שאילת יעבץ, חלק ב צ״זSheilat Yaavetz, Volume II 97

א׳תלת בעי
1
ב׳1) מי שהוליד ממזר. קיים פ"ו או לא. 2) ואם הממזר חייב בפ"ו. 3) והבא על אשה כמתעסק בלי כוונה כגון בשינה. או שהביאתו אשה עליה בשינה. כענין בלוט. מהו לענין קיום מצות פ"ו.
2
ג׳תשובה שלשה שאל ועל ארבעה אשיבנו 1) לראשונה תדע כי בא"ע (ס"א) נפסק שקיים פו"ר בממזר. והוא מתשו' הריטב"א ע"פ המשנה דמי שיש לו בן מ"מ בנו לכל דבר כו'.
3
ד׳אמנם בסה"ח (סת"ק) כתוב בפשיטות שלא קיים פ"ו. אלא שמחמת הטעם שנתן שם. לפי שממזר אינו חי. משמע דהיינו דווקא ממזר דלא ידיע. אבל דידיע הא אמרינן דחי. וא"כ אף הוא מודה שיצא בו י"ח פ"ו. וצ"ע בהא דס"ל לר' יוחנן (וקיי"ל כוותיה) בהיו לו בנים ומתו. לא קיים פ"ו אם אפילו מתו אחריו. אמרינן נמי הכי. נ"מ לשכר מצוה דעוה"ב. ומסתברא דלא אמרו אלא בדאכתי אפשר ליה לקיומי פ"ו. הוא דלא נפיק בהכי. מיהו היכא דאניס בתר הכי. מ"מ שכר מצוה בידו. ולפ"ז אם חי הממזר אחר מות אביו (דפשיטא אף שאמרו ממזר דלא ידיע לא חיי. אין המכוון רק לומר שלא יחיה ויראה זרע. שלא ירבה פסולין בישראל. וגם על זה קשה מכמה הלכות שנאמרו בדין ממזרים ומסקנא דמשפחה שנטמעה נטמעה. וכמה מעשים בפרק עשרה יוחסין דוק ודאי קשיין) וכה"ג הא קחיי ואי הכי לדס"ח נמי כה"ג יעלה לו לקיום מצות פ"ו.
4
ה׳דין ממזר בפ"ו וארבעה חילוקי דינים במצות פ"ו
אמנם כל זה איננו שוה לי. וכתבתי במו"ק. דתליא בפלוגתא אם מצות צריכות כוונה. ולדעת רוב הפוסקים הלכה כמ"ד צריכות כוונה. והא מיהת ליכא כוונה. אלא שעדיין יש מקום לומר דבכוונת בעילה סגי. לאפוקי מתעסק. 2) רצוני לומר דנ"מ. אם נתעברה' ממנו אשה באמבטי. שקבלה ברחמה זרע והולידה (כענין בן סירא) שלא קיים פ"ו בכך. אע"פ שבא על ידו בן קיימא לעולם מאחר שלא עסק אפילו בבעילה. אבל מתעסק בבעילה שלא בכוונה כלל. כגון בשינה או שתקעוהו על האשה בכפיה ועיברה ממנו. לא מצית לאשכוחי. כיון דאין קישוי אלא לדעת. מתעסק בבעילה ליכא וה"נ קיי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. מיהו בכוונת בעילה כל דהיא. נראה דסגי ויצא י"ח המצוה. דלא בעינן כוונה לצאת. כשטת רוב הפוסקים בדין כל המצות המעשיות. כמ"ש אצלי באורך בעזה"י (עלח"ש רפ"ב דברכות ובמ"א) אלא שעדיין צל"ע. משום דהמצוה הבאה בעברה אין יוצאין בה. כדס"ל לגמרא דידן. ובירו' אף היא במחלוקת שנויה דאיכא מ"ד אין מצוה עברה. עמו"ק א"ח (סי' קצ"ו בהרחבה). ואפשר לומר דגם לענין מצוה הבאה בעברה אף למי שסובר שאינה חשובה מצוה כלל. דילמא לענין קיום פ"ו חשוב מצוה. דהא מצינו בכיוצא בזה. גדולה עברה לשמה. כמצוה שלא לשמה. וצ"ע. 3) אבל הבא על אשה בשינה וילדה ממנו. נראה דלא קיים המצוה. דישן לאו בר דעת הוא לגמרי. לא למצוה ולא לעברה. לא נשכר ולא נענש. וכן מצינו בלוט שלא ידע בשכבה ובקומה: כיוצא בה אמרו אין אונס בעריות אלא בישן (ע"ל ס"נ) לפ"ז יכולני לומר בלוט. שאע"פ שבבכירה לא יצא י"ח מצות פ"ו. בצעירה מיהא יצא. אע"ג דחשבינן ליה ופושעים יכשלו בם א"כ מקצת דעת הוי ליה בצעירה. וחשיבא כוונה. ולפום מאי דאמרו גדולה עברה לשמה (אף שהוא לא נתכוין למצוה. תיתי כמ"ד מצות א"צ כוונה לצאת) נמצא בעמון קיים מצות פ"ו. ודילמא ה"ט דאקדים קרא עמון למואב בכל מקום. ובאם לבינה כתבתי שני דרכים אחרים ישרים בטעם הכתוב לא יבוא עמוני בעז"ה. יע"ש. 4) והממזר פשוט בעיני שחייב בפ"ו. גם ראיה לדבר מתלמוד ערוך בסוטה (דכ"ו) אשת ממזר לממזר שותה. פשיטא מ"ד אפושי פסולין לא ליפוש. וק"ל. הנלע"ד. יעב"ץ.
5