שאילת יעבץ, חלק ב ע״הSheilat Yaavetz, Volume II 75
א׳3) ולשלישית שנסתפק מכ"ת. אם בכלל דהלכה כסתם משנה. גם מה שנלמד מדיוק במשנה:
1
ב׳תשובה
2
ג׳פלפלא חריפ' בהא דאר"י הלכה כסתם משנה אי איתיה נמי בדאתי מדיוקא ופיר' חדש בגמרא
לפום ריהטא תלמוד ערוך הוא פא"ט (מג"א) דמקשי תלמודא אר"י דגאמר הלכה כזית. והאר"יו הלכה כסתם משנה (פירוש דתנן ברישא א"ט. הכבד שחסרה ולא נשתייר ממנה כלום דוק מנה. הא נשתייר כלום אפילו פחות מכזית) הא קמן בהדיא דחשיב גמרא סתם משנה. אף מאי דלא בפירוש אתמר. אלא מדיוקא אתי. בסתם דיינינן ליה. איברא אכתי איכא למידק בה. דמאי קושיא. אטו לא תנן נמי אלו כשרות ומאי אולמה דהך סתמא מהאי. וכ"ש דסתמא דרישא מדיוקא הוא דקאתי ודסיפא אלים טפי דבהדיא קתני ליה. ותו דאיהו לחומרא אי הכי מאי חזית דאזלת בתר רישא לקולא. ולא תקשי לך דר' יוחנן מדידיה אדידיה. ורש"י ותו' נרגשו ג"כ מזה. אבל דבריהם דחוקים ומגומגמים. דהא ודאי מסתברא סתמא דסיפא אלים טובא (ומכ"ת העלים ממני לא הודיע שמץ דבר מהקושיא עצומ' שהוקשה לו דאגתו ישיחנה הלא לאלהים פתרונים) ומ"ש תו' דאלו כשרות חד בבא חשיב ואין סדר. תמוה מאד כלפי לייא עוד קשה לי בשינויא דמסיק גמרא אמוראי נינהו פרש"י לא נהלם לי. מ"ש דאי הוה משכחינן טעמא לא הוה מוקמינן באמוראי. ומשום דליכא לאלומה אצטריך לשנויי דרי"צ לית ליה הך כללא דר' יוחנן: דמלבד מש"ל דאיכא לאלומה. ולא נוקמה באמוראי. קשיא מאי נעביד לאידך אמורא דאית ליה כללא דריו"ח. ומשמע דלרש"י אליביה דההוא אמורא. אה"נ הילכתא כסתמא דרישא (וליתא לדרי"צ) ואמאי אכתי קשה מאי אולמה. ונהי נמי דליכא טעמא אחרינא לאלומה מיהת מחלוקת היא בשל תורה. ומיבעי למיזל לחומרא. דמי גרע מסתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם (פ' החולץ מב"ב) וכי הא דפסיק ריו"ח התם כר' יוסי. ולא חייש לסתמא דרישא. כדאיתא התם דרמא לך הא לא חש לקמחיה. ואע"ג דכתיבנא בלח"ש רפת"ה. דהיינו משום דהתם רבים פליגי עליה דת"ק. אבל בעלמא היכא דיחיד פליג בסיפא. כיחיד נגד רבים דיינינן ליה עש"ב. דהיינו דווקא ביחיד המפורש במשנה. הוא דלא חיישינן ליה לדחות מחמתו סתמא דת"ק. אבל סתמא להדי סתמא חזי לן דבתרא עדיף ודאי. דהדר ביה רבי מקמא (ועיין שבועות דד"א בראשו) מכדי האי סתמא כו'. אלא מעיקרא סבר כו' סתמה. והדר סבר כו' וסתמה ומשנה לא זזה מקומה. ומ"ש לשון רש"י וז"ל המשכיל יבין שהאחרונה עיקר שחזר בו מן הראשונה. ועוד להוו נמי שקולים: דיניה כרבים נגד רבים או כיחיד נגד היחיד. והולכין אחר המחמיר בשל תורה. והדרא קושיא לדוכתה. מא"ד לאוקמה דריו"ח באמוראי. תיתי ככ"ע. לכן נ"ל דה"פ דקושיא ומי אמר רי"ו הכי והארי"ו הלכה כסתם ותנן נמי רישא וא"ט כו'. ודייק הא נשתייר כשרה אע"ג דלא הוי כזית משני צדדין בא עליו כלומר הרי כאן תרי סתמא. וממ"נ איזה סתם חשוב יותר. אי סתמא דרישא. א"כ היכי פסיק הלכה כסתמא דסיפא. אלא ודאי דסיפא עקר. אי משום דמפרש בהדיא. ואי משום דהדר ביה רבי ממאי דסתם ברישא ומשנה לא זזה. כדאמרינן בעלמא. א"כ למאי אצטריך למפסק הלכה. הא ממילא ידעינן דסיפא עקר (וזה הפך ממש ר"י מאורלייאנש בתו') ואהא קמשני תלמודא אמוראי נינהו אליבא דרי"וח. ור"ל פליגי בה אי אמר הלכה כזית. או לא. משום דלא איצטריך דסיפא ודאי הויא סתם משנה. ולענין דינא לא נפקא לן מניה מידי. דכ"ע מודו בהא. אלא דלרי"צ הוא דאצטריך למפסק בה הלכה. דס"ל מאי דשמעינן מדיוקא. כדמפרש דמי. ומחלוקת שקול הוי. זהו הנלע"ד. ומכ"ת את אשר ירצה יבחר לו. דברי יעב"ץ:
לפום ריהטא תלמוד ערוך הוא פא"ט (מג"א) דמקשי תלמודא אר"י דגאמר הלכה כזית. והאר"יו הלכה כסתם משנה (פירוש דתנן ברישא א"ט. הכבד שחסרה ולא נשתייר ממנה כלום דוק מנה. הא נשתייר כלום אפילו פחות מכזית) הא קמן בהדיא דחשיב גמרא סתם משנה. אף מאי דלא בפירוש אתמר. אלא מדיוקא אתי. בסתם דיינינן ליה. איברא אכתי איכא למידק בה. דמאי קושיא. אטו לא תנן נמי אלו כשרות ומאי אולמה דהך סתמא מהאי. וכ"ש דסתמא דרישא מדיוקא הוא דקאתי ודסיפא אלים טפי דבהדיא קתני ליה. ותו דאיהו לחומרא אי הכי מאי חזית דאזלת בתר רישא לקולא. ולא תקשי לך דר' יוחנן מדידיה אדידיה. ורש"י ותו' נרגשו ג"כ מזה. אבל דבריהם דחוקים ומגומגמים. דהא ודאי מסתברא סתמא דסיפא אלים טובא (ומכ"ת העלים ממני לא הודיע שמץ דבר מהקושיא עצומ' שהוקשה לו דאגתו ישיחנה הלא לאלהים פתרונים) ומ"ש תו' דאלו כשרות חד בבא חשיב ואין סדר. תמוה מאד כלפי לייא עוד קשה לי בשינויא דמסיק גמרא אמוראי נינהו פרש"י לא נהלם לי. מ"ש דאי הוה משכחינן טעמא לא הוה מוקמינן באמוראי. ומשום דליכא לאלומה אצטריך לשנויי דרי"צ לית ליה הך כללא דר' יוחנן: דמלבד מש"ל דאיכא לאלומה. ולא נוקמה באמוראי. קשיא מאי נעביד לאידך אמורא דאית ליה כללא דריו"ח. ומשמע דלרש"י אליביה דההוא אמורא. אה"נ הילכתא כסתמא דרישא (וליתא לדרי"צ) ואמאי אכתי קשה מאי אולמה. ונהי נמי דליכא טעמא אחרינא לאלומה מיהת מחלוקת היא בשל תורה. ומיבעי למיזל לחומרא. דמי גרע מסתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם (פ' החולץ מב"ב) וכי הא דפסיק ריו"ח התם כר' יוסי. ולא חייש לסתמא דרישא. כדאיתא התם דרמא לך הא לא חש לקמחיה. ואע"ג דכתיבנא בלח"ש רפת"ה. דהיינו משום דהתם רבים פליגי עליה דת"ק. אבל בעלמא היכא דיחיד פליג בסיפא. כיחיד נגד רבים דיינינן ליה עש"ב. דהיינו דווקא ביחיד המפורש במשנה. הוא דלא חיישינן ליה לדחות מחמתו סתמא דת"ק. אבל סתמא להדי סתמא חזי לן דבתרא עדיף ודאי. דהדר ביה רבי מקמא (ועיין שבועות דד"א בראשו) מכדי האי סתמא כו'. אלא מעיקרא סבר כו' סתמה. והדר סבר כו' וסתמה ומשנה לא זזה מקומה. ומ"ש לשון רש"י וז"ל המשכיל יבין שהאחרונה עיקר שחזר בו מן הראשונה. ועוד להוו נמי שקולים: דיניה כרבים נגד רבים או כיחיד נגד היחיד. והולכין אחר המחמיר בשל תורה. והדרא קושיא לדוכתה. מא"ד לאוקמה דריו"ח באמוראי. תיתי ככ"ע. לכן נ"ל דה"פ דקושיא ומי אמר רי"ו הכי והארי"ו הלכה כסתם ותנן נמי רישא וא"ט כו'. ודייק הא נשתייר כשרה אע"ג דלא הוי כזית משני צדדין בא עליו כלומר הרי כאן תרי סתמא. וממ"נ איזה סתם חשוב יותר. אי סתמא דרישא. א"כ היכי פסיק הלכה כסתמא דסיפא. אלא ודאי דסיפא עקר. אי משום דמפרש בהדיא. ואי משום דהדר ביה רבי ממאי דסתם ברישא ומשנה לא זזה. כדאמרינן בעלמא. א"כ למאי אצטריך למפסק הלכה. הא ממילא ידעינן דסיפא עקר (וזה הפך ממש ר"י מאורלייאנש בתו') ואהא קמשני תלמודא אמוראי נינהו אליבא דרי"וח. ור"ל פליגי בה אי אמר הלכה כזית. או לא. משום דלא איצטריך דסיפא ודאי הויא סתם משנה. ולענין דינא לא נפקא לן מניה מידי. דכ"ע מודו בהא. אלא דלרי"צ הוא דאצטריך למפסק בה הלכה. דס"ל מאי דשמעינן מדיוקא. כדמפרש דמי. ומחלוקת שקול הוי. זהו הנלע"ד. ומכ"ת את אשר ירצה יבחר לו. דברי יעב"ץ:
3