שאילת יעבץ, חלק ב ע״דSheilat Yaavetz, Volume II 74
א׳יום ה' ח' שבט תכז"ל פה ק"ק ברודא:
1
ב׳אהו' ידידי וחביבי הרב המובהק החכם הכולל בכל מדע כמהור"ר יעקב נר"ו.
2
ג׳מחמת נגעת רגעת פגעת הזמן כנודע למכ"ת לא אוכל כעת בעצמי לבא למכ"ת. אז אמרתי לבא במגילת ספר ע"י שורתיים הללו 1) הנה מכ"ת אמר לי שהוא תירץ תירוץ הגון על קושיא שהקשה בעל פרי חדש על תו' בסוף מסכת מעילה שהקשו התו' על ר"ע שאמר מטבע שנפל לכיס וכו'. ולבטל ברובא וליכא למימר משום דהוה דבר שיש לו מתירין הלא דבר שיש לו מתירין דבאלף לא בטיל אינו אלא מדרבנן ותרצו התו' משום דמטבע הוה דבר חשוב דבאלף לא בטיל והקשה פר"ח הלא דבר חשוב דבאלף לא בטיל נמי אינו אלא מדרבנן. ע"כ הקושיא. והנה מאד ערגה נפשי לידע התירוץ מה שתירץ מכ"ת.
3
ד׳2) והנה הואיל ואתא לידן אימא בה מלתא באתי לבקש שיחוה מכ"ת ג"כ דעתו בזה. במאי שנתקשה לי במה שכתב הטור י"ד בסי' קכ"ב בשם הרשב"א והביא ב"י נמי בסי' קי"ב כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב. ואע"פ שאפשר להגעילו ולהחזירו להכשרו עי"כ אין דנין אותו כדשיל"מ וכו' עכ"ל וכ' ב"י דהרשב"א בת"ה הארוך וכו' דלא אמרו דשיל"מ אלא כשהוא יכול להתירו בלא שום הפסד ממון ממקום אחר ותדע מדגרסינן בפ' הזהב. דף נ"ג ע"א. אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונים ואקשינן עלה הבכורים וכו' ואוקמינא דלית ליה דלא פריק וכו'. ואם איתא ילך ויבא ויקח ויפרוק על מעות ויחלל זה על מעות ראשונים אלא שלא אמרו דשל"מ אלא בדבר שיכול להתירו כדרכו בלא הפסד אחר עכ"ל. והנה בריש כל מראי"ן אנא ט"ס להבין ראיה של רשב"א. הלא הש"ס בב"מ בתר הכי פריך. נייתי דמאי ר"ל שיקנה מעם הארץ דמאי ואי איתא כדעת הרשב"א מאי פריך שיקח דמאי הלא בדבר שצריך להוציא ממון מכיסו לא מקרי דשל"מ וק"ל. וליכא למימר דדבר של חצי פרוטה לא מקרי הפסד ממון מכיסו וק"ל. זה אינו כי כל הסוגיא דהכא מיירי במעשר של חצי פרוטה שנתערב והוכחה של רשב"א שילך ויבוא ויקח נמי מיירי כחצי פרוטה וק"ל. והנה יש לי שאר ספיקות אך כעת קצרתי. עוד חזון למועד. 3) גם באתי לבקש ממנו להודיעני בפירוש של דבר דאמרינן בכמה דוכתין בש"ס הלכה כסתם משנה אם פירושו דוקא דבר מפורש במתניתין. אבל דבר שילפינן מדיוקא דמתניתין אפשר שאינו הלכה כזה. או דאפילו דבר דיוק מסתמא דמתני' נמי מקרי הלכה כסתם משנה כזה. דהנה בזה הדבר היה לי ויכוח עם הרב המובהק מהור"ר ליבש בן מהו' מרדכי מוכיח בק"ק אייזן שטאט. שהקשתי קושיא עצומה כאשר אציע לפני מכ"ת. והיה זה שלום מאדון העולם וממני אהו' לנצח נאם המר ונאנח הק' מרדכי לייפניק מברודא.
4
ה׳תשובה
5
ו׳1) לראשונה עיין שאילת יעב"ץ חלק ראשון (סימן קנ"ח):
6
ז׳מה שיש לפקפק בהוכחת בדין ביטול כלי האסור
2) ולשניה אומר אני בודאי על אופן הנ"ל שכתב מכ"ת לק"מ. ואין זו צריכה לפנים. דמאי דפריך וניתי דמאי. זה אינו סותר דעת ר"ת. דס"ל כל מקום שיש הפסד ממון לא מיקרי דבר שיל"מ. דהא בדמאי שאין בו ש"פ עסקינן וכפירש"י. וזה ברור דמה שהוא פחות מש"פ. לא הוי הפסד ממון. דלא ממון שמיה. ואין בו דין ממון לב"י. אלא לב"ן. ומ"ש דהוכחת הרשב"א שילך ויבוא ויקח נמי מיירי בחצי פרוטה. במ"כ כתב בלי הבנת הלב. דהוכחתו של הרשב"א היא. אם איתא דמיקרי דבר שיש לו מתירין אפי' בהפסד ממון. ליפריך הכי אי איתא לדחזקיה ילך ויקח הרבה דמאי או ודאי. אם אין לו משלו. ויחללנו. ומתוך שאי אפשר לו לצמצם מעותיו ויותיר בימי פדיונו כדלעיל. יוכל לחלל זה המ"ש של חצי פרוטה שנתערב. על מעות הראשונות וק"ל. דהוי ליה דשיל"מ. אלא ע"כ דבר איסור שצריך להפסיד מעות כדי להתירו. כגון מ"ש זה שאי אפשר למצוא לו התר. אלא א"כ מפסיד בקיחה ובהפרשת מעשר. אינו נקרא דשיל"מ. ולא מחמת שיחללנו שלא בצמצום. לכן מצד זה הוכחת רשב"א נכונה היא ואדרבה משם נתחזקה ההוכחה ביתר עז. דמדפריך תלמודא נייתי דמאי. והיינו חצי פרוטה להתירו ע"י צירוף (כדמוכח משינויא דילמא אתי לאתויי ודאי. ובודאי כה"ג אסור. משום דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. ש"מ דדמאי דאיירי ביה. נמי דכוותיה ע"י