שם משמואל, בלקShem MiShmuel, Balak

א׳שנת תר"ע

ב׳להבין הס"ד של בלעם ובלק שברוח פיהם ובקללתם יוכלו לבטל כל מה שפעלו האבות ובנסיונותם, הלא בלעם ובלק חכמים המה להרע היו ולא טפשים שיסברו כזאת, ועוד שאמר שמא אפתנו להקב"ה, שגם הקב"ה יתרצה לזה, להחליף אומה הקדושה כזאת שקבלו תורתו יתב' באומ"ה, שאמר בלעם שהקב"ה יהא נעבד מכל האומות כמבואר במ"ר:

ג׳ונראה הענין, דהנה במ"ר ואגרשנו מן הארץ איני מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ ע"כ, ולכאורה אינו מובן מה איכפת לי' הלא לא על המואבים הלכו, ומה לי' אם יכנסו לארץ או לא, אך תכלות הכוונה שיבואו ישראל לארץ היא שיקיימו מצוות התלויות בארץ ומזה יזדכך גם החומר שבארץ ויתקדש כל כדור הארץ, וכמ"ש אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור השמים שמים לד' והארץ וגו' הכוונה שיעשו מהארץ שמים, ומובן שאז כל השפע היתה כולה קדושה, ואו"ה המתפרנסים מתמצית היו ג"כ צריכים להיות נכנעים להקדושה, כי באם לאו לא יהי' להם שום שפע כלל, ואז היו מוכרחים לעזוב את דרכם הרשע והמטונף למען יהיו ראוים לקבל שפע מהקדושה ובאם לאו בלתי היו אפשרים לקבל מה, וכמו שיהי' באמת לעתיד לבוא כמבואר בזכרי' וכל אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ לחוג את חג הסוכות לא עליהם יהי' הגשם, וכך היתה הכוונה שכן יהי' תיכף בבוא ישראל לארץ, אך מפאת החטא לא זכו עדיין ישראל לזה עד ביאת משיחנו בב"א, וזה הי' רצון בלק שלא יכנסו לארץ רק ישארו במדבר אף שיסתופפו תחת ענני הכבוד ושיאכלו המן ולשתות מי באר אך דבר לא יהי' להם מעוה"ז, למען ישאר עוה"ז בחומריותו ויוכלו הם האו"ה למלאות תאוותיהם החומריות בדברים רעים, ובלעם שרצה לגרשם מעוה"ז ומעוה"ב כמבואר במ"ר, היינו ע"י שלא יכנסו לארץ ולא יקיימו מצוות התלויות בארץ, כי כבר נודע שעוה"ב שהוא בגוף ונפש בא לאדם ע"י הזדככות הגוף להיות שוה לנפש, והוא ע"י מצוות מעשיות שעושה הגוף, ובאם לא יכנסו לארץ יחסרו להם המצוות מעשיות, כי כל המצוות מעשיות עיקרם הם בארץ, כמ"ש הרמב"ן ז"ל וברש"י ובאבן עזרא כי המצוות הם משפט אלהי הארץ עכ"ל יע"ש, ואף שיזכו לעולם הנשמות לא יזכו לעוה"ב שהוא בגוף ונפש, כן הי' רצונם, ובאמת כי תכלית ביאת האדם לעוה"ז היא לעסוק במצוות מעשיות, כי להנשמה לא חסרו השגות אף טרם בואה לעוה"ז ובואה לעוה"ז הוא רק להזדכך הגוף ג"כ וכל הארץ ומלואה לא נבראו רק בשביל ישראל שנקראו ראשית, וזה שאמר בלעם בעצמו אח"כ ושיבח את ישראל מי מנה עפר יעקב, אלו המצוות שמקיימין בעפר לא תחרוש בשור ובחמור, כלאים, אפר הפרה, עפר סוטה, ערלה, מספר את רובע ישראל הרביעה שלהן מי יוכל למנות שהיו חוטפין את המצוות ותאמר לה המעט קחתך את אישי, הנה אמתי בלהה בוא אלי' ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח שרי אשת אברם את הגר, היינו אפי' דברים שהן בתכלית החומריי יש כח בישראל לעשותם כולם קודש, היפוך כוונות בלעם ובלק ימ"ש שלא יהיו שייכים לישראל עניני החומר, אך אדרבה גם כל חומר בעוה"ז שייך לישראל, אבל לא ח"ו ליקח אותם לעצמם להתגשם בהם רק הכל עבור כבוד השי"ת, ובתפלה שמתפללין בר"ה זכרינו לחיים אנו אומרין למענך אלקים חיים, וכן בברהמ"ז ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד בעבור שמו הגדול:

ד׳ילחכו הקהל וגו' להבין למה קראו הקהל שבכל פעם מזכירו בלשון עם, הנה העם היוצא וגו' הענין, כתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד', ולא כתיב בכלל ישראל רק בלשון קהל, דקהל היינו ההתחברות כולם יחד מלשון הקהל את העם, וזה מורה דעמון ומואב הם הפכים מקדושת הכלל, וע"כ אפקי' קרא לאיסור נשואת ישראלית בלשון קהל, והטעם י"ל פשוט, כי התאחדות הכלל אף שכל אחד ואחד יש לו דיעה מיוחדת, מ"מ מאחר שכאו"א מבטל דעתו לרצון השי"ת ואינו נחשב לדבר יש ונפרד בפני עצמו, א"כ הם שוין כולם להיות כאיש אחד, והנה קליפת מואב היא גיאות כמ"ש בישעי' ט"ז גאון מואב גא מאד ובירמי' מ"ח גאון מואב גאה מאד גבהו וגאונו וגבהתו ורום לבו וע"ש, וזה היפוך קדושת קהל ד' ולכך לא יבא, ע"כ חשב בלק מאחר שקהל ישראל הם הפכים למואב חשש שילחכו כל סביבותיו והבן:

ה׳במ"ר סימנין של אבות הראה לו וכו' ותלחץ אל הקיר בניו של יעקב לא מצא בהן פסולת ליגע בהן לכך נאמר בשלישית ויעמוד במקום צר זה יעקב דכתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו יע"ש, והוא פלאי, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פי' מאה"כ ויצר לו עפ"י מאמר חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנא' אז תתענג וגו' והאכלתיך נחלת יעקב וביאור הדברים דאברהם ויצחק שהי' בהם עוד פסולת מה שיצאו מהם ישמעאל ועשו, יש להאומות אחיזה לינק מהם בצד מה כדמיון השוכן במיצר שדה אחר, לא כן יעקב שלא הי' בו שום פסולת, ע"כ אין להאומות שום אחיזה בו וזה נחלה בלי מצרים, ובזוה"ק דהמלאכים ששלח יעקב לעשו הם המצוות ומעש"ט שעשה שמכל מצוה שאדם עושה נעשה מלאך, ושלח לו קדושה לתוך לבו של עשו לעוררו בתשובה, וזה הרשע לא די שלא נכנע אדרבה השיג גיאות מזה, וזה שהשיבו המלאכים וגם הולך לקראתך וגו' שהתעורר עוד לבו מזה לעשות רשע, ולכך היצר ליעקב זה שקליפת עשו היתה לה יניקה ממנו להתגדל ברשע, היפוך מדתו נחלה בלי מצרים עכתדה"ק, ובזה יש לפרש המדרש, דאחר שכתוב ויצר לו היינו שמהשליחות הזה היצר לו שהשיג מצרים מוכח שלא הי' בו שום פסולת והבן:

ו׳כי הכתני זה שלש רגלים, במ"ר רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים, להבין למה רמזה לו דווקא זה המצוה, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שמצוה הזאת היא היפוך מהות האו"ה הרשעים כבלעם וכדומה כי אף שרוצים ג"כ קרבת אלקית מ"מ אינם רוצים להניח מעשיהם המכוערים, וישראל הם היפוך זה, וזה מורה מצוות עולי רגלים שהפקיר כאו"א הונו ורכושו ועלה לירושלים ליראות פני השכינה, וזה הוא עיקר מצוות רגלים, וע"כ כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל והבן עכתדה"ק, ולי יש להוסיף בה דברים דהנה במהר"ל ז"ל בנצח ישראל פרק ג' על הגמ' שאחזויי לרב אשי מנשה בחלמא ואמר לי' חברך וחברא דאבוך קריית לי מהיכן באת למישרי המוציא כו' א"ל מאחר דחכימותו כולי האי מ"ט עבדתו ע"ז א"ל אי הוית התם הוית נקטית בשפולי גלימא ורהיטת אבתרה, ופי' המהר"ל כי יש שני מיני רצוניות האחד הוא עצם הרצון שהוא חפץ לעשות דבר הזה וע"כ אם בא לו דבר המונע הוא רוצה לסלק המניעה, למען יהי' ביכלתו לעשות הדבר, אבל מי שאין רצונו לעשות דבר זה רק הוא מוכרח מכח יצה"ר המכריחו, אם לזה בא דבר המונע אותו אינו מסלקו אדרבה רוצה הוא בהמניעה הזאת מאחר כי עצם רצונו איננו לעשות דבר זה, וזה שאמר לו אלו הוית התם כו' מאחר שאינכם חכמים כולי האי, הייתם נקטי בשפולי גלימא שהוא מונע, כדי לרדוף אחרי', שהייתם סבורים שיש בה ממש, אבל אנחנו יודעין היינו שאין בה ממש ורק יצה"ר הכריח אותנו וע"כ היינו חפצים שתהי' לנו מניעה, ע"כ במהר"ל, והאי גוונא הוא בעבדות השי"ת יש שני מיני עבדות, אחד שעושה מחמת הציווי שנצטוה ע"ז, ואינו יכול לפטור א"ע מזה, ואלו הי' לו מניעה ומקום לפטור א"ע מזה הי' פוטר א"ע כי באמת כבד עליו הדבר, ויש שעושה רצון השי"ת מחמת שבאמת הוא רצונו לעשות כרצונו יתב', ואף אם היתה לו מניעה הי' מסלק את המניעה בכל כחו כדי לעשות רצון השי"ת, מאחר כי עצם רצונו הוא לעשות רצונו יתב' לא לפטור א"ע מחמת חיוב שעליו, וההיכר שבין שני מיני העובדים הנ"ל יבחן אם העבודה שעושה הוא בשמחה ומגעגע אחרי' ומצפה עלי' לומר מתי יבא לידי ואקיימנה, כדרך שאמר רע"ק נ"ע, זה סימן שהוא מהכת העובדים השי"ת בשלימות, ואם אינו עושה בשמחה הוא סימן שאינו עושה רק מצד ההכרח להשלים חקו ולשלם החוב שעליו, וזה עצמו הוא ההפרש שבין ישראל לאו"ה, שאו"ה אינם עושים רק מה שנצטוו בפירוש וזה שאמר בלעם לא אוכל לעבור את פי ה', לא אמר רצון ה', וישראל הם להיפוך כל מה שעושין עבדות ד' בשמחה עושין, וכמו עליית רגלים אף שבאמת מצוה קשה מאוד שלש פעמים בשנה לעזוב בהפקר כל ביתם ולעלות לירושלים, מ"מ הם עושין זאת בתכלית השמחה, וזהו שאמרה אומה החוגגת שלש רגלים, דחגיגה היא לשון שמחה, כמ"ש בפסוק שמואל ל' ט"ז, וז"ש בלעם בנבואתו הן עם כלביא יקום וגו' ובמ"ר כשהן עומדין משנתן מתגברים כו' לחטוף את המצוות ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין יע"ש וחוטפין את המצוות הוא ראי' שעשייתן היא באהבה ולבם מתגעגע לחובת עשייתן, ובזה מדוקדק לשון רש"י שהקדים ציצית וק"ש לתפילין מה שלדינא היפוך זה וכאמרם ז"ל כל הקורא ק"ש בלא תפילין, וכבר דקדק ע"ז הר"ז מרגליות זצללה"ה, אך להנ"ל ניחא, דלתפילין צריכין גוף נקי משא"כ בק"ש וע"כ כשעומד משנתו שחרית ואף שאיננו מוכן עדיין להניח תפילין אבל לק"ש יוכל להיות ראוי, וע"כ מה שביכלתו לעשות חוטף ועושה כענין אמרם ז"ל באברהם קמא קמא דתיקן אייתי קמייהו:

ז׳ויספוק את כפיו, יובנו הדברים עפ"י דברי הזוה"ק דבלעם חילי' ותוקפי' הוה בפומי' ובעיניו, בלק חילי' ותוקפי' הוה בעובדא דידין יע"ש:

ח׳שנת תרע"ב

ט׳וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ויש להבין הלוא גם מאז כתיב אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, ולמה החרישו עד כה עד אחר מלחמת האמורי, ונראה דהנה כבר דברנו איך מלאו לבם של הרשעים הללו לרהוב עוז בנפשם ולחשוב מחשבת כסל שהם יבטלו ברוח פיהם כל מה שפעלו האבות הקדושים וענין יציאת מצרים ומתן תורה, ורשעים היו אבל לא טפשים גמורים, וביותר יש לתמוה שאמר בלעם שמא אפתנו ויתרצה כמ"ש רש"י ז"ל, ואפי' להדיוט הי' גנאי כאמרם ז"ל באחשורוש שהרג אשתו מפני אוהבו ואח"כ אוהבו מפני אשתו, והרשע הזה חשב שהש"י יתפתה ממנו שיתרצה בקללת ישראל ח"ו, אחר אהבה הגדולה שהראה הקב"ה להאבות ולישראל ביציאת מצרים ומ"ת וכל ימי עמידתם במדבר אשר עין בעין נראה וגו', ואמרנו עפ"י מה שפירש"י ואגרשנו מן הארץ שבלק לא הי' מבקש אלא שוגרשם מן ארץ ישראל שלא יכנסו לארץ, וחשב שיתרצה הש"י להניחם לעולם במדבר להיות נזונים במן ובאר על התורה ועל העבודה, ודבר לא יהי' להם עם עוה"ז כלל, הכלל שחשב להפריד את גשמיות מרוחניות, ושיהי' לישראל הרוחניות לבד ולהם הגשמיות, ובלעם הי' שונא עוד יותר לגרשם אף מעוה"ב שהוא בגוף ונפש, כי הזדככות הגוף שיהי' ראוי לעוה"ב הוא רק ע"י מצות מעשיות שהעיקר הוא בארץ כמ"ש הרמב"ן, ורצה שדבר לא יהי' להם עם עשי' אלא רק בעניני רוחניות ועולם הנשמות היפוך הכוונה אלקית שיכנסו לארץ, ובקיימם מצוות התלויות בארץ יקדשו את כל כדור הארץ כמו שיהי' לעת"ל ב"ב, והם נתיראו מזה שאם גם הגשמיות יהי' קודש יהיו מוכרחים כל האומות לעזוב את תאותם המגונה ולהכנע להקדושה כמו שיהי' לעתיד שנאמר והי' אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלים להשתחות וגו' ולא עליהם יהי' הגשם, והם בחרו יותר למלאות נפשם תאוות רעות, מלהיות נכנע להקדושה:

י׳והנה כבר אמרנו שמשה ואהרן הם המוח והלב של כל ישראל, היינו שמשה משך לישראל שפע אלקית והשגת התורה וקדושת השכל, ואהרן בעובדא שושבינא דמטרנותא להעלות את ישראל להיותם דבקים באביהן שבשמים עד שגם גופם יהיו קודש, וע"כ ענני כבוד בזכות אהרן שמקיף גם על הגוף ונפש יחד, ואשר חכמים הגידו בשבח מעלת מצות סוכה דוגמת ענני כבוד שהאדם כמו שהוא כולו עם חומרו ואף הרגלים שבו שהם המדריגה הפחותה ביותר נכנסים לתוך המצוה, והוספנו לומר שהרי אפי' כשהוא ישן שלא נשאר בו אלא קיסטא דחיותא לבד ועיקר אז הוא הגוף נמי הוא מקיים המצוה, ולא עוד אלא שכל מצות סוכה נזכרה בדברי חכז"ל בענין שינה, ישנים תחתיו, ואין ישנים תחתיו, להורות על מהות המצוה שהיא לקדש גם הגוף, והכל בזכות אהרן שבעובדא משך שפע קדושה להתפשט גם על החומר והגוף שיהי' כולו קודש, וכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, אך כולם חזרו בזכות משה שמרע"ה הוא כולל הכל מעלתו וגם מעלת אהרן:

י״אוהנה כבר אמרנו שסיחון ועוג שני אחים כבש"ס נדה הם לעומת אהרן ומשה בקדושה ואמרנו בשם תיקוני הזוה"ק שעוג הוא לקבל עמודא דאמציעתא שידוע שהוא דרגא דמשה, וסיחון נראה שהוא לעומת דרגא דאהרן, וכמו שהי' אהרן מושך קדושה בעבודתו גם על הגוף והחומר, לעומת זה היתה קליפתו של סיחון התגברות כח החומר שבל יאיר בו ענין קדושה אלא יהי' מתגשם והולך, ובש"ס ר"ה שהוא דומה לסייח במדבר פירש"י חמור הבר שהוא חומרית יוצא מישובו של עולם ואינו ראוי אלא במדבר, והוא יושב בחשבון ומונע לחשוב חשבונו של עולם, כי לחשוב חשבונו של עולם צריך לכל הפחות שלא יהא להוט ביותר אחר תאוות חומריות, כמו שדיין הנוגע ומקבל שוחד פסול לדין כי השוחד יעור, כן זה תאותו מעור את עיני שכלו לבל יחשוב חשבון צדק, וע"כ כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד מיד וישמע הכנעני מלך ערד הוא סיחון, שכל זמן שאהרן הי' קיים ופעל בעבודתו התפשטות קדושה גם על הגוף לא הי' מקום לקליפת סיחון, אבל אחר מיתת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כנ"ל שהוא ענין התפשטות הקדושה גם על הגוף והחומר, היתה רוצה קליפת סיחון להתגבר, ואף לפי הדרש שהוא עמלק מ"מ באשר שינה להיות כסיחון בודאי הפי' שלקח אתו קליפת סיחון, אך וידר ישראל נדר כידוע שהוא מלשון נ' דר שהוא למעלה משבעת ימי הבנין, כמו שכל לעומת הגוף, ובזה נצחו ישראל:

י״בולפי האמור יובן מה שהרשעים הללו החרישו כל ארבעים שנה ולא התעוררו לקראת ישראל, כי בעוד אהרן קיים שבעובדא שלו משך ענין אלקי גם בכל הגשם וחומר הארץ שהי' התפשטות קדושה על הכל יחד כנ"ל לא הי' להם שום מקום לחשוב להפריד הגשמיות מהרוחניות, אלא אחר שמת אהרן חשבו שמעתה אין מי שיעמוד כנגד בדבר הזה:

י״גוהנה בעוד שהי' סיחון קיים ועוג קיים שהי' לקראת משה ואהרן כנ"ל, הי' עכ"פ בלק בוטח בהם, וע"כ כששלח משה אל מלך מואב אעברה בארצך ולא נתנם לעבור, ולכאורה יש להבין הלוא מאז יאחזמו רעד, והתינח מלך אדום שסמך על ברכת החרב כמו שפירש"י אבל מואב על מי סמך, והי' לו לירא שלא יתחייב ראשו ויקחו ממנו נקם, אבל הוא הדבר שאמרנו שהרי זה הי' לאחר מיתת אהרן, וסיחון ועוג קיימים, הי' חושב שיש להם בקליפה יותר ממה שיש לישראל בקדושה, שהם בקליפה יש להם בעובדא ובמלולא, וישראל בקדושה אין להם עוד בעובדא ע"כ מלאו לבו לסרב, אבל אחר אשר עשה ישראל לאמורי שאין לו עוד על מי לבטוח נתיירא פן יקחו ממנו נקם על מה שלא נתנוהו לעבור:

י״דוהנה ברש"י בשם המדרש שסיחון לא שלח בשביל עוג לעזור לו, והיינו שחשב שלעומת מדריגתו בקליפה אין דוגמתו בקדושה אחר שאהרן מת, והנה משה נצח את שניהם כי מדריגת משה כוללת הכל כנ"ל, ואם השכיל בלק מדריגת משה שהוא יכול לעמוד נגד הכל יחד לא הי' חושב להתגבר עליהם עוד, אבל עינו הטעתו לחשוב שמה שמשה התגבר על סיחון הוא בשביל שהי' סיחון לבדו, ואח"כ עוג לבדו, אבל באם היו שניהם יחד זה בעובדא וזה במחשבה ובמלולא הי' להם כח להתגבר נגד משה, וכמו כל הרשעים שחושבים תמיד ששוטים היו הראשונים ועצתו לעמוד נגד ישראל היא תצליח כבמדרש, וע"כ נתיעץ לשלוח לקרוא לבלעם, שהוא בעובדא ובלעם במלולא שניהם יהי' להם כח גדול לעמוד נגד משה:

ט״וכי הכיתני זה שלש רגלים, ברש"י רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה, ובלקוטי התורה מהאר"י ז"ל שבלעם רצה לעקור מישראל את השלש רגלים, ויש להתבונן מאי אולמא דשלש רגלים מיתר המצות שבתורה, ונראה דהנה אמרו ז"ל אבות פרק ה' עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה תלמידיו של בלעם הרשע, ונראה דשלש אלה הם קנאה תאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, עין רעה הוא קנאה, ורוח גבוה הוא כבוד, ונפש רחבה הוא תאוה, ומביאים לידי ע"ז ג"ע שפ"ד, קנאה לידי שפ"ד, תאוה לידי ג"ע, כבוד לידי ע"ז, כי כל המתגאה כאלו עובד ע"ז, וידוע במהר"ל שג' אבות אברהם יצחק ויעקב תקנו את ג' חטאים אלה, ובזכותם ג' רגלים שנותנים כח ועוז לישראל לעמוד נגד ג' אלה, ויש לומר עוד שפסח שהוא ראשית הכנסת ישראל תחת מלכות שמים היפוך ע"ז, וכמאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, באה בו המצוה לאכול לחם עוני רומז לרוח נמוכה, היפוך מדת בלעם שהי' לו רוח גבוה, שבועות הוא לעומת התאוה, כמאמר הרמב"ם ז"ל שאין התאוה מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה, וגדולה מזה אמרו יפנה לבו מדברי בטילה אל דברי תורה, והכנה למתן תורה היתה פרישה, ואין התורה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה עליו, סוכות לעומת עין רעה וקנאה, וסוכות היא היפוך מזה שהוא בטחון בהש"י היפוך הקנאה על זולתו אלא טובת עין, וע"כ באה בו מצות הלולב יעשו כולם אגודה אחת ויבואו אלו ויכפרו על אלו, הרי כי ג' מועדים אלו משפיעים בישראל היפוך מדתו של בלעם, ע"כ הי' בלעם שונא ביחוד לג' מועדים ורצה לעקרם מישראל כנ"ל:

ט״זובזה יש לפרש שלשה פעמים שברך בלעם, כי הם לעומת השלשה רגלים, כי הוא רצה לעקרם מישראל, אבל הש"י הפך את הקללה לברכה, וע"כ השלשה ברכות הם מעין ענין שלשה רגלים, כי הברכה ראשונה היא שהן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב וגו' עד ותהי אחריתי כמוהו, שהוא מעין יו"ט של פסח שבו נבחרו ישראל לחלק הש"י, לעומת שישראל משכו ידיהם מע"ז ובחרו לעבוד את הש"י לבדו, ברכה שני' ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו ובתרגום ושכינת מלכהון ביניהון, זהו יו"ט של שבועות מ"ת דכתיב וירד ה' על הר סיני, ומתנבא על לעתיד כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ופירש"י עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חיבתו לעין כל שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו וכו', ברכה השלישית מה טובו אוהליך יעקב שרומזת למקדשות, זה יו"ט של סוכות דוגמת המקדש ובו נתקיים הביאני המלך חדריו כמבואר במדרשים, כנחלים נטיו וגו' עד וזרעו במים רבים, שאז ישראל מתברכים במים, וירום מאגג מלכו יש בו רמז על מלחמת גוג ומגוג שכתבו הגאונים שקבלה בידם שיהי' בסוכות, וע"כ מפטירין בשחהמ"ס במלחמת גוג:

י״זויש לומר עוד שנבואה הרביעית שמדברת מלימות המשיח, זה הוא שמיני עצרת שרומז לימות המשיח וכנור שלעתיד של שמונה נימין כידוע בספרים, ואין להאריך עוד:

י״חשנת תרע"ג

י״טענין בלק ובלעם שהרמב"ן כתב שמחמת פחדם מישראל עשו המואבים שני דברים המליכו עליהם את בלק והם עם המלך שלחו אל בלעם, ויש לפרש עפ"י דברי הזוה"ק שבלק כחו בעובדא ובלעם במלולא, ובליקוטי התורה מהאר"י ז"ל פ' דברים שמואב הוא קליפת חכמה, [הגם שלכאורה יש סתירה לזה מדבריו בפ' וירא, אך המעיין שם יתיישב לו], והנה חכמה היא במחשבה וידוע דמחשבה בלי עובדא אין לה כח לפעול פעולה ממשית ע"כ המליכו עליהם את בלק שהוא בעובדא, אך נתיעצו שוב לשלוח להביא את בלעם, כי הנה ידוע שמשה ואהרן משה במחשבה ואהרן בעובדא, אך באשר שניהם היו כאחד נתהוה מהרכבה זו כח הדיבור כי הדיבור בא מכח השתתפות השכל שבמחשבה והגוף שבעובדא ועקימת שפתיו הוה מעשה, וע"כ נשלמו בהם כל ג' כתות מחשבה דיבור ומעשה, וכבר אמרנו שלעומת משה ואהרן בקדושה היו בקליפה סיחון ועוג שני אחים כבש"ס נדה, ובתקה"ז שעוג הוא בעמודא דאמצעיתא לעומת דרגא דמשה, וממילא לפי"ז סיחון הוא לעומת אהרן, וע"כ כשמת אהרן בא הכנעני מלך ערד שהוא סיחון להלחם, ולפי דברי הש"ס דעמלק הי' ושינה לבוא בלבוש סיחון, מ"מ הפירוש שהתלבש בכחו של סיחון, אך באשר משה כולל הכל נפל הוא גם עוג בידו, ויצא בלק לידון שמה שנפלו בוד משה משום שבמשה ישנם כל הג' כחות מחשבה דיבור ומעשה כנ"ל, משום שהוא כלול גם במדתו של אהרן או אלעזר הכהן הוא במקום אהרן, אבל סיחון ועוג הגם שזה במחשבה וזה בעובדא מ"מ באשר הם ענפין מתפרדין ולא מתאחדין ע"כ לא נתהוה בהם כח הדיבור, ע"כ לא יכלו לעמוד לפני משה, ע"כ נתיעצו לקרוא לבלעם שכחו במלולא, שמעתה יהי' להם נמי כל הג' כחות מחשבה דיבור מעשה, מואב בלעם ובלק, וזה שאמרו ז"ל אמרו להם אין כחו אלא בפיו אף אנו נבוא עליהם באדם שכחו בפיו, ובזה חשבו להתקומם נגד משה וישראל:

כ׳ובזוה"ק שבלק שלח לבלעם היות שבלעם היו בו שתי אותיות הראשונות מעמלק, ובלק שתי אותיות האחרונות, יש לפרש דהנה בלעם שהי' כחו במלולא בהכרח לומר שהי' בו גם כח המחשבה, שלא יתכן כח הדיבור בלי כח המחשבה, והנה עמלק ידוע שהוא קוצץ בן קוצץ המפריד בין המוח והלב, היינו שאף שהשכל ישכיל לא יתפעלו מזה המדות שבלב, ופירוד זה יתכן בשלשה אופנים מצד השכל המשפיע שהשכל חלש ולא יאיר לעומק הלב, ומצד המקבל היינו שהלב סגור ואינו מקבל הארת השכל, ויש בשניהם יחד, והם נרמזים באותיותיו של עמלק, שתי אותיות ראשונות ע' מ' הוא מלשון עימום היינו חשכת השכל, ושתי האחרונות ל' ק' מלשון כאשר ילוק הכלב והוא תאוות החומר למלאות תאותו, כי זהו ענין כלב מקבל ואינו משפיע כבש"ס נדרים לאו כלבא אנא דאיתהני מנך ולא מתהנית מנאי ותאוות הלב למלאות חומרו לבד זהו סגור הלב בפני הארת השכל כי מי שהוא להוט אחר תאוותו לבבו אטום וסתום בפני כל חכמה, וע"כ עמלק שהי' תכלית הקיצוץ והפירוד היו בו כל ד' אותיות, והנה בלעם שהי' רע עין שהוא מפאת המחשבה המתיחסת לשכל היו בו שתי אותיות הראשונות, ובלק בעובדא הבא מכח המדות המתיחסים ללב היו בו שתי אותיות האחרונות, ובלעם הי' בו עוד נוספות שהי' בו גם כח הדיבור את אשר תברך וגו', מה שלא הי' לסיחון ועוג שהם ענפין מתפרדין כנ"ל, ויתכן שגם עמלק באשר היו שני כחות הרעים באדם אחד כנ"ל, הי' בו נמי כח הדיבור הבא מהרכבת מוח ולב, כנ"ל, וזהו ששלח לו בלק לבלעם שבשניהם יש כל ד' אותיות עמלק, ויושלמו בהם כל כחות הרעות מחשבה דיבור ומעשה, ויהי' בהם כח להתקומם נגד משה כנ"ל:

כ״אוהנה ידוע דשבת הוא היפוך כח עמלק, ולעומת שעמלק הוא קליפה המחשכת את השכל ומטמטמת את הלב לעומתו שבת מאיר את עיני השכל ומפתח את סגור הלב והוא זכור ושמור, זכור במוח ושמור בלב, ובאשר זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מהרכבת שניהם נשלם גם כח הדיבור, וזהו שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, וע"כ כתיב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', וזה שאנו אומרים בקבלת שבת שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו וכו' לשם ולתפארת ולתהלה, לעומת מעשה מחשבה דיבור והבן, ואומרים עוד התנערי מעפר קומי וגו' הוא מה שמשליך מעליו כל טרדות ימי המעשה ונקרע סגור הלב לקבל הארת השבת והוא לעומת שמור שהוא במעשה, ואח"כ אומרים התעוררי כי בא אורך הוא לעומת זכור שהוא במחשבה, וכאשר זוכין לשניהם אז קומי אורי עורי עורי שיר דברי שהוא השלמת כח הדיבור, וכנ"ל:

כ״בעתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, כבר דקדקנו ואמרנו טעם למה לא אמר העם כמו שהזכירם בכל הפרשה וכאן הזכירם בשם קהל, ונראה עוד לומר שעיקר פחדתם הי' מפני כח הכללי שבישראל, שכל האומות הם ענפין מתפרדין וישראל הם גוי אחד בארץ, וע"כ איתא במדרש שאמר ואגרשנו מן הארץ אינו מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ כי ארץ ישראל היא המאחדת את הכלל ולא נתערבו עד שעברו את הירדן כמ"ש כמה פעמים בשם מהר"ל, וע"כ אמר עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו היינו מפני כח הקהילה שבישראל בזה יכולין לנצח את הכל, וכן הוא באמת כשישראל מתאחדין למטה שורה עליהם ענין כנסת ישראל למעלה וכמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל:

כ״גולפי"ז יש לפרש ענין עצתם עצת בלעם עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין לולב אי צריך אגד דכשאגד בי' מין אחר גרוע ועומד הוא היינו דדבר זר מקלקל את כל האגד, והיתה עצת בלעם ובלק להכניס בישראל ע"י כשופם כחות זרים, ובזה תתקלקל ח"ו כל אגודת ישראל, וזה שבזוה"ק שהקב"ה פרש גדפוהי עלייהו, הייינו שלא יהי' ביכולת שום דבר חיצוני להתאחד עמהם:

כ״דובזה יש לפרש דברי המדרש ועתה לכה נא ארה לי מהו ארה לי אוכל אני לשלוט בהם קימעה כאדם שהוא אורה את התאנים, דהנה אמרו ז"ל תאנים אין לקיטתן כאחד, ויש לומר שזה נמשך מפאת כי עץ שאכל אדה"ר תאנה הי' והוא עץ הדעת טו"ר, ובאשר התחברו בו גם חלקי הרע נתקלקל בו כח הכללי וכנ"ל, ע"כ טבעו להוציא פירות יחידים בלתי נגמרים כאחת, וע"כ אמר בלק לשון ארה לרמוז שיהיו בלתי כללים אלא כענין תאנה בלתי לקיטתן כאחת, וכשיהיו כתאנים בודדים שוב יהי' ביכולתו לשלוט בהיחידים לחסרם ח"ו קימעה קימעה:

כ״הובזה יש לפרש הכתוב שאחר שראו שלא פעלו כלום בכישופם כתיב ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו, שלכאורה אינו מובן מה השמיענו שבלק הלך לדרכו, שמעצמו מובן שלא נשאר לעולם עומד על ראש ההר, דבשלמא בלעם צריך לומר ששב למקומו בבושת פנים יחידי כאחד ההדיוטות ולא עמד עוד עם בלק לכבדהו אבל מה השמיענו שבלק הלך לדרכו, ולהנ"ל יש לומר היינו שהלך לדרכו הקדום לחפש עצות איך להכניס בישראל כחות רעות לקלקל אגודתם והוא שליחת הנשים במחנה ישראל, ואף שבלעם השיאם עצה זו נמי יוצדק לומר שהוא הלך לדרכו להוציא לידי פועל:

כ״והנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ, פירש"י סיחון ועוג, ויש לפרש נמי דהנה כ"ו דורות הקב"ה זן את העולם בחסדו, ואח"כ זן הקב"ה את העולם לעומת זכות מעשה התחתונים, והנה קבלת השפע מעליונים היא באמצעות השמש שהוא מלך בתחתונים, וכל קבלת השפע מכונה בשם קבלת אור השמש, וזה שאמר רשע זה הנה כסה את עין הארץ, שמעתה אין אור השמש שהוא השפעה מגיע לאומה"ע אלא באמצעות ישראל וניזונין מתמצית, וזהו ממש כאלו עננים מכסין על השמש והאור מגיע להתחתונים באמצעות עננים המסתירים את אור השמש, ולא אמר כלל שקר, שזהו האמת, וע"כ כתיבין מילין אלו בתוה"ק:

כ״זויחר אף אלקים כי הולך הוא, והקשו ז"ל הלא הורשה לילך ולמה חרה בו אף ה', ונראה דהנה יש לדקדק דלמה כתיב לשון הוה ולא לשון עבר ככל לשון הפרשה והי' לו לומר הלך הוא, ויש לומר דבא להשמיענו שלא היתה הליכתו מכח שהוקדם לו הרשיון אלא בכל רגע ורגע נתחדש לו רצון, ע"כ יוצדק בו לשון הוה, ועל זה משך עליו חרון אף ה', כי במחשבתו הלך בשביל רצונו ולא מפני הרשיון דווקא, ובגוי נחשבה מחשבה להענש עליו כמעשה, ודו"ק:

כ״חויאמר בלעם לבלק וגו' אולי יקרה הוי' לקראתי וגו' וילך שפי ויקר אלקים אל בלעם וגו' וישם הוי' דבר בפי בלעם וגו', ויש לדקדק שבלעם הזכיר שם הוי' אולי יקרה הוי' לקראתי, ובמעשה כתיב ויקר אלקים, ואח"כ חזר והזכיר שם הוי' וישם הוי' דבר בפי בלעם, ונראה דהנה כתיב וילך שפי ובמלת שפי רבו הפרושים התרגום ורש"י מפרשים יחידי, והא"ע וכנראה הסכים עמו הרמב"ן שהוא מגזרת קול על שפיים שהלך אל גובה ההר, והא"ע הביא בשם אחרים כי הוא כמו נכאה לבב מגזרת ושפו עצמותיו, והוא מלשון כתיתה ואכות אותו טחון מתרגם ושפית יתי', ונראה כי כן הוא דעת חכז"ל שאמרו ז"ל בלעם חיגר ברגלו אחת הי' שנאמר בו שפי ושמשון בשתי רגלים שנאמר בו שפיפון, ולכל הפרושים אין לו ענין עם מלת שפי זולת לפי' האחרים שבא"ע שהוא מגזרת נכאה לבב והי' זה נכאה ברגלו אחת וזה בשתי רגלים:

כ״טויש לדקדק מה ענין זה לכאן להשמיענו שהי' חיגר ברגלו, מה שלא השמיענו עד כה:

ל׳ונראה דהנה שם הוי' הוא מהוה כל הנמצאות מאפס המוחלט, וכן כל חידוש הוא אחר העדר משום שכל חידוש מקור מוצאו משם הוי' ב"ה וכמו שמהוה כל הנמצאות מאפס המוחלט כן הוא המדה בכל החידושים שצריך שיוקדם לו האפס, וזה מבואר, ומטעם זה יש לומר דשם הוי' נתחדש רק למשה משום שהוא הי' ענו מאד מכל האדם על פני האדמה והי' בעיני עצמו בתכלית האפס ואין כאמרו ז"ל ואנחנו מה ע"כ משך עליו את הנהגת שם הוי' ב"ה וחידש אותות ומופתים נגלים, מה שלא הי' לאבות הראשונים:

ל״אוהנה בלעם כשרצה לבטל בחירת ישראל כבמדרש שטען לפני הקב"ה שמוטב שיהי' נעבד משבעים אומות ולא רק מאומה יחידה, הי' מוכרח לדמות עצמו למרע"ה ולמשוך עליו נמי הנהגת שם הוי' ב"ה למען יכול לבוא בטענה שיהי' במקום משה וישראל, אך ידע שפיר שלזכות להנהגה משם הוי' צריכין להיות בעיני עצמו אפס ואין ושבירת הלב בתכלית שיחשב העדר גמור שיחול עליו החידוש כנ"ל, ובאמת הוא הי' היפוך מזה רוח גבוה ונפש רחבה, התחכם הרשע ותפש בעצמו דבר שבאמצעותו יהי' יכול להיות נכאה לבב ויהי' נכנע מאד, ומצא בעצמו שהוא חיגר ברגלו ועי"ז יעורר בעצמו שבירת הלב והכנעה, וזה שכתוב אולי יקרה הוי' לקראתי, וילך שפי, אך באמת שקר וכזב היתה ההכנעה שלו שנשאר גבה לב כמקודם אלא כמו שכתוב בקין יצא בהכנעה כגונב דעת העליונה, והוא עפ"י דברי רש"י בפסוק מי האנשים האלה עמך, להטעותו בא אמר פעמים שאין הכל גלוי לפניו, עיי"ש, ובאשר חשב הרשע שאין הקב"ה יודע תעלומות לב, ע"כ חשב שהכנעה כזו בלתי מעומק הלב אלא בחיצונותו תעלה לו, והנה שם אלקים הוא שם הצמצום וההסתר כידוע ואלקים בגמטריא הטבע, וע"כ כמו שהכנעתו היתה רק בחיצונותו והי' רק הסתר וכיסוי למה שבעומק לבו משך נמי עליו את שם זה שהוא שם ההסתר, ובאשר שהוא שם ההסתר ע"כ הוא דין כנודע, וע"כ לעומת שחשב להמשיך עליו שם הוי' כנ"ל משך עליו שם אלקים שהוא דין ונחתם דינו לבאר שחת, וע"כ כתיב ויקר אלקים אל בלעם, אך באשר נצרך שיברך את ישראל בשם הרחמים שהוא שם הוי' כתיב וישם הוי' דבר בפי בלעם שהברכות לברך את ישראל היו בשם הוי', והנה כל המפרשים דברו בזה איך נתן ה' דבריו הקדושים בפי טמא הזה, ולדרכנו יובן עפ"י מאמר הרה"ק אדומו"ר ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בפסוק רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, שהרבותא שממחשבות אלו לעשות להיפוך מרצין הש"י, מן מחשבות אלו דווקא תתקיים עצת ה', והכא נמי שבשביל שבלעם התלבש בהכנעה כגונב דעת העליונה משך עליו שם אלקים והוא שם הדין להרחיק מה שאינו ראוי מן הראוי, זה השם עצמו הפריד את בלעם שלא יהי' לו שום נגיעה בהדיבור שעבר דרך פיו הטמא, והי' חציצה בין פיו הטמא להדיבור, ועבר הדיבור ויצא בטהרה, א"כ ממחשבת טמא הזה נתקיימה עצת הש"י שיתברכו ישראל בשם של הרחמים מפי נביא לגוים:

ל״בבילקוט אמר רבי יצחק כתיב וירא בלעם כי טוב בעיני ה' מה ראה ראה שמשה עתיד לברך את ישראל ארבע ברכות והוא הי' ראוי לברך את ישראל שבע ברכות אמר אני מברכן שבע ברכות, ומשה ארבע הרי אחד עשר אמר הקב"ה רשע זה עינו צרה בברכתן של ישראל די שלש ברכות שברכן יבוא משה שעינו יפה בברכתן של ישראל ויברכם ארבע ברכות וכו', ויש להבין הרי ארבע ברכות יש בפרשתו של בלעם, ולמה לא חשב ברכה הרביעית אראנו ולא עתה וכו' שהיא נבואה לעתיד, ונראה דהנה מה שראוי הי' בלעם לברך שבע ברכות יש לפרש שמספר שבע מקביל לשבעת ימי בראשית, והיינו שתהי' ברכת ה' על איש הישראלי בכל ענין ובכל צד שפונה ובכל מדה ומדה, אך בעיקר הדבר שראוין היו הברכות להאמר ע"י בלעם יש ליתן טעם, ובמדרש אלו ברכן משה היו אומרים אוהבן ברכן, ונראה לפרש שמרע"ה הי' רואה תמיד מעלת ישראל והיו הברכות רק כשהן במעלתן, ע"כ היתה הכוונה ששונאן יברכום שהוא ראה בודאי כל גנאי וכל גנות שאפשר, ואעפי"כ כמו שרואה אותן תחול עליהם הברכה, והנה בלעם הי' רוצה לקללם ועקם ה' את פיו וברכן, והיינו שבלעם רצה להכניס בהן שלשה מדותיו הרעות עין רעה, רוח גבוה, ונפש רחבה, והם שורש קנאה תאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, עין רעה הוא קנאה, רוח גבוה הוא כבוד, נפש רחבה הוא תאוה, ובאמצעית מדות רעות אלו, תחול עליהם ח"ו קללה, והנה ג' אלו קנאה תאוה וכבוד הם שורש כל הרע ומהם מסתעפים ע"ז ג"ע שפ"ד שורש כל עבירות שבתורה ובהם נכלל גם כל מדה רעה, אבל נהפכו לטובה היינו שאפי' ח"ו יהיו ישראל בשפלות המצב מאד מעותדים ח"ו ליפול בפח קנאה תאוה וכבוד, יתהפך מצבם להיפוך וישובו לאור באור החיים, וכבר דברנו בזה, ונראה שנהפכו לטובה בזכות תורה ועבודה וגמילות חסדים, תורה שהיא כבוד כאמרם ז"ל כבוד חכמים ינחלו אין כבוד אלא תורה, וזה מוציא מבקשת כבוד המדומה, עבודה מוציאה מן תאוה, שעבודה היא היפוך התאוה, גמילות חסדים הוא היפוך הקנאה, והם נמי שלש מדות טובות שבישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים, ביישנים הוא היפוך המבקש כבוד ושררה, רחמנות על זולתו הוא היפוך התאוה למלאות חומרו לבד, גומלי חסדים היפוך הקנאה, ונראה שזהו ענין ג' ברכות שברכן בלעם, ברכה ראשונה מי מנה עפר יעקב היא לעומת כבוד שישראל אינם מבקשים כבוד המדומה, ולהיפוך אתם המעט מכל העמים שאתם ממעטין עצמיכם ומקיימין נפשי כעפר לכל תהי', ע"כ זכו לברכה זו ולמצות שהם מקיימין בעפר, וכענין שדרש רבא בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לאפר פרה ועפר סוטה, ברכה שני' לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו ותרגום ושכינת מלכהון ביניהם, והיא היפוך התאוה עמל ואון אלא תאותן של ישראל הוא הקב"ה שכינת מלכהון, ברכה שלישית יזל מים מדליו וזרעו במים רבים, זו היפוך הקנאה, כי אין מים אלא תורה שישראל עתידין להשקות מתורתם וללמד דעת את כל באי עולם, וזה וזרעו במים רבים ומים רבים אלו האומות כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, וזה היפוך מדת המקנא שאינו יכול לסבול לראות השלמת זולתו, וישראל הם טובי עין להשלים אפי' אותם שהיו מתנגדים להם:

ל״גומעתה יובן מה שמחמת צרת עינו של בלעם לא ניתנו כל שבע ברכות על ידו אלא שלשה אלה שהם מקבילים לטבע ישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים כנ"ל, אבל כל השבע באשר לא מצינו שיהיו ישראל שלמים מחמת טבעם בכל המדות, אולי צרת עינו של בלעם לא ינתנום להתהפך לטוב כמו אלו שלשה שהם קנין וטבע ישראל, ומ"מ באשר אלו שלשה הם שורש הכל, אחר השורש נגרר הכל, ואמר הקב"ה שדי באלו השלשה, אלא משה שעינו יפה בברכתן של ישראל יברכן ד' ברכות, וד' ברכות הם מקבילין לד' רוחות העולם וניתן לישראל כח לעמוד נגד ד' מלכיות, כי טובת עין של משה הכניס ברכה לישראל אפי' במקומות הנמוכין רחוק משורש האחדות ואפי' בהיותם נתונים דייש לד' מלכיות, גם שם ברכת ה' חופפת עליהם להצילם לעודדם ולחזקם:

ל״דולפי האמור שכל ענין ברכת בלעם היא מחמת שרצה להכניס בהם ג' מדותיו הרעות ונהפכו לברכה בזכות ישראל, מובן ממילא שנבואה הרביעית העתידה שלא הי' בלעם מתכוין לה, ומדברת רק מעתידות כאמרו אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, ולא באה ע"י התהפכות כנ"ל אין לה ענין להצטרף עם שלש הקודמות:

ל״השנת תרע"ד

ל״ווירא בלק בן צפור וגו' ויגר מואב מפני העם כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל ויאמר מואב וגו' עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו וגו', ויש לדקדק שנאמרו שלשה תוארים על ישראל, העם, בני ישראל, הקהל, ולמה שינה הקרא בלשונו, ונראה דהנה איתא ברמב"ן ויתכן כי מואב לא הי' עליהם מלך והי' העם ירא מאד מפני בני ישראל, ועשו שני דברים שלחו אל זקני מדין לאמור עתה ילחכו הקהל והקימו עליהם המלך הזה בעצת מדין ואחרי כן שלחו כולם אל בלעם במצות המלך עכ"ל, ולפי האמור וירא בלק הוא מאוחר ונכתב קודם והרמב"ן תיקן זה שבלק הי' אחד משרי מואב וגבור חיל ונתעורר בענין זה, וא"כ הא דוירא בלק הי' קודם שהמליכוהו בעוד הי' אחד משרי מואב ואח"כ כתיב ויגר מואב ואח"כ ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא שמחמת הפחד המליכוהו, ולפי"ז שלשה עדנים עברו עליהם בראשונה הי' מואב לבדו בלי עטרת מלכם, ואח"כ נתעטרו בבלק מלכם, ואח"כ צרפו להם את בלעם, והנה בזוה"ק כי כחו של בלעם הי' במלולא ובלק בעובדא דידין, ובלקוטי התורה מהאר"י ז"ל פ' דברים כי מואב הוא חכמה דקליפה, ועיין קהלת יעקב:

ל״זונראה עוד לומר דהנה ידוע ששלימת ישראל הוא במחשבה דיבור ומעשה, ובזוה"ק שמחשבה בלי מעשה אינה פועלת בעליונים, ולכאורה כלפי לייא הלוא מחשבה היא חלק הנבחר מהאדם שאין בשום בע"ח דוגמתם, אבל בענין המעשה יש גם ביתר בע"ח כח מעשה, וא"כ בענין לעורר בעליונים הי' צריך להיות עיקר ע"י מחשבה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בענין דיבור ומעשה שדיבור מעורר בעליונים יותר ממעשה אך ע"י המעשה ממשיך מהתעוררת ההוא למטה עכת"ד, ולפי"ז אף אנו נאמר שמחשבה דיבור ומעשה הם בסגנון זה, שהמחשבה מעוררת התעוררות למעלה למעלה והמעשה ממשיך מהתעוררת למטה מטה והדיבור הוא ממוצע בין מחשבה למעשה כי בלתי מחשבה וכח שכלי אין דיבור כי תינוק אף שיש לו כלי הדיבור וכן בהמה אף שיש לה כלים לדיבור מ"מ באשר נעדר מהם כח השכלי הדיבור אין בהם, וכן הדיבור צריך לעקימת שפתיו דהוה מעשה, וא"כ יש בהדיבור כח מחשבה וכח מעשה והוא כלול בתרין, ע"כ באמצעות כח הדיבור ממשיך כח המעשה למטה מטה את התעוררות כח המחשבה ומבלעדי כח ממוצע זה אין צירוף למחשבה ומעשה, ובאשר ישראל הם כל עשייתם ועבודתם בכל חלקי האדם וברגש הנפש ובכל החושים וכענין שכתוב כל עצמותי תאמרנה וגו', בזה הם נעשים מושלמים במחשבה דיבור ומעשה, אך גם זאת להיות אדם בעבודתו נתרגש ונתפעל בכל חלקיו במחדו"מ לא דבר נקל הוא, אבל כבר אמרנו במק"א שתוצאות מחדו"מ מנפש רוח ונשמה, נפש בעשי' דיבור ברוח כמו שתרגם לרוח ממללא, נשמה במחשבה, וזה בישראל ירושה משלשת האבות, אברהם במחשבה שהוא הי' הראשון שחקר במחשבתו והשיג האלקות, יצחק במעשה שנעשה כעולה כליל ע"ג המזבח, ויש לומר נמי להיפוך אברהם מדתו גמ"ח שהוא במעשה, יצחק ביראת אלקים כמ"ש ופחד יצחק הי' לי שהוא במחשבה, ושניהם אמת שכלולים זה בזה מיא באשא ואשא במיא, ויעקב הי' יסוד השלמתו בדיבור שהוא אמצעי וכלול בתרין כנ"ל, ובמדרש פ' מקץ מעולם לא יצא מפיו דיבור של בטלה, הגם שכל אחד משלשתם הי' מושלם הן במחשבה הן בדיבור והן במעשה, מ"מ כל אחד הי' לו בחי' מיוחדת ובאמצעותה זכה לכולם, וכענין שאמרו בש"ס שבת אביך במאי זהיר טפי, קיצור הדברים שכל שלשה אלה בישראל מכח שלשת האבות:

ל״חויש לומר שכל פרנסי ישראל היו משפיעים בישראל שלשה בחי' אלה להיות מתאחדים בעבודתם במחדו"מ, והנה פרנס הראשון של ישראל הי' משרע"ה הוא הי' בחי' מחשבה, וע"כ אמר בתחילה לא איש דברים אנכי, ואח"כ כשזכה לתורה זכה לבחי' הדיבור כבמדרש ריש דברים בפ' מרפא לשון עץ חיים, אהרן הוא בעובדא, ושניהם השפיעו בישראל ג' בחי' אלו, וכן לעולם היו בישראל מלך וכ"ג ונביא, מלך הוא בראש כלי המחשבה כמ"ש ראש שבטי ישראל אתה, כ"ג הוא בעובדא, נביא הוא בדיבור כברש"י פ' וארא:

ל״טויש לפרש נמי הא דאמרו ז"ל שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהן מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, היינו שמלך הוא שלימות המחשבה כנ"ל, כריתת זרעו של עמלק עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעמלק הוא היפוך יעקב, עכת"ד, וכפי שאמרנו לעיל יעקב הי' יסוד השלמתו בדיבור, ולעומתו הי' עמלק בקליפה, ובכריתת זרעו של עמלק נתעלה בחי' הדיבור בישראל, ולבנות להם בית הבחירה מקום הקרבנות הוא בעשי':

מ׳והנה את זה לעומת זה עשה אלקים סיחון ועוג הם נגד משה ואהרן, סיחון לעומת אהרן וכמו שהגדנו כבר, וע"כ כתיב וישמע הכנעני שמע שמת אהרן וחשב שעתה יגבר ידו על ישראל והוא בעשי' וכבש"ס ר"ה דומה לסייח במדבר פירש"י חמור הבר, וידוע שהעשי' מתיחסת לחומר, וזה הי' חמור הבר שמעשיו המטונפות לא היו מן הישוב, עוג מלך הבשן הי' לעומת משרע"ה כמו שהגדנו כבר בשם תקה"ז, וכן הוא במגלה עמוקות שסיחון הי' ממול ערפו של אהרן ועוג ממול ערפו של משה, עכ"ד, וכמו שמשה ואהרן היו משלימים את ישראל במחדו"מ, לעומת זה היו בקליפה סיחון ועוג במדו"מ דקליפה:

מ״אוהנה אחר שהוכו סיחון ועוג שהיו המואבים בטוחים על כחם הרב בקליפה, חזרו לבקש תחבולה למלאות החסרון שלהם, והנה אמרנו לעיל בשם האריז"ל שמואב חכמה דקליפה שהוא כח המחשבה, ובלק כחו בעובדא ובלעם במלולא, וע"כ מואב כשהוא לבדו הוא כח המחשבה הי' מתירא, כי כמו בקדושה להבדיל במחשבה לבדה אינו נמשך לעוה"ז מהתעוררת כלל, כמו כן לעומתה בקליפה, ע"כ היתה עצתם להמליך עליהם בלק שהוא בעובדא, אך כמו בקדושה בלעדי כח הדיבור שהוא אמצעי אין המעשה ממשיך למטה, כן להבדיל בקליפה עדיין לא היו יכולין לעשות שום דבר עד צרפו אליהם את בלעם שהוא במלולא, וזהו השלשה עדנים שעברו עליהם, תחילה הי' מואב היינו כח המחשבה לבדו ואח"כ כשהמליכו עליהם את בלק הי' להם גם כח העובדא, ואח"כ עם בלעם הי' להם גם כח מלולא:

מ״בולפי האמור יש לפרש השלשה תוארים שתיארו את ישראל, היינו שלשה בחי' אלה שישראל מושלמים בהם, העם הוא בחי' האחרונה מלשון גחלים עוממות בלי אור השכל והוא רק בנפש שהיא בעשי', בני ישראל הוא ישראל סבא שהוא כח המחשבה, קהל הוא קיבוץ והוא כח מלולא דכליל בתרין כנ"ל, והוא בה' מוצאות הפה, ומספר חמשה הוא שלימת הקיבוץ כבמשנה אבות ומנין אפי' חמשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה:

מ״גולפי"ז יש לפרש הא דאמר בלק ואגרשנו מן הארץ ובמדרש שאינו מבקש אלא שלא יכנסו לארץ, ואינו מובן דמה איכפת להו שאין הארץ שלהם, אך יש לומר דכמו שא"י מאחדת כל ישראל להיותם גוי אחד בארץ כן מאחדת את כל פרט ופרט להיות מחשבה דיבור ומעשה שלו באחדות גמור כנ"ל, וכן בכלל יש צדיקים שעיקר יסודם במחשבה, ויש בדיבור, ויש במעשה, כנ"ל, וא"י מיחדם להיות של זה בזה, ושל זה בזה ומזה התייראו ביותר שהם ענפין מתפרדין ועליהם נאמר יתפרדו כל פועלי און וישראל הם באחדות, ונכנסין לא"י שהוא חיבור כל ישראל בכלל ובפרט, ואז לא יהי' להם תקומה, ע"כ הזדרזו בעצתם קודם כניסתם לארץ:

