שאילת יעבץ, חלק ב צ״חSheilat Yaavetz, Volume II 98
א׳עיון עצום בגמ' דנדרים בענין שאלה להקדש
בנדרים (דעח"א) יש שאלה להקדש ופירש רא"ש כל הקדוש במוצא שפתיו. וכ"ה בפיר"ש ביש נוחלין (דק"ך) ותמיה לי טובא. א"כ היכי משכחינן כרת ולאו בפיגול נותר וטמא ושאר לאוין שבקדשים ואכילתן. הא אין חייבין ואין לוקין על התראת ספק. וכל הני היכי מתרינן בהו. דהא מידי ספקא לא נפקי. דילמא מיתשיל עלייהו. והוו להו חולין.
בנדרים (דעח"א) יש שאלה להקדש ופירש רא"ש כל הקדוש במוצא שפתיו. וכ"ה בפיר"ש ביש נוחלין (דק"ך) ותמיה לי טובא. א"כ היכי משכחינן כרת ולאו בפיגול נותר וטמא ושאר לאוין שבקדשים ואכילתן. הא אין חייבין ואין לוקין על התראת ספק. וכל הני היכי מתרינן בהו. דהא מידי ספקא לא נפקי. דילמא מיתשיל עלייהו. והוו להו חולין.
1
ב׳ולפירוש הר"א ממיץ שהביא הרא"ש פ' הנודר (דנ"ט) דתרומה ביד כהן לא מצי לאתשולי עלה הכהן אבל המפריש מצי לאתשולי. ש"מ דאפילו מטא ליד כהן מצי לאתשולי. קשיא טפי.
2
ג׳דלהר"ן התם איכא לשנויי. דבקרבנות מכיון דאתו ליד כהן. תו ליתינהו בשאלה. ולא תקשי אדהר"ן. משחוטי חוץ דאיתנהו בשאלה. דאיכא למימר בדשחטינהו בעלים דוקא. הוא דאיתנהו בשאלה. ולהרא"ם בלא"ה א"ש שחוטי חוץ. אפילו תימא דמכי שחיט כמאן דאתו לידי כהן דמו. אפ"ה איתנהו בשאלה. ואולי י"ל דלא שייך למימר דאתי לשיולי עליה אלא בשחוטי חוץ דווקא דמזדקיק ליה חכם. להוציאו מידי איסור כרת. אבל קדשים בפנים לא מזדקיק ליה. אלא שאיני יודע טעם בזה. דהכא נמי אמאי לא ליזדקיק ליה. להוציאו מידי איסור כרת שבהן. מאחר שאינן ראוין. על כן נ"ל יותר. דאפילו הרא"ם מודה בקדשים שהוקרבו בפנים. שנעשה בהם מעשה גדול שקלטן המזבח לענין איסורין הנ"ל. ותו לא פקעי בשאלה. אע"ג דתרומה אפילו ביד כהן מצי לאתשולי עלה. דלא נעשה בה מעשה ביד כהן. ושחוטי חוץ דמתשיל עלייהו. בשחטינהו בעלים הוא. דאכתי לא נפקי מרשותיה. ודפרש"י שכל הקדשים יש להם שאלה. היינו מקמי דליתו לבי גזא דרחמנא. ולא אתעביד בהו מעשה. ודוק. ועדיין צל"ע. דא"כ. בשחוטי חוץ בבעלים. לא משכחת התראות ודאי ואליבא דהרא"ם אפילו באחר. אין כאן התראה. ואין חייבין עליהן. וזה תימא גדולה. ואי לאו דמסתפינא אמינא. דליכא שאלה בהקדש אלא מקמי דמטא ליד כהן. ובשחוטי חוץ ג"כ. לא מהני שאלה בתר שחיטה. אלא שאם נשאל על הקדשו. שוב אין חייב עליו משום שחוטי חוץ. ולא גרע משוחט לע"ז. דמעשה אוסר אפילו בבהמת חברו. וכן תמהתי עוד. דא"כ אנזירות לא לילקי. דאיתיה בשאלה. וכן בשבועות. בנשבע על הככר ואכלו. דכ"ע מודו דלקי: ואפילו ר"ע דס"ל התראת ספק לאהויא התראה. אפ"ה בכה"ג חיובי מחייב. כדמוכח בשבועות (די"ח ע"ב) ואמאי: הא שבועה איתה נמי בשאלה. ומאי טעמא לא חשיבא התראת ספק. שוב זיכני השי"ת ומצאתי מנוח בתו' מכות (דט"ו) ד"ה במאי קמפלגי. שכתבו דמשום שישנו בשאלה. לא מיקרי התראת ספק ע"ש.
