחויב להשתדל שיהיה בה מים לרוב בכל עת שתצטרך אשה לטבול בה. ובאם לאו. יפסיד שכרו. ובודאי אין להאמין להעכו"ם ע"ז אפילו במקוה שלם. כמבואר בי"ד סימן הנ"ל סעיף ד' בהג"ה ובט"ז שם סעיף קטן ה' ובש"ך שם ס' קי"ז. ואף שרמ"א שם סעיף מ"ם בהג"ה מביא דעת המתירין דאין שאיבה פוסל במעין. מי יודע אם המים שבה הם מי מעין כיון שהמקוה היתה תמיד פתוחה וכנ"ל וכדאי' בטור סי' ר"א. ופי' מהר"י מטראני דבריו בתשובה. וז"ל ודברי הטור כשהמקוה ביד עכו"ם לגמרי דיש לחוש אם יחסר ימלא בכתף. וגם שיחליף את המים אם יסרחו וימלא את המקוה בתחלה בכתף שהרי כתב הרא"ש דודאי יעשה מה שיוכל כדי שלא יפסיד שכרו עכ"ל. וגם מתשובת הרשב"א נראה דהיכא שהמקוה ביד עכו"ם חיישינן שמא מילא כל המקוה בתחלה בכתף. שכתב וז"ל ויש שחוששין לאסור שמא יחליף העכו"ם מים אלו במים שאובים שלא יסרחו המים ולא ירצו הנשים לטבול. תשובה אין לחוש לטענת הפוסל בשאוב כולה דנראה דכשר מן התורה וגם אנו בעירנו יש לנו כיוצא בו אלא שהיהודית שוכרת אותה לשנה ובזה נסתלק טענת החושש שמא יחלפוהו העכו"ם כדי שלא יסרחו מימיו והיינו כיון שנשכרת לשנה ליהודית אין לעכו"ם שום הנאה בחליפין מימיו עכ"ל. הרי לפנינו דהרשב"א נמי מיחש חייש לשמא העכו"ם שאב כולה אלא דהתיר משום דס"ל כולה שאוב לאו דאורייתא. וגם בנדון של הרשב"א היה המקוה מושכרת ליהודית. משא"כ אנן קיי"ל כולו שאוב פסול מן התורה כמ"ש הרמ"א סעיף ג' בהג"ה. וגם בנדון דידן שאין המקוה מושכרת ליהודית ואיכא הנאה לעכו"ם בחליפין ודאי לכ"ע פסולה. והשתא דזכינו לדין דחיישינן שמא העכו"ם החליף ומילא כל המקוה בכתף. תו לא שייך לחלק כלל בין מעין למי גשמים. כי זה ידוע ושכיח אם דולה אפילו מן מעין כל המים. לפעמים אין המים חוזרים ונובעים מיד רק אחר יום או יומים ולפעמים אחר חדש ימים. וא"כ חיישינן שמא באותו יום שטבלה אשה בה קודם הטבילה יום אחד או יומים. דלה העכו"ם והוציא כל המים עד בלי השאיר בתוכה כלום והגידין הנובעים היו נפסקים מלהחזיר ולנבוע בעת הטבילה ולא היה שם מעין כלל שיהא השאובים מחוברים לו ונמצא אפילו היו המים שבמקוה מי מעין אפ"ה פסולה ולפ"ז אפילו אם היה נמצא בה בתחלה ך"א סאין אפ"ה אסור להמשיך הים לתוכה ולטבול בה כי חיישינן לכולה שאוב ובכה"ג ודאי דלא מהני המשכה לכל הפוסקים. ותו דדעת המקילין דאין שאיבה פוסל במעין הוא רק בדיעבד ובטורח גדול. ופי' הש"ך שם ס"ק פ"ז הטעם בשם מהרי"ק והעט"ז להיתר משום דיחוי טבילה. ובנ"ד ליכא שום דיחוי כלל. כי יש כאן נהרות לרוב שיכולות לטבול בהן בזמנו. ומכל הטעמים הנ"ל אמרתי להוריק כל המים שבמקוה ולשפוך לחוץ ולפקוק נקבי הנביעה. ואח"כ לנעול את המקוה במסגרת והמפתח יהיה ביד ישראל עד שיבאו מים מעצמן ואח"כ למדוד כמ"ש הש"ך שם ס"ק וי"ו וביני לביני חלילה להם לטבול בזאת המקוה. וכל אשה הטובלת במקוה כזו בספק נדה עומדת. אך אם א"א לפקוק נקבי הנביעה בקל אזי ישאבו אותה אף שעדיין ישאר שם מים מעוטי דמעוטי בזה יש לסמוך על הרמ"א שם סעיף מ' בהגה לסמוך אפוסקים דאין שאיבה פוסל במעין. והנה קם עלי אחד מהמורים ורצה להתיר בפשיטות מטעמו ולא ממשו דאיסור שאובים לרוב הדעות שבפוסקים הם דרבנן ור"ל והוי ספיקא דרבנן ולקולא. ואני לא מצאתי בה רוב והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכנ"ל. ועיקר טעמו של המתיר טעם שאינו כעיקר הוא שלא להוציא לעז על טבילות הראשונות. ותמיהני אם נוכל להתיר ספק איסור דאורייתא להבא בשביל הוצאות לעז מעבר. כי לפענ"ד