מ״דובאמת שזה כלל גדול שכשישראל כולם באחדות אינן מתייראין משום דבר, וע"כ עם עונש הגלות נספח אליו פירוד לבבות ושנאת חנם, כי בלא"ה לא הי' אפשר להיות גלות כלל, וע"כ ראשית הצרות הי' בשבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר, וכענין שפירש"י מגילה (ב':) שבאין חומה הם מופרדים, והוא ביום שבירת הלוחות ועבודת העגל, כי עבודת העגל ששמטו אחד מטטרמולין שהוא פני שור, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששור מורה על פירוד מש"ס ר"ה בשופר של פרה משום דקיימי גילדי גילדי מחזי כשנים ושלשה שופרות, ומצד זה נמשך שאלהות הרבה איוו להם, וזה גרם שבירת הלוחות שהי' חיבור כתיבת יד קב"ה בחומר אבן, והיו חמשה מול חמשה נגד עשרה כתות ישראל כבפ' נצבים להורות התאחדות כל כיתי ישראל, ומחמת העגל נשתברו הלוחות וממנו נשתאב שנבקעה העיר:

מ״הוהנה שבת הוא גאולה והיינו משום התאחדות ישראל, דשבת הוא רזא דאחד ונעשו כולם מושלמים במחדו"מ וניתן של זה בזה וזה בזה, וכן מורה מצות שבת, שבת יעשה כולו תורה ודביקות זה שלימות המחשבה, קידוש והבדלה שירות ותשבחות שמרבין בשבת זה שלימות הדיבור, שלשה סעודות הם במעשה:

מ״ווכן נמי יש לומר שנשאר קצת מהארת שבת בכל השבוע, ציצית הם במעשה וכן כתיב ועשו להם ציצית, ק"ש ותפלה הם בדיבור, תפילין הם במחשבה והוא מלשון ראה פניך לא פללתי שפירושו לא חשבתי, וכן הוא ענין תפילין לשעבד את כל כחות המחשבה שבמוח ולב להש"י:

מ״זודבר זה ראה בלעם ונפקע עינו ואמר הן עם כלביא יקום פירש"י עומדים משנתם שחרית ומתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש ציצית [שהם בעשי'] לקרות שמע [היא במלולא] ולהניח תפילין ]הם במחשבה כנ"ל] ובזה מיושבת קושית שם אפרים למה שינה את הסדר שהרי תפילין קודמים לק"ש והקורא ק"ש בלא תפילין וכו', ולפי דרכנו בדקדוק ובהדרגה נאמר ממטה למעלה מעשה דיבור ומחשבה:

מ״חויקם בלעם בבוקר ויחבוש וגו', וברש"י אמר לו הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם וגו', נראה לפרש שכוונתו בהשכמתו משום דאז הוא זמן דאתער חסד בעלמא, באשר טענתו היתה מוטב שיהי' הש"י נעבד משבעים אומות ולא מאומה יחידה דווקא, אף שהם בלתי ראוים שהרי הרתיק עליהם לקבל התורה ולא רצו וכמו שפירש מהר"ל שבאשר מהותם הוא היפוך התורה, מ"מ חשב לאתער עליהם בחסד, וזה שברש"י אמר לו הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם שנאמר וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו היינו שכבש את רחמיו לכבוד ה' זכה שבשביל בניו הש"י כובש את רחמיו מאוה"ע על שהש"י רחמיו על כל מעשיו מ"מ כובש את רחמיו מהם ומתנהג עמהם בדין לדחות את אוה"ע מפני בניו:

מ״טוכן יש לפרש לקמן אחר ביאתו לבלק כתיב ויהי בבוקר וגו' אולי יקרה הוי' לקראתי שהוא שם של רחמים, אך כתיב ויקר אלקים שהוא שם של דין, ונדחו אומה"ע ואח"כ וישם הוי' דבר בפי בלעם א"כ הי' הרחמים על ישראל, ונראה שזה הי' תרעומת בלק עליו במה שכוון לשם של רחמים ע"כ באשר לא הי' יכול לבקש רחמים על האומות שב הרחמים על ישראל וזה לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך, ולכאורה בלתי מובן מה מקום הי' לו להתרעם הלוא תיכף בבואו אמר לו אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר, אך הוא הדבר שתחילה אמר אשר ישים אלקים היינו מדת הדין וחשב שבודאי יזכיר עון להתפש, ואם לא ימצא עון שבעבורו תחפוץ מדת הדין דכאו עכ"פ לא תתוסף להם ברכה, אבל באשר הזכיר שם של רחמים, בשביל זה נתוספה להם ברכה, וזה הי' התנצלות בלעם את אשר ישים הוי' בפי, ותיבת ישים הוא עתיד כלומר אפי' כשלא אתכוון אליו כך יהי', ולא בסיבתי הי' הדבר, ובאמת בפרשה שנו' לא כתיב שכוון לשם הוי' אלא שמעצמו כך הי' ויקר הוי' אל בלעם, ויאמר לו בלק מה דיבר הוי', כי הי' מסופק אם כנים דברי בלעם שהוי' ישים בפיו דבר אפי' בלתי יתכוון לרחמים, ושב בלק להתרעם שאף שלא כוון לרחמים מ"מ הרי לא כוון גם לשם של דין ע"כ אמר לו לכה נא אקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלקים וגו' וכן עשה בלעם וישת אל המדבר פניו ובתרגום ושוי לקבל עגלא דעבדו ישראל במדברא אפוהי, וידוע ששם נזכר שם אלקים ששמטו אחד מטטרמולין שהוא פני שור, אך גם זה לא הועיל וכתיב ותהי עליו רוח אלקים, וגדול כוחן של צדיקים שמהפכין מדת הדין למדת רחמים, ובנבואה זו יש הרבה פרענות לאומה"ע לבד אבדן מלכי כנען שזה נחלת ישראל, אלא מדבר מאבדן שאר אומות יאכל גוים צריו וגו' סתם גוים אף שאינם מז' אומות, וזה עורר במדת הדין שרצה להזכיר על ישראל ונהפך עליהם:

נ׳זה שלש רגלים פירש"י רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה, נראה לפרש מה רבותא דמצוה זו יותר מכל המצות, דהנה סומא באחת מעיניו פטור מן הראי', ופירש בנועם אלימלך שמצות ראי' צריכין שתי עינים עין אחת לראות גדלות ה' ועין אחת לראות שפלות עצמו, ומי שיש לו עין אחת וחסר לו כח הראי' בשפלות עצמו פטור מן הראי' שבלתי אפשר לראות גדלות הש"י כי אם לפי מסת ראיית שפלות עצמו, עכת"ד, והנה טענתו של בלעם שמוטב להש"י להיות נעבד משבעים אומות, ובמדרש פ' בא כי תהיין לאיש שתי נשים אחת אהובה זה אומה"ע ואחת שנואה זה ישראל והי' הבן הבכור לשנואה וגו', והפי' שקרא לאומה"ע אהובה ולישראל שנואה פירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משום דהאומות הם אהובים בעיני עצמם, ותמיד דומה בעיניהם שהם צדיקים ויוצאים ידי חובתם למכביר, וישראל הם להיפוך שכל מה שמסגלים מצות ומעש"ט ביותר דומה בעיניהם ביותר שעדיין לא עשו כלום, והם שנואים בעיני עצמם, ונראה דירושה הוא לישראל מאבות הקדושים, אברהם אף אחר מסירת נפשו לכבשן האש וסבל כמה צרות ועינוים עבור הדבקו בהש"י ואיחה את כל באי עולם לא מצא בעצמו שום מעלה ואמר ואנכי עפר ואפר, וביעקב נמי יש לומר דהנה כתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היות מאברהם ויצחק הי' יניקה לישמעאל ועשו והוא נקרא מצרים אבל נחלת יעקב הוא נחלה בלי מצרים שאין לשום אומה יניקה ממנו, והנה במדרש וישלח יעקב מלאכים ממש, והיינו משום שבמדרש שם ששלח לו שיחזור בתשובה ולזה הי' נצרך מלאכים ממש שיביאו לתוך לבו, והמלאכים הם הנבראים ממצות ומעש"ט של יעקב שמכל מצוה נברא מלאך, ובאשר מהותם ממצות ומעש"ט יש בכחם נמי לעורר לבב עשו לתשובה, אך עשו בזדון לבו התגאה עוד יותר, והנה נחשב שעשו הי' לו יניקה מיעקב וא"כ הרי נעשה ליעקב מצרים, עכת"ד, ולי נראה להוסיף עוד דברים שיעקב היצר לו שחשב שמצות ומעש"ט שלו יש בהם פסולת ע"כ לא הצליח בשליחותו, ולא תלה החסרון בזדון עשו אלא בעצמו, וגם זה ירושה הוא לישראל למצוא תמיד במעשיהם הטובים חסרון, והנה מי שהוא שנוא בעיני עצמו ורואה א"ע בלתי ראוי לקרב, ומ"מ מקרבין אותו ומצפין לראותו כאמרם ז"ל עבד שרבו מצפה לראותו, תגדל אצלו השמחה ביותר, ולהיפוך מי שהוא בעיני עצמו ראוי לאותה אצטלא ועוד ליקרה ממנה א"א שיהי' לו שמחה כ"כ בהתקרבו, ולעולם דומה בעיניו שממעטין ביקרו כמו בלעם שכל כבוד שבעולם עוד הי' מעט בעיניו, ובמדרש ויאמר בלעם בלק בן צפור וגו' התחיל מתגאה ואמר אעפ"י שאין אתה מכבדני ואין אתה מוצא לי שם בעולם המלכים מבקשים אותי, הרי שלפי השערתו הי' צריך הקב"ה לכבד אותו ולהוציא לו שם בעולם יותר, אף שהי' בתכלית הטינוף שבא על אתונו, ומובן שא"א שתהי' לו שמחה בהתקרבו אבל ישראל הממעטין עצמם ושנואין בעיני עצמן בעת מקרבין אותם הם שמחים ביותר, וזהו הענין שמחת יו"ט שישראל שמחין מחמת שיש להם שני עינים כנ"ל, ולהיפוך בלעם סומא באחת מעיניו הי', וכן כל האומות כנ"ל, וא"כ מה שישראל חוגגין שלש רגלים וחוגגין הוא לשון שמחה כמ"ש והנם אוכלין ושותין וחוגגין ובזה מורין על ענין זה שיש להם שתי עינים וכנ"ל, וזה שרמז אתה רוצה לעקור אלו ולקרב את אומה"ע שהם להיפוך מזה א"כ אתה אזיל בתר איפכא:

נ״אמי מנה עפר יעקב וגו' ברש"י אין חשבון במצות שהם מקיימים בעפר לא תחרוש בשור ובחמור לא תזרע כלאים וגו', נראה לפרש שכוונת הרשעים הללו הי' להפריד הגשמיות שלא יהי' בו שום חלק רוחני וקדושה, ויטלו ישראל חלק הרוחני לבד אפי' לישב תחת ענני כבוד ולאכול מן, והם יטלו את הגשמיות מטונף בטנופא דהאי עלמא, וזהו שאמר בלק ואגרשנו מן הארץ ובמדרש שאינו מבקש אלא שלא יכנסו לארץ היפוך הכוונה אלקית לעשות מהגשמיות רוחניות, ושיתקדש גם חומר הארץ, והיינו ע"י שישראל עוסקים בדברים הגשמים בקדושה ובטהרה בזה מכניסים קדושה גם להגשם, והם רצו להכניס כחות הטומאה בכל דברים הגשמיים עד שבלתי אפשר יהי' לישראל להתקדש בעשותם דברים הגשמיים, והנה במדרש לא הניח הקב"ה דבר שלא נתן בו מצוה בא לחרוש לא תחרוש בשור ובחמור, בא לזרוע לא תזרע כרמך כלאים וכן בכל דבר ודבר, והיינו שמצות התורה שיש בכל דבר ודבר אינם מניחים להתגשם, כי הלכות שבתורה מבערין את כל כחות הרעות המגשמים, וע"כ תמצא שבענינים שהם מגשמים ביותר יש בהם מצות והלכות ביותר, עבודת האדמה מגשמת את האדם כבמדרש שלשה היו להוטין אחר האדמה ולא נמצא בהם תועלת קין נח עזיהו, וע"כ יש מצות רבות והלכות מרובות כל סדר זרעים, וכן סדר נשים ומסכת נדה, וכן טבע הזמן לגשם ניתן כל סדר מועד, וכן משא ומתן ניתן כל סדר נזיקין, לעומת שמצות ספר תורה תפילין ומזוזה וציצית שאין בהם שום הנאת הגוף להתגשם בהן אין בהם אפי' משנה מיוחדת, א"כ מחמת המצות והלכות שמבערין את כחות הרעות, לשוא כל עבודת הרשעים האלה להכניס כחות הטומאה בדברים הגשמיים, וזהו כשראה מצות שהם מקיימין בעפר רפו ידיו ונהפכה הקללה לברכה:

נ״בויש עוד לומר שכדמיון המצות שהם בדברים המגשמים שאין מניחין להתגשם, כן נמי ביחוד שבת לעומת ימי המעשה, שבטבע העבודה וטרדא בעניני עוה"ז מביאה להתגשם, ואך הנה אמרו ז"ל דכל בציר משבעה ימים הוא עראי, וע"כ ניתן שבת אחת לשבעה כדי שלא יהיו שבעה ימי המעשה יחדיו שיחשב קביעות אלא ששת ימי המעשה לבד שאין בהם קביעות למען לא יתגשמו כ"כ:

נ״גשנת תרע"ה

נ״דוירא בלק בן צפור ובזוה"ק (קצ"ז.) מדייק דוישמע מבעי לי' מהו וירא ראיי' חמא דזמין הוא למנפל בידא דישראל וכו', ועדיין אינו מובן שהכתוב מסיים אשר עשה ישראל לאמורי, ונראה דהנה יש לדקדק דכתיב אשר עשה ישראל ולא אשר עשו, ויש לומר דהנה במדרש והוא יושב ממולי ממלי כתיב כד"א בשם ה' כי אמילם, וברש"י קרובים הם להכריתני, ויש להבין שהרי לא עליהם היו הולכים ומואב ידעו מזה כמו שברש"י פ' בשלח אילי מואב יאחזמו רעד והלוא לא עליהם היו הולכים אלא שהיו מתאוננים ומצטערין על כבודן של ישראל, ומ"מ הרי יודעין שלא יכריתו אותם, וכן יש להבין דברי המדרש ואגרשנו מן הארץ לא הי' מבקש אלא לגרשם, שלא יכנסו לארץ, מה אכפת להו אם יכנסו לארץ או יהיו עוד רועים במדבר, וכאן לא שייך לומר שהיו מצטערין על כבודן של ישראל, שאדרבה הליכת ישראל במדבר היא יותר כבוד לישראל, ובמדרש שהיו אומה"ע אומרים על ישראל אלהות הן אלו שאין תשמישן אלא באש, אבל כיבוש הארץ הי' מלובש בטבע וכבר הי' לעולמים שאומה התגברה על זולתה ולקחו את ארצם ובני עשו ירשו את החורי ומואב את האימים ועמון את זמזומים, אבל הנהגת ישראל במדבר היתה יוצאת מהיקש הטבע לגמרי, ומובן שזה יותר כבוד לישראל, ועוד יש לדקדק בדברי המדרש ויגר מואב שפירש שהם נאגרים לעריהם שאין ויגר אלא לשון אסיפה, שנאמר אוגר בקיץ בן משכיל, ויש להבין מה השמיענו בזה יותר מפשוטו שדבר ידוע שעם המתיראין ממלחמה יחושו מפלט להם בערי מבצר:

נ״הונראה לפרש עפ"י דברי הש"ס נדה (סא.) דאמר מר סיחון ועוג בני אחי' בר שמחזאי הוו, וכבר אמרנו ששני אחים הללו היו בטומאה לעומת משה ואהרן בקדושה, ובמג"ע שסיחון הי' מול ערפו של אהרן ועוג מול ערפו של משה, ויש לפרש הדברים עפ"י מאמר הכתוב כי פנו אלי עורף ולא פנים, הרי שעורף הוא היפוך הפנים, והנה משה הוא שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרנותא כבזוה"ק, והיינו שמשה הי' פועל לשום שמו יתברך על בני ישראל וכמ"ש ישא ה' פניו אליך ויחנך, ואהרן הי' מכין את ישראל להיות נוכח ה' פניהם, ושניהם יחד גרמו יחוד הש"י ובני ישראל פנים בפנים, וסיחון ועוג הכניסו כח טומאה בעולם להפריד עליונים מתחתונים עד שיפנו עורף אלו לאלו, והיינו הך שבמדרש הובא ברש"י שהיו המואבים בטוחים על שני מלכים אלו, משום שהי' להם כח גדול בטומאה לעומת משה ואהרן בקדושה, אך אחר שנפלו ביד משה וישראל היו מתמיהין מדוע היתה כזאת, ויצאו לידון שהחסרון הי' מחמת שהם ענפין מתפרדין ואין בהם אחדות, ובמדרש שלא שלח סיחון אחר עוג לעזור לו מפני שהיו גבורים, ומ"מ הרי היו יודעין שישראל מנצחין שלא כדרך הטבע ולמה לא עלה על דעתו לבקש מעוג שיסייעהו, אלא ודאי שחסר להם אחדות היפוך מישראל שהם גוי אחד בארץ, ע"כ היו מתיראים:

נ״ואך בעיקר הדבר שהיו יראין מפני בני ישראל ושהיו צריכין לבטוח בסיחון ועוג אינו מובן שהרי לא עליהם היו הולכים כנ"ל, ונראה דהנה ברש"י ריש דברים פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו, הם עמון ומואב ושעיר, אף שנצטוינו עליהם שלא לתגר בם מלחמה, היינו שזהו לאחר חטא מרגלים ואלמלא שלחו את המרגלים הי' נגמר כל התיקון והיו יורשין תיכף את קני קניזי וקדמוני שהם עמון ומואב ושעיר, אבל אחר שליחת המרגלים נצטוינו עליהם עד לעתיד כדכתיב בפ' שופטים, וכבר דברנו מזה, ויש לומר עוד טעם לזה דהנה ידוע דעשרה כחות באדם שבעה במדות שבלב ושלשה בשכל, וכנגדן עשר אומות שניתנו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שבעה מלכי כנען מקבילים לשבע מדות שבלב, וקני וקניזי וקדמוני מקבילים לשלשה שבשכל, והנה ענין המרגלים הי' נסיון גדול לדור דעה כמוהם, שלפי דעתם הי' מהנמנע לעלות, והיו צריכין לבטל את דעתם ושכלם להמשך אחר אמונה פשוטה בה' ובמשה עבדו, ואם היו עושים כן היו זוכין לעומת ביטול דעתם ושכלם לשלימת הדעת והשכל, והיו כל עשרה כחות שבאדם לאחדים נאחזים באור פני מלך חיים, ע"כ היו זוכין לירש כל עשר אומות, כי כיבוש ישראל את ארץ ישראל הוא רק מפאת התאחדות כנס"י, ולעומת שישראל מתאחדין הן בפרט והן בכלל לעומתם זוכין לירש את הארץ, וע"כ כיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש, וע"כ אם היו מתאחדין בכל עשרה כחות, הי' ממילא נמי התאחדות הכלל בכל עשר בחינות שבכלל כמפורש בפרשת נצבים, היו יורשין נמי כל עשר עממין, והי' נמי יחוד דור דעה וארץ ישראל והוא חיבור שמים וארץ על מכונם והי' גמר התיקון, אך באשר לא עמדו בנסיונם והי' פירוד בין הדעת והאמונה, נדחה הדור דעה מלכנוס לארץ, ולעומת זה לא ירשו דור באי הארץ אלא שבעה עממין והשלשה אומות ינתנו לישראל רק לעתיד דכתיב כי תשמור את כל המצוה הזאת לעשותה, והיינו כי ששים רבוא אותיות לתורה מקבילים לששים רבוא נשמות, ובשמירת כל התורה זה עצמו היא התאחדות כל ישראל בכלל ובפרט, ע"כ אז ירשו כל העשרה עממין, אך קודם זה בעוד אין התאחדות כל עשר כחות ישראל, וכ"כ העשרה כחות שבאדם שלימים, לא ירשו קני קניזי וקדמוני:

נ״זוהנה בדברי רש"י פרשת בשלח שאילי מואב ידעו שלא עליהם הם הולכים, הוא לכאורה סתירה לדברי הספרי ריש דברים שבלתי חטא מרגלים היו יורשים תיכף את קני קניזי וקדמוני, אבל יש לומר דהא דידעו שלא עליהם הולכים, אף שהציווי אל תצר את מואב טרם נאמרה, ואם ישראל לא ידעו מאין ידעו הם, מ"מ יש לומר שהוא כעין דברי הש"ס ריש מגילה אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי ופירש"י שר של כל אדם מלמעלה, ומזלם מלמעלה הי' רואה את העתיד שאחר חטא המרגלים שלא עליהם הולכים:

נ״חולפי האמור יש לפרש מפני מה נתירא בלק אף שעד כה ידע שלא עליהם הם הולכים, שחשב וכן הוא האמת הטעם שלא עליהם הולכים מפני שחסר ההתאחדות כנ"ל והיו בטוחים על סיחון ועוג היינו על כח הטומאה שלהם לא יניחום להתאחד, אבל אחר שראה שנצחו את סיחון ועוג שהם היו גדולים בטומאה כמו משה ואהרן בקדושה, וע"כ הטעם מפני שסיחון ועוג הם ענפין מתפרדין בלתי כח אחדות, וישראל יש להם כח האחדות, וכל זה הוא עוד קודם שנכנסו לארץ, שארץ ישראל בעצמו הוא המאחד את כל כלל ישראל כמו שכבר דברנו מזה הרבה פעמים ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, א"כ מה יהי' עוד כשיכנסו ישראל לארץ ויתוסף כח האחדות עד שיושלם לגמרי ואז בודאי ירשו כל העשרה עממין, וזה שפירש"י והוא יושב ממלי קרובים הם להכריתנו, אף שכעת קודם ביאתם לארץ אין עוד לירא לשעתו אבל עכ"פ קרובים הם להכריתנו, וזה שאמר ואגרשנו מן הארץ איני מבקש אלא שלא יכנסו לארץ שאם לא יכנסו לארץ עדיין לא ירשו את העשר עממין:

נ״טולפי האמור יתפרש הכתוב וירא בלק בן צפור ראי' חמא וידע דזמין למנפל בידא דישראל, היינו דסוף כל סוף ישתלמו ישראל במדת האחדות ואז יפול בידייהו, את אשר עשה ישראל לאמורי, והפירוש שראה כנ"ל בצירוף מה שעשה, ולשון את יתפרש כמו עם ואמר מה שעשה לשון יחיד ולא כתיב אשר עשו היינו שבכח האחדות שיש להם כעת נמי נצחו לאמורי, וא"כ מובן מה יהי' אחרי שיכנסו לארץ ובודאי זהו שרואה דזמין למנפל בידייהו וימיו לא ימשוכו, ע"כ התעורר לעשות עזר כנגד זה, וזהו ויגר מואב שבמדרש שהיו נאספין לעריהם אין הפירוש להשגב בערי המבצר אלא להתאגד ולהתאסף ולהיות בעצמם אגודה אחת, ותדע שלא פירש כאן ערי מבצר אלא בעריהם ואפי' חצרים במשמע, ויובן עוד מה שאמרו מואב לזקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, היינו בכח הקהלה והתאחדות שלהם, ואף שהם חשבו שנעזרו עזר מעט במה שהיו נאספין לעריהם והתאגדו והתאחדו, מ"מ ילחכו את כל הסביבה והיינו שיכבשו את ארץ ישראל, ואז יכלה גם עליהם את הרעה כנ"ל:

ס׳ולפי האמור מובנת תחבולת בלק ועצתו כלשון הכתוב מה יעץ בלק מלך מואב, עפ"י מה דאיתא בזוה"ק דכחו של בלק בעובדא ובלעם בעינא ובמלולא, והנה ידוע שכח הדיבור שבאדם הוא המאחד את גוף ונפש להיותם לאחדים כמ"ש מהר"ל בפי' דברי חכז"ל כיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו, והנה עינא הוא כח המחשבה, וכאשר בלק ובלעם יצטרפו יחד בלעם בעינא שהוא המחשבה ובלק בעובדא, ונוסף לזה כח בלעם שהוא במלולא הוא כח הדיבור אז בודאי יהי' בכחם לעמוד נגד אחדות ישראל ולמנעם שלא יתוספו להתאחד ע"י ארץ ישראל, אך סיכל ה' את עצתם כי תיכף בבוא בלעם נעשה פירוד לבבות והקפדות ותחרות ביניהם, ובמדרש ששיגר בלק לבלעם רק בקר אחד וצאן אחד, התחיל בלעם חורק שניו עליו שהיתה נפשו רחבה אמר כך שלח לי מחר אני נותן מארה בנכסיו של זה, ובאור החיים מאריך בדבר התחרות שהי' ביניהם, וממילא נשארו ענפין מתפרדין ויתפרדו כל פועלי און:

ס״אוהנה כך היא המדה כשישראל זוכין נוטלין את כח אומה"ע שחשבו לעמוד בו נגדם, והנה איתא ביערות דבש שאז היו עשרת ימי תשובה וזהו שלא כעס באותן הימים שהם ימי רצון לדורות, וע"כ כשנטלו ישראל את כח האחדות מהם באו ליוה"כ שאז מתאחדים ישראל עד שגם ס"ם מעיד שישראל הם גוי אחד בארץ כמו מלאכי השרת ושהשלום מתווך ביניהם, ויש לומר עוד שלולא עון פעור היו באין אז לתכלית האחדות וכמו שיהי' לעת"ל כנ"ל והיו יורשין תיכף את קני קניזי וקדמוני והי' נתקיים, רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, ועפי"מ שפירש אדומו"ר הקדוש ר' בונם מפרשיסחא זצללה"ה שממחשבות אלו דווקא תקים עצת ה', שבמה שהם חשבו להשגב שלא יתאחדו ושלא ירשו את ג' אומות האלו, זה עצמו הביאם להתאחד ולירש כנ"ל, אך מחמת עון פעור וחטא זמרי דכתיב ויקרב את המדינית היינו שקירב להקדושה מה שאינו ראוי לקרב ובשביל זה נתקלקל כל האגד, כמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ודייק לה מדברי הש"ס דאי לולב צריך אגד אי אגד בי' מין חמישי גרוע ועומד הוא, ובזה יש לפרש דברי התרגום יונתן והם בוכים פתח אוהל מועד שהיו קורין את שמע, והיינו דקשה לו דלכאורה נראה שהיו בוכין כמתיאשין ח"ו וזה לא יתכן לומר על משרע"ה וסייעתו, אך הפי' שהם חשבו לחזור ולתקן האחדות ע"י ק"ש שהוא רמ"ח תיבין נגד רמ"ח אברים שבאדם, אבל פינחס לא נראה לו זה כי ראשונה צריכין להוציא את הטומאה מהמקדש ולהדחות את המקורב בזרוע ואח"כ לחזור ולהתאגד, וע"כ מקודם דחה את הטומאה ואח"כ ויעמוד פינחס ויפלל:

ס״בוהנה שבת היא רזא דאחד, ע"כ אמרו ז"ל אלו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, היינו שמחמת שבת ראשונה כל הרע והחיצוניות ערקין לנוקבא דתהומא רבה, ואם לא יחזרו ישראל להתגשם בתוך ימי המעשה וכשיגיע לשבת שני' ימצא כחות החיצוניות מודחים עוד משבת שעברה, אז כח שבת שני' מאחדת ומאגדת את ישראל לגמרי ובזה יהיו נגאלין:

ס״גויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם וגו' כי ברוך הוא, וברש"י א"כ אברכם אמר לו אינם צריכין לברכתך כי ברוך הוא, משל שאומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך, ויש להבין דבמדרש ריש דברים ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה אלא אלו הוכיחן בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו ואילו ברכם משה היו אומה"ע אומרים אוהבן ברכן אמר הקב"ה יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל, ע"כ, הרי שרצון הש"י שיברכם בלעם, וכן הוא ברמב"ן שהרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים, עיי"ש, וא"כ מה זה שאמר אינן צריכין לברכתך משל שאומרים לצרעה וכו' שלכאורה הדברים סותרים זא"ז, ונראה עפ"י דברי הש"ס בכורות (ז':) מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן ע"ש, ומשמע דדבש צרעין דאסור משום שממצות אותן מגופן ועיי"ש עוד דאפי' ר' יעקב דאמר טעם אחר בהיתר הדבש לא פליג ע"ז דאין ממצות אותו מגופן, אלא דס"ל דאפ"ה הי' אסור משום יוצא מן הטמא אי לאו קרא, ומ"מ למדנו השינוי שבין דבש דבורים לדבש צרעין שדבש צרעין ממצות אותו מגופן, והנה לכאורה יש להבין מה זה שאמר בלעם א"כ אברכם היתכן ששונא זה שאמרו עליו שהי' שונא יותר מבלק יחפוץ לברכן, ונראה שלכן המשילו בכאן ברכות בלעם לדבש צרעין, והיינו שבלעם אמר שהוא יברכם א"כ יהי' לו חלק בהברכה דומיא דדבש צרעין שממצות אותו מגופן, וא"כ חלק טמא מעורב וטמון בתוך הברכה והגם שבפיו יברך, בקרבו תהי' טמונה הקללה, וכה"ג להיפוך מצינו בש"ס מ"ק (ט':) שהברכה היתה טמונה בלבוש קללה שבפשיטות היתה נראה כקללה אבל בפנימית הפירוש היתה ברכה, והטעם שאמרו בלשון זה כי ידוע שכל דבר שהוא בהעלם יש לו כח ביותר הן לטוב והן ח"ו להיפוך, וכמו תוקף ואריכת גלות אדום מפני שהרע שבו הוא טמון ונעלם ונמשל לחזיר שסימן טומאה שלו היא בפנים, וזה היתה כוונת המברכים בש"ס מ"ק הנ"ל, ולהיפוך לרע היתה כוונת בלעם שהוא יברכם, היינו שהלבוש יהי' ברכה אבל בקרבו ישים ארבו, וזה שאומרים לא מדובשיך ולא מעוקציך היינו שהעוקץ טמא שבדבש הצרעה הוא מה שנתמצה מגופו, [כי בפשיטות אינו מובן שגם דבורה עוקצת אלא הפי' כמו שאמרנו] והכוונה שהיתה שיתברכו ישראל מפי נביא לגוים, היינו שהדיבור יהי' כולו קודש אלא שיעבור דרך פי נביא לגוים וכמ"ש וישם ה' דבר בפ' בלעם, ופי' באור החיים ששם הש"י מחיצה בפיו בין פיו להדיבור, ובזוה"ק (ר"י:) אמר לי' קב"ה רשע את חשיב דעל ידך יהא ויתקיים ברכה בבניי או איפכא לא צריכין אינון לך כמה דאמרין לצרעה וכו' אלא שוב אל בלק וכד תפתח פומך לא יהא ברשותך ולא בפומך תליא מלולא אלא וכה תדבר הרי כה דזמינא לברכא לון כה תמלל ברכה דבני דכד תפתח פומך היא תמלל מילין לאתקיימא על בניי דלא אשביק מילין לך:

ס״דבמדרש גדר מזה וגדר מזה, אין אתה יכול לשלוט בהן שבידיהם לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים ונראה לפרש דהנה בזוה"ק ח"א (ס"ה.) ת"ח האי קץ כל בשר כל רעותי' לאו הוא אלא בבשרא תדיר ובגין כך תקונא דבשרא תדיר לגבי' ועל דא איקרי קץ כל בשר וכד איהו שליט שליט על גופא ולא על נשמתא נשמתא סלקא לאתרה ובשרא אתיהב לאתר דא, וכבר אמרנו הטעם שיש לו שליטה בבשרא משום דבנין גופו של אדם אי אפשר אלא ע"י יצה"ר כדכתיב ובחטא יחמתני אמי, ובש"ס ע"ז אלמלא הם לא באנו לעולם, ובש"ס יומא בעי בעיתא בת יומא ולא משתכחי, וכבזוה"ק ח"א (קל"ז:) מפני מה עקרה היא מפני שיצה"ר אינו נמצא בכחו בעולם עיי"ש, ע"כ יש לו חלק בגוי', ובאמצעית החטא שניתנה לו שליטה על האדם אזל בתר דידי' ונאחז בגוף, אך יש להבין איך הגיהנם שולט בנפש, ויש לומר דזוה"ק לא ממעט אלא נשמה שאין בה שום השתוות לגוף אדרבה מתדמת בצד מה להבורא ית"ש כבש"ס ברכות מה הקב"ה רואה ואינו נראה וכו', ובמקובלים שהנשמה איננה נטבעת בהגוף אלא עומדת למעלה ומשלחת זהרורין להגוף, אבל הנפש נאחזת בגוף ובאמצעית הגוף יש לצד הרע אחיזה גם בנפש, וע"כ איתא בזוה"ק שאחר עיכול הבשר נשתכך הדין מהנפש, והנה בלעם שכוונתו להאחיז כחות הרעים בישראל ע"י כישופיו כמו שכבר דברנו מזה ע"כ היתה כוונתו להאחיז בהנפש באמצעית הגוף, ובאם לא הי' לו אחיזה בגוף לא הי' לו שום חשבון להאחיז בנפש, והנה כבר אמרנו דשתי מתנית טובות שזכו ישראל מהעליונים היינו תורה והלוחות, תורה ניתנה להשכל ומיישרת בראשונה את נפש השכלית, והלוחות שהם גוף אבנים והאותיות חקוקים עד שנראו משני עבריהם מקדשים ומיישרים את גוף ישראל, וזהו דברי המדרש מחמת שבידיהם לוחות כתובים משני עבריהם ע"כ בלתי אפשר להאחיז כחות רעות אפי' בגוף, ודו"ק:

ס״האת שבעת המזבחות ערכתי, ברש"י שבעה מזבחות אין כתיב כאן אלא שבעת המזבחות אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כולם אברהם בנה ארבעה ויצחק בנה אחד ויעקב בנה שתים אחד בשכם ואחד בבית אל, ויש להבין הלוא מצינו ביעקב בנסעו למצרים בבאר שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק ולמה לא קחשיב לי', ונראה דהנה ענין מספר שבעה המזבחות שבנו האבות בודאי לא במקרה היו ובודאי הוא הדבר, דהנה בימי אדה"ר עיקר שכינה בתחתונים היתה, וכשחטאו דור אחר דור חטא אחר חטא נסתלקה השכינה עד רקיע השביעי, וכנגדן עמדו ז' צדיקים מאאע"ה עד מרע"ה והורידו את השכינה לארץ, וע"כ בנו האבות שבעה מזבחות לדוגמא להוריד את השכינה מרקיע השביעי עד למטה לארץ, שאף שעדיין לא הי' זה לכלל העולם עד משרע"ה מ"מ האבות בעצמם השכינה מצוי' אצלם והי' סוד ה' עלי אהלם דוגמת בהמ"ק כמ"ש הרמב"ן, ונראה עוד לומר שענין המזבח וענין הקרבנות שונים המה זה מזה, שענין הקרבנות הוא ממטה למעלה להתקרב להשי"ת, וענין המזבח הוא ממעלה למטה לקבל הקרבנות, והיינו שנשלח משמים אש של מעלה רובץ כארי אוכל קרבנין, וע"כ לדוגמא להוריד השכינה כנ"ל נעשה המזבח שהמזבח בעצמו לבד הקרבנות הוא דוגמא לזה, וע"כ אין מספר להקרבנות שקרבו האבות כמו שיש מספר להמזבחות, והנה בלעם שרצה להתדמות להאבות להוריד ג"כ השכינה לארץ להיות נעבד משבעים אומות, בנה ג"כ לדוגמא שבעה מזבחות, וע"כ לא קחשיב יעקב בבאר שבע ששם לא נאמר מזבח כלל, והטעם י"ל שאז ירדו לגלות היפוך התגלות אלקית בארץ והשכינה ירדה עמו למצרים, והי' הענין האלקי בהתעלמות, ע"כ לא בנה אז מזבח:

ס״ושנת תרע"ו

ס״זאם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם, ובאבן עזרא אמר הגאון ז"ל אם יטען טוען ויאמר אחר שאמר ה' לא תלך עמהם איך אמר קום לך אתם וכו' יעו"ש, וכבר דברו בזה כל המפרשים, אומר אני באימה שמקום הניחו לי, ובמח"כ קושיא מעיקרא ליתא, דהנה כבר דייקנו מדברי חכז"ל הפרש הוראת מלת "את" ממלת "עם" דאת משמע טפל לזה שנדבר ממנו ועם משמע בשוה לו כאמרם ז"ל את בשרו הטפל לבשרו, ועמך עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקי' והוא אוכל פת קיבר, וכבר הביאנו עוד ראיות ברורות שכן הוא דעת חכז"ל, והנה בכאן נמי מלת עמהם מורה בשוה להם היינו שיהי' דעתו ורצונו כדעתם ורצונם, וזהו שהזהירו בראשונה לא תלך "עמהם" אבל באחרונה אמר לו קום לך "אתם" היינו בלתי שוה להם, אלא להגיד להם עתידות בלבד אבל לא להיות שוה עמהם בדעת ורצון, אבל הרשע הזה לא שמע לדברי אלקים וכתיב בו וילך "עם" שרי מואב, וזהו שפירש"י לבו כלבם שוה, ולפי דרכנו דייק לה מדכתיב "עם" ולא את שרי מואב, וע"ז כתיב ויחר אף אלקים כי הולך הוא וכמ"ש הספורנו עיי"ש:

ס״חולפי האמור יתיישב לי דקדוק בדברי רש"י ז"ל כשאמר לו המלאך לך עם האנשים פירש"י בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ע"כ, ולמה לא פירש כן לעיל כשאמר לו הקב"ה קום לך אתם, ובאמת שבמדרש איתא בפסוק אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם מיכן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך וכו', ולמה שינה רש"י מדברי המדרש, ולפי דברינו יש לומר שדעת רש"י שמדברי המלאך נלמד עוד יותר כי שם כתיב "אתם" ונוכל לומר שהכוונה היתה שיציית לילך "אתם" וזה אין רע כנ"ל, ע"כ שיכל את ידיו ופירש זה בדברי המלאך שכתיב "עם" האנשים, שמזה מוכרח לומר דבדרך שאדם רוצה לילך וכו', ועם זה רמז לו עוד שחלקו יהי' עמהם בשוה להם ליאבד מן העולם כברש"י, ודברי רש"י אלו נמי סיוע לדברינו בהוראת מלת עמהם כנ"ל:

ס״טומזה לימוד גדול לכל אדם כשבא לעסוק בדבר הרשות שיהי' בבחינת "את" ולא בבחי' "עם", והדברים מבוארים:

ע׳ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, ויש להבין מדוע לא נתפעל ולא נתרגש בלעם מפלא זו שדברה האתון, והשיב לה קשות ולא שם אל לבו להבין כי לא דבר הוא אלא מן השמים עכבוהו שלא ילך, או להראותו דעת כי הפה ברשותו ית"ש וכמו ששם פה להבלתי מדבר כן יסיר את שפת המדבר:

ע״אונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמלחמת עמלק הי' צריך להיות קודם מ"ת כי באם היתה קליפת עמלק שולטת לא היו מועילות כל הנפלאות של מ"ת ועל הכל הי' השקר של עמלק מכסה ולמצוא תירוץ על כולם, ע"כ נצרך להחליש את עמלק מקודם כדי שיהיו החושים שבאדם חפשים, עכ"ד, והנה בזוה"ק שאותיותיו של עמלק פתוכים בבלק ובבלעם שתים האחרונות של בלעם הם הראשונות של עמלק והם מלת עם, ומלת עם פירושו מלשון גחלים עוממות והוא לשון קירור וחושך, וזה הי' בעוכריו של בלעם שטח מראות עיניו ולא שם לבו להבין את אשר לפניו, וזה לימוד גדול לכל איש שבעוד קליפת עמלק שהיא קליפת השקר שולטת עליו אי אפשר להתרגש ולהתפעל מדבר קדושה כראוי, וידוע בפדר"א ששבת הוא היפוך עמלק, ע"כ שבת הוא זמן התעוררת ורגש הנפש לכל איש:

ע״בויעל פר ואיל במזבח, יש להבין מאחר שרצה לדמות עצמו לישראל וישראל מקריבין למוספין פרים ואילים וכבשים, למה לא הקריב נמי כבשים, ונראה דהנה ברש"י פ' נשא בשם ר' משה הדרשן פרים כנגד אברהם שנאמר ואל הבקר רץ אברהם, ואילים כנגד יצחק שנאמר ויקח את האיל, כבשים כנגד יעקב שנאמר והכשבים הפריד יעקב, והנה כתיב מן ארם ינחני בלק וגו' לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל, ובמדרש אילו לאומה אחרת ביקש שאקלל כגון בני אברהם ויצחק הייתי יכול אלא יעקב מלך שבירר לעצמו מנה ועמד אחד ואמר גנאי עלי' כלום יש לו חיים וכו', משמע שכל התנגדות רשעים הללו הי' ליעקב דווקא, והטעם מפני שמטתו שלימה ולא הי' בו שום פסולת ע"כ במדריגת יעקב לא הי' להם שום מציאות, ע"כ התנגדו אליו ביותר, וע"כ כשאמר בלעם מוטב להיות נעבד משבעים אומות ולא מאומה יחידה לא הי' ראוי שיקריב נמי כבשים מדתו של יעקב שלמדה זו אין להאומות שום דמיון והשואה, ואין ראוי שיביא עליהם קרבן אלא פר ואיל לבד, ואפשר שזה נמי ענין קרבן חבירי איוב שבסוף ספר איוב שבעה פרים ושבעה אילים:

ע״גועוד יש לומר עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם שהתמידין באין מכבשים ולא מפרים שהם מובחרים ממין בהמות, מפני שכבשים מורים הכנעה כאמרם ז"ל מה כבשים ראשו של זה בצד זנבו של זה, וזהו מעלת ישראל כי אתם המעט מכל העמים שאתם ממעטין עצמיכם, והאומות הם בהיפוך, נתת גדולה לנ"נ אמר אעלה על במתי עב, ע"כ אין לכבשים ענין בקרבן האומות:

ע״דאת שבעת המזבחות ערכתי, ויש להבין מה תועלת יש בריבוי המזבחות הלוא כל עצמו של מזבח הוא מקום קבול הקרבנות, וכל קרבנותיו שבעה פרים ושבעה אילים הי' יכול להקריבן על מזבח אחד, גם יש להבין מה שאמר אבותיהם של אלו בנו שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כולן, הלוא הם בנו בעתות מתחלפות ובמקומות מתחלפין, והי' צורך בכולם משא"כ זה שבנה בעת אחת ובמקום אחד:

ע״הונראה דהנה לפי מרחק הגשמיות מהרוחניות עוה"ז מעולם העליון צריכין לממוצע, ותיכף בעת בריאת העולם הי' אדה"ר צריך להיות ממוצע להמשיך את כל הנבראים אחר הש"י כאמרם ז"ל שאמר לכל בע"ח בואו ונשתחוה וגו', ובאשר נתקלקל הענין וכל הדורות היו מכעיסין ובאין נבחרה אומה ישראלית ותעודתה להמשיך את כל באי עולם לתחת כנפי השכינה, וכן יהי' לעתיד כמ"ש ואתם כהני ה' תקראו, ומדה זאת נוהגת בעולם שנה נפש, בעולם הם מקומות המקודשות א"י ירושלים ובהמ"ק שבאמצעותן יש לכל כדור הארץ אחיזה בעולם העליון, בשנה הם שבת וזמנים המקודשים שהם אמצעים להעלות גם את ימי החול, כאמרם ז"ל שבת הוא מעין עוה"ב ויו"ט הוא מעין ימות המשיח, והוא כמשפט ממוצע שיש לו מעין כאן וכאן, נפש הם ישראל כנ"ל, אך לפי"ז צריכין האומות להיות נכנעים לישראל וטפלים אליהם אז הי' בכח ישראל להעלותם, אך הרשעים הללו בלק ובלעם לא היו רוצים להיות נכנעים לישראל, ויובן עפי"מ דאיתא בזוה"ק שאותיות של עמלק פתוך בשמותיהן, והנה בתנדב"א שאליפז אמר לעמלק בנו תדע שעוה"ב אינו מתוקן אלא לישראל רצונך לזכות עמהם צא וחפור להם בארות והתקין להם דרך ביציאתן ממצרים, כיון שידע רשומו של דבר נעשה אויב ושונא ורודף, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעמלק לא הי' יכול לסבול להיות נכנע לישראל ושבאמצעות ישראל תבוא שלימותו, וכמו עמלק כן הי' ענין רשעים הללו שהי' פתוך בהן ענין עמלק לא היו יכולין לסבול להיות נכנעין לישראל ושלימותן תבוא באמצעות ישראל, וזה היתה טענת בלעם לא נאה לך להיות נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת, אך באמת זה אי אפשר כי האומות הם ענפין מתפרדין ואחד לא שריא אלא באחד, וישראל אף שהיו שבעים כמספר שבעים אומות כתיב בהו נפש מפני שכולם הם כנפש אחת ואנו אין לנו אלא כהן אחד ומזבח אחד, וע"כ אפי' לעתיד שהאומות ג"כ יהי' להם עלי' בצד מה נמי אי אפשר להם להאחז בעולם עליון אלא באמצעות ישראל:

ע״ווהנה כבר אמרנו שקרבנות הם התקשרות ממטה למעלה, קרבן הוא מלשון קירוב כשמו, ומזבח הוא הקירוב ממעלה למטה שהוא מקום השראת השכינה לקבל קרבנות התחתונים, והנה ישראל באשר הם כנפש אחת ע"כ השראת השכינה היא במקום אחד שאין כאן אלא קבלה אחת אבל אומות העולם באשר הם ענפין מתפרדין ע"כ לפי אשר חשב בלעם שיתקרבו גם האומות מצד עצמם בלי אמצעות ישראל היו צריכין ריבוי מזבחות לפי ריבוי הקבלות, ע"כ בנה שבעה מזבחות מתאים למספר שבעת ימי בראשית וכמספר שבע מצות שנצטוו בני נח כמ"ש מהר"ל, והוא מספר קטן של שבעים אומות, והכוונה לקיבול הפרטים כל פרט בפ"ע ולא באמצעות ישראל הכולל הכל:

ע״זולפי האמור יובן מה שאמר בלק ואגרשנו מן הארץ אינו מבקש אלא שלא יכנסו לארץ דהנה אמרנו לעיל דעולם שנה נפש בבחי' אחת שבכולן יש אמצעי שבאמצעותו נאחזין התחתונים בעליונים בעולם מקומות מקודשות, בשנה שבת ומועדים, בנפש ישראל, ועמלק בגסות רוחו לא הי' יכול לסבול לאמצעי, וע"כ מצינו נמי שעמלק התנגד לשלשתן דפרשת זכור את אשר עשה לך עמלק נסמך לפרשת והי' כי תבוא אל הארץ ובצרור המור איתא שסמוך ענין לו מפני שביאתן של ישראל לארץ היתה על כרחו של עמלק שהרשע הזה התנגד לביאתן של ישראל לארץ, וכן איתא בפדר"א שעמלק הוא היפוך שבת, א"כ עמלק התנגד לכל שלשת האמצעים שבעולם שבשנה ושבנפש, והכל טעם אחד שהי' מתנגד שהי' צריך החיצוניות לאמצעי, וע"ק בלק שבא בכחו של עמלק כנ"ל התנגד נמי לביאתן של ישראל לארץ:

ע״חראש הפסגה, ברש"י ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל שמשם מת משה כסבור ששם תחול עליהם הקללה, נראה שהוא כעין מה שאמרו ז"ל בהמן כיון שנפל הגורל באדר שמח שבשבעה באדר מת משה ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, ושם פרשנו שחשב שמיתת משה היא ירידת מזלו באשר המיתה היא הסוף והאחרית, ולא הבין שזה רק בדידהו דכתיב הנה אחרית גוים מדבר וצי', אבל בישראל סוף והאחרית שלהם הוא הקב"ה וכזוה"ק לאשתאבא בגופא דמלכא, מה גם משה שלא מת אלא עלה ומשמש במרום ואין המיתה ירידה לו ח"ו אלא עלי' ותוספת מעלה, והראי' שהרי בשבעה באדר נולד משה ואי אפשר שהמזל של זמן ישמש דבר והיפכו, וכמו כן יש לומר נמי בכאן היות דענין עמלק הי' מכשכש בו כנ"ל במאמרים הקודמים בשם הזוה"ק, וע"כ המן ובלק הלכו בשיטה אחת, ובאמת שמיתת משה כמו שהיתה אליו תוספת מעלה כן נמי לישראל שהיו דבוקים ועלו במעלותיו ונדבקו ישראל במקום ששורש משה נדבק ועודנה זורח שם הוא לשורש נשמת ישראל וכמו שאיתא בספה"ק בהא דאיתא כמה פעמים בש"ס משה שפיר קאמרת, והדברים עתיקים:

ע״טבמדרש הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט לא הניח הקב"ה פתחון פה לאומות העולם לומר אתה רחקתנו וכו' העמיד משה לישראל ובלעם לאומה"ע וכו', ויש לדקדק הלוא לישראל היו הרבה נביאים וכמ"ש ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים השכם ושלוח. ולאומה"ע לא העמיד אלא בלעם לבד, א"כ עדיין יש להם פתחון פה לומר אלו שלח לנו הרבה נביאים אם לא הועיל זה הי' מועיל זה, ובפשיטות יש לומר דהתינח בישראל דאף מי שלא הי' מועיל עכ"פ לא הזיק, וא"כ שליחת הנביאים היתה תמיד לטובה ולא לרעה ח"ו, אבל באומה"ע שנביא שלהם הוא בלעם הי' לרעה ולא לטובה שבלעם פרץ גדר הראשונים, א"כ הוא קרוב להפסד, ויש עוד לומר עפ"י דברי הזוה"ק שבלק ובלעם היו בהם אותיות עמלק והיינו כחו של עמלק, והנה כבר הגדנו למה נחרץ משפט חרוץ כ"כ על עמלק עד שנשבע הקב"ה בכסאו שאין מקבלין גרים מעמלק, והגדנו היות היו בו בעמלק ניצוצות קדושות מיצחק אבינו ע"ה ע"י אביו אליפז אבל עמלק בבחירתו הרע הי' מהפך הקדושה לחיצוניות, וכלשון תנדב"א כיון שידע רשומו של דבר וכו' וכבר הזכרתיו ע"כ ענשו כ"כ גדול יותר מכל האומות שעשו עמנו רעות רבות וצרות יותר ממנו, ובשביל זה נמי אין מקבלין גרים ממנו, כי גר הוא התהפכות גוף טמא לטהור, ועמלק שהפך טהרה לטומאה הוא היפוך מדת הגרים ע"כ ענשו שלא יתקבלו גרים ממנו, ויש לומר דאותו ענין עצמו שהי' בעמלק בראשונה הי' בבלק ובלעם באחרונה, אף שהי' בבלעם ניצוץ קדוש וזכה לרוה"ק, מ"מ הוא בבחירתו הרע הפכו לרע, כי בכחו הגדול שהי' בו מחמת שהי' בו ניצוץ קדוש בא לקלל את ישראל מצד שנאתו העצמיית שהי' שונאם יותר מבלק, ע"כ הי' ענשו חרוץ כמבואר בזוה"ק דאפי' גרמין דהיו בו נעשה מהם נחשים ועקרבים, ומאחר שקילקל את הקדושה שהיתה בו, זה תירוץ מספיק שלא העמיד מהם ריבוי נביאים מפני חשש קלקול הקדושה:

פ׳במדרש גדר מזה וגדר מזה, אין אתה יכול לשלוט בהם שבידיהם לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, ע"כ:

פ״אויש להבין מה ענין זה לזה, ומה תוספת מעלה יש במה שכתובים משני עבריהם מאם היו כתובים רק מעבר אחד לענין זה שלא יהי' ביכולת בלעם לשלוט בהם, ונראה דהנה ברש"י ומספר את רובע ישראל שהקב"ה יושב ומונה רביעיותיהן של ישראל מתי תבוא טפה שנולד הצדיק ממנה אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם, ופרשנו שכל ענין בלק ובלעם שהיו רוצים להפריד הגשמיות שלא יהא בו שום קדושה, וישראל יטלו חלקם ברוחניות לבד אף לישב תחת ענני כבוד במדבר וליזון מרוחניות המן והבאר או בעולם הנשמות לבד ולא יהי' להם חלק בגשמיות, אך כוונה האלקית היא שישראל יעשו את כל הגשמיות בקדושה, ויהפכו את הכל לקדושה, וע"כ כשראה שהקב"ה יושב ומונה רביעיותיהן של ישראל הבין מזה שישראל עושין ג"כ מתכלית החומריות קודש עד שהש"י יושב ומסתכל בו, ע"כ כלו עיניו לייחל להשיג עוד את חפצו, וכמו שכלו עיניו מלייחל נסמית נמי עיניו בפועל:

פ״בונראה שמעלה זאת בישראל שביכולתם להפוך גם החומריות לרוחניות וטומאה לטהרה הכל הוא בכח התורה, מחמת שמציאות כל נברא הוא בתורה, וזה הוא הרמז שבלוחות שמזה ומזה הם כתובים, שלוחות האבן דומים לגוף וחומר האדם, והכתב שנחקק בהם הם דברי תורה שנחקקין בלב ישראל כמ"ש נתתי תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה, ונעשים הוא והם דבר אחד כמו כתב הנחקק על הלוחות, ולא כמו כתב בדיו שהדיו עם הקלף אינם נעשים דבר אחד אלא הרכבה שכיניות, אלא נעשים לגמרי אחד, וע"כ נשתנה טבעם וחומריותם לעשות הכל בסדר קדושה והבדלה לעשות מהכל רוחניות, וע"כ אי אפשר לבלעם לשלוט בהם להפריד כנ"ל כי נעשה דבר אחד:

פ״גולפי"ז מובן שמה שהלוחות כתובים משני עבריהם היינו שהאותיות נחקקים בתוך תוכיות האבן, זה עצמו מסלק שליטת בלעם, ואם היו כתובים רק מעבר אחד והי' מורה על בלתי חקיקה בתוך תוכיות האדם ולא הי' נעשה האדם ודברי תורה דבר אחד הי' מקום לשליטת בלעם להפריד כנ"ל, וזה שרמז לו גדר מזה וגדר מזה:

פ״דונראה לתת סמך וטעם למנהגנו לקרות את החתן לתורה בשבת שקודם החתונה היינו לרמוז לו שיתקשר בתורה ובכח זה יעשה מכל הדברים הגשמיים קדושה וטהרה וד"ל:

פ״השנת תרע"ז

פ״ווירא בלק בן צפור את כל אשר עשה "ישראל" לאמורי ויגר מואב מפני "העם" מאד כי רב הוא וגו' עתה ילחכו "הקהל" את כל סביבותינו, יש להתבונן בשינוי השמות ישראל, העם, הקהל, וכבר דברנו מזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו, דהנה בש"ס נדה דסיחון ועוג תרי אחי הוי, וכבר אמרנו שהני תרי אחי בטומאה הם לעומת משה ואהרן תרי אחי בקדושה, כי את זלע"ז עשה האלקים, וכן מצאתי במג"ע דסיחון מול ערפו של אהרן ועוג מול ערפו של משה, והפירוש דהנה במרע"ה כתיב אשר ידעו ה' פנים אל פנים, וכן כתיב אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם, וידוע שנראה אותיות אהרן, והיינו דענני כבוד בזכות אהרן, ושני אחים הקדושים האלו המשיכו בישראל מדת הפנים, היינו להיות נוכח ה' דרכם בתורה ועבודה בהתלהבות ורגש הנפש, ולא בבחי' אחוריים כמאן דשדי בתר כתפוי, וכעושה לפטור א"ע מחובו, אלא בתכלית הרצון והשתוקקות, מרע"ה בתורה, ואהרן בעבודה, וסיחון ועוג היו לעומתם בטומאה, וכענין שכתוב כי פנו אלי עורף ולא פנים, והם כחות חיצוניות המחשיכים את השכל מלהאיר ומטמטמים את הלב מלקבל, ואפי' הבא לעסוק בתורה ועבודה יהי' בבחי' עורף, סיחון בענין עבודה מול ערפו של אהרן, ועוג בענין התורה מול ערפו של משה, וע"כ כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, חשב סיחון שהוא מול ערפו של אהרן להתגבר, ולפי דברי הש"ס דעמלק הי', מ"מ כששינה כסות ולשון ובא בתואר סיחון היינו שהתלבש בכחו של סיחון, אך באשר כולם חזרו בזכות משה ע"כ התגבר משה והכניס בישראל חיות חדש, וזהו וידר ישראל נדר, וענין נדר איתא בספה"ק נוטריקון נ' דר, היינו אחיזה בשער החמשים, וזהו שבמדרש וידר ישראל ישראל סבא שהוא מקור החיים והבן, ויש עוד לומר כי בזוה"ק ישראל שיר אל, שיר משמאלא אל מימינא, והוא גרם בישראל קיבוץ כל הכחות יחד, והוא בחי' הפנים כמובן:

פ״זולפי דברינו יתפרשו לנו דברי רש"י בפ' חקת בפסוק ולא נתן סיחון, לפי שכל מלכי כנען היו מעלים לו מס שהי' שומרם שלא יעברו עליהם גייסות כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך אמר להם כל עצמי איני יושב אלא לשמרם מפניכם ואתם אומרים כך עכ"ל, והנה מה שאמר שהי' שומרם שלא יעברו עליהם גייסות, אין הפירוש גייסות דעלמא, שהרי מלכי כנען היו מופלגים בגבורתם, וכמו שאמרו המרגלים אפם כי עז העם וגו' וכמו שאמר מרע"ה בפ' עקב אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתייצב לפני בני ענק, וגם הערים היו בצורות בשמים, והיתכן שהיו עוד צריכין לשמירה מפני גייסות דעלמא שאינן מופלגים בגבורתם כמותם, ובוודאי שפירושו גייסות דישראל שנפל פחדם עליהם כמ"ש נמוגו כל יושבי כנען, וכמו שנראה מסיום המאמר אלא לשמרם "מפניכם", והיינו שמירה רוחניות, כי ידוע שז' מלכי כנען רומזים לז' מדות הרעות, ולכבוש ז' מלכי כנען הי' נצרך לשרש מקודם את ז' מדות הרעות ולהפכם לטוב, ובזה היו מכניעים את שריהם מלמעלה ויפקוד ה' על צבא המרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה בגשמיות, אך להפוך את המדות לטוב אי אפשר אלא בחיות ורגש הנפש חזק מאד, שמבלעדי זה אי אפשר שיפעול על המדות להפכם לטוב, דוגמא לדבר אבר מת אינו מוליד, וזהו שסיחון ועוג הי' שומרם, היינו בכח הטומאה שבהם, להיות בבחי' אחוריים כמ"ש כי פנו אני עורף ולא פנים וכמאן דשדי בתר כתפוי כנ"ל, הן בתורה והן בעבודה, אך מרע"ה שהי' בבחי' פנים כמ"ש אשר ידעו ה' פנים אל פנים, הכניס מדה זו בישראל כנ"ל הן בתורה והן בעבודה, וע"כ כבש את סיחון ואת עוג שהיו שניהם יחד לעומתו בטומאה, וזהו וירא בלק בן צפור את אשר עשה "ישראל" לאמורי, היינו בכח שם ישראל ישראל סבא שהוא מקור החיים וכנ"ל, בכח זה דחו את סיחון ועוג שהם בחי' העורף, וכדאיתא בזוה"ק וירא בלק ולא כתיב וישמע דחמא במשקופי דחכמתא, ולפי דרכינו ראה הכח שם ישראל שהוא העשה לאמורי, וע"כ כתיב נמי אשר עשה ולא אשר עשו, אך המון מואב לא השכילו זה, וחשבם לעם פשוט אלא שנצחו מחמת כי רב הוא, או כפירוש הזוה"ק בגין רב עילאה דאזיל בהו, וזהו ויגר מואב מפני "העם" כי רב הוא:

פ״חוהנה כל זה הי' בעוד מרע"ה קיים, שהוא בבחי' הפנים כמ"ש אשר ידעו ה' פא"פ, וזולתו לא הי' בכחו לנצח את שני מלכי האמורי אלו, ובאשר שכבר יצאה הגזירה שלא יכנס משה לארץ איננו רחוק לומר שבלק וזקני מדין להם דבר יגונב שלא יכנס משה לארץ, אבל מ"מ זה עוד לא הרגיעה את רוחם, כי כבר נעשו ישראל קהל אחד, היינו שלעומת שכל אחד מישראל מאסף כל כחות נפשו כאחד בעבודת השי"ת, הן כחות השכליים בתורה והן כחות הנפשיים בעבודה והם לאחדים בידם, לעומתם נתאחדים כל עדת ישראל גם בכלל, כי בעוד אין הפרטים בעצמם מתאחדים בכל כחות נפשם, אי אפשר שהכלל יתאחדו להיות כאיש אחד בלב אחד, כי אין בכלל אלא מה שבפרט, וע"כ זולת בסיני היו כל החניות במחלוקת, אלא ע"י שהפרטים הם מתאחדים בכחות השכל וכחות הנפש לאביהן שבשמים, וזהו שאמרו אז נעשה ונשמע שמורה על ענין זה כמו שהגדנו במק"א, לעומת זה מתאחד גם כלל ישראל עליא ואיתכלייא והם כאיש אחד חברים, וזה הי' פרי מרע"ה שנטע שורש זה בישראל להיות בבחי' פנים כנ"ל, ובזה היישירם לכנוס לארץ שיהא הארץ מאחדם, כאמרם ז"ל לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, ובכח בחי' הפנים זה שבהם הם קהל אחד, ושוב אין דבר עומד בפניהם למנעם מלהפוך את שבע מדות הרעות לטוב ולכבוש את שבע מלכי כנען כנ"ל, וזהו עתה ילחכו "הקהל" את כל סביבותינו, ומעתה מבואר ענין שינוי השמות, ישראל, עם, קהל:

פ״טוהנה עצו עצה לחבר עמהם את בלעם, דבזוה"ק דבלק בקסם בעובדא דידין ובלעם בעינוי ובמלולא, ובהתחברם יחד יהי' להם כח גדול מעין סיחון ועוג, ובאשר בהכניסתם לארץ לא יהי' משה עמהם, חשבו שאז יהי' כחם בכישופם להכניס בהם כחות רעות למנוע את ישראל להיות בבחי' פנים כנ"ל, ואף שידעו שבעוד משה עמהם לא יהי' ביכולתם לעמוד נגדו, מ"מ חשבו שבאם לא יועיל עכשיו יועיל לאחר פטירתו של משה, וכן משמע במדרש בפסוק ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו א"ל בלק הואיל ואינך יכול ליגע בהן מפני משה משמשן ראה זה שעומד אחריו מה יהי', א"ל אף הוא קשה כמותו ותרועת מלך בו תוקע ומריע ומפיל חומה, ע"כ, וש"מ שכוונת הרשעים האלו שהקללה תועיל על לאחר זמן אחר פטירתו של משה, למנוע מהם להיות בבחי' פנים, ואז שוב לא יהי' בכח ישראל לכבוש את ז' אומות כנ"ל, וזהו ואגרשנו מן הארץ, ובמדרש שלא הי' מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ:

צ׳ולפי דרכינו זה יתפרשו לנו דברי המדרש בפסוק ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה אין אתה יכול לשלוט בהם שבידיהם לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים ע"כ, ואינו מובן מה שייכות ענין הלוחות שמזה ומזה הם כתובים לענין שלא יכול לשלוט בהם, אך לפי דרכינו יש לפרש דהנה פירוש כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים פירשו המפורשים וכן הוא בזוה"ק שהי' הדיבור נחקק בהלוח מעבר אל עבר, ואף שלפי השערת הדעת הי' צריך להיות נראים האותיות מעבר השני מהופכים, מ"מ נעשה בו נס והי' נקרא מעבר השני כמו בעבר זה, ויש להבין נס זה למה הי' בא, ונסים אין נעשים למגן אלא לצורך, וי"ל שהתועלת בזה שיהי' הכל בבחי' פנים ולא בבחי' אחוריים, ונעשים דוגמא ללבות ישראל שיהיו עומדים תמיד בבחי' פנים ונוכח ה' דרכם, ובאמת שזה עצמו הי' שמירה מעולה מהחיצונים שאין להם אחיזה אלא בבחי' אחוריים כנודע במקובלים, הגם שהוא ס"ת ואין לנו עסק בנסתרות, מ"מ יש לפרש עפ"י פשוט דכל התהוות החיצונים הוא מחמת ההסתר והצמצום כי באמת אין עוד מלבדו, אלא שמחמת ההסתר וההעלם יכולים להיות מדמים עצמם ליש ונפרד, אך כשמאיר בחי' הפנים וכענין שכתוב ישא ה' פניו אליך וגו' ממילא נסתלק כח החיצונים, וע"כ בלעם שרצה להכניס בהם כחות רעות למנוע את ישראל מלהיות בבחי' פנים, נאמר לו שאינו יכול, שהרי יש בידיהם לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, שזה מועיל ללבות ישראל שיהיו בבחי' פנים ולא בבחי' אחוריים, וע"כ אף כשיפטור משה נמי הלוחות מועילים להם לענין זה, וממילא זהו שמירה בפני כחות חיצונים, וישארו תמיד בבחי' פנים, וכמו שהעיד עליהם בנביאתו בפסוק הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא וברש"י כשהם עומדים משנתן שחרית הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות ללבוש ציצית ולקרוא את שמע ולהניח תפילין, על היפוך אמרם ז"ל ואותי השלכת אחר גיוך לאחר שאכל ושתה ונתגאה יקבל עליו עול מלכות שמים, וישראל הם בהיפוך מזה אלא כשהם עומדין משנתן שחרית הם מתגברין לחטוף את המצוות ולשון לחטוף הוא בזריזות והוא בחי' פנים כנ"ל:

צ״אויצא לנו מזה לימוד גדול לכל איש, היות ידוע שכמה וכמה מזיקים רודפים אחר האיש לבלבלו ולהממו, ובמדרש אין לך בית רובע בחללו של עולם שאין בו כמה אלפים מזיקין, אך במה שאדם מתעורר בתורה ומצוות בהתלהבות וברגש הנפש, ויהי' לבו מגעגע אחריהם שיבוא לידו, וכלשון הכוזרי שיהי' הזמן ההוא [בעסקו בתורה ובמצוות] לב הזמן ופריו, והוא בחי' פנים כנ"ל, זהו שמירה מועילה בפני כחות החיצונים, ויותר מהמה מובן אשר שבת שהוא אהבה ורצון צריך להיות הזמן מוקדש לשמים כי הוא באמת לב הזמן ופריו, וכשהגיע יום השבת צריך האדם לראות א"ע כאילו עומד משנתו שחרית ויתעורר לחטוף את המצוות, וזהו שמירה מועילה לששת ימי המעשה הבאים, וכמו חטיפת המצוות שחרית שמועילה ושומרת לכל היום כולו, כן שבת לששת ימי המעשה הבאים, כי שבת יש בו שתי בחי' יום שביעי לימי חול העברו וראשון לימים הבאים, וכבר דברנו מזה:

צ״בועתה שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי, וברש"י כאן נתנבא שעתיד להוסיף להם ברכות על ידו, אם כי הדברים נראים רחוקים מפשט הכתוב, מ"מ כך מוכרח מלשון הכתוב, כי לשון יוסף איננו נופל על דבר מחודש לגמרי אלא הוספה על מה שהי' מכבר, והנה בפעם הראשונה כתיב ויבא אלקים אל בלעם, ואם הי' בא לומר הוספה על פעם הראשונה היל"ל מה יוסף אלקים, ומדקאמר מה יוסף ה' לדבר, בהכרח שנזרקה נבואה מפיו שהשי"ת יוסף על מה שדיבר כבר, היינו שה' דיבר טוב על ישראל וברכתו עליהם מכבר ועתה יוסף ה' לעשות ככה לדבר עמי אודותם אך טוב וברכות לישראל:

צ״גויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו, וברש"י אמר הקב"ה כבר קדמך אברהם אביהם שנאמר וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, ויש להבין דאם הי' חבישת שניהם בסוג אחד לעשות רצון קונם הי' צודק הלשון כבר קדמך אברהם, היינו שקדם וזכה, אבל מאחר ששניהם אינן בסוג אחד זה לעשות רצון קונו, וזה לעשות נגד רצונו כמ"ש וילך עם שרי מואב שפירש"י לבו כלבם שוה, איך שייך לומר כבר קדמך:

צ״דונראה לפרש עפ"י דברי המדרש שטען בלעם מוטב שיהי' הקב"ה נעבד מכל שבעים אומות ולא מאומה יחידה לבד, ובאמת שלעתיד כתיב אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', וזה תכלית המקוה שימלא כבוד ה' את כל הארץ וישמח ה' במעשיו, וכמו שאנו אומרים ע"כ נקוה לך וכו' וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ, והנה בלעם אחר שראה שלא הורשה לקלל והבין אהבת ה' לעמו ישראל בא במחתרת, והיינו שטען מוטב שיהי' הקב"ה נעבד מכל שבעים אומות, ולכאורה אין בזה דבר רע ואדרבה, אך זה הי' צודק באם היתה כוונתו לצורך גבוה, אבל הרשע זה לא היתה כוונתו אלא שעי"ז חשב שתתקרר מעט אהבת ה' לעמו ישראל אחר שיהיו לו אוהבים אחרים ושוב תהי' ביכולתו לקלל את ישראל, ומ"מ לא הי' טפש כ"כ לחשוב שהשי"ת לא יבין כוונתו הנעלמת וכמתעתע יהי' בעיני ה', ובהכרח שבשעת אמרו דברים האלו הפשיט א"ע מכל מחשבה צדדית וחשב רק לקרב את כל האומות ומחשבה רעה שהיתה לו בזה היתה כ"כ נעלמת עד שלא הי' מכיר בה אלא השי"ת לבדו היודע תעלומות לב ואפי' מלאך לא ידע מזה, ואפשר שאפי' בלעם בעצמו לא הי' ידע בה, הגם שלאו כל אדם יכול להפשיט עצמו כ"כ, הרשע הזה הי' לו כחות עצומים, ובפרדר"א שבמלחמת מדין בשעה שפרח עם מלכי מדין באויר ע"י כישוף קידש את שתי ידיו כשתי לוחות, וע"כ איננו רחוק שהי' ביכולתו להפשיט עצמו ממחשבתו הרעה לשעתו, וע"כ הי' נראה כאלו השכים בבוקר בזריזות לעשות מצוה רבה, אך השי"ת היודע תעלומות לב, א"ל רשע כבר קדמך אברהם, היינו קדימת מעלה ששם הי' מחשבה טהורה נקי' לעשות רצון קונו, אבל מצוות רשע זה מתוכה סרוח, וזה לימוד לאדם לפרוש לעצמו עתים מיוחדים להתבונן היטב אפי' במעש"ט שלו אף שלפי שטחיות הענין נראין נקיים ובמחשבה טהורה צלולה, מ"מ אולי בתוכו נצפון גם כוונה צדדית שבהשקפה ראשונה גם בעצמו אינו מכיר בה, וזה דבר המסור ללב נבון משכיל דורש את ה':

צ״הותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו, ברש"י אמר רשע זה הניח כלי אומנתו שכלי זיין של אוה"ע בחרב והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם אף אני אתפוס את שלו ואבוא עליו באומנותו וכן הי' סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, ויש להבין מה נ"מ באיזה מיתה יומת, וא"ת שאחת מהם קלה ואחת חמורה, יקשה ממנ"פ אם חרב חמור הרי הוא רצה להזיק את ישראל בקלה למה יהי' נידון בחמורה, ואם פיו חמור וחרב קלה הימנה א"כ אתגורי איתגר:

צ״וונראה דהנה מלחמת ישראל בפיהם היינו שבתפלה שבפיהם מושכים את חלקי הקדושה שהיו מפוזרות בין האויבים שזה היתה כל חייתם והוא מלחמה פנימיות ואז החיצוניות ממילא נופלים פגרים מתים, והאומות מלחמתם בחרב, היינו בחיצונית, שהחרב פועל בהגוף, ובחורבן הגוף שהוא החיצונית ממילא נסתלק הפנימית, בקיצור הדברים, כשישראל נוצחים שולטים בהנפש, ואוה"ע כאשר ח"ו נוצחים הם שולטים בהגוף, והנה בלעם מחשבתו הרעה היתה להכניס בישראל בפנימיותם כחות רעות ע"י כישוף, שבשביל זה תסתלק קדושה פנימית כאשר לא תוכל לסבול כדאיתא בזוה"ק, ובליקוטי תורה מהאריז"ל בענין מיתה שמחמת שבאין כחות הטומאה באדם, אז הנשמה אינה יכולה לסבול ומסתלקת, וע"ז הי' עונשו שלא לבד סילוק החיות הפנימי שהגוף נעשה אפס ואין מדבר וצי', אלא שנעשה גופו מקור משחת כבזוה"ק שנעשה מבשרו ומעצמותיו נחשים מזוהמים משונים, ומיתתו היתה בחרב שהי' חקוק בו צורת נחש כבזוה"ק, וזה פעל על גופו כנ"ל:

צ״זברש"י מה ראה המלאך לעמוד בשלשה מקומות סימני אבות הראהו, זה שלש רגלים רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים עכ"ל, ונראה ששניהם דבר אחד עפ"י מה דאיתא במדרש ששלש רגלים הם בזכות ג' אבות, וידועין עוד דברי מהר"ל דהא דעל שלשה דברים העולם עומד תורה ועבודה וגמ"ח שהם לעומת ג' אבות, וי"ל דהיינו הך דשלש רגלים, שבועות הוא תורה, פסח הוא עבודה כמ"ש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, ונראה עוד עפ"י דברי הש"ס קידושין כ"ב: דעבודת עבד לרבו היא כשזה נהנה וזה מצטער אבל לא כשזה וזה נהנה, וכן י"ל נמי בעבודת השי"ת ששם עבודה במוחלט איננה נקראת רק כשאינו יודע טעמו של דבר, ובעיניו נראה להיפוך, דאם יודע טעמו של דבר הרי יודע שא"א להיות באופן אחר, וכ"ש כשטועם טעם מתיקת טעמי המצוות הרי זה נהנה וזה נהנה, ושוב א"א שיקרא עבודת עבד, אלא כשגוף הדבר זר בעיניו ומ"מ הוא עושה בהתלהבות יתירה ובאהבה וחשק נמרץ מחמת שזהו מצוות השי"ת, זהו נקרא עבודה בהחלט, וזה הי' ענין ישראל ביצי"מ שהיתה היציאה למדבר שממה בלי מזון מחי' זר בעיניהם מאד ואעפי"כ רצו אחר הקב"ה באהבה, וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלילותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וגם גוף קרבן פסח לכתחילה הי' דבר זר, כי עדיין היו משועבדים תחת יד מצרים, והן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, ומה יענו עוד כשיאמרו המצרים לכו זבחו לאלקיכם בארץ, ואעפי"כ לא הרהרו אחר מצוות ה' וילכו ויעשו וגו' זהו עבודת עבד, וע"כ פסח הוא עבודה, סוכות הוא גמ"ח והיינו כאמרם ז"ל יעשו כולם אגודה א' ויבואו אלו ויכפרו על אלו, והיינו דכל אחד מוסר את כל זכיותיו לציבור ובשביל זה מכפרים אלו על אלו, ומובן שזה ענין יותר גדול כמה וכמה מגמ"ח בגופו ובממונו, ובפשיטות נמי שאז הוא זמן מתנת עניים, ע"כ יו"ט של סוכות הוא גמ"ח וכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת, ובכלל זה הם מדותיו של אאע"ה עין טובה, ורוח נמוכה ונפש שפילה, עין טובה היא יסוד מדת גמ"ח שמאחר שמביט על חבירו בעין טובה הוא מתמלא חמלה על חבירו ומתרצה להושיעו במה שיכול, רוח נמוכה היא יסוד התורה כאמרם ז"ל למה נמשלה תורה למים לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך כן ד"ת מניחין מי שרוחו גבוה וכו', נפש שפלה היא יסוד עבודה, כי פירוש נפש שפלה שאיננה להוטה אחר התאוה כמו שפירשו המפרשים ז"ל, ואיש כזה הוא מטה שכמו לסבול כמובן:

צ״חוהנה היפוך מזה הם ג' מדות רעות של בלעם הרשע, עין רעה, ורוח גבוה, ונפש רחבה, עין רעה בשל אחרים היא היפוך לגמרי מגמ"ח שגומל מטובו לאחרים, רוח גבוה הוא היפוך מתורה שאינה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה עליו, נפש רחבה שפירושו בעל תאוה היא היפוך מעבודה, שבעל תאוה אינו יכול לסבול ולשאת עליו עול עבודה:

צ״טוזהו שנרמז לבלעם שיבין וישכיל ויערוך א"ע נגד מי הוא עומד, נגד בני שלשה אבות שהורישו לבניהם חגיגת שלש רגלים, שענינם תכלית הטובה שכל העולם עומד עליהם, והוא מדותיו לגמרי להיפוך, א"כ הוא העדר העולם, ולמה זה הבל ייגע לעמוד תכלית ההעדר נגד תכלית המציאות, והיא לא תצלח:

ק׳שנת תרע"ט

100

ק״אעתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, יש להתבונן בלשון "הקהל" ולמה לא הספיק לומר העם או ישראל כבפסוקים הקודמים, וכבר דברנו בזה ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:

101

ק״בונראה דהנה קליפת מואב היא גסות הרוח כאשר כבר הביאנו לשונות הנביאים ישעי' ירמי' המורים כן, ובליקוטי תורה מהאריז"ל פ' וירא שמואב שורשו בחכמה, כי אב הוא חכמה, והנה חכמה דקדושה היא היפוך מגסות הרוח כדאיתא בספה"ק נוטריקון חכמה כח מה, שכל שחכמתו מרובה יודע ביותר שעדיין לא עשה כלום, ונחשב לו שעדיין ניער וריק מכל חכמה, וזהו מדת ישראל שהם ממעטין א"ע, ומובן אשר לעומתם חכמה דקליפה היא להיפוך שמתגאה ומחשב עצמו כי הוא למעלה מהכל ואין דוגמתו, וזה עצמו גורם פירוד לבבות באשר כל אחד רואה א"ע שמעלתו גדולה מזולתו, וחבירו עומד לשטן על דרכי כבודו, וע"כ ישראל שהם ממעטין א"ע הם מתאחדים ביותר, וכבמדרש למה נמשלו ישראל לשה מה שה ראשו של זה בצד זנבו של זה וכו' וע"כ אחר שראה בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי, וברש"י סיחון ועוג, דבש"ס נדה (ס"א.) שהיו שני אחים, ואעפי"כ לא שלח סיחון אחר עוג לבוא ולעזור לו, מפני גסות הרוח שהי' בו, ובטח בגבורתו, והם ענפין מתפרדין, וחשב בלק שזה הי' בעוכרם שנפלו ביד ישראל שהם גוי אחד בארץ, וע"כ נתיירא מאד, שהרי זהו קליפת מואב גסות הרוח וענפין מתפרדין כנ"ל, ובודאי לא יהי' להם מקום עמידה נגד ישראל, וע"כ אמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו "הקהל" את כל סביבותינו, כלומר בכח הקהלה והתאחדות שבהם:

102

ק״גולפמ"ש יתבארו לנו דברי הזוה"ק (קפ"ה.) דהאי כל אשר עשה ישראל לאמורי, הכוונה על סיחון לבדו, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק כך מקמיצת הלמד של לאמורי דמשמע היחידי, ודעת רש"י וא"ע דקאי על שניהם, ובפשיטות אמרתי דפליגי, ודעת הזוה"ק כדעת הי"א שבמדרש שלהי חקת שמלחמת סיחון עשו באלול ועשו את החג בתשרי ומלחמת עוג במרחשוון, וס"ל עוד דהא דבש"ס שלא כעס השי"ת באותן הימים הוא שהי' עשי"ת, וע"כ בלק לא ראה אז מפלתו של עוג עדיין אלא מפלתו של סיחון, ורש"י וא"ע ס"ל כדעת הת"ק לא כדעת הי"א, ע"כ פירשו לאמורי על שניהם, ואך לפי דרכנו הנ"ל י"ל דטעמו דזוה"ק לאו מש"ה הוא, אלא דממפלת עוג שכבר לא הי' סיחון בעולם לא דייק בלק כ"כ לטכס עצה כמו ממפלת סיחון שלא שלח אחר עוג לעזור לו, ומשום שהם ענפין מתפרדין, וחשב שבאם היו מתאחדין לא נפלו ביד ישראל, ע"כ כל העצה להתאחד עם מדין, אף שמעולם שונאים זה את זה, משום מפלת סיחון היתה, לתקן מה שקילקל סיחון:

103

ק״דולפי דרכנו יש לפרש נמי העצה לקרוא את בלעם, דהנה כתיב כי יד על כס יק מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ואמרו ז"ל אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, וכבר פרשנו היות כל סדר העולם מרישא דכל דרגין עד סופא דכל דרגין בבחי' משפיע ומקבל, וכן הוא גם באדם הפרטי השכל הוא משפיע ומאיר ללב והלב הוא מקבל, ועמלק הוא כח רע המפריד בין המשפיע להמקבל, וכן בהאדם עצמו בין השכל להלב, והוא הנקרא קוצץ בן קוצץ, והנה פירוד זה יש בשני אופנים, או בסתימת כלי המשפיע ודוגמתו באדם להחשיך את השכל שלא יאיר וישכיל את הלב, ויש בסתומת כלי המקבל, ודוגמתו באדם שהלב יהי' להוט אחר תאוות רעות ואינו מקבל הארת השכל, וכחו של עמלק הוא בסתימת שניהם יחד, וזה נרמז באותיותיו עם - לק, עם הוא לשון חשכות כמו גחלים עוממות והוא חשכת השכל, לק הוא לשון הלהוט אחר תאוות נפשו מלשון כאשר ילוק הכלב, כי מענין הכלב שהוא להוט למלאות תאוות נפשו וכלשון הש"ס נדרים, לאו כלבא אנא דאתהני מינך ולא מתהנית מנאי, וכמ"ש ישעי' נ"ו י"א והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, וברד"ק נפשם המתאוה היא עזה וחזקה ולא תשבע כן אלה הצופים [שמדבר בהם הכתוב] כל עסקם במאכל ובמשתה ואינם שבעים כי הם רודפים אחר התאוה ומי שעושה כן לא ישבע לעולם עכ"ל, אם כן באותיות של עמלק נרמז מהותו וכחו, כי הוא המפריד והמסתים מכל צד, כי הסתום מצד אחד יכול להיות עדיין תרופה בהתגברות צד השני, למשל אם השכל סתום ואינו מאיר והלב עדיין בוער באש התלהבות הוא מעורר את השכל להאיר, וכן נמי אם השכל בהיר הוא דופק על מיתרי הלב, אך כשהסתימה מכל צד מאין יבוא עזרו, וע"כ הי' מלחמת עמלק קשה לישראל, מכל המלחמות שבעולם, ומש"ה נמי עונשו מחי' כפולה כמ"ש כי מחה אמתה, ובמכילתא מחה בעוה"ז אמחה לעוה"ב:

104

ק״הוהנה לעיל הגדנו כי עיקר פחד מואב הי' משום התאחדות ישראל וכח הקהילה שבהם, לעומת שמואב הוא בהיפוך מזה שגסות רוחם גורם להם פירוד בין זל"ז ביותר, נוסף על מה שהם ענפין מתפרדין בטבע, ע"כ היתה עצתם להתאחד עם מדין אף שהם שונאים זל"ז מעולם, אך עדיין אין להם תקוה לעמוד נגד ישראל שהם גוי אחד בארץ, והתאחדות ענפין מתפרדין לשעתם, אין לו מקום להחשב התאחדות נגד התאחדות אמת, ע"כ התחכמו להטיל נמי פירוד בין ישראל עצמם, והיינו דהנה בזוה"ק דבלעם יש בו שתי אותיות ראשונות של עמלק, ובלק שתי אותיות אחרונות, ושניהן יחד יש בהן כל כח רע של עמלק שענינו לעשות פירוד מכל צד, בלעם יהי' המפריד את העליונים מהתחתונים, ודוגמתו באדם להחשיך את השכל, ובלק יהי' המפריד את התחתונים מן העליונים ודוגמתו למשוך את הלב לתשוקות חומריות היפוך תשוקת קדושה, וזה שבמדרש בשם בלק שבא ללוק דמם של ישראל ככלב, וכנ"ל מענין כלב, וזהו מ"ש ואגרשנו מן הארץ, ובמדרש אינו מבקש אלא להסיעם שלא יכנסו לארץ, כי א"י היא המאחדת את כל קהל ישראל, והנה יהי' ח"ו פירוד בישראל בין בכלל בין בפרט:

105

ק״ווזה שרמוז בדברי בלק לכה ארה לי, ובמדרש כזה שהוא אורה את התאנים, כי לשון אורה הוא ליקוט אחת אחת ולא כולם יחד, וע"כ מתייחס לשון זה בתאנה שאין לקיטתה כאחת כמ"ש במשנת פאה, וכבר הגדנו הטעם, מפני שעץ שאכל אדה"ר תאנה הי', וגרם פירוד בין עליונים לתחתונים כמ"ש וישמעו את קול ה"א מתהלך בגן לרוח היום, ובמדרש מקפץ ועולה שעיקר שכינה בתחתונים היתה וגרם הסתלקות השכינה, וע"כ גרם נמי מיתה היא פירוד בין גוף לנפש, וד' יסודות, ע"כ נעשה רושם גם באילן תאנה שלא תהי' לקיטתה כאחת, ע"כ נקט בלק לשון ארה לי שמתיחד לתאנה לרמוז עיקר העצה והכוונה שלהם:

106

ק״זאך סיכל ה' עצתם ועוד הוסיף להם ברכות, ובזוה"ק שהי' שכינתא פרסת גדפהא עליהם וגרם להם התאחדות עוד יותר תחת כנפי השכינה, ובמקום שהי' הרשע מבקש שלא יכנהו לארץ שלא יתאחדו כנ"ל, נעשה להם ענין זה עוד ביותר שאת תחת כנפי השכינה:

107

ק״חוהנה כתיב וגם בלק הלך לדרכו, היינו לדרכו ועצתו לעשות פירוד כפול בשני חלקי עמלק, ע"כ הלך להכשילם במעשה פעור שהוא זנות וע"ז, וגם בפגם ברית עצמו פתוכים בי' השני חלקי עמלק, כי הזרע בא ממוח עם תאוות הלב:

108

ק״טוהנה בפדר"א שעמלק הוא היפוך השבת, והיינו כמו שמהות עמלק לעשות פירוד כפול כנ"ל, לעומתו ניתן השבת לישראל שהוא המאחד את ישראל בכלל ובפרט, ושבת הוא רזא דאחד, וכ"כ באדם עצמו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דנר של שבת מפני שלום ביתו, שרומז לשני חלקי האדם גוף ונפש, וכבר הזכרתיו, וזהו זכור ושמור, זכור במוח ושכל, ושמור בלב, אך מובן עד כמה מזיק לזה פגם ברית שהוא כפול כנ"ל, וזהו ענין ערב שבת המעותד לתיקון פגם ברית ר"ל, וזהו הכנה לקבלת שבת:

109

ק״ישנת תר"פ

110

קי״אויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות וגו', נראה עפ"מ שהגיד כ"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בפסוק רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום שבודאי אין רבותא שעצת השי"ת מתקיימת נגד רבות מחשבות שבלב איש, אלא הרבותא מה שממחשבות אלו עצמן נתקיימה עצת ה' כאילו מחשבות אלו היו סיבה לעצת ה' שתתקיים, עכ"ד, וכן י"ל הכא, דהנה במדרש ראויין היו הברכות ע"י משה אלא שאם ברכן משה היו אומה"ע אומרים אוהבן בירכן וכו', וא"כ היתה הכוונה לכתחילה שיתאמרו הברכות ע"י בלעם, אך באשר בלעם הי' טמא ולא הי' ראוי שיתאמרו הברכות ע"י, אבל באשר רצה לבטל בחירת ישראל ושיהיו כל השבעים אומות במקומם, אף שלב אומה"ע לא כן, היתה עצתו לקרב א"ע בתורת שליח אומה"ע ע"י מ"ב קרבנות אלו, הי' זה סיבה שיתקרב עכ"פ לזה שיהי' כלי שיביאו הקרבנות ע"י, וזש"ה אולי יקרה ה' לקראתי שבאמצעות הקרבנות יהי' לו התקרבות מצד שם הוי' במדת הרחמים, וכתיב וישם הוי' דבר בפי בלעם, היינו זה הקירוב ע"י שם הוי' השיג אבל אמר לו שוב אל בלק וכה תדבר, ובזה יובנו דברי חכז"ל בש"ס נזיר (כ"ג:) בשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות, שלכאורה זבח רשעים תועבה, אבל להנ"ל שכך היתה הכוונה שיפק רצון ע"י הקרבנות, וזה עצמו הי' סיבה שתתקיים עצת ה' שהברכות יתאמרו ע"י בלעם, א"כ מאחר שקרבנות האלו הפיקו רצון מצא מין את מינו נשמת רות שהיתה צפונה אצלו ונתעוררה לצאת מן שבי' עד שיצא הדבר לפועל ונתגיירה:

111

קי״בשנת תרפ"א

112

קי״גבמדרש ד"א ויגר לשון גר שהיו רואין עצמם גרים בעולם, נראה לפרש דהנה ידוע בספה"ק שנשמת הצדיקים נקראים גרים בעוה"ז, והטעם יש לומר כי עוה"ז עולם הגשם עולם החומר הוא היפוך ממהות נשמת הצדיקים, וכמעט שאינם סובלים זה את זה, וזהו ענין הכתוב רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה', ומובן אשר לעתיד כשיזדכך גם גשם וחומר הארץ אדרבה הרשעים יהיו נחשבים גרים בארץ, וכענין גן עדן שבמדרש שאומרת תן לי צדיקים אין לי עסק ברשעים:

113

קי״דוהנה כתיב ואגרשנו מן הארץ לא הי' מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ, ולכאורה בלתי מובן מה להם למואבים בביאתן של ישראל לארץ הלוא לא עליהם הם הולכים ובכתוב אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד ברש"י הלוא לא עליהם היו הולכים אלא שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודן של ישראל מ"מ אין זה מספיק לקרא דהכא ויגר ויקץ:

114

קי״הונראה דהרשעים הרגישו דבביאתן של ישראל לארץ כשהיא בתכלית התרוממות המעלה היא יחוד שמים וארץ והוא גמר התיקון כמו שיהי' לעתיד שיזדכך ויתקדש כל כדור הארץ וכל ההנהגה תהי' רק מסטרא דקדושה וכמ"ש לעתיד וכל אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות לא עליהם יהי' הגשם, וכך היתה הכוונה בביאתן לארץ בראשונה אלא שגרם החטא, ואפשר שזה הי' חטא השטים כמ"ש ביהושע המעט לנו עון פעור אשר עדיין לא הטהרנו ממנו, וע"כ רשעים הללו היו מתנגדים מאד לביאתן של ישראל לארץ, והי' הדבר נוגע להם עד נפשם:

115

קי״וומעתה י"ל שהרשעים הללו שהיו מרגישים ענין כניסתן של ישראל לארץ מהו והיו מציירים בנפשותם קדושת הארץ לעתיד ציירו נמי שנשמת הרשעים יהיו גרים בארץ כנ"ל וכך יתקדש כל כדור הארץ, ע"כ היו רואין א"ע גרים בעולם:

116