שאילת יעבץ, חלק ב ס״זSheilat Yaavetz, Volume II 67
א׳מכתב השאלה נעלם מפני כעת אם ימצא יוצג בסוף הספר אי"ה. מ"מ תובן השאלה מתוך דברי תשובתי הלזו:
1
ב׳ז"ל השואל בשער השיר (הלא בספרתי שערי שמים ועיר) דף ךד ע"ב וז"ל סומא אינו חייב בה אלא מדרבנן. ואעפ"כ יכול להוציא אחרים. י"ח עתו' בפד"מ י"ט עכ"ל. ואנא מותבינא תיובתא כלפי סנאי דאמ"ו הגאון נר"ו. חדא מ"ש דסומא אינו חייב בה אלא מדרבנן שהוא נגד מסקנא בפסחים דף קי"ו ע"ב דמסקין דר"ש ור"י פליגא ארב אחא בר יעקב וס"ל דזה כי כתב בעבור מצה ומרור הוא דאתיא וכן סתמו כל הפוסקים ולא מצינא בשום פוסקים כ"א ברבינו ירוחם שכתב וז"ל סומא פטור מלומר הגדה כמו שפטור מכל המצות. ומ"מ חייב בכל מדרבנן ולהוציא הרבים יכול להוציא למ"ד מצה בזמן הזה דרבנן דאתי דרבנן ומוציא דרבנן כך פשוט ב"פ ע"פ וכבר השיגו בב"י ס' סימן תפ"ג וז"ל ויש לתמוה עליו דלא פטרו מכל המצות אלא ר' יהודא ב"פ החובל. ולית הלכתא כוותיה עכ"ל עיין בפר"ח ותו קשה לי לדברי מורי דס"ל דסומא אינו חייב בה אלא מדרבנן ופסק דיכול להוציא אחרים י"ח. ע"כ. לא ידעתי להולמו דאיך אתיא דרבנן ומפיק לדאורייתא דהא אנן קיי"ל מצה בזמן הזה דאורייתא כרבא ס"פ ע"פ וא"כ אף הגדה דאורייתא וכדמוכח מסוגיא הנ"ל וכ"מ מדברי ר' ירוחם הנ"ל. והא ודאי דהלכתא כרבא נגד רב אחא בר יעקב וכ"מ בכל הפוסקים וכ"מ נמי מדעבדינן כרבנן וכהלל בענין הכריכה כי היכא דלא ליתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא. ומה שהביא מ"ו הה"ג נר"ו ראיה מתוספת דמגילה דף י"ט לא ידעתי שום משמעות וראיה מזה שהתוספת כתבו שם לפי ה"א דסוגיא דפסחים דמשני מעיקרא דס"ל לר"י ור"ש דמצה בזמן הזה דרבנן. ומש"ה מפקי אחרים י"ח וע"ז כתבו תוספת דאע"ג דלגבי ר"י ור"ש הוי תרי רבנן ולעלמא הוי רק חד דרבנן אפ"ה מפקי אחרים י"ח דשאני גדול אבל לדידן דאית לן דמצה בזמן הזה דאורייתא ודאי דאי נימא דסומא אינו חייב אלא מדרבנן לא מצי מפיק אחרים י"ח. והכי רהיטא כולה סוגיא דשמעתן ולדבר זה העירוני כבוד הרב אב"ד דקהילתינו יצ"ו. ועל תשובתו אוחיל ואצפה להעמידנו על האמת. וזולת זה יש לי עוד לרצות לפני אדמ"ו נר"ו וכעת אין ביכולתי להטריח לצדיק כי"ב בתיבות הרבה:
2
ג׳ב"ה פסח קטן יוש"ר לפ"ק. אלטונא
3
ד׳שלום רב לי"נ מחו' הק' התורני המשכיל כהר"ר ליפמן כ"ץ יצ"ו.
