שאילת יעבץ, חלק ב ו׳Sheilat Yaavetz, Volume II 6
א׳שוב כתב אלי השואל בזה"ל.
1
ב׳הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני מ"ו נא אל יחר אפו ואדברה אך הפעם. הנה כבוד מ"ו כ' פעמים רבות שלדעתו דעת תה"ד היכא דארגישה אף דודאי לא יצא ממנה דבר טמאה דאורייתא. וע"ז הרבה מ"ו להפלא פלאי פלאים בנה דיק ושפך סוללה להרוס דברי תה"ד. והנה אבי אבי רכב ישראל וכי יחשוד כך לאורן של ישראל בעל תה"ד לטעות בזה ולומר דכיון דמרגישה אף דודאי לא יצא ממנה דבר דתהי' טמאה דאורייתא מלבד דכל הסוגיא מתנגד וכמ"ש מ"ו בקושי' דנמצא על שלה גם בכל קושי' הגמרא שם קשה דה"ל להקשות אי דארגישה למה לי דם כלל כו'. גם מן הכתוב היה קשה ביותר כיון דלשמואל אינה טמאה עד דארגישה ולדתה"ד כיון דארגישה אף בלא דם טמאה. א"כ למה תלה התורה טומאה בדם כלל והרגשה רמזה ברמז בבשרה וכבר נלמד למודי' אחרים כידוע. הי' להתורה לאסור הרגשה. אכן האמת הברור דדעת תה"ד דהרגשה סברא דאורייתא היא היינו דאמרינן כיון דארגישה ודאי יצא דבר ממנה. וזה מוכח שפיר מקושי' הגמ' כמ"ש במכתבי הראשון אין מהצורך לכפול. וא"כ ודאי אם בדקה תיכף ומצאה ממראות טהורי' דטהורה. דהרגשה מדם טהור היה דאתי נמי ממקור כדמוכח בגמרא בכמה מקומות וכמ"ש תה"ד להדי'. אבל אם בדקה ולא מצאה כלום. בהא קאמר תה"ד דטמאה מספק משום דסברא דאורייתא דודאי יצא ממנה דם ונפל לארץ ואולי ממראות הטמאות היה וטמאה מספק. ולפ"ז אין מקום לקושי' מ"ו אדרבא דוק לאידך גיסא כו'. אפילו לא נמצא לגמרי נמי טמאה היא ודאי לא ספק כו'. וגם קושי' ב' דאין זה נדון כלל למ"ש שמואל גבי וסתות דהתם אף דבדקה ומצאה טהורה דהיינו שהרגישה ובדקה ומצאה ממראות טהורות דאז אינה טמאה מכח ההרגשה. אעפי"כ טמאה מחזקה ארח בזמנו בא והי' ג"כ דם טמא ונאבד. ובער אנכי ולא אדע דעת מ"ו אוהב לטעון ושונא לפרוק ותירוצו של מ"ו עולה ג"כ לתה"ד דבוסתות אמרינן מסתמא ארגשה.