3
ד׳בטול מ"ש הט"ז בענין זה
וגם צ"ע בחטאות המתות. אמאי לא תיהני להו שאלה לשטת רש"י הנ"ז. ודוק. וכן תמורה קדושת פה היא: ואיתה בשאלה. ולא לילקי עלה. ואנן תנן אם המיר מומר וסופג את הארבעים. כל זה כתבתי בימי חרפי. בילדותי בהיותי עדיין חסר ספרים. שוב זיכני הי"ת לספר אשלי רברבי. הנה נא מצאתי לבט"ז ז"ל בה"ל חלה סימן שכ"ג. נתקשה ג"כ בדברים הללו. והוא ז"ל חשב שהעלה ארוכה למבוכה בריבוי דברים מאד. ואינם נראין כלל לענ"ד. וכל דבריו אחת הן. שאין מועיל חרטה מחמת הפסד תערובת ויראת עונש. ומכח זה השיג על ההג"ה שם. שמקורו מהר"ם בר ברוך ושאר גדולי עולם ז"ל. והעיקר כדבריהם כאשר אבאר בעזה"י. שאין בטענות בט"ז ממש. ותחלה אני אומר שאריכותו של בט"ז ז"ל כאן. וכללות לשון המגומגם ומפוקפק מאד בלי ראיה הכרחית. סברתו נכללת בקוצר. שאין להתיר מחמת הפסד ויראת עונש. דמיקרי נולד ואין פותחין בו. כך צריך לפרש דעתו באריכות הלזה. וכזה היה נוח לו לומר שאין לפתוח פתח באלה הסבות המתחדשות. לפי שצריכין לומר כשמתירין לו. אילו היית יודע שיארע לך הפסד או שתעבור על נדרך. לא היית נודר. ואין כאן עקירת נדר מעיקרו. שאינו מתחרט אלא משעת הנולד ואילך. ולא ידעתי מה זה העירבוב שעשה שם בפתח וחרטה. שהמתחרט מעיקרו. אינו צריך לשום פתח. ועוד אפילו לא נתחרט כי אם ע"י נולד. אם מתחרט מעיקרו אפילו מחמת הנולד. בודאי מקריא חרטה ומתירין לו כדאיתא בסימן רכ"ח א"כ יתחרט מאיזה טעם שיהיה. כשמתחרט מעיקרו. עוקר הנדר בלי ספק. ובזה כל דבריו בטלין. אבל באמת נולד נמי לא הוי. ופותחין בו. דלא איכפת לן אם הוא בגוף הנדר. שהרי אמרו עושין פתח מגוף הנדר. ואומרים אילו היית יודע שיעברו על דעתך. לא היית נודר. ומה לי אחר. מה לי הוא עצמו. כיון דחשבינן לה מילתא דשכיחא. שיעבור המודר על דעת הנודר. אפילו בדבר שהפסד גדול למודר בכך. כ"ש גבי הנודר עצמו. דלא הוי כמידי דלא שכיח שלא ישמור נדרו. דהא אמרינן אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול. ומשו"ה חמור כל כך עונש הנודר. ודוק. ובהפסד ע"י תערובת. פשיטא דמיקרי היזיקא דשכיח. ויכול לעשות ממנו פתח לכתחלה. ובזה דברי הגמרא דנדרים מבוארים תכלית הביאור בלי דוחק כלל. אבל שטת בט"ז בסוגיא ההיא: לא נהירא לגמרי. כאשר יבוא לפנינו בעזה"י.
