שאילת יעבץ, חלק ב ט׳Sheilat Yaavetz, Volume II 9

א׳דין רוצח בזדון אם מותר להשבע לשקר להמלט נפשו ממות בדין הערכאות
אירע מקרה בלתי טהור בק"ק פ' בשנים שנתקוטטו עד הכאה ונטל א' סכין ותקעו בלב חברו והמיתו. ועל זה נתפש בדיני או"ה ובסוף יצא פטור ע"פ המלכות בתנאי שישבע שבועה חמורה שלא היה הוא הרוצח אלא איש אחר היה שהמיתו לזה וברח לו. והורה לו המורה לעשות כן להציל עצמו מן המיתה ע"י שבועת שקר. ונתלה בהגהת ש"ע סימן רל"ב בי"ד.

ב׳ואמרתי שטעות הוא בידו. דלא דמי כלל התם בעלילה מיירי. ותו דאפילו תימא דאיירי נמי בבא על הגויה באמת. מ"מ הרי אינו חייב מיתה אלא ע"י קנאין בשעת מעשה. ואחר שפירש הרי ההורגו נהרג עליו. על כן ודאי מצוה להציל עצמו. כיון דלאו בר קטלא הוא. משא"כ בהורג נפש מישראל במזיד (כמו שהיה הענין בנדון הלז בלי ספק) וגם היה בעדים. רק שלא בהתראה. הלא ודאי חייב מיתה הוא. ואע"פ שאין דינו מסור בידינו. הרי אמרו שדין ד' מיתות לא בטלו. וכדמוכח מההוא עובדא דשמעון בן שטח דהכישו נחש. דאף במי שאינו חייב מיתה ע"פ ב"ד. אף אם היה נדון בב"ד. מ"מ נקה לא יקנה מהעונש. א"כ גברא קטילא הוא. ואיך נחוש להצלתו. ונתיר להוסיף חטא חמור על פשעו. להציל עצמו ע"י שבועת שקר.

ג׳ואע"ג דכתבו התו' דבתשובה יכול להיות שמוחלין לו. אינו מוכרח כל כך מחמת שהקשו. שהרי אנו רואין רשעים גמורים שמתו על מטתן. דאי משום הא לא מוכח מידי. דאיכא למימר אדרבה רשעים גדולים שאנו. כי היכי דלא תהוי להו כפרה במיתת ב"ד. או בדין ד' מיתות שבמקומם. אוכלין העוה"ז כדי להאבידם. וככתוב וכתרגומו של אונקלוס בפסוק ומשלם. אבל דין ד"מ שלא בטל. הוא במי שלא הקשה לבו למות ברשעו. רק להפך שנתחרט והרהר תשובה בלבו. לכן נפרעין ממנו בדין שלמטה. כדי לנקותו לעוה"ב משקבל ענשו. לפ"ז אין הוכחה כדברי תו'.