2
ג׳ומ"ש מ"ו וכמו שכבר דחה הב"י לדתה"ד הלזו. יגעתי ולא מצאתי. ואם כוונתו למ"ש הב"י בסימן זה ונ"ל שחומרות יתירות הן כו'. לענ "ד זה לא קאי כלל אדין דהרגשה שהובא בכאן בדברי תה"ד דרך אגב וראי' ברורה בסי' ק"צ מביא הב"י דברי תה"ד בדין דהרגשה ולא כ' עליו מידי. וידעתי את רבוני אוהב האמת ומקרבו ומקבלו ממי שאמרו ע"כ שמתי פני כחלמיש ומסברת אמת לא אמוש כי דברי תה"ד מורין באצבע שאין כונתו לומר דבההרגשה לחוד טמאה דאורייתא אף דודאי לא יצא ממנה שום דם. רק דסברת תה"ד דמן התורה אמרינן כיון דארגישה יצא ממנה ודאי שום דם או ממראות טהורות או ממראות טמאות ובנאבד טמאה מספק. ומ"ש מ"ו ליישב קושייתו על הגמ' דמשני אימר הרגשת שמש הם דברי אלהים חיים ואין צריכין חזוק מדל רפה ידי' כמוני בדעת עני. אך להודיעו כי ת"ל עמדתי על קושי' זו אעתיק לו מה שחסרתי במכתבי הראשון איזה תיבות. אחר שכתבתי שפיר הקשה הגמ' קרבן נמי לייתי נשמט ממכתבי ששלחתי למ"ו ומשני הגמ' כיון דמצאה הדם לאחר זמן אין הוכחה כל כך לומר דהרגשה דדם הוי ודוק. עכ"ל. וכוונתי דדלמא הרגשת שמש הוי ודם בלא הרגשה בא. משא"כ אם באותו יום מצאה הדם אמרינן ודאי אותה הרגשה מ' דם היה כיון דמצאה הדם תיכף לאחר הרגשה והתורה כך אמרה דאשה שתראה דם טמאה ולשמואל צריכה הרגשה ותיכף כשתרגיש צריכה שתושיט ידה למטה לבדוק וכשמצאה דם טמאה דודאי הדם ע"י אותה הרגשה בא ובנמצא על שלו דאיירי נמי בארגישה ודם ודאי בא בשעת תשמיש בשעת הרגשה ודאי אותה הרגשה מ' הדם הי' אבל לאחר זמן מי יאמר דהדם ע"י אותה הרגשה בא. ואמ"ו תלה כיפי ולוית חן דבריו דברי אלהים חיים. נחזור לדידן דלפענ"ד התה"ד רק מספק מטמא. א"כ במעוברת ומניקות ודאי דיש להקל דמסולקת דמים טמאים. הכ"ד אפרוח שלא נתפתחו עיניו מוכן לשרתו. כהק' יוחנן באמ"ו הרב המובהק ה"ה מ"ו יעקב זלה"ה מגלונא: אם יסכים מ"ו לאלה הסברות אז ימצא כמה מהאריכות בתשו' שב יעקב למותר.
3
ד׳תשובה
4
ה׳יקבל הרוב"ה קשיות עורף תשובתו. סבור הייתי שתהא נכוה בפושרין. ועתה ראיתי שאינך נכוה אפילו בחמין. ומקשה עצמו לדעת לומר על שמאל ימין. ועד כמה פעמים אני מזהירך שתעיין יפה תחלה. ולא תטריחני במילי דכדי במ"כ. ובאמת היה לי להקפיד על כ"ת הרבה בפעם הזאת. וכי כך אני בעיניך שלא אשית לבי למה שמפורש בגוף תשו' תה"ד באמרו דודאי יצא דם ונתקנח. וכן מלאת נייר שלך הראשון בסברא זו באר היטב (ובודאי שאין לחשוד בכך אפי' לתנוק קטן) ואיך תאמר אלי כדברים האלה. והרבית אמריך עתה כאילו חשדתי לגדול כמוהו ז"ל. בדבר שאין תשב"ר טועין בו. א"כ שמא נדמה בעיניך שכתבתי דברי הראשונים לא כדניים וכתב בלבד. אלא כשקוע בשינה. ושים לבך אם דבר כזה לא היה מקניט אפילו לענותנים הקדמונים שאין דוגמתן בזמנים הללו. אך חלילה לי לכעוס על הילדות שהיתה בך. היא שגרמה לך שלא השגחת יפה. לא בלשון הת"ה. ולא בלשוני. שבודאי צריך להתיישב בו. כמו בדברי הראשונים. כי דרכי ת"ל דרך רז"ל לשנות דרך קצרה. ולשוני כחץ יורה אר"ש אל מרכז המכוון אשים לי למטרא.
5
ו׳והנה לשון ת"ה ברור לפניך. שעסוק באשה שמרגישה ובדקה ולא מצאה כלום. שיש לטמאה כו'. וזה יצא לו מסוגית ר"פ הרואה כתם כו'. אלמא דסברא הרגשה דאורייתא כו'. וכיון דסברא דאורייתא. הוי כלמ"ד וסתות דאורייתא. דאפילו בדקה ומצאה טהורה טמאה עכ"ל.
