שאילת יעבץ, חלק ב צ״דSheilat Yaavetz, Volume II 94
א׳ישוב הגון למ"ש הדריש' בדין בטול תערובת צמר ופשתן ותשו' למ"ש הט"ז
בי"ד סימן רצ"ט הביא בט"ז מהדרישה. שהקשה על מ"ש הרמב"ם ז"ל. במי שנתערב לו צמר ופשתן שמביא צמר גמלים ומרבה על מין אחד ומבטלו ברוב והוא מהירו'. והקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה. ובט"ז כתב עליו דלק"מ. דלא אמרו אין מבטלין אלא כשהאיסור אסור מצד עצמו ונתערב עכ"ל. הנה בתחלת ההשקפה כך עלה בדעתי. אבל באמת אחר העיון אין הדברים נראין כלל. דודאי תקשי מבשר בחלב. דהאי לחודיה והאי לחודיה נמי שרי. ואפ"ה לא בטלי אחר שכבר נעשה מהם אסור. וכדאקשי איהו ז"ל לנפשיה. ופירוקא לא חזינא. דמ"ש מהיתר שנ"ט באיסור. תירוצו זה אינו בנ"ט. שאם ר"ל משום שבנ"ט א"א להפריד התערובת זה מזה. לכן אסור להוסיף ולבטל. משא"כ כאן בכלאים שאפשר להפרידן בלי ביטול דהוספה. אין זה כלום. חדא דמאן לימא לן דאפשר להפריד תערובת כלאים שע"י עירוב וטריפה. אדרבה מסתברא ודאי דלא אפשר ואפילו היה כן. מאן פליג ליה בהכי. מאי איכפת לן. הא כל זמן שלא נפרדו. נעשו עצם אחד של איסור ואסור לבטלו. מה לי נ"ט או לא. וזה ברור. ומתני' נמי קשיתיה. דהתנן התם בפ"ב דכלאים. כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט. ועלה אמרינן בהדיא בירו'. אם לזרע. אפילו חטה אחת אוסרת. הרי בהדיא. דאע"ג דכל חד לחודיה שרי. ואין נאסרין אלא ע"י תערובת. אפ"ה לית ליה ביטול. אפילו במידי דליתיה בנ"ט כי התם. ולאו ק"ו הוא. דהתם קיל טפי. דמתבטל המין אחר אפי' ניכר. ודוק (עלח"ש רפ"ב דכלאים וריש שקלים ובמשנה לחם רפ"ב דכלאים) כ"ש הכא.
בי"ד סימן רצ"ט הביא בט"ז מהדרישה. שהקשה על מ"ש הרמב"ם ז"ל. במי שנתערב לו צמר ופשתן שמביא צמר גמלים ומרבה על מין אחד ומבטלו ברוב והוא מהירו'. והקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה. ובט"ז כתב עליו דלק"מ. דלא אמרו אין מבטלין אלא כשהאיסור אסור מצד עצמו ונתערב עכ"ל. הנה בתחלת ההשקפה כך עלה בדעתי. אבל באמת אחר העיון אין הדברים נראין כלל. דודאי תקשי מבשר בחלב. דהאי לחודיה והאי לחודיה נמי שרי. ואפ"ה לא בטלי אחר שכבר נעשה מהם אסור. וכדאקשי איהו ז"ל לנפשיה. ופירוקא לא חזינא. דמ"ש מהיתר שנ"ט באיסור. תירוצו זה אינו בנ"ט. שאם ר"ל משום שבנ"ט א"א להפריד התערובת זה מזה. לכן אסור להוסיף ולבטל. משא"כ כאן בכלאים שאפשר להפרידן בלי ביטול דהוספה. אין זה כלום. חדא דמאן לימא לן דאפשר להפריד תערובת כלאים שע"י עירוב וטריפה. אדרבה מסתברא ודאי דלא אפשר ואפילו היה כן. מאן פליג ליה בהכי. מאי איכפת לן. הא כל זמן שלא נפרדו. נעשו עצם אחד של איסור ואסור לבטלו. מה לי נ"ט או לא. וזה ברור. ומתני' נמי קשיתיה. דהתנן התם בפ"ב דכלאים. כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט. ועלה אמרינן בהדיא בירו'. אם לזרע. אפילו חטה אחת אוסרת. הרי בהדיא. דאע"ג דכל חד לחודיה שרי. ואין נאסרין אלא ע"י תערובת. אפ"ה לית ליה ביטול. אפילו במידי דליתיה בנ"ט כי התם. ולאו ק"ו הוא. דהתם קיל טפי. דמתבטל המין אחר אפי' ניכר. ודוק (עלח"ש רפ"ב דכלאים וריש שקלים ובמשנה לחם רפ"ב דכלאים) כ"ש הכא.
1
ב׳עוד עלה על דעתי לחלק. דלא אמרינן אין מבטלין איסור. אלא דווקא היכא דלא אהנו מעשיו כ"א לבטל איסורו של המתבטל. דלא חזי למידי אחרינא. כגון דבר איסור של מאכל ומשקה. דלמידי אחרינא לא קאי. אבל הכא באיסור דכלאים דלאו מאיסורי הנאה הוא. אע"ג דאסור לישראל בלבישה. הרי יכול הוא למכרו לגוים. ואפילו לישראל מיחזא חזי למיזגא עליה. ולעשות ממנו כרים וכסתות שאין בהם משום כלאים. דכיון דלא אהנו מעשו בודאי בביטולו. דבלא"ה נמי חזי למידי אחרינא. לא חשיב כמבטל איסור. דעקרו משום קנס (אף למ"ד שהוא מן התורה. וק"ל).
2
ג׳אבל באמת לק"מ. דהא דשרי הכא. משום דמיירי בצמר גרידא שלא נטוה עדיין. ואינו אסור מן התורה. ואפילו מדרבנן לא מיתסר. דאינו לא שוע ולא טוה ולא נוז. וכי קמערב. בהיתירא קמערב. דאכתי לא איתסר כלל. וזה פשוט וברור. ועוד אפילו לכשתמצי לומר דמ"מ אסור מדרבנן הא קיי"ל בדרבנן מבטלין איסור שנפל לתוך היתר. שאין בו כדי לבטלו. כמו בעצים שנשרו בי"ט מן הדקל לתוך התנור. שמרבה עליהם עצים מוכנים. ואפילו למ"ד התם דווקא משום דקלי איסורא. היינו בדבר שיל"מ. והכא דבר שאל"מ הוא. וגם זה נכון וברור. ועל תירוצי הראשון יש לדקדק קצת. דמאי איריא נתערב צמר בפשתן דיעבד. אפילו לכתחלה משרי שרי. כיון דבהתירא הוא. ולתירוצי השני אתי שפיר. דגם במידי דאסיר מדרבנן. לא שרי לבטולי לכתחלה. אם לא נתערב כלל. מ"מ אין ספק שתירוץ הראשון אמיתי בדעת הרמב"ם ז"ל. ואף דקדוק זה הקל הנ"ז. יש ליישבו דמ"מ לא שרי. דילמא משתלי ולא מבטל ליה. דכוותיה אשכחן טובא. ודוק. יעב"ץ:
3