צירוף. לא. דגזרינן אטו ודאי) אבל טובא. בין ודאי בין דמאי. כה"ג משרי שרי. דהא מ"ש בר פדייה הוא. וא"כ תקשי ליפריך בפשיטות. ליטרח ולייתי דמאי טובא וליעבד כדחזקיה. אלא ודאי לא קאמר תלמודא דנהוי דשיל"מ בהכי. אלא כשיש לו מתירין ע"י פורתא דמאי דלית ביה ש"פ. שאינו חשוב ממון (אע"ג דצריך פדיה. משום חצי שיעור דאסור מ"ה) אבל טפי לית לן לחיוביה. לאפוקי ממונא עליה למשרייה ולמהוי דשיל"מ. והרי נסתייעה הוכחת הרשב"א ממקום שבאת. דאפילו רק בהפסד פרוטה. לא מקרי דשיל"מ. אלא דוקא פחות מש"פ לא בהפסד פרוטה. דחשיבא ממון בכל מקום. אמנם מה שאני חוכך בראיה זו. דהא בשינויא דלא פריק. פשיטא לי דכייל נמי דלית ליה נמי מעשר למפרק. דאטו לא סגי אלא דאית ליה. והכי מוכח נמי מדפריך ונייתי מעשר דאית ליה ונצרפיה. דר"ל שיביא מעשר שוה חצי פרוטה כדפרש"י. ועל כרחך הכי הוא. דאי טובא קאמר. הא כבר אסקיה בפרכא קמא דלא פריק. דסליק נמי אהך פרכא. מי לא עסקינן בגברא דלית ליה מעשר. והכי דייק נמי לישנא דגמרא נייתי דמעשר דאית ליה (כלומר משהו וכל שהו) אלא דתפיס במעוטא. והכי פריך. נהי דלית ליה טובא. מי לא שכיח דאית ליה מיהא מעשר בחצי פרוטה. ונצרפיה. אבל להביא מעשר הרבה לא אסיק אדעתיה השתא. משום דמי לא משכחת דלית ליה. ואי הכי אזדא לה הוכחת רשב"א לגמרי. דלא שייך כלל למפרך ילך ויקח ויביא ויפרוק. דמי לא עסקינן בגברא דזוזי נמי לית ליה. ובמאי יקח. ולא משום דלא מקרי דבר שיל"מ. אם אין ההתר בא אלא ע"י הפסד. אלא ה"ט. משום דלא שכיח כה"ג. ולא אפשר הוא גבי רובא דעלמא. ולעולם משום הוצאה קלה לא חשו. ומקרי דשיל"מ בהכי. והא דפרכינן תו בסופא דסוגיא. ונייתי איסר נ"ל דה"פ. לייתי איסר ולפריק ביה דמאי. דאי בשלו. הא לית ליה כדאמרן. דאלת"ה. הוי מצי למפרך לאלתר. לייתי טובא ולפרוק. אלא ניחא לאוקמה בדלית ליה. ואי הכי מאי פסקא דנייתי איסר ויפדה מעשר בריווח. הא אמרת דלית ליה. אלא ע"כ קושיא הכי הוא. לטרח ונייתי דמאי מן השוק. דלא סגי דלא מייתי פחות מכאיסר. ואע"ג דהוא הפסד יותר מפרוטה. הוי דיינינן ליה כדשיל"מ. כיון דמ"מ דבר מועט הוא (דאפילו שתי איסרות ויותר הוא דבר מצוי. אף לעני. כההיא דתנן כדי שיהא העני יוצא. ולא יהא מביא בארבע איסרות) אם לא מטעמא דגזרינן דילמא אתי לאתויי פרוטות. וכיון דלא חיישי להוצאה קלה כזו. אנן נמי לא ניחוש להוצאה זוטא דכוותה בהגעלה. ותו אפי' תימא דפירכת נייתי איסר משלו. הוא דקאמר. דאע"ג דניחא ליה מעיקרא לתפוש במועט דמועט. השתא משמע ליה דאיסר נמי דבר פחות הוא. ולא שכיח דלא ניהוי ליה מעשר מועט מדיליה בכאיסר שיפדנו בו ולעולם מן השוק לא הוי מחייבינן לאתויי כלל וכלל. כיון דמפסיד מכיסו. מ"מ אין הוכחתו ברורה דודאי מיד לא הוי מצי לאקשויי בתר דאוקמינן דלא פריק. לא שייך למיפרך לייתי טובא וליפרוק. דהאי תנא שליח וערטילאי וסיים מסאני הוא. דהשתא דמוקמת ליה בדלא פריק הוא. מניין לו דינרין ואיסרין שיקח ויביא מן השוק. דילמא זוזי נמי לית ליה. הילכך תלמודא פתח במועט. ומיעוטא דשכיח ליה טפי. היינו חצי פרוטה דמאי. ובתר דדחי ליה. קמהדר אמעשר דפרוטה ומחצה. דפריק בשתי פרוטות. ולבתר הכי בעי למימר דכנגד איסר בציר פרוטה. נמי מידי דשכיח הוי. ומצי לאתויי ולמפרקיה באיסר. מיהת לא איירי תנא דברייתא במידי דלא שכיח לגמרי. וכי אהדרינן דאיסר נמי לא מצי אתויי. משום גזרה. תו ליכא למפרך מידי. השתא דאתינן להכי. דחיישינן באיסר דילמא מייתי פרוטות. אפילו מייתי טובא חיישינן. דמאי שנא איסר מדינר וסלע או יותר. כל מטבע דכסף שלמעלה מפרוטה דנחושת. הכל שוה. ודחזקיה דווקא בשחלל שלא בכוונת חילול של חצי פרוטה. אבל במתכוין לתקן ע"י כך מ"ש זה שאין בו ש"פ. עבדינן כל טצדקי שלא לחללו ולהתירו. כי היכי דלא ליפוק מניה חורבא. וזה פשוט וברור. א"כ למסקנא אין כאן הוכחה דמשום הפסד ממון לא מיקרי דשיל"מ. דהא ליתא. ודלא פרכינן שיקח ויחלל. משום דלא אפשר משום גזרה. ולעולם אימא לך דמיקרי דשיל"מ אי לא מה"ט. אע"פ שיש בו הפסד מה. אף יותר מש"פ. ומינה. דבהגעלה דלא שייך למגזר מידי. נימא דאית לכלי דין דשיל"מ. דלהפסד מועט לא חששו.