6
ז׳בירור דברי תשובה דאשונה ולא נצרכה אלא להעדפה להסיר ממנה עקשות פה
הרי זה כל בנינו לטמא בהרגשה גרידא דבר תורה. לעשותה כאילו ראתה. אע"פ שבאמת לא מצאה ולא ראתה כלום. אפ"ה כודאי ראתה חשיבא ליה. משום דאי אפשר לפ"ד וסברתו. להרגשה בלי דם (והוי דומיא דא"א לפתיחת הקבר בלי דם. כמ"ש בקודם. אלא שנתקנח. וכן יש לסייעו עוד. מההיא דבעל ולא מצא דם. וכן מתנא דבועל בעילת מצוה ופורש וק"ל. וכן מדינא דתבעוה לינשא כו'. כך היא ודאי דעתו וסברתו של בת"ה. מחמת הבנתו בסוגיא הנ"ל) וכיון דלא אפשר הוא בענין אחר. ספק דם טהור אינו נחשב בכלל ספק כלל בזה. כדלא חיישינן ליה בלידה יבשתא. מטעמא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ואע"ג דאיתנהו נמי דמים טהורין. אינן באין בכלל ספק לגמרי. וטמאה לידה דאורייתא. הכי נמי לדת"ה בהרגשה גרידא. חדא מילתא היא. זוהי שטתו בלי ספק. וכן מורה באצבע ימין ההוכחה ממ"ד וסתות דאורייתא. שאפילו לא מצאה כלום. טמאה ד"ת. שהם בערך אחד וגזרה שוה אצלו ז"ל. וכל זה נכלל בדברי הראשונים בקצרה כסומך על המבין. לא כמי שרוצה לבונן האבן. וזה הבנין נהרס בודאי. במ"ש בקודם למי שישים לב אליהם. ועתה ראה את מי הגדת מלין. ואת מי אין כמו אלה בהבנת כוונת לשון בת"ה. שאינו אלא גנאי לת"ח לבארו. צא ובשר לנערים ועוללים לא ראו אור. וידעתי כי עינך הטעך בדיוק של הבל. באמרך אבל ראיית הת"ה מקו' הגמ' ממתני' על שלו (כך לשונך מוטעה) דאי נאמר דאף דהרגישה יכול להיות שלא יצא ממנה דם א"כ לא מקשי הגמ' מידי מלאחר זמן דהאיך יתחייב קרבן דלמא הדם לא היה הרגשה. א"ו דהרגשה דאורייתא. דכיון דהרגישה שנפתח מקורה ודאי יצא דם. ופריך הגמרא שפיר וכו'. וכל זה שבוש אין כדאי לאמרו. ולבנות על יסוד נופל וטיח טפל. כי אני אומר אדרבה. משום דפשיטא ליה לתלמודא דהרגשה גרידא לאו מילתא היא. לא פריך מנה אלא אנמצא אעד קסמיך. עלה קאי ופריך אי איתא דהרגישה קרבן נמי לייתי אפילו לאחר זמן. מאחר דרגלים לדבר. הא לא"ה. ליכא דסליק אדעתיה דליחוש אפילו מספיקא. כ"ש דליכא למימר דתיבעי נמי קרבן וכמובן היטב גם ממ"ש בקודם. אע"פ שקצרתי כראוי. הרי צללת במים אדירים והעלית חרס בידך. ומכאן תדע ג"כ. מ"ט אמרתי שם שכל דבריך אינן אלא תימה. וקצרתי במובן מאליו. כי אמרתי תן לחכם ויחכם. והנה גם הלום מבואר דלא חיישת לקמחך בתחלה. סובין ומורסן מעורבין. שכתבת וז"ל. ושפיר כתב הת"ה כיון דע"כ מוכח דמדאורייתא אמרינן כשהרגישה יצא ממנה דם. א"כ הוה כמ"ד וסתות דאורייתא כו'. א"כ גם כאן אמרינן נפל לארץ וטמאה מספק דדילמא היה ממראות הטמאים. ובזה דברי בת"ה ברורין. אלה דבריך היגעים להג הרבה ויגיעת בשר להשיב על כל דברי רוח. כי איך לא הרגשת שדבריך הללו לא די שסותרין דת"ה. אלא שסותרין את עצמן. פתחת בדאורייתא. דודאי טמאה. וסיימת בספק וחשש בעלמא. ואיך יערב אל לבך לגשת בשפת יתר. לומר שבזה דת"ה ברורים. באיזה מדה שבתורה ראית כן. הא אין כאן אלא חושך וערבוביא. ואני רואה התנצלותך. אבל איני רוצה לטפל בדברים בטלים וטלאי על גבי טלאי. שאינו