4
ה׳קושיא אלימת' לפום ריהטא משמיה דגברא רבה. בספרי העיר האלהית שער השיר נתיב ו' מקיד רושם 4 יופירוקה דכ"מ טובא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא בדין סומא בהגדה ובשאר מצות ולתרוצי סוגיא שפירא מילתא וטבא פללפלא חריפתא. ונתקיימה שטתי בידי בדין סומא להוציא אחרים י"ח בבא"ה
גי"ה מן ך"ב לס"ע הגיעני היום. ועם היותי טרוד מאד לא אוכל להתעלם מהשיבך דבר דבור על אופניו. ביחוד על ש"ח ששאלת הבא בכתבך אחרון אשיב ראשון. כי אין תחלת דינו של אדם אלא מד"ת. הן אמת רב לי חדוה שראיתיך בכך. שלא השלכת ד"ת אחרי גווך ח"ו. כי אם בתורת ה' חפצך. לזאת הרבית הגדלת השמחה. שמחתי ושימחתי. כי בזאת חפצתי. ומעתה אבוא לקושיא. רק מתחלה צריך אני להצעה קטנה. עם שהיא ידועה לך ביותר. איך חבור ספר עמודי שמים ושער השמים. נעשה בחפזון ומהירות אשר לא ישוער. לא יאומן כי יסופר למי שלא היה אצלי בעת חבורו והדפסתו כאחת. בלי שום סדר והעתק בתחלה. ולפי שהיתה המלאכה רבה מאד בכל מיני דיני מנהגים והלכות וידיעות גלויות ונסתרות. דקדוקי תורה ומקרא. ודקדוקי סופרים ומספרים. שכולם נקבצו באו על כל דף ממנו וקצר המצע. הוצרכתי למעט הכתב ולקצר הלשון מאד מעשהו לבצע. שלא תכבד עלי ועל המעיין. ורדפתי הצמצום והכילות בלשון. עד שלפעמים כללתי במאמר אחד קצר משלש או ארבע תיבות. מה שלא היו מספיקין כל כך שורות. ואפשר יצטרך באיזה מקומות דף שלם ויותר להיטיב הבאור. של איזה מלות בלבד. וחזי מאי דקמן. כי באמת קצרתי ביותר. וסמכתי על המעמיק בענין שתספיק לו הערה קצרה. ואיש תבונות ידלנה. אף אם ודאי עמוק הוא קצת. אם יבקשנה ככסף ימצאנה. ואומר בקצור האפשרי כפי מסת הפנאי. כי לכאורה שפיר קאמרת קושיא וגברא רבה רבך קחזינא. ולא היית צריך להאריך בהבאת הגמרא דפסחים. שבודאי לא היתה נעלמת ממני בעת כתבי זאת. מה גם עתה. הלא בתו' דמגלה שסיימתי מקומן. שם הובאה. ואיך יעלה עה"ד שאוכל להתעלם ממנה. אבל כוף אזניך לשמוע שכל דברי אלה טובים ונכוחים וישרים למוצאי דעת. ומי לא ידע בכל אלה מ"ש רי"ו ושהרב"י דחאו. גם לא יתכן לחשוד אותי שלא ידעתי מ"ש הפוסקים להלכה דמצה בזמן הזה דאורייתא בסמכם על דברי רבא נגד ראב"י. שבודאי לפום ריהטא יש להם על מה לסמוך בכמה דוכתי. כל זה ידוע לדרדקי דבי רב. ועם כל זה באמת אינו מוכח עדיין. ולא שום אחת מההנחות שבאו בדבריך מוכרעת. כי אמנם הנוגע לדעת ריר"ו. אע"ג דהרב"י מחי לה אמוחא. לאו כיפי תלי לה. וגמרא דהחובל ידועה. אעפ"כ מצינו פוסקים שעמדו בשטת ריר"ו ופסקו כר"י. ולא אטריח עכשיו בזה. רבותא למחשב גברי. אבל ע"פ שורת הדין בכללי הש"ס. הדין נותן דהלכה כר"י נגד ר"מ (ולא נעלם מאתי על מה סמכו הדוחים דעת ר"י) וזו היתה דעת ריר"ו בכוונת התו' דמתרצי לדר"י. משום דס"ל הילכתא כוותיה. וכן הבינו אחרים שאכמ"ל. גם בספר שי"ע ח"א (סע"ה דצד"א פרי) נגעתי בכך לחוש לדר"י דסומא פטור מכה"מ להחמיר