נראה כמ"ש. וכמדומה שרצה לדמות דין דהמקוה לדין הנזכר בי"ד סימן קצ"ח סעיף ד' בהגה יע"ש אמ"ו בט"ז ס"ק ך"א. אמנם לא דמי כי אוכלא לדנא ולא קרב זה אל זה גם הש"ך שם ס"ק ך"ה מצריך טבילה שנית ומסיק דאין להקל רק היכא דלא אפשר מטעם שעברה הלילה ובנ"ד אפשר ואפשר. גלל כן אבקש מכבוד אמ"ו נר"ו עוד הפעם למחול עכ"ת א"פ. ולעיין בדבר זה עם מי הצדק והישר ועלי לקבל גזירתו שלא לנטות מדבריו הקדושים ימין ושמאל. ואם גם בזאת יאותו דברי לפני אמ"ו. במטותא במחילת כבודו הרמה להשיב אלי דבריו הקדושים בתורה שבכתב מה שיעלה מצודתו בזה ואם כוונתי לדעת גדול הדור שכמותו יב"י גם בזה. אזי אבקש והנני משתטח לפני רגלי אמ"ו לשלוח לי התרה והורמנא שיהא מותר לי להורות ולדון כמקדם וכנמע"ל ויהיה לי לכבוד גדול ולגדולה אני מתוקן עי"ז. והשונאים יראו ויבושו ויתהפכו כשולי קדירה ומחמת שבטוח אני בכבוד אמ"ו ובמזגו הטוב שירכין לי ראשו הטהור למלאות שאלתי בדבר זה גלל כן אקצר ודי בזה לחכם חמודות כדניאל. מחזיק אמונת ישראל: חכם עדיף מנביא וחוזה. מחזה שדי יחזה. הכ"ד עבדו ותלמידו מחוי קידה והשתחויה בפישוט ידים ורגלים א"נ לנצח וידיד נפשו הדש"ת הק' יהושע במו' אהרן ליפשיץ ז"ל ה"ה מאפטא ולע"ע פה פארחין במעקיל בורג. הוכפל בקשתי. מאמ"ו למלאות שאלתי עוד הפעם ולפרוש עלי כפו בהתרה. ועלי לשרת לאמ"ו בכל מאמצי כחי והנני עומד ומצפה על תשובת מ"ו עי"מ כעטלף לאורה.
5
ו׳תשובה
6
ז׳אודות ש"ח הלזו. טב הורה. שסמך ע"ד המחמירים לפסול שאיבה במעיין. אע"פ שיש לפקפק בה. כי גם לדעת הסוברים כך. מ"מ גם הם מורים להקל בשעת הדחק ובמקום דיחוי מצוה. ומ"ש כ"ת שאין כאן דיחוי שיכולות לטבול בנהרות. נ"ל שלא הרויח בזה כלום. שהרי יותר מצאה הקפידא מקום להחמיר בטבילת נהרות. משום שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין. ואז אינן מטהרין אלא באשבורן. וחומרא זו יש לה עיקר יותר בתלמוד (עספ"ח בספרי שי"ע ח"א) מחומרא דחששת שאובין במעיין. מ"מ אני מסכים הולך בזה עם מכ"ת. מחמת שכבר העירנו מהרי"ט ז"ל. שאין כל מי חפירות נדונין כבארות. וחוששני להם ממי תמציות שלא פסקו. שאין להם דין מעין לטהר בכל שהו. ויש לי דברים בגו. אך אין לי להאריך כעת מאפס פנאי. יעב"ץ.
7
ח׳וכגון דא צריכנא לאודועי באתרא דלא ידעין. כי נעתרתי להשואל. גם בזה לתת לו רשות לחצאין והורמנא. יורה ידין כמקדמת דנא. דהיינו שבכל מה שאינו ברור לו כשמש. ישאל ולא יסמוך על דעתו. כאשר עשה עד הנה. כי ראיתי שיש בו דעת לשאול ובקי בגלילת הספרים. כנראה מאגרותיו הנ"ל. כי על כן הצגתים פה לארכן ולרחבן (אע"פ שלא כיון לדעתי בהחלט אף בראשונה. וביחוד בשניה. כמעט שנכשל בהתר איסור כרת. כנראה מתשובתי אליו. ואעפ"כ הפריז על המדה להתפאר במה שאין בו. ולא ראה חובה לעצמו) כדי לידע אמאי קסמיכנא. וכן עשיתי עמו בטובה להביאו למקום יפה וחשוב וטוב ממה שהי"ל במע"ב בראשונה. בלי שום שכר ההטבה. עם שלא היה כפוי טובה והראה רצונו שחפץ לעטרני בזהובים ולא אביתי לקבל שום שכר ומתנה מדררא דממונא. כמנהג הרבנים המוכסנים שאין להם קצבה הללו שבמדינה. וכן היה נוהג כפי סדרי והטלתי עליו בהתרה דהוראה לדינא. לא עזב מלשאול את פי תדיר בכל דבר הוראה שבאה לפניו כמש"ל בס"ד גם קבלתי עלי עולו במסה ומריבה וגרם לי טרחא גדולה רבה ועצומה מאגרותיו דבר שבוע בשבוע ממש לא הניח לי בשינה. כל ימי היותו בעח"ג. ומאחר שנעתק משם והלאה. מעתה. אין עוד אחריותו עלי ולא ניחא לי לקבולי עלי אחריות דאחרינא.
8