שם משמואל, בשלחShem MiShmuel, Beshalach
א׳שנת תרע"א.
1
ב׳ויסב אלקים את העם דרך המדבר י"ס, במכילתא ר"א אומר דרך כדי ליגען כד"א ענה בדרך כחי, המדבר לצרפן שנא' המוליכך במדבר הגדול והנורא, י"ם לנסותן שנאמר וימרו על ים בי"ס, ר"י אומר דרך כדי ליתן להם התורה שנא' מכל הדרך אשר צוה ה', המדבר כדי ליתן להם המן כמו שנא' המאכילך מן במדבר, י"ס כדי לעשות להם נסים שנא' ויגער בי"ס ויחרב ע"כ, להבין ענין פלוגתתם הנה במדרש בשלח פרעה ליוה אותם, ואמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכוונתו היתה כדי להיות לו חיבור עמם, ולהכניס בהם מחשבות רעות ולקלקלם עכתדה"ק, ולי יש להוסיף בו דברים דמצד החיבור הי' יכול פרעה שהי' מכשף גדול להכניס בהם רוח רעה, וע"ז אמרו ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואחת מהם רוח רעה, וז"ש הכתוב פן ינחם העם ושבו מצרימה, דמי פתי יסור הנה לשוב למקום שהי' מעבידין אותם עבודת פרך ומצירין אותם לרצות לשוב שמה, אך הוא מחטת רוח רעה שמעבירין את האדם ע"ד ועל דעת קונו והנה אם היו ישראל מזוככים מהפסולת ומחלק הרע, בודאי לא הי' יכול פרעה להיות לו חיבור עמם, אך מחמת שיצאו קודם הד' מאות שנה ועוד לא היו מזוככים לגמרי, לכן הי' ביכולתו להיות לו חיבור עמם, וזהו ינחם העם בראותם מלחמה, דמלחמה היינו מלחמת הנפש, דאחר דלא היו עוד מזוככים לגמרי, א"כ שוב יוכל להיות להם חיבור עם פרעה, וא"כ עי"ז ושבו מצרימה, והנה מלת דרך הוא מחבר כידוע בספרי מהר"ל ז"ל, ולכן נטו במכילתא מפירוש הפשוט, דאחר דעקר הכוונה לסלק הפסולת מישראל שלא יהי' לפרעה חיבור עמהם, ובכן פלוגתתם האיך היתה העצה לסלק מהם הפחיתות, ולכן אומר ר"א לייגען ולצרפם ולנסותם דהיא הצירוף מכח הגוף הנפש והשכלי כמבואר כ"ז במהר"ל, יע"ש, ולדעתי יש להוסיף לפרש גם דברי ר"י דהוא סובר דהעצה לסלק הפחיתות היתה להגביה את ישראל למעלה מהטבע וממילא יסיר מהם הפחיתות ולא יהי' לפרעה ולחלקי הטבע חיבור עמהם, וזה שאמר דרך ליתן להם התורה, וזהו צירוף להשכל, המדבר כדי ליתן להם את המן, והוא צירוף לגוף, דהמן הוא לחם שמה"ש אוכלין אותו, והוא למעלה מן הטבע והגוף ניזון מהמאכל, ואחר שהמאכל הי' למעלה מהטבע הי' גם הגוף למעלה מהטבע, וי"ס כדי לעשות להם נסים הוא צירוף לנפש, כי אז באו מים עד נפש ונצלו היתה הנפש מוגבה למעלה מהטבע, תוכן כוונת רבי יהושע שהי' מגביהין את ישראל למעלה מהטבע ועי"ז הוסר מהם כל הפסולת, ואחר שהיו ישראל למעלה מהטבע לא הי' בכח לפרעה ולמצר ים להיות להם חיבור עמהם, וזה כוונת המדרש ולא נחם אלקים דרך ארץ יע"ש, דאלו הי' בדרך ארץ, הי' בדרך הטבע וא"כ שוב הי' להם חיבור עמם:
2
ג׳והנה בששת ימי המעשה האדם משוקע בל"ט מלאכות, וא"כ אף שאדם עוסק בתורה ומצות, אעפי"כ מחמת החיבור שיש לו עם הדברים שהן הבלי העולם רודפין אותו מחשבות הרעות אף בשעה שעוסק בתורה ומצות והוא כעין בעת שיצאו ישראל ממצרים אף שכבר יצאו הי' לפרעה חיבור עמהם, אך בבוא שבת קודש, אם האדם אינו מקלקל בששת ימי המעשה ועושה מה שעליו מוטל אז בכחו לקבל ש"ק, וש"ק היא למעלה מהטבע, דאז היא שביתה מעולם הטבע, אז גם הוא למעלה מן הטבע, ממילא אין להפסולת וחלקי הרע חיבור עמו, ויוכל לעסוק בתורה ותפלה כראוי:
3
ד׳במ"ר שנו רבותינו הקורא את שמע צריך להזכיר קריעת ים סוף, כו' ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו, אבל אם לא הזכיר יצי"מ מחזירין אותו כו', ומה בין יצי"מ לקי"ס אלא שיצי"מ קשה כו', יע"ש, ולכאורה אינו מובן דהא קי"ס היתה ביד ויציאת מצרים באצבע, וע"ז אמרו חז"ל שהמכות שבזה היו יותר, וביציאת מצרים היו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות, ונראה דהנה במ"ר סוף בא וז"ל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנא' זכור את יום השבת כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנא' זכור וגו' ולא יראה לך שאור שבעת ימים כנגד ז' ימים שבין הגאולה לקי"ס כשם שבתחילה הם ז' ימי בראשית וכשם שהשבת מתקיימת אחד לז' ימים כך יהיו אלה שבעת ימים מתקיימים בכל שנה, ע"כ, והנה דברי המ"ר באו סתומים דמתחילת דבריו משמע שיום הראשון הוא כנגד השבת, ובסוף דבריו דיום האחרון הוא כנגד השבת, אך נראה דשניהם אמת, דהנה כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה אמר דשבת יש לה שתי בתי', א' אחר ששת ימי המעשה כברייתו של עולם, ואחת קודם הששת ימים שמינייהו שיתא יומין מתברכין, וזהו הפלוגתא מההולך במדבר אם מונה ששה ימים ושובת יום אחד, או שובת יום אחד ואח"כ מונה ששה ימים, עכתדה"ק, וכבר כתבנו בזה במק"א דלמ"ד מונה ששה ימים ואח"כ שובת יום אחד, א"כ השבת היא לפי ההכנה מששת ימי המעשה, שכל מה שהאדם מרחיק מעצמו הפסולת ומברר הטוב מהרע, לעומת זה זוכה ובא לקדושת שבת, ולמ"ד שובת ואח"כ מונה ששה ימים, א"כ נותנין לו לאדם כח משמים מקדושת שבת שיוכל לנהל עצמו בששת ימי המעשה כראוי, ומובן שהבחינה הראשונה היא יותר גדולה, דזה שאדם עצמו עבד בכחו ובא לקדושת שבת יותר גדולה ממה שזוכין לו משמים ומלוין אתו אלהבא, ובלוחות הראשונות כתיב הטעם על שבת כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו', שהיו ישראל במעלה העליונה כתיב הששה ימים קודם השבת דבחי' הזו יותר גדולה כנ"ל, אבל בלוחות האחרונות כתיב הטעם יצי"מ, דיצי"מ היתה כעין שבת בבחי' האחרונה דכתיב ואת ערום וערי', רק מחמת בהוציאך ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, והי' מלוין אותם אלהבא, ומעתה יובנו דברי המ"ר דיום הראשון מיצי"מ הי' כעין שבת בבחי' שני' והיא הראשית לשבעת הימים, ושביעי של פסח שהי' אז קי"ס יש לומר שהוי' כעין שבת בבחי' הראשונה שהי' אז כבר סופרין ספירה למ"ת כעין שאנו סופרין ספירת העומר לטהר את עצמם, והלכו אחר משה למדבר ולא אמרו אנא נצא וכו', וישובו ויחנו לפני פי החירות ואמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, והתפלות והצעקות שע"ז נאמר השמיעני את קולך, כי קולך ערב, וא"כ כל זה הי' משלהם בעצמם ואח"כ באו בים עד חוטמן כמ"ש במדרש שע"ז נאמר כי באו מים עד נפש, הכל במסירת הנפש, א"כ הי' של עצמם, ומחמת מעשיהם בא היו"ט של שביעי של פסח, א"כ הוא כמו שבת בבחי' הראשונה:
4