וגם צ"ע בחטאות המתות. אמאי לא תיהני להו שאלה לשטת רש"י הנ"ז. ודוק. וכן תמורה קדושת פה היא: ואיתה בשאלה. ולא לילקי עלה. ואנן תנן אם המיר מומר וסופג את הארבעים. כל זה כתבתי בימי חרפי. בילדותי בהיותי עדיין חסר ספרים. שוב זיכני הי"ת לספר אשלי רברבי. הנה נא מצאתי לבט"ז ז"ל בה"ל חלה סימן שכ"ג. נתקשה ג"כ בדברים הללו. והוא ז"ל חשב שהעלה ארוכה למבוכה בריבוי דברים מאד. ואינם נראין כלל לענ"ד. וכל דבריו אחת הן. שאין מועיל חרטה מחמת הפסד תערובת ויראת עונש. ומכח זה השיג על ההג"ה שם. שמקורו מהר"ם בר ברוך ושאר גדולי עולם ז"ל. והעיקר כדבריהם כאשר אבאר בעזה"י. שאין בטענות בט"ז ממש. ותחלה אני אומר שאריכותו של בט"ז ז"ל כאן. וכללות לשון המגומגם ומפוקפק מאד בלי ראיה הכרחית. סברתו נכללת בקוצר. שאין להתיר מחמת הפסד ויראת עונש. דמיקרי נולד ואין פותחין בו. כך צריך לפרש דעתו באריכות הלזה. וכזה היה נוח לו לומר שאין לפתוח פתח באלה הסבות המתחדשות. לפי שצריכין לומר כשמתירין לו. אילו היית יודע שיארע לך הפסד או שתעבור על נדרך. לא היית נודר. ואין כאן עקירת נדר מעיקרו. שאינו מתחרט אלא משעת הנולד ואילך. ולא ידעתי מה זה העירבוב שעשה שם בפתח וחרטה. שהמתחרט מעיקרו. אינו צריך לשום פתח. ועוד אפילו לא נתחרט כי אם ע"י נולד. אם מתחרט מעיקרו אפילו מחמת הנולד. בודאי מקריא חרטה ומתירין לו כדאיתא בסימן רכ"ח א"כ יתחרט מאיזה טעם שיהיה. כשמתחרט מעיקרו. עוקר הנדר בלי ספק. ובזה כל דבריו בטלין. אבל באמת נולד נמי לא הוי. ופותחין בו. דלא איכפת לן אם הוא בגוף הנדר. שהרי אמרו עושין פתח מגוף הנדר. ואומרים אילו היית יודע שיעברו על דעתך. לא היית נודר. ומה לי אחר. מה לי הוא עצמו. כיון דחשבינן לה מילתא דשכיחא. שיעבור המודר על דעת הנודר. אפילו בדבר שהפסד גדול למודר בכך. כ"ש גבי הנודר עצמו. דלא הוי כמידי דלא שכיח שלא ישמור נדרו. דהא אמרינן אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול. ומשו"ה חמור כל כך עונש הנודר. ודוק. ובהפסד ע"י תערובת. פשיטא דמיקרי היזיקא דשכיח. ויכול לעשות ממנו פתח לכתחלה. ובזה דברי הגמרא דנדרים מבוארים תכלית הביאור בלי דוחק כלל. אבל שטת בט"ז בסוגיא ההיא: לא נהירא לגמרי. כאשר יבוא לפנינו בעזה"י.
4
ה׳כל דבריו הארוכים דוחים למרובים והנם למשא
ועתה אני חוזר על סדר דבריו. מ"ש ותימה אמתני' דתרומה. אמאי לא תני תקנתא דשאלה. הא לק"מ. דהא אמרינן תרומה ביד כהן לא מצי לאתשולי עלה. ואי לשטת הרא"ם. שהביא הרא"ש בנדרים. מיירי בדליתינהו לבעלים לשיולי עלה. ולהר"ן מיירי בתרומה ביד כהן. אפילו איתנהו לבעלים. ולעולם איכא תקנתא בשאלה. אלא דכיון דלא פסיקא ליה לא קתני לה. ומי לא מודה הרב ט"ז. באם מצא פתח לגוף הנדר. דאיתיה בשאלה. ואמאי תני ירקבו. אלא כיון דלא שכיחא. לא חייש. וקתני ירקבו. אם לא נשאל. והא דקאמר תלמודא הא נפלה למאה תעלה. הלא דבר שיש לו מתירין הוא. לאו למימרא דבהכי. מיירי מתני' דתרומות. דווקא כשיש לו מתירין. דלא לקושטא מוקים לה תלמודא הכי. אלא משום יגדיל תורה ויאדיר. ולמימר דאי משו"ה לא תקשי. דאפילו תימא דאיירי בכל גווני. גם בשיש לו מתירין. אפ"ה בטיל. כיון דלא מצוה לאתשולי. אבל באמת מתני' דלא אשמעינן תקנתא. היינו טעמא. משום דלא פסיקא. דכי ליתינהו לבעלים. ואיתנהו ביד כהן. לא מצי לאתשולי. וגם עיקר קושיתו של בט"ז תלי תניא בדלא תניא. דקשיא ליה מ"ט לא תני התם כי הכא בחלה. דהקשה ארבי דסתמינהו למתניתין. לתני כהרמ"א בהג"ה. ואיפכא הו"ל למימר. הא שמעינן מהתם דליכא מצוה לאתשולי. א"כ מ"ט כתב רמ"א שילך לכתחלה וישאל לחכם. ובזה היה קצת טעם בדבריו. אף דבודאי לק"מ. דאם אמרו בתרומה דאורייתא. דליכא מצוה לאתשולי עלה. בחלת ח"ל מי אמרו. ובכה"ג במקום פסידא. דילמא מצוה נמי איכא לאתשולי. וק"ל.
ועתה אני חוזר על סדר דבריו. מ"ש ותימה אמתני' דתרומה. אמאי לא תני תקנתא דשאלה. הא לק"מ. דהא אמרינן תרומה ביד כהן לא מצי לאתשולי עלה. ואי לשטת הרא"ם. שהביא הרא"ש בנדרים. מיירי בדליתינהו לבעלים לשיולי עלה. ולהר"ן מיירי בתרומה ביד כהן. אפילו איתנהו לבעלים. ולעולם איכא תקנתא בשאלה. אלא דכיון דלא פסיקא ליה לא קתני לה. ומי לא מודה הרב ט"ז. באם מצא פתח לגוף הנדר. דאיתיה בשאלה. ואמאי תני ירקבו. אלא כיון דלא שכיחא. לא חייש. וקתני ירקבו. אם לא נשאל. והא דקאמר תלמודא הא נפלה למאה תעלה. הלא דבר שיש לו מתירין הוא. לאו למימרא דבהכי. מיירי מתני' דתרומות. דווקא כשיש לו מתירין. דלא לקושטא מוקים לה תלמודא הכי. אלא משום יגדיל תורה ויאדיר. ולמימר דאי משו"ה לא תקשי. דאפילו תימא דאיירי בכל גווני. גם בשיש לו מתירין. אפ"ה בטיל. כיון דלא מצוה לאתשולי. אבל באמת מתני' דלא אשמעינן תקנתא. היינו טעמא. משום דלא פסיקא. דכי ליתינהו לבעלים. ואיתנהו ביד כהן. לא מצי לאתשולי. וגם עיקר קושיתו של בט"ז תלי תניא בדלא תניא. דקשיא ליה מ"ט לא תני התם כי הכא בחלה. דהקשה ארבי דסתמינהו למתניתין. לתני כהרמ"א בהג"ה. ואיפכא הו"ל למימר. הא שמעינן מהתם דליכא מצוה לאתשולי. א"כ מ"ט כתב רמ"א שילך לכתחלה וישאל לחכם. ובזה היה קצת טעם בדבריו. אף דבודאי לק"מ. דאם אמרו בתרומה דאורייתא. דליכא מצוה לאתשולי עלה. בחלת ח"ל מי אמרו. ובכה"ג במקום פסידא. דילמא מצוה נמי איכא לאתשולי. וק"ל.
5
ו׳אבל באמת גם בתרומה דאורייתא. יכול לישאל עליה אף לכתחלה במקום פסידא. והוי פתח ודאי כדכתיבנא לעיל. וכדנימא תו לקמן בס"ד. אלא דכיון דמצוה לא הוי. ואין נשאלין אלא מדוחק. הכא נמי אע"ג דיכול להשאל עליה ודאי. ומיקרי מדוחק. להכי לא חשיב דבר שיל"מ. דלא מיקרי דשיל"מ. מה שלא נוכל לעשות בקל שלא מדוחק. ע"ל (סע"ד) משא"כ הא. דאי אזיל לחכם ושרי ליה. כיון דמדוחק הוא דקעביד. ואילו לא נתערב לא היה יכול להשאל. השתא נמי לא מיקרי דשיל"מ. ולק"מ מסימן ק"ב. וק"ל. אבל לא שהחרטה שנולדה מחמת התערובת. מונעתו מלהתיר לו כדעת בט"ז. זה אינו כלל וכלל. ועוד תדע בעזה"י.
