שאילת יעבץ, חלק ב ע״בSheilat Yaavetz, Volume II 72

א׳ההר הטוב קרן בן שמן. צרורו"ת הלכה למשה מסיני שזכה דאורייתא בלבו צרור וטמן. לא קשי' הא למיגמר והא לאגמורי. תרתי לטיבותא דריפתקי דאורייתא ועקר טורי. בן אבי חוזה. ומשנה לא זזה. הדרא ארעא והדרא פירי. כי לו מאורשה קדושה אדוכתא לא שף מדוכתא. ה"ה הרב הגאון הגדול. מעוז ומגדול. הגאון המפורסם ערוגת הבושם מופת הדור. נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהור"ר יעקב נר"ו יאיר. כאור הבהיר.

ב׳כל יקר ראתה עיני כת"ב מזוקק שבעתים כאור החמה נוגה סביבו שפעת יפעת כעין הבדולח וברקת מקוטרת מור ועסיס ומצוף דבש נמתקת. כושל יקימון מיליו ספות הרוה לנפש שוקקת. מתלהב כשלהבת הקשורה בגחלת עוממות על דודה מתפרקת. בלפידי יקודי האהבה רבה חובקת. הייתי אך שמח. ואמרתי אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים להשיבם בהלכה שם שואף זורח. ומה יפה ראיתי בתפארתו רשות נתונה להשיב שוב שנית להגדיל תורה ולהאדירה. לכן ערבתי אל לבי כי כתבי כת"ב סוגים ואר"ש לא מטוהרה. אל יהיה למורי הרב נר"ו כמשא כבד וקילקול שורה. לא קול ענות גבורה. ולא דעת שפתי ברה. רק תורה היא וללמוד אני צריך ולדעת פשרה. א) בענין ביטול החמץ מה שכתב מורי הרב נר"ו לחזק בנינו ראשון לחלוק על הדין כל עיקר דשריפת החמץ אין צריך להיות בחמץ שלו (ובזה סתם דברי קדשו וספר מו"ק אינו בידי לעיין בו) ועוד אף אם נאמר דצריך לקיים מצות שריפה בחמץ שלו. מ"מ אף אם מבטל חמצו קודם שריפה בודאי אינו דעתו לבטלו. מאחר שמוליכו לבית השריפה. וה"ה אף אם דעתו לבטלו אינו מבוטל דהא עומד וזוכה בו בידו. ע"כ תוכן דברי קדשו. אחר המחילה רבה וגדולה אציע דברי כפי מה שנראה לי(ואולי גם עי"כ יתיישב תלונתו על עיקר הדין דדרשת מהרי"ו דרצה מורי הר"נ לומר דאין צריך לקיים מצ"ש בחמץ שלו. וטעות בדבר משנה יהיה לא כן עמדי לדעתי הקצרה) ואיכא למידק טובא על דברי מורי הר"נ. ואומר דודאי אם מקיים בהשריפה מ"ע דתשביתו לא צריך להיות בחמץ שלו. דהא מצות דתשביתו דשריפה אינו אלא לאחר זמן איסורו דילפינן מנותר. ולאחר זמן איסורו הא אין החמץ שלו. ואפ"ה מקיים עשה דתשביתו דוקא כזה. וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים גבי הא דאין מברכין על הביעור משום דעכשיו אין שורפין אותו קודם זמן איסורו אין השריפה לקיים מ"ע דתשביתו דהא ילפינן מנותר דהא לאחר זמן איסורו. ורק השריפה זו היא שלא יעבור בב"י ובי"מ יע"ש בהרא"ש. ולפ"ז ע"כ צריך השריפה להיות בחמץ שלו כדרשת מהרי"ו. דאם החמץ אינו שלו אינו עובר עליו בב"י ובי"מ ואין מצות שריפה חלה כלל ולשוא שר"ף שורף. והנה ודאי דכי תקינו רבנן לשרוף תחלת שש אף שמדאורייתא אינו אלא תחילת שבע הוא משום דלמא אתי למטעי. זולת זה לא היה גוזרין כלל לשרוף תחלת ו'. והשתא דתקינו לשרוף תחלת ו' בודאי צריך להיות בחמץ שלו כמו שפירשתי. ובזה לדעתי אין מקום לתלונת מורי הר"נ על עיקר הדין דמצות שריפה בחמץ שלו. ומה שכתב מורי הר"נ דאף לשיטת דרשת מהרי"ו עצמו. מ"מ בודאי אין דעתו לבטל החמץ שמוליך לבית השריפה. ואף אם מבטלו אינו מבוטל דעומד וזוכה בו. ושפיר אעפ"כ מקיים מצ"ש בחמץ שלו. אחר המחילה רבה אין נראה לי כלל דאם לא יבטל חמץ הזה ששורף. לא מבעי' מכת הפוסקים ה"ה הרמב"ם והסמ"ג ואחריהם נמשך הטור. דאין לבדיקה וביעור עיקר מן התורה כלל בין לחמץ ידוע בין לחמץ שאינו ידוע. נמצא לא מקיים מצות תשביתו כתיקונה מדאורייתא כלל ושביק מצות דאורייתא דתשביתו ועביד מצות דרבנן דשריפה. אלא אף לשטת הר"נ וסיעתו דביטול וביעור שניהם הם מדאורייתא בעשה דתשביתו ואו הא או הא. ג"כ אינו מחוור דגם הכא מודו דזה הביעור אינו מדאורייתא לקיים מצות תשביתו. כמ"כ הרא"ש מאחר שהוא קודם זמן איסורו. ורק הוא שלא לעבור על ב"י ובי"מ ולא לקיים מצות תשביתו. ואת זה מוכח מאחר שאין מברכין על הביעור הזה כמ"ש הרא"ש. לכן יותר טוב ודאי כדרשת מהרי"ו וכהגה"ה ש"ע דיבטל לאחר שריפה נמצא מקיים הכל. מצות תשביתו דביטול. ומצות שריפה. כך נ"ל אחר המחילה רבה. ואם שגיתי. יודיע לי מורי הר"נ. ונדעה.

ג׳ב) בנדון דמשלח מנות דאשה ישוב שאלתי לי מחד אשר בא מהנובר והיה לו ספרו שי"ע וראיתי ידיו רב לו להשיג על פר"ח בזה ולקיים הגה"ה דש"ע. לכן עיקר הדברים נ"ל. אמנם תמיה לי מה שרצה מורי הר"נ לתפסני בלישנא קטיעא שלי. כאלו רצוני בטעם החיוב עצמו משום דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין. וביותר כאלו ראיתי זאת בספרו. אחר מחק"ת הלא כתבתי רק דאדכרנא מילתא משום דמאיש ממעטינן קטן ולא אשה את זה ראיתי וקריתי בו. ורק הוספתי גודשא מלבר (כי ספר שאילת יעב"ץ לא היה כעת הזאת ת"י) דהסברא מוכחת כן דמיסתבר להוציא את הקטן מלהוציא האשה משום דאיש ואשה הוקשה לכל עונשין שבתורה. משא"כ קטן: נמצא כח האשה יפה בכל דוכתא מכח הקטן: אבל פשיטא ופשיטא שאין הדעת סובלת לבר בי רב דחד יומא לחייבה האשה כאיש למשלוח מנות משום עונשין דהוקשה בו לאיש. ומאי שייכות דעונשין הכא. אמנם מ"ש מורי הרב נר"ו דהוקשה רק לעונש ל"ת. במחילת ק"ת אינו מדוקדק כ"כ לדעתי. כי מצינו גבי מילה דצריכנא מיעוט אותו ולא אותה משום דאי לאו הכי ה"א דמרבינן לאשה אף שהוא מצות עשה ז"ג משום עונש כרת דאית ביה כשטת ב"ה והוקשה אשה לאיש לכל עונשין וכנ"ל ואת זו פירוש הרב מהר"ש אלגאזי בספרו גופי הלכות סי' שי"ח שהוכיח זה אליבא רש"י ז"ל שמה בקדושין דלית ליה כשטת תו' שמה.

ד׳ובענין חזקת המתנדב בנר תמיד עדיין אני מפקפק. דאולי יש לחלק בין נדון דרדב"ז דהיתה החזקה להאיש והאשה מעולמית משנה ראשונה. וקהל לא היה עדיין מוחזקים בו כלל. גם התנה זה בתנאי בתחלת בנינו שע"מ כן בנה אותו. משא"כ הכא דהיה קהל מקודם לכן מוחזקים בו עולמית עד שקם המתנדב הזה. זה שנה ומחצה מי לימא לן אם רוצים הקהל להדליקו מעכשיו כבראשונה שלא יהא רשאין. וגם לא היה שום תנאי ומינוי בהמתנדב זה שנה ומחצה. כי הוא לקח אותו את המצוה זו מעצמו. וגם יש שנודע להם נדבה זו. ויש מן הקהל שלא נודע להם כלל. רק סבורים שעדיין הנר תמיד דולק מן ארנקי של צדקה. אמנם בעסק החזקה נ"ל לקוצר השגתי. דאף שהיה הקהל מוחזקים בו מקודם. לכן אדרבה טפי כח יפה כח המתנדב. ודמי להא דאמרינן בברכות דף כ"א גבי גמר סעודתו וכו'. וגבי טבילה וכו'. דמחלק בין גברא דחזי ואידחי. ובין גברא דלא חזי ואידחי. דגברא דלא חזי ואידחי דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי וגברא דחזי ואידחי כיון דאידחי אידחי. ה"ה בנ"ד דהקהל היה ראוים בשעת נדבת המתנדב ואידחו וכיון דאידחי אידחו. ועדיין אני נבוך בו מ' שארי הספקות הנ"ל. ומורי הר"נ כל רז לא אניס ליה יגיה חשכי בזה. והנני אצפה לתשובתו הטהורה והזכה. סמים דקה. והנני כתלמיד עבד נרצע נגוש אל דלתי בית מדרשו. ומוכן לשרתו ולשמשו. צפרא ורמשא. מתאבק בעפרות זהב עפר רגלי ת"ח. הק' דוד בן התו' כמו' מיכל שליטא ברעסלויא.

ה׳במטותא אבקש מחילה רבה ממורי הר"נ על כתבי הגרוע. בעל מום קלוט ושרוע. כי מלחיצת ונחיצת הפאסט נעשה זאת כסולם רעוע. ובמחיקת וכתמי דיו מנוגע. וענותו תרבני ויאמר לדל שוע. ואם דל הוא פרי עט"י מפריי הגרוע. ירצה לפניו כמי מנוחת על מבוע.

ו׳תשובה

ז׳ז"ך סיון תקכה"ל אלטונא.

ח׳שלום לאי"נ הק' המשכיל התורני הנחמד. בתורת ה' חפצו דבוק בפתיל נצמד. כמו' דוד יצ"ו. גי"ה מן ך"ב הנ"ל הגיעני אתמול. וראיתי פקפוקיך במ"ש לך בקודם. ולולא פניך אני נושא. מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך אהבה שאינה תלויה בדבר בטל. לא היה אפשר להשיבך מאומה. ביחוד לעת כזאת. שאני מוקף חבילי טרדי"ן וכמה תשובות עלי להשיב שואלי ממ"א. אכן לשמע אוזן שמעתיך היותך שוקד על התורה לשמה לשמור לעשות ולקיים. ובוחר בדרך החיים. לכן אשיב מפני הכבוד דלומד תורה לשמה. דחביב עלי כגופאי. חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי. ולא אחוש גם הפעם לטרחא יתרה. באשר חשבתי כבר יצאתי י"ח בראשונה. שכתבתי לך בעזה"י דברים ברורים וישרים למוצאי דעת. והם מוכרחים בטעמם ומוכרחים מעצמם. ובמו"ק כל צרכם מבוארים. קמחא טחינא טחנית. מ"מ אהבתך דחקה את הבשר. וחזקה ידים רפות לכתוב שנית בענין זה בידי הכהה. גם למען לא תחשדני במה שאין בי. לחשבני לקפדן או בשמץ יוהרא ח"ו. לכן דחקתי את השעה שלא להוציאך בפ"נ גם בפעם הזאת. ולחזור על הראשונות. אפס בקוצר האפשר כמסת אפיסת הפנאי. ושלא ליגע לריק בכפל דברים ואריכות השנוי אצל כל בעלי מדע. ואינו אהוב אצלי. ריש מלין אומר ישמע חכם ויוסף לקח. תנה בני לבך לי ותשית לדעתי עיניך פקח. הנה חזרת על כל צדדים לקיים דברים הראשונים. ואתפלא מאד על אלה דבריך האחרונים. ז"ל דודאי אם מקיימין בהשריפה מ"ע דתשביתו דלא צריך להיות בחמץ שלו. דהא מצות תשביתו דשריפה אינו אלא לאחר זמן איסורו כו'. ואפ"ה מקיים עשה דתשביתו דוקא בזה. וכמ"ש הרא"ש בפירוש (והעתקת לשון רא"ש בשבוש אגב שטפך) ובאמת אני אומר. חייך נגעת עתה במ"ש אני במו"ק בס"ד כי לא לחנם עשיתי לו ציון בספר שערי שמים. שגם זו אחת מן התשובות שיש לי בזה ע"ד ההגה. ושיירתיה לפאה בשע"ש (שהוא חבור פשוט. ערוך לכל בקצור נמרץ) רק הסתפקתי במראה מקום אליו. כדי להשמר מטוען המערער. ולמען ידע הרואה וקורא בספר שע"ש. שד"ת עניים במ"א. ועשירים במקום אחר (כדרך ספר העוסק בבאור. שמדרכו לפרש. ולא לסתום) אך כל דבריך ידידי שטרחת לפשט העקמומית בחדוש הלז. אינן אלא תימה על תימה. וכ"ש שהוספת. כי אמנם לשון הרא"ש שהבאת בידך לסניגור נעשה קטיגור. כנראה מיד למבין הישר הולך. לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך. שבוק פלפול שקר וחריפות של הבל. ותא אבתראי. לא תיזיל בתר איפכא. אף אם אמנם גם דברי רא"ש עצמם נשארו אצלי קשים בהגהותי עליו בס"ד. אך לא תגהה ממנו מזור. שהוא בלי ספק לחדוש של ההגה כתולעת לקיקיון. ומש"ע ולפ"ז צריכה השריפה להיות בחמץ שלו. דאם החמץ אינו שלו אינו עובר בב"י וב"י ואין מצות שריפה חלה כלל ולשוא שרף. עכ"ל כמתהדר. וכל הדברים יגעים במ"כ מהופכים בתכלית אין בהם כדי להתגדר. ואיך נמשך זה מהנחה הקודמת. באיזה אופן הולדת לקיים מצות שריפה בחמץ שלו. מתוך דברי הרא"ש שהחליט שאין מציאות למצות שריפה קודם שעת איסורו של חמץ.

ט׳השואל חזר טרח בכדי והביא ראיה לחובתו
ומ"ש דאם אין החמץ שלו. אין מצות שריפה חלה כלל לו יהי כדבריך. אוסיפת מיא אוסף קמחא. וכי קבלת עליך אחריות דמצות שריפה גם קודם זמן איסורו. הלא זה מערכה על הדרוש ותדע מן הקושיא. אמור מעתה שאין מקום לשריפה קודם זמן איסורו. וכ"ש שאין טעם בתוספת זה המחודש שכן הרא"ש אומר בפירוש. כל זמן שהוא מותר באכילה לא ישרפנו. גם הוא אמר שאין מצות בעור כלל קודם זמן איסורו. רק מצוה להוציאו מן הבית כדי שלא יעבור עליו. ואיך תאמר אתה שמפני כך יחויב לקיים בו מצות שריפה קודם זמן איסורו. ובחמץ שלו דווקא. מה ראיתי על ככה. ומ"ש דלא חלה כלל ולשוא שרף. הא נמי בורכא לא לשוא שרף. לא לריק יגע. שעכ"פ צריך להוציאו מן הבית. וכיון שעכשיו הנהיגו בו שריפה. גם קודם זמן איסורו. מה שאין לו הכרח וסרך מצוה. רק שאין הפסד בכך לעשות בו זכר לדבר ודוגמא בעלמא. ולכן מוציאין אותו מן הבית בזה האופן. לרמז וסמך קלוש למצות שריפה דלאחר זמן איסורו אליבא דר"י (אע"ג דלא קיי"ל כוותיה) א"כ מה לי שהוא חמץ שלו או שאינו שלו. הכל שוה בו לפני זמן איסורו. הלא כל אופני הבעור שוים עתה לד"ה. ואף אינו זקוק לשום בעור כלל ועיקר. כלום הוא צריך אלא להוציאו מן הבית. ואעפ"כ אתה מצריכו לשרפו. כדי לחוש לדקדוק הקל החדש הזה. א"כ גם בשאינו שלו. תתקיים הדוגמא לדבר. ובזמן איסורו ודאי אין חילוק בין חמץ שלו או אינו שלו הנמצא ברשותו. שריפה בעי לדר"י. זה פשוט וגם כל חמצו של אדם אחר זמן איסורו אינו ברשותו. ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. ומש"ע השתא דתקנו לשרוף בתחלת שעה ו' בודאי צ"ל בחמץ שלו דבר בטל הוא. דבהדיא אמרינן. ונבטליה בשית. ומשנינן כיון דאיסורא רמי עליה לא מצי מבטל ליה. א"כ איך אפשר לומר שיבטל אחר זמן שריפה דתקנו חכמים. וכי לסתור דברי התלמוד אתה אומר חלילה. ובע"כ תחזור ותודה לדברות ראשונות שלי. אבל אני נשמרתי בלשוני בספר שע"ש וכתבתי בדיוק. ועכשיו נוהגין לשרוף בחמישית (לא בשעה ו' דתקינו רבנן) באופן שיתכן הנמשך אחריו שכתבתי מיד בסמוך לו. מבטלין פ"ב קודם שריפה. כי אז יש מקום לבטול שני קודם שריפה. שעדיין הוא ברשותו וכל עצמו של בטול שני חידוש הוא. ודידי ודאי עדיפא. דכי מאחרינן ליה לבטול שני בתר שריפה. משתלי ולא מבטל (החמץ שראה ברשותו וידע בו ושוב נשכח ממנו ולא בערו. וקעבר עליה) סבר הא עבד ליה כל מאי דאפשר. ולא אסיק אדעתיה לבטולי זמנא אחרינא (שבאופן זה אינו בטוח להנצל ממכשול דב"י וב"י) משא"כ כי אמרינן ליה לבטל קודם שריפה. מדכר דכיר. וכטעמיה דרא"ש בענין בטול שני שחדשוהו הפוסקים. מעתה תדע מה הגיעני ומה ראיתי על ככה. להעמיד הדברים על אופיים ואופניהם כהוגן. לצאת ידי כולם ויתקיים הכל בידינו כראוי וכהלכה. ומש"ע על מ"ש אני דאף לשטת מהרי"ו מ"מ ודאי אין דעת המבטל על החמץ שהוליכו לבית השריפה. אחר המחילה אנ"ל כלל דאם לא יבטל חמץ זה ששורף ל"מ לדעת הפוס' דאין לבדיקה ובעור עקר מה"ת נמצא לא מקיים מצות תשביתו כתקונה. ושביק מצוה דאורייתא דתשביתו. ועביד מצות דרבנן דשריפה. אלא אף לשטת הר"ן כו'. ג"כ אינו מחוור דגם הוא מודה דזה הבעור אינו מדאורייתא כו'. והארכת לשון בזה. ולא היית זקוק לבקש מחילה. דמחילה בטעות אינה מחילה. ומה שאינו נראה לך. אינו נדחה בכך. לא ראינו אינה ראיה. ילדותך גרמה ולימים הבאים אי"ה בהגיעך לימי בינה. תזכה לראיה שלמה. בתוך כך לא אמנע בר לבבי הנאמן לך. ולהראותך דלא חיישת לקמחך בהא. ומי איכא דסליק אדעתיה דשריפה גריעא מבטול. הא ודאי שריפה ובעור כל דהו. לכ"ע עדיפי מביטול. זהו מן המושכלות הראשונות. שבכלל מאתים מנה. ולא אמרו דסגי בבטול אלא להקל עליו. היעלה עה"ד שבעשותו החמור. לא יצא י"ח הקל. וכי איזה כח יפה. אם לבטל החמץ ולהניחו. או להוציאו מן העולם. והלא אף כשמבטלו. עדיין זקוק הוא להוציאו מן הבית עכ"פ. וכששורפו שוב אין עליו שום דבר לעשות עמו עוד. ועבר ובטל החמץ מן העולם. ואיך תקרא זה דאורייתא וזה דרבנן. הא לא נחלקו הפוסקים אלא אי סגי ליה בבטול הקל. גם לחמץ הידוע. או לא סגי דלא מבער ליה. מ"מ מאן הא דאמר דלבעי בטול דווקא ולא ביעור. הרי כל דבריך בטלים ומבולבלים במ"כ. מה זה שאמרת דשביק מצוה דאורייתא ועביד דרבנן. מאי עדיפותיה דבטול משריפה. ואי יהבינן לך טעותך. אכתי שריפה בחמץ שלו מנלן הנה כל דברי התנצלותך כלים מאליהם. האריכות אך למותר. ואין לך להתפעל בכך. שכבר אחז"ל אין אדם עומד עד"ת אא"כ נכשל בהם אחכה שתקנה מדת החכם לתת כבוד לאמתו. היא כבודו להודות על האמת. אקוה הפעם יספיקו דברי אלה בענין הזה. ואם אזכה שתראה ח"ב מחבורי בעזה"י. תמצא חדושים רבים לא שערום האחרונים ז"ל ותרוה צמאונך. רק בבקשה ממך אהו' כנפשי. לא תתחזק עוד להעמיד דבריך. כי היא מדת הבחורים זה עם זה. ולא נאה לזקן כמוני לעסוק בכאלה. וצריך לחוס על יקר הנמצאות. ואם תכיר האמת כאשר קויתי ממך ותתן אמת ליעקב. הרי טוב. ואם לא. עשה הטוב בעיניך. וברר דבריך עם חבריך. או תציעם לפני אביך הנכבד. כי כבד ממני הדבר לטפל בו עוד. ושויתינן כגדי מסנקן בהכפל אמרים. על כן הפעם דברתי לא אוסיף לדבר עמך בזה. לא בי היא לכתוב עוד בזה שלשים ורבעים. בדבר שכבר עשיתי בו המוטל עלי די באר והותר. השומע ישמע והחדל יחדל.

י׳2) וכן במ"ש כיוצא בו. הרגשתי בך אהו' התאמצות יותר מדאי לחוס על כל היוצא מפי קולמוסך. עד שהתפעלת ממה שערכתי לפניך דברי עצמך. וחשדתני שכיוונתי לתפסך. ואם ככה אתה עושה וחושב עלי מחשבת פגול. כשמח לע"ע בתקלתך. א"כ מה בקשתך ממני. הן קלותי מה אשיבך. הזאת חשבת למשפט. שתתלה בי בוקי סריקי ואשתוק. אני להצלת עצמי הוצרכתי. ולא נתתי לך מקום לטעות. ולא אפשר בלא"ה. להציג לפניך מה שטענת עלי. ולא הייתי צריך בשביל כך. לחפש (כדי למצוא לי עילה) בספרים שאיני מכירם ולא חושש להם. דייני מה שאמרתי באגב ולפום ריהטא בשטת התו' (עשי"ע סע"ה) שדבריהם גופי תורה. ואינני מחזר אחר גופי הלכות. שלא נשתכחו בימי הבל"י אבלי ויגוני על ח"ה הגדול זה שנים רבות. אף אם קודר שחותי. יש אתי כהנה וכהנה. אפי' בשעת שינה. על כן צריך אני למודעי הנודע ממני ומפורסם בעולם שאינני נושא פנים בתורה. ואל אדם לא אכנה. ותהיה בטוח בי שאין כוונתי לקפח ולנצח בדרך עקש. חלילה לי לחוס על כבודי בתורת אמת שבה כל מגמתי. האמת אהובה אצלי יותר מכל חמדת עולם עובר ואגין עליה בכל כחי ואף לאמת"י אעשה כן. ומי שאין דעתו נוחה בכך. אל יהא לו עסק עמי.

י״א3) ובענין השאלה. של המתנדב שמן להדלקת נר תמיד. כמו כן במקומי אני עומד לזכותו במצוה שחטף וזכה בה מן ההפקר. ואיני רואה לחלק בין הנושאים דנ"ד ודרדב"ז (אע"פ שיש לי דברים בגו שאכמ"ל) ועל החלוקים אנו מצטערים. אדרבה נדון רדב"ז משמע קצת שהיתה תחלה גם אותה הדלקה בכלל ההדלקות שנהגו למכרם. ובנ"ד אתה לא הגדת לנו שהיו נוהגין למכרה מקודם. ואם כך היו נוהגין תחלה. והניחו לזה להחזיק על פניהם ולא מיחו. פשיטא דמחלו. אם לא עשה כן באלמות על כרחם של קהל. אבל בלא טענת אונס. מדשתקו טובי העיר עד האידנא. ודאי מחלו. אינהו דאפסידו אנפשייהו. תו לא כל כמינייהו. והם דברים פשוטים ולהם כמה ראיות. שאין צורך להאריך בהם ולא להביא עצות מרחוק. מענין דיחוי. דל"ד להא כאוכלא לדנא. ויתכן לומר ע"ד השאלה והרחבת הלשון אין דיחוי אצל מצות (ודינא דדיחוי מתבאר ג"כ בספרי שי"ע. ואין כאן מקומו) והנראה לע"ד פשוט וישר לדינא. כתבתי אני נפש נענה. ואתה על במותי ההצלחות תדרוך כאשר את נפשך העדינה: הטרוד יעקב ישראל.