2) ולשניה אומר אני בודאי על אופן הנ"ל שכתב מכ"ת לק"מ. ואין זו צריכה לפנים. דמאי דפריך וניתי דמאי. זה אינו סותר דעת ר"ת. דס"ל כל מקום שיש הפסד ממון לא מיקרי דבר שיל"מ. דהא בדמאי שאין בו ש"פ עסקינן וכפירש"י. וזה ברור דמה שהוא פחות מש"פ. לא הוי הפסד ממון. דלא ממון שמיה. ואין בו דין ממון לב"י. אלא לב"ן. ומ"ש דהוכחת הרשב"א שילך ויבוא ויקח נמי מיירי בחצי פרוטה. במ"כ כתב בלי הבנת הלב. דהוכחתו של הרשב"א היא. אם איתא דמיקרי דבר שיש לו מתירין אפי' בהפסד ממון. ליפריך הכי אי איתא לדחזקיה ילך ויקח הרבה דמאי או ודאי. אם אין לו משלו. ויחללנו. ומתוך שאי אפשר לו לצמצם מעותיו ויותיר בימי פדיונו כדלעיל. יוכל לחלל זה המ"ש של חצי פרוטה שנתערב. על מעות הראשונות וק"ל. דהוי ליה דשיל"מ. אלא ע"כ דבר איסור שצריך להפסיד מעות כדי להתירו. כגון מ"ש זה שאי אפשר למצוא לו התר. אלא א"כ מפסיד בקיחה ובהפרשת מעשר. אינו נקרא דשיל"מ. ולא מחמת שיחללנו שלא בצמצום. לכן מצד זה הוכחת רשב"א נכונה היא ואדרבה משם נתחזקה ההוכחה ביתר עז. דמדפריך תלמודא נייתי דמאי. והיינו חצי פרוטה להתירו ע"י צירוף (כדמוכח משינויא דילמא אתי לאתויי ודאי. ובודאי כה"ג אסור. משום דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. ש"מ דדמאי דאיירי ביה. נמי דכוותיה ע"י צירוף. לא. דגזרינן אטו ודאי) אבל טובא. בין ודאי בין דמאי. כה"ג משרי שרי. דהא מ"ש בר פדייה הוא. וא"כ תקשי ליפריך בפשיטות. ליטרח ולייתי דמאי טובא וליעבד כדחזקיה. אלא ודאי לא קאמר תלמודא דנהוי דשיל"מ בהכי. אלא כשיש לו מתירין ע"י פורתא דמאי דלית ביה ש"פ. שאינו חשוב ממון (אע"ג דצריך פדיה. משום חצי שיעור דאסור מ"ה) אבל טפי לית לן לחיוביה. לאפוקי ממונא עליה למשרייה ולמהוי דשיל"מ. והרי נסתייעה הוכחת הרשב"א ממקום שבאת. דאפילו רק בהפסד פרוטה. לא מקרי דשיל"מ. אלא דוקא פחות מש"פ לא בהפסד פרוטה. דחשיבא ממון בכל מקום. אמנם מה שאני חוכך בראיה זו. דהא בשינויא דלא פריק. פשיטא לי דכייל נמי דלית ליה נמי מעשר למפרק. דאטו לא סגי אלא דאית ליה. והכי מוכח נמי מדפריך ונייתי מעשר דאית ליה ונצרפיה. דר"ל שיביא מעשר שוה חצי פרוטה כדפרש"י. ועל כרחך הכי הוא. דאי טובא קאמר. הא כבר אסקיה בפרכא קמא דלא פריק. דסליק נמי אהך פרכא. מי לא עסקינן בגברא דלית ליה מעשר. והכי דייק נמי לישנא דגמרא נייתי דמעשר דאית ליה (כלומר משהו וכל שהו) אלא דתפיס במעוטא. והכי פריך. נהי דלית ליה טובא. מי לא שכיח דאית ליה מיהא מעשר בחצי פרוטה. ונצרפיה. אבל להביא מעשר הרבה לא אסיק אדעתיה השתא. משום דמי לא משכחת דלית ליה. ואי הכי אזדא לה הוכחת רשב"א לגמרי. דלא שייך כלל למפרך ילך ויקח ויביא ויפרוק. דמי לא עסקינן בגברא דזוזי נמי לית ליה. ובמאי יקח. ולא משום דלא מקרי דבר שיל"מ. אם אין ההתר בא אלא ע"י הפסד. אלא ה"ט. משום דלא שכיח כה"ג. ולא אפשר הוא גבי רובא דעלמא. ולעולם משום הוצאה קלה לא חשו. ומקרי דשיל"מ בהכי. והא דפרכינן תו בסופא דסוגיא. ונייתי איסר נ"ל דה"פ. לייתי איסר ולפריק ביה דמאי. דאי בשלו. הא לית ליה כדאמרן. דאלת"ה. הוי מצי למפרך לאלתר. לייתי טובא ולפרוק. אלא ניחא לאוקמה בדלית ליה. ואי הכי מאי פסקא דנייתי איסר ויפדה מעשר בריווח. הא אמרת דלית ליה. אלא ע"כ קושיא הכי הוא. לטרח