אלא גנאי. וכן מ"ש אליבא דמ"ד וסתות דאורייתא. חדשות קשות השמעתנו. וראית במראות בלתי מצוחצחות. כדי להעמיד דבריך הבטלים וכלים מאליהם. שאין להאריך בהם. אבל בת"ה אינו מחזיק לך טובה בסיוע כזה שאין בו ממש. ברם לשטתו ז"ל דהרגשה כודאי משוי לה. א"צ לדברים טפלין בלי מלח ותבלין. אלא אזיל בתר רוב דמים שבאשה. דודאי טמאין נינהו. ורובא דאורייתא. וכענין מ"ד וסתות דאורייתא. אע"ג דלא חזאי כל עיקר. רק חזקת האורח גורם לעשות את שאינו ישנו. לאשוויי וסת ראיה גמורה מדם טמא. ודאי. לא ספק. ה"נ לדידיה בהרגשה יבשה למראית עינים. אנו תולין שראתה ודאי. כיון שא"א בלא דם. וכיון שכן אוקי נמי אחזקת דם טמא הוא שנתקנח. וטמאה ודאי דאורייתא. כמו בוסת ממש. דאהני חזקה להא ולהא. דכותה בהרגשה לדת"ה. דמהניא לתרוייהו. ר"ל לראיה. ולמראה דם טמא. זוהי שטתו ודעתו של בת"ה. ונכונה היתה. אם היתה הוכחתו מסוגיא הנ"ל מוכרחת. אבל משבררנו בעזה"י שלא זו בלבד שאין לו ממנה שום ראיה. אבל היא מקעקעת בנין סברתו לגמרי. כמ"ש בקודם בשכבר. מה גם עתה מלא דבר. שאין לי להאריך עוד ולבלות זמן בדברים פשוטים. ברורים למודה על האמת. ולמתעקש כל עורות אילי נביות לא יספיקו. ואני רואה כ"ת קשה לך להודות על האמת. ומחזר אחר טענות ותואנות. לדחות בנין חזק בגילא דחיטתא. לזה נלאיתי כלכל. ואם הייתי בא להשיב על כל הסברות הכרסיות שבאו בדבריך הראשונים. וגם עתה שנית. לא היו מספיקים כמה ניירות. ואין קץ לדברי רוח. וצריך אני לחוש על ביטול יקר הנמצאות ופסידא דלא הדרא. לכן לא אוכל להאריך עוד.
הרי זה כל בנינו לטמא בהרגשה גרידא דבר תורה. לעשותה כאילו ראתה. אע"פ שבאמת לא מצאה ולא ראתה כלום. אפ"ה כודאי ראתה חשיבא ליה. משום דאי אפשר לפ"ד וסברתו. להרגשה בלי דם (והוי דומיא דא"א לפתיחת הקבר בלי דם. כמ"ש בקודם. אלא שנתקנח. וכן יש לסייעו עוד. מההיא דבעל ולא מצא דם. וכן מתנא דבועל בעילת מצוה ופורש וק"ל. וכן מדינא דתבעוה לינשא כו'. כך היא ודאי דעתו וסברתו של בת"ה. מחמת הבנתו בסוגיא הנ"ל) וכיון דלא אפשר הוא בענין אחר. ספק דם טהור אינו נחשב בכלל ספק כלל בזה. כדלא חיישינן ליה בלידה יבשתא. מטעמא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ואע"ג דאיתנהו נמי דמים טהורין. אינן באין בכלל ספק לגמרי. וטמאה לידה דאורייתא. הכי נמי לדת"ה בהרגשה גרידא. חדא מילתא היא. זוהי שטתו בלי ספק. וכן מורה באצבע ימין ההוכחה ממ"ד וסתות דאורייתא. שאפילו לא מצאה כלום. טמאה ד"ת. שהם בערך אחד וגזרה שוה אצלו ז"ל. וכל זה נכלל בדברי הראשונים בקצרה כסומך על המבין. לא כמי שרוצה לבונן האבן. וזה הבנין נהרס בודאי. במ"ש בקודם למי שישים לב אליהם. ועתה ראה את מי הגדת מלין. ואת מי אין כמו אלה בהבנת כוונת לשון בת"ה. שאינו אלא גנאי לת"ח לבארו. צא ובשר לנערים ועוללים לא ראו אור. וידעתי כי עינך הטעך בדיוק של הבל. באמרך אבל ראיית הת"ה מקו' הגמ' ממתני' על שלו (כך לשונך מוטעה) דאי נאמר דאף דהרגישה יכול להיות שלא יצא ממנה דם א"כ לא מקשי הגמ' מידי מלאחר זמן דהאיך יתחייב