שאילת יעבץ, חלק ב צ״בSheilat Yaavetz, Volume II 92
א׳הוקשה לי במ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים (דקכד"א) בהא דלא קיי"ל כר"ש אלא בלאחר זמנו. ובלפני זמנו קיי"ל כר"י כו'. אבל בההיא דדריש לא יאכל כריה"ג. לא קיי"ל כוותיה דלא אשכחן קרא דלא לכתוב אלא לסמוכי. ן דהך קרא דמייתר מוקמי ליה לפני זמנו עכ"ד. ולא נתחוורו לי. דהא ודאי לגופיה אצטריך (אליבא דריה"ג ור"ש) לפסח מצרים שחמוצו אינו נוהג אלא יום אחד. ומדסמיך ליה לא יאכל. להיום אתם יוצאים שמעי ליה. דאל"ה מנא ידעינן דין חמץ בפסח מצרים. א"ה. לא מייתר קרא. ולחד לישנא בגמרא ר"י נמי מיבעי ליה להכי. ולאידך לישנא ר"י לא דריש סמוכין אלא במש"ת. הא בהדיא אשכחן אפילו לר"י דכתיב קרא לסמוכין. מיהו מאן דדריש הכא סמוכין. דבר הלמד מענינו הוי. דבפסח מצרים ביה משתעי קרא. ולא דמי למאן דדריש סמוכין בעלמא. שבא לדון שכבר חדש מכח הסמיכות. וק"ל.
1
ב׳משו"ה קמהדר תלמודא מעקרא לאוקמה נמי אליבא דר"י (אע"ג דבעלמא לא דריש סמוכין בתורה) ולא היה צריך הרא"ש לחדש סברא מדעתו. דלא שייכא הכא.
2
ג׳איברא אפ"ה אתי שפיר. דחמץ מש"ש ולמעלה אליבא דכ"ע אסור מן התורה דנפקא לן מתשביתו כמ"ש תו'. ואף לר"ש דאמר אינו עובר עליו בלא כלום. היינו בלא תעשה הוא דלא קעבר. ולאפוקי מדר"י. מיהת מודה דקאי עליה בעשה ול"צ לדחוקי כלל. (ולא תקשין לך נמי הא דרבא. דקאי ליה בשטת ר"ש. דדריש קרא בערב תאכלו מצות. לקבוע חובה בזה"ז (כדאיתא שלהי מכלתין) ודלא כר"י דיליף חובה בהא. משבעת ימים תאכל מצות. לא תידוק מניה דס"ל כר"ש. דמבעי ליה למילף מניה משעה שישנו בקום אכול מצוה כו'. דלעולם ס"ל לרבא לפני זמנו נמי אסור. אב"א אף בל"ת. דלא יאכל חמץ כדמשמע לרא"ש. ולא מוקי שבעת ימים תאכל מצות. למשעה שישנו כו'. אדרבה עליו על עשיית הפסח משמע. משעת שחיטתו אסרה תורה אכילת חמץ. ולאפושי ליה לאוי קאתי. אי אפילו ללפני זמנו. למיקם עליה בתרי לאוי. ושבעת ימים תאכל מצות. למיקם נמי בעשה. לאו מכלל עשה עשה. מ"מ לפני זמנו לרבא אסור אי מלא יאכל חמץ. ואי מתשביתו נפקא. ואיסורא דאורייתא הוא עכ"פ. אע"ג דלא לקי עליה. עיין סייג לתורה). ומסייעא נמי למ"ש בקונדרס סייג לתורה שם הרביתי אותותי שיש מניעות רבות בתורה דאתו מכלל עשה הצגתי לפניך מן הבא בידי יעב"ץ.
3