שאילת יעבץ, חלק ב ע״גSheilat Yaavetz, Volume II 73
א׳ח' טבת תקכ"ול בדנציג.
1
ב׳למי כל חמדת ישראל חמדה גנוזה. עטרת תפארת אב שבחכמים. הוא אבי חוזה צפנת פענח ומפשר תעלומות סתרי וסודי רז"ה. ה"ה אדמ"ו הה"ג הוא ניהו ראש לכל המורים והורים הר המוריה שממנו יצא הוראה בכל העולם בפילפולא רבא. ועל עומקא ובוריה מרא דארעא ומרא דשמעתתא. שלשלת היוחסין נ"י ע"ה פ"ה אב"ד ור"מ כמהור"ר יעקב ישראל נר"ו יאיר לנצח עד ביאת הגואל א"ס.
2
ג׳הואיל ותחילת דינו ש"א עד"ת אמרתי לשנס חלצי כגבור לרוץ אורח מישור לדרוש ולתור בשלום אדמ"ו הה"ג נר"ו ולשאוב מבאר יעקב מים חיים. כי באלה חפצתי מאלפי זהב וכסף. והנני שואל כתלמיד קטן לפני רבו בקידה ובהשתחוויה באימה וביראה. ואם קטן הוא בעיני אדמ"ו נר"ו. אשר לבו פתוח כפתחו של אולם. בעיני גדול מאד. ובפרטות בטרדת הזמן אשר הקיפוני. ולא הניחו לי לבלעי רוקי א"א לחפש בחיפוש אחר חיפוש. ולעיין בעיונא רבה. לא כן אדמ"ו נר"ו דיתיב כחמרא על דורדיא. וזה תוכן שאלתי ובקשתי להשיבני תשובה שלימה עימ"ה. בביאור היטיב ולא לקצר במקום שאמרו להאריך. ועתה אחל בעזה"י לפרש שאלתי. ע"ד מקרה בלתי טהור שקרה לאשה נעצבת. והיא ילדה. ולאחר יציאת הולד יצא עם הולד חתיכה גדולה ועבה וכמה שבועות תלה החתיכה בחוץ. והרופאים היו רוצים לחתוך החתיכה ממנה. ואח"כ באה נכרית מילדת הבקיאה בדבר ואמרה שהיא האם. והכניסה החתיכה הנזכר לתוך גופה. ומאז ועד עתה א"א לה לטהר לבעלה מחמת יציאות דמים מרובים ממנה בכל עת הלוכה וממש אינה יכולה לילך כדרכה מ' נפילות החתיכה לבית החיצון. וצריכה לתת עגולה עם שעוה בתוך גופה שלא תצא החתיכה לחוץ והאשה הנזכרת אמרה שכל דמים שהיא רואה הוא מן החתיכה הנזכרת באשר שיש לה וסת קבוע. ובעת וסתה יש לה צער מרובה וכדרך הנשים. ולא כן באם שתצא הדם מן החתיכה אין לה צער גדול. ושאלנו פי רופא מומחה ישראל והשיב שא"א להיות שבירה לאשה הנ"ל באותו מקום אם לא מהאם עצמה או צואר האם שיוצא חוץ מ' רפיון קשרי האם. ילמדנו אדמ"ו הה"ג נר"ו. האם יש לסמוך בזה אדעת שו"ת פני יהושע סימן ו' שרוצה להתיר בנדון כזה עפ"י דעת ר"ש המוזכר בפוסקים בס"י קפ"ח לפי שאין דרך ראיה בכך. וכן נוטה דעת בעל שב יעקב סי' ל"ז או אם להורות לחומרא כדעת הב"י והרמ"א בהג"ה דמיקל דוקא אם יש לתלות במכה. משא"כ בנדון דידן. וכ"ד מהר"ש אבוהב בשו"ת ד"ש סימן פ"ו ובסימן ק"ע