ה׳והנה כל זה הוא מצד ישראל הי' שביעי של פסח גדול מיצי"מ דזה הי' מגיע להם מצד הדין מחמת שהי' משלהם כנ"ל, וז"ש חז"ל בקריעת י"ס היו ישראל נתונים בדין כו', משא"כ יצי"מ היתה מצד החסד כמ"ש ואת ערום וערי' כנ"ל, אבל חסד השי"ת הי' ביצי"מ גדולה מבקי"ס, דביצי"מ לא הי' להם לישראל מאומה ורק מצד חסדי השי"ת, ויש לומר דהנה כתיב וחמשים עלו בני ישראל מארמ"צ, ובזוה"ק דיצי"מ היתה משער החמשים, וקי"ס ידוע די"ס היא סופא דכל דרגין, וא"כ הם שני ההין שבשם הוי' ב"ה, זה יובל וזה שמטה, ושנת חמשים עולה לכאן ולכאן, ע"כ יום ראשון של פסח אף כי הוא שבת בפ"ע כנ"ל, וכן בכתוב נקרא שבת ממחרת השבת, מ"מ הוא ג"כ ראשון לז' באופן שיום שש"פ הוא שבת אחר ששה ימים וכנ"ל, וז"ש המד"ר שיצי"מ קשה שנא' הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי וגו', ועוד במדרש ישראל מקרב גוי לא נאמר אלא גוי מקרב גוי אלו עובדי ע"ז וכו' אלו מגדלי בלורות כו' וממילא מובן שמטעה זה היתה קשה יצי"מ מקי"ס, וכאן במדרש קאי בענין הזכרת חסדי השי"ת, לכך ביצי"מ מחזירין אותו שיצ"מ קשה כנ"ל:
5
ו׳שלחנו את ישראל מעבדנו, לכאורה הלא מוכרחין היו, והנה תיבת מעבדנו מיותרת, אך נראה כי א"א לומר אחר כל אותות ומופתים שידעו מצרים מאלקותו יתב' כמ"ש בפ' וארא וידעו מצרים כי אני ה', הכל נשכח אצלם כרגע, וא"כ לא נתקיים מאמר השי"ת וידעו מצרים, אך פרעה חשב כי מאמר הש"י הי' רק שיצאו ישראל למדבר עד שלשת ימים וישובו, רק מרע"ה מעצמו סיבב הדבר לבל ישובו, ולכך חשב שלא יעשה להם השי"ת נסים במדבר, כי לא עביד רחמנא ניסא לשקרא, וזה שאמרו מעבדנו היינו דאיתא בילקוט התחיל פרעה צוח לשעבר הייתם עבדי אבל עכשיו הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם, וזהו מעבדנו שאף שהיו מוכרחים לשלח אבל לזה לא היו מוכרחים רק משה מדעת עצמו השיאו שיאמר כן, [זה היתה תחילת מחשבתו, ואח"כ מרעה אל רעה יצא לכפור ג"כ ביכולת השי"ת ואמר אריק חרבי תורישמו ידי, וע"כ נאמר שוב וידעו מצרים וכו'] וכן יש לומר דאף כח מישראל שהמרו על ים, הי' ג"כ מטעם זה, שח"ו לומר שהיו מסופקים ביכולת השי"ת, רק שחשבו כנ"ל שההוצאה היתה רק למען לא ישתקעו במ"ט שערי טומאה כדי שיהי' ביכולתם לסבול הגלות עד תום ד' מאות שנה, ורק משה מדעת עצמו רוצה להוליכם לא"י, וע"כ תיכף כשאמר להם משה התיצבו וראו את ישועת ה' נתפייסו, וע"כ נאמר אח"כ ויאמינו בה' ובמשה עבדו, שהאמינו שאין משה אומר כלום מדעתו:
6
ז׳במד"ר הה"ד פי' פתחה בחכמה וגו' מיום שברא הקב"ה את העולם לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל, כו' הציל אברהם מכבשן האש כו' ולא אמר שירה, יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה כו' ע"ש, נראה ביאור הדברים דטעם שהם לא אמרו שירה הוא שהם ידעו שפיר דגם עולם הטבע הוא אלקית כעולם הנסים, והכל שוה אצל הקב"ה ולא התפעלו כלל מנסים, אך ישראל אמרו שירה דהנה הנס מקי"ס הי' היפוך מכל הנסים שנעשו עד הנה, דהנסים שנעשו עד הנה, הצלח אברהם מכבשן האש וכל אלה שחשב המדרש הי' הנס עבור בעל הנס משא"כ קי"ס דהלוא לא הי' צריך להנחותם דרך י"ס, אך הכל הי' כדי שיתגלה כבוד שמם, ולהתגלות כבוד השמים לא הי' צריכין שיהי' ע"י ישראל דווקא, ובראותם שהקב"ה רצה לזכותם שתגלה כבודו יתעלו ע"י, אף שהרגישו בעצמם שהם בלתי ראוים התפעלו מזה ואמרו שירה, וזהו פי' פתחה בחכמה שהעמיקו בתכלית הכוונה, וכאשר פתחו הם הפתח להסתכל בפנימיות הענין יכול כל אחד לפי ערכו להעמיק בפנימיות הענין, והם יצאו מהכלל לידון על הכלל כולו יצאו, דכל הנסים שנעשה לאדם הכל הם בשביל להרבית כבוד שמים, וכשאדם זוכה מגלים כבוד שמים על ידי וכשיעמיק האדם בעניניו כ"א לפי מה שהוא יכול לומר שירה, וז"ש במ"ר ויאמרו לאמור נהי' אומרים לבנינו ובנינו לבניהן שיהיו אומרים לפניך כשירה הזאת בעת שתעשה להם נסים והבן:
7
ח׳במ"ר בשירה נמחלו עוונותיהם של ישראל, נראה דכמו יוהכ"פ הוא התדבקת הנפש במקור העליון ושורש הנשמה וממילא נמחלו עוונותיהם של ישראל, והוא כעין השקה שע"י חיבור באה הטהרה כן בעת שאמרו ישראל שירה התדבקו במקור העליון וממילא נמחלו עוונותיהם:
8
ט׳שנת תרע"ב
9
י׳ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו', ויש להבין דמשמע מזה נתינת טעם, ותיפוק לי' שהיו צריכין ללכת אל הר סיני לקבל התורה, דכל היציאה ממצרים היתה בזכות התורה, כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את וגו' על ההר הזה, ודרך ארץ פלשתים הוא ללכת לארץ ישראל, אבל ממצרים לסיני הוא לדרומית מזרחית של מצרים ואינו על דרך ארץ פלשתים שהוא מזרחית צפונית של מצרים כידוע סדרן של ארצות אלו, ועכ"פ אין ממצרים לסיני דרך על ארץ פלשתים:
10
י״אונראה דהנה ברש"י שמות ששאל משה באיזה זכות זכו ישראל לעשות להם נס להוציאם ממצרים, השיבו הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלקים על ההר הזה, הפי' הוא שמשה ידע מראש שכל מקטרגי עולם יחגרו שארית כחם לקטרג על ישראל, וכמ"ש כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ותרגם אונקלוס ארי לא נחשיא צבן דיטיב לדבית יעקב ואף לא קסמיא רען ברבות בני ישראל, ובודאי יקטרגו בכל מה דאפשר הללו עובדי ע"ז וכו', וגם ארבע מאות שנה אמרת להשתעבד ועדיין לא שלמו, ובאשר ה' אוהב משפט בלתי אפשר לדחותם בקש, ע"כ רצה לידע מקודם אם יש לישראל זכות להתקומם נגד כל המקטריגים, ואם לא יותר טוב שלא להתחיל בדבר שאי אפשר להשלימו, וע"ז השיבו השי"ת בהוציאך וגו' תעבדון את האלקים על ההר הזה, ויובן עפ"י דברי הכתוב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, ובש"ס שבת דהקפידה תורה על טומאת קרי במתן תורה, ופירש"י משום דצריך להיות באימה וביראה ברחת ובזיעה, וזו מחמח קלות ראש היא באה, והנה הא דצריך להיות באימה וכו' משום דהתורה היא מעולם העליון ואורייתא וקב"ה כולא חד, ואין לבו"ד שום שייכות אל התורה, אלא כ"כ שאדם עומד מרחוק באימה וביראה, וכענין שאמר הכתוב מרחוק ה' נראה לי, וכענין שאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, שפירשו המפרשים אתרחק מכאן ואז אוכל לראות, וע"כ בע"ק שמחמת קלות ראש היא באה היפוך היראה היתה מעכבת לנתינת התורה, והנה בש"ס פחסים (קי"ח.) אמ"ר יהושע בן לוי הני עשרים וששה הודו כנגד מי כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו, ונראה טעם מספר כ"ו דורות כגמטריא אותיות שם הוי' ב"ה כמהוה כל הנמצאים מאפס המוחלט שהי' רק בחסד גמור כדכתיב עולם חסד יבנה, וע"כ הוא מקיים וזן אותם נמי בחסדו, וע"כ אמרו ז"ל תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם מקבלים ישראל את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובהו, הה"ד ארץ יראה ושקטה בתחילה יראה ולבסוף שקטה, ומשמע דאם לא קבלו ישראל אז