ד׳אמנם ודאי מצינו שתשובה וזכיות מגינין מן המיתה. כדאיתא בשלהי יומא. ואמרינן נמי פ' הדר. תלמיד הי"ל לר"א שנתחייב שריפה למקום. אמרו הניחו לו אדם גדול שימש. שהועילה לו אפילו זכות רבו לבטל ממנו דין מיתת ב"ד. מ"מ אומר אני. פשיטא דעון דשפיכות דמים אין לו כפרה ומחילה בשום זכות ותשובה. ככתוב כי אם בדם שופכו. ואפילו בקלה מזו אמרו אין מעלין. ובהשולח לא שבקי דאפרקינך. הרי שנינו מי שהרג נפש שלא בעדים. דהיינו שלא בהתראה. מכניסין אותו לכיפה כו'. ואח"כ מאכילין אותו שעורים עד שכרסו מתבקעת. הרי שאין לו דמים. ואיך נצילנו מן המיתה ע"י עברה גדולה מן החמורות שבתורה. ועיין גדולה מזו שכתבתי בכרך זה תשובה על בחי"ו. ולדעתי אסור להצילו מהמות בשום אופן אפילו בדרך היתר. וגמרא ערוכה היא בנדה דף ס"א ע"ש פירש "י. אע"פ שלדעת התו' אינה מוכרח. מ"מ לא נחלקו בזה שאסור להציל ההורג נפש מישראל. והרי ק"ו בן ק"ו. דהתם קלא בעלמא הוא דנפק עלייהו בלבד. ומן הספק היה אסור להצילם אף באופן המותר. וכן שלמה המע"ה צוח אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. ושבקיה לקרא דמוקי נפשיה בכה"ג. דאל"ה צריכא למימר. ובפרק זה בורר איתא אי ודאי קטל נפשא לכהיוה לעינה. אע"ג דשורייקי דעינא בלבא תליין. ומאחר שאין לנו לדון דיני נפשות. הרי אין דמו מסור בידינו. ומסתמא בר חמא עבד תשובה. ומה להם לחוב בדמו ליכנס בסכנת נפש. אלא ודאי כדאמרן. לכןנ"ל ברור דלא טב הורה. ואולם אם היה המעשה שהנהרג התחיל במריבה והכאה. והיה כי יחם לבבו של המוכה. עמד והכהו נפש. שמא יש לומר דלאו בר כיפה הוא. ואין לו דין מיתה כלל. דרודף הוא. אפילו לא הכהו אלא באגרוף. יש בעלי זרוע שאגרופן ממית. ואע"פ שלפי דעתו כדין הלקהו מחמת חוצפא שעשה סמוך לבה"כ ביום שמחת תורה. וגם שהיה יכול להציל עצמו באחד מאבריו. ואע"פ שהמיתו ליואב בדין זה. שאני יואב דחבר א"צ התראה. ושלמה תואנה היה מבקש להמיתו מדין המלכות.

ה׳אבל לפי מה שהוגד לי. כך היה מעשה זה המרצח איש אורח עמד בפאליש והדליק שפופרת של טובאק בפתח בית הכנסת נגד הצבור. לשאוף עשנו בשעה שעסוקין בתפלה ובדברי קדושה. וקנא האדם הכשר ההוא על הדבר הזה. שחשבו בוזה בית ה' (וגרע ודאי מההוא דלא הוה מהדר אפיה מבי כנישתא. אך זה האורח החצוף אהדר אפיה לב"כ. וכדו בר קאים קמי מריה. פשיטא דבר קטלא היא גבי אליהו) לכן בראות האיש הירא ה' מאד את הדבר הרע הזה. הרים ידו על השפופרת והשליכה מפי השואף עשן הטובק. שנראה כעומד בחנות שותי שכר. זולת לא עשה לו דבר. ועד"ז נתמלא הרוצח חימה. קם עליו והכהו נפש. על זה ידוו כל הדוים. צדיק מט לפני רשע. כי אני הכרתי לאיש ההוא אפרים ע"ה. שהיה משכים לבית הכנסת שלי. ושוהה אחר השלמת התפלה וכבר יצא כל איש לדרכו. האיש הטוב והישר הלזה נתעכב עוד שעה באמירת תהלים ותחנות. ובעת ההיא (כמדומה שנת תצ"ו או תצ"ז) מחו הקהל בבע"ב שלהם שלא ילכו למנין אחר. כי אם דווקא לבהכ"נ הגדולה באלטונא. והתאונן על זה מאד. כי ידע כל אשר נעשה בבהכ"נ הגדולה. משיחה בטלה. והיה לבו דואג בקרבו שלא יוכל לכוין היטב בתפלה ומה היה יכול לעשות. על כרחו היה צריך לקיים גזרת הכרוז. הלך לשם בפעם ההיא. וארעה התקלה הזאת הגדולה. והמנוח אפרים ינוח על משכבו שלום ותהיה לו זאת מזכרת לשם ולתהלה.

ו׳ובענין זה הורה המורה עוד לילך להעיד בעש"ג ולהשבע בשקר. כדי לבער מסור. ואיני מודה לו אף בזו.