וכן בספר הב"ח כ' שיש לחוש להחמיר עפ"י שטת התוספות שאין דברי הר"ש מוכרחים. ואין מן הצורך להאריך להציג. שכל דבריהם ערוכים לפניו ונזכרים בזכירה אחת. וגם הרמב"ם בהלכות א"ב פ"ה שפסק כר"י בחתיכה קרוע ודם אגוד בתוכו דטמאה. משמע שלא כדעת מהר"ש וגם לפי' הרמב"ן בחדושיו שנדפס מחדש מפרש פרוקא דאביי בענין אחר שלא כדברי הר"ש מקוצי וגם הר"ן בחדושיו הנדפס אצל ספר בעל הנפש להראב"ד נוטה ג"כ לפירש"י בכן יורינו אדמ"ו הה"ג דעתו הרמה ובאורו נלך. והנני עומד ומצפה לתשובתו הרמה. עפה"מ כו'. וצער גדול שראיתי בגי"ה מחולשת כחו. ה' יחלימנו ויקיימנו ונזכה לעלות לציון בימיו. ולראות פני משיחינו. כ"ד הק' שבתלמידיו ליפמן כ"ץ מהנובר:
3
ד׳ושלום לכל המסתופפים בצלו צל החכמה.
4
ה׳כ"ח ך"ב טבת תקכו"ל. אלטונא
5
ו׳תשובה שלום רב לאי"נ מחו' תלמידי הותיק התורני כמו' ליפמן כ"ץ יצ"ו.
6
ז׳באור חילוק הנדונים הנמצאים בענין בספרי תשובו' וחלוף סבות המאורעים שבדין הלז הנשאל
אגרת מהודרת מן ח' הנ"ל באה אלי בשבוע זו ע"י גיסך יצ"ו. והנני בא להשיב תחלה על ש"ח. באשה שיצא המקור שלה ומאז היה עלולה משפע דם בתמידות. ויש לה וסת קבוע מה דינה לבעלה. והנה באמת היה לי למנוע הפעם מלהשיב על נדון חמור כזה. באשר כבר הודעתיך מעין המאורע שלי. שגם לי נפתח מקור לחטאת ובעו"ה היה מושך דם כמעין בלי הפסק כמה שבועות. והייתי בסכנה עצומה כנודע לכל באי שער העיר הזאת. לולי רחמי שמים המרובים כבר נשכחתי כמת מלב. ובחמלת ה' עלי. החזיר לי בריאותי. אבל עדיין חלוש אני ע"ע לא חזרתי לאיתני. כמדומני אין מוח בקדקדי. מצורף לעת הקור הגובר. ואני יושב בחדר גדול שאינו מקבל חימום הראוי. ומסולק דמים אני. נוסף למה שאני ודאי (כדבריך. ולא כמחשבתך) כחמור (לעול וכשור למשוי) לא כחמרא. ויתיב אדורדייא ג"כ. שמריא טובא שתינא. ולא צילא דעתאי כמאן דלא שתי רביעיתא דחמרא. כשכורת ולא מיין. ולא היה לי לטפל בהוראה. מ"מ אגב חביבותא דידך ודמצוה לטהר אשה לבעלה. ריש מלין אומר. ואם הייתי בא בארוכה לא יספיקו כמה ניירות. וימים ולילות עם נרות. לכן אנקוט נפשי בקצרה. דברי פ"י ראיתי. אמנם שתחלת לשון התשובה ההיא קשה בעיני. אם תשים בני לבך לי בתשובתי (סי' שי"ע סי"ג) אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא מבואר בדרך קצרה. הכוללת הרבה דברים עמוקים (ועיין עוד בספרי הלז סנ"ה) רק מ"מ על מסקנת הרב