ונייתי דמאי מן השוק. דלא סגי דלא מייתי פחות מכאיסר. ואע"ג דהוא הפסד יותר מפרוטה. הוי דיינינן ליה כדשיל"מ. כיון דמ"מ דבר מועט הוא (דאפילו שתי איסרות ויותר הוא דבר מצוי. אף לעני. כההיא דתנן כדי שיהא העני יוצא. ולא יהא מביא בארבע איסרות) אם לא מטעמא דגזרינן דילמא אתי לאתויי פרוטות. וכיון דלא חיישי להוצאה קלה כזו. אנן נמי לא ניחוש להוצאה זוטא דכוותה בהגעלה. ותו אפי' תימא דפירכת נייתי איסר משלו. הוא דקאמר. דאע"ג דניחא ליה מעיקרא לתפוש במועט דמועט. השתא משמע ליה דאיסר נמי דבר פחות הוא. ולא שכיח דלא ניהוי ליה מעשר מועט מדיליה בכאיסר שיפדנו בו ולעולם מן השוק לא הוי מחייבינן לאתויי כלל וכלל. כיון דמפסיד מכיסו. מ"מ אין הוכחתו ברורה דודאי מיד לא הוי מצי לאקשויי בתר דאוקמינן דלא פריק. לא שייך למיפרך לייתי טובא וליפרוק. דהאי תנא שליח וערטילאי וסיים מסאני הוא. דהשתא דמוקמת ליה בדלא פריק הוא. מניין לו דינרין ואיסרין שיקח ויביא מן השוק. דילמא זוזי נמי לית ליה. הילכך תלמודא פתח במועט. ומיעוטא דשכיח ליה טפי. היינו חצי פרוטה דמאי. ובתר דדחי ליה. קמהדר אמעשר דפרוטה ומחצה. דפריק בשתי פרוטות. ולבתר הכי בעי למימר דכנגד איסר בציר פרוטה. נמי מידי דשכיח הוי. ומצי לאתויי ולמפרקיה באיסר. מיהת לא איירי תנא דברייתא במידי דלא שכיח לגמרי. וכי אהדרינן דאיסר נמי לא מצי אתויי. משום גזרה. תו ליכא למפרך מידי. השתא דאתינן להכי. דחיישינן באיסר דילמא מייתי פרוטות. אפילו מייתי טובא חיישינן. דמאי שנא איסר מדינר וסלע או יותר. כל מטבע דכסף שלמעלה מפרוטה דנחושת. הכל שוה. ודחזקיה דווקא בשחלל שלא בכוונת חילול של חצי פרוטה. אבל במתכוין לתקן ע"י כך מ"ש זה שאין בו ש"פ. עבדינן כל טצדקי שלא לחללו ולהתירו. כי היכי דלא ליפוק מניה חורבא. וזה פשוט וברור. א"כ למסקנא אין כאן הוכחה דמשום הפסד ממון לא מיקרי דשיל"מ. דהא ליתא. ודלא פרכינן שיקח ויחלל. משום דלא אפשר משום גזרה. ולעולם אימא לך דמיקרי דשיל"מ אי לא מה"ט. אע"פ שיש בו הפסד מה. אף יותר מש"פ. ומינה. דבהגעלה דלא שייך למגזר מידי. נימא דאית לכלי דין דשיל"מ. דלהפסד מועט לא חששו.
7
ח׳עוד תמיהא רבה אדרשב"א ומ"ש ב"ח לא מהני ליה מידי
ואין מדרש בלי חידוש. כי מלבד האמור הייתי תמיה מאד על הוראה זו דרשב"א. שנמשך אחריה בפשיטות הרב בש"ע. וקבעה סתמא. שכלי הבלוע מאיסור בטל ברוב כלים כשרים. משמע דשרי לכתחלה לבשל בכולם דבר היתר איזה שיהא. דמדמי ליה ליבש ביבש מין במינו. והיא מילתא דתמיהא טובא. נהי נמי דחשיב כלי כה"ג דשיל"מ כי היכי דלבטיל. מיהת לבשל בו בשאינו מינו דבלוע. דקיהיב טעמא. מי איכא למימר דשרי. והא טעם כעיקר דאורייתא. וכי נמי בשיל באחד מן המעורבים או בשנים. ואכיל ליה. הו"ל ספק איסור דאורייתא. ואפילו במינו לא לשתרי מה"ט דילמא אתי למעבד ביה במינו. דאתי לידי איסורא דאורייתא. זהו שקשה בעיני ביותר. מאי פסקא דשרי לה לגמרי. הגם הלום ראיתי אחרי רואי באחרונים. שהביאו דברי הרא"ה דפליג עליה דרשב"א. וכ"כ בשם תשו' ב"ל דאף הרשב"א לא שרי אלא במין במינו. והנאני ומ"ש ש"ך שתפס עליו הב"ח. נ"ל דלא מהניא תפיסתו מידי. במ"ש שבא להחמיר בכלי מבחתיכה. ואין בזה תמיהא לגמרי לשטת הרשב"א (עסק"ט) וב"ח תפס עליו מדברי הרא"ש. ואנן בנ"ז בדהרשב"א קיימינן. ודו"ק.