עכ"פ. כך חובתנו וכך יפה לנו ודאי. אכן מ"מ לא מהני ליה פטורו מידי. דהא מ"מ ודאי חייב בכל מדרבנן מיהא. כמ"ש תו' אליבא דר"י. וכך הסכמת כה"פ. איברא בנ"ד דהגדה דלראב"י מיעטיה קרא בהדיא. אפי' אליבא דרבנן דס"ל בעלמא סומא חייב בכה"מ ד"ת. הכא פטריה רחמנא משו"ה פסיקא לי דהכא ודאי שאני. וכן היא המדה בכל מקום גם בדברים של תורה. שהרי כאן ס"ס. ספק אם הלכה כר"י (דמידי ספקא לא נפקא כו') ואפילו את"ל דהלכה כרבנן. דילמא בהא מודו דפטור כדאמרן. לכן ודאי הדעת נותנת לסמוך על זה בכאן עכ"פ. ואיך נאמר בפשיטות דלא קיי"ל כר"י. והא חזינן נמי דר"י גופיה מספקא ליה התם בהחובל. ואמר מריש הו"א מ"ד לי הלכה כר"י עבידנא י"ט כו'. ש"מ דמספקא לי'. אע"ג דעבד עובדא בנפשיה הכא באגדתא. וזהי ג"כ שקשה עלינו. ובאמת יש לתמוה על הרב"י. אדדחי לריר"ו מההיא דהחובל. ליקשי לי' טפי מהא דפסחים. דמייתי לה ריר"ו ומפשט פשיטא ליה מהתם. והאיפכא איכא למשמע מהתם. דא"ה למאי אצטריך ילפותא דזה. וגם ר"י ור"ש עבדי עובדא דלא כוותיה אפילו בהא. והו"ל להב"י לממחי לה בעוכלא מאותו מקום שבא. אבל באמת עפ"ז יצא ריר"ו זכאי בדינו לגמרי. דא"א לחשדו שהביא ראיה לחובתו ודקארי לה מאי קארי. אלא משום דבלא"ה ס"ל כר"י. כמו שהבין הוא ז"ל וגדולים זולתו. בדעת התו' וכמש"ל. ואע"ג דבעלמא אכתי רפיא. מיהת הכא כיון דמיחד ליה קרא למעוטיה מהגדה אליבא דראב"י. ודאי סמכינן עלה למפטריה לגמרי. זוהי שאמ"ר שפטור מהגדה כמו מכה"מ. ותלי לה בדלא תניא. ר"ל ההיא דע"פ. אלא משום דההיא מסייעא בודאי. וכדאי למסמך על ר"י וראב"י. כ"ש שדעתו בזה להחמיר. אע"ג דלא קיי"ל כראב"י במ"ש מצה בזה"ז דרבנן (וגם בזו לא ברירא כ"ה. אע"ג דתניא כוותיה דרבא. הא הקשו עלה בתו'. דאתיא דלא כר"י דהלכה כמותו נגד ר"ש גם במסקנא דסוגיא (דק"יו) הנ"ל לא מוכח מידי דאיכא למימר איברא עלה קסמכי ר"י ור"ש למעבד עובדא דלא כר"י. אע"ג דבעלמא הוה מספקא ליה. היינו משום דודאי הכא ס"ל כראב"י דמצה דרבנן (אלא דפליגי עליה בחדא וק"ל) ועפ"ז נתבררה דעת ריר"ו ז"ל שמשנתו קב ונקי. והמשיגים לא ירדו לסוף דעתו כלל. וקרינא עליה טוביינא דחכימי. ואנא לא חכימאה סדרנא אנא. אלפקטא נקטאי ריחא אתי לי ליד. מדבריו נזדכה ג"כ מ"ש בראש מאמרי הנדרש בהחליטי דסומא בהא ודאי פטור מכל הני טעמי. אבל לדידי טפי ס"ל מריר"ו ורבותא אצטריכי לאשמועינן דאפ"ה מוציא אחרים י"ח. והוא מרגניתא דלית לה טימי. ולא כריר"ו אמריתה לשמעתין בהא. אלא אתו' דמגלה קסמכי ודאי. בשני מקומות יבואר מה שאמרתי ברמז דק. ע"י שציינתי תו' דמגלה. ואף את"ל שדברי תו' אינן אמורים אלא לפום ההיא דסוגיא דפסחים. ולדידהו לא ס"ל. אפ"ה שפיר קאמינא. ודוק מיינהו הכי. מדפשיטא להו לתו' אליבא דר"י דשאני סומא. משום שהיה חייב כבר (וזהו בפקח שנסתמא) וכן כתבו עוד לחלק בין קטן לסומא (אפילו מעיקרו) משום שהוא גדול בן דעת. משו"ה איהו מפיק לבר חיובא. ואתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. וכיון דאתית להכי. דוק מנה תו חד דרגא דכי היכי דחזינן דפשיטא לתו' דבסומא ודאי לא בעינן שוין במדרגה. ה"ה נימא אנן דאתי נמי חד דרבנן ומפיק לדאורייתא. דהיינו סומא באגדה. אע"ג דמפטר ד"ת. מיהא מדרבנן ודאי חייב בכל גוונא כדאמרן. וכיון שכן. שפיר מצי מפיק לבר חיובא דאורייתא. כיון דלא מסקינן ליה אלא חד דרגא. והשתא נמי א"ש דר"י ור"ש לא מפקי נפשייהו בר מהילכתא. וסוגיא דעלמא דנקיטנן מצה דאורייתא. אע"ג דלעיל ניחא לי משכוני נפשאי אליבא דר"י. ולהראות פנים לכל צד. מ"מ מ"ש אני לפי שטתי הוא אמת בריר ושריר וקים דוק ותשכח דברים מאירים כספירים. ולא תימא שינויא דחיקא משנינא לך. ולא עוד אלא שכך נמצא בפירוש במרדכי בסומא דאתי חד דרבנן ומפיק דאורייתא. ודי בזו למבין ומשכיל על דבר הלן בעומק הלכה. יאמר טוב ויישר. ואחת בקשתי ממך. שתחזיר לידי או גוף כתב או העתק מדבר תורה הלז עכ"פ. כי זה דרכי כ"ה להחזיק לי העתקה מכתיבת תשובה בד"ת. ולא היה אפשר לעשותו היום. כי זה כתבתי ע"פ הנס וחבת הקודש מכפרת. ואהבה דוחקת מבשרת. מעתה תכיר בלי ספק העומק שיש בציון הלז. והיה זה שלום מני הטרוד בחפזי כותב. וכשהחזיר לידי העתק מתשובתי הנ"ל. שכתבתי (בחפזון לא ישוער. שלא היה לי פנאי אפילו לחזור ולקרותה. בטרם תצא מת"י) הודה וקלס את דברי. היותו דבר אמת ישר עמוק מחודד וחריף. אליבא דהלכתא. יעב"ץ.
גי"ה מן ך"ב לס"ע הגיעני היום. ועם היותי טרוד מאד לא אוכל להתעלם מהשיבך דבר דבור על אופניו. ביחוד על ש"ח ששאלת הבא בכתבך אחרון אשיב ראשון. כי אין תחלת דינו של אדם אלא מד"ת. הן אמת רב לי חדוה שראיתיך בכך. שלא השלכת ד"ת אחרי גווך ח"ו. כי אם בתורת ה' חפצך. לזאת הרבית הגדלת השמחה. שמחתי ושימחתי. כי בזאת חפצתי. ומעתה אבוא לקושיא. רק מתחלה צריך אני להצעה קטנה. עם שהיא ידועה לך ביותר. איך חבור ספר עמודי שמים ושער השמים. נעשה בחפזון ומהירות אשר לא ישוער. לא יאומן כי יסופר למי שלא היה אצלי בעת חבורו והדפסתו כאחת. בלי שום סדר והעתק בתחלה. ולפי שהיתה המלאכה רבה מאד בכל מיני דיני מנהגים והלכות וידיעות גלויות ונסתרות. דקדוקי תורה ומקרא. ודקדוקי סופרים ומספרים. שכולם נקבצו באו על כל דף ממנו וקצר המצע. הוצרכתי למעט הכתב ולקצר הלשון מאד מעשהו לבצע. שלא תכבד עלי ועל המעיין. ורדפתי הצמצום והכילות בלשון. עד שלפעמים כללתי במאמר אחד קצר משלש או ארבע תיבות. מה שלא היו מספיקין כל כך שורות. ואפשר יצטרך באיזה מקומות דף שלם ויותר להיטיב הבאור. של איזה מלות בלבד. וחזי מאי דקמן. כי באמת קצרתי ביותר. וסמכתי על המעמיק בענין שתספיק לו הערה קצרה. ואיש תבונות ידלנה. אף אם ודאי עמוק הוא קצת. אם יבקשנה ככסף ימצאנה. ואומר בקצור האפשרי כפי מסת הפנאי. כי לכאורה שפיר קאמרת קושיא וגברא רבה רבך קחזינא. ולא היית צריך להאריך בהבאת הגמרא דפסחים. שבודאי לא היתה