בפ"י באותו נדון. נ"ל כדאי לסמוך עליו וכחא דהתרא עדיף. ובדברי שב יעקב. יש לי דברים בגו. ולא עצרתי כח לבאר היטב. עד שיחזירני הי"ת בחסדו לאיתני הראשון. אז אדברה וירוח לי בעזה"י. אך את זאת אגיד בלשון קצר. שעם היות לפום ריהטא דעת הרב החסיד בד"ש ואמ"ה ז"ל כמעט אחת היא. והושוו בכך להחמיר באם אירע חולי רפיון בקשרי האם. שאין לתלות שממנו הדם המסופק בא. ושפה אחת להם לשני גדולים הללו. אפ"ה לא בחדא מחיתא מחתינהו. אך רחוקים הם בענינם. כי אמ"ה עוסק (בסמ"ו) בהיות האם שלה מיושבת על מקומה. רק שנתחדש בה מיחוש רפיון הטבע. שמוציא דם המקור בלתי מבושל. הא למה זה דומה לדם הטחורים. שאע"פ שברוב פעמים יש לו ג"כ עונה קבועה. לפעמים מתחדש בו מיחוש ורפיון. שיוצא הדם ההוא שלא בעונתו. כן הדבר בדם המקור. לפעמים המקור נחלש במקרה שאירע בו. ממשא כובד הליחות שגברו עליו. והוא סבת צאת דם מקורה חוץ לזמנו. מ"מ ודאי דם טמא הוא. אבל בד"ש כל עסקו ברחם שהוחלש כל כך עד שיצא ממקומו החוץ. והוא הגורם ליציאת הדם חוץ לזמנו. והרב החסיד תולה גם דם זה ברפיון האם. שהוא סבה ולצאת דם המקור בלתי מבושל. עכ"ז דם טמא הוא. לפי שבא ממקור דמיה לפ"ד בד"ש. ועדיין צריכין אנו למודעי ולחלק בין נדון של זה הרב החסיד. ובין נדון תשו' פ"י ושב יעקב ונדון דידך דכותייהו. שבשלשת אלה יש כאן מכה מבוררת לתלות. כי בלי ספק נתקו קשרי ומותרין האם. על כן באה אליה הצרה הזאת לאשה העצובה. עד גדר שנעקר המקור מעיקרו ויצא כל כך החוצה. עם כאב גדול ודמים רבים השופעים. כל אלה הן עוותיה. והן הן תקוניה. מוכיחה' בצדה. ושור שחוט לפניך. וברור הדבר שאין זה דם הבא מגידי המקור הנפתחים לנדה. אלא הקשרים ומיתרים שנתקו ונפסקו הם המשפיעים הדמים הללו. מחמת פסיקת גידי קשרים. המחברים האם ומחזיקים אותה במקומה בגוף. ובהכביד עליה משא ליחות זרות. נתקה ותמיש ממקומה ויצאה לבית החיצון. בהכרח א"כ נפסקו גידים הקושרים אותה אל מקומה. המיוחד לה. ואין זה דם נדות השופע מהן. אלא כדם היוצא מכל אבר הניזוק בכריתה וחתוך ופסיקת גידים הקבועים בכל הגוף. שמרבים הדמים לצאת בכל מקום שהוא בגוף. משא"כ נדון של בד"ש. עם היותו ג"כ מעין מין חולי זה. אבל לא ממש. כי לא נתברר שם עקירת הרחם ממש. כאשר הואיל באר הוא ז"ל בעצמו בספ"ו. על כן רחוק הוא מאלו המאורעים הנדונים השלשה הנ"ל. שאין מכה גדולה מזו. וכ"ש נדון דידן ביחוד.