ואין מדרש בלי חידוש. כי מלבד האמור הייתי תמיה מאד על הוראה זו דרשב"א. שנמשך אחריה בפשיטות הרב בש"ע. וקבעה סתמא. שכלי הבלוע מאיסור בטל ברוב כלים כשרים. משמע דשרי לכתחלה לבשל בכולם דבר היתר איזה שיהא. דמדמי ליה ליבש ביבש מין במינו. והיא מילתא דתמיהא טובא. נהי נמי דחשיב כלי כה"ג דשיל"מ כי היכי דלבטיל. מיהת לבשל בו בשאינו מינו דבלוע. דקיהיב טעמא. מי איכא למימר דשרי. והא טעם כעיקר דאורייתא. וכי נמי בשיל באחד מן המעורבים או בשנים. ואכיל ליה. הו"ל ספק איסור דאורייתא. ואפילו במינו לא לשתרי מה"ט דילמא אתי למעבד ביה במינו. דאתי לידי איסורא דאורייתא. זהו שקשה בעיני ביותר. מאי פסקא דשרי לה לגמרי. הגם הלום ראיתי אחרי רואי באחרונים. שהביאו דברי הרא"ה דפליג עליה דרשב"א. וכ"כ בשם תשו' ב"ל דאף הרשב"א לא שרי אלא במין במינו. והנאני ומ"ש ש"ך שתפס עליו הב"ח. נ"ל דלא מהניא תפיסתו מידי. במ"ש שבא להחמיר בכלי מבחתיכה. ואין בזה תמיהא לגמרי לשטת הרשב"א (עסק"ט) וב"ח תפס עליו מדברי הרא"ש. ואנן בנ"ז בדהרשב"א קיימינן. ודו"ק.
8
ט׳קושיא חמורה בלשון רש"י ומהרש"א לא הוסיף אלא מבוכה. מ"ש ש"ך בשם רש"ל צ"ע
ובסוגיא זו דמ"ש שאין בו ש"פ נתקשיתי בדברי רש"י. שכתב אהא דחצי פרוטה דמעשר לא תפסה לפרוטה שנייה כו'. ואם באת לומר דחזקיה היכי משכחת שיש עודף ע"י מי נתפס. משכחת לה במחלל מעשר בסלע כו'. שאפילו לא היה המעשר שוה כו'. נתפס כולו. דבריו אלה נפלאו ממני. לא הבנתים כלל. תחלה קשה לי. מהו המכוון באמרו ע"י מי נתפס. וכי לכך אנו צריכין. אדרבה היה נ"ל דכי לא נתפס העודף. טפי עדיף. כי תמה על עצמך. וכי פודין את הקודש בקודש. אלא כך אני אומר בדחזקיה. לפי שאינו מצמצם הפדיון. כוונת המחלל מ"ש היא. שיהא העודף במעשר בלתי נתפס. וישאר חולין. כדי לפדות בו מעשר שאין בו ש"פ. ולא נעלם ממני שרש"י הוצרך לכך. כדי להסביר ולהבין הפרכא הסמוכה. דליתי איסר אכן בשביל כך. אין צורך לדחוק בו כלל. דחזקיה משכחינן בלא"ה שפיר. דכי מחלל בכסף ואשתייר ביה כחצי פרוטה עודף. דלא נתפס. בחצי פרוטה דמעשר שכנגדו. ואית ליה מעשר שאין בו ש"פ אומר הוא וחומשו כו'. דהוי ליה דאורייתא ודאורייתא דמצטרפי. ומתפסו בפרוטה עודף והיא פליאה נשגבה בעיני. ואז לא הי"ל ספרו של מהרש"א. ועכשיו שבא לידי עיינתי בו. ולכאורה גם הוא ז"ל הרגיש בכך (עם שלא באר היטב) איברא פרוקא לא חזינא. לא ידענא מאי ניחותא אף על פי שסיים ודוק נפקנא דייקנא. ולא אשכחנא פתרא לחלמא דנא. אמנם מש"ע הנהו אשלי רברבי תרי אריוותא דאורייתא צל"ע. כי לא נתחוורו לי דבריהם. אם מ"ש בש"ך (בסק"ח צריך להגיה בו דהא אפי' (לא) בא ההתר) בשם מהרש"ל שההיתר אינו בא מכח זמן לא אבין לו הרי דודאי גם כאן בא ההיתר מכח זמן. שהרי אם ישהנו עד שלא יהא בן יומו. מותר מן התורה. אולי לפי שעדיין איסור דרבנן רביע עליה מיקרי דבר שאל"מ. מהך טעמא דמהרש"ל. דאי הוי חשיב דבר שיל"מ. לא היה לו ביטול גם באינו בן יומו. אע"ג דאיסורא דרבנן הוא. דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. ומ"ש בשם מהרי"ל דלהפסד מועט לא חששו. ומיקרי דבר שיש ל"מ בהכי. כדחשבינן מ"ש דשיל"מ ע"י העלאה.
ובסוגיא זו דמ"ש שאין בו ש"פ נתקשיתי בדברי רש"י. שכתב אהא דחצי פרוטה דמעשר לא תפסה לפרוטה שנייה כו'. ואם באת לומר דחזקיה היכי משכחת שיש עודף ע"י מי נתפס. משכחת לה במחלל מעשר בסלע כו'. שאפילו לא היה המעשר שוה כו'. נתפס כולו. דבריו אלה נפלאו ממני. לא הבנתים כלל. תחלה קשה לי. מהו המכוון באמרו ע"י מי נתפס. וכי לכך אנו צריכין. אדרבה היה נ"ל דכי לא נתפס העודף. טפי עדיף. כי תמה על עצמך. וכי פודין את הקודש בקודש. אלא כך אני אומר בדחזקיה. לפי שאינו מצמצם הפדיון. כוונת המחלל מ"ש היא. שיהא העודף במעשר בלתי נתפס. וישאר חולין. כדי לפדות בו מעשר שאין בו ש"פ. ולא נעלם ממני שרש"י הוצרך לכך. כדי להסביר ולהבין הפרכא הסמוכה. דליתי איסר אכן בשביל כך. אין צורך לדחוק בו כלל. דחזקיה משכחינן בלא"ה שפיר. דכי מחלל בכסף ואשתייר ביה כחצי פרוטה עודף. דלא נתפס. בחצי פרוטה דמעשר שכנגדו. ואית ליה מעשר שאין בו ש"פ אומר הוא וחומשו כו'. דהוי ליה דאורייתא ודאורייתא דמצטרפי. ומתפסו בפרוטה עודף והיא פליאה נשגבה בעיני. ואז לא הי"ל ספרו של מהרש"א. ועכשיו שבא לידי עיינתי בו. ולכאורה גם הוא ז"ל הרגיש בכך (עם שלא באר היטב) איברא פרוקא לא חזינא. לא ידענא מאי ניחותא אף על פי שסיים ודוק נפקנא דייקנא. ולא אשכחנא פתרא לחלמא דנא. אמנם מש"ע הנהו אשלי רברבי תרי אריוותא דאורייתא צל"ע. כי לא נתחוורו לי דבריהם. אם מ"ש בש"ך (בסק"ח צריך להגיה בו דהא אפי' (לא) בא ההתר) בשם מהרש"ל שההיתר אינו בא מכח זמן לא אבין לו הרי דודאי גם כאן בא ההיתר מכח זמן. שהרי אם ישהנו עד שלא יהא בן יומו. מותר מן התורה. אולי לפי שעדיין איסור דרבנן רביע עליה מיקרי דבר שאל"מ. מהך טעמא דמהרש"ל. דאי הוי חשיב דבר שיל"מ. לא היה לו ביטול גם באינו בן יומו. אע"ג דאיסורא דרבנן הוא. דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. ומ"ש בשם מהרי"ל דלהפסד מועט לא חששו. ומיקרי דבר שיש ל"מ בהכי. כדחשבינן מ"ש דשיל"מ ע"י העלאה.
9
י׳ומ"ש בשם מהרי"ל אינו מחוור כלל
תמיה לי (אע"ג דהוא נמי תנא דמסייע לן. ראייתו אינה מספקת כלל) שכבר נשמרו התו' מזה. בד"ה וליעייליה. דמשו"ה לא פריך לעיל הכי משום דאיירי ברחוק מירושלם. אבל הכא דפריך משום דס"ד דמיירי שלא יצא אלא פסיעה אחת. דליכא הפסד וטורח כלל לא מרובה ולא מועט ולא שום הוצאה כלל. אבל בהוצאת ממון אפילו מעט. לעולם י"ל דחשוב הפסד. ולא מיקרי בהכי דשיל"מ לפי הוכחתם. אע"ג דמצינו בעלמא להפסד מועט לא חששו. כדפ"ק דפסחים אין דנין ד"ס מד"ס. דילמא היכי דאתמר אתמר. ועוד אינו מוכרח שיאסר לעולם מדרבנן. דפשיטא אית ליה היתר לזמן מרובה ודו"ק.
תמיה לי (אע"ג דהוא נמי תנא דמסייע לן. ראייתו אינה מספקת כלל) שכבר נשמרו התו' מזה. בד"ה וליעייליה. דמשו"ה לא פריך לעיל הכי משום דאיירי ברחוק מירושלם. אבל הכא דפריך משום דס"ד דמיירי שלא יצא אלא פסיעה אחת. דליכא הפסד וטורח כלל לא מרובה ולא מועט ולא שום הוצאה כלל. אבל בהוצאת ממון אפילו מעט. לעולם י"ל דחשוב הפסד. ולא מיקרי בהכי דשיל"מ לפי הוכחתם. אע"ג דמצינו בעלמא להפסד מועט לא חששו. כדפ"ק דפסחים אין דנין ד"ס מד"ס. דילמא היכי דאתמר אתמר. ועוד אינו מוכרח שיאסר לעולם מדרבנן. דפשיטא אית ליה היתר לזמן מרובה ודו"ק.
10
י״אומ"ש בשם מ"ב ל"נ
גם מה שכתב בשם מהרי"ל. דהגעלה דבר מועט וכו'. יש להשיב על זה. מלבד שכתבנו בשם התו'. דמיירי אפילו לא הוציאו אלא פסיעה אחת. דליכא הוצאה כלל. עי"ל דשאני התם. דלית ליה הוצאה על התערובת כלל. שע"י העלאת המ"ש. מעלה גם המעורב עמו. ואין ההוצאה יתירה מחמת התערובת לגמרי. משא"כ בנ"ד. שיצטרך להכשיר ולהגעיל כל הכלים. ודאי חשיב הוצאה יתרה. בשביל הכלים האחרים. ולא הוי דשיל"מ. ואפילו לא יהא אלא דבר מועט. לא דיינינן ליה כדשיל"מ מאחר שההיתר אינו תלוי בנאסר לבדו. ובכה"ג הוא דקאמר הרשב"א שאם צריך להוציא הוצאות. ר"ל על כל התערובת הנאסר מספק. ודוק. וצ"ע בגוף תשובת מהרי"ל. שאינה נמצאת אצלי כעת. עוד כתב הרב ש"ך כעין פשרה. ומטי ביה משם תשו' מ"ב שיש להשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן. דאז שרי מן התורה. ועל כרחך לומר. דפליגא אדרשב"א סברא זו. אף שהרבש"ך הבליע אותה בנעימה. ולא הראה עצמו בזה כחולק ומתנגד. באמת אין אהבתו שלמה. ובלי ספק הרשב"א לא יסבור כן. ותמה על עצמך. אי בהכי מיירי. דאתי לאשמועינן דבאינן בני יומן בטלין ברוב לא היה צריך להטריח עצמו כל הטורח הזה. להוליד דין חדש שכלי איסור בטל ברוב ולא הוי דשיל"מ. אחר שאיסורו רק מחמת גזרה דרבנן בעלמא. דמן הדין היה מותר אף לכתחלה לבשל בודאה. ובדעבד אם בישל בה אפילו מדרבנן מותר. וא"כ אפילו תימא דבהגעלה חשיב דבר שיל"מ. הא ודאי כה"ג שריא אף לכתחלה בלא הגעלה. כיון דמחמת גזרה בעלמא היא. ומה צורך לבטול ברוב דאפי' חד בחד פשוט לע"ד דבטל אינו בן יומא. ומותר להשתמש בכל אחד בפ"ע. דהוי ספקא דרבנן ולקולא. דאפילו באיסור גמור דרבנן כה"ג שרי (עיין סימן ק"ט וסי' קי"א ובסי' קכ"ב. ודוק. כ"ש הכא דאינו אסור גם מדרבנן אלא לכתחלה) והוא דבר ברור. ותיובתא כלפי שנאיה דהרבש"ך ז"ל. שאין ספק ששתי סברות אלו לא תהיינה חוברות. ולא יקבלו השואה. דמאן דשרי מחמת ביטול ברוב. לא בעי דיהוי מע"ל. ומאן דמשהי להו. ודאי דלא מתורת ביטול נגע בה. דגם בלא ביטול ברוב אשתרו להו וכדאמרן והם דברים ברורים וישרים למוצאי דעת. ואע"ג דסברא קאמר בש"ך דהוי דשיל"מ מן התורה בלי הוצאות. כיון דאפשר בשהייה מע"ל. כנראה דעתו דאע"ג דרבנן גזרו לאסור קדרה שאינה ב"י להחמיר ולא דליתי לידי קולא. למחשביה דבר שאין ל"מ מחמת גזרה דרבנן וייבטל ברוב. וא"כ תמה על עצמך מאי טעמייהו דהני דס"ל דלא מיקרי דשיל"מ בהכי כמ"ש בבירור. ובודאי שלא נעלם מהם זה.
גם מה שכתב בשם מהרי"ל. דהגעלה דבר מועט וכו'. יש להשיב על זה. מלבד שכתבנו בשם התו'. דמיירי אפילו לא הוציאו אלא פסיעה אחת. דליכא הוצאה כלל. עי"ל דשאני התם. דלית ליה הוצאה על התערובת כלל. שע"י העלאת המ"ש. מעלה גם המעורב עמו. ואין ההוצאה יתירה מחמת התערובת לגמרי. משא"כ בנ"ד. שיצטרך להכשיר ולהגעיל כל הכלים. ודאי חשיב הוצאה יתרה. בשביל הכלים האחרים. ולא הוי דשיל"מ. ואפילו לא יהא אלא דבר מועט. לא דיינינן ליה כדשיל"מ מאחר שההיתר אינו תלוי בנאסר לבדו. ובכה"ג הוא דקאמר הרשב"א שאם צריך להוציא הוצאות. ר"ל על כל התערובת הנאסר מספק. ודוק. וצ"ע בגוף תשובת מהרי"ל. שאינה נמצאת אצלי כעת. עוד כתב הרב ש"ך כעין פשרה. ומטי ביה משם תשו' מ"ב שיש להשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן. דאז שרי מן התורה. ועל כרחך לומר. דפליגא אדרשב"א סברא זו. אף שהרבש"ך הבליע אותה בנעימה. ולא הראה עצמו בזה כחולק ומתנגד. באמת אין אהבתו שלמה. ובלי ספק הרשב"א לא יסבור כן. ותמה על עצמך. אי בהכי מיירי. דאתי לאשמועינן דבאינן בני יומן בטלין ברוב לא היה צריך להטריח עצמו כל הטורח הזה. להוליד דין חדש שכלי איסור בטל ברוב ולא הוי דשיל"מ. אחר שאיסורו רק מחמת גזרה דרבנן בעלמא. דמן הדין היה מותר אף לכתחלה לבשל בודאה. ובדעבד אם בישל בה אפילו מדרבנן מותר. וא"כ אפילו תימא דבהגעלה חשיב דבר שיל"מ. הא ודאי כה"ג שריא אף לכתחלה בלא הגעלה. כיון דמחמת גזרה בעלמא היא. ומה צורך לבטול ברוב דאפי' חד בחד פשוט לע"ד דבטל אינו בן יומא. ומותר להשתמש בכל אחד בפ"ע. דהוי ספקא דרבנן ולקולא. דאפילו באיסור גמור דרבנן כה"ג שרי (עיין סימן ק"ט וסי' קי"א ובסי' קכ"ב. ודוק. כ"ש הכא דאינו אסור גם מדרבנן אלא לכתחלה) והוא דבר ברור. ותיובתא כלפי שנאיה דהרבש"ך ז"ל. שאין ספק ששתי סברות אלו לא תהיינה חוברות. ולא יקבלו השואה. דמאן דשרי מחמת ביטול ברוב. לא בעי דיהוי מע"ל. ומאן דמשהי להו. ודאי דלא מתורת ביטול נגע בה. דגם בלא ביטול ברוב אשתרו להו וכדאמרן והם דברים ברורים וישרים למוצאי דעת. ואע"ג דסברא קאמר בש"ך דהוי דשיל"מ מן התורה בלי הוצאות. כיון דאפשר בשהייה מע"ל. כנראה דעתו דאע"ג דרבנן גזרו לאסור קדרה שאינה ב"י להחמיר ולא דליתי לידי קולא. למחשביה דבר שאין ל"מ מחמת גזרה דרבנן וייבטל ברוב. וא"כ תמה על עצמך מאי טעמייהו דהני דס"ל דלא מיקרי דשיל"מ בהכי כמ"ש בבירור. ובודאי שלא נעלם מהם זה.
11
י״בתשובה נצחת למש"נ מדש"ך
ולע"ד תשובה לדבריו מהך סוגיא ד"פ הזהב. דכיון דגזרו רבנן לחומרא. דלא ליפוק מניה חורבא. אע"ג דאתי לידי קולא. דמיקרי דבר שאל"מ בהכי. ובטיל ברובא. כדאמרינן הכא. במ"ש שאין ש"פ דבטל ברוב. ולא הוי דשיל"מ. אחר גזרה שאין לו פדיון. והיינו טעמא. דהם אמרו והם אמרו. דדשיל"מ מדבריהם הוא. והם הקלו בו במקום שגזרתם עומדת כנגדו. ואין להשיב דמ"ש שאין בו ש"פ שאני. שעל כרחו א"א לו להתירו. מחמת גזרה דידהו. משא"כ כאן שהרי יש לו מתירין ויכול להשהותו. ואף גזרת חכמים במקומה עומדת. דיש לדחות. מאן לימא לן דבנ"ד ליכא למיחש דליפוק מניה חורבא. דאתי לאשתמושי בה ביומה. תו איכא למימר דילמא אי שרית ליה ע"י שהייה אתי לשהויי כלים אסורין לבדן להתירן. ואע"ג דהוי כגזרה לגזרה. הרבה פעמים מצינו דהכל חדא גזרה. וכמו שכתבנו לעיל בסוגיין דהזהב. משא"כ בביטול רוב. לא שייך גזרה. דידוע שהרוב גרם ההיתר. ודוק היטב והיינו נמי טעמיה דרש"ל דאע"ג דאסיק אדעתיה דבעינן בדשיל"מ שיבוא ההיתר מכח זמן. לא הביט אל ההתר הזה. שבא בזמן בודאי. וק"ל.
ולע"ד תשובה לדבריו מהך סוגיא ד"פ הזהב. דכיון דגזרו רבנן לחומרא. דלא ליפוק מניה חורבא. אע"ג דאתי לידי קולא. דמיקרי דבר שאל"מ בהכי. ובטיל ברובא. כדאמרינן הכא. במ"ש שאין ש"פ דבטל ברוב. ולא הוי דשיל"מ. אחר גזרה שאין לו פדיון. והיינו טעמא. דהם אמרו והם אמרו. דדשיל"מ מדבריהם הוא. והם הקלו בו במקום שגזרתם עומדת כנגדו. ואין להשיב דמ"ש שאין בו ש"פ שאני. שעל כרחו א"א לו להתירו. מחמת גזרה דידהו. משא"כ כאן שהרי יש לו מתירין ויכול להשהותו. ואף גזרת חכמים במקומה עומדת. דיש לדחות. מאן לימא לן דבנ"ד ליכא למיחש דליפוק מניה חורבא. דאתי לאשתמושי בה ביומה. תו איכא למימר דילמא אי שרית ליה ע"י שהייה אתי לשהויי כלים אסורין לבדן להתירן. ואע"ג דהוי כגזרה לגזרה. הרבה פעמים מצינו דהכל חדא גזרה. וכמו שכתבנו לעיל בסוגיין דהזהב. משא"כ בביטול רוב. לא שייך גזרה. דידוע שהרוב גרם ההיתר. ודוק היטב והיינו נמי טעמיה דרש"ל דאע"ג דאסיק אדעתיה דבעינן בדשיל"מ שיבוא ההיתר מכח זמן. לא הביט אל ההתר הזה. שבא בזמן בודאי. וק"ל.
12
י״גמ"ש הט"ז בענין זה תמוה מאד
ובדברי הט"ז ראיתי שערורה בענין זה. שכתב וז"ל: ומ"מ נראה שאע"פ שמותר להשתמש בכל הכלים אלו שנתערבו. מ"מ אין להשהותם זמן מרובה אא"כ יכשיר כו'. והאריך לשון בזה. ואינם מובנים לי כלל. דמיקל בבני יומן. ומחמיר באינן בני יומן (ואפילו לזמן מרובה) עם שכבר נתבטלו גם ברוב. כלפי לייא. תמה אני אם יצאו דברים הללו מפי הרב ומת"י קולמוסו. אלא מתלמיד טועה. דלא חש לקמחיה. וצ"ע בסנק"ה. אם שתק ומחל לו על זה. ולענין דינא. נ"ל להלכה למסקנא. שאין להשהות הכלים לכתחלה. כמש"ל שיש לפקפק בהתר זה הרבה. ופשיטא דאינו בטל ברוב. לעשות מעשה לבשל בשם התר שלא במינו. בעודם בני יומן. אבל בדיעבד אם עבר ובשל כדאי לסמוך על דעת המקילים. ואם עבר ושיהה אותם. אפילו לא נתערבו אלא חד בחד. נ"ל פשוט דבדיעבד מותר המאכל. גם הכלים הותרו להשתמש בהם. בין במינם בין שלא במינם:
ובדברי הט"ז ראיתי שערורה בענין זה. שכתב וז"ל: ומ"מ נראה שאע"פ שמותר להשתמש בכל הכלים אלו שנתערבו. מ"מ אין להשהותם זמן מרובה אא"כ יכשיר כו'. והאריך לשון בזה. ואינם מובנים לי כלל. דמיקל בבני יומן. ומחמיר באינן בני יומן (ואפילו לזמן מרובה) עם שכבר נתבטלו גם ברוב. כלפי לייא. תמה אני אם יצאו דברים הללו מפי הרב ומת"י קולמוסו. אלא מתלמיד טועה. דלא חש לקמחיה. וצ"ע בסנק"ה. אם שתק ומחל לו על זה. ולענין דינא. נ"ל להלכה למסקנא. שאין להשהות הכלים לכתחלה. כמש"ל שיש לפקפק בהתר זה הרבה. ופשיטא דאינו בטל ברוב. לעשות מעשה לבשל בשם התר שלא במינו. בעודם בני יומן. אבל בדיעבד אם עבר ובשל כדאי לסמוך על דעת המקילים. ואם עבר ושיהה אותם. אפילו לא נתערבו אלא חד בחד. נ"ל פשוט דבדיעבד מותר המאכל. גם הכלים הותרו להשתמש בהם. בין במינם בין שלא במינם:
13