נעלמת ממני בעת כתבי זאת. מה גם עתה. הלא בתו' דמגלה שסיימתי מקומן. שם הובאה. ואיך יעלה עה"ד שאוכל להתעלם ממנה. אבל כוף אזניך לשמוע שכל דברי אלה טובים ונכוחים וישרים למוצאי דעת. ומי לא ידע בכל אלה מ"ש רי"ו ושהרב"י דחאו. גם לא יתכן לחשוד אותי שלא ידעתי מ"ש הפוסקים להלכה דמצה בזמן הזה דאורייתא בסמכם על דברי רבא נגד ראב"י. שבודאי לפום ריהטא יש להם על מה לסמוך בכמה דוכתי. כל זה ידוע לדרדקי דבי רב. ועם כל זה באמת אינו מוכח עדיין. ולא שום אחת מההנחות שבאו בדבריך מוכרעת. כי אמנם הנוגע לדעת ריר"ו. אע"ג דהרב"י מחי לה אמוחא. לאו כיפי תלי לה. וגמרא דהחובל ידועה. אעפ"כ מצינו פוסקים שעמדו בשטת ריר"ו ופסקו כר"י. ולא אטריח עכשיו בזה. רבותא למחשב גברי. אבל ע"פ שורת הדין בכללי הש"ס. הדין נותן דהלכה כר"י נגד ר"מ (ולא נעלם מאתי על מה סמכו הדוחים דעת ר"י) וזו היתה דעת ריר"ו בכוונת התו' דמתרצי לדר"י. משום דס"ל הילכתא כוותיה. וכן הבינו אחרים שאכמ"ל. גם בספר שי"ע ח"א (סע"ה דצד"א פרי) נגעתי בכך לחוש לדר"י דסומא פטור מכה"מ להחמיר עכ"פ. כך חובתנו וכך יפה לנו ודאי. אכן מ"מ לא מהני ליה פטורו מידי. דהא מ"מ ודאי חייב בכל מדרבנן מיהא. כמ"ש תו' אליבא דר"י. וכך הסכמת כה"פ. איברא בנ"ד דהגדה דלראב"י מיעטיה קרא בהדיא. אפי' אליבא דרבנן דס"ל בעלמא סומא חייב בכה"מ ד"ת. הכא פטריה רחמנא משו"ה פסיקא לי דהכא ודאי שאני. וכן היא המדה בכל מקום גם בדברים של תורה. שהרי כאן ס"ס. ספק אם הלכה כר"י (דמידי ספקא לא נפקא כו') ואפילו את"ל דהלכה כרבנן. דילמא בהא מודו דפטור כדאמרן. לכן ודאי הדעת נותנת לסמוך על זה בכאן עכ"פ. ואיך נאמר בפשיטות דלא קיי"ל כר"י. והא חזינן נמי דר"י גופיה מספקא ליה התם בהחובל. ואמר מריש הו"א מ"ד לי הלכה כר"י עבידנא י"ט כו'. ש"מ דמספקא לי'. אע"ג דעבד עובדא בנפשיה הכא באגדתא. וזהי ג"כ שקשה עלינו. ובאמת יש לתמוה על הרב"י. אדדחי לריר"ו מההיא דהחובל. ליקשי לי' טפי מהא דפסחים. דמייתי לה ריר"ו ומפשט פשיטא ליה מהתם. והאיפכא איכא למשמע מהתם. דא"ה למאי אצטריך ילפותא דזה. וגם ר"י ור"ש עבדי עובדא דלא כוותיה אפילו בהא. והו"ל להב"י לממחי לה בעוכלא מאותו מקום שבא. אבל באמת עפ"ז יצא ריר"ו זכאי בדינו לגמרי. דא"א לחשדו שהביא ראיה לחובתו ודקארי לה מאי קארי. אלא משום דבלא"ה ס"ל כר"י. כמו שהבין הוא ז"ל וגדולים זולתו. בדעת התו' וכמש"ל. ואע"ג דבעלמא אכתי רפיא. מיהת הכא כיון דמיחד ליה קרא למעוטיה מהגדה אליבא דראב"י. ודאי סמכינן עלה למפטריה לגמרי. זוהי שאמ"ר שפטור מהגדה כמו מכה"מ. ותלי לה בדלא תניא. ר"ל ההיא דע"פ. אלא משום דההיא מסייעא בודאי. וכדאי למסמך על ר"י וראב"י. כ"ש שדעתו בזה להחמיר. אע"ג דלא קיי"ל כראב"י במ"ש מצה בזה"ז דרבנן (וגם בזו לא ברירא כ"ה. אע"ג דתניא כוותיה דרבא. הא הקשו עלה בתו'. דאתיא דלא כר"י דהלכה כמותו נגד ר"ש גם במסקנא דסוגיא (דק"יו) הנ"ל לא מוכח מידי דאיכא למימר איברא עלה קסמכי ר"י ור"ש למעבד עובדא דלא כר"י. אע"ג דבעלמא הוה מספקא ליה. היינו משום דודאי הכא ס"ל כראב"י דמצה דרבנן (אלא דפליגי עליה בחדא וק"ל) ועפ"ז נתבררה דעת ריר"ו ז"ל שמשנתו קב ונקי. והמשיגים לא ירדו לסוף דעתו כלל. וקרינא עליה טוביינא דחכימי. ואנא לא חכימאה סדרנא אנא. אלפקטא נקטאי ריחא אתי לי ליד. מדבריו נזדכה ג"כ מ"ש בראש מאמרי הנדרש בהחליטי דסומא בהא ודאי פטור מכל הני טעמי. אבל לדידי טפי ס"ל מריר"ו ורבותא אצטריכי לאשמועינן דאפ"ה מוציא אחרים י"ח. והוא מרגניתא דלית לה טימי. ולא כריר"ו אמריתה לשמעתין בהא. אלא אתו' דמגלה קסמכי ודאי. בשני מקומות יבואר מה שאמרתי ברמז דק. ע"י שציינתי תו' דמגלה. ואף את"ל שדברי תו' אינן אמורים אלא לפום ההיא דסוגיא דפסחים. ולדידהו לא ס"ל. אפ"ה שפיר קאמינא. ודוק מיינהו הכי. מדפשיטא להו לתו' אליבא דר"י דשאני סומא. משום שהיה חייב כבר (וזהו בפקח שנסתמא) וכן כתבו עוד לחלק בין קטן לסומא (אפילו מעיקרו) משום שהוא גדול בן דעת. משו"ה איהו מפיק לבר חיובא. ואתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. וכיון דאתית להכי. דוק מנה תו חד דרגא דכי היכי דחזינן דפשיטא לתו' דבסומא ודאי לא בעינן שוין במדרגה. ה"ה נימא אנן דאתי נמי חד דרבנן ומפיק לדאורייתא. דהיינו סומא באגדה. אע"ג דמפטר ד"ת. מיהא מדרבנן ודאי חייב בכל גוונא כדאמרן. וכיון שכן. שפיר מצי מפיק לבר חיובא דאורייתא. כיון דלא מסקינן ליה אלא חד דרגא. והשתא נמי א"ש דר"י ור"ש לא מפקי נפשייהו בר מהילכתא. וסוגיא דעלמא דנקיטנן מצה דאורייתא. אע"ג דלעיל ניחא לי משכוני נפשאי אליבא דר"י. ולהראות פנים לכל צד. מ"מ מ"ש אני לפי שטתי הוא אמת בריר ושריר וקים דוק ותשכח דברים מאירים כספירים. ולא תימא שינויא דחיקא משנינא לך. ולא עוד אלא שכך נמצא בפירוש במרדכי בסומא דאתי חד דרבנן ומפיק דאורייתא. ודי בזו למבין ומשכיל על דבר הלן בעומק הלכה. יאמר טוב ויישר. ואחת בקשתי ממך. שתחזיר לידי או גוף כתב או העתק מדבר תורה הלז עכ"פ. כי זה דרכי כ"ה להחזיק לי העתקה מכתיבת תשובה בד"ת. ולא היה אפשר לעשותו היום. כי זה כתבתי ע"פ הנס וחבת הקודש מכפרת. ואהבה דוחקת מבשרת. מעתה תכיר בלי ספק העומק שיש בציון הלז. והיה זה שלום מני הטרוד בחפזי כותב. וכשהחזיר לידי העתק מתשובתי הנ"ל. שכתבתי (בחפזון לא ישוער. שלא היה לי פנאי אפילו לחזור ולקרותה. בטרם תצא מת"י) הודה וקלס את דברי. היותו דבר אמת ישר עמוק מחודד וחריף. אליבא דהלכתא. יעב"ץ.
5
ו׳ע"כ אני מזכיר כל שאלות שיש לך שאל בני שאל. ואשיבה כיד ה' הטובה עלי. רק בתנאי כפול שתמלא שאלתי בדבר ההעתקה. כי הי"ת יודע ועד שלא אוכל אפילו לעבור על דברי לקרות מה שכתבתי מגלה עפה הנ"ל. והיום רד מאד כו'. והיום גורם טרדות רבות כו'. בנל"ך. לכן המו מעי על העתקה. לידע אם לא יצא דבר שא"מ מת"י ח"ו. מחמת המהירות הנמרץ:
6