התורה הי' העולם חוזר לתהו ובהו תיכף, ויש להבין כי אף אם לא היו מקבלין דור זה שמא יבוא דור אחר ויקבל התורה, ולמה לא ימתין אלא יחזיר תיכף העולם לתהו ובהו, אך הוא הדבר שדברנו שבאשר שמה שזן הקב"ה את העולם בחסדו הי' רק מחמת גמטריא שם הוי' יתב"ש, ויותר ממספר זה לא יתכן ע"כ באם לא קבלו דור הזה התורה הי' נפסק לגמרי החיות של כל העולם, והנה אומות העולם אינם ראויים לתורה והראי' שלא רצו לקבלה, וכמו שביאר המהר"ל, וא"כ הי' כל העולם תלוי ועומד רק על ישראל שהם יקבלו התורה ואם לא יחזור כל העולם כולו לתהו ובהו, ובאשר שנתינת התורה בלתי אפשר כי אם באימה וביראה ברתת ובזיעה וטומאת קרי מעכבת בה, מובן ממילא אשר שעבוד מצרים ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם הי' מעכב למתן תורה, כי כמו שהי' השעבוד בגשמיות כן הי' ברוחניות, ומחשבת עריות היו תמיד רודפים אחריהם, וישראל היו צריכין ללחום בכל עוז שלא להמשך אחר טומאה זו, ואף כי גברו חיל מ"מ הואל והי' זה במחשבתם תמיד הי' מעכב למ"ת, וכמו שפי' זקיני זצללה"ה מקאצק דברי הת"א לא תקרבון לצד אתתא כי באם מזמינים אותו כאן איננו כאן, וע"כ אפי' הי' פרעה נותן להם רשות ללכת לקבל התורה ולחזור לא הי' אפשר לקבל את התורה, כי באם הי' נשאר עליהם רשות פרעה היו המחשבות זרות רודפים אחריכם כנ"ל, ולא הי' אפשר להיות באימה וביראה ברתת ובזיעה, וע"כ איתא בילקוט פ' בא שאמר משה לפרעה מבקש אתה לכלות את המכה הזו ממך אמור הרי אתם ברשותכם הרי אתם עבדיו של הקב"ה התחיל פרעה צווח לשעבר הייתם עבדי אבל עכשיו הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם, ואף שלא בקש ממנו רק דרך שלכת ימים ופרעה חשב שיחזרו אחר ג' ימים, ולמה יבקש שיהיו בני חורין לגמרי, אך זה הטעם ידע גם פרעה כי בעוד רשותו עליהם עוד טומאתו דוחפת עליהם, וחשב שמטעם זה נתבקש ממנו שיאמר הרי אתם ברשותכם ומ"מ אח"כ ישובו למצרים, ולפי הדברים האלה יובן מה שהשיב לו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו' תשובה על שאלתו מה זכו ישראל כנ"ל, שהי' מתיירא מן המקטריגים הללו עובדי ע"ז וכו', וגם לא שלמו הארבע מאות שנה, דמעתה נסתם פי כל מקטרג, וע"כ ישומו יד לפה, דאם לפי קטרוגם שישראל אינם ראויין להגאל וא"א ליתן התורה, ושאר האומות בודאי אינם ראויין, מוכרח העולם לחזור לתהו ובהו והמקטריגים בכללם, וא"כ הקטרוג על ראשם יחול, וא"כ אפי' אין לישראל שום זכות, ואף גם ואת שלא שלמו הארבע מאות שנה מוכרחים להגאל למען לא תשלוט עליהם קליפת ערות מצרים ויהיו יכולים לקבל את התורה לצורך מציאת כל העולם, והמקטריגים בעל כרחם ישומו יד לפה:
11
י״בקיצור הדברים שהגיעה העת שאם לא תנתן התורה יחזיר את כל העולם לתהו ובהו, והתורה בלתי אפשר להנתן רק באימה וביראה ברתת ובזיעה, וזה א"א רק לשומרי ברית במעשה ובמחשבה, ואף במותר לו, ושיהיו מובדלים לגמרי מענין זה, וקליפת מצרים אשר בשר חמורים בשרם כל מחשבתם היא טנופת של עריות, ורשות פרעה שהיתה על ישראל היתה בגשמיות וגם ברוחניות, והיינו שהכניס בלבם מחשבות רעות למשכם לענינים אלו, וע"כ אי אפשר הי' לקבל התורה בעוד רשות פרעה ומצרים עליהם, א"כ לולא שיצאו מתחת ידם הי' העולם חוזר לתהו ובהו, וא"כ כל המקטריגים ע"כ ישומו יד לפה דאל"כ על עצמם הם מקטרגים:
12
י״ג[ולפי מה שאמרנו יש להבין ענין דטבילת עזרא והא דבטלוהו לטבילותא, דהנה אמרו ז"ל כל מי שיושב ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דמטעם זה אנו מברכין נותן התורה, דהשפעת התורה היא תמיד, וע"כ היא בלשון הוה ולא נתן שהוא לשון עבר, וע"כ הדין נותן מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיעה וכו', אך כשראו ז"ל שהדורות מתמעטין, ומצד עצמם בלתי כח התורה א"א להתקומם נגד מחשבת חוץ, אם יהי' אסור ללמוד עד שיטבול וממילא כן הכוונה שיהיו מחשבותיו טהורים ונקיים, מי הוא שיהי' ביכלתו לזכות בתורה, ע"כ בטלו לטבילותי', אלא האדם שיודע בעצמו שאיננו יכול לטהר מחשבותיו לתורה, אל ימתין, אלא אדרבה בראשונה ישקע כל רעיוניו בדברי תורה וכולי האי ואולי דברי תורה שכתוב בהן הלא דברי כאש ישרפו כל מחשבות הרעות, וכמ"ש הרמב"ם שאין מחשבת עריות מתגברין אלא בלב הפנוי מן החכמה]:
13
י״דוהנה קליפת פלשתים היתה שחוק וליצנות, כמו שדייק הרבי ר"ב זצללה"ה מקרא קראו לשמשון וישחק לפנינו, וכן הוא מפירש בב"ר ובמושב לצים זה פלשתים, וע"כ גלות יצחק אבינו ע"ה היתה בפלשתים, שיצחק מדתו יראת שמים ששחוק ולצנות הוא היפוך לגמרי מיראה ופחד, שהרי מהאי טעמא בע"ק אסור בדברי תורה משום דמחמת קלות ראש היא באה ואינו באימה וביראה, דהם הפכים זה מזה, וכל גלות היא בדבר שהוא היפוך לו, ונראה עוד דקליפת פלשתים היא אמצעית בין קליפת מצרים שהיא ערוה כנ"ל ובין כנען שהוא ביותר בע"ז, כדאיתא בספרים, וקליפת פלשתים כלולה משתיהן, וע"כ נמצא בהן שחוק וקלות ראש המרגילין לערוה. ובשחוק ובלצנות יש בו נמי קליפת ע"ז לצאת מרשות ועול מלכות שמים, וע"כ יצחק שתיקן חטא ע"ז ומדתו היתה יראת שמים היתה גלותו בארץ פלשתים, שהם הפכים אליו לגמרי, ועם זה יובן שקליפת פלשתים היא בטומאה לעומת תורה בקדושה, כפירש"י יומא (ע"ב:) שהתורה אינה אלא שער לכנוס בה ליראת שמים, והם להיפוך שחוק וקלות ראש מרגילין צערוה ופריקת עול מלכות שמים, וע"כ כמו תורה שהיא למעלה מן הכל וכוללת הכל, ומחברת הכל בקדושה, לעומתה קליפת פלשתים בטומאה, והם אמצעים ומחברים קליפת מצרים שהיא חומרית ביותר, עם קליפת כנען שהיא ע"ז שהיא בשכל ואולי באמצעות קליפת פלשתים המחברת כנ"ל, היו המצרים שטופין נמי בע"ז וכנענים בעריות, וגם שם פלשתים מלשון פילוש לעומת תורה שבקדושה בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה, וגם ארצם היא בין מצרים ובין ארץ כנען, ורק חמשת סרני פלשתים לכנעני תחשב ונראה מזה שהיו עוד סרנים שאינם בכלל כנען, ועיקר שורש יחוסם הי' ממצרים כמ"ש ומצרים ילד וגו' אשר יצאו משם פלשתים, פירש"י שהיו מחליפין וכו' ויצאו פלשתים מביניהם, ומחיבור הנמאס יצא מחבר הנמאס:
14
ט״ווהנה קליפת פלשתים שהיא היפוך התורה הי' בדין שקודם מ"ת יכניעו את קליפת פלשתים, וכמו שקודם בנין בהמ"ק הי' תמיד מחיית עמלק באשר בהמ"ק הוא לחבר עליונים ותחתונים, ועמלק הוא הנרגן מפריד אלוף, מפריד בין יוד הא לואו הא כידוע, וע"כ קודם המשכן היתה מחיית עמלק ע"י יהושע, וקודם בנין בית ראשון כתיב כי ששה חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, ובש"ס בבא בתרא שזה היו עמלקים, וקודם בנין בית שני היתה מחיית עמלק בפורים, וקודם בית השלישי ע"י משיח בן יוסף, כ"כ הי' בדין קודם מ"ת להכניע קליפת פלשתים למען לא יעכב מלהופיע יראת שמים בעולם, והי' בדין אשר עוד קודם ילכו לסיני לקבל התורה ילכו לארץ פלשתים להכניע גאון פלשתים, ואח"כ משם יבואו לקבל את התורה, אף שאין להם דרך לסיני על ארץ פלשתים:
15
ט״זומעתה יבואו כל הפסוקים כמין חומר, דהנה במד"ר ויהי בשלח פרעה וכי פרעה שלחם בלעם אמר אל מוציאם ממצרים וכאן כתיב ויהי בשלח פרעה אלא מלמד שהי' פרעה מלוה אותם וכו', ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דענין לוי' היא צירוף וחיבור המלוה להמתלוה, כמ"ש המהר"ל בספר נתיבות גבי ההולך בדרך ואין עמו לוי', וזו היתה רשעת פרעה שאעפ"י שהי' מוכרח לשלחם עכ"פ התחבר עצמו להם, ובזה הי' רוצה להמשיכם אחריו שיחזרו ואעפי"כ טובתם של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, ודפח"ח, ובזה יש לפרש הכתוב ויהי בשלח פרעה את את העם היינו שלוה אותם והי' להם צירוף עמו עוד בצד מה, ע"כ לא נחם דרך ארץ פלשתים להכניע את קליפת פלשתים כנ"ל, כי קרוב הוא היינו שקליפת פלשתים קרובה לקליפת מצרים כנ"ל, והם באשר יש להם צירוף בצד מה לקליפת מצרים ינחם העם בראותם מלחמה היינו מלחמה רוחניות של קליפת פלשתים, ולא יהי' ביכולתם לעמוד בקשרי המלחמה הרוחניות של שחוק וקלות ראש של פלשתים המרגילין לערוה של מצרים וזה ושבו מצרימה, וזה רק מטעם ויהי בשלח פרעה שלוה אותם, דאל"ה אלא שהיו נקיים לגמרי מכל וכל מקליפת מצרים, לא הי' שום פחד מקליפת וכתות הרעות של פלשתים, והי' יותר טוב להכניעם עוד קודם מתן תורה, ואז היו יכולים לבוא ליראת שמים בשלימות, אבל מחמת שליחת פרעה לא הי' אפשר כנ"ל, לזה היתה עצת ה' היא תקום ויסב וגו' דרך המדבר ים סוף, ושם ע"י נס קריעת ים סוף קנו ישראל מדת היראה כדכתיב וייראו העם את ה' וגו', ומלחמת פלשתים נשארה לימי דוד שמדתו יראת שמים, כי הי' מרכבה למלכות שמים, וישראל במדת היראה שקנו על ים סוף הלכו לסיני לקבל התורה, ולא הזיקה להם קליפת פלשתים, ובזה יש לפרש ויקח משה את עצמות יוסף עמו, היינו עיקר מדתו של יוסף זה שמירת הברית שהי' בישראל, גל נעול אלו הזכרים גן נעול אלו הבתולות, בכח זה הוציא את ישראל לים סוף לקנות מדת היראה כנ"ל:
16
י״זוהנה מעין זה הוא בכל שבת, כמו שאומרים בזמירות אוהבי ה' וכו' ביום השבת ששו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל, אך כמו שם א"א הי' להם בלי שמירת הברית ויראת שמים המתאחדים, כמו שאמר יוסף את האלקים אני ירא, ובזוה"ק פ' וארא (כ"ו.) דאי בהאי לא ישרי דחילו על רישי' דבר נש לא דחיל לי' לקב"ה לעלמין, עיי"ש, ע"כ לפי מדת הטהרה שנמצא באיש זוכה לשבת, וכמו שאומרים בזמירות טהורים ירשוה ויקדשוה במאמר כל אשר עשה, וכמו שאמר זקיני זצללה"ה מקאצק שמי שהוא משומר מילדותו יש לו בסעודת בשבת סגולת מלכים, וזהו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והבן:
17
י״חללכת יומם ולילה, ויש להבין הלא כתיב ואשא אתכם על כנפי ומרעמסס לסוכות ק"ך מיל ובאו שם לשעה קלה, ומה יוסיף להם אם ילכו גם בלילה, הלא הליכתם לא הי' צריך לשהיית זמן, ובאמת שגם בכל מסעות שבמדבר שמפורש בפרשת בהעלותך שהלכו גם בלילה [ורק בסילוק מסעות פליגי במנחות אם יש סילוק מסעות בלילה] יש להבין למה הוצרכו לכך הלא אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע והלכו בג' ימים, וא"כ מה יוסיף להם הליכת הלילה:
18
י״טונראה דהנה כל היציאה היתה בכח תעבדון את האלקים על ההר הזה, וע"כ בין כוס ג' שהוא נגד לשון של גאולה וגאלתי בין כוס ד' שהוא נגד ולקחתי שהוא מתן תורה לא יפסיק, שאם מפסיק הוא מורה ששני ענינים הם, ואינו כן שקשורים זה בזה, ואם לא זה לא הי' זה, וע"כ כל מ"ט ימים עד מ"ת כיומא אריכתא דמי, והליכת ישראל הי' מדרגא לדרגא עד שהתעלו להיות בעצמם נביאים, ואם לא היתה ההליכה גם בלילה הי' מפסקי לילות מימים, ושוב לא הי' כיומא אריכתא, וכ"כ לדידן שהספירה היא דוגמת ישראל שספרו במדבר למתן תורה צריך להיות בלי הפסק, ואם פסק שוב אינו סופר, וי"א שאם שכח אפי' בלילה לבד הפסיד, והכל מטעם הנ"ל, וע"ד הרמז יש עוד לומר, דיום מיוחס לזמן שהשכל בהיר הוא באדם, ולילה מיוחס לזמן שהשכל איננו מאיר, והנה ישראל יצאו במדת התמימות כדכתיב לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, והיו באמונה חזקה, ואף שהשכל איננו מבין איך יחי' כל הקהל הזה בלי מזון ומחי' מ"מ נמשכו אחר השי"ת וזהו מדת לילה, ומטעם זה אנו אומרים אמת ואמונה ערבית וכבר דברנו מזה, ע"כ הי' הליכתם ביום ובלילה להורות שאחת היא להם אם השכל יהי' מאיר או לא הם נמשכין אחר השי"ת:
19
כ׳ומטעם זה יש לומר שכל מסעות שבמדבר שהי' נסיון עצום כמו שכתב הספורנו בפרשת בהעלותך הלכו בלילה להורות זה הענין, וגם ידוע שמ"ב מסעות שבמדבר הי' בשם של מ"ב, והי' הכל שלשלת ארוכה אחת, ע"כ לא הי' בהם הפסק לילות מימים כנ"ל:
20
כ״אונראה עוד לומר דהענין הליכת יומם ולילה הוא תורה ותפילה, וזה שייך בכל אדם ובכל זמן, וזה בלא זה אי אפשר, כי אף שת"ת כנגד כולם, מ"מ האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו ורמזו ז"ל שמעתא בעי צלותא תורה צריכה לתפילה, ותפילה בלי תורה בודאי אי אפשר, ומסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה, ואפי' לא הסירה מדעת ח"ו רק בהתרשלות, מ"מ הרי אין לו חיים, ואמרו ז"ל תפלה היא חיי שעה, ותורה היא חיי עולם והיינו כמו למשל הקב"ה ברא בעולמו עשבים מועילים לרפאות האדם ממחלתו, מ"מ לא עליהם יחי' האדם רק הם מרפאים אותו ומעמידים אותו על רגליו ושהאיצטמכא תוכל לבשל המאכל ואז יהי' ביכולתו להיות ניזון במיני מזון, כן למשל היא תפילה שאין בה חיי עולם אלא חיי שעה לרפאות את הנפש ולקשרה בשורשה, ואז רק אז התורה שלומד נכנסת לתוך מעיו ונעשה מחובר להתורה, ובזה הוא קונה חיי עוה"ב, כי כל המחובר בה הרי הוא כמוה, ובלתי שהוא מקושר ע"י התפילה הוא רחוק מהתורה ואינה מתאחדת עמו כ"כ, ותפילה בלי תורה נמי אעפ"י שנעשה מקושר לשעתו, הרי דומה לאיש שיש לו כלי העיכול טובים לקבל המאכל אבל אינו אוכל ומאין ישאב חיים חדשים, ובלתי תפילה נמי אין דברי תורה מתאחדין בו, וממילא נקל לו השכחה כי באשר איננה מתאחדת עם האדם בקל מסתלקת ממנו, וכמ"ש התעיף עיניך בו ואיננו, וע"כ באשר מצרים היא קליפת השכחה כמ"ש האר"י ז"ל, לצאת מן קליפה הזאת צריכין ללכת יומם ולילה:
21