אגרת מהודרת מן ח' הנ"ל באה אלי בשבוע זו ע"י גיסך יצ"ו. והנני בא להשיב תחלה על ש"ח. באשה שיצא המקור שלה ומאז היה עלולה משפע דם בתמידות. ויש לה וסת קבוע מה דינה לבעלה. והנה באמת היה לי למנוע הפעם מלהשיב על נדון חמור כזה. באשר כבר הודעתיך מעין המאורע שלי. שגם לי נפתח מקור לחטאת ובעו"ה היה מושך דם כמעין בלי הפסק כמה שבועות. והייתי בסכנה עצומה כנודע לכל באי שער העיר הזאת. לולי רחמי שמים המרובים כבר נשכחתי כמת מלב. ובחמלת ה' עלי. החזיר לי בריאותי. אבל עדיין חלוש אני ע"ע לא חזרתי לאיתני. כמדומני אין מוח בקדקדי. מצורף לעת הקור הגובר. ואני יושב בחדר גדול שאינו מקבל חימום הראוי. ומסולק דמים אני. נוסף למה שאני ודאי (כדבריך. ולא כמחשבתך) כחמור (לעול וכשור למשוי) לא כחמרא. ויתיב אדורדייא ג"כ. שמריא טובא שתינא. ולא צילא דעתאי כמאן דלא שתי רביעיתא דחמרא. כשכורת ולא מיין. ולא היה לי לטפל בהוראה. מ"מ אגב חביבותא דידך ודמצוה לטהר אשה לבעלה. ריש מלין אומר. ואם הייתי בא בארוכה לא יספיקו כמה ניירות. וימים ולילות עם נרות. לכן אנקוט נפשי בקצרה. דברי פ"י ראיתי. אמנם שתחלת לשון התשובה ההיא קשה בעיני. אם תשים בני לבך לי בתשובתי (סי' שי"ע סי"ג) אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא מבואר בדרך קצרה. הכוללת הרבה דברים עמוקים (ועיין עוד בספרי הלז סנ"ה) רק מ"מ על מסקנת הרב בפ"י באותו נדון. נ"ל כדאי לסמוך עליו וכחא דהתרא עדיף. ובדברי שב יעקב. יש לי דברים בגו. ולא עצרתי כח לבאר היטב. עד שיחזירני הי"ת בחסדו לאיתני הראשון. אז אדברה וירוח לי בעזה"י. אך את זאת אגיד בלשון קצר. שעם היות לפום ריהטא דעת הרב החסיד בד"ש ואמ"ה ז"ל כמעט אחת היא. והושוו בכך להחמיר באם אירע חולי רפיון בקשרי האם. שאין לתלות שממנו הדם המסופק בא. ושפה אחת להם לשני גדולים הללו. אפ"ה לא בחדא מחיתא מחתינהו. אך רחוקים הם בענינם. כי אמ"ה עוסק (בסמ"ו) בהיות האם שלה מיושבת על מקומה. רק שנתחדש בה מיחוש רפיון הטבע. שמוציא דם המקור בלתי מבושל. הא למה זה דומה לדם הטחורים. שאע"פ שברוב פעמים יש לו ג"כ עונה קבועה. לפעמים מתחדש בו מיחוש ורפיון. שיוצא הדם ההוא שלא בעונתו. כן הדבר בדם המקור. לפעמים המקור נחלש במקרה שאירע בו. ממשא כובד הליחות שגברו עליו. והוא סבת צאת דם מקורה חוץ לזמנו. מ"מ ודאי דם טמא הוא. אבל בד"ש כל עסקו ברחם שהוחלש כל כך עד שיצא ממקומו החוץ. והוא הגורם ליציאת הדם חוץ לזמנו. והרב החסיד תולה גם דם זה ברפיון האם. שהוא סבה ולצאת דם המקור בלתי מבושל. עכ"ז דם טמא הוא. לפי שבא ממקור דמיה לפ"ד בד"ש. ועדיין צריכין אנו למודעי ולחלק בין נדון של זה הרב החסיד. ובין נדון תשו' פ"י ושב יעקב ונדון דידך דכותייהו. שבשלשת אלה יש כאן מכה מבוררת לתלות. כי בלי ספק נתקו קשרי ומותרין האם. על כן באה אליה הצרה הזאת לאשה העצובה. עד גדר שנעקר המקור מעיקרו ויצא כל כך החוצה. עם כאב גדול ודמים רבים השופעים. כל אלה הן עוותיה. והן הן תקוניה. מוכיחה' בצדה. ושור שחוט לפניך. וברור הדבר שאין זה דם הבא מגידי המקור הנפתחים לנדה. אלא הקשרים ומיתרים שנתקו ונפסקו הם המשפיעים הדמים הללו. מחמת פסיקת גידי קשרים. המחברים האם ומחזיקים אותה במקומה בגוף. ובהכביד עליה משא ליחות זרות. נתקה ותמיש ממקומה ויצאה לבית החיצון. בהכרח א"כ נפסקו גידים הקושרים אותה אל מקומה. המיוחד לה. ואין זה דם נדות השופע מהן. אלא כדם היוצא מכל אבר הניזוק בכריתה וחתוך ופסיקת גידים הקבועים בכל הגוף. שמרבים הדמים לצאת בכל מקום שהוא בגוף. משא"כ נדון של בד"ש. עם היותו ג"כ מעין מין חולי זה. אבל לא ממש. כי לא נתברר שם עקירת הרחם ממש. כאשר הואיל באר הוא ז"ל בעצמו בספ"ו. על כן רחוק הוא מאלו המאורעים הנדונים השלשה הנ"ל. שאין מכה גדולה מזו. וכ"ש נדון דידן ביחוד.
7
ח׳ועוד נוסף עליהם בשאלתא דידך. שנשאר הוסת ואורח בזמנו בא. גם זה עד נאמן. לכן לדעתי יש מקום חשוב לסמוך להקל בכאן. לכל הדעות החלוקות. וזה בין לפירש"י ובין לפיר"ש (שהוא באמת דחוק. וקבל עליו אחריות גדול. עם שלא ראיתי עדיין הספרים החדשים שזכרת) אבל מ"מ חלילה חולין הוא לי לסמוך עלי בלבד בדבר זה. אכן אם יסכימו עמי איזה בעלי הוראה גדולי הדור. אזי הנני נמנה עמהם לדבר מצוה. ואהיה סניף לאריות. לא באופן אחר. ואם יהא ה' עמדי ויחזיק בידי אקוה להרחיב הענין די באר כל צרכו. ואין דנין משא"א לעת כזאת. ושהויי מצוה לא משהינן. ואתה שלום וביתך שלום. כנפש הטרוד יעקב ישראל מכונה יעב"ץ ס"ט. מאד בקשתי אמצא חן בעיניך. להחזיר לידי גוף הכתב הלז. או העתק מיושר ממנו.
8
ט׳והא לך תשובת השואל בענין הנ"ל: תוך אגרתו אלי. ז"ל
9
י׳אחר קבלת תשובת אדמ"ו בה"ג נר"ו. ראיתי שנתכווין האב"ד דכאן הה"ג כמו' אלחנן נר"ו. לדעת אדמ"ו הה"ג נר"ו ותשובתו ארוכה להיתרא. אלמלא היום הזה עש"ק והזמן קצר להעתיק. שלחתי לאדמ"ו הה"ג נר"ו העתק תשובתו לעיין. כי הוא חפץ ונפשו חשקה להסכמת אדמ"ו הה"ג נר"ו. ושמח שמחה גדולה. שהוא להא מילתא בר מזלא הוא. והוא בקש ממני להיות גוף הכתב מאדמ"ו הה"ג נר"ו בידו להיות לו ג"כ לראיה להוראתו להיתר. שגאון ישראל תפארת יעקב פסק כמותו. וצוה עלי לדרוש בשלום אדמ"ו הה"ג נר"ו. ובקש ג"כ מאתו לעיין עוד בעיון רב בתשוה זו. אף שאמרו לקצר. במקום שאמרו להאריך שאני. והי' שלום מאד"ה ומנאי עבדו הנרצה ותלמידו. הצעיר ליפמן כ"ץ מהנובר:
10