שם משמואל, במדברShem MiShmuel, Bamidbar

א׳שנת תר"ע

ב׳להבין ענין מספר בנ"י, נקדים דברי הזוה"ק תצוה פתח ההוא סבא ובמדבר אשר ראית מהו ראית אלא קוב"ה דבר לון לישראל במדברא מדברא תקיפא כמה דכתיב נחש שרף ועקרב וגו' ומדברא דאיהו תקיף משאר מדברין דעלמא, מ"ט בגין דההוא שעתא דנפקו ישראל ממצרים ואשתלימו לשתין רברבן אתתקף מלכותא קדישא ואסתלק על כלא וסיהרא אתנהירת וכדין אתכפיא מלכא חייבא סט"א ואפיק לון קב"ה למיהך במדברא תקיפא דאיהו אתר ושלטנו דסמאל חייבא דאיהו דילי' ממש בגין לתברא תוקפא וחילי' ולכתתא רישי' ולאכפיא לי' דלא ישלוט ע"כ, והנה ידוע צורך היותר גדול לניצוח מלחמות הוא חוזק הלב וכ"כ כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם וגו' אל ירך לבבכם וגו', ובד"ה כתיב פני ארי' פניהם לא ישיב בפני כל, ולהיפוך תחילת נפילה ניסה, ומזה יובן למעלה למשכיל מלחמה רוחניות שיתד שהכל תלוי בו היא התאמצות וחוזק הלב, שלא יתבטל דעתו מפני כל המניעות והמצירים, ויהי' חשוב בעיני עצמו ויראה א"ע כאילו כל העולם כולו תלוי בו, כאמרם ז"ל לעולם יראה אדם א"ע כאילו הוא חציו זכאי וחציו חייב והעולם כולו חציו זכאי וחציו חייב עשה מצוה אחת אשריו כאילו הכריע א"ע ואת העולם כולו לזכות, וע"כ טרם שנכנסו ישראל למדבר ללחום את המלחמה הגדולה ברוחניות כנ"ל בזוה"ק, באה המצוה למנותם כי דבר שבמנין חשוב ואינו בטל, למען יחזיקו מעמד במלחמה הגדולה ההיא, שלא יוכל הס"ם להטעותם ולהמריך את לבבם, וכאשר נסתכל בכתובים נראה שכל המנויים שהיו בישראל, היו רק קודם מלחמה, רוחנית או גשמית, מנין הראשון, בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, שהיו צריכין אז התחזקות גדולה שלא יטמעו בין המצריים, וכמו שפי' כ"ק אאמו"ר זצלל"ה מאה"כ אלה שמות בנ"י עפימ"ש הרשב"א בתשו' דשם של דבר הוא קיום הדבר, וכאשר הלכו למצרים מקום טומאה הוצרכו לחיזוק ולקיום ביותר עכתדה"ק, ואחר יצי"מ, אחר שנפלו בחטא העגל וחזרה הזוהמא להתפשט והוצרכו אח"כ למלחמה הרוחנית שבמדבר כנ"ל בזוה"ק, וקודם כניסתן לארץ במלחמת מלכי כנען, ואח"כ קודם כל מלחמה כמו שמבואר בכתובים, רק פעם אחת בימי דוד שהי' שלא לצורך מלחמה, נחשב לחטא:

ג׳ולפי דרכינו יובן ההפרש שבין מנין זה ובין המנין שקודם כניסתן לארץ, כי במנין זה נאמרו ארבעה דברים, במספר שמות, לגלגלותם, למשפחותם ולבית אבותם, ובמנין שני לא נאמר רק למשפחותם ולבית אבותם כי הנה מלחמה הרוחנית שהיתה במדבר במקום נחש שרף ועקרב וצמאון, שלדעתי יש לפרש כי הם ארבעה קליפות שבטומאה לעומת ג' אבות ודהמע"ה שבקדושה, כי שרף כשמו הוא אש שורף שלעומתו בקדושה פחד יצחק, ועקרב הוא קרירות כבש"ס ע"ז, והוא לעומת קו הימין שבקדושה מדתו של אאע"ה כנודע והוא מי החסד, ונחש הוא נגד מדתו של יעקב כלול בתרין, וסימנך כי לא נחש ביעקב, ובמדרש תרומה זהב וכסף ונחושת נחושת זה יעקב, וצמאון הוא לעומת מדתו של דוד דכתיב בי' צמאה נפשי לאלקים צמאה לך נפשי, וי"ל עוד שהם לעומת ד' אותיות הוי' ב"ה כי זה לעומת זה עשה האלקים והכל הולך אל מקום אחד, וע"כ נאמר כאן ארבעה דברים הנ"ל נגד הד' כחות שבקליפה, כי מספר שמות לגלגלותם הם כנגד שני אותיות ראשונות, וע"כ במנין השני שהיתה המלחמה רק עם ז' מלכי כנען שהם לעומת ו"ה שבקדושה, ע"כ לא הוצרך שמה לא מספר שמות ולא לגלגלותם רק למשפחותם ולבית אבותם לבד והבן:

ד׳ולפי דרכינו יובנו דברי המדרש רבה, שאו את ראש אם יזכו יעלו לגדולה ואם לאו הוא כמו שאומרים לקוסטנר סב רישא דדין, דהנה זה שאמרנו דצריך כל הבא ללחום מלחמות ה'. להיות לו גודל התאמצות הלב להיות חשוב בעיני עצמו, הלא מזה יוכל לבוא ח"ו גסות הרוח ויֶשות והוא שורש פורה ראש ולענה, ובכן עצה היעוצה לזה, לחשוב ולדעת כי הנהו שליח ד' ומאתו הגדולה והגבורה, וכל אשר הוא יותר בטל לד' יוגדל יותר נצחונו, כמ"ש כי ד' אלקיך מתהלך בקרב מחניך וגו', ומאחר שכל חשיבותו הוא מה שבטל להשי"ת, לא יוכל לצמוח מזה שום גסות וישות, וזה שאם יזכו יעלו לגדולה, היינו שיזדככו כ"כ עד שיהיו בטלים להשי"ת בתכלית הביטול, ואז יעלו לגדולה דהגוף יתעלה במדריגת הנפש, ואם לאו כו' היינו שישיגו מזה התנשאות וגסות הרוח היפוך הביטול כנ"ל, אז נעשין נפרדים מאת השי"ת וכמו שפי' הרבי ר' בער זצלל"ה מאה"כ אנכי עומד בין ד' וביניכם, דהכוונה דמי שהוא יש בעצמו ואומר על עצמו "אנכי" זה שעומד ומפסיק בין ד' ובינו, ואינו מקבל שום חיות מהשי"ת, וזה הוא סב רישי' דדין, כמו שפוסקין את ראשו של אדם ואין הגוף שואב ממנו חיות, כ"כ מי שהוא יש בעיני עצמו הוא נפרד מהשי"ת ושוב אינו מקבל חיות ממקור החיים:

ה׳להבין ענין הדגלים, ובמ"ר כשירד הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כתות כתות של מלאכים מיכאל ודגלו גבריאל ודגלו מיד התאוו ישראל כו' הענין, כמו בגשמיות הדגל הוא סימן שיתקבצו אליו הנפזרים כמ"ש רש"י וביותר במלחמה שהנפרד לא יהי' נאבד בהפרדו רק יוכל לשוב אל מחנהו בכל עת, כ"כ הוא ברוחניות, והנה כתיב ודגלו עלי אהבה, ודגל הוא לשון חיבור, היינו שיהי' תמיד דבוק באהבת השי"ת, וזה שראו ישראל מיכאל ודגלו כי המלאכים אינם נפרדים כלל ועומדים תמיד במדריגתם, וזה שהתאוו ישראל היינו שאפי' בעת הפרדם לעסוק בעניני חומריות ישאר לבם דבוק באהבת השי"ת, ולא יהי' ביכולת החומריות להאפיל את אור האהבה:

ו׳ובזה יובנו דברי המ"ר במה שאמרו או"ה שובי שובי ונחזה בך ממך דוכסין ממך אפרכין, השיבו בנ"י מה תחזו בשולמית וגו' כלום אתם יכולים לתת לי גדולה כדרך שעשה לי במדבר דגל מחנה יהודה וכו' היינו דאין הפי' ממך דוכסין וכו' היינו בנשיאות ראש גשמי, אך הכוונה כענין שאמר בלעם שמוטב שיהי' השי"ת נעבד משבעים אומות ולא מאומה יחידה, וז"ש ממך דוכסין כו' היינו להיותם יודעים שיש לישראל דקות השכל אמרו שכולם יהיו עובדים להשי"ת וישראל בראש כולם, וע"ז השיבו מה תחזו וגו' דהנה האו"ה אין להם מצד עצמם שלימות הגוף ודביקות עצמיי רק מצד הארת השכל, כמ"ש מהר"ל ז"ל דמא בן נתינא שמו, וכל דבר שהוא מצד השכל אינו רק בעת שהשכל מאיר לו, וזה א"א להיות בתמידית כמובן, אבל ישראל הם דבקים בדיבוק עצמיי וכחשיכה כאורה כי חושך לא יחשיך ממך, וזה שהשיבו כלום אתם נותנים לי כו' דיבוק עצמיי אף בשעה שעוסקים בגשמיות להשאר אח"כ כמקודם:

ז׳הגבלה ופרישה, כתיב ואת ערום וערי' ואמרו ז"ל ראה הקב"ה שאין להם זכות במה ליגאל נתן להם שתי מצוות דם פסח וד"מ, כ"כ במ"ת אחר שהתעלו ישראל מאוד וכל מה שבאו במעלה יותר ראו יותר עד כמה הם רחוקים עוד ממ"ת ואין להם במה ליקרב למ"ת הקדושה, לכך ניתן להם שתי מצוות אלו, וכשנתבונן נמצא כי שתי מצוות אלו פרישה והגבלה הם מקבלות נגד פסח ומילה והבן הדברים מאד:

ח׳הנה כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר דלא יהי' לאו"ה טו"ת מדוע להם נאמרו דברים שהן היפוך טבעם, מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף, ולישראל לא נאמר, דגם לישראל נאמר כזה, דטבע ישראל הוא שרוצה להתקרב להקדושה, ונאמרה להם מצוות הגבלה לעמוד מרחוק וזה נגד טבעם עכתדה"ק, ולי יש להוסיף בה דברים דמצוות פרישה היתה לבטל כל אהבות חיצוניות ושבה כל האהבה לשורשה, וע"כ היתה אז אהבתם להשי"ת עצומה מאוד מאד בכלות הנפש ממש, ואז דווקא נצטוו לעמוד מרחוק, וזה היפוך טבעם לגמרי ונסיון גדול מאוד:

ט׳שנת תרע"א

י׳בזוה"ק דבעא קב"ה למפקד חילוי דאורייתא כמה חיילין אינון דאורייתא כמה חיילין אינון דמשכנא, המפורשים פרשו דהמנין בעת הקמת המשכן הוא לידע חיילין דמשכנא שעליהן שרתה השכינה בהקמת המשכן והמנין הנזכר בפ' במדבר הוא נמי להשראת השכינה, אבל בצאתם ממצרים קודם מתן תורה מנאם לידע החיילין המקבלים התורה ומנין הזה לא נזכר בתורה בפירוש אלא שנרמז במ"ש הכא במדבר סיני דהו"ל למימר באוהל מועד לבד, עכת"ד:

י״אולולא דבריהם הי' נראה לפרש שמנין אחד הוא האמור כאן אלא שנרמזו בו שני ענינים, והיינו דבמנין זה נזכר במספר שמות לגלגלותם, ולמשפחותם לבית אבותם, ויובן עפ"י דברי המדרש ויקהל כתוב אחד אומר לכולם בשם יקרא וכתוב אחד אומר לכולם שמות יקרא כיצד יתקיימו שני כתובין אלו, אלא כשהקב"ה מבקש לקראותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד וכשהוא קורא לכל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל לכך נאמר לכולם שמות יקרא אין לי אלא למעלן מנין אף למטן שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל, ופי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהפי' הוא שהם נרצים מצד הכלל ומצד הפרט עכת"ד, ולפי"ז יש לומר שמספר שמות לגלגלותם הוא הפרט כל איש ואיש לפי מה שהוא ולפי דעתו כאמרם ז"ל אין דעתן של בני אדם שוה, ולמשפחותם לבית אבותם הוא מצד הכלל, ועיין ספורנו במספר שמות כי הי' אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האישיית למעלתו על דרך ואדעך בשם ולא כן קרא לדור של באי הארץ ובכן לא נמנו במספר שמות ולא נזכרו זולתי ראשי המשפחות בספר האישים עכ"ל, והנה במד"ר שמות שקולין הם ישראל כצבא השמים נאמר כאן שמות ונאמר בכוכבים שמות שנאמר מונה מספר לכולם שמות יקרא וכו' ולפי שהם משולים ככוכבים קרא שמות לכולם עכ"ל, והיינו דכמו הכוכבים שלכל אחד יש לו ממשלה מיוחדת והשפעה על הארץ כידוע, זה חום וזה קור כל אחד יש לו ענין מה שאין לחבירו כידוע, וזה מבטו על חלק ארץ זה וזה על זה, ומזה בא השתנות האיקלימים, ויש בהם ענין אחד שכולם שוים בו והיינו שכולם מאירים על הארץ ביחד ואור כוכבים נמי אור הוא כבש"ס ריש פסחים, כמו כן ישראל יש בכל אחד ענין מה שאין בזולתו, ויש בהם ענין כללי שכולם הם קהל אחד וגוי אחד בארץ, והם נרצים מצד הפרט ומצד הכלל כמו המלאכים:

י״בוי"ל שענינים אלו שבישראל מצד הכלל ומצד הפרט, הם עבודה ותורה, כי עבודה היא מצד הכלל, ותפילה שקרוי' עבודה עיקרה בציבור, ואפי' תפילת יחיד נכללת בתפילת ציבור ונעשה מכל התפילות עטרה אחת למלך מה"מ הקב"ה, וכן הקרבנות עיקרם הם קרבנות הציבור וכל קרבנות היחיד קריבות בין שני התמידין בכדי שיוכלל הכל בקרבן ציבור, והמשכן בא מנדבת הציבור, הכלל דכל ענין עבודה הוא מפאת הציבור, אבל תורה היא מצד הפרט, כל איש ואיש לפי שכלו והבנתו, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפי מה דמשער בלבו, ואפי' יחיד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו כבמשנה אבות פרק ג', ומעתה יובנו דברי הזוה"ק דמאחר שבמנין זה נאמרו שני ענינים במספר שמות לגלגלותם שהוא מצד הפרט כנ"ל, ולמשפחותם לבית אבותם מצד הכלל כנ"ל, א"כ הם מתיחסים לשני ענינים, דמספר שמות לגלגלותם הם חיילין דאורייתא, ומשפחותם לבית אבותם הם חיילין דמשכנא, וע"כ במנין שני דור באי הארץ שהוא מצד הכלל כנס"י כנודע, וכמאמר הכתוב ואנחנו הרבים לנו נתנה הארץ למורשה, לא נאמר שם רק למשפחותם לבית אבותם, ולא במספר שמות ולא לגלגלותם:

י״גוכענין זה יש לומר בשבת דיש בו שני ענינים זכור ושמור, שבת דליליא שמור, ושבת דיממא זכור, דשמור הוא במל"ת שלא לעשות מלאכה ובזה הכל שוין וא"כ הוא מצד הכלל, וזה שאנו אומרים ויכלו שפירושו מלשון התכללות כמו שדברנו בזה במק"א ומשום שאז הוא זמן התכללות וע"כ אפי' בקידוש שהוא זכור כאמרם ז"ל זכרהו על היין אומרים ויכלו להורות שהוא זמן התכללות, וישראל נרצים מצד הכלל, ושבת דיממא הוא זכור שהוא במוח וזה יש לכל אחד ואחד כפי מה שהוא וכפי מה דמשער בלבו, ואז ישראל נרצים גם מצד הפרט:

י״דוכן יש לומר דביו"ט של פסח הוא מצד הכלל וזה מורה מצות פסח שה לבית אבות שה לבית, ובקריעת י"ס ראתה שפחה על הים, ומשום דהכל הוא מצד הכלל ויד כולם שוה, אבל שבועות הוא השגות שהשיגו במ"ת וזה במוח ע"כ מקבל כל אחד כפי מה שהוא וכפי הזדככות הספירה, וכאמרם ז"ל אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו, וישראל נרצים גם מצד הפרט, וע"כ אמרו ז"ל שאפי' הי' חסר אחד מישראל לא ניתנה התורה, ומשום שהם ככוכבים שלכל אחד כח ומשטר מיוחד ומה שיש לזה אין לזה, ואם הי' חסר אחד הי' חסר ענין זה לגמרי, ולא הי' ניתן התורה כי התורה היא שלימות הכל ולא באתר פגום וחסר, ואולי מצד שהשכילו זה נעשו כאיש אחד בלב אחד שכל אחד ידע שחבירו הוא ככוכב ברקיע שיש לו ענין מיוחד והוא משלים הכל, ואף אם יש לו עולה מחבירו הלוא תקונו יותר מקילקולו ומצד זה בא לאהוב את חבירו ולהיותם כאיש אחד בלב אחד:

ט״ובמד"ר שאו את ראש כל עדת בנ"י, רומם את ראש גדל את ראש לא נאמר אלא שאו את ראש כאדם שאומר לקוסטינר סב רישי' דפלן כך נתן רמז למה שאו את ראש שאם יזכו יעלו לגדולה וכו' ואם לא יזכו שימותו כולם עכ"ד, ונראה דהנה כל העולמות נמסרו תחת הנהגות ישראל ועולין במעלותיו וח"ו כן הוא להופוך, וע"ז נאמר כל שתה תחת רגליו, והנה אמרו ז"ל אעפ"י שנתנה תורה מסיני לא נענשו עלי' אלא מאוהל מועד, והנה שלימות אוהל מועד נגמר במנין הלז שנפקדו חיילין דמשכנא ומשמרתו כי נגמרו שמים וארץ על מכונם, ובכן מאז והלאה אם ישראל זוכין הרי הם מזכין את כל העולמות וכל העולמות משפיעים עליהם כל מיני טובות, ות"ו להיפוך הוא להיפוך, והכל הוא בשביל שכל שתה תחת רגליו, וע"כ נרמז זה בשלימות ענין אוהל מועד, והלשון שאו את ראש שמשמש דבר והיפוכו הכל הוא מטעם אחד נשיאות ראש על הכל:

ט״זבמד"ר איש על דגלו באותות הה"ד הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכי השרת והיו כולם עשוים דגלים דגלים שנאמר דגול מרבבה כיון שראו אותן ישראל וכו' אמרו הלואי כך אנו נעשין דגלים כמותן וכו' עד ואמר למשה לך ועשה אותם דגלים כמו שנתאוו, נראה דהנה המלאכים הם אמצעים בירידת השפע מעולם העליון להתחתון שהעולם התחתון אין בכוחו לקבל רוחניות השפע כמו שיורד מעולם העליון רק באמצעות המלאכים נתהוה השפע לדבר יש עד כדי שיהא ראוי לעולם התחתון, וכ"כ להיפוך כל התפלות והעבודות העולות מעולם התחתון להעליון מזדככות ומתדקדקות ומתנקות מכל גשם ע"י אמצעות המלאכים, כי אין עולם העליון יכול לסבול אף מדא דהאי עלמא, וזה שעשוים דגלים דגלים אלו מצד החסד ואלו מצד הדין ואלו מצד הרחמים, כי בעולם המלאכים נתחלק ונברר הכל לשורשו:

י״זוזה שהתאוו ישראל להעשות דגלים דגלים היינו שיהי' דבקותם בלי אמצעית המלאכים, כי לגודל אהבתם להדבק בהש"י לא הספיקו עצמם בדבקות ע"י אמצעי וזה ודגלו עלי אהבה, ובאמת שלעתיד לבוא נאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל שתהי' מחיצתם לפנים ממה"ש ואדרבה יהיו ישראל אמצעים בין הש"י להמלאכים שלגודל שפע האלקית שתהי' אז לא יוכלו המלאכים לסבלו רק באמצעית ישראל שיהיו אז ברום המעלות בתכלית הזדככות יותר ממה"ש:

י״חוזה שאיתא במד"ר שאמ"ה אומרים לישראל שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך ואין נחזה אלא שררה [שולטונין הגמונין דוכסין אפרכין איסטרטליטין] וישראל משיבין להם מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים, מה גדולה אתם נותנים לנו שמא אתם יכולין לעשות לנו כגדולה שעשה לנו האלקים במדבר דגל מחנה יהודה וגו' עכת"ד, הרי שדימה המד"ר דגלי מדבר למחולת המחנים, והנה מחול הוא סיבוב להמרכז, וכענין שאמרו עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לע"ל והם מרמזים עליו באצבע זה אלקינו וגו' והיינו שהוא דבקות בלי אמצעי, ומעין זה היו דגלי מדבר:

י״טויש לומר עוד שבזה תקנו ישראל מה שנחשב להם לחטא שאמרו למרע"ה אחר מ"ת דבר אתה עמנו ונשמעה שהיו חפצים באמצעית משה שאמר להם משה התשתם את כוחי כנקבה, כי העריכו את עצמם שאינם יכולין לקבל בלתי אמצעי ואמרו פן נמות, ועתה שהתאוו לדגלים שהוא דבקות השי"ת בלי אמצעי ולא השגיחו אם יהי' ביכולתם לסבול, ונתרצו אפי' שתצא נפשם מנרתיקם לגודל אהבת הש"י, זה הי' תיקון על מאמרם דבר אתה עמנו ונשמעה:

כ׳במד"ר ויעשו בנ"י ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו [הנאמר אחר פרשת מינוי הלוים קודם פ' הדגלים] שריחקו עצמם מן המשכן ונתנו מקום ללוים לחנות סביב למשכן עכ"ד, ונראה שבשביל זה זכו אח"כ לדגלים, ובאמת שזה הי' להם לנסיון גדול שאחר כל טהרתם והזדכוכתם בעשית משכן וכליו וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם, והיו עומדים בהשתוקקת גדולה להדבק בהש"י נאמר להם שיתרחקו, ולא נכלמו ולא הפצרו שלא יעשה להם ככה, רק קבלו מאמר הש"י כמו שנצטוו, ובשביל זה נתקיים בהם מרחוק ה' נראה לי, וזכו לדגלים שענינם הוא להדבק בהש"י בלי אמצעי כמ"ש במאמר הקדום, וזהו כעין מצות הגבלה במ"ת שכבר אמרנו במק"א שבאה מצות פרישה קודם מצות הגבלה כדי להפוך מקודם כל אהבות חיצוניות לאהבת הש"י וכאשר תגדל אצלם האהבה להש"י בתכלית שלא תשאר להם שום אהבה בעולם רק אהבת הש"י, ורק אז נצטוו להתרחק שלא ליגע בהר אפי' בקצהו שזה הי' נסיון גדול, ובשביל זה דווקא זכו לנשיקות שהם הדברות כבמדרש שהדברות הם הנשיקות שהוא תכלית החיבור והדיבוק:

כ״אנראה צורך הדגלים במסעות המדבר כי ידוע שבהמדבר הי' מקום השראת הסט"א וד' קליפות נרמזות בנחש שרף ועקרב וצמאון, ובכח התורה אורין תליתאי בטלו את שלש קליפות נחש שרף ועקרב, ובהדגלים שהענין הי' דיבוק אלקי בלי אמצעי כנ"ל וכמ"ש במאמרים הקודמים אשר לגודל תאותם לדבוק בהש"י מסרו נפשם אף שיפרד נפשם מעל גויתם, ומצד אהבה הגדולה זכו לדגלים, וזהו צמאון דקדושה כמ"ש צמאה נפשי לאלקים וגו', ובהצמאון דקדושה בטלו צמאון דקליפה:

כ״בפקד את בני לוי וגו' מבן חדש ומעלה וגו' וברש"י משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקודש, ואמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם דהנה ישראל הקדימו נעשה לנשמע, והיינו שאף בלתי שמיעת השכל יהי' הגוף מעצמו נמשך אחר רצון הש"י, אך איתא במד"ר שאחר מעשה העגל אמר להם הקב"ה שברתם נעשה שמרו נשמע, והיינו להיות עכ"פ נשמע להוראת השכל, וע"כ נשארה מעלת ישראל מחמת הוראת השכל, וע"כ נמנו רק מבן עשרים ומעלה שאז נתגדל ועמד על מלואו והשכל בשלימות כאמרם ז"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, אבל הלוים שלא חטאו בעגל ונשארו במעלתם שאף הגוף בלתי הוראת השכל נמשך להש"י, וע"כ נמנה מבן חודש משיצא מכלל נפל שאז הגוף הוא בן קיימא, ודפח"ח, ולפי האמור יש להבין הא דכ"ע בשבת נתנה תורה שנראה שנצרך שבת למתן תורה, כי תורה היא שלימות הכל לגוף ולנפש, וע"כ נצרך טהרת הספירה ופרישה עד שגם הגוף יהי' במדריגת השכל בצד מה וכמ"ש האבן עזרא בפסוק ותעש בחפץ כפי', שלא נאמר בחפץ השכל, רק בחפץ כפי' שגם הכפים יחפצו עיי"ש, וע"כ הוצרכו לומר נעשה ונשמע כנ"ל, אך אח"כ אבדו נעשה משום שלא הי' למשה חיבור עמהם שהי' אז בתכלית רום המעלות כמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, וזה מורה שמה שאמרו מקודם נעשה לא הי' מפאת עצמם רק באמצעית מרע"ה. ובכן לא הי' די זה לשלימות הגוף לקבל את התורה בלי אמצעי כמ"ש פנים בפנים דיבר ה' עמכם, וכמ"ש רצונינו לראות את מלכנו אינו דומה השומע מפי המלך לשומע מפי השליח אך נסתייעו מפאת קדושת שבת ששבת הוא ג"כ שלימות גוף ונפש יחד, וזה מורה ג' סעודות של שבת וכמ"ש במק"א, וע"כ בשבת מחזיר משה לישראל השני כתרים שהשיגו באמרם נעשה ונשמע ופרקו מהם אחר חטא העגל ובשבת מחזירם לישראל ומטעם הנ"ל, וע"כ נצרך שבת למתן תורה, וי"ל דהיינו טעמא דבמרה נצטוו ולא המתין במצות שבת עד סיני, כי לולא השבת לא היתה יכולה להיות נתינת התורה כלל:

כ״גמה ביאתם למדבר סיני בתשובה, יראה שהתשובה באה מפאת ראותם מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בנ"י, כאמרם ז"ל וישכון כבוד ה' מר"ח, ולעומת המראה הבינו שעדיין אינם ראוין לקבלת התורה וכמאמר הש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, ובכל זה רצה בם הקב"ה וקרבם לפני הר סיני כדי ליתן להם התורה, בזה התקשרו באהבה ובאו לידי תשובה מאהבה ונעשה מהכל זכיות, ועי"ז נעשו עכ"פ בצד מה מוכנים לקבלת התורה, וזהו בכל ש"ק בהכנסת שבת צריך כל אחד להבחין ולהעריך א"ע אם הוא ראוי לקבל קדושת שבת, ואעפי"כ רצה בנו הש"י, וזה מביא אהבה בלב ישראל, וזה תשובה מאהבה ונעשים באמת ראוים, והבן:

כ״דר"ח סיון

כ״היומא קמא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, שמעתי בשם כ"ק אדומו"ר מהרי"ם זצללה"ה מגור שחולשא דאורחא הוא מעמלק אשר קרך בדרך, עכת"ד ולכאורה זה רחוק מהפשט, אבל נראה בזה כוונה עמוקה. דהנה כבר אמרנו דענין רפידים שרפו ידיהם מן התורה הי' מחמת ראותם שהם קרובים להר סיני ועדיין אינם מרגישים בעצמם שיהיו ראוים לקבל תורה ובשביל זה היו בעצמם כמתיאשים ורפו ידם, אך זה חטא כי בהדי כבשי דרחמנא למה לך, והאדם אין לו רק למלאות את ציווי הש"י ולהאמין שבודאי עצת ה' היא תקום, ובשביל חטא זה בא עמלק שורש השקר להטעות את האדם בחשבונות שקר נגד האמונה, כי כל קליפת עמלק היא מקור השקר וכסות ולשון שינה, ואם שקרת במדות ובמשקולות הוי דואג מגירוי האויב, וזהו אשר קרך בדרך שציננך והפשירך מרותחיך, שמחמת הקרירות ורפיון ידים כנ"ל בא עליהם עמלק לקררם עוד יותר:

כ״ווהנה כתיב ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב פירש"י חתך ראשי גבוריו ולא הרגם כולם עפ"י הדיבור, ומובן שקליפת עמלק עדיין לא נתבטלה לגמרי עד לע"ל שימחה שמו מתחת השמים, וע"כ כשבאו להר סיני וראו את מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לולא הי' קליפת עמלק רפיון ידים וקרירות קצת אצלם והיו מתחזקים להאמין שהם נרצים להש"י ליתן להם התורה ושיזכו למעלת הנבואה הי' צריך להיות לבם בוער כאש שלהבתי' ולא יגעו ולא יעפו, כמו שאנו רואים שאם יש לאיש להרויח הון עתק לא ישן ולא יגע ולא יעף ויקצר בעיניו כל טורח ויעבור אורחת ימים, מה גם לדבר גדול כזה היו צריכין להחניף כח ולא הי' להם חולשא דאורחא כלל, הלוא מרע"ה שהי' בהר ארבעים יום לחם לא אכל ומים לא שתה ובמדרש שלא ישן משום שלא יתבטל מלימודו ומשלו משל לאם אומרים לאדם כל מה שאתה תמדוד לעצמך דינרי זהב יהי' שלך שלא יחפוץ לישון באשר יודע כמה הוא מפסיד בעת השינה, ומעין זה הי' להם להיות בעת בואם למדבר סיני וראו את מראה הגדול הזה לולא קליפת עמלק שקירר אצלם הדבר, ואז הרגישו חולשא דאורחא, וא"כ דבריו ז"ל הם מותאים עם הפשט:

כ״זויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם את ההר כגינית, והקשו בתוס' הלוא כבר אמרו נעשה ונשמע, ויש לומר אמירתם נעשה ונשמע הי' בעוד היתה האהבה בוערת בקרבם מאד בהתפעלות הנפש בראותם מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר שהי' עוד מר"ח כאמרם ז"ל וישכון כבוד ה' וגו' מר"ח, ואין זה ראי' על קבלתם אם לא תהי' בעת האהבה כמוה, ע"כ כפה עליהם ההר ובעת הכפי' נכבה האהבה לשעתה בהכרח, כי כל דבר שמכריחין לאדם לעשותו אפי' יהי' הדבר בתכלית הטבה נפשו סולדת ממנו כידוע בטבע, ובהיותם בבחי' זו קבלו התורה, וע"כ נשאר זה לעולם והבן:

כ״חשנת תרע"ב

כ״טבדבר מנין ישראל למה הוצרך, ברש"י דכשנפלו בעגל מנאם לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, ולכאורה אינו מובן דקמי שמיא גליא, בשלמא דכשנפלו בעגל מנאם שהוא להודיע שבחסד ה' עליהם אף אחר המגפה וההריגה לא נחסר ממנינם, וכמו שהי' ביציאתם ממצרים כשש מאות אלף רגלי, כן גם אחר מעשה העגל שלא הי' אלא חצי שנה והנם עודפים עוד שלשת אלפים חמש מאות וחמשים, וגם זה לאות שלא היו הנחשלים בעגל כ"כ מרובים, ושלא יהיו האומות מונין את ישראל שכולם ח"ו הפרו ברית, ע"כ בא הכתוב להראות לכל באי העולם שרק הערב רב נכשלו ועכ"פ לא היו אלא מועטין, אבל כשבא להשרות שכינתו עליהם זה דבר הנוגע רק לשמים וקמי שמיא גליא מה בצע בהמנין, והרמב"ן כתב טעם להודיעם חסדי ה' עליהם שבשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה ועתה שמם ה' ככוכבי השמים לרוב, וזה אינו מובן שהרי אחר מעשה העגל כבר הי' מנין, ושני המספרים שוים:

ל׳ונראה דהנה ישראל נמשלו לכוכבים כמ"ש הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם, ובעקידה נאמר ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, ויש להתבונן למה נאמרו שניהם ככוכבי השמים וכחול, יאמר המרובה שבשניהם והמועט בכלל, ונראה דזה בכמות וזה באיכות, דכחול הם בכמות, שיהי' בהם הריבוי, וככוכבים הם באיכות שישראל חשובים וגדולים ככוכבים, ובזה יובנו דברי המדרש אברהם נתברך בכוכבים שנאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים, יצחק נתברך בחול שנאמר והרבה ארבה את זרעך וגו' יעקב נתברך בעפר הארץ שנאמר והי' זרעך כעפר הארץ, כי אמרו ז"ל שאצטיגנינות גדולה היתה בלבו של אברהם וכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו, ואמרו ז"ל מלמד שעשו בימה והושיבו אותו למעלה והיו מקלסין לפניו מלך אתה עלינו נשיא אתה עלינו וכו' אבל הוא השיב הגדולה לבעלי' באמרו אל יחסר העולם מלכו אל יחסר העולם אלקיו, וע"כ בזכות זה נתברכו בניו ככוכבים בחשיבות, ובש"ס פרק הרואה האי דאמר חזאי בחלמא דקטיף לי כוכבא א"ל בר ישראל גנבת פירש"י שנמשלו לכוכבים, יצחק מדתו הריבוי כמבואר במהר"ל בספר הנצח פרק ה', ומצאתי רמז לזה בכתוב וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, אף דמקודם יצחק לא הוליד אלא ישמעאל, אלא דקאי על יצחק. ודו"ק. וע"כ בזכותו נתרבו בניו כחול שהוא הריבוי, יעקב הוא כלול משניהם לפיכך נתברכו בניו כעפר הארץ שהוא עושה פירות ומלך לשדה נעבד, והכל הי' מן העפר אפי' גלגל חמה, והבן:

ל״אוהנה כוכבי השמים יש לכל אחד ממשלה בארץ כידוע בספרים, והם אמצעים לקבלת השפע ממעל ולהגיעה לארץ הן לשבט והן לחסד, ובאשר ישראל נמשלו לכוכבים, הם אמצעים לחיות אלקות הנמצא בעולם, והכל ע"י ישראל, ובאם יצויר ח"ו שלא יהיו ישראל בעולם הי' כל העולם חרוב, כמו מבלעדי כוכבי השמים, וכמו כל כוכב וכוכב פרטי יש לו ממשלה ומשטר פרטי בארץ. כן כל איש ישראלי הוא צינור פרטי ויש לו ממשלה פרטית, ואם ח"ו מקלקל מעשיו לא את עצמו לבד מקלקל אלא את כל הצינור, ומגיע הפגם לכל אשר הוא יש לו ממשלה עליו, וממנו לכל העולם כמו אם יעדר כוכב אחד ברקיע:

ל״בולפי האמור יובן היטב ענין המנין כי במדרש ויהי ביום כלות משה, אותו יום נמסרו ישראל להקב"ה ככלה לחתן, והיינו כמו שכל הנהגת הבית מוסר איש ביד ביתו כן ישראל נמסר להם הממשלה והנהגה בענין חיות אלקות כנ"ל, וע"כ המנין אז לא הי' רק לידע המספר, אלא הוא מלשון התמנות שיפקוד איש על משמרתו ונקרא המנין פקודים מלשון הפקד את הלוים שהוא מינוי ממשלה, ואז הכל נמסר ביד ישראל וכמ"ש כל שתה תחת רגליו:

ל״גולפי האמור יש לפרש דברי רש"י, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, דהשראת השכינה היתה כמו בכלל כן בפרט על כל אחד, ובזה נמסר לו מה ששייך אליו כנ"ל, וע"ז הוצרך להמנין שהוא ענין התמנות:

ל״דובמה שאמרנו יובנו דברי המדרש שאו את ראש אם יזכו יעלו לגדולה, ואם לאו וכו' כמו שאומרים לקוסטינור ארים רישא דפלן, ואינו מובן דאם לא זכו למה נכתב כאן, כי איננו מענין הפרשה, ולהנ"ל יובן דאם אחד ממונה על דבר לשמרו והוא פושע בשמירתו מזיק הוא, א"כ ההתמנות נהפך לו לרועץ, דאלו לא הי' ממונה עליו לא הי' עליו כ"כ אשם:

ל״הולפי האמור יש לפרש דברי רש"י אך את מטה לוי לא תפקוד צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר אמר אל יהיו אלו בכלל וכו', ויש להבין כי לכאורה אין המנין גורם, ויהושע וכלב שנמנו ומ"מ חיו מהאנשים ההם, ולהנ"ל יש לומר דגזירת המרגלים נמי היתה לפי שהם היו ממונים על אישור העולם, ובביאתם של ישראל לארץ הי' אז נגמר כל התיקון ונתקדש גם חומר הארץ, וכמו שיהי' הענין לעתיד והיו שמים וארץ על מכונם, אבל הם לא רצו ללכת לא"י אלא לישב על התורה ועל העבודה במדבר לאכול מן ולשתות מי באר כמ"ש המפרשים, והנה פשעו בשמירת דבר שהם ממונים עליהם, והביטו רק על השלמת נפשם ע"כ הי' עליהם עונש, ואלו יצוייר שלא היו ממונים כנ"ל, לא הגדיל עליהם כ"כ העונש באשר כוונתם היתה להשלמת נפשם, והנה לא מצינו בשבט לוי שלא השתתפו במרגלים, אך מ"מ לא בא עליהם העונש באשר הם לא נפקדו בתוך בני ישראל, ולא הי' ענין זה במשמרתם, ומשמרתם הי' רק ענין אוהל מועד, וגם לחבר את ישראל באביהם שבשמים מלשון לוי שהיא חיבור, אבל לא משמרת אישור העולם, ואישור העולם ניתן ביד ישראל, והלוים נתקדשו יותר והכהנים עוד יותר, באופן שהלוים מקבלים מהכהנים וישראל מהלוים, וכל העולם מישראל, ע"כ לא בא עליהם העונש של מרגלים:

ל״ובמד"ר ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' כן עשו שרחקו עצמם מן המשכן ונתנו מקום ללוים לחנות סביב למשכן. ע"כ. ויש להתבונן שלכאורה הי' אותו הפסוק ראוי להיות אחר פרשת הלוים שקהת יחנו בדרום וגרשון במערב ומררי בצפון, אבל עוד קודם שנסדר חניית הלוים נראה לכאורה מקרא זה מוקדם, שאין סברא לומר שרחקו עצמם טרם נסדר חניות הלוים, והי' המקום פנוי, או שהלוים בראשונה חנו בערבוביא, כי למה היתה כזאת:

ל״זונראה דהנה במדרש כשראו ישראל דגלי המלאכים בסיני התאוו ואמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותם, ואמר הש"י למשה לך ועשה אותם דגלים כמו שנתאוו הה"ד ימלא ה' כל משאלותיך, ועוד שם במדרש שא"ה אומרים לישראל שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך, הדבקו לנו בואו אצלינו ואנו עושין אתכם שלטונין וכו' וישראל אומר מה תחזו בשולמית מה גדולה אתם נותנים לנו שמא כמחולת המחנים שמא אתם יכולין לעשות לנו כגדולה שעשה האלקים במדבר דגל מחנה יהודה וכו', ולכאורה אינו מובן מה הוא הגדולה בהדגלים שישראל התאוו להם, ושמשיבין בזה לאוה"ע, וכבר אמרנו דדגלי המלאכים הם מעין ד' חיות הקודש הנושאים את כסא הכבוד, וד' מחנות המלאכים הם בעצמם מעון ומכון לשכינה, ולזה התאוו ישראל שתהי' מחנה ישראל בעצמה מעון ומכון לשכינה בלי אמצעות המלאכים, והבטיחם הקב"ה:

ל״חונראה דהנה בסיני כתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם בלי אמצעי, ויש לומר דישראל זכו לזה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דאומה"ע כשהרתיק עליהם ניתן להם התורה שאלו מה כתיב בה, והשיבם לכל אחד מה שהוא היפוך מהותם לא תגנוב לא תרצח וכו', ולכאורה יש לאומה"ע טענה מדוע לא נאמר לישראל ג"כ כמותם אולי לא היו רוצים, ואמר הוא זצ"ל דמהות ישראל להשתוקק לקרבת אלקים, ובמה שנאמר להם מצות הגבלה וקבלו עליהם לעמוד מרחוק זה הי' נסיון גדול אצלם שמשלו על תאותם, עכ"ד, ועפי"ז יש לומר דלכן זכו שיהי' עמם הדיבור פנים אל פנים, כענין שנאמר במשה בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט:

ל״טויש לומר דזה עצמו הוא טעם מצות הגבלה, שהרי כשאמרו אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי מלך רצונינו לראות את מלכינו, איתא במדרש שאמר הש"י וכי שומעין לשוטה מה שמבקש אלא שצפה הקב"ה וכו' שלא יאמרו אלו הראינו את כבודו וכו', מ"מ הרי מפורש שלא היו ראוין לזה אלא בשביל טעם אחר, לזה באה מצות הגבלה להתרחק ושיהיו מוגבלים שלא יתקרבו ביותר היפוך מהותם ובטלו את כל מהותם לרצון הש"י שוב בשביל זה עצמו נעשו ראוים לדיבור פנים אל פנים בלי אמצעי:

מ׳והנה בחטא העגל שלא יכלו עמוד בעצמם בלתי אמצעות משה אבדו מעלה זו ושוב אינם ראוים בלתי אמצעי והי' בלתי אפשר לעשותם דגלים כנ"ל שיהיו בעצמם מכון לשכינה בלתי המלאכים, ע"כ סיבב הש"י להישירם גם לזה, כי ישראל היו להוטים אחר השכינה כבמדרש בפסוק יבוא דודי לגנו לגנינו זה אוהל מועד, ובעוד תשוקתם עזה כמות אהבה נצטוו להניח את מקומם ללוים והם יתרחקו, וקשה כשאול קנאה, והם סבלו הכל מחמת ציווי הש"י, והוא ממש כעין מצוות הגבלה בסיני או עוד יותר הרבה מאד ובטלו את מהותם לגמרי ע"כ נעשו ראויים לדיבוק שכינה בלתי אמצעי והוא הדגלים, וא"כ שפיר יוצדק מקרא זה קודם הדגלים כי זה עצמו הוא סיבה להדגלים:

מ״אולפי האמור יובנו דברי המדרש הנ"ל שישראל השיבו לאומה"ע מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים, דהנה במדרש חזית שארבע פעמים כתיב שובי כנגד ד' מלכיות, ונראה דהנה ידוע דכמו ד' מחנות שכינה יש לעומתם בקליפה כדכתיב והנה ארבע מרכבות יוצאת מבין ההרים בנבואת זכרי', והם כחות המשפיעים לד' מלכיות כברש"י שם, הרי שהם מקבלים ע"י אמצעי וזהו שהשיבו ישראל שאפי' לשיטתכם שאתם מחשיבים לכלום את הגדולה והשררה שלכם מ"מ כלום אתם יכולים ליתן לנו כדגלי מדבר שהוא בלתי אמצעי כנ"ל:

מ״בוהנה בתקה"ז שיחוד כנסת ישראל בקב"ה בימי החול הוא ע"י שלית הוא מט"ט ובשבת שלא ע"י שליח אלא ע"י צדיק חי עלמין, וע"כ בשבת שישראל נוטלין בלי אמצעי הם גבוהין בקדושה מהאומות בטומאה כנ"ל. וע"כ אלו שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון, וע"כ בזמירות שבת מזכירין ד' מלכיות והגאולה מהם, ודוק:

מ״גאיש על דגלו באותות וכו' מנגד פירש"י ברחוק מיל, יש להתבונן למה נצטוו ישראל להתרחק מן המשכן כל כך, ובמדרש שהוא מחמת חטא העגל, והלא כבר נרצה עונם ע"י תשובתם הגדולה וחזר לשרות שכינתו ביניהם וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם והי' שמחה לפני המקום כיום שנבראו בו שמים וארץ, ולכאורה הי' אז העת לקרבם עוד יותר כי בע"ת מושכין ליה בחילא יתיר, ונהפוך הדבר כאלו ח"ו לא חפץ המקום בקרבתם, ועוד יש להתבונן מדוע נפסלו ישראל ע"י חטא העגל מעבודת הלוים אחר התשובה, בשלמא עבודת הכהנים יש לומר כמו כהנים ששמשו לע"ז, אבל מעבודת הלוים שלא מצינו שנפסל המשמש לע"ז למה נפסלו ישראל, ואדרבא כי כהנים ששימשו לע"ז תנן שהרי הם כבעלי מומין חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין, וא"כ לוים דאין המומין פוסלין בהם כדכתיב זאת אשר ללוים שנים פוסלין בהם ואין המומין פוסלין בהם, למה יפסלו במה ששמשו לעגל, ובאמת לפי דעת הרמב"ן והוא מדברי הזוה"ק שהפרשיות כסדרן נאמרו ופרשיות תרומה תצוה קודם מעשה העגל נאמרו למשה, ובפרשת תצוה נזכרה בחירת אהרן לכהן, וע"כ שהבכורים נדחו מעבודת הכהונה עוד קודם חטא העגל לדעת הזוה"ק, א"כ כל הדיחוי שנדחו הבכורים מחמת חטא העגל הוא רק מעבודת לוי', וקשה:

מ״דונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלעומת שאדם יש בו יראת שמים ועומד מנגד מחמת יראת הכבוד, לעומת זה גם החיצונים עומדים מנגד ממנו ויראים לקרב אליו, עכת"ד, וע"כ יש לומר דהריחוק לא הי' מצד עונש ודיחוי אלא אדרבא שזה הי' מחמת תקנתם ומעלתם, דאחר חטא העגל שחזרה הזוהמא להתפשט בעולם וניטלו מהם הכתרים חירות ממלאך המות חירות מן המלכיות, למען יתבררו ויתלבנו ויצרפו מפני הזוהמא שנשתאב בקרבם, ובזוה"ק פרשת ויקהל שאף אחר התשובה ונצטוו על מלאכת המשכן עדיין הי' להסט"א מהלכים בין נשי ומשרייתא דישראל בינייהו, ובפרשת פקודי בההיא שעתא דמשכנא אתעביד הוה סטרא אחרא אזל ושאט וכו', ע"כ למען יתרחק מהם הסט"א נעשה להם עוד תקנה זו שע"י שיתרחקו ויעמדו מנגד ביראת הכבוד ששפטו את עצמם שאינם ראויין לקרב יותר, מחמת זה עצמו יתרחקו מהם החיצונים, מה שקודם חטא העגל לא היו צריכין לכך:

מ״הויש לומר עוד כי ידוע שעבודת לוים היא בשמאל דוחה, ועבודת כהנים ימין מקרבת, ע"כ זה הענין שישראל נראין כנדחין ושעי"ז יעמדו ביראת הכבוד כנ"ל, נעשה דווקא ע"י בחירת הלוים שזהו מדתם, ועי"ז יש ליתן טעם שאמרו ז"ל למה נקוד על אהרן לומר שלא הי' במנין הלוים, כי מנין הלוים הי' לפדות את הבכורים שיבואו הם תחתיהם, אבל הכהנים שלא באו במקום זולתם שנדחו מפניהם שהרי אפי' לא חטאו בעגל לא היו עובדים הבכורים במשכן עבודת כהנים כנ"ל לשיטת זוה"ק, ע"כ לא בא במנין:

מ״וולפי האמור בטעם שנתרחקו ישראל מעבודת הלוים יש ליתן טעם על מצות הגבלה בסיני, שהרמב"ן כתב שהגבלת המשכן היא מעין הגבלת הר סיני, והרי זה בא ללמד ונמצא למד, דהנה אמרו ז"ל כשעמדו אבותינו על הר סיני פסקה זוהמתן, יש לומר שזה הי' פרי מצות הגבלה שכמו שהם עמדו מנגד, לעומתם עמדה הזוהמא מנגד ולא היתה עוד לאחדים בקרבם, וימתק יותר עפ"י מה שכבר אמרנו במק"א שקודם חטא אדה"ר הי' היצה"ר חוץ לגופו ומחמת החטא נשתאב בגופו, ובהר סיני באו ישראל למעלת אדה"ר קודם החטא ולולא חטא העגל הי' נגמר התיקון כידוע בספרים, וא"כ נעקרה הזוהמא מקרבם, אלא שעמדו מנגד לבד, וכל זה נמשך ממצות הגבלה כנ"ל:

מ״זביומא קמא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, והקשה מהרש"א תיפוק לי' משום דכל עליותיו היו בהשכמה עיי"ש, ונראה ליישב עפ"י מה ששמעתי בשם כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור דמשום חולשא דאורחא היינו עמלק שקרך בדרך, ופרשנו דבריו הקדושים שיהיו מותאמים להפשט עפ"י מה שאמרנו במק"א הא דרפידים שרפו ידיהם מן התורה שפירשו שהוא ענין יאוש כדכתיב לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים, שלכאורה אינו מובן שזה הי' שייך אם הי' להם עוד דרך רחוקה או שהיית זמן ארוך, אבל לא אז שעמדו במסע אחרון לסיני, הא למה זה דומה לאיש ששט כל רוחב ים הגדול וכשהגיע סמוך לשפתו מתיאש ורפו ידיו, ואמרנו שהפי' להיפוך שהם שהיו דור דיעה הבינו שפיר שלתורה צריכין להיות קדושים ומובדלים מכל עניני חומריות, ועתה ראו שקרובין לסיני, ועדיין לא מצאו את עצמם מוכנים לזה רפו ידיהם כמתיאשים, אבל זה הי' חטא דבהדי כבשי דרחמנא למה לך והי' להם לבטוח בהש"י שמאחר שהבטיחם ליתן להם את התורה כדכתיב בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את אלקים על ההר הזה שקאי על קבלת התורה בודאי כן יהי', ובזה משכו עליהם את קליפת עמלק בחשבונות שלו של שקר להוסיף להם יאוש ולקרר אותם כמו שחכמים הגידו במלת קרך שפירש"י צננך והפשירך מריתחך, והיינו שנעשו בעצמם קרים לעומת שמקודם היו עושים בחיות ובחמימות, ואף שהחליש יהושע את עמלק לא איבדו לגמרי עד ימות המשיח, וכל התקררות בעבודה היא תוצאות עמלק, והנה ישראל שבאו לסיני וראו את מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, היו צריך לעורר בקרבם רגש אהבה ותשוקה עד מאד בכלות הנפש, ולא היו צריכים לא להיות בחולשא דאורחא ולא יגעו ולא יעפו, ואפי' בתשוקת הבל של עוה"ז אנו רואים שאיש היודע שישיג הון עתק מעבר לים יקטן בעיניו כל יגיעה, מה גם תשוקה כזו שעזה כמות אהבה, אבל מחמת קליפת עמלק שעדיין קיים לא היו כ"כ בחמימות וחיות כמו שראוי להיות וע"כ הרגישו חולשא דאורחא, א"כ פירושו ז"ל מתאים להפשט:

מ״חולפי הנ"ל יש ליישב קושיית המהרש"א דהנה הא דכל עליותיו בהשכמה יש לפרש הטעם, דבכל בוקר אתער חסד בעלמא וכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, וכמים פנים אל פנים מעורר אהבה בלב ישראל לאביהן שבשמים, ובלעם אמר הן עם כלביא יקום פירש"י עומדים משנתן שחרית לחטוף את המצות, ולשון לחטוף הוא מורה גודל הזריזות מחמת אהבה כמובן, ע"כ בזה בכח התשוקה שנתעורר בישראל לקראת אביהן שבשמים בזה הכח עלה להר עבור ישראל שבמקום שתשוקתו של אדם שם, שם הוא, ולולא זה והיו נחשבים ישראל למטה לא הי' משה יכול לעשות עבורם:

מ״טומעתה יובן אי לאו חולשא דאורחא דעמלק כנ"ל והיו ישראל בהשתוקקות גדולה כשבאו להר סיני וראו מראה כבוד ה' כאש אוכלת, הי' יכול תיכף לעלות, אבל מחמת שהיו בקרירות מעט הוצרך להמתין עד שנתעוררה בישראל תוספות אהבה ותשוקה ע"י בוקר דאתער חסד בעלמא:

נ׳ולפי דרכינו זה יובן הפסוק אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ועתה וכו' עד ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי ישראל עדיין היו מעט בהתקררות שלא האמינו עדיין בעצמם שיזכו למעמד הנכבד הזה. אף שהיו לפני הר סיני וראו את האש הגדולה, וזה שאמר להם הש"י אתם ראיתם וגו', כי הנה ישראל במצרים היו במ"ט שערי טומאה, והיאומן כי יסופר כי אחר ימים מועטין עד ר"ח סיון יזכו לראות מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ופסקה זוהמתן, שע"ז אמרו אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו הרי שהקריבה לבד הוא מעלה גדולה שאין על עפר משלה, וזה ואשא אתכם על כנפי נשרים במהירות גדולה מן מ"ט שערי טומאה עד ואביא אתכם אלי שהוא קריבה להר סיני, ובכן אל יתמה בעיניכם שבעוד איזה ימים תזכו למתן תורה, אף כי עדיין רב המרחק בין מצבם אז למצבם בעת מ"ת, ואין חסר אלא קבלתכם ברצון, וזה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שפירש"י שרים היינו שכל איש יהי' שר על לבו להטותו לכל אשר יחפוץ כאמרם ז"ל צדיקים לבם ברשותם, וכדכתיב ומושל ברוחו מלוכד עיר. ובאמת שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שבמה שאדם מטה את לבבו לטוב בזה הוא מטה גם את לב זולתו או העולם כולו בצד מה, ובכן במה שהוא שר על עצמו נעשה שר גם על כל העולם, והוסיף להבטיח וגוי קדוש נבדל, היינו שלא לבד שימשול על רצונו ויכריחו עד שיהי' לבו ברשותו אלא שלבו מעצמו יהי' נבדל לגמרי מכל רע ולא יהי' צריך להכריחו, ואם כי כל הדברים האלה נראים רחוקים בעיני אדם שיגיע לזה אחר שהוא מרגיש את עצמו במצב ההיפוך לגמרי אל יתמה אל החפץ, שכבר ראינו יותר כזה ממצרים שהיו במ"ט שע"ט כנ"ל, כן יעשה עמכם להפליא עד תזכו ליעוד הזה, והנה זה הפסוק נוקב והולך בכל עת ובכל זמן, ובכל איש שאל יפול לבו בקרבו אפי' אם הוא במ"ט שערי טומאה רח"ל עוד לא אבדה תקותו אם אך יתעורר ברצון, וביותר בחג הזה שהכל תלוי בהתעוררות התשוקה, והבן:

נ״אשנת תרע"ג

נ״בבמצוות המנין כתב הרמב"ן ולא הבנתי טעם מצוה הזאת למה צוה בה הקב"ה וכו' ויתכן כי הי' זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה וכו' וכן הי' משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקיד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה וכו', ויש להבין הלוא אם לא שלחו המרגלים לא היו צריכין לכלי זיין, ומובן שהנוצחים שלא בכלי זיין שוב אין נ"מ בין רב למעט ואינם צריכין לשום סדר ומשטר:

נ״גונראה דהנה כתיב במספר שמות לגלגלותם וכמו שאיתא במדרש הובא ברמב"ן שיהיו כולם עוברין לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, וא"כ הוא השגחה על כל פרט ופרט לפי מה שהוא, והוא כענין שברש"י פ' נצבים בקיבוץ גליות שכביכול כאלו אוחז ביד כל אחד ואחד ומעבירו מן הגליות, וכעין זה הי' ענין הפקודים לישא את ראש כל אחד ואחד, והיינו דהנה א"י היא המאחד את כל כלל ישראל, אך לאו כל אחד זוכה שיהי' כלל ישראל קולטתו וכענין שאמרו ז"ל א"י אינה מקיימת עוברי עבירה, וע"כ צריכין מקודם להתיישר כל פרט ופרט להיות עכ"פ ראוי שהכלל יקלטנו, וכן יש לומר נמי בענין המלחמה שהי' נצרך כיבוש ציבור ולא כיבוש יחיד והטעם יש לומר דהנה מספר שבעה הוא מספר הכללי ששה כנגד ששה קצוות והשביעי באמצע שהוא מרכז כל הששה ומאחדם, וע"כ שבעה מלכי כנען הי' להם כח כללי בטומאה, והוא מקביל לעומת ארץ ישראל בקדושה, ובזוה"ק דלולא שהיתה א"י ביד הכנענים מקודם ויצאה מהם לא היתה מעלתה כ"כ גבוה כי כל דבר נתמרק ונבחן בהיפכו, וע"כ יריחו היתה מלחמה הראשונה ליהושע היו בה כל ז' אומות כדמפורש יהושע כ"ד י"א, ונכבשה בשבת ודוק, ע"כ הוצרך שיהי' למלחמה של כיבוש הארץ תורת ציבור ע"י התאחדות כלל ישראל, ואולי זה רמוז בדברי הרמב"ן, והיינו כי מפקדי צבא המלחמה היו מבחינים באיזה מקום שם משכן הסט"א ביותר כלשון הכתוב שם הרגיעה לילית, והיו מעמידים שמה אנשים שהם נקלטין ביותר בכלל ישראל בגלל צדקתם וענותנותם, וע"כ נצרך מנין הפרטי מקודם שיהי' לכל פרט ופרט נשיאת ראש, בכדי שיתאחד בהכלל:

נ״דויש לומר עוד דהנה האדם מורכב מגוף ונפש ושכל, וכבר אמרנו שבענין השכל אין לאחד התחברות עם זולתו שאין דעתן של בני אדם שוות וכל איש ואיש יש לו דעה בפני עצמו, ועיקר התחברות הוא בנפש להיות לאחדים בתשוקה ורצון אחד שאפי' זה דרכו באהבה וזה ביראה מ"מ כולם מכוונין לעשות רצון אביהן שבשמים, וכן התאחדות בגופן שיתקבצו כולם יחד, וע"כ נגד שלשה אלה היו שלשה ענינים מנין הפרטי במספר שמות לגלגלותם הוא להגביה את השכל והדעת של כל אחד ואחד בפרט, ואח"ז בא מנין הכללי כמה בכל שבט וכמה בכל דגל וכמה מספר כל הקהל כאחד, וכל אלה הם נגד הנפש, שהיא התקבצות הרצונות, וע"כ ישראל נקראו נפש אחת כמ"ש ביעקב שהיו שבעים והכתוב קראן נפש מפני שהן עובדין לאל אחד, וע"כ יש נמי שלשה מיני התאחדות שבט, דגל, כל הקהל, כידוע שהנפש יש בה שלש כחות, חיונית, טבעית, שכלית, לבד השכל שהוא הנשמה, ואח"ז כשבאו לא"י נעשה התאחדות גם בגופים שהיו מקובצים בארץ אחת, וע"כ הכל נעשה בסדר ובמשטר נכון זה אח"ז וכל המנינים היו הכנה לביאת הארץ, והנה בשבת זכור ושמור, שמור, הוא מדת לילה, וזכור הוא מדת יום, והם נגד נפש ושכל, שמור הוא בנפש, זכור הוא בשכל, וע"כ אין אומרים ויכולו בקידוש של שחרית שויכולו הוא התכללות כמו שאמרנו כמה פעמים, ובשכל אין שייך התאחדות שאין דעתן שוות כנ"ל, אלא בליל שבת שהוא בנפש יש התכללות, וע"כ אומרים שלשה פעמים ויכולו לעומת שלשה חלקי הנפש, וכנגד שלשה פעמים שנכלל המנין, שבט, דגל, כל העדה, כנ"ל:

נ״המנגד סביב לאוהל מועד יחנו, פירש"י מנגד מרחוק מיל, ויש להבין בטעם מצוה זו למה הרחיקם הש"י שיהיו רחוקים מיל, ולמה לא היו סמוכים ממש אל הלוים כמו הלוים להמשכן דלא כתיב בהו מנגד, ונראה דהנה ישראל היו צריכין לעבור את המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון שהם ד' קליפות הטמאות ולכתתא רישייהו כמ"ש בזוה"ק פרשת תצוה (קפ"ד.), והנה מובן שבכל מיני מלחמות הן גשמית הן רוחנית צריכין מקודם לבצר מעמדם שיהיו בטוחים שהאויב לא יפול עליהם, וכאשר הם מבוצרים אך אז מחפשים תחבולות ליפול על האויב, וע"כ משום דישראל לא אסתמרו מיני' וחאבו בכמה זימנין נשיך לון חויא כבזוהר שם, והנה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דלעומת שאדם עומד מרחוק ביראת הכבוד מפני דבר קדושה שאין לו שייכות אלי', כ"כ עומדים החיצונים מרחוק ממנו ואין להם רשות לקרב אליו, והנה ידוע שלוים מדתם מדת גבורה שהיא יראה ופחד כמ"ש ופחד יצחק, הם היו שומרים משמרת הקודש, והשמירה היתה שעוררו בקרבם מדת היראה מחמת זה עצמו הי' פחד ה' על החיצונים והיו מתרחקים מהקדושה שבמשכן, ושוב היתה קדושת המשכן והארון שורפת ומכלה את כל החיצונים, וכמו כן היו צריכין ישראל שמירה כנ"ל, והשמירה שלהם היתה ע"י שהיו עומדים מנגד לאוהל מועד רחוק מיל שהיא תחום שבת, וידוע בליקוטי התורה מהאר"י ז"ל שהוא שיעור התרחקות הסט"א מגבול הקדושה, ע"כ בריחוק ההוא הי' תועלת שלעמתם היתה הסט"א מרוחקת מהם ועומדת מרחוק בל קריב אליהם, ובזה היו מבוצרים שהי' יכולת בידם לכתתא רישייהו דסט"א:

נ״וויש להסביר הדברים עוד עפ"י מה שאיתא ביערות דבש, דהיות ישראל נמשלו לאש שנאמר והי' בית יעקב אש ואומה"ע למים שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' ופירש"י אלו שרי האומות, וידוע שאש ומים הם הפכים ומתנגדים זה לזה, וכאשר נוגעין זה בזה המים מכבין את האש, אבל כשהם עומדים מרחוק בגבול ושיעור ידוע האש מיבש ומכלה את המים, כן הוא כשישראל מרוחקין מהם ישראל גוברין ומכלין את מתנגדיהם, וח"ו כשיש ביניהם קירוב האומות גוברין עכת"ד ודפח"ח, וכן הוא לפי דרכנו שלפי שיעור שהיו ישראל מרוחקין מאוהל מועד, הי' הסט"א שהוא כח האומות רחוקין מישראל לא קרוב ולא רתוק יותר מדי, ועי"ז היו ישראל גוברין עליהם כנ"ל:

נ״זובפנימית הענין יש לומר דהנה ישראל דבקין בקב"ה באהבה רשפי' רשפי אש שלהבתי' וכאשר אש האהבה בוער כל הסט"א בטלין ומבוטלין שהכל כדלא בעיני ישראל, וכל כח האומות נגד ישראל הוא רק כאשר נשקט מעט אש האהבה, ע"כ כל תחבולתם לקרר את ישראל וראשית גוים עמלק וכתיב אשר קרך בדרך ופירשו המפרשים מלשון קרירות היינו שהכניס בהם מדת הקרירות ושוב הי' פתח פתוח לכל חטאת, וע"כ נצמח מזה שצננך והפשירך מרתיחך כמ"ש רש"י שמעתה הי' מקום לאומה"ע להתגרות בהם, והיינו כמו בגשמיות כן ברוחניות להכניס בהם מחשבות רעות, וע"כ עצה היעוצה לעמוד כנגד ביראת הכבוד ושוב אין ביכולת האומות לקרב להם לקרר, ועוד יש לומר דהנה ידוע דלכל דבר שאדם משתוקק ומונעין הדבר ממנו תגדל ביותר התשוקה וכבר דברנו מזה, ע"כ באשר להגדיל בישראל את רשפי אש שלא יהי' ביכולת האומות לקרר הי' עצה יעוצה שיעמדו מנגד למען תגדל התשוקה תמיד עוד יותר ולא תתקרר האהבה, ובזה יתגברו על הסט"א, והלוים באשר מדתם להתגבר באהבה בשיר ובדביקות מלשון ילוה אישי אלי, והיו מתחדשים חדשים לבקרים בתוספות האהבה לא היו צריכין לכך והיו יכולין לחנות סביב לאוהל מועד ממש:

נ״חבמדרש אך את מטה לוי לא תפקוד אמר ר' פנחס בר אידי מה כתיב בראש הספר שאו את ראש כל עדת בני ישראל רומם את ראש גדל את ראש לא נאמר אלא שאו את ראש כאדם האומר לקוסטינר סב רישי' דפלן כך נתן רמז למה שאו את ראש שאש יזכו יעלו לגדולה כמה דתימא ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך אם לא יזכו שימותו כולם כמה דתימא ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על העץ והי' גלוי לפני המקום שימותו כולם במדבר וינטלו ראשיהם לפיכך אמר הקב"ה למשה אך את מטה לוי וגו', וצריך להבין למה ניתן להם הרמז במקום הזה, לכתוב בכולם פקוד ולא הי' צריך להוציא שבטו של לוי:

נ״טונראה דהנה כתיב במספר שמות לגלגלותם שמשמע שהמנין הי' להשכליים שמשכנם במוח וגלגולת, ולמה לא לכל בחינת גוף ונפש ושכל יחד, שכולם יחד הם אדם אחד, ולמה נצטוה שיגביה את הראש כמ"ש שאו את ראש, שהוא משכן השכל לבד, הגם שהתרגום מפרש ראש חושבן, המדרש נראה שמפרש ראש ממש שהרי אומר כאדם האומר לקוסטינר סב רישי' דפלן, ואף לפירושו של התרגום לגלגלותם אי אפשר לפרש בענין אחר:

ס׳ונראה דהנה בחובת הלבבות דבעבודת הש"י במצפון הלב זוכין לעוה"ב שהוא עולם המצפון, והפירוש דבכל מצוה ומצוה יש בה חלק הנגלה היא העשי', וחלק המצפון שהוא החכמה שבמוח וכוונת הלב, ובשני חלקי המצוה זוכין לשני עולמות, במעשה הנגלה לעולם הנגלה, ובכוונת המצוה במוח ולב שהיא במצפון לעולם המצפון, וכמו שהאדם הוא מורכב מנגלה ונסתר הוא גוף ונשמה גוף מתחתונים ונשימה מעליונים, כן העולמות עוה"ז ועוה"ב, וכמו שעיקר האדם הוא הנשמה שבו והגוף נקרא רק בשר האדם והוא כמו לבוש לבד, כן העוה"ב הוא העיקר ועוה"ז כמו פרוזדור לעוה"ב, וחלקי העשי' מתיחסים לגוף ע"כ זוכין בהם לעוה"ז, וחלקי החכמה והכוונה מתיחסים להנשמה ע"כ זוכין בהם לעוה"ב, ועם זה מובן ששלימות האדם הם החכמה והכוונה, והעשיי' היא טפלה, אף שבלעדי העשי' אין החכמה והכוונה כלום שהיא כמו נשמה בלי גוף שאין לה מציאות כלל בזה העולם, מ"מ עם העשי' העיקר היא החכמה והכוונה, וכמ"ש בספרים שהעשי' בלי כוונה היא כגוף בלי נשמה:

ס״אוהנה איתא בזוה"ק שבלתי עשי' א"א לפעול ולתקן בעולמות העליונים והמצות שאין בהם עשי' הדיבור הוא במקום עשי' דעקימת שפתיו הוי מעשה, א"כ לכאורה נראה היפוך מהנ"ל אלא שהעיקר היא העשי', אך באמת אין זה סתירה כלל, שלשלימות האדם החכמה והכוונה עיקר, אבל צורך גבוה העשי' עיקר, והדבר מובן ג"כ שהרי שלימות האדם היא הנפש שנשארת אחר הפרדה מעל גויתה, והחכמה והכוונה נחקקות בנפש כמ"ש הא"ע בהקדמתו לקהלת ויהיו מחוקקין עלי' שלא ימחו בהפרדה מעל גויתה כי המכתב מכתב אלקים הוא, עכ"ל, אבל חלק העשי' נפרדים ממנו אחר שפשט את לבושו דהיינו הגוף, אבל תיקון עולמות העליונים צורך גבוה זה נעשה בעת עשיית המצות, ע"כ יכול להיות עיקר העשי':

ס״בולפ"ז יש לפרש הכתוב הנאמר במ"ת ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וגו', הנה כלל בפסוק זה שני הענינים שמוע תשמעו בקולי שהוא חלק העיוני החכמה והכוונה, ושמרתם את בריתי ובמכילתא זה שבת או ע"ז ומילה, הרי זה חלק מעשה המצות, הנה הקדים שמיעה לעשי', וישראל הקדימו עשי' לשמיעה, והיינו שהש"י תפס לעיקר שלימות ישראל, וישראל תפסו לעיקר צורך גבוה, ובזה יש לפרש מאמרם ז"ל מי גילה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, היינו שמלאכים אין להם תוספות שלימות שהם נקראים עומדים שאינם מוסיפין לעצמם מעלה ממה שהיו בעת בריאתם, וע"כ כל פעולתם אינה אלא לצורך גבוה שהרי אין להם בפעולתם צורך עצמיי כלל, כן היו ישראל אז באותו מעלה, לעשות הכל לצורך גבוה, והשמיעה נמי לא לשלימותם אלא נמי לידע מה לעשות עוד לצורך גבוה, כמו מלאכי השרת ברישא עושי והדר לשמוע:

ס״גועם זה יובנו דברי המדרש כשחטאו בעגל אבדתם נעשה שמרו נשמע, ולכאורה במעשה העגל אבדו הכל יחד הן נעשה והן נשמע ולמה מיחס האבידה לנעשה לבד, אך יש לומר דהנה כתבו המפרשים שמעשה העגל לא הי' בו שום כוונת ע"ז ופריקת עול מלכות שמים אלא שהיו מוטעין שהראה להם השטן חושך וערבוביא בעולם לומר שמת משה ועשו זה במקום משה, אך באם היו ישראל במדריגתם לעשות הכל צורך גבוה מבלי להביט על שלימותם כלל, לא הי' מקום כלל לעשיית העגל, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם מה שמצות בו"ד קרוץ מחומר פועלת בעולמות העליונים שהוא מטעם שליחת הש"י ושליח של אדם כמותו עכת"ד, וע"כ מעשה שבלתי נצטוה עלי' אפי' יעידו עלי' כל העולם שכך ראוי וכשר לעשות, מ"מ אין בה כח לפעול בעולמות העליונים שהרי היא מעשה בו"ד קרוץ מחומר ולא מעשה הש"י ואיך תפעול בעולמות העליונים, וע"כ העגל אפי' לפי השערתם שכך ראוי וצורך לעשות ואין בו שום צד עבירה ח"ו, מ"מ הרי לא נצטוו עליו לעשותו ושוב אין בו צורך גבוה כלל, אך הם נפלו ממדריגתם והביטו אז על שלימת נפשם והנה אבדו מעלת נעשה שהוא לתפוס עיקר צורך גבוה, אבל נשמע שהוא חלק העיוני והחכמה והכוונה שהוא ביותר לשלימת נפשם זה לא אבדו כלל שהרי לא היתה כוונתם על צד המרי כלל:

ס״דוהנה איגלאי מילתא למפרע שמדריגתם הנעלה שהי' להם בראשונה לעשות הכל לצורך גבוה לא מהם היתה אלא מפאת שהיו דבוקים במשרע"ה והוא ע"ה התורה העידה עליו בכל ביתי נאמן הוא ועפ"י מה שהגיד כ"ק זקינו זצללה"ה מקאצק שנאמן הוא בלשון אשכנז "טרייא" שאינו חושש לטובתו אלא לטובת משלחו ומייתי לה מקרא וכל מעשהו באמונה ואיך שייך לומר בקב"ה באמונה אלא הפי' שהקב"ה איננו חושש אלא לטובת ישראל וכענין שאמרו ז"ל החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מבכבודו, כן יש לפרש מה שנקרא משרע"ה נאמן בית שהוא ע"ה לא חשש לצורך וטובת עצמו כלל, אלא לצורך גבוה וצורך ישראל וכמו שאמרו ז"ל מלמד שלא הי' פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וידוע כי לא הי' למשרע"ה במדבר עסקים גשמיים אלא הפירוש הוא השלמת נפשו, והוא ע"ה לא חש לזה כלל אלא שם כל מגמתו להיישיר את ישראל לצורך גבוה וכמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי המדרש בשלח ויקח משה את עצמות יוסף עמו עליו אמר הכתוב חכם לב יקח מצות שכל ישראל היו עסוקין בכסף וזהב ומשה הי' עסוק בעצמות יוסף, ואינו מובן שישראל נמי מצוה עשו בזה וכמ"ש דבר נא וגו' ופירש הוא ז"ל דידוע דכסף וזהב שהוציאו ממצרים היו דוגמא ופועל דמיוני לניצוצות קדושות כסף אהבה זהב יראה וכל ישראל עסוקים בכסף וזהב היינו מדריגות אלו להשלמת נפשם, אך משרע"ה הגביה את המצוה היינו שלא להסתכל על השלמתו אלא לצורך ישראל ולצורך גבוה שהי' נצרך ארונו של יוסף, וזהו הלשון יקח מצות שבכל מקום לקיחה הוא לשון הגבהה כמ"ש ולקחתם לכם ביום הראשון ובלשון הגמ' מדאגבי' וכו', והיינו שמשרע"ה הגביה את המצות שלא להסתכל אלא לצורך גבוה ודפח"ח, וממנו לקחו ישראל נמי קצת מדה זו, ובאשר הי' משרע"ה אז בתכלית רום המעלה שלקח את הלוחות מיד הקב"ה והי' נתעלה למעלה ונפרד מהם נפלו ממדרגה זו וחששו לצורך עצמם ובאו לכלל טעות ועשו מה שעשו:

ס״הולפי האמור יש לפרש המשנה דמם' אבות פ"ג כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו וכו' אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין שאפי' כל הרוחות שבעולם באותו ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, ומבואר שהמעשים מתיחסים לשרשים והחכמה לענפין, והטעם כי ידוע בספרים שהעליונים בערך תחתונים הם בערך שרשים לגבי ענפים, וע"כ מי שמעשיו מרובין היינו שהמעשה אצלו לעיקר מפני שהוא צורך גבוה, נחשב שרשיו מרובין שאפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו היינו רוחות רעות שמטעין את בני אדם למשכו ברשתם אין מזיזין אותו ממקומו, אבל מי שחכמתו מרובה ממעשיו דומה לאילן ששרשיו מועטין שאינו עושה צורך גבוה לעיקר הרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו, כמו שהוא הפך את העיקר שהוא צורך גבוה לטפל ואת הטפל לעיקר עליונים למטה ותחתונים למעלה כן נמי הרוח בא ועוקרתו והופכתו תחתונים למעלה ועליונים למטה, והתבונן במה שאמר הרוח בא, דמשמע דבלי הרוח אין כאן דבר רע, והיינו דאין המשנה מדברת באיש שבעט במעשה המצות ח"ו דלא דברה תורה במתים ועוד דלא שייך עליו לומר מרובה ממעשיו דמשמע שיש לו מעשים אלא הם מועטין, ואם הוא בועט בקצת מצות שוב אין לו כלום והוא בכלל ארור אשר לא יקום כמ"ש הרמב"ן, אלא המשנה מדברת שעושה כל המצות אלא שחושב השלמת נפשו לעיקר כנ"ל, ועכ"ז עדיין אין זה רע ח"ו, אבל מ"מ הרי מעותד שוב לכל נזק שרוחות רעות היינו כחות החיצונים יכולין להממו ולבלבלו ולקטרג עליו, אבל כשעושה צורך גבוה אין רשות לכחות החיצונים אפי' לקטרג עליו כלל, כי הקטרוג שב ח"ו על הש"י, ומובן שע"כ ישימו יד לפה, וכמו שאיתא בספרי הרבי מלובלין והמגיד מקאזיניץ שאפי' בתפילה לא יתפלל שהש"י יסיר את צערו שבזה שכיח מקטריגים, אלא להסיר את צער השכינה שבזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וגו', ולפי דרכנו יובן נמי דבזמן שאדם כל מגמתו הוא צורך גבוה אין שום דבר וכח חיצוני יכול לעמוד כנגדו, אבל בזמן שהוא מתכוין להשלמת נפשו אף שאין זה רע מ"מ יש כמה מקטריגים שעומדים כנגדו לקטרגו להממו ולבלבלו, וזהו רוחות הרעות שנושבין ועוקרין אותו והופכתו על פניו, אבל בלתי הרוחות רעות יכול האילן להתגדל אף במעט שרשין ולאט לאט הוא משתרש, ויכול להיות שברבות הימים יהי' גם שרשיו מרובין או עוד יותר מענפיו ובנמשל הוא כמו שאמרו ז"ל מתוך שלא לשמה בא לידי לשמה:

ס״ווהנה זה עצמו הי' הענין במעשה העגל שישראל שנפלו ממדריגתם מלעשות הכל לצורך גבוה אם לא הזדווג להם רוחות רעות הוא השטן שהי' מטעה אותם לא הי' כל רע, וברבות הימים היו באים לידי לשמה, אך זה הי' הצרה שבאשר חששו לצורך עצמן ועשו מן העיקר טפל ומן הטפל עיקר שוב הרוחות רעות נשבו בהם והטעו אותם והראו להם חושך וערבוביא והביאם לידי טעות ועשו מה שעשו, וזה שאבדו נעשה ואמר להם שמרו נשמע ואין הפי' שיסתפקו בנשמע לבד אלא שבאמצעות הנשמע יזכו לבוא שוב לידי נעשה, ומתוך שלא לשמה יבוא לידי לשמה:

ס״זולפי האמור יש לפרש מאמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק על ת"כ פרשת שמיני בפסוק זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' שאיתא בת"כ אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי כך תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי אני ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', ופירש הוא ז"ל דהנה כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', והיינו שעמדו נצבים לקבל מדריגות, ואמר להם מדריגות אתם רוצים עשו אתם את שלכם אותו יצה"ר העבירו מלבכם וכו' ואז ממילא כאשר עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', עכת"ד, ולכאורה אינו מובן מה חטאו בזה שרצו מדריגות ומי יתן והי' לבב כל ישראל שלא להשתוקק לשום דבר חיצוני וחומרי אלא למדריגות, אך להנ"ל יובן שהמבוקש מהם שמרו נשמע כדי לבוא לידי נעשה צורך גבוה כנ"ל, ולזה הי' כל ציווי המשכן והקרבנות, ומעתה כאשר עדיין עמדו נצבים לקבל המדריגות הרי עדיין אין אתם עושים תכלית המבוקש אלא צורך עצמיכם, וזה שבת"כ כשם שהוא יחיד כך תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו היינו יחוד המעשה בלתי צורך עצמם לבד, והמדריגות יבואו ממילא:

ס״חולפי האמור יובן טעם המצוה שאו את ראש כל עדת בני ישראל עפ"י דברי המדרש הנ"ל בפסוק חכם לב יקח מצות ועפ"י פירוש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהגביה את המצות לעשות הכל לצורך גבוה, והנה נקרא חכם לב במה שהשכיל איך צריכין לעשות את המצות, והוא עפמ"ש הרמב"ן כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהי' לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וכו' עכ"ל ולפי דרכנו יש לומר כי הם יאצילו עליהם ממדתם לעשות הכל לצורך גבוה, וכן נמי יש לפרש שאו את ראש וכן מה שנאמר לגלגלותם דהיינו הגבהת השכל עד שישכילו מעצמם איך לעשות את המצות שיהי' הכל צורך גבוה, כי זהו עדיין הי' חסר להם, ומעתה מיושב למה לגלגלותם לבד ולא לכלל האדם שהוא מורכב מגוף ונפש ושכל, כי זה הוא המתבקש מהם להיות חכם לב יקח מצות ואינו ענין ליתר חלקי האדם:

ס״טומעתה יש לפרש שאם יזכו יעלו לגדולה היינו דלעומת שישראל משליכין את שלימות נפשם מנגד ואינן משגיחין רק על צורך גבוה, לעומתם עושה הקב"ה שעושה השלמת ישראל לעיקר ותולה את כל העולמות בשלימות ישראל כמו טפל הנתלה בעיקר והנם עולים לגדולה על כל העולמות, אם לא יזכו שימותו במדבר היינו שלא יזכו בתוספות חכמה הניתן להם להיות חכם לב יקח מצות כנ"ל אלא עדיין יעשו שלימת נפשם לעיקר, יהי' התוספות חכמה עוד גורם יותר להמשך אחר השמיעה ולבכר את השמיעה ע"פ העשי', כי התוספות חכמה הוסיף להם עריבות ומתיקות, וכעין שפירש מהר"ל מאמרם ז"ל מפני שלא ברכו בתורה תחילה היינו שהיו נמשכים אחר עריבות ומתיקות חכמת התורה ולא אל נותן התורה, ואז יהי' חכמתם מרובה ממעשם ביותר ויגרום הזדווגת רוחות רעות כנ"ל, ובפשיטות יש לומר שמשכו עליהם את הקטרוג עוד יותר שאפי' בעשיית משה ואהרן שהאצילו עליהם כנ"ל עדיין עושין העיקר לטפל וטפל לעיקר, וא"כ אינם ראוים ביותר שכל הבריאה תהי' טפלה אליהם והם יהי' עיקר הבריאה כנ"ל, והא למה זה דומה למעיקרא הי' רוח מצוי' ונתהוה רוח גדולה וחזקה שאינה מצוי':

ע׳והנה כתיב ויסעו מהר ה', וברמב"ן בשם מדרש אגדה שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, ואינו מובן כי לשמחה מה זו עושה כי לא טפשים היו שלא הבינו כי הוא חייך ואורך ימיך, אך יש לומר דהנה רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איברים ושס"ה ל"ת כנגד שס"ה גידין, ותרי"ג מצות כולם ידעו מסיני, וברח"ו שא"א להשלים רמ"ח ושס"ה של הנפש אלא ע"י רמ"ח ושס"ה מצות, וא"כ שפטו בשכלם כי אם ירבה ליתן להם מצות, לא יהי' זה להשלמת נפשם אלא לצורך גבוה לבד, וזה לא הי' להם לעיקר, וע"כ יובן שכל מה שאירע להם תבערה וקברות התאוה הכל הוא פרי רוחות רעות שנזדווגו להם בהיותם חכמתם מרובה ממעשיהם כנ"ל, והיינו עפ"י מה דאיתא בספר ברית מנוחה שתבערה וקברות התאוה הוא השגות ממעלות גבוהות יותר מכפי מדריגתם ובליקוטי התורה מהאר"י ז"ל שעברו על במופלא ממך אל תדרוש עי"ש, והנה הוא משום שתפסו חכמתם לעיקר כנ"ל כי באם תפסו צורך גבוה לעיקר לא היו באין לכלל זה, שכללנו לעיל שכל מה שלא בא הציווי עליו א"א שיהי' בזה צורך גבוה, וזהו פרי רוחות רעות שנשארו בהם כנ"ל:

ע״אוהנה ענין מרגלים איתא בספרים שרצונם הי' להתענג על התורה במדבר וימאסו בארץ חמדה לחרוש ולזרוע ולעסוק בגשמיות העולם, ולכאורה אינו מובן שהרי מפורש בכתוב שהיו מתייראים מפני חוזק האמורי יושב הארץ, אך לפי הנ"ל יובן דמאחר שהם היו נמשכים אחר עריבות ומתיקות התורה להשלמת נפש בחרו לשבת במדבר, והיתה העשי' נחית דרגא להם וטפלה בעיניהם, אך לא כן הי' הרצון עליון כי עיקר צורך גבוה נעשה ע"י עשי' כנ"ל, וידוע כי עיקר מעלת העשי' הוא בארץ ישראל כמ"ש הרמב"ן שהוא משפט אלהי הארץ, וא"כ הם שרצו בחכמה בלי עשי' הוא בכלל חכמתו מרובה ממעשיו שהרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו, וע"כ נזדווגו להם רוחות רעות כמ"ש הזוה"ק ח"ב (קפ"ד.) כיון דחאבו נשיך לון חויא וכדין אתקיים הוא ישופך ראש וגו' ישראל מחו רישי' בקדמיתא ולא ידעו לאסתמרא מני' ולבתר מחא איהו בבתרייתא נפלו כלהו במדברא ואתקיים ואתה תשופנו עקב, והנשיכין הם הרוחות רעות שנזדווגו להם לייראם ולפחדם מהכנענים והיו נבהלין מחמת גובה קומתם והיו מבלבלין את מחשבתם עד שנדמו להם באמת שארץ אוכלת יושבי' הוא מחמת שבכל מקום שעוברין מצאו אותם קברי מתים שהיו הגדולים שבהם נגפין כדי שלא יתנו לב לאלו, והרוחות רעות החשיכו עיניהם עד שלא השכילו להבין זה וחשבו שארץ אוכלת יושבי' היא וגו':

ע״בובזה יובן מה שכתיב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, ופירשו ז"ל וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם שבעגל, ומשמע דחטא העגל הי' גרם בחטא מרגלים ובני בקתא חדא נינהו, דאל"ה אין שייך לגלגל זה על זה, ואין מחשבין משטרא לשטרא, ולהנ"ל יובן כי ישראל שאבדו נעשה בחטא העגל וניתן להם לתקן חטא זה ע"י שמירת נשמע ולחזור למעלתם הראשונה לעשות הכל צורך גבוה, ואם היו עומדים בנסיונם בחטא מרגלים היינו שהיו משתוקקים להעשי' לצורך גבוה לא הי' בא להם הזדווגת רוחות רעות לייראם ולהבהילם מהכנענים, והי' בזה תיקון על חטא העגל, אך באשר לא עמדו בנסיונם באשר חטא העגל הי' עדיין מכשכש בקרבם נמשכו לחטא הקדום ונזדווגו להם רוחות רעות ונפלו במדבר, וע"כ נפקד עליהם נמי חטא העגל שחטא זה הי' הגורם לחטא מרגלים, ועוד כיון דהו"ל למלויי' לתקן חטא העגל ולא מימלי כמאן דכריא דמי, כבש"ס ב"ק מ"ח:

ע״גומעתה יובנו דברי המדרש שאם יזכו יעלו לגדולה ואם לאו ימותו כולם, כי הנשיאת ראש הי' גרמא בנזקין שבחרו להתענג על החכמה בלתי עשי' וימאסו בארץ חמדה, ולולא השגות הגבוהות כ"כ שהשיגו ע"י נשיאת הראש לא היו מואסים כ"כ בהעשי', כי לא היתה העשיי' כ"כ נחות דרגא להם, ועוד שמשכו עליהם קטרוג ביותר כנ"ל שנתהוה רוח שאינה מצוי' ומעתה מובן שבא להם הרמז במקום הזה שהרי הנשיאת ראש שימש אצלם דבר והיפכו:

ע״דומעתה יובן ששבט לוי שלא חטאו בעגל ונשארו במדריגתם לעשות הכל צורך גבוה וכבמדרש על הלוים ולא עוד אלא שנמצאו עמו נאמנים ששמרו אזהרת לא יהי' לך וגו' לפיכך הם ראוים שיהיו נאמני ביתי ואתה הפקד את הלוים וגו' וכן הוא אומר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, ע"כ במדרש, וכמו שאמרתי בשם כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שהעושה צורך גבוה לבד נקרא נאמן "ערייא" בל"א, וע"כ היו מעשיהם מרובים וכל הרוחות רעות לא הזיזו אותם ממקומם ולא טעו בעגל, ולא עוד אלא קיימו האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו' אף שהוא כאלו אכל חצי בשרו לא השגיחו על עצמם כלל רק הכל צורך גבוה, והי' תמיד גם הגוף במדריגת הנפש ע"כ לא נאמר בהם שאו את ראש ולא נאמר בהם לגלגלותם שלא לבד הראש והגלגולת אלא כל כלל האדם גוף ונפש ושכל, זכו למה שזכו, כי אצלם לא הי' המנין צורך לנשיאת ראש כלל אלא צורך התמנות:

ע״הענין דגלים נראה דכמו בגשמיות הדגל הוא לתועלת שידעו המתפרדים לחזור ולמצוא את המרכז ולא יסתפחו למחנה האחרת, כן הוא ברוחניות שימשך לבו אחר שורש נשמתו, ובכלל זה שיעשה מה שעבורו באל זה העולם לתקן, וכן הוא ענין דגלי המלאכים מחנה מיכאל באהבה מחנה גבריאל ביראה, והמלאכים שאינם בעלי בחירה מעצמם הם נמשכים כל אחד לכל מה ששייך לו, ואין לו ענין כלל במה ששייך לחבירו וע"כ אין ביניהם לא קנאה ולא תחרות, וכן יהיו ישראל לעתיד כשיהיו ברום המעלה כתיב יהודה לא יקנא את אפרים וכו' וכאמרם ז"ל ונתתי להם לב בשר לב בוסר בחלקו של חבירו, כי באשר יהי' כל אחד דבוק בשורש נשמתו ימשך לבו רק למה ששייך אליו הן ברוחניות הן בגשמיות, וזהו מה שכתוב וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם, היינו שיהי' לכל אחד נייחא על מחנהו ועל דגלו, ובזה יש לפרש דברי המדרש אומרים להם האומות שובי שובי השולמית הדבקו לנו בואו אצלינו ואנו עושין אתכם שלטונים הגמונים דוכסין אפרכין אסטרטלוטין שובי שובי ונחזה בך וכו' וישראל אומר מה תחזו בשולמית מה גדולה אתם נותנים לנו שמא כמחולת המחנים שמא אתם יכולין לעשות לנו כגדולה שעשה לנו האלקים במדבר דגל מחנה יהודה, וכבר תמהו המפרשים מה קול הקרי' הומה מגדולה זו, ולהנ"ל יש לומר בפשיטות דאומה"ע אפי' יש להם כל גדולות שבעולם לבם חסר, וכל מי שיש לו ממשלה יותר גדולה לבו יותר חסר עד לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ, אבל דגלי מדבר נותנים מנוחה. ונייחא כנ"ל:

ע״וובפנימית הענין יובן עוד יותר דהדבוק בשורש נשמתו הוא דבוק למקור חיותו ושואב חיים חדשים תמיד ממקורו וכל ימיו הוא בשמחה וחדוא ונהירו דאנפין והתרחבות הדעת, על היפוך גדולה של חיו בשרים שהוא עפ"י רוב יגון ואנחה וקנאת איש מרעהו וסופו תוגה:

ע״זובזה יש לפרש דברי המדרש אף בלעם הביט בהם ויצאת עינו כנגדן שלא הי' יכול ליגע בהם וכו' התחיל אומר מי יכול ליגע בבני אדם אלו מכירין את אבותיהן ואת משפחותיהן, ולכאורה יש להבין מה ענין מכירין את אבותיהן לכאן, אך יש לפרש עפ"י מאמר הש"ס ברכות וע"ז שבלעם הי' יודע לכוון רגע שהקב"ה כועס בה שנאמר ואל זועם בכל יום, ופרשנו דהנה ידוע דבריאת עולם הי' ע"י צמצומים ובלא"ה לא הי' העולם יכול לבראות שהי' מתבטל במציאות, והנה כתיב המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכן הוא אומר חדשים לבקרים וגו', וכמו שמעשה בראשית הי' ע"י צמצומים כן הוא בכל יום עת החידוש וזה נקרא שהקב"ה כועס בה, כמו להבדיל כשהאדם כועס על חבירו הוא מסתיר פניו ממנו ולא רוצה להביט בו, כן כביכול הוא מסתיר פניו מהעולם וברגע זו שהעולם היא בהסתרת פנים הי' לו שליטה בכשפיו, כמ"ש בפרשת בלק מילתא בטעמא, וזה שאמר בלעם מי יכול ליגע בבני אדם מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם היינו שהם דבקים בשורשם והכוונה בשורש נשמותיהם ששואבין תמיד חיים חדשים והם דבקים במקור החיים ואינם כלל בהסתרת פנים ע"כ אין לו שליטה עליהם בכשפיו:

ע״חוהנה בשבת שב כל פנימית הבריאה לשורשו, וע"כ ישראל שהם פנימית בשבת שבים לשורש נשמתם ושואבים חיים חדשים, וזה הוא שבת יומא דנשמתא, איש על מחנהו ואיש על דגלו, ובאשר הדביקות בשורשו גורם התרחבות הדעת ע"כ שבת היא דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם, וגורם חדוה ונהירו דאנפין ע"כ בשבת ברכו במאור פנים שאין דומה מאור פניו של אדם בשבת כבחול כבמדרש:

ע״טבמדרש כביכול אני מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם ולא עוד אלא שעשה אותם דגלים לשמו, וכו', למה שהם בני והם צבאותי, ע"כ, מדקאמר ולא עוד משמע שהדגלים הם רבותא עוד יותר מהמשכן, ויובן. עפ"י מה שכתבנו מכבר שהא שישראל נתאוו לדגלים כמו המלאכים היינו שהמלאכים הם אמצעים לירידת השפע מלמעלה שהיא בתכלית הרוחניות וכשעוברת השפע דרך המלאכים מעולם לעולם נתלבשת בכל עולם בלבוש של אותן המלאכים של אותו עולם עד בואה לעוה"ז שנתלבשת בלבוש גשמי, וכן להיפוך שהתפילות העולים מעולם התחתון להעליון נזדככו בכל עולם ע"י המלאכים שבאותו עולם בכל עולם ועולם ביותר עד שנעשו מהן עטרה לחי העולמים, וזהו שנתאוו ישראל שלא יהיו צריכין לאמצעית המלאכים, ויהיו דבקים בשורשם בלי אמצעי וכמו שיהי' לעתיד שמחיצתם תהי' לפנים ממלאכי השרת כמ"ש כעת יאמר ליעקב וישראל מה פעל אל, והנה המשכן וכליו הם האמצעי להשראת השכינה בישראל וקודם החטא היתה השכינה מצוי' עם כל אחד כמו שאמרו ז"ל, א"כ מובן שמעלת הדגלים היא עוד יותר ויוצדק לשון ולא עוד:

פ׳במשנה הגונב את הקסוה, ובגמ' שאזהרתי' משום ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו, הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש מה שכלי שרת נקרא קסוה שפירש"י בפ' תרומה שקסוה הוא דבר שיש לו תוך בלשון ערבי, כי כלי שרת שיש לו תוך מקדש ושאין לו תוך אינו מקדש, והנה האדם הוא כלי שרת כמ"ש הר' יונה, ע"כ עיקר הקדושה הוא בפנימיותו ותוכו וכמ"ש במשכן תוכו רצוף אהבה כן הוא בפנימית ישראל, והנה מי שתוכו מקולקל באהבות חיצוניות ואין תוכו כברו הרי הוא גונב את פנימיותו, היינו האהבה ממה שראוי' להיות וממשיכה לחיצוניות, הרי הוא גונב את הקסוה, ובכן בשבתות וימים טובים שנתעוררה האהבה בלב ישראל צריך שמירה ביותר, שיקבע מחשבתו בחוזק באהבת השי"ת שלא ימשך ממנו לאהבה חיצונית, ומה גם שבת עת המנחה סעודה שלישית רעוא דרעוין מנהג ישראל להיות דבקים אז בשירות ותשבחות ביותר:

פ״אוהי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, היינו שעבד שאין לרבו קורת רוח ממנו ועוד להיפוך הוא מגרשהו מכנגד פניו, אבל בן אינו מגרשהו לעולם שהרי לעולם נשאר בנו, והנה ישראל הם בנים למקום, וע"כ אפי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם שאין להקב"ה קורת רוח מהם וראויין לגרשם ח"ו, יאמר להם בני אל חי, ואין הקב"ה מתפרד מהם, וע"כ כל איש אפי' הוא בשפל המצב עד מאד יכולת בידו להטיב מעשיו ואל אחוזת אבותיו ישוב באין מונע ממעשיו הקודמים הבלתי ראויים:

פ״בשנת תרע"ד

פ״גוידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד וגו' ובזוה"ק אי באוהל מועד מאי במדבר סיני אלא חד לאורייתא וחד למשכנא, פירוש דהוקשה לו למה הזכיר במדבר סיני כלל וכי לא היינו יודעין מעצמינו שבאחד לחודש השני בשנה השנית היו במדבר סיני שהרי לא נסעו משם עד עשרים בחודש ההוא כמפורש בפרשת מסעות והי' די בהזכרת אוהל מועד לומר שהדיבור באוהל מועד הי' ולא בהר סיני כפרשיות הקודמות, אך התירוץ צריך ביאור:

פ״דונראה דהנה בזוה"ק לעיל מיני' כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמא בעא קב"ה למפקד חילוי דאורייתא כמה חיילין אינון דאורייתא כמה חיילין אינון דמשכנא, ואינו מובן מה הוא חיילין דאורייתא ומהו חיילין דמשכנא, והמפרשים נדחקו לומר כי שני מנינים היו אחת בצאתם ממצרים שנאמר כשש מאות אלף רגלי ומנין ממש הי' שם לידע את חיילים המקבלים את התורה, ומנין השני הוא המנין שמפרש כאן והוא נקרא חיילין דמשכנא כברש"י כשבא להשרות שכינתו עליהן מכאן:

פ״האך לא זכיתי להבין פירוש זה שהרי מפורש כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמו בעא קב"ה למפקד וכו', ואם כדברי המפרשים הרי מנין חיילין דאורייתא מקמי דאתוקמו אורייתא ומשכנא הוה, ועוד שבזוה"ק עוד שם וכולהו הוו כחד ולא מתפרשי דא מן דא כלא כגוונא דלעילא דהא אורייתא ומשכנא לא אתפרשו דא מן דא ואזלין כחד, עכ"ל, ואי אמרת דמנין חיילין דאורייתא הוא בצאתם ממצרים ממש הלוא אין שני המנינים שוה שבצאתם ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי דמשמע קרוב לשש מאות אלף ואילו הכא היו שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים יתירים, גם ליכא לפרש וכולהו הוו כחד בזמן אחד שהרי יש ביניהם כשנה תמימה, וא"כ הרי אתפרשו דא מן דא:

פ״ווכשאני לעצמי הייתי אומר שהכל קאי על מנין שבפרשה זו וחיילין דאוריי' הם ישראל כולם שכתר כהונה זכה אהרן ונטלו וכתר תורה מונח לכל הבא לזכות בו וכל ישראל נקראים איילין דאורייתא וכתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, וחיילין דמשכנא הם הלום כמ"ש ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות, וזהו דכולהו הוו כחד ולא מתפרשי דא מן דא היינו שהיו שניהם בזמן אחד שהרי לא נאמר במנין הלוים זמן אחר ש"מ שהכל הי' ביום אחד, והנה הם תורה ועבודה דלא מתפרשי דא מן דא ואזלין כחד, זה במוח ושכל, וזה בלב, ע"כ שיתף הקב"ה עמו את אהרן שמשרע"ה הוא המוח והשכל של ישראל ואהרן בעבודה שהוא ברעותא דלבא והי' אהרן לבם של ישראל וכמ"ש והיו על לב אהרן:

פ״זאך יש להבין מה שייך כאן מנין חיילין דאורייתא הלוא אתמנו כבר אחר ירידת משרע"ה מן ההר וכמ"ש בפרשת פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' וא"כ כבר נודע חיילין דאורייתא, ומספרם שם וכאן שוה מפני שהוא בשנה אחת כברש"י פ' תשא והוא מדברי המדרש פרשה זו, ואם מחמת כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן כברש"י ז"ל לא שייך לשון הזוה"ק בעא קב"ה למפקד חילוי דאורייתא ויותר יוצדק לקרות כולם במנין זה חיילין דמשכנא שכולם הם לצורך השראת השכינה, ובאמת שבגוף צורך המנין כבר נתקשה הרמב"ן שכל עצמו למה הי' בא, וכבר דברנו בזה הרבה, אך אין בהמ"ד בלא חידוש:

פ״חונראה דהנה בזוה"ק ח"ב (קפ"ג:) פתח ההוא סבא וכו' בגין דההוא שעתא דנפקו ישראל ממצרים ואשתלימו לשתין רבבן אתתקף מלכותא קדישא ואסתליק על כולא וכדין אתכפיא מלכו חייבא וסיהרא אתנהירת ואפיק לון קב"ה למהך במדברא תקיפא מדברא איהו אתר ושלטנא דנחש מלכו חייבא דאיהו דילי' ממש בגין לתברא תוקפי' וחילי' ולכתתא לי' ולאתכפיא רישי' דלא ישלוט וכו' ואנן אתפרשנא מישובא למדברא תקיפא ולעיינא תמן באורייתא בגין לאכפיא לההוא סטרא השתא דמטו זימנא דפולחנא קדישא דסטרא דקדושה [היינו דמטיאן יומי דירחא שביעאה' אהדרנא לישובא דתמן איהו פולחנא דילי', עכ"ל, הרי מפורש דצורך ישראל ללכת את המדבר הגדול והנורא הי' לאכפיא לההוא סטרא, ועוד מפורש דלאתכפיא לההוא סטרא הוא בעיון ועסק התורה, אבל עבודה היא יותר טובה בישוב דתמן הוא פולחנא דילי', ויש לומר הטעם דבעסק התורה מכניעין לההוא סטרא משום דתורה היא אש כמ"ש הלוא כה דברי כאש נאום ה' וכמו אש המכלה ושורף כמ"ש אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו:

פ״טובמדרש שמות ט"ו ואו איומה כנדגלות אין דגלים אלא צבאות שנאמר דגל מחנה וצבאו ופקודיהם וכן דגלי השמים המלאכים ודגלי הארץ ישראל צבאות השמים מלאכים צבאות הארץ ישראל ואדון שניהם הקב"ה וכשם שהכל יראים מן הקב"ה ומן המלאכים כך הכל יראים מישראל שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, לכך נאמר איומה כנדגלות, עכ"ל, הנה מפורש שענין הדגלים מטיל אימה על האומית, ויש לפרש שענין הדגלים הוא התנשאות ורוממות ישראל, וידוע שהתנשאות ורוממות ישראל הוא בכח התורה, אף שיש בישראל תורה ועבודה וגמילות חסדים, מ"מ טבע העבודה היא הכנעה וכן גמילות חסדים הוא ענין מורה על לב בשר המשתתף בצערו של המקבל חסד ומבקש להיטיב, אבל תורה היא המתנשא לכל לראש ונותנת עוז ותעצומות לעם ומגביה את הלב בדרכי ה', וע"כ הדגלים שמורים על התנשאות ורוממות ישראל בכח התורה מטילים אימה על ההוא סטרא כי להבה תלהט רשעים ומפחדו נעשים נכנעים:

צ׳ולפי האמור יובן ענין וצורך המנין ויש לומר שהכל הי' לצורך מסעות המדבר לאכפיא לההוא סטרא, עפ"י מאמרם ז"ל אין בית הסתרים מקבל טומאה ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי החיצונים אין להם שליטה וידיעה רק בחיצוניות ולא במה שהוא בהסתר, עכת"ד, ויש לומר דה"ה נמי להיפוך שהא דההוא סטרא נכנעת מפני פחד הקדושה נמי רק מחמת קדושה הנגלית שבמה שבהסתר אין להם ידיעה ע"כ אין גורם להם פחד ויראה, וע"כ מסעות שבמדבר להכניע ההוא סטרא בכח התנשאות ורוממות ישראל, הי' נמי בהתגלות מהות ישראל ומעלתם, וע"כ נתבקש שיהיו ישראל מנויין שיהי' בהתגלות, שמה"ט אין הברכה שולטת בדבר המנוי, ונגף בא ע"י מנין מפני שנתגלה מה דכסי, וכאן אדרבה נתבקש דווקא שיהי' בהתגלות למען להטיל פחד ואימה על ההוא סטרא, ובאשר נתגלה מספר ישראל שהם כמספר אותיות התורה מורה שהם נושאי דגל התורה והם חיילין דאורייתא מחמת זה נפל פחדם על ההוא סטרא ונכנעו כנ"ל:

צ״אומעתה מובן הא דבעא קב"ה למפקד חילוי כמה חיילין דאורייתא וכמה חיילין דמשכנא בזמן הזה למען יהי' גלוי מספר ישראל נושאי דגל התורה ושממנין הקדום לזה כחצי שנה לא נפקד איש, שזה מורה שמהות ישראל הוא למעלה מן הטבע כי במחנה גדולה כזו אי אפשר שלא ימותו בכל יום כמה וכמה, ובזה יעשו את מסעות המדבר, אך חיילין דמשכנא שהם הלוים אין ענין לזה שהם בפולחנא וזה יותר טוב בישוב שעבודה אינה מטלת פחד ואימה על ההוא סטרא אדרבה צריכה שימור, וזה היו הלוים שומרי משמרת הקודש, ולא נאמר בהם לשון צבא שאינו מפורש בצדו לעבוד את עבודת אוהל, כי כמו מלחמה הגשמיות שאינה שייכת אלא לישראל, כן נמי מלחמה הרוחנית לאכפיא לההוא סטרא אינה שייכת להלוים, אלא לישראל בלחודייהו הם חיילין דאורייתא, אבל הלוים הם חיילין דמשכנא:

צ״בועם מה שאמרנו יובן טעם דמחנה הלוים הי' תמיד בתוך המחנות משא"כ בארון ברית ה' שנוסע לפנים דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, שחיילין דמשכנא צריכין לעולם להיות בישוב כבזוה"ק הנ"ל דכיון דמטא זימנא דפולחנא קדושה אהדרנא לישובא ובתוך המחנות כמקום ישוב דמי כמ"ש בהאר"י ז"ל שהיו שם כל העשר קדושות המנויות בריש כלים, אבל ארון ברית ה' שהיא התורה הי' נוסע לפניהם דווקא לאכפיא ההוא סטרא ואחריו ישראל נושאי דגל התורה חיילין דאורייתא, ומחנה הלוים שאין בהם ענין זה היו נוסעים בתוך המחנות משומרים מכל צד אחרי שההולכים לפניהם היינו חיילין דאורייתא פנו את הדרך לפניהם מכחות רעות השולטים במדברא:

צ״גויובן ג"כ מה שבמנין ישראל כתיב במספר שמות לגלגלותם, מה שלא נמצא לשון זה בלוים, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עמד בזה ותירץ שמספר שמות לגלגלותם הוא מורה על שלימת השכל והמוח, והלוים נמנו מבן חודש שבעוד אין בהם שלימת השכל והמוח נמי נקראים שומרי משמרת הקודש, עכ"ד. וכן הוא בספורנו אהא דבמספר שמות כי הי' אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האישיית למעלתם ע"ד ואדעך בשם, וא"כ התירוץ על מנין הלוים שהוא מבן חודש נכון מאד, אבל עדיין יש להבין על מנין השני של לוים שהי' מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה ומעלה, אך הוא הדבר שישראל שהם חיילין דאורייתא שהוא בשכל ומוח נאמר במספרם במספר שמות לגלגלותם והוא כאמרם ז"ל אין דעתן של בני אדם שוות וכל אחד יוצדק עליו לומר כענין ואדעך בשם אב"ל הלוים שהם חיילין דמשכנא שהוא בבחי' לב כנ"ל אינן בענין זה:

צ״דוממוצא הדברים שכמו בכלל כן בפרט בכל איש ואיש יש בו חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא, דהיינו תורה שבמוח ושכל, ועבודה שבלב זו תפלה, וכמו שבכלל היו חיילין דאורייתא עם ארון ברית ה' נוסע לפניהם נוסעים בראשונה להכניע כחות רעות שבמדבר לפנות דרך לפני משכן ה' פולחנא קדישא, כן בכל פרט ופרט מצויין כחות רעות המפריעים את האדם מעבודת ה', וכמו שבכלל היו חיילין דאורייתא ברישא, כן באדם הפרטי ראשית עבודה הוא לימוד התורה וכמ"ש הזוה"ק צריך לקטרגא לי' [היינו ליצה"ר] במילין דאורייתא, ועוד בזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילין דאורייתא, והיינו דלעומת שאדם משקע רעיונותיו בתורה בה במדה מסתלקין ממנו כחות רעות המושכין לאחור, ודברי תורה מנקין את האדם ומפנים דרך ומסילות בלבבו לפולחנא קדישא, ועבודה שבלב שהוא למוד תורה בטהרה ותפלה זכה, שנקרא חיילין דמשכנא, וע"כ בלתי חיילין דאורייתא היינו ראשית כל לשקע רעיוניו בתורה, האבן גדולה מונחת על מפתח הלב ואי אפשר לבוא לפולחנא קדישא ותלוי זה בזה, וכמו שאנו אומרים בפיוט אקדמות צבי וחמיד ורגיג דילאון בלעותא, צלותהון בכן מקבל והניא בעותא, ולפי האמור יובן מאמרם ז"ל הקורא בספרים החיצונים אין לו חלק לעוה"ב, והדבר יפלא הלוא אף העובר עבירה שחייבין עלי' מיתת ב"ד יש לו חלק לעוה"ב כבש"ס ב"מ הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב, אך יובנו הדברים כי לעומת שדברי תורה מסקלים ומסלקין את כחות הרעות מלב, עושין ספרים החיצונים להיפוך כי כחות הרעות עוד נחזקים ומצא מין את מינו וניעור, ושוב א"א לו לעבוד עבודת הקודש לזכות בהם לעוה"ב, כי מקררים את לב האדם ומכבידין אותו כאבן ואינם מניחין לכנס להלב שום דבר קדושה, ולא להתעורר כראוי אעפ"י שבא להיטיב מעשיו אינו יכול, וע"כ במה יזכה נער את ארחו, ומי שאינו טרח בע"ש לא יאכל בשבת:

צ״הונראה דכן נמי שבת ויו"ט מקבילין לעומת חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא כי שבת הוא בשכל ובמוח ושבת יעשה כולו תורה, וידוע דמוסף שבת הוא שני כבשים לבד והוא רמז דבשבת העיקר הוא תורה וכן שני סדרי לחם הפנים רומז לתורה דכתיב לכו לחמי בלחמי הוא כעין חיילין דאורייתא, ויו"ט הוא בלב וע"כ יש מצות שמחה ביו"ט דליתא בשבת, והוא זמן קרבנות הרבה ופחות שבמוספים הוא עשר בהמות, והוא פולחנא קדישא המתיחס ללב הוא לעומת חיילין דמשכנא, והנה איתא בספה"ק שיו"ט שבתוך השבוע נכלל בשבת שלפניו, ולפי דרכנו הוא כמסעות המדבר חיילין דאורייתא קודם חיילין דמשכנא, ולעומת דחיילין דאורייתא מפנים את הלב מכחות רעות, וכ"כ בשבת דכל שלטני רוגזא ומארי דדינא כולהו ערקין ואתעברו מינה זוכין אח"כ ביו"ט פולחנא קדישא שהוא כעין חיילין דמשכנא:

צ״וולפי האמור יש לפרש מצות הגבלה ופרישה שקודם מתן תורה, דהנה אלמלא חטאו בעגל היו כל ישראל כהנים ובמכילתא בפסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' מכאן אמרו ראוין כל ישראל לאכול בקדשים עד שלא עשו את העגל משעשו את העגל נטלו מהם ונתנו לכהנים, הרי שהכוונה היתה שכל ישראל יהיו במדרגת הכהנים, ובבעל הטורים שלעתיד יהיו כל ישראל כהנים, ובודאי שאלמלא חטאו בעגל היו תיכף נתקיימים כל יעודים הטובים, וא"כ היו אז כל ישראל חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא יחדיו כי הי' חיבור שמים וארץ מוח ולב והדברים עתיקים, ע"כ היו צריכין ישראל להיישירם קודם מתן תורה הן במוח והן בלב, והיישרת הלב הוא התשוקה שלא יהי' אלא בקדושה ולא לדברים חיצונים, וע"כ יש לומר דמצות הגבלה שלא יהרסו אל ה' לראות והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבכלל זה שלא להסתכל כל אחד למעלה ממדריגתו, והוא מצוה מתיחסת למוח והשכל, ומצות פרישה הוא להתרחק מכסופין דהאי עלמא, וידוע דלעומת שאדם מתרחק מכסופין דהאי עלמא בא לעומתו לתשוקת הקדושה א"כ הוא מצוה מתיחסת ללב, ונמצא ששתי מצות אלו הם מירוק וישר למוח ושכל חיילין דאורייתא ולהלב שהוא חיילין דמשכנא:

צ״זברש"י כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, ויש להבין דהא דבא להשרות שכינתו עליהם הי' באחד בניסן והמנין הי' באחד לחודש השני, א"כ הרי קדם להשרות שכינתו עליהם, ונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דניסן הוא מזל טלה רומז שישראל הם כלל אחד לאביהן שבשמים כאמרם ז"ל מה שה אין לו אלא קול אחד, והוא ריצוי כלל ישראל וכן מורה מצות הפסח ראשו על כרעיו הכל כאחד, אך אייר מזלו שור הוא ריצוי ישראל מצד הפרטים כל אחד ואחד לבדו, והוא רמוז בש"ס ר"ה קרן הפרה כיון דקיימי גילדי גילדי מתחזי כשנים ושלשה שופרות והנה ברמב"ן בענין המנין, כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהי' לו בדבר הזה זכות וחיים וכו', ויש להוסיף בה דברים שכל אדם בעצמי שמשער בנפשו שהוא בא לעמוד לפני משרע"ה ואחיו קדוש ה' בלי ספק שהכשיר מעשיו וקיבל עליו על להבא, והוא כענין ראיית פנים בעזרה וכמו שהגדנו במק"א, ובשביל זה עצמו היו יכולין משה ואהרן להשפיע עליו חיים, והוא כעין מ"ש בירמי' אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי בעם הזה ופירש"י משה ושמואל שבקשו רחמים על דורם החזירם מקודם למוטב, ואתה שאין אתה מחזירם למוטב אין תפלתך מקובלת עליהם, וע"כ כשכל אחד טיהר את כל קומתו מחמת בואו לפניהם ע"ה ע"כ הי' מועיל זכותם עליהם להשפיע להם חיים וזכות, וזהו הפירוש כשבא להשרות את שכינתו עליהם מנאם, היינו שבשביל המנין נעשים ראויין ונרצים להשראת השכינה, והנה כלל ישראל לעולם נרצה לפני ה', וע"כ בניסן שישראל נרצים מצד הכלל לא היו נצרכים להמנין רק באחד לחודש השני שהתחילה השראת השכינה גם מצד הפרט ע"כ הצריכם להמנין:

צ״חבמדרש הביאני אל בית היין בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים וכולם היו עשוים דגלים דגלים כיון שראו אותם ישראל התאוו לדגלים כמותן אמר להם הקב"ה חייכם שאני ממלא משאלותיכם, ונראה לפרש הענין דגלים כמו שבגשמיות כשהאחד מן המחנה תועה והוא מחפש אנה ואנה למצוא דרך לבוא למחנהו, אם יש למחנהו דגל שהוא נשקף למרחוק עי"ז נמשך ישר למחנהו בנקל, כן הוא ברוחניות שכתיב תעיתי כשה אובד, וימים רבים לישראל ללוא אלקי אמת וללא כהן מורה, מ"מ יש בכח ישראל בפעם אחת לדלג שור להמשך אל שורשו שהוא הש"י בבחי' דילוג וקפיצה ולא דרגא בתר דרגא, וזהו ענין הדגלים שנתאוו ישראל שדגל הוא מלשון דילוג כבמדרש ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה, וכענין המלאך שבא לעוה"ז נתלבש בגוף הנראה לעיני בשר, וכשהוא רוצה הוא פושט את לבושו בפעם אחת ועולה וכענין שכתוב בהמלאך שנראה אל מנוח ויהי בעלית הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה' בלהב המזבח כי ברגע אחת נמשך לשורשו וזהו ענין הדגלים במלאכים, וזהו שהתאוו ישראל שאפי' בהיותם טרודים ושקועים בטרדת עוה"ז, ברגע אחת יזכור ויעוף על כנפי אהבה להדבק בשורשו:

צ״טוהנה זהו מדריגת בעל תשובה כבזוה"ק ח"א (קכ"ט.) ת"ח אברהם אתקריב לגבי' וכו' ולא אתקריב אברהם ביומא חדא ולא בזמנא חדא אלא עובדוי קריבו לי' בכל יומוי מדרגא לדרגא עד דאסתלק בדרגוי כד הוה סיב ועאל בדרגין עלאין כדקא חזי דכתיב ואברהם זקן וכדין בא בימים וכו' זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי' קב"ה וכו', והנה ישראל במעמד הר סיני שהיו ברום המעלות, ולצדיק שהוא ברום המעלות נצרך ללכת דרגא בתר דרגא ולא בקפיצה ברגעא חדא שזה נמסר רק לבעלי תשובה, ומ"מ התאוו ישראל לזה היינו עפי"מ דאיתא בזוה"ק על משיח שיבוא להדורי צדיקיא בתיובתא והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שזה יהי' רבותא דמשיח שישוב את הצדיקים בתשובה ולא את הרשעים דווקא, עכת"ד, ולפי"ז יש לומר דישראל במעמד הנכבד שהיו ברום המעלות בקשו לבוא לידי דרגא זו בחי' משיח להדורי צדיקיא בתיובתא, וע"כ אף שהיו צדיקים גמורים יהי' נמי ביכולתם להתקרב דרך דילוג וקפיצה ברגעא חדא ובשעתא חדא, אך אז עדיין לא הגיעו לידי מדה זו, ומ"מ הש"י הבטיח להם על להבא, והיינו שבעת הקמת המשכן שהיו ישראל בבחי' בעלי תשובה מחטא העגל ונתרצה להם הקב"ה זכו לדגלים דרך דילוג כנ"ל:

ק׳ועל דרך זה יש לפרש הענין רפידים שרפו ידיהם מן התורה ומה ביאתם למדבר סיני בתשובה אף נסיעתם מרפידים בתשובה, שבודאי לא הי' זה במקרה, והיינו דהנה כבר אמרנו דהא דרפו ידיהם מן התורה איננו בפשוטו שזה הי' שייך אם הי' להם עוד זמן רב ודרך רחוקה עד הר סיני הי' מקום לומר שרפו ידיהם כלומר כמתיאשים להגיע לזה וכמ"ש לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים אבל הכא שהי' במסע האחרון קרוב לסיני לא שייך לומר כן, אך הפירוש הוא שהם ידעו היטב כיצד צריכין להיות לקבלת התורה שיהי' מופסק זוהמתן, כי דור דעה היו, וכאשר שיערו את מהותם מצאו עצמם רחוק מזה שלזה צריך עוד הכנות רבות ושהיית זמן הרבה שלפי השערתם בלתי אפשר להגיע לזה במעט זמן הזה ע"כ היו בעצמם כמתיאשים, ומ"מ הי' עבירה שבהדי כבשי דרחמנא למה לך ולא הי' להם לבקש חשבונות יתירות רק לילך בתמימות אחר הש"י לקיים גול עליו דרכך והוא יעשה ובזה המשיכו עליהם את עמלק, ובאם היו הולכים בתמימות הי' זכות זה עצמו מביא לזכות למעמד הנכבד כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך, אך באשר קלקלו בזה שוב באמת הי' חשבונם צודק שבלתי אפשר להם לזכות במעט זמן כזה, אך מ"מ עצת ה' היא תקום שמאחר שע"י ביאת עמלק באו לתשובה, ובעל תשובה יכול להתקרב ברגעא חדא ובשעתא חדא ע"כ תיכף כבואם אל הר סיני בתשובה עלו מעלות רבות בפסיעה אחת ופסקו זוהמתן, ובודאי כן יהי' לעתיד אף שרחוק הוא מהשערת אנושי איך אנשים שפלים כמונו היום נזכה להיות בדרא דמלכא משיחא מ"מ מאחר שהקב"ה יעמיד מלך כהמן כמו שאמרו ז"ל אם אין עושין תשובה, ואז כולם יעשו תשובה ושוב ברגעא ובשעתא חדא נזכה לכל היעודים הטובים אכי"ר ב"ב:

100

ק״אבזוה"ק ח"ג (צ"ד:) אר"א סעודתא תליתאי דשבת כד אערא בי' אושפיזא שבקין לי' או לא שבקין לי' אי לא שבקין לי' אשתכח אושפיזא דחויא מפתורא דמלכא, ופירשו המפרשים דכשיאכל סעודה שלישית אז לא יהי' תאב לאכול בלילה סעודת יו"ט, ואינו מובן דבשביל כזית וכביצה שיאכל בסעודה שלישית היינו אחר תפלת המנחה ביום שבת לא יהא תאב עוד לאכול בלילה ועוד למה לא יתפלל המנחה מכי משחרי כותלא ואז בודאי הכביצה שיאכל אז לא יעכב את סעודת הערב:

101

ק״בונראה לפרש דהנה ביו"ט מברכינן שהחיינו, והיינו שזה היום שקוינו מצאנו ראינו ושמחים אנו שזכינו לו, כי ביו"ט יש הארות גדולות מהאור שנברא ביום הראשון הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא כבזוה"ק שם (צ"ג.), ולפי מסת התשוקה שאנו משתוקקים לזה זוכין ביו"ט, והנה ידוע שמחצות היום של ערב שבת ויו"ט מתחיל האור להתנוצץ, ובודאי שאז צריכין להיות בהשתוקקות לקראת החג הבא, והנה בשבת צריך להיות כאלו כל מלאכתך עשוי' והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם כ"ק זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שעונג שבת צריך להיות באופן שלא יהא חסר לו שום דבר כי אין למעלה מעונג, והגיד נמי בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה שאפי' בעניני שמים נמי לא יהא נזכר שחסר לו שום דבר, ולפי"ז מובן דאם יקיים אז סעודה שלישית דהיינו עונג שהסעודה צריכה להיות בעונג כאמרם ז"ל שקידוש צריך להיות במקום סעודה משום שבמקום קריאה שם תהא עונג וזה יפריע מלצפות ולהשתוקק ליו"ט דאם ישתוקק ליו"ט הרי חסר לו ואיננו בעונג א"כ הרי מדחה האושפיזא, שכל עצמה היא כפי מסת ההשתוקקות כנ"ל:

102

ק״גשנת תרע"ה

103

ק״דבאחד לחודש השני, וברש"י כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, יש להתבונן הלוא באחד בניסן הוקם המשכן ובא להשרות שכינתו עליהם, למה המתין עם המנין עד חודש השני, גם בענין הבכורות יש להתבונן, דבמשנה שלהי זבחים עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן נאברו הבמות ועבודה בכהנים, א"כ נפסלו הבכורות מיום אחד בניבן לעבודת כהנים, ולמה לא נפסלו גם מעבודת הלוים עד חודש השני, כי נראה מהכתוב שרק אחר המנין נתחלפו הבכורות בהלוים [וכמו שכתבנו במאמר מיוחד] וכבר דברנו בזה, אך אין בהמ"ד בלא חידוש:

104

ק״הונראה דהנה כבר הגדנו בענין צורך המנין שהי' להעלות את ישראל למדריגה עליונה להיות נרצים כל אחד ואחד גם מצד פרט צורתו, ולא מצד הכלל לבד, וכעין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי המדרש פ' ויקהל בענין המלאכים כשהוא רוצה קורא את כולם כאחד וכשהוא רוצה קורא לכל אחד בשמו מיכאל גבריאל, היינו שהם נרצים מצד הכלל ומצד הפרט, עכ"ד, כן הי' הענין בישראל אחר שנתרצה כלל ישראל בהקמת המשכן שוב נתרצו גם בפרט, ולזה בא המנין של כל פרט ופרט, וע"כ נאמר במנין זה במספר שמות לגלגלותם, וכמ"ש הספורנו במספר שמות כי הי' אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האישיית למעלתם על דרך ואדעך בשם ולא כן קרה לדור באי הארץ ובכן לא נמנו במספר שמות ולא נזכרו זולתי ראשי המשפחות ומספר האישים, עכ"ל, ולפי דרכנו הוא הריצוי מצד הפרט תחת אשר עד כה לא היו נרצים רק מצד הכלל:

105

ק״וונאמר עוד דהנה במ"ת היו ישראל נרצים מצד הכלל ומצד הפרט, וע"כ איתא במדרש אלו היו ישראל חסירין אחד לא היתה התורה נתנית, א"כ הרי שהיו נרצים מצד הכלל, והי' נמי מצד הפרט כאמרם ז"ל שכל אחד קיבל לפי מדריגתו אתה מחיצה לעצמך וכו' ובמדרש שהי' הדיבור נושק על פיו של כל אחד, הרי שהיו נרצים גם מצד הפרט, ונראה לומר שזהו הענין נעשה ונשמע, והיינו דבעשי' יד כולם שוים לקיים המצות בפועל אחד, והגדול שבישראל עם הפחות שבישראל מניחין תפילין בשוה, אך בהבנת הלב והשכל כל אחד ואחד לפי מה דמשער בלבי' וזהו שמיעה שהיא הבנת הלב, וישראל שאמרו נעשה ונשמע קבלו עליהם להיות נרצים בכלל ובפרט, [וע"כ מצינו טעם פשוט להקדמת נעשה לנשמע [מלבד שיש בו רז שמלאכי השרת משתמשין בו] שבראשונה האדם נרצה מצד הכלל, ואח"כ כשמוסיף להתקדש נעשה נרצה גם מצד הפרט]:

106

ק״זולפי האמור תתפרש לנו הפרשה בטוב דהנה בפרשת יתרו אמרו ישראל נעשה לבד וזה הי' בשני בחודש, ובפרשת משפטים בד' בחודש כשסיפר לפניהם את דברי ה' והמשפטים שפרש"י מצות פרישה והגבלה וז' מצות שנצטוו ב"נ ושבת וכיבוד אב ואם פרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה ענו ואמרו ישראל נמי נעשה לבד, אך למחרת אחר שבנה משה המזבח והקים שתים עשרה מצבה והעלו עולות וזבחים וזרק משה את הדם על המזבח וקרא באזניהם את ספר הברית אמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע, ויש להבין למה הוסיפו כאן נשמע מה שלא אמרו עד כה ומה נתחדש אצלם, אך יש לפרש עפ"י מה שהגדנו במק"א בענין מזבח ומצבה שפרש"י שמזבח הוא של אבנים הרבה ומצבה היא של אבן אחת והיא היתה אהובה בימי אבות ונאסרה אח"כ, שהטעם מפני מזבח של אבנים הרבה מורה על קיבוץ כלל ישראל, וכמ"ש באליהו ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב וגו' ויבנה את האבנים מזבח בשם ה', הרי שמזבח רומז לכלל ישראל, וידוע עוד למבינים שרומז לכנס"י למעלה, אך מצבה שהיא של אבן אחת רומית לאיש פרטי, והיתה אהובה בימי האבות שהם היו יחידים ואנשים פרטיים בעולם והיו נרצים בפרט שהרי לא הי' אז כלל בעולם וכל אחד מהם הי' כלל בפ"ע, אך אח"כ נאסרה המצבה שמצד הפרט לבד בלתי הכלל א"א להתקרב וכמו שאנו אומרים בכל המצות ביחידו שלים בשם כל ישראל, ויש להבין למה במ"ת שכבר הי' כלל ישראל במלואו השתמש משה במצבה, ויש לומר שישראל היו אז ברום המעלה שפסקה זוהמתן שעוד לא הי' זמן כזה עד תיקון הכללי לעת"ל, וע"כ אחר שהיו כאיש אחד בלב אחד והתאחדו כל הפרטים והיו נרצים מצד הכלל, הוסיפו לזכות להיות נרצים גם מצד הפרט, ולרמז זה בנה מזבח שהוא ריצוי מצד הכלל, ועוד שתים עשרה מצבה שהיא ריצוי מצד הפרט, וע"כ בראשונה אחר ביאתן למדבר סיני בתשובה והי' לבם נשבר בקרבם על מה שברפידים רפו ידיהם מן התורה, לא הרהיבו עוז בנפשם להיות נרצים גם מצד הפרט, והי' די בעיניהם אם יזכו להיות נרצים מצד הכלל, וכמו שפשט הלשון ממלכת כהנים וגוי קדוש מורה על מעלת הכלל, ע"כ לא אמרו אלא נעשה לבד שהוא בכלל כנ"ל, וכן הי' בד' לחודש כי עוד לא נתחדש להם דבר המורה שהכוונה שיהי' נרצים גם מצד הפרט, אך בה' בחודש שבנה המזבח והקים המצבות הבינו שהכוונה להיותם נרצים גם מצד הפרט הוסיפו לאמור גם נשמע, והקדימו נעשה כנ"ל שבראשונה צריך להיות הריצוי מצד הכלל ואח"כ מצד הפרט, וכמו שהורה המזבח ואח"כ המצבות:

107

ק״חוהנה במעשה העגל נפלו ממדריגה זו, שהרי כאשר הי' משה מרומם מהם בעת קבלת הלוחות, עשו מה שעשו, כי משה הי' הנשמה של כלל ישראל, וכמו שהנשמה בעודה בגוף היא מאחדת את כל חלקי האדם וכל האברים להיות אחד ובהסתלקותה כל יסוד נפרד ליסודו, כן בעוד משה ביניהם הי' הוא מאחדם, ובהתרומם מהם נתפרדו, וע"כ הי' מקום להשטן להטעותם כמו שהגדנו במק"א דבהיות הכלל כולו כאיש אחד אי אפשר לשום דבר רע להזדווג להם, ומ"מ אם היתה מעלתם גם מצד הפרט וכל אחד הי' נרצה בפ"ע הי' לכ"א מעלה בפ"ע כמו הכלל כולו, בודאי לא הי' אפשר לשום דבר רע להזדווג לו, א"כ נתראה מהותם בפועל שכל מעלתם היתה מפאת משה שכוללם יחד ולא מצד מעלתם הפרטי, ומ"מ מחמת תשובתם הגדולה שבו למעלת הכלל אבל לא למעלת הריצוי מצד הפרט, וע"כ נאסרה להם מצבה ולא הי' לה עוד היתר שזה מורה שעוד לא שבו למעלה זו להיות נרצים מצד הפרט עד לעת"ל שיתוקן הכל ואז כתיב ושב ה' אלקיך את שבותך וברש"י שם כביכול כאלו הקב"ה אוחז ביד כל אחד ואחד ומעבירו מן הגליות, היינו שאז יהי' נרצה גם כל פרט ופרט לבדו, ויש לומר כי ידוע שמשיח יזכה לבחי' יחידה שבנפש, ע"כ יהי' כחו גדול לתקן את ישראל להיות נרצים גם מצד הפרט כל יחיד ויחיד בפני עצמו:

108

ק״טומ"מ נרצו מצד הכלל ונצטוו לעשות משכן הבא מנדבת הפרטים ונעשה מהכל משכן אחד, וכבר אמרנו במק"א שזהו כוונת אמרם ז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, שכוונת אהרן שאמר אז לישראל פרקו נזמי הזהב וגו' ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, שמחמת שהבין שחסר להם כח הכללי מחמת התרוממת משרע"ה, רצה לעשות פועל דמיוני להתיך את כל הנזמים לעשותם גוש אחד, שבדוגמא זו יתאחדו ישראל ויהיו נרצים מצד הכלל ואז ממילא יסתלק מהם כח השטן שהטעה אותם כנ"ל, אבל לא עלתה בידו כהוגן שמכשפי ע"ר נתנו לו הזהב בידם וכמו שאיתא בזוה"ק ע"כ הצליחו בכישופם ויצא העגל הזה, ובזהב המשכן שנעשה מהכל משכן אחד נתקן זה וחזרו להיות נרצים מצד הכלל עכ"פ:

109

ק״יולפי האמור יש ליתן טעם על הקמת המשכן בניסן ובמדרש שהי' מונח מקופל שלשה חדשים אחר שנגמר והמתין עם הקמתו עד אחד בניסן ובמדרש נותן בו טעם מפורש שבחודש זה נולד יצחק אבינו, ולפי דרכנו יש לומר עוד עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה במהות ג' חדשים ניסן אייר סיון שניסן הוא מצד הכלל ומזלו טלה ומה שה אין לו אלא קול אחד וכו', וע"ז מורה קרבן פסח שה לבית אבות, וצולהו כולו כאחד ראשו על כרעיו ועל קרבו, אייר הוא מצד הפרט ומזלו שור שמורה על התחלקות הפרטים כי פני שור מהשמאל כידוע למבינים ונרמז בדברי הש"ס ר"ה קרן פרה דקיימי גלדי גלדי, סיון מזלו תאומים היינו מצד הכלל ומצד הפרט, עכ"ד, וע"כ המשכן שהי' תיקון ישראל מצד הכלל כנ"ל נאות הקמתו בניסן שהיא זמן מצד הכלל:

110

קי״אולפי האמור יש לפרש צורך המנין דהנה כ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בחשבו כמה זמנים הי' העולם מעותד להתתקן תיקון הכללי אלא שנתקלקל, וחשב מעשה העגל שבאם היו עומדים בנסיון הי' אז גמר התיקון, וכן בשליחות המרגלים אלמלא נתקלקל הענין הי' אז גמר תיקון הכללי כמו לעת"ל, עכ"ד. וכן במשמע שהרי הי' משה נכנס עמהם לארץ ולא היו צריכין לכלי זיין והיו יורשין תיכף את אדום ומואב ושעיר כבספרי והובא ברש"י ריש דברים, והנה אלמלא שלחו המרגלים היו אז נרצים מצד הכלל ומצד הפרט כמו לעת"ל, ע"כ להכין לזה נצטוו במנין להתיישר גם בפרט כל אחד בשמו לגלגלותם כנ"ל אחר שנתיישרו בהקמת המשכן בכלל, בכדי שבביאתן לארץ שיהי' אז גמר התיקון יהיו נרצים גם בפרט:

111

קי״בומעתה יש לומר דהיינו טעמא שנתאחר המנין עד אייר עפ"י מה שהגדנו לעיל בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שניסן הוא בכלל ואייר בפרט, וע"כ הקמת המשכן שהי' הריצוי מצד הכלל הי' בניסן כנ"ל, כן נמי המנין שהוא הריצוי מצד הפרט הי' באייר שהוא זמן הפרט כנ"ל:

112

קי״גולפי האמור יש ליתן טעם למה נדחו הבכורות מעבודת כהונה משהוקם המשכן ומעבודת לוי' לא נפסלו עד אייר, דהנה ענין כהנים ולוים יש לומר נמי שכהנים הם מרצים את ישראל לאביהן שבשמים מצד הכלל, והיינו דבזוה"ק ריש פ' אמור שאהרן זכה בכהונתו משום דכל יומוי אשתדל לאסגאה שלמא בעלמא ע"כ נבחר לעשות שלום בפמליא דלעילא, והוא התאחדות כלל ישראל זה בזה ותחתונים בעליונים, ואיתא נמי במהר"ל שאותיות אהרן הם פנימיים ה' ביחידיות נון בעשיריות ר' במאות, והאלף רומז לפלא עליון, והיינו שהוא הי' הפנימיות מישראל וכל התאחדות שבעולם הוא מחמת כח פנימי החורז ומאחד כל הפרטים ועושה אותם אחד, הרי שמדת הכהנים כח כללי ומאחדים כל הפרטים לעשותם כלל אחד, וכה מרצים את ישראל לאביהם שבשמים מצד הכלל, אך לוים שמדתם מדת גבורה להתלהב לאביהן שבשמים ועולים בשיר כל פרט ופרט לפי מה שהוא משער בלבי', והוא כענין שור שמורה על התחלקות הפרטים כנ"ל קרן הפרה דקיימי גלדי גלדי ופני שור מהשמאל וכנ"ל, וע"כ הם מרצים את ישראל לאביהן שבשמים נמי מצד הפרט, ולפי"ז מובן אשר זמן עבודת כהנים התחיל מניסן זמן הכלל ועבודת הלוים באייר זמן הפרט:

113

קי״דוהנה הבכורות נפסלו מחמת חטא העגל, ונראה לפי מה שאיתא בזוה"ק וכן הוא ברמב"ן דהפרשיות כסדרן נאמרו וציווי מלאכת המשכן קודם מעשה העגל נאמרה, ורק דיבור משה לישראל הי' אחר מעשה העגל כסדר הפרשיות, וא"כ בחירת הכהנים תמורת הבכורות הי' קודם מעשה העגל, א"כ מוכח שהא שנדחו הבכורות מעבודת כהונה לאו משום מעשה העגל הי', ואף מבלעדי מעשה העגל כתר כהונה זכה אהרן ונטלו, וכל מה שנפסלו הבכורות מחמת מעשה העגל הי' רק מעבודת לוי' אבל מעבודת כהונה בלא"ה נדחו, ולפי דרכנו הנ"ל יובנו הדברים דהיינו מחמת חטא העגל נפלו ממדריגתם להיות נרצים מצד הפרט והוא היפוך מעבודת לוים כנ"ל ע"כ נפסלו מעבודת לוים, אבל מעבודת כהנים שהיא מצד הכלל אלמלא דבר אחר גרם לא נפסלו מחמת חטא העגל אחר שעשו תשובה זולת אותם שקרבו בעצמם לפני העגל שנפסלו כמו כהנים ששמשו לע"ז, אבל הבכורות שלא שמשו לפני העגל לא נפסלו מחמת חטא העגל מעבודת כהנים, אלא שבודאי טעם אחר יש בזה וזכה אהרן ונטלו, ואולי יש לומר עפ"י דברי האריז"ל בהא שאמר משרע"ה למה אתה בוש לכך נבחרת, היינו לכך דייקא משום שאתה בוש, עכ"ד, ויש לפרש עפ"י מאמרם ז"ל אני את דכא, וע"כ עבודת הכהונה להמשיך השראת השכינה למטה נתבקש דווקא איש שהי' דכא בעיני עצמו ובוש לקרב, והנה בש"ס מגילה (ט'.) שכתבו הזקנים לחלמי המלך זאטוטי במקום נערי ובמקום אצילי, ונראה שגם נערי בני ישראל שהם הבכורות שכתב הרמב"ן שהם הבחורים שלא טעמו טעם חטא הי' בכלל אצילי, [שוב מצאתי שמשמע כן מדברי המדרש פרשה ט"ו סי' י"ח בפסוק ואף אלקים עלה בהם ויהרוג במשמניהם אלו סנהדרין ובחורי ישראל הכריע אותם הבחורים שהיו קרואים זקנים, עכ"ל ועי"ש היטב] ובזה יתישב היטב דברי הש"ס מגילה עיי"ש, וע"כ כתבו לשון אחד על שניהם, והנה כתיב בהו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו היפוך אהרן שהי' בוש לקרב אף שנצטוה ע"כ אבדו מעלת הכהונה וזכה אהרן ונטלו, ומ"מ היו נשארים בעבודת הלוים אלא מחמת חטא העגל שאבדו הריצוי מצד הפרט כנ"ל נדחו ג"כ מעבודת לוי':

114

קי״הולפי האמור יובן שבניסן שאז הוא בכלל עדיין לא נדחו הבכורות עכ"פ מעבודת לוי' שהרי אחרי התשובה נשארו רצויים מצד הכלל, אלא באייר שאז הצורך להיות רצוים מצד הפרט נדחו הבכורות ונכנסו הלוים תחתיהם שהם יש להם מעלת ריצוי מצד הפרט כנ"ל:

115

קי״והנה בענין חילוף הבכורות בלוים מפורש בכתוב שהוא אחר המנין שהי' בחודש השני, וכן מפורש ברמב"ן ג' פסוק ד' דהא דכתיב בצוואת פקודת הלוים במדבר סיני בעבור שהזכיר ביום דיבר ה' אל משה בהר סיני חזר ואמר שלא היתה צוואת הפקידה של הלוים בהר סיני כי בחירת תולדות בני אהרן לבדם היתה בהר סיני ביום צוותו על מעשה המשכן אבל הלוים לא נצטוה בבחירתם בהר סיני אלא במדבר סיני באוהל מועד כמו המצוה הנזכרת בבני ישראל, עכ"ל, ומשמע שבחודש השני היתה כמו המצוה בבני ישראל, והפרשיות כסדרן נאמרו, וכן יש לדייק מש"ס שבת (פ"ז:) דחשב עשר עטרות נטל אותו יום [הוא ר"ח ניסן] ואחת מהם ראשון לכהונה ולמה לא אמר נמי ראשון ללוי', ומוכח שהלוים רק בחודש השני נכנסו לעבודה:

116

קי״זאך בש"ס גיטין (ס'.) שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וכו' ופרשת הלוים פירש"י קח את הלוים דבהעלותך שבה הלכות לוים, ועוד שם ברש"י שפרשת לוים הוצרכו לבו ביום שנזקקו לשיר, עכ"ל, הנה מפורש שהלוים נכנסו לעבודה בר"ח ניסן, ומ"מ אי אפשר לומר כן שהרי מפורש דבשני נשרפה הפרה ובשלישי גלחו והזה הזאה ראשונה ללוים, וא"כ עכ"פ בר"ח ניסן עדיין לא נכנסו לעבודה:

117

קי״חובאמת לולא דברי רש"י שהוזקקו לשיר הי' אפשר לפרש שנאמרה הפרשה להכינם בגלות והזאה על להבא שכאשר נצטוה אח"כ להכניסם יהיו מוכנים, אך דברי רש"י מפורשים שהוזקקו לשיר, ובודאי לדעת רש"י והמדרש שמעשה העגל קודם לציור מלאכת המשכן, א"כ בפשיטות גם מעבודת הכהונה נפסלו מחמת חטא העגל, ושוב אין לעשות שינוי בין עבודת כהונה לעבודת לוי' ולשניהם נפסלו מניסן ולשיטה זו אפשר לדחוק לומר דהא דלא חשב בש"ס שבת הנ"ל ראשון ללוי' שנכלל בכלל ראשון לכהונה שלשניהם טעם אחד, אך הא דהוזקקו בו ביום לשיר אף שעדיין לא נטהרו צ"ע, ומ"מ לשיטת הזוה"ק והרמב"ן הנ"ל נראה שלא נתחלפו הבכורות בהלוים עד חודש השני, והא דש"ס גיטין צ"ל דהיתה הכוונה על להבא כנ"ל:

118

קי״טכל פקודי הלוים וגו' כל זכר מבן חודש ומעלה שנים ועשרים אלף, הרמב"ן הקשה למה לא נתרבו ידידי ה' וקרוביו שעם שלא חטאו בעגל ולא נהרגו אין מגיע מספרם למחצית יתר השבטים אף שנמנו מבן חודש ומעלה, ותירץ מפני שלא היו בכלל העינוי במצרים שהרי שבטו של לוי הי' פנוי מעבודת פרך, ע"כ לא היו נמי בכלל הריבוי, וכמ"ש וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ, והאור החיים הקשה ע"ז שאיתא במדרש שיעק"א ע"ה ראה ששים ריבוא מבני בניו אף שעדיין לא ענו אותם, ולמה לא נתרבו אז:

119

ק״כונראה לתרץ דהנה הא דהעינוי גרם הריבוי כתב האור החיים עפמ"ש בזוה"ק בפסוק אשר שלט האדם באדם לרע לו כי באמצעות העינוי והצרות תתברר בחי' הטוב מהרע ותסמך אל חלק הטוב ותתברר חלק בחי' הרע מחלק הטוב ותסמך אל בחי' הרע וב' פרטים אלו רמוזים באמרו לרע לו והוא עצמו שאמר הכתוב וכאשר יענו אותו כן כשיעור העינוי היו מוציאים ומבררים חלק הטוב ומתרבה חלק הטוב וכן יפרוץ, עכ"ל, והפירוש שחלקי הטוב הם הם נשמות קדושות שהיו נתונים בעמקי הקליפות ועלו משם ופרצו בארץ והנה האריז"ל הקשה אהא דאמרו ז"ל לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שפירושו חלקי קדושה המתבררים, איך מה הי' אם לא חטאו ישראל ולא גלו, ותירץ שאז הי' כחם יפה להמשיך אליהם לא"י מכל ארבע פנות העולם כל חלקי הקדושה, אך ע"י החטא צריכין לחזור אחריהם, ולפי האמור שוב אין קושיא מיעק"א ע"ה למה היו אז מתרבים כ"כ שהרי לא הי' עינוי, שבעוד יעק"א ע"ה הי' קיים הי' כחו יפה להמשיך אליו כל חלקי הקדושה בלי ע"י עינוי:

120

קכ״אולפי האמור יובן ג"כ מה ששבט לוי לא נתרבו אז עפי"מ שהגדנו כבר שתעודת ישראל היא להמשיך את כל העולם אחר הש"י, וכמו אדה"ר קודם החטא, וכמו שיהי' לעתיד כמ"ש ואתם כהני ה' תקראו, וזה הי' ענין הפקודים שפירושו כמו התמנות שאז נתמנו ישראל לראש לכל באי עולם להמשיכם להש"י, אך הלוים אין תעודתם לברר את כל באי עולם, אלא תעודתם להגביה את ישראל ולחברם באביהן שבשמים, וזהו ההבדלה בין ישראל ללוים וכן בין כהנים ללוים, שכהנים מעלין את הלוים וזה הי' הענין תנופה שהניף אהרן את הלוים, והם מדרגות זה למעלה מזה הגבוה תעודתו להעלות את הנמוך ממנו מדריגה אחת:

121

קכ״בולפי האמור שאין להלוים דבר עם כלל העולם אלא עם ישראל לבדם יש לומר שגם בענין הברורין מכל בני עולם וכן במצרים לא זה הי' תעודת הלוים וע"כ לא נשתעבדו בעבודת פרך שהי' רק לאמצעי לברר כנ"ל, ומעתה מובן הטעם שלא נתרבו אף בימי יעק"א ע"ה:

122

קכ״גבמדרש צדקתך כהררי אל צדקה שאתה מביא על העולם מפורסמת כהרים הללו משפטיך תהום רבה מה תהום בסתר אף משפט שאתה מביא בסתר כיצד כיון שחרבה ירושלים בט' באב חרבה וכשהוא מראה ליחזקאל הוא מראה לו בכ' בחודש למה שלא לפרסם באיזה יום חרבה אבל מי שהוא בא לגדל את ישראל מפרסם איזה יום איזה מקום וכו':

123

קכ״דויש להבין מה נ"מ ומה תועלת בזה, ונראה דהנה איתא בספרי כ"ק הרבי מלובלין זצללה"ה בפסוק לא תקום פעמים צרה, היינו דמכל נסים וישועות שהיו לישראל נשאר הרשימו בזמן ובכל שנה כשהגיע זמן הזה מתעורר ענין ההוא כמו בפסח זמן חרותנו מתעורר החירות, אבל ח"ו הצרה איננה נשארת רשימו בזמן וזהו לא תקום פעמים צרה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הוסיף לאמור דכל ענין הצומות ות"ב הוא משום דאז נטלו ישראל אפוכי על כל עונותיהם וזה נשאר לדורות, ובכל שנה באותו זמן מתעורר כפרת עונות, אבל צריך כלים על מה לחול וזהו הצום, וע"כ לטובה מפרסם הזמן כדי שישאר הרשימו בזמן, אבל לרעה ח"ו אין הכוונה שישאר הרשימו ע"כ אינו מפרסם את הזמן:

124

קכ״הוהנה עצרת פעמים בה"א בחודש פעמים בואו פעמים בז', א"כ אין לו זמן קבוע, ויש להתבונן למה הוא באופן זה וחסר הרשימו כנ"ל, ועוד הלוא אנו אומרים זמן מתן תורתינו הלוא אינו תלוי בזמן וכבר דברו בזה רבותינו ז"ל, ונראה דהנה אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום, ומשמע שהנתינה הי' בדין וצמצום כל אחד לפי שיעור הזדככותו ופסיקת זוהמתו, וע"כ אתה מחיצה לעצמך אהרן מחיצה לעצמו וכו', ואף שאין כילות למעלה והרצון ליתן לישראל בשפע כאשר יוכלון שאת, הטעם שנתינת התורה הי' בצמצום, עפ"י מאמרם ז"ל כל מי שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה וכו' ובא הרוח ועוקרתו והופכתו על פניו, ע"כ הוא רק בצמצום כפי מסת ההזדככות והמעשים, וא"כ אם הי' נשאר הרשימו בזמן, והי' בא ההארה ממילא אף לא היו מוכנים לה ולא הי' אפשר לקבלה כנ"ל והיתה ההארה לבטלה וממילא הי' נמסר לחיצונים ח"ו, ואינו דומה לשאר מועדים שניתנים בחסד, ויהיו ישראל איך שיהיו מ"מ מקבלים הארת היו"ט, אבל עצרת שבלתי אפשר לזכות אלא הראוין לה, ובאם לא הי' נמצא הראויין הי' לבטלה כנ"ל והי' נמסר ח"ו כנ"ל, ע"כ לא נכתב כלל הזמן של יום ופעמים בה' וכו' ואינו נתלה אלא בספירה, ובמדרש בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם תמימות, וע"כ אי אפשר שיהי' לבטלה ח"ו, שאם אין כאן מקבלים נחשב כאלו לא ספרו כלל ולא בא כלל הארת עצרת, ולפי"ז הרשימו איננה תלוי' בזמן של יום וחודש אלא בזמן הספירה ומנחה חדשה הבאה אחר הספירה ועליו אנו אומרים זמן מתן תורתינו:

125

קכ״ווהנה הספירה היא לכל אחד ואחד ואינה נמסרת לב"ד, ע"כ הארת היו"ט תלוי' בכל אחד ואחד לבדו כמו שהוא, ואין לסמוך על זולתו או אפי' על הכלל כולו, אלא כעין שאמרו ז"ל כל חד וחד יפיים לנפשי' ואף שכבר עבר מה שעבר מהספירה, מ"מ עד רגע האחרון יש להרויח בצד מה אחר שבמעשה סיפר כל אחד ואחד ואין חסר אלא הפנימית של הספירה כמו נשמה לגוף וזה למעלה מהזמן, וע"כ ברגע האחרון עדיין לא נאבדה התקוה, ומועיל למפרע וזה שפירשו רבותינו הקודמין ז"ל עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים היינו עד רגע האחרון יכולין לזכך כל החמשים יום:

126

קכ״זבמדרש בג' דברים נתנה תורה באש ובמים ובמדבר וכו', נראה לפרש שבא לרמז באש הוא רשפי אש שבלב האדם להיות הומה ומהמה לתורה היפוך עמלק שהוא מקרר את האדם כמו שפירשו בתיבת אשר קרך בדרך, וזהו ענין מחיית עמלק קודם מ"ת, ובמים הוא הכנת המוח שהוא לח וקר לצמצם את כל חכמתו ובינתו ודעתו לתורה, ויהי' כל תענוגו בתורה, שמים ממנו באו כל תענוגים כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה וממים שבמוח התענוג בשכל ויהי' לו שלוה ומנוחה בתורה שזמן עסקו בתורה יהי' עיקר מנוחתו היפוך מה שנאמר ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל עפ"י פירוש האוהל יעקב עפ"י משל לסוחר שמסר לסבל לישא לו תיבה קטנה מלאה אבנים טובות אל מקום מלונו ויהי בפגעו בו בשוק ואמר עשיתי שליחותך תן לי שכרי כי עיפה נפשי מהמשא הגדולה שנשאתי לך, ויהי כשמוע הסוחר ויספוק את כפיו ויאמר אם משא גדולה נשאת אין זה שלי כלל, ונתחלף לך משאי בזולתה, כן הנמשל שאמר הש"י ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל שמאחר שיגעת לא קראת כלל אותי, ודפח"ח, ובמדבר היינו שלא יהי' מצורף להבלי עולם, ויהי' תכלית כוונתו בעסקי בעסקי עולם למען יגיע על ידם לתכלית נרצה, וכמו העובר במדבר שהכוונה להגיע אל הישוב, והמדבר הוא רק אמצעי לעבור בו אל מקום הנרצה אצלו:

127

קכ״חויש לומר עוד דזה הכנה בגוף ונפש ושכל, רשפי אש שבלב הוא הכנה בנפש, מים הוא במוח שהמוח הוא קר ולח ובו משכן הנשמה הוא הכנה בשכל, מדבר שלא להיות מצורף להבלי העולם שהגוף נמשך אחריהם בטבע הוא הכנה בגוף, ונראה דזה ענין שלשה ימי הגבלה להכין עצמו לקבלת התורה בגוף ונפש ושכל, כי התורה היא שלימת הכל, ובלתי אפשר לזכות בה אלא בהכנת הכל דהיינו כל שלשה חלקי האדם:

128

קכ״טבש"ס שבת יומא קמא לא אמר להו ולא מידי בשני אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, נראה שישראל באשר היו שבורי לב ממה שעשו ברפידים שרפו ידיהם מן התורה וגרמו שיבוא עליהם עמלק, וע"כ הי' ביאתם למדבר סיני בתשובה, וזהו משום חולשא דאורחא שהיו חלושים מחמת שבירת לבם הניח אותם בתשובתם שיתמרמרו על נפשם לקיים בכל עצב יהי' מותר, וביום השני קירב אותם בדברים נחומים, שעוד לא אבדה תקותם והם מעותדים ליעודים גדולים מאד ממלכת כהנים וגוי קדוש, שלעומת עצב הקדום שהי' מלב עמוק מאד באו אח"כ התנחומין ויעודים הגדולים, וכעין שהוא בספר עזרא שאמר להם בר"ה ועתה אל תעצבו ואל תבכו כי קדוש היום לאדוננו, ועתה דייקא, וכן בשבת שבע"ש הזמן להתישב בדעתו באיזה פנים באים לקבל את השבת, וצריך להתמלא בושה וכלימה, ואחינו הבבליים שובתין מתוך מריעין, לזה אנו אומרים בקבלת שבת לא תבושי ולא תכלמי וגו' מה תשתוחחי ומה תהמי שלעומת הריחוק שאדם הוא בעיני עצמו מרוחק ומתמרמר ע"ז בא אח"כ בשבת הקירוב והריצוי:

129

ק״לושמרתם את בריתי, במכילתא ר' ישמעאל אומר זה ברית שבת, רעק"א זה ברית מילה וע"ז, נראה לפרש דהנה כתיב אחריו והייתם לי סגולה מכל העמים, ופירש הקדוש ר' דוד מלעלוב זצללה"ה שישראל הם כמו סגול שבכל אופן שמהפכין אותו נשאר סגול, עכ"ד, ויש לסיים אבתרי' דהנה במדר"ת פ' נצבים הפוך רשעים ואינם כל מה שאתה מהפך במעשיהם של רשעים אין להם תקומה ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאין הפירוש מעשיהם הרעים שלהם שהם אינם צריכין היפוך, אלא מעשיהם הטובים שאם נהפוך להם הגלגל מעט נהפך כל מעשיהם הטובים לתוהו ובוהו, וזהו הפירוש אין להם תקומה, אבל ישראל על כל הגלים שעוברים עליהם הם נשארים על עמדם וכמ"ש אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר, ובזה יש לפרש והייתם לי סגולה מכל העמים, היינו שאתם לבדכם כמו סגול כנ"ל ולא כל העמים, ולפי"ז יש לפרש שזהו הבטחה לישראל שיהי' בהם מדה זו וכמ"ש ה' עוז לעמו יתן, כי זהו מדת העוז בלתי בעל שינוי, והנה הבטחה זו הוא שכר בשביל שמירת הברית, ובזה אפלגי ר' ישמעאל ורע"ק איזה ברית הוא שבזכותו באה הבטחה זו, ר' ישמעאל אומר זה שבת, כי כל ההתהפכות והשנוים באין מעץ הדעת טו"ר, וזה עצמו הוא להט החרב המתהפכת שפי' בזוה"ק שמתהפך לכל צדדין, כי החטא בעצמו הוא המעניש בסוד תיסרך רעתך, והנה בשבת אין משתמשין באילן שהוא עץ הדטו"ר, ע"כ אין בשבת ענין התהפכות, וכמו שאנו אומרים בקבלת שבת מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה, וע"כ בשבת שהי' אדה"ר עוד בג"ע שלא נגרש משם עד מוצ"ש כבמדרש, לא הוצרך לשמירה שלא יאכל מעץ החיים, כי באמת אדה"ר חסיד גדול הי' כבש"ס עירובין אלא מחמת החטא נשתאבו בו כחות רעות שהכריחוהו לרע וע"כ אמר אכלתי ואוכל עוד וסירב מלעשות תשובה כבמדרש, היינו שמצא א"ע בלתי ברשות עצמו, אך לאחר שנגזר עליו העונש נחלש כח הרע ותיכף עשה תשובה, אך עדיין הי' בתוך ההפכה פעם נתגבר בו הטוב ופעם התעורר הרע, ולזה הי' צריך שמירה מלהט החרב המתהפכת שלא יתעורר בו הרע ויסיתהו לאכול מעץ החיים, אך בשבת שיצא מבחי' התהפכות שוב לא הי' צריך לשמירה שלא יאכל מעה"ח, וע"כ אמר ר' ישמעאל כי בשמירת ברית שבת זוכין להיות סגולה כי מני' שיתא יומין מתברכין, ע"כ השבת משפיע בחי' זו גם בששת ימי המעשה, ורעק"א זה ברית מילה וברית ע"ז, כי השומר ברית יש בו מדת הקיום, וכמו שאמר יוסף הצדיק והנה קמה אלומתי וגם נצבה ובמדרש אתם כונסין פירות ואני כונס פירות שלכם מרקיבין ושלי אינו נרקב, וכן ברית ע"ז כי ע"ז שורש השקר שאין לו רגלים וכתיב שפת אמת תכון לעד, ובודאי שבברית ע"ז נכללו גם דברים דקים וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דאמרו ז"ל כי מסכתא דע"ז דאברהם ד' מאה פרקי הוו, היינו שיש דברים הדקים שלאברהם אבינו ע"ה הי' גם זה נחשב לע"ז, והוא לכל אחד ואחד לפי מסת הזדככו, ובשמירת ברית אלה מילה וע"ז זוכין להיות סגולה כנ"ל:

130

קל״אשנת תרע"ו

131

קל״ביש להתבונן בדבר מנין שני זה למה הי' בא אחרי כי כבר נמנו בהשקלים שנעשו מהם האדנים ושני המספרים שוים, כי היו בשנה אחת לדעת רש"י והמדרש, ולדידהו הלוים לא נמנו גם בפעם הראשון שלא כדעת הרמב"ן והאור החיים, והטעם בפשיטות מבואר ברש"י שמנין הראשון הי' מפני שכשנפלו בעגל מנאם, והלוים לא טעו בעגל, ע"כ לא עלה על דעת משרע"ה למנותם ולא הוצרך לציווי אך את מטה לוי לא תפקוד, אלא במנין שני כשבא להשרות שכינתו עליהם והי' בדעת משרע"ה לפקוד גם את הלוים שהם בכלל בא להשרות שכינתו עליהם ע"כ הוצרך לומר לו אך את מטה לוי לא תפקוד, אך בעיקר הדבר שברש"י שמנין זה בא מפני שבא להשרות שכינתו עליהם, עדיין אינו מובן, כי גם מנין הראשון לצורך האדנים הי' כדי להשרות שכינתו עליהם בהמשכן, ובפשיטות הי' מקום לומר להודיע חסדי ה' עליהם שזה כששה חדשים ממנין הראשון ולא נפקד מהם איש, ומצאתי כזה בפסיקתא זוטרתא ויהיו כל הפקודים וגו' ולהלן הוא אומר בקע לגלגולת וגו' למדנו שכל זמן שהיו ישראל עסוקים במלאכת המשכן לא חסרה מהם נפש אחת וכו' [והובא באור החיים והקשה עליו, ובמחכ"ק ז"ל אחר ההנחה שכדעת רש"י ס"ל דשני המנינים היו בשנה אחת ומחשבין לשנות העולם שוב לק"מ עיי"ש] אך עדיין אינו מיושב שממספר המפורש בהדגלים ידעינן זה, והפסיקתא לא קאמר שכל המנין להכי הוא דאתא אלא שמכאן למדנו זה ואה"נ דנשמע זה מהדגלים, ואכתי יש להבין למה הי' מנין השני כלל:

132

קל״גונראה לפרש דהנה אדה"ר נצטוה על עץ הדטו"ר תיכף, ועץ החיים לא נצטוה עליו, אלא אחר שקלקל ואכל מעץ הדטו"ר כתיב פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וגו', ואמרו ז"ל השמר פן ואל אינו אלא מצות ל"ת, משמע שקודם לכן לא נצטוה עליו, ואף ששניהם יוצאין משורש אחד כדאיתא בספרים, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק לה מדכתיב ועץ החיים בתוך הגן שפירש"י באמצע הגן וחוה אמרה על העדטו"ר ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו, הרי שגם עץ הדטו"ר הי' באמצע הגן, ואם היו להם שני שרשים הי' אחד מהם בהכרח שלא באמצע, והרמב"ן נדחק בזה, אך לפי ההנחה שמשורש אחד יצאו שניהם ניחא בפשיטות, ומ"מ אחר ששניהם יוצאין משורש אחד יש להתבונן איך אפשר שזה חיים וטוב וזה מעורב בו מות ורע, ונראה ששני העצים הם דוגמא למצותי' של תורה רמ"ח מצות עשה ושם"ה ל"ת, שכל תרי"ג מצות הם תורה אחת ושורש אחד להם, וכולם משלימין את נפש האדם ומביאין אותו לחיי עוה"ב, אלא שאלו ע"י השלילה והריחוק מהם, וזה ע"י החיוב והקירוב והעשי':

133

קל״דונראה לומר דהיות ידוע וכבר אמרנו הרבה פעמים בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש דברי המדרש ויקהל דהאדם צריך להיות נרצה להש"י מצד הכלל ומצד הפרט ואין מהצורך לכפול הדברים באריכות, והיינו כי הכלל לעולם נרצה לפני הש"י ואין הקב"ה מואם בתפילתן של רבים, אך צריך האדם להשתדל להיות נכלל בכלל ישראל ולהיות כמו אבר מאברי הכלל, ואז הוא נרצה בכלל, אבל עוד צריך האדם להיות נרצה גם מצד פרט צורתו, וכאלו לא הי' אלא הוא לבדו בעולם:

134

קל״הויש לומר דהנה מצות ל"ת כל ישראל שוים בהם ומעשה אחד לכולם כקטן ופחות שבישראל כמשה רבינו ע"ה, כי לכולם נאסר חלב ודם ויתר האיסורין בשוה, אך בעשיית מצות עשה שנדרש להן דחילו ורחימו ורעותא דליבא וחכמה בינה ודעת אין יד כולם שוה בו אלא כל חד וחד כמה דמשער בלבי', ואף שבגוף העשי' יד כולם שוין, מ"מ פנימית המצוה שהיא פועלת בעליונים הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, אבל ל"ת שהוא שמירה שלא יתקלקל יד כולן שוין, וע"כ יש לומר דבשמירת הל"ת זוכין להיות נכלל בכלל ישראל כמו שצורת מצוות ל"ת היא לכל הכלל בשוה, אך בקיום מצות עשה זוכין להיות נרצים בפרט, וכמו שצורת מצ"ע הוא לכל פרט ופרט לפי מה דמשער בלבי' ולפי מסת האהבה ויראה ורעותא דליבא דכל אחד ואחד, ומובן שלהיות נרצה בפרט אי אפשר כי אם להיות נרצה בראשונה בכלל, אבל באם ח"ו איננו שמור מל"ת ואיננו נתאחד בכלל ישראל א"א להיות נרצה בפרט, וכמ"ש ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי, ועושה מצות וטורפין לו בפניו, וכמ"ש מי בקש זאת מידכם רמום חצרי, וכבר פרשנו הלשון טורפין לו בפניו כמו חי' רעה הטורפת, כן כחות החיצונים טורפין את מצותיו של רשע ועוד הם להם למזון ולמחי' כמו הטריפה לתי' רעה:

135

קל״וודוגמא זו היו השני עצים בתחילת הבריאה בהשמירה מאכילת עץ הדטו"ר הי' נכלל בכנסת ישראל העליונה הידוע למבינים, ואז הי' יכול לעלות במעלות לזכות גם מצד הפרט, וכענין שכתוב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, ואף שבאדה"ר היו נכללים כל הנשמות, מ"מ שייך לומר שבשמירת עץ הדטו"ר היו נרצים כל הנשמות יתד, ועוד לו להוסיף שלימות להיות כל נשמה ונשמה נרצית בפ"ע, ואז הי' עץ החיים נאות למאכלו כידוע מענין עץ החיים שפירשו בו עץ הנטוע במקום חיים, והבן:

136

קל״זויש לומר עוד עפ"י דברי הזוה"ק ח"ב (כ"ה.) פקודא דא קדמאה דכל פקודין ראשיתא קדמאה דכל פקודין למנדע לי' לקב"ה בכללא מאי בכללא למנדע דאית שליטא עלאה דאיהו רבון עלמא וברא עלמין כלהו שמיא וארעא וכל חיליהון ודא הוא בכללא וסיפא דכלא בפרט למנדע לי' בכלל ופרט וכלל איהו רישא וסיפא רזא דכר ונוקבא כחדא ואשתכח בר נש בהאי עלמא דאתעסק בכלל ופרט וכו' כדין אוליף לון באורח פרט הה"ד וידעת היום והשבות אל לבבך היום דווקא מה דלא הוה רשו מקדמת דנא כי ה' הוא האלקים דא באורח פרט במלה דא כמה רזין וסתרין אית בה עכ"ל, ויש לומר דבהא דידע לי' לקב"ה באורח כלל, שהוא דבר השוה לכל נפש זוכין להתאחד בכלל ישראל, ובהא דידע לי' באורח פרט שהוא לכל חד וחד כמה דמשער בלבי' זוכין להיות נרצים בפרט, ובהעמיק על הדבר הם דברים אחדים למבינים:

137

קל״חאך כשאכל אדה"ר מעץ הדטו"ר נתקלקל הענין מהיות עוד נרצה מצד הכלל ע"כ נאסר לו העץ החיים, וכדמיון הרשע העובר על ל"ת שעושה מצות וטורפין לו בפניו כנ"ל וכמ"ש זבח רשעים תועבה, וזהו הפירוש ואכל מעץ החיים וחי לעולם היינו שימשוך לחיצוניות חיים עלאין, וכה נתגלגל הדבר עד שקמו האבות לתקן את חטא אדה"ר והם היו נרצים בכלל ובפרט, אך שיהיו גם דורות הבאים מהם נרצים כמוהם היו צריכין מירוק במצרים:

138

קל״טובצאת ישראל ממצרים בפסח נעשו ישראל נרצים מצד הכלל, ובשבועות גם מצד הפרט, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דניסן מזלו טלה שמורה על התאחדות כאמרם ז"ל מה שה אין להם אלא קול אחד כך ישראל אין להם אלא קול אחד לאביהן שבשמים, אבל בסיון הוא מזל תאומים מורה על התאחדות וגם ריצוי מצד הכלל ומצד הפרט והוא בא לעומת הזדככות כל אחד ואחד באותן מ"ט ימים, וע"כ אתה מחיצה לעצמך וכו', וע"כ נגמר אז תיקון הכללי הן מצד הכלל והן מצד הפרט, ואלמלא חטאו בעגל היו במעלה כמו אדה"ר קודם החטא:

139

ק״מאך מחמת החטא חזרה הזוהמא להתפשט ונתקלקל הענין, וחזרו ונתקנו בהמשכן, אך המשכן הי' ריצוי רק מצד הכלל, שהרי מכל הנדבות הנקבצות מכל ישראל נעשה משכן אחד וכבר דברנו מזה באריכות, אך עוד נתבקש הריצוי גם מצד הפרט וכדבעינן למימר לקמן:

140

קמ״אולפי האמור יובן ההפרש שבין שני המנינים שמנין הראשון שהי' לצורך האדנים במשכן הי' מצד הכלל וע"כ לא נזכר שמה במספר שמות, שמספר שמות של כל אחד ואחד מורה על הריצוי גם מצד הפרט, ואז עדיין לא זכו לזה אלא מצד הכלל, אך מנין השני שבא לצורך נסיעת ישראל במדבר, שמסעות ההם היו לכתתא רישא דההוא סטרא כבזוה"ק פרשת תצוה ובאם היו משמרין עצמם כראוי בנסיעת המדבר הי' נעשה אז גמר התיקון כדמשמע בזוה"ק שם, ובאשר שגמר התיקון צריך שיהי' הריצוי בכלל ובפרט, בהכרח לומר שהיו אז נרצין גם מצד הפרט, ע"כ המנין שבא לצורך נסיעת המדבר כמו שהגדנו כבר באריכות טעמו של דבר, ע"כ הי' במספר שמות לעשותם נרצים גם מצד הפרט:

141

קמ״בויש להעמיס זה בדברי רש"י כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם, וכבר עמדנו הרי כבר השרה שכינתו עליהם בניסן והלשון כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, משמע שהמנין קדום להשראת שכינתו עליהם, ולכאורה הדבר בהיפוך שהרי השראת שכינתו עליהם קדום, ולפי דברינו הנ"ל יש לומר דבאחד בניסן הי' הריצוי מצד הכלל ועדיין לאו היינו תכלית המכוון אלא שיהי' הריצוי גם מצד הפרט ואז יהי' תכלית השראת שכינתו עליהם, א"כ שפיר לעולם המנין קדום כמו במנין הראשון שהי' הריצוי במשכן מצד הפרט קדום מנין הראשון למשכן וכן בשני' כשבא להשרות שכינתו עליהם על כל אחד ואחד מצד הפרט קדום המנין להריצוי:

142

קמ״גברש"י באותות לבית אבותם באות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים וכו', ויש להבין מהו ענין זה לזה, ונראה דהנה הרבה טעמים נאמרו למה צוה יעקב להעלותו תיכף ולא המתין על עליית ישראל והשכינה, ובזוה"ק אן הוא רחמנותא דאבא שהניח את ישראל לבדם במצרים ותירץ לפי דרכו, ויש לומר עוד טעם לזה דארונו של יעקב והשבטים היו נושאים אותו הי' דוגמא לחיות הקודש הנושאים את הכסא, כידוע ממדריגת השבטים, והי' זה נמי לפועל דמיוני על עליית ישראל מהגלות והשכינה עליהם, ובאשר ישראל אח"כ לא הגיעו למדריגת השבטים להיות דוגמת חיות הקודש הנ"ל, ע"כ הוצרכו לפועל דמיוני מהשבטים שהי' כחם יפה, וע"כ צוה יעק"א להעלותו תיכף בעוד השבטים קיימים, ולפי"ז מובן הטעם למה לא צוו השבטים לבניהם אחריהם שישאום תיכף, ובשלמא יוסף שהי' מלך במצרים חשב שבודאי מצריים לא יניחום כי הי' לכבוד להם שיקבר בארצם, אבל על יתר השבטים בודאי לא הקפידו המצריים אם בניהם היו רוצים להעלותם, אך הוא הדבר שבאשר לא הי' תועלת בהם לפועל דמיוני שוב הי' רחמנותם על בניהם שלא להניחם לבדם בגלות מצרים וכקושיית הזוה"ק על יעק"א אן הוא רחמנותא דאבא:

143

קמ״דוהנה ידוע מענין כסא הכבוד היורדת למטה ללקט אורות וחלקי הקדושה המפוזרים למטה, ולהעלותם לשורשם אל המקום אשר הי' שם אהלם בתחילה, וכה הי' ענין ישראל במצרים שכל כסף וזהב שהי' בעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשעלו ישראל נטלוהו עמהם שכסף וזהב היו כלים לחלקי הקדושה עד שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, וי"א כמצולה שאין בה דגן, ויש לפרש מחלקותם, דהדרך שמפזרין דגן במצולה כדי שיתקבצו הדגים ואז נוח לצודם, והנה הדגים שבמצולה רומזים לנשמות וניצוצו קדושה המפוזרין, והדגן שמפזרין שמה הוא תוספת חלקי הקדושה וזיו השכינה כדי שיהיו נמשכין להם כל חלקי ניצוצי קדושה המפוזרין, ע"כ מר אמר כמצולה שאין בה דגים היינו שלא נשאר במצרים עוד שום חלק מניצוצי הקדושה וכידוע מטעם האר"י ז"ל במה שאסור לדור במצרים, ומר אמר כי בודאי באם היו ישראל במצרים עד תום ד' מאות שנה בודאי כן הי', אך באשר לא יכלו להתמהמה מפני שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה והוצרך לדלג על החשבונות בהכרח שעוד נשארו חלקי הקדושה הצריכין עוד להתברר ושעל זה באו יתר הגליות כמבואר בספה"ק, ובהכרח לומר שלא נשארו במצרים אלא באבדן מצרים נתפזרו משם בכל העולם בכל מקומות שדרכו כף רגל ישראל בכל הגליות, ומ"מ אין שייך לומר שישראל עשאו כמצולה שאין בה דגים שהפיזור ממצרים ליתר הארצות איננו מתיחס לישראל אלא מאליהן הי', ואין בזה מעלה לישראל וישראל לא העלו כל חלקי הקדושה שבכל העולם שנקבצו ובאו למצרים אלא את חלקי הקדושה מיוחדים וזיו השכינה שנתוסף במצרים לצורך הבירור כנ"ל, ובכן לא' יוצדק לומר שישראל עשאו כמצולה שאין בה דגים אלא כנ"ל, והנמשל לזה בדגן שמפזרין במצולה, וזהו כמצולה שאין בה דגן, ויהי' איך שיהי' עליית ישראל ממצרים עם כל הבירורים שבררו שמה הי' דוגמת עליית כסא הכבוד והחיות נושאות אותה כנ"ל, והפועל דמיוני לזה היו השבטים שהיו נושאים ארונו של יעקב להעלותו למערת המכפלה:

144

קמ״הוהנה בזוה"ק פרשת תצוה וכבר הזכרתיו הרבה פעמים שנסיעת ישראל במדבר הי' לכתתא רישי' דס"ם חייבא, והיינו דידוע דכל חיות הסט"א הוא רק מחלקי הקדושה שנתערבו בהם, וכאשר מוציאים בלעם מפיהם נשארו כפגרים מתים, וכאשר הלכו ישראל במדבר עם כל הקדושה הארון והאוהל מועד היו כדמיון שמעבירין אבן השואבת על מקום שנתפזר מחטין שהמחטין נמשכין אחר אבן השואבת ונדבקין בה אחת לאחת וכשמגביהין את אבן השואבת מתעלין המחטין עמה, כן בהליכת ישראל במדבר מצא מין את מינו וניער ונדבקו חלקי הקדושה בכלל הקדושה ונתעלו, ובזה כתתו רישא דסט"א שבהנטל מהם חלקי הקדושה נשארין פגרים מתים, ומעתה מובנים דברי המדרש שהדגלים הם דוגמת חיות הנושאות את הכסא ושוב ענין אחד להם עם נשיאת יעקב אבינו לארץ ע"י השבטים:

145

קמ״ובמדרש פרשה ב' סי' ואו ראה היאך שומרן עד היכן שומרן היאך נצרן שאמר האלקים למשה משה אמור להן שיעשו משכן ביניהם כביכול אני מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם ולא עוד אלא' שעשה אותם דגלים לשמו וכו', משמע מלשון ולא עוד שהדגלים הם יותר רבותא מהמשכן, ואינו מובן, ועוד כפל הלשונות היאך שומרן עד היכן שומרן היאך נצרן צריך ביאור:

146

קמ״זונראה דהנה המשכן הי' בו שלשה מקומות משונים בקדושתן, חצר, אוהל מועד, ק"ק, והנה בזוה"ק שמסעות ישראל במדבר הי' לאכפיא ולכתתא רישא דס"ם חייבא, והנה ידוע שבמדבר שלטו כל הד' כחות חיצונים. עון משחית, אף, חימה, והם נרמזין בנחש, שרף, עקרב, וצמאון שהם בטומאה לעומת קדושת שלשת האבות ודוד המע"ה, וכבר כתבנו איך הם מקבילים זה לעומת זה עקרב לעומת אברהם, שרף לעומת יצחק, נחש' לעומת יעקב, וצמאון נגד דוד המע"ה שאמר צמאה לך נפשי וגו', וד' כחות הטומאה אלה מהם תוצאות הד' מלכיות, בבל שורשו שרף, מדי עקרב, יון נחש, אדום צמאון וכבר דברנו בזה, והנה במדרש שמלכות הרביעית שקולה או יתירה משלשתן, וכן ד' כחות חיצונים צמאון היא שקולה ויתירה משלשתן, וכן בדין שצמאון והתשוקה להעבירה היא גרועה יותר מגופה של עבירה, וכן להבדיל בקדושה הצמאון והתשוקה לתורה ומצות מגדיל שכר יותר מגופה של מצוה שהצמאון והתשוקה היא במצפון הלב, ובחובת הלבבות שמחמת עשיית המצות בפועל ובהתגלות זוכין לשכר בעולם הנגלה, ובעד רעותא דליבא דמצוה שהוא במצפון זוכין לעוה"ב שהוא עולם המצפון, וע"כ אמרו ז"ל בדוד המע"ה ראש השלישים ראש לשלשת האבות:

147

קמ״חוהנה נראה שענין המשכן והדגלים מקבילים לד' כחות שבקדושה המשכן שיש בו שלשה מקומות חלוקין בקדושתן, חצר, אוהל מועד, ק"ק, מקביל לג' כחות שבשלשה אבות, ודגלים שהם ענין דיבוק באביהן שבשמים באהבה עזה ותשוקה יתירה כמ"ש ודגלו עלי אהבה, וישראל היו מתאוין ולהוטין מאד אחר הדגלים כבמדרש, מקביל לצמאון דקדושה מדת דוד המע"ה, וע"כ כשבאו לעשות מסעות המדבר לכתתא רישי' דס"ם חייבא ולהכניע את ד' כחות הרעות נחש שרף ועקרב וצמאון, היו צריכין להדגלים ולא הספיק המשכן לבדו שאין בו אלא שלשה חלוקות כנ"ל, ובהדגלים נשלם כח הרביעי ובאשר כח זה הוא שקול ויתר משלשתן, ע"כ נחשב ענין הדגלים לרבותא יותר מהמשכן, ולפי"ז יובן נמי כפל הלשונות היאך שומרן וכו' שרומזלשלשה דברים שבמשכן:

148

קמ״טשנת תרע"ז

149

ק״נוידבר ה' אל משה במדבר סיני במדרש זש"ה צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו' צדקה שאתה מביא על העולם מפורסמת כההרים הללו משפטיך תהום רבה משפט שאתה עושה בעוה"ז תהום רבה, מה תהום בסתר אף משפט שאתה מביא בסתר כיצד כיון שחרבה ירושלים בתשעה באב חרבה וכשהוא מראה ליחזקאל הוא מראה לו בכ' בחודש למה שלא לפרסם באיזה יום חרבה, אבל מי שבא לגדל את ישראל מפרסם איזה יום איזה מקום איזה חודש איזו אופטיאה עכ"ל:

150

קנ״אנראה לפרש, דהנה ידוע דבית הסתרים אינו מקבל טומאה ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי באשר כל ענין טומאה היא חיצונית אין להם שליטה אלא בדבר הנגלה, והנה ידוע שבזמן שאירע ח"ו צרה לישראל בכל שנה מתעוררין להיצר לישראל ח"ו, וכענין דבש"ס תענית מגלגלין טובה ליום טובה ורעה ליום רעה, אך כתיב לא תקום פעמים צרה ופירש הרבי זצללה"ה מלובלין שהצרה איננה מתקיימת לשנים הבאות באותו זמן, ואף שבודאי כחות חיצונים רוצים להתעורר אז, וי"ל שע"כ עצת השי"ת הוא להעלים את הזמן ויהי' כעין בית הסתרים שאין להם שליטה ואינם מתעוררין כ"כ, וע"כ חורבן ירושלים לא נגלה בכתובים בבירור באיזה יום הי', אך צדקה שמביא על העולם מפורסמת, אף שקדושה שולטת בכל וא"צ לזמן נגלה, הטעם כדי שידעו מזה החיצונים ויכנעו, כי כל מהותם הוא מצד הצמצום והסתרת פנים, וכשנודע צדקת וחסד ה' שהוא היפוך מהסתרת פנים נתבטל כחם, וזהו ענין פרסומי ניסא שנזכר בגמ', שעי"ז נכנעין כחות הסט"א ביותר:

151

קנ״בולפי האמור יובן ענין המנין, שהוא לפרסם צדקת וחסד ה' על עמו ישראל שבשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה, ועתה נתרבו להמנין המבואר, ושבכל אורך הזמן ממנין הראשון להאדנים עד אחד לחודש השני שהוא כחצי שנה לא נפקד ממנו איש שהוא נס גמור וכמ"ש הרמב"ן שממנין עד הנסיעה שהוא עשרים יום שלא נפקד ממנו איש נחשב לנס, וקו"ח מעתה לחצי שנה, ומזה בא ביטול לכחות החיצונים, וידוע מזוה"ק דכל מסעות המדבר הי' לכתתא רישא דסט"א, וע"כ באה מצוות המנין ובפרסום באיזה יום באיזה מקום באיזה חודש באיזה איפטיאה שיהי' פרסומי ניסא, ובזה מכתתין רישא דסט"א ביותר:

152

קנ״גולפי האמור יש לפרש הא דכתיב ה' יתן אומר המבשרות צבא רב, ופירשו ז"ל שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה במ"ת נחלק לע' לשון, ובמדרשים שנתקבצו כל האומות אצל בלעם כששמעו את הקולות ושאלו אותו שמא הקב"ה מביא מבול לעולם, ומשמע שלא הבינו את הדברות אלא שמעו קול הברה לבד, ולכאורה מאחר שלא הבינו ולא שייך לומר כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד, א"כ שוב יש להבין איזה תועלת הי' בזה להשמיעם את הקולות, אך לפי דברינו הנ"ל י"ל עפ"י דברי הזוה"ק ריש פ' יתרו (ם"ז:) וכיון דהאי מלך וכהן [היינו של הסט"א] אודו לקב"ה ואתברו קמי' כדין אסתלק קב"ה ביקרי' על כלא עילא ותתא ועד דאסתלק קב"ה ביקרי' כד אודן אילין קמי' לא אתיהיבת אורייתא עכ"ל, וע"כ י"ל שהי' נצרך שיהי' פרסומי ניסא לכל האומות, שבזה יהי' הסט"א נכנע ביותר, ואולי זהו ענין הכתוב לא מראש בסתר דברתי, ובש"ס שמה"ט לא ניתנה התורה בלילה, והיינו שהיו כל העולם נעורים, והבינו שלא הי' הקול מרעש הארץ ולא קול הגשם אלא למעלה מהטבע התעוררו לבוא אצל בלעם והי' פרסומי ניסא כנ"ל ונכנעו ביותר:

153

קנ״דבמדרש ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו יושבי סלע למלך שנכנס למדינה וראו אותו בני המדינה וברחו נכנס לשני' וברחו מלפניו נכנס לעיר חריבה וקדמו אותו והי' מקלסין אותו, אמר המלך זו העיר טובה היא מכל המדינות כך כו' הים ראה וינס ההרים תרקדו כאלים באו במדבר חריבה קידמה אותו וקילסה אותו אמר זו העיר טובה לי מכל המדינות, נראה לפרש שהבריחה היא מחמת שהחומר אינו יכול לסבול את הרוחני וכמו שאמר מנוח מות נמות כי אלקים ראינו, אבל מדבר שניער וריק מכל עניני ישוב בעלי חומר, לא הי' להם לברוח כי אין להם מה להתבטל, וזה לימוד ועצה לכל אדם שמשוקע בענינים חומרים וקשה מאד שיסבול הארה של זמנים המקודשים ונפשו סולדת מלקבל, מ"מ עצה היא לקבל ע"ע ולבטל את כל רצונו להשי"ת, וזה עצמו עושהו ראוי לקבל ההארה אלקית:

154

קנ״הבמדרש בג' דברים ניתנה תורה באש במים ובמדבר וכו', נראה שכל שלשה דברים אלו ישנם גם באדם הפרטי, אש הוא הבוער בלב ישראל לאביהן שבשמים וכמ"ש רשפי' רשפי אש שלהבת יה, מים הם במוח שהוא קר, והוא ישוב הדעת לחשוב חשבונו של עולם, במתינות וברוח נכון, ובשכל התורה, מדבר הוא נדיבת הלב להפקיר את כל הנאות וכסופין דהאי עלמא המונעין את האדם משלימותו, וכבמדרש כל מי שאינו עושה א"ע הפקר כמדבר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, וזהו הפירוש של לשון קדוש, היינו שיהי' נבדל מדברים האלו שלא יפעלו עליו להמשיכו:

155

קנ״וונראה שזה מדת שלשת האבות, מים הם מדתו של אברהם, אש הוא מדתו של יצחק, מדבר הוא מדתו של יעקב וכמ"ש והקדישו את קדוש יעקב, וזה הוא ג' סעודות של ג' זמני שבת, שבת דמעלי שבתא הוא התלהבות של ישראל בהכנסת שבת, וזהו הענין בש"ס ב"ק ברץ בע"ש והזיק פטור מפני שרץ ברשות, שענין ריצה הוא יוצא מסדר הרגיל והוא כעין אש לוהט להבה ששולט למרחוק, וקבלת שבת בשירות ותשבחות ובהתלהבות יתירה, ובהאריז"ל שסעודת הלילה היא מתייחסת ליצחק, והוא כנ"ל אש מדתו של יצחק, שבת דיממא זכור שהוא במוח ישוב הדעת כנ"ל, והוא מים מדתו של אברהם, במנחתא דשבתא, רעוא דרעוין, רצון שברצון, והייני שכל הריצוניות דהאי עלמא אין תופסין מקום לעומת הרצון אלקי והכל כהפקר בעיניו לעימת עריבת מתיקת דביקות ה' והוא מדבר מדתו של יעקב כנ"ל:

156

Today's Learning

שם משמואל, במדברShem MiShmuel, Bamidbar