6
ז׳כתב עוד ז"ל. ועוד תמיהה גדולה דאי מהני שאלה מחמת הפסד תערובת. היכן מצינו כרת בשוחט קדשים בחוץ וכו'. דודאי מיראת העונש ישאל לחכם. וזו אינה קושיא כל עיקר לפמ"ש כבר. דאב"א. להר"ן בדשחטינהו. ולהרא"ם. בדליתינהו לבעלים. דלא שייכא שאלה. ועוד. מי עשה אותו ערב בדבר זה. ואין אחריות אותו כרת עליו. כדברי ר"ע בזבין ודומיהן. שניתנו לדרוש ולקבל שכר בלבד. ותו לא אמר מר ולא מידי. דאמאי לא מצינו. אטו לאו ברשיעי עסקינן. דעברי אכרת ומיתה בידי שמים. ושכיחי אפקורי ועוברי עברה. ואינהו נינהו דקיימי בכרת. ופשיטא דאין עונש לשבים. כל העונשים שבתורה לבלתי שבים נכתבו. על כן אין הבנה לדברים הללו שאמר ז"ל היכן מצינו דבמחזיק ברשעתו. ודאי מצינו. ועכ"פ כל זמן שלא נשאל. בכרת קאי. וכי אתשיל. פקע איסור כרת. ומי לא אפשר דלא מתשיל. ואפילו אינו רשע. שמא לא הפסיק לישאל.
7
ח׳ומ"ש מדעתו וסברתו. דלא מהני שאלה אלא כשניחם וכו'. כי כל פתח צריך שיהא עיקר הנדר נעקר. כי אם יתקיים ימשך לו ע"פ ההכרח איזה נזק. משא"כ בזה דאפשר לו ליזהר מן התערובת וכו' עכ"ל. כל זה מגומגם מאד. וכללא הוא בתמיהא. הלא כל פתחי נדרים אפשריים המה ואינם מחוייבים בהכרח. ומאי שניא תערובת זה. השתא נמי בהכרח נמשך לו נזק. אם יתקיים הנדר. ואי אשעת הנדר קאמר. דלא היה אז הנזק מחויב לבוא בהכרח. לפי שעכשיו הוא שנתחדש. כך הוא הדבר בכל הפתחים שבנדרים. וכשהם רק מילתא דשכיחא פותחין בהם. וק"ל.
8
ט׳ומש"ע מן הר"ן ורשב"ם. לא משמע מידי מנייהו. דאינהו סבור ודאי דמהני. ומצי לאתשולי מחמת היזק התערובת. והיינו פתח וחרטה. שעושין לו מזה פתח. אם היית יודע שיארע לך היזק כזה ע"י נדרך. כלום היית נודר. ובחרטה שמתחרט מעיקרו. לית בה ספיקא דמהניא הך תקנתא.
9
י׳מעתה כל מה שכתב כאן. אין בו טעם כל עיקר. ופירושו בגמרא דנדרים לא נראה כלל. שהניח ליסוד. שאין היתר לתערובת ע"י שאלה. דלא הוי פתח. ועיקר הקושיא לפ"ד. כי היכי דגבי נדר. כיון דיש אפשרות באם יש לו פתח חרטה על עיקר הדבר. מיקרי דשיל"מ. הכי נמי נימא בתרומה ולא תיבטל. ומשני. דלגבי נדר שפיר הוי דשיל"מ. דהרי מצוה לשיולי. משא"כ בתרומה. דבלא התערובת לא קאי לשאלה. ע"כ מהני לו התערובת. כיון שאין לו היתר בלא"ה. לא מיקרי דשיל"מ עכ"ד. ואי אפשר לסבול דברים כאלו. במ"כ אזיל בתר איפכא. דאם אין לו היתר ע"י פתח זה שנתערב. כי אם ע"י אפשרות מציאת פתח אחר. א"כ אין ההתר בידו. וגם אינו בא ממילא. דמי יימר דמשכח פתח לנדרו זה. ופשיטא דלא מיקרי דשיל"מ. אלא מידי דתלי בזמן או במעשה. וזה אינו בא בזמן. ואיננו בידו כלל. ותו מאי משני תרומה ליכא מצוה לאתשולי. הכי הו"ל למימר. תרומה עברה היא לאתשולי עלה. ואינו רשאי. דאין זה היתר כלל להשאל ע"י פתח התערובת כפ"ד וק"ל.
10
י״אושגה במ"כ בבאור הגמ' דנדרים
אלא ודאי הכי פירושא דסוגיא הנ"ל. דמקשי. כיון דאית ליה פתח מצי לאתשולי עלה. משו"ה פריך מ"ש מקונמות דחשבינן לדשיל"מ. אע"ג דהוי ספק. ומשני. קונמות מצוה לאתשולי עלייהו. משו"ה אע"ג דאכתי לא אשכח פתח וחרטה. חשבינן כשיש לו פתח וחרטה. ולא מפני האפשרות בלבד אלא לודאי חשיב. כיון דמצוה היא. משא"כ בתרומה דליכא מצוה אפי' בנתערבה. כ"ש קודם התערובת דאסורא נמי איכא. דאע"ג דהשתא מצי לאתשולי אתערובת. דיש לו פתח שלא היה יודע שיקרה היזק כזה. וכנ"ל. מ"מ לא הוי דבר שיל"מ. ועדיפי קונמות בסתמא. למחשבינהו כדשיל"מ. טפי מתרומה בחרטה ופתח ודאי. דאפ"ה גריעא לענין זה. דלא חשיב כדשיל"מ. כיון שאסור לישאל עליה. והשתא נמי דע"י תערובת. אע"ג דמותר הוא וחשוב פתח. מ"מ לאו מצוה היא לאתשולי. להכי לא חשיבא ודאי חרטה דידה. כספק חרטה דקונמות. דסתמייהו לחרטה קיימי. מאחר דמצוה היא לאתשולי עלייהו. אבל באמת פתח מעליא הוי. ההפסד שנולד ע"י התערובת. ומתירין על ידו. ואין בכך כלום מה שהתערובת גרם לו להתחרט. דכוותה אשכחן טובא.
אלא ודאי הכי פירושא דסוגיא הנ"ל. דמקשי. כיון דאית ליה פתח מצי לאתשולי עלה. משו"ה פריך מ"ש מקונמות דחשבינן לדשיל"מ. אע"ג דהוי ספק. ומשני. קונמות מצוה לאתשולי עלייהו. משו"ה אע"ג דאכתי לא אשכח פתח וחרטה. חשבינן כשיש לו פתח וחרטה. ולא מפני האפשרות בלבד אלא לודאי חשיב. כיון דמצוה היא. משא"כ בתרומה דליכא מצוה אפי' בנתערבה. כ"ש קודם התערובת דאסורא נמי איכא. דאע"ג דהשתא מצי לאתשולי אתערובת. דיש לו פתח שלא היה יודע שיקרה היזק כזה. וכנ"ל. מ"מ לא הוי דבר שיל"מ. ועדיפי קונמות בסתמא. למחשבינהו כדשיל"מ. טפי מתרומה בחרטה ופתח ודאי. דאפ"ה גריעא לענין זה. דלא חשיב כדשיל"מ. כיון שאסור לישאל עליה. והשתא נמי דע"י תערובת. אע"ג דמותר הוא וחשוב פתח. מ"מ לאו מצוה היא לאתשולי. להכי לא חשיבא ודאי חרטה דידה. כספק חרטה דקונמות. דסתמייהו לחרטה קיימי. מאחר דמצוה היא לאתשולי עלייהו. אבל באמת פתח מעליא הוי. ההפסד שנולד ע"י התערובת. ומתירין על ידו. ואין בכך כלום מה שהתערובת גרם לו להתחרט. דכוותה אשכחן טובא.
11
י״בומש"ע ממ"ש ר"ת בנוסח כל נדרי. אין צורך להשיב על זה. שהרי מחלוקתו בצדו. הרא"ש שכנגדו חלוק עליו. ואף ר"ת לא אמר אלא בסתמא. דלא ידעינן מהחרטה. אבל במתחרט לפנינו ע"י דבר שנתחדש לו. מודה ר"ת. והרא"ש ז"ל ג"כ לא הוצרך לחלוק עליו. אלא לומר דסתמא דכה"ג נמי בודאי דמיא. וק"ל. ומ"ש הרבט"ז בדעת הרא"ש. דמשום שהעונש רבוץ עליו מיד. ליתא. נולד יוכיח. ודוק.
12
י״גובכל מ"ש בכדי טרח
ברם מה שהשיג על הרא"ש. וכתב עליו שדבריו תמוהין. שלפ"ז לא תמצא מלקות בנזיר ולא מיתה באוכל תרומה. דהם ילכו לחכם להתיר להם מיראת העונש. כל אלה דברי הבאי. כאשר כבר זכרתי. דהא במזיד עסקינן. דמקבל התראה ועובר. א"כ בר מלקות הוא. אם אינו נשאל ועומד במרדו. וכן תרומה שלא הושאל עליה. עכ"פ משכחת להו כל זמן שלא נשאלו עליהן. א"כ מאי קשיא ליה. ואטו ודאי הוא דישאלו עליהן. אפילו אם ירצו. מי יימר דמזדקיק להו חכם. ושמא לא יספיק לו הזמן לישאל עד שימות. וקאי בעונש מיתה אז. אבל אי איתשיל אנזירותיה. אפילו לאחר שנטמא. ודאי דמתיר לו חכם ואין צריך לפתח אחר. והכי איתא בהדיא נדרים (ד"ח) דחטאת נזיר איתא בשאלה. וא"ל כדעת בט"ז. דא"כ אפשר הוא. ואינו ודאי בשאלה. וק"ל. שבזה נפל כל מה שכתב.
ברם מה שהשיג על הרא"ש. וכתב עליו שדבריו תמוהין. שלפ"ז לא תמצא מלקות בנזיר ולא מיתה באוכל תרומה. דהם ילכו לחכם להתיר להם מיראת העונש. כל אלה דברי הבאי. כאשר כבר זכרתי. דהא במזיד עסקינן. דמקבל התראה ועובר. א"כ בר מלקות הוא. אם אינו נשאל ועומד במרדו. וכן תרומה שלא הושאל עליה. עכ"פ משכחת להו כל זמן שלא נשאלו עליהן. א"כ מאי קשיא ליה. ואטו ודאי הוא דישאלו עליהן. אפילו אם ירצו. מי יימר דמזדקיק להו חכם. ושמא לא יספיק לו הזמן לישאל עד שימות. וקאי בעונש מיתה אז. אבל אי איתשיל אנזירותיה. אפילו לאחר שנטמא. ודאי דמתיר לו חכם ואין צריך לפתח אחר. והכי איתא בהדיא נדרים (ד"ח) דחטאת נזיר איתא בשאלה. וא"ל כדעת בט"ז. דא"כ אפשר הוא. ואינו ודאי בשאלה. וק"ל. שבזה נפל כל מה שכתב.
13
י״דולכן ממילא בטל מה שרצה להוכיח כן מדברי התו' בהשולח. דאמאי קרי ליה התראת ספק. הא ודאי ישאל על נזירותו. וגדלה תמיהתי עליו ז"ל ועל מהרש"א ז"ל. במה נתחבטו. ולמה החליטו הדבר לודאי. האיכא טצדקי טובא דלא ליתי לידי שאלה. או שלא ירצה להשאל מפני רשעו וכנ"ל וזה פשוט וברור מאד. משו"ה מידי ספקא לא נפקא. אבל מ"מ קשיא (כמ"ש בחי"ג). הא עכ"פ התראת ספק הויא. ואמאי לקי. ועל כרחנו אנו צריכין בזה לדברי התו'. דאזלינן בתר רובא ואוקימנא אחזקה. דמשו"ה לא מיקריא התראת ספק. ואלה הם דברים ברורים ומוכרחים באין ספק. ולעולם יכול לישאל אפילו מיראת העונש אם סיפוק בידו. ועלה בידינו שאין הכרח כלל לכל מ"ש בט"ז. ומחמת הפסד תערובת יש פתח להתיר נדר תרומה. וכ"ש בחלת ח"ל דרבנן. פשוט שאין לנטות מדברי רבותינו הפוסקים ז"ל. שמתירין לכתחלה להשאל עליה מפני הפסד. ודילמא מצוה נמי איכא. כדכתבינן דלא דמי לתרומה דאורייתא. ודוק. כל זה כתוב אצלי מימים רבים.
14