כ״בויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו, וברש"י למדנו שהי' משה עומד ומתפלל, וכבר תמהו המפרשים מה הי' לו לצעוק הלא כבר נאמר לו ואכבדה בפרעה ובכל חילו, והרמב"ן תירץ שלא הי' יודע איך להתנהג ומה יעשה וזה שאמר לו הקב"ה מה תצעק אלי שהי' צריך לשאול מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, וזה דוחק גדול כי משה מה קסבר מתחילה שהי' צריך לתפילה צעקה, ועוד למה לא המתין עד יבוא הדיבור אליו להורותו מה לעשות, ויותר קשה שהי' שני עמודים להנחותם הדרך ללכת אחריהם ואם העמודים עמדו במקומם ולא נסעו הלא ידע שצריך לעמוד ולהוחיל לתשועת ה', ואם נסעו להים הלא ידע שיש ללכת אחריהם ומה זה הצעקה:
22
כ״גונראה דהנה יציאת מצרים היתה במדת החסד כי לא הגיע זכותם לזה שהיו במ"ט שערי טומאה, אך לא זה התכלית, כי כל ביאת הנשמה לעוה"ז הוא למען תשבע מפרי מעשי' ולא תצטרך לנהמא דכסיפא, והרצון לפניו שיזכו ע"י כשרון המעשה אבל באשר היו במ"ט שערי טומאה ולא הי' אפשר להמתין עד שיזכו מעצמם ע"י כשרון המעשה, האיר השי"ת עליהם אור גדול בכדי שעי"ז יכשרו מעשיהם בעצמם עד שאח"כ יהיו נרצים מפאת מעשיהם, והאור שהאיר השי"ת בחסדו הגדול הי' רק בהלואה, הא למה זה דומה להמלוה לחבירו ממון להתעסק בו ולהרויח ולהתפרנס בהריוח ולהחזיר הקרן, וזו המדה נוהגת תמיד שהחסדים שנותנין מן השמים הם רק בהלואה, הן ישועות והן עשירות ואפי' מדריגות לפעמים נותנין לאדם בחסדו הגדול אלא הכל בהלואה כדי שיזכה עי"ז בעצמו, והפקחים מבינים זה ועולים עי"ז מעלה מעלה עד שזוכין מעצמם והכסיל מסתפק במה שבידו כאלו בצדקתו זכה למה שזכה, ואיננו איש אמונים לידע שאין זה שלו, ולבסוף בעל ההלואה גובה את שלו והוא נשאר ריק מכל בענין רע רח"ל, והנה כן היתה ביציאת מצרים, וכמו שאמר אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, חודש אשר ישועות בו מקיפות מלשון הקפה והלואה, והיתה הכוונה שעכ"פ בגמר הגאולה היינו על הים יהי' בזכותם, וכבר פרשנו הא דיום ראשון של פסח נקרא שבת, ובמד"ר סוף פ' בא דשבעת ומי הפסח הם כנגד שבעת ימי בראשית, ושם השבת הי' ביום השביעי, א"כ שביעי של פסח נמי הוא שבת, והרי שני שבתות יום הראשון ויום השביעי, וימי החול כנגד ששת ימי המעשה באמצע, והיינו דשבת יש בה שני ענינים, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מה דהיא קודם ימי המעשה ומיני' שיתא יומין מתברכין, ומה דהיא אחר ששת ימי המעשה, וכבר אמרנו דכנגד בריאתו של עולם השבת היא אחר ימי המעשה ולפי שטרח אדם בששת ימי המעשה יאכל בשבת, ושבת שקודם ימי המעשה הוא כנגד בריאתו של אדה"ר, שאצלו היתה השבת קודם ימי המעשה שבחסד ה' עליו האיר לו קדושת שבת למען יהי' ביכולתו לעבוד עבודתו בששת ימי המעשה שאח"כ, וכבש"ס סנהדרין למה נברא האדם בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, והנה יום ראשון של פסח הוא כעין שבת שקודם ימי המעשה שהוא בחסדו הגדול, ויום השביעי, הוא השבת שלאחר ימי המעשה שיהי' בזכותם ובדין ולא מצד החסד לבד, כן היתה כוונה האלקית:
23
כ״דאך הנה יש להבין במה הי' להם לזכות באותן הימים כי עדיין לא נתנה להם התורה, וידוע דכל הזכות הכל תלוי בתורה מה גם לזכות למדריגה גדולה כזו מעמקא שאול עד רום המעלות שהי' הכל בזכותם ושעפ"י הדין ישיגו מה שהשיגו, ונראה דהנה בזוה"ק אהא דוילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה אמ"ר ייסא וכי מאן יהיב להו אורייתא הכא ועד כאן לא אתייהבת לון אורייתא וכו' עד ואין תורה אלא קב"ה, עיי"ש, ועדיין אינו מובן מאין זוכין לקב"ה אם לא ע"י תורה, אך נראה דע"י תמימות זוכין להדבק בהשי"ת כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך ופירש"י אז חהי' עמו ולחלקו, דע"י מדת תמימות זכו נמי האבות כמו שנקראו תמימי דרך כמו שבמדרש ויקרא ב' אשרי תמימי דרך שהם צדיקים הראשונים שקיימו את התורה עד שלא נתנה, ומפורש בכתוב התהלך לפני והי' תמים, ובזה הי' תלוי אז כל שלימותם להיות תמים עם ה', וכמו דכתיב בהו זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וכן אח"כ כשנאמר להם שישובו ויחנו על פי החירות קבלו מאמר השי"ת בתמימות ולא אמרו היאך נקרב אל רודפינו אנו צריכין לברוח אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ובזכות זה עלו ונתעלו עד שנעשו ראויין לגמר הגאולה בקריעת ים סוף, כמו שהיתה כיונה האלקית:
24
כ״הוהנה העושה כפי מאמר השי"ת בתמימות ואינו מתחכם אלא הולך בתום ובבטחון אי אפשר שיבוא לו מזה שום רעה, ואף לא שום מגור ופחד לשעתו, וכמ"ש הולך בתום ילך בטח, וכתיב צדקת תמים יישר דרכו, וע"כ אם עדיין היו עומדים ישראל בתמימותם כמו שהי' ביום א' וביום ג', אף שראו המצרים נוסעים אחריהם ביום הששי ואפי' השר של מצרים, הי' ראוי שיהי' לשחוק בעיניהם, אחר שכבר ראו בעיניהם מכת בכורות ששבו כרגע פגרים מתים והי' להם לבטוח בהקב"ה שבודאי כן יהי' גם כאן שיפלו פגרים מתים בהצעד האחרון שישיגם או באופן אחר, וע"כ כשראם משה שהם ביראה ובפחד מהמצרים ופגמו במדת התמימות, מה גם כשאמרו המבלי אין קברים במצרים שנתנו שאור בעיסה כמ"ש המכילתא, נתיירא מאד פן ח"ו נתקלקל כל הענין שהרי אינם ראוין לגמר הגאולה עתה מצד הדין והנה הם נתונים בדין כמ"ש המכילתא שהיו נתונים בדין אם להנצל וכו', כי עתה נוהג במדת הדין כמו שהיתה הכוונה, שתהי' גמר הגאולה מצד הדין והם קלקלו כל הענין, וח"ו אם יתנהג במדת הדין כמו שהיתה הכוונה הדבר עומד במצב לא טוב, וע"כ לא סמך על מה שנאמר לו תחילה ואכבדה בפרעה, שהרי עדיין נשארו בבחירתם והם עצמם קלקלו הדבר, וכמ"ש רגע אדבר על גוי ועל ממלכה וגו' ושב הגוי ההוא ועשה הרע לפני וגו', וע"כ התפלל תפלת צעקה לעורר עליהם רחמים רבים שינצלו עכ"פ מצד מדת החסד והרחמים אם לא אפשר בדין, וזה שאמר לו הקב"ה מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו, שעדיין יש תיקון ושיזכו אף במדת הדין ולא נצרך לעורר חסד ורחמים אלא יסעו לתוך הים וימסרו נפשם, ובזה יתוקן ויחזרו לתמימותן, ושוב יזכו לגמר הגאולה בדין כמו שהיתה הכוונה בראשונה:
25
כ״ובמ"ר הה"ד צעקו וה' שומע וכו' עד כבר קדמה תפילתן של בני לתפילתך, ויש להבין מהו הפי' קדמה תפילתן של בני, אם קדמה בזמן הרי הכל הי' בזמן אחד, מה גם מקום קיבול תפילות הוא למעלה מהזמן, ונראה דהפי' הוא קדימת מעלה, וזה יותר קשה כי תפילתו של מרע"ה דומה לחרב שהיא קורע וחותך ואינו מעכב, כבמדרש זאת הברכה, ואיך יוצדק לומר שתפילתן יותר במעלה:
26
כ״זונראה דהנה במד"ר יונתי בחגוי הסלע וגו' השמיעני את קולך אותו הקול שכבר שמעתי במצרים, והפירוש שבמצרים היו ישראל נכנעים ונדכאים עד מאד ולא רואין שום מקום הצלה בדרך הטבע, ופרעה הרשע עשה כרצונו והגדיל ושחט את בניהם ורחץ בדמם ואין אומר השב, ואף מן הבטחת הגאולה היו מתיאשים עד תום ארבע מאות שנה שהי' להם להמתין עוד ק"ץ שנה, כברש"י שיר השירים ב' ט' סבורה הייתי לישב עגונה עוד ימים רבים וגו', והיו כאיש אובד עצות והיתה הצעקה יוצאת מתכלית עומק הלב, אבל איש מקוה לישועה א"א שיהי' כ"כ לבו מרה עליו, ואף מי שיש לו ספק הצלה א"א שתהי' כ"כ לבו נשבר בקרבו ושתהי' תפילתו בתכלית העומק כזה שהוא אובד עצות כמובן, וע"כ הצעקה שבמצרים אינה דומה לכל התפילות שהתפללו אח"כ, שכבר מלומדים בנסים מיציאת מצרים, ואי אפשר שיהי', התפלה בשבירת עומק הלב כ"כ, ולתפלה כזו שהיא כ"כ מעומק הלב לזה הי' מתאוה הקב"ה, והטעם שהי' מתבקש דווקא תפלה כזו, יובן עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה למה תפלה נקראת קשת, כי כמו הקשת כל כמה שמושכין אותו לאחור הוא מורה במרחק ביותר, כן תפילה כל כמה שהוא מיצר ביותר היא עולה למעלה יותר, עכ"ד, והסברנו הדברים שעומק רום הוא לפי עומק תחת וע"כ לעורר קריעת י"ס שהוא גבוה מאד נתבקש תפילה כזו, וזה שהביא המד"ר משל לבת מלכים שהיתה ביד הלסטים ועבר המלך והיתה צועקת בבקשה ממך הצילני שמע המלך יהצילה לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה הי' מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה מג' עשה המלך גירה בה הלסטים כדי שתצעוק, והיתכן שלא היתה רוצה לדבר עם המלך אף שנתרצית להשיא לו, וע"כ הפי' שלא רצתה לדבר בקול תחנונים כמאז אחר שראתה עצמה בלתי נדכאת כמאז, והיא בת מלכים שיש לה נפש גבוה לא היתה יכולה להכנע כ"כ, כן הדבר בישראל מצד מעלת נפשם לא נקל להיות כ"כ נכנע והלב יהי' שבור לרסיסים כמו אז שהיו כאיש אובד עצות, מה עשה גירה לפרעה לרדוף אחריהם ומצאו ישראל את עצמם בתכלית הצרה עד שלא חשבו עוד להנצל שהיו מוקפין מכל צד, ושר של מצרים נוסע אחריהם, והיתה הצעקה בתכלית עומק הלב ובנפש מרה עד מאד, אבל מרע"ה באשר כבר נאמר לו ואכבדה בפרעה, ואף שחשב שישראל קלקלו הענין כנ"ל במאמר הקדום מ"מ ידע שאין ישראל נאבדים ח"ו, ואם לא מצד הדין יהי' מצד החסד, אף שעדיין לא ידע איזה דרך ישכון אור מ"מ לגודל בטחונו בה' סמוך לבו לא יירא, וע"כ בלתי אפשר שתהי' תפילתו כ"כ בעומק ובשבירת הלב כאיש אובד עצות, ואז כאשר התאוה הקב"ה לאותו הקול שבמצרים דווקא שזה הי' נמצא בישראל ביותר, אף שתפילתו של משה גבוהה ונשאה ואינה בגדר אחד עם תפילתם, מ"מ אז נתבקש תפילה מלב נשבר בתכלית דווקא, ע"כ קדמה תפילתם לתפילתך:
27
כ״חוישב הים לפנות בוקר לאיתנו תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני בנ"י, והמפרשים הקשו שזה הי' צריך לכתוב אצל הבקיעה ולא אצל החזרה, ונראה דענין תנאי הוא שאם לא יקיים התנאי יהי' המעשה בטל, וא"כ אני לא הי' הים קיבל עליו להקרע מפני בנ"י, הי' בטל המאמר שמתחילה שיהי' כאן ים, והי' נעשה יבשה לעולם, ובזה שקיבל עליו להקרע נתקיים המעשה ונשאר ים, וא"כ במה שחזר הים לאיתנו מזה מוכרח שקיים תנאו, אבל בהבקיעה אינו מוכרח שהוא מצד קיום התנאי שאפי' לא הי' רוצה לקיים התנאי הי' נעשה יבשה:
28
כ״טובזה יש לפרש מה שנראה מהמדרש שהיתה הכוונה שהים יתרצה להבקע, ולכאורה אינו מובן מה נפקא מינה אם רוצה או לא רוצה, אך לפי דרכנו מתי שפיר דהכוונה שישב אח"כ הים על מצרים על רכבו ופרשיו, ואם לא הי' רוצה הי' נתבטל הים ולא הי' בו מים לעולם:
29
ל׳ובזה יש לפרש דברי הש"ס פ"ק וחולין דאמר רפב"י לגינאי חלוק לי מימך ואם לאו אני גוזר שלא יעברו בך מים לעולם, דהנה במד"ר חושב הרבה תנאים שהתנה עם ממשה בראשית שלא יעמדו נגד רצון הצדיקים, ונראה דלאו דיוקא הני דחשיב המד"ר אלא כל צדיק וצדיק שעבדתו למעלה מהטבע ודוחה את הטבע שלו למען כבוד השי"ת ורצונו, לעומת זה הטבע אינה עומדת לנגדם והטבע משועבודת להם, וא"כ אם לא יחלוק לו המים אינו מקיים התנאי והי' בטל לגמרי ולא יעברו בו מים לעולם:
30
ל״אבמד"ר בשעה שיצאו ישראל עמד ס"ס המלאך לקטרג אותם אמר לפני הקב"ה רבש"ע עד עכשיו הי' אלו עוע"ז ואתה קורע להם את הים מה עשה לו הקב"ה מסר לו איוב שהי' מיועצי פרעה, ובמד"ר אבכיר מסיים בה שהשיבו הקב"ה שוטה שבעולם וכי לדעתם עבדוהו אלא מתוך שיעבוד ומתוך טירוף הדעת ואתה דן שוגג כמזיד אונס כרצון, וכבר תמהו על לשון שוטה שבעולם ויותר יוצדק הי' לומר רשע שבעולם, ונראה דהנה מה שנמסר לו איוב הפי' באשר איוב שהי' הגורם להשיעבוד וטירוף הדעת שהרי בעצתו השתעבד בהם, א"כ הוא הי' הגורם למה שעבדו ע"ז כמו שהשיב הקב"ה שלא לדעתם עבדוהו וכו', א"כ כל החטא על ראשו יחול, והוא כעין שכתוב ונשא השעיר עליו את כל עונותם ובמדרש השעיר זה עשו את כל עונותם עונות תם, ופרשנו משום שהוא הי' הגורם כמ"ש ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, כ"כ מטעם זה מחויב איוב לסבול עונות ישראל, ובודאי לא ניחא לי' להשטן שיסבול איוב העונות, כי אמרו ז"ל קשה צערו של שטן מצערו של איוב, ועוד שלא ניחא לי' להרשיע את איוב שהרי הוא הי' המגין על האומות, כמו שפירש"י בפסוק היש בה עץ אם יש בה אדם כשר שיגן עליהם בזכותו, ואמרו ז"ל צדיק אחד הי' באומות זה איוב וכו', אך רוצה ולא רוצה כאשר נרמז לו השמת לבך אל עבדי איוב הי' מוכרח לקטרג כי לכך נוצר, והנה יש גם לאיוב התנצלות בצד מה שלא הי' יודע שיצמיח מזה שעבוד קשה כ"כ להשליך זכוריהם ליאור, ולשחוט תינוקת שלהם ולרחוץ בדמם, והי' שוגג בדבר, וגם יש לו התנצלות שהי' מעט אונס בדבר שהרי יתרו שלא רצה ליעץ הוצרך לברוח, ולפי"ז יובנה התשובה שוטה שבעולם שאתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, דא"כ אתה מרשיע את איוב שלא ישאר לו שום התנצלות ולזה יוצדק הלשון שוטה היפוך חכם הרואה את הנולד, ואתה אינך רואה את הנולד וגחלים אתה חותה פה ראשך:
31
ל״בסוס ורוכבו רמה בים פירש"י שניהם קשורים זה בזה והמים מעלין אותם לרום ויורדין לתהום, ויש להבין אם אדם חטא בהמה מה חטאה שתסבול צער כזה, ונראה דמצרים ששעבדו בישראל וכבר מתו קודם יציאת מצרים בודאי לא נפטרו מהעונש והצער שהי' ליתר חבריהם המצרים בים סוף, וע"כ נראה שנתגלגלו בהסוסים שהיו על הים, ובזה יובן דברי המדרש שנדמו גלי הים לסיסיות נקיבות ומצרים הרשעים לסוסים זכרים ומוזהמים והיו רצים אחריהם עד שנשתקעו בים שנאמר סוס ורוכבו רמה בים, והמדרש אינו סובל שום פירוש אחר דוק והבן:
32
ל״גחמשה עשר בשבט.
33
ל״דיש להבין בפלוגתת ב"ש וב"ה דלב"ש באחד בשבט ר"ה לאילנות ולב"ה בט"ו בו, דהנה שיתא אלפי שני הוה עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, הרי דשליש זמן עבר עד שנעשה העולם על מלואו שיהי' ראוי לתורה, וכן בנפש האדם זמן הגידול עד שיעמוד על מלואו הוא עד עשרים שנה, וב"ד של מעלה אין מענישין את האדם עד עשרים שנה מהאי טעמא, והוא שליש חיי האדם עפ"י מה דכתיב תבוא בכלח עלי קבר בכלח בגמטריא ששים, ואף דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה, יש לומר דכל שביעי הוא נקודה הפנימית ומקבלת מכל ששה צדדים, כן עשר שנים מששם עד שבעים מקבל מן ששים הקודמים ואין בו עפ"י רוב חידוש מעשים מצד עצמו אלא עפ"י מה שהתנהג כל הששים שנה, ורק באותו ענין והנהגה שהתנהג כל הששים באותו ענין הוא מוסיף התלמיד חכם והולך למעלה למעלה, ועפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם זקיני זצללה"ה מקאצק אהא דאמרו ז"ל הזקין נעשה כקוף, היינו דענין הקוף שהוא מתדמה במעשיו, וכמו שאדם עושה עושה כן גם הוא, כן הוא באדם כשהזקין עושה כעין מה שעשה בהיותו קודם שהזקין, ולפי דרכנו יובנו הדברים בעשר שנים מן ששים עד שבעים, וכמו שמדה השביעית מקבלת מן הששה שעלי', ויובן עפ"י מה שפי' הזוה"ק בפסוק ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, עיי"ש, כלל הדברים ששליש שניו עוברים עד שעומד על מלואו, וכן הוא בשנה, שי"ב חדשים הם ומתשרי עד שבט הוא שליש השנה, ובהם יוצאין רוב גשמי השנה ועולה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה, ובודאי כמו בגשמיות כן הוא ברוחניות שחיים חדשים שאדם משיג בתשרי נתאחד באדם לאט לאט עד שבע שאז עומד על מלואו, ואז הגיעה העת להתחזק ביתר כח ועוצם בעבודת השי"ת בחיות חדש לשאת הרי לטובה ומאי פירות מצות, ועולם שנה נפש הם בבחי' אחת, ולפי"ז יובן טעם מחלוקותם דב"ש סבירא להו בפשיטות דמאחד בתשרי עד אחד בשבע הוא ד' חדשים שליש השנה וב"ה סבירא להו דמתחילה השנה להתחשב מיום ט"ו בתשרי שאמרו ז"ל נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ובחג נידונין על המים, וכן הוא ברוחניות עפ"י דברי המד"ר פ' אמור תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא וגו' בהקב"ה בורא אותם ברי' חדשה ומה עלינו לעשות ליקח לולב ואתרוג לקלס להקב"ה, שנראה ג"כ שמה שביוהכ"פ נתקבלו בתשובה ונעשו עם נברא יוצא לפועל בסוכות, וע"כ אז דווקא ניקח לולב ואתרוג ולא תיכף במוצאי יוהכ"פ, ע"כ מסתיים שליש השנה בט"ו בשבט:
34
ל״הובעיקר הדין שנחלקו עולם שנה נפש לשליש, כי שלשה עולמות הן עולם התחתון עולם האמצעי עולם העליון, וכנגדן באדם שלשה חלקים, חלק התחתון נגד מדור התחתון שבתיבת נח שהי' לזבל, חלק האמצעי כבד וטחול עד הלב, ושליש העליון מהלב ולמעלה כמ"ש במד"ר שמות בלבת אש משני חלקיו של סנה ולמעלה כשם שהלב ניתן משני חלקיו של אדם ולמעלה, וכן בעולם ששליש העליון הוא שני אלפים ימות המשיח שהוא הנבחר לישב שלוה, ובש"ס שבת והגיעו השנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, ועיקר עבודה היא בשני אלפים תורה לברר בין כשר לפסול טהור לטמא היתר לאיסור, וכנגדן בשנה עיקר זמן העבודה הוא בד' חדשים האמצעים, מט"ו שבע עד ט"ו סיון שבו פורים פסח ימי הספירה שבועות, וב"ש דס"ל באחד בשבט י"ל דלא חשבו לשבועות משום שאינו תלוי בזמן החודש רק שתלוי בפסח, ובזמנים הללו הוא זמן בירור האדם לברר הטוב מהרע, ואם הבירור הוא בטוב שוב מאירים ד' חדשים האחרונים, אך מחמת שגברו העונות נהפך לאבל מחולנו ונחרב בהם הבית, ועתיד הקב"ה לעשותן לנו ימים טובים רמים ונשאים עוד נעלים מפסח וכו' ולא יאמר עוד וגו' אלא שעבוד מצכיות יהי' עיקר ויציאת מצרים טפלה לה, ובודאי כן יהיו המועדים מגאולה העתידה יותר עיקר ממועדים שהם זכר ליציאת מצרים, וכבר דברנו מזה במק"א אכי"ר ב"ב, וכן הוא בנפש עיקר עבודת האדם היא לדחות ממנו כחות נפש המתאוה שמשכנה בבשר, בזוה"ק זכאה היא לבא דלא קריב אלי' עציבא דטחול וכעס דמרה, ואברים אלו הם בשליש האמצעי, אבל הלב והמוח הם טובים בעצם:
35
ל״ובמד"ר והיכן ירד [המן] באלוש ולמה באלוש בזכות שאמר אברהם לושי ועשי עוגות, ביאור הדברים דיש להתבונן דהנה בש"ס ב"ק אמרו ז"ל שעזרא תיקן שתהא אשה משכמת ואופה כדי שיהא פת מצוי לעניים, וכאן נראה שלא הי' פת מוכן אלא אחר ביאת האורחים צוה ללוש את הפת, ולמה לא עשה אברהם כמו תקנת עזרא, ונראה לפרש עפ"י דברי הזוה"ק רבי ייסא סבא לא אתקין סעודתא בכל יומא עד דבעי בעותי' קאי קב"ה אמר לא נתקין שעודתא עד דתתיהב מבי מלכא, ואף דכבר הי' לו המאכל בביתו נמצא דכבר אתייהב מבי מלכא אלא שהי' צריך תיקון לבד, מ"מ לא על הלחם לבדו יחי' האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם ופירש האר"י ז"ל שאין החיות מהלחם לבדו כי אם מחמת מוצא פי ה' שנמצא בהלחם, וע"כ תיקון המאכל שיהי' ראוי לאכילה הוא הכנה לחול עליו חלקי הרוחניות שהם מוצא פי ה', ולזה המתין עד דתתיהב מבי מלכא, וכענין הזה יש לומר באאע"ה שמצות הכנסת אורחים שגדולה מקבלת פני השכינה, זה המשיך לתוכו של המאכל, ונמצא שהי' בהמאכל רב חלקי הרוחניות, וע"כ תמצא שבאמצעית המאכל המשיך את כל באי עולם לתחת כנפי השי"ת, כמו שאמרו ז"ל לאחר שאכלו ושתו אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, כי הרוחניות שהכניס בהם באמצעית המאכל המשיך את לבם להשי"ת, וע"כ המתין בתיקון המאכל עד שקיים מצות הכנסת אורחים שהכניסם בביתו, ובזה יובן איך הי' המאכל גשמי זה למאכל מלאכים, כמ"ש ויאכלו ובב"ר שבאמת אכלו, וי"א שנראו כמו שאכלו, ושניהם אמת שבאשר הי' בו רב רוחניות הי' נמי מאכל למלאכים והיו ניזונים מהרוחניות, כמו שאמרו ז"ל לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלים, שמלאכי השרת ניזונין מרוחניות המן, ובסעודתו של אאע"ה הי' כ"כ רוחניות עד שגבר הרוחניות על הגשמית שבו עד ששב מאכל גם למלאכים, וחלק הגשמי שבו נשרף במו פיהם אלא שנראה שאכלו, וע"כ בזכות זה של אאע"ה שהמשיך כ"כ רוחניות לסעודתו עד שגבר כח הרוחני עד שנעשה רוחני ראוי למלאכים, לעומתו נתן הקב"ה מן לישראל שהוא כולו רוחני אלא שנתגשם שיהי' ראוי למאכל בו"ד הגשמי, כלל הדברים שא"א ע"ה הפך הגשמי לרוחני בזכותו הפך השי"ת הרוחני להגשמי:
36
ל״זובזה יש לפרש דברי המדרש כשעלה משה למרום בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של משה דומה לאברהם אבינו אמר להם אי אתם בושין מזה שאכלתם אצלו, כי ידוע שנקל יוחר להשפיע דבר רוחני למטה אף שנצרך להתגשם מלעשות מדבר גשמי רוחני, וא"כ שעשה עבורכם גשמי רוחני אין תימא שיקבל התורה הרוחנית למטה אף שיצטרך ללבוש גשמי ודו"ק:
37
ל״חוהנה בשבת עושין לחם משנה זכר למן, כי במאכלי שבת יש בהם בצד מה מענין המן שהוא רוחני אלא שנתגשם, וע"כ איתא בכתבי האר"י שמאכל שבת אינו מגשם, ובאכילת אדם ביום ש"ק בקדושה ובטהרה כראוי ליושב על פתורא דמלכא שב גם חלק הגשמי שבו לרוחניות ונעשה כעין סעודתו של אאע"ה שגבר הרוחניי על הגשמי ונעשה כולו רוחני, לעומתו מיני' שיתא יומין מתברכין שהשי"ת נותן בכל ששת ימי המעשה כח רוחני בהמאכל כעין המן מאכל רוחני שנתגשם וראוי למאכל בו"ד הגשמי, ובזה מיושב קושיית הזוה"ק כיון דלא הוה בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי', ולהנ"צ ניחא דמה שלא הי' המן יורד בשבת הוא משום שבשבת שבה הבריאה למקורו וגם מהגשמית צריך לעשות רוחניות היפוך המן שנעשה מרוחניות גשמית, אבל הברכה ששורה בשבת שמיני' שיתא יומין מתברכין הוא כעין סעודתו של אאע"ה שמכחו זכו ישראל להמן, כן מכח אכילת שבת בקדושה זוכין ישראל לרוחניות בהמאכל כל ששת ימי המעשה:
38
ל״טשנת תרע"ג.
39
מ׳במדרש ויהי בשלח פרעה, א"ל הקב"ה אני כתבתי בתורה שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך ואתה שלחת את האבות ובנים השלכת ליאור אף אני משלח אותך לים ומאבד אותך שנאמר וניער פרעה וחילו בים סוף ואקח את בתך ואוריש לה גן עדן, והענין פלא לדמות זה לשלוח הקן, והיפ"ת כתב שהוא רק דרך מליצה, וזה לא יתכן, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי טעם שילוח הקן משום דמה דכצ בע"ח משועבדים לאדם הוא מפני שהם חומרים וחומר משועבד לשכל, והאם שישבה על האפרוחים ואינה יכולה לזוז מהם מצד מדת הרחמנות שבה כמ"ש הרמב"ם ג"כ בטעם מצוה זו לפי דרכו, מדה זו היא ג"כ כח שכלי בצד מה, כי כל חומרי הוא רק לגרמי', ואינו בדין שבזו הרגע שמקשקש בקרבה כח שכלי תמסר לרשות האדם, והנה פרעה ומצרים שהם כלל החומר אף ששלטו אז על ישראל לא הי' להם כ"כ שליטה על הגדולים להכחידם לגמרי כמו על הקטנים שגזר אם בן הוא והמתן אותו, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, והי' שוחט ק"ן בבוקר וק"ן בערב ורוחץ בדמם, באשר הגדולים יש בהם מדת השכל לא לוהי' עליהם כ"כ שליטה, וזה עצמו הוא ענין שילוח הקן כנ"ל, ודפח"ח:
40
מ״אובזה יש ליתן טעם שלא הי' לו שליטה לפרעה על משה להכחידו, כי משרע"ה הי' כולו שכלי מיום הולדו כמ"ש ותרא אותו כי טוב, וכשנולד נתמלא הבית כולו אורה, ובזוה"ק (י"ט.) כשנולד משה ייחד הקב"ה שמו עליו ואף כי בחיציונותו הי' נראה כתינוק אבל בפנימיותו הי' כולו שכלי, ע"כ לא הי' לפרעה שליטה עליו אלא בחיציונותו, וכאשר נדמה בחיציונותו שכבר הוא מושלך ליאור פסקה שליטת פרעה, ילא יכול לו עוד להכחידו:
41
מ״בובזה יש לפרש סיום דברי המדרש הנ"ל, אף אני משלת אותך לים ומאבד אותך ואקח את בתך ואוריש לה ג"ע, דהנה יש לומר דמה שדימו חרטומי פרעה שכבר מת משרע"ה כשהושלך ליאור ולא ראו שעדיין חי ולא התחכמו עוד עליו, היינו משום שהשיג באמת אז חיים נסיים חדשים שעפ"י דרך הטבע אי אפשר לתנוק לחיות בתיבה סתומה כמ"ש ותחמרה בחמר ובזפת ולא הי' נחנק, אלא שבאו בו חיים חדשים חיים נסיים שלא עפ"י דרך הטבע, וכל מה שלמעלה מהטבע לא הי' ביכולת החרטומים לדעת, והנה במדרש שבת פרעה מצורעת היתה וכיון שנגעה בתיבה נתרפאת, יש לומר הטעם כי מצורע הוא כמת כמ"ש אל נא תהי כמת, והנה איתא בספרים הטעם דמתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, כי הישועה היורדת מן השמים להמתפלל עליו עוברת דרך המתפלל והוא כעין צינור והישועה פוגעת בו תחילה, וע"ד זה יש לומר בבת פרעה שבאמצעותה נשפע החיים חדשים חיים נסיים למשרע"ה א"כ נעשית היא כמו צינור להחיים ע"כ נתרפאת מצרעתה, ובאשר משרע"ה הי' כולו שכלי והחיים שנשפע בו באמצעות בת פרעה הי' חיים שכליים, קנתה נמי מעלת השכל שהרי בלעדו היתה מצורעת ונחשבה בלחי חיים כלל וכל חיותה הוא רק מהחיים שנשפע למרע"ה, ע"כ נחשבת היא ג"כ שכלית, וע"כ כשניער פרעה וחילו בים היינו שישראל שהם שכליים משלו על פרעה להכחידו כמו שמושל האדם על בע"ח, נצלת בת פרעה כענין אם על בנים שנצלת באשר נעשית אז שכלית, וא"כ הכל הוא ענין שילוח הקן:
42
מ״גבמדרש ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה הי' עסוק בעצמות יוסף, ויש להבין שהרי מה שהיו ישראל עסוקים בכסף וזהב הי' נמי מצות הש"י, ולא עוד אלא שנאמר בלשון דבר נא אין נא אלא לשון בקשה כמו שפירש"י, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש כי ישראל עשו להשלמת נפשם כפי שורשם זה כסף אהבה וזה זהב יראה שהיו כלים לענינים הרוחניים, אבל מרע"ה לא השגיח על השלמת נפשו כלל אלא כל מעשיו היו לטובת ישראל, וזהו יקח מצות שלשון יקח הוא לשון הגבהה היינו שהגביה את המצות שלא כוון בהם אפי' להשלמת נפשו, ודפח"ח, ויש לי להוסיף בה ובזה יתפרש כל הפסוק כמין חומר, דהנה בזוה"ק ח"א (רכ"ב.) ויקרא לבנו ליוסף אמאי ליוסף ולא לאחרא משום דרשותא הוה בידי' לסלקי' מתמן, ר' יוסי אמר כיון דיעקב הוה ידע דבנוי ישתעבדון בגלותא תמן במצרים אמאי לא אתקבר תמן בגין דיגין זכותי' על בנוי אמאי בעא לאסתלקא מתמן והא כחוב כרחם אב על בנים אן הוא רחמנותא, אלא הכי תאנא וכו' עיי"ש שאכתי אינו מיושב הקושיא אן הוא רחמנותא, ונראה דר' יוסי ארישא קאי אמאי ליוסף ולא לאחרא, וע"ז סובבים דברי ר' יוסי שהקשה אן הוא רחמנותא מיושב אמאי ליוסף ולא לאחרא, ושוב לא יקשה אן היא רחמנותא, והיינו דהנה בב"ר פ' ע"ו ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק הא לעשו לא אלא הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליו מי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו, והנה יעקב הוא מובחר שבאבות והוא ע"ה מעלתו היתה נעלמה מאד, ואף מי שנאמר עליו שהוא בוחר בדרכי והעושה כמעשה אבות הראשונים עדיין איננו מספיק שיהי' נקרא בוחר בדרכי ועושה כמעשה יעקב אע"ה, וע"כ ישראל שתהי' זכותו של יעקב עומד להם היו צריכין להיות נקראים בוחר בדרכי ועושה כמעשי יעקב, וכאשר הסתכל יעקב ברוח קדשו את דורות הבאים שנשתעבדו במצרים לא מצאן במעלה זו, וכמו שהוכיחם הנביא איש שיקוצי עיניו לא השליכו וגו', ע"כ היתה עצתו שהעמיד את יוסף בחרקאי' שמדת יוסף היא שמירת הברית וממנה עלה כ"כ לרום המעלות, ומדת שמירת הברית זו מדה הנוהגת בכל ישראל ויש לכל ישראל חלק בו עכ"פ זה רב וזה מעט, כי אפי' מי שקלקל ח"ו הוא מלא חרטות, ובכלל כל ישראל המה שומרי ברית, וכמ"ש בזוה"ק (כג.) בפסוק ועמך כולם צדיקים, וכן הי' במצרים גן נעול אחותי כלה גל נעול וגו', ובאמצעות שמירת הברית יש לישראל אחוזה ביוסף הצדיק שנחשבים כל ישראל בוחרי בדרכיו ועושין כמעשיו, ושוב באמצעות, יוסף יש להם גם ביעקב אחיזה, ע"כ מה דאסתלק יעקב ממצרים ומסרס ביד יוסף איננו נחשב שנתרחק מהם אדרבה זה עצמו הי' הקירוב, ובשביל זה עצמו הי' ציווי הקבורה במערת המכפלה ליוסף ולא לאחרא, כדי שיוסף יהי' המסלק אותו מישראל ויהי' מוטל עליו לעמוד בחרוקאי', ויוסף קיבל עליו זה:
43
מ״דובזה יש ליתן טעם למה לא צווה יוסף לשאת אותו לא"י, ורש"י כתב מפני שמא לא יניחום המצריים, ועדיין אינו מיושב שעכ"פ הי' לו לצוות אם יניחום טוב ואם לאו לא יתחייבו, ועוד למה לא ביקש בעצמו מפרעה שיניח לבניו לשאת אותו שבודאי הי' פרעה נושא פניו לדבר הזה, ושוב לא ישנה הבטחתו, אבל למי הנ"ל יש לומר כי לא רצה להניח את ישראל לבדם במצרים, והי' מרוצה יותר שיהי' כל השנים רבות הללו בלי קבורה, אף שידוע ענין הקבורה שכמו שהיא בגשמיות כן היא ברוחניות שהנפש נאספת ונגנזת במקום מנוחתה, מ"מ הוא לא השגיח על עצמו כלל והפקיר עצמו להיות נודד כל אותן השנים ממקום מנוחתו בשביל תועלת ישראל:
44
מ״הוהנה ידוע שמשה מלגאו ויעקב מלבר ומעלתו של משה עוד יותר פנימית ממעלתו של יעקב, וע"כ כשהוציא את ישראל ממצרים ונעשו עמו של משה הי' בלתי אפשר שיהיו ישראל כ"כ דבקים בו, ושיכול להשפיע מטובו ומזכותו עליהם, וק"ו ממדת יעקב שהיו רחוקים, מה גם ממדתו שהיתה פנימית יותר, ע"כ למד מיעקב שהעמיד את יוסף גברא בחרוקאי' והוא יהי' אמצעי בינו ובין ישראל, כן ממש עשה משה שלקח את עצמות יוסף עמו היינו שמחמת שמירת הברית שהוא מדה הנוהגת בכל ישראל וישראל דבקים עבור זה ביוסף ויוסף דבוק יהי' בו, כי בזה הענין שניהם לדבