שאילת יעבץ, חלק ב צ׳Sheilat Yaavetz, Volume II 90
א׳שם דו"ב. ממאי דבריש ירחא קאי. דילמא בארבעא או בחמשא בירחא. הכל תמהים בזה מאי איריא דנקט ד' או ה' ולא קודם. או מאוחר יותר.
1
ב׳עוד באורים נכונים בגמ' ס"ל דו"ב
ונ"ל ליישב בטוב טעם בשני דרכים. הפן האחד עם מה שיל"ד עוד. היכי ס"ד דלאו בריש ירחא קאי הא כתיב החודש הזה וגו'. ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. א"כ מהי תיתי לפרושי מאי דלא סליק אדעתא לגמרי. גם התו' הקשו. מהא דילפינן מהחודש הזה. כזה ראה וקדש. ש"מ ודאי בר"ח קאי. ותירץ ר"ת. אע"ג דקב"ה א"ל למשה בריש ירחא דילמא משה ל"א לישראל אלא בד' או בה' כו'. גם בזו תמיהא רבתא. היכי ס"ד שיחמיץ משה המצוה החביבה בשעתה. ואם היה רצונו של הקב"ה לאחר האמירה לישראל. לא היה מקדים לאמרה למשה כמה ימים קודם. ולא מצינו כזאת בשום מקום הא עכ"פ טעמא בעי. שישנה משה מדתו בפעם הזאת. ובאיזה סברא קמיפלגי המקשן עם סתמא דתלמודא. לכן אני אומר. שבעל הקושיא בא בכח סברא טובה ובהא קמיפלגי. דאיתא בפר"א והובא בפיוט דפרשת החודש. זמן מולדתו חל להקצות ברביעי בחצות כו'. ופירשתי שם דה"ט שנתקשה משה בראיית הלבנה. משום דקודם שש. אין כח בעין לראותו כמ"ש שם. והיינו דאמרינן בפ"ק דר"ה שית שעי מכסי סיהרא וחשב משה למנות החודש מעת המולד. וא"ל הקבה" מערב עד ערב ספור אחד. ועל זה בנה המקשן יסוד קושיתו. מאחר דלפי האמת אין החודש מתחיל אלא בלילה (גם אין מונין שעות לחדשים) א"כ מסתבר סמוך ללילה הראהו עם חשכה (וכן איתא נמי במדרש) וכל הדברות לא היו אלא ביום. כדאיתא פר"ע. א"כ בר"ח א"ל קב"ה למשה. והוא לא יוכל לומר לישראל החודש הזה אלא בלילה בעת שנראית הלבנה. להראות להם כזה. לפ"ז ביומא קמא ליכא למימר. ובשני נמי לא אמר משום דע"ש הוה. כי ר"ח בחמישי היה. ובע"ש אין שעת הכושר לבשר הגאולה. כדאמרינן מובטח להן לישראל שאין אליהו בא בע"ש. ובשבת פשיטא לא. בשגם שאין המצוה לבו ביום א"כ לא בציר מארבעה על כרחך. ואת"ל שנתעכב עוד יום. לכן תהא אמירתו לישראל בחמישי בו לכל המאוחר. ויותר מזה אין סברא כלל. אמנם בעל הסוגיא פשיט ליה מג"ש. דבר"ח היתה אמירתו. והיינו משום דס"ל כפר"א שהראהו הקב"ה למשה בשביעי בחצות. נמצא שהיתה אמירתו לישראל ביום שלאחריו בר"ח דווקא בזמנה
ונ"ל ליישב בטוב טעם בשני דרכים. הפן האחד עם מה שיל"ד עוד. היכי ס"ד דלאו בריש ירחא קאי הא כתיב החודש הזה וגו'. ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. א"כ מהי תיתי לפרושי מאי דלא סליק אדעתא לגמרי. גם התו' הקשו. מהא דילפינן מהחודש הזה. כזה ראה וקדש. ש"מ ודאי בר"ח קאי. ותירץ ר"ת. אע"ג דקב"ה א"ל למשה בריש ירחא דילמא משה ל"א לישראל אלא בד' או בה' כו'. גם בזו תמיהא רבתא. היכי ס"ד שיחמיץ משה המצוה החביבה בשעתה. ואם היה רצונו של הקב"ה לאחר האמירה לישראל. לא היה מקדים לאמרה למשה כמה ימים קודם. ולא מצינו כזאת בשום מקום הא עכ"פ טעמא בעי. שישנה משה מדתו בפעם הזאת. ובאיזה סברא קמיפלגי המקשן עם סתמא דתלמודא. לכן אני אומר. שבעל הקושיא בא בכח סברא טובה ובהא קמיפלגי. דאיתא בפר"א והובא בפיוט דפרשת החודש. זמן מולדתו חל להקצות ברביעי בחצות כו'. ופירשתי שם דה"ט שנתקשה משה בראיית הלבנה. משום דקודם שש. אין כח בעין לראותו כמ"ש שם. והיינו דאמרינן בפ"ק דר"ה שית שעי מכסי סיהרא וחשב משה למנות החודש מעת המולד. וא"ל הקבה" מערב עד ערב ספור אחד. ועל זה בנה המקשן יסוד קושיתו. מאחר דלפי האמת אין החודש מתחיל אלא בלילה (גם אין מונין שעות לחדשים) א"כ מסתבר סמוך ללילה הראהו עם חשכה (וכן איתא נמי במדרש) וכל הדברות לא היו אלא ביום. כדאיתא פר"ע. א"כ בר"ח א"ל קב"ה למשה. והוא לא יוכל לומר לישראל החודש הזה אלא בלילה בעת שנראית הלבנה. להראות להם כזה. לפ"ז ביומא קמא ליכא למימר. ובשני נמי לא אמר משום דע"ש הוה. כי ר"ח בחמישי היה. ובע"ש אין שעת הכושר לבשר הגאולה. כדאמרינן מובטח להן לישראל שאין אליהו בא בע"ש. ובשבת פשיטא לא. בשגם שאין המצוה לבו ביום א"כ לא בציר מארבעה על כרחך. ואת"ל שנתעכב עוד יום. לכן תהא אמירתו לישראל בחמישי בו לכל המאוחר. ויותר מזה אין סברא כלל. אמנם בעל הסוגיא פשיט ליה מג"ש. דבר"ח היתה אמירתו. והיינו משום דס"ל כפר"א שהראהו הקב"ה למשה בשביעי בחצות. נמצא שהיתה אמירתו לישראל ביום שלאחריו בר"ח דווקא בזמנה
2
ג׳לישנא אחרינא איישב הנ"ל בדרך נכון מאד בס"ד. ותחלה אוסיף לדקדק. מה שתמוה עוד בעיני יותר מזה. כי איך למד רשב"ג שתי שבתות. ממה שמשה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח. דכתיב החודש הזה וגו'. דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש וגו'. ותמה על עצמך. אפילו אמרה בר"ח. הרי אין כאן אלא עשרה ימים קודם עשיית המצוה. ובע"כ היה צריך לומר להם מצוה זו קודם בעשור. ואין ללמוד אלא מימים שקדמו לו. א"כ איך מוכיח מזה ב' שבתות. אע"פ שאמר להם גם שאר דיני פסח עצמו באגב. ואי איתא הוי ליה לאקדומי ב' שבתות ללקיחה. גם התו' הקשו בכאן דבגמרא דשבת ומנחות מוכח בהדיא דבר"ח הוה וכנ"ל ולכן נדחק בו ר"ת מאד. גם תרוצו של ר"י נראה דוחק לפום ריהטא. דמהיכא תיתי יחמיץ מרע"ה המצוה. ולא יאמרנה לישראל אלא אחר כמה ימים שכבר שמעה מפי הקב"ה. כדעת ר"ת. או איך יעלה על הדעת לחלק הצווי. כדעת ר"י. איזה רמז יש לזה: גם צריך להבין מ"ט נייד תלמודא מהא. דבקושטא ר"ח הוה. אבל נ"ל הכל מתיישב בדרך ישר. ותרוצם של ר"ת ור"י שניהם כאחד טובים. ולכאורה מוכרח בפסוק. רק צריך לתת תבלין ומלח בדבר. כי בודאי לא איחר מרע"ה מלומר המצוה של לקיחת הפסח. הא לא ס"ד כלל. אבל מפני שנכללו באותה פרשה של צווי הקב"ה למשה. שלשה ענינים. ר"ל מצות לקיחת הפסח ועשיתו בכלל. גם מצות אכילת מצות. ואיסור חמץ כל שבעה. ודברים הנוהגים כל ימי פסח.
3
ד׳והנה אנו רואים בפרשה שניה כשאמר לישראל מה שנצטוה בפרשה הקודמת. לא זכר דבר המצות כלל. לא הזהיר כי אם על ק"פ בלבד. משו"ה ודאי הוה סא"ד. אע"ג דבודאי אמר להם בו ביום מצות לקיחת ק"פ ועשייתו. אבל עם שאר מצות די"ט זה. המתין עד ארבעה או חמשה. וזה מחמת הכרח קושיתנו כי במצות התחלת הכנת ק"פ. לא קדמה האמירה אלא עשרה ימים. א"כ דון מנה. שאין צורך להקדים יותר (ודילמא מגרע גרע לאקדומי טפי. דילמא אתו למפשע משום דשכיחא שכחה) כי על כן עזב משה הזכרת מצות די"ט בפרשה הסמוכה. ולא הזהיר בר"ח רק על לקיחת שה הפסח ומעשהו באיידי. ושמא חזר והזהיר על ההקרבה. עם שמירת י"ט. בימים הסמוכים לי"ט יותר. ואם הקדים להזהיר עליהם. מסתמא לא הרחיק ההזכרה מן הי"ט יותר מעשרה או תעשה ימים היינו דפריך תלמודא. ודילמא בארבעא או בחמשא הוה קאי. כלומר אע"פ שבודאי בר"ח היתה האמירה גם לישראל. אך רק בדבר לקיחת הפסח והשייך אליו בלבד. וזה היה בעשרה או תשעה ימים לפני יום המעשה כאמור. מ"מ חזר והזהיר על עשית הפסח והקרבתו בארבעה או בחמשה. נמצא שהקדים האזהרה וסמכה למעשה בעשרה או תשעה ימים לפניו. אם נלמוד מספר ימי הקדימה מלפני הלקיחה בדיוק. והא חזינן דשבקיה מ"ר לי"ט. ולא כייל ליה בהדדי. ש"מ הכי עדיף. מיהת לאקדומי טפי מתשעה מנלן דנילף מצווי דלקיחה להכי הדר ביה תלמודא. דודאי מהכא ליכא למשמע: למילי די"ט גופיה דמרחקי טובא. ואצטריך לילפותא אחריתא:
4