קרבן דלמא הדם לא היה הרגשה. א"ו דהרגשה דאורייתא. דכיון דהרגישה שנפתח מקורה ודאי יצא דם. ופריך הגמרא שפיר וכו'. וכל זה שבוש אין כדאי לאמרו. ולבנות על יסוד נופל וטיח טפל. כי אני אומר אדרבה. משום דפשיטא ליה לתלמודא דהרגשה גרידא לאו מילתא היא. לא פריך מנה אלא אנמצא אעד קסמיך. עלה קאי ופריך אי איתא דהרגישה קרבן נמי לייתי אפילו לאחר זמן. מאחר דרגלים לדבר. הא לא"ה. ליכא דסליק אדעתיה דליחוש אפילו מספיקא. כ"ש דליכא למימר דתיבעי נמי קרבן וכמובן היטב גם ממ"ש בקודם. אע"פ שקצרתי כראוי. הרי צללת במים אדירים והעלית חרס בידך. ומכאן תדע ג"כ. מ"ט אמרתי שם שכל דבריך אינן אלא תימה. וקצרתי במובן מאליו. כי אמרתי תן לחכם ויחכם. והנה גם הלום מבואר דלא חיישת לקמחך בתחלה. סובין ומורסן מעורבין. שכתבת וז"ל. ושפיר כתב הת"ה כיון דע"כ מוכח דמדאורייתא אמרינן כשהרגישה יצא ממנה דם. א"כ הוה כמ"ד וסתות דאורייתא כו'. א"כ גם כאן אמרינן נפל לארץ וטמאה מספק דדילמא היה ממראות הטמאים. ובזה דברי בת"ה ברורין. אלה דבריך היגעים להג הרבה ויגיעת בשר להשיב על כל דברי רוח. כי איך לא הרגשת שדבריך הללו לא די שסותרין דת"ה. אלא שסותרין את עצמן. פתחת בדאורייתא. דודאי טמאה. וסיימת בספק וחשש בעלמא. ואיך יערב אל לבך לגשת בשפת יתר. לומר שבזה דת"ה ברורים. באיזה מדה שבתורה ראית כן. הא אין כאן אלא חושך וערבוביא. ואני רואה התנצלותך. אבל איני רוצה לטפל בדברים בטלים וטלאי על גבי טלאי. שאינו אלא גנאי. וכן מ"ש אליבא דמ"ד וסתות דאורייתא. חדשות קשות השמעתנו. וראית במראות בלתי מצוחצחות. כדי להעמיד דבריך הבטלים וכלים מאליהם. שאין להאריך בהם. אבל בת"ה אינו מחזיק לך טובה בסיוע כזה שאין בו ממש. ברם לשטתו ז"ל דהרגשה כודאי משוי לה. א"צ לדברים טפלין בלי מלח ותבלין. אלא אזיל בתר רוב דמים שבאשה. דודאי טמאין נינהו. ורובא דאורייתא. וכענין מ"ד וסתות דאורייתא. אע"ג דלא חזאי כל עיקר. רק חזקת האורח גורם לעשות את שאינו ישנו. לאשוויי וסת ראיה גמורה מדם טמא. ודאי. לא ספק. ה"נ לדידיה בהרגשה יבשה למראית עינים. אנו תולין שראתה ודאי. כיון שא"א בלא דם. וכיון שכן אוקי נמי אחזקת דם טמא הוא שנתקנח. וטמאה ודאי דאורייתא. כמו בוסת ממש. דאהני חזקה להא ולהא. דכותה בהרגשה לדת"ה. דמהניא לתרוייהו. ר"ל לראיה. ולמראה דם טמא. זוהי שטתו ודעתו של בת"ה. ונכונה היתה. אם היתה הוכחתו מסוגיא הנ"ל מוכרחת. אבל משבררנו בעזה"י שלא זו בלבד שאין לו ממנה שום ראיה. אבל היא מקעקעת בנין סברתו לגמרי. כמ"ש בקודם בשכבר. מה גם עתה מלא דבר. שאין לי להאריך עוד ולבלות זמן בדברים פשוטים. ברורים למודה על האמת. ולמתעקש כל עורות אילי נביות לא יספיקו. ואני רואה כ"ת קשה לך להודות על האמת. ומחזר אחר טענות ותואנות. לדחות בנין חזק בגילא דחיטתא. לזה נלאיתי כלכל. ואם הייתי בא להשיב על כל הסברות הכרסיות שבאו בדבריך הראשונים. וגם עתה שנית. לא היו מספיקים כמה ניירות. ואין קץ לדברי רוח. וצריך אני לחוש על ביטול יקר הנמצאות ופסידא דלא הדרא. לכן לא אוכל להאריך עוד.
7
ח׳וכבר הארכתי למעניתי יותר מדאי. לפי מה שנ"ל. ובחלה נפשי להזכיר דבר ממ"ש עתה ליישב קושיתי מדשמואל אדשמואל. שנתבאר היטב במ"ש מלפנים. שכל דברי נכוחים למבין דבר לאשורו. תפוחי זהב במשכיות כסף. ואתה הרבית מלין לא יועילו. והפכת צורתא דשמעתא דוסתות על פניה. ולא טרחת לירד לסוף דעתי. לפיכך ברוב דברים לא יחדל פשע להגדיל התמיהא עלי בחנם. ולא שמיע לך דחזקה דאורייתא. ולא שני לך בין חזקה. להיכא דליכא חזקה כל עיקר אלא סברא שדופה וריקה. ודי בזו אם תחפשנה ככסף אז תדע כי ישרים הם דרכי למוצאי דעת. חכם וחקור בהם ותמצא עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ומנה לא תזוע. ומש"ע על שכתבתי שכבר דחה הב"י לדת"ה הללו. כך הוא האמת ואם יגעת ולא מצאת. תחלה בבטול תורה לשעתה. כי הלא לשונו ברור מללו חומרות הללו צ"ר. הא בפירוש גלי דעתיה דלא ניחא ליה בכולהו חומרי דמר בת"ה דכייל באותה תשובה לית דחש להו (וכבר רמזתי לך בקודם. שחזר והביאו בסימן ק"ץ. לפי שפרט זה נוגע שם. וסמך עמ"ש כבר. ולא תתפאר עלי גם בזה) וכן אני מורה ובא להקל הלמ"ע. אפילו במוחזקת דמים. אם הרגישה (בלא עת נדתה) פתיחת מקורה. ובדקה ולא מצאה דם. שטהורה היא. אצ"ל במסולקת דמים. דלא צריכה רבה. מעתה אבקש שלא להטריחני עוד בפטומי מילי. שלא יאמרו הרב כמה קפדן כו'. רק אם יש איזה דבר סתום בדבריי. לא אחוש לחזור ולבאר. ולברר קאמינא אפילו כמה פעמים. ואם נעלם ממני דבר. הודיעני ואדעה ואודה על האמת. זו מדתי ת"ל מבטן אמי אנחנה. תתן אמת ליעקב. ואם לאו. הראני הפעם. שקנית לך לב מבין מודה על האמת. היא המדה המשובחת שבשבע מדות שמנו חכמים. ויספיק זה כפי השעה הדחוקה. ותראה כי לא השלכתי דבריך אחרי גווי אפילו שעה קלה. כי מיד נזדקקתי לך להשיב אמרים אמת בידי הכהה. ואחרי הקריאה בעיון תחזירהו אלי. ואם תרצה תעתיקהו להשאר העתק בידך. ותקבל בזה גם כתבי הראשון. וזה תוכל להחזיק לעצמך. וממנו תראה כי הסתום שם. מפורש כאן אפס קצהו. כי להשיב על כל דבריך. נלאיתי הכיל. כמ"ש. גם כבר הודעתי שמתחלה הייתי חפץ לעיין גם בתשו' שב יעקב כולה. אכן לא עלתה בידי מכמה בטלים שכנגדי. שויתינן מסנקן כגדי. וא"א לי לבלות זמן הרבה בדבר בלתי הכרחי ולא נחוץ. בשגם הוא מאריך טרחא מאד. ואין המקום והזמן גורם. נאם יעבץ ס"ט.
8
ט׳וזה אשר כתב אלי השואל הנ"ל באחרונה:
9
י׳מה אומר ומה אדבר וחמתו עלי גבר. לאמר מה לתבן את הבר ויראתי עוד לדבר דבר פן אכוה ח"ו בגחלתו. אבל אבטח בענותנותו צדקתו ישרו ותמימותו. ואקוד ואשתחוה מול פני הדרת קדשו בתשואת חן חן לו. על כי האיר עיני באמתת סברתו ובאור דבריו. יען במכתבו הראשון דבריו סתומי' וחתומים. וכל ענינו רק להשיג ולפלפל בדעת תה"ד. וזכרוני לא עלה על לבו הטהור אם לא ברמזים. ועדיין לא הגעתי להבין ברמיזת חכם עדיף מנביא כמי"ב. ועתה אמרותיו כדבש לפי. טעמתי ונהנתי מזיו תורתו וזכות סברתו. ומי אנכי פרעוש כמוני להרים ראש לדבר נגד מלך כמוהו. אתו החכמה והמדע. ודבריו דברי אלהים חיים. אך למען הקל מעלי רב התרעומת מ"ו עלי. ושלא יחזקוני כע"ה. אבא בקצרה וחלילה חלילה לעלות על לב אמ"ו שאני כעומד על דעתי. כי שותא דמר לא ידענא ואיך אחלוק ח"ו על סברתו. רק הנני כמתנצל ואען ואומר שאין אשמתי כ"כ במה שכתבתי דעת תה"ד שאינה מטמאה בהרגשה בלא מצאה מדאורייתא. דכיון דתה"ד עצמו כתב שאם מצאה לאחר ההרגשה מראה לבן וירוק דטהורה. א"כ מי הוא הנביא יגיד לנו דע"י אותה הרגשה בא דם טמא כיון דאשה זו בעת שמרגשת אינה בחזקת דמים טמאים (משא"כ בכמה מקומות שהביא מ"ו כולן בחזקת טמאה היא דכך ידוע לרז"ל דא"א בלא דם טמא) ולכך דייק תה"ד דהרגשה סברא דאורייתא ולא כ' דבהרגשה טמאה דאורייתא רק כיון דסברא דאורייתא הוא דבהרגשה יצא שום דם ממנה. א"כ בלא מצאה טמאה מספק. ובזה לא הבנתי תרעומת אמ"ו עלי לאמר כי דברי סותרים זה את זה. וכן מ"ש מ"ו וז"ל וכן מ"ש אליבא דמ"ד וסתות דאורייתא חדשות קשות כו'. איני יודע לכוין כוונת מ"ו כי במכתבי לא נזכר שום סברא חדשה אליבא דמ"ד וסתות דאורייתא.
10
י״אומ"ש אמ"ו בדחיות הב"י לדברי תה"ד במ"ש הב"י חומרת הללו כו'. ידוע למ"ו כי היה קשה עלי לומר כן מטעם שכתבתי כבר. ואמרתי אולי דעת וכוונה אחרת למ"ו בדברים הללו. ועתה כי ראיתי דעת מ"ו אין אחר דבריו כלום. ומי הוא ירום ראש לדקדק בדברי הגדולי' כמוהו. ונא אל ישים אשם עלי לאמר כמה סרבן חלילה. כי הנני בטל במעוט הבנתי נגד דעתו הרחבה. אך דברי מועטי' אלה יספיקו לבל אהיה ח"ו כע"ה אולי ישימני מ"ו כמתעתע. שאין ראוי להשיב על דברי. והרבה ספקות עוד עמדי בעניני' אחרים אשר אותה נפשי לשאוב מבארו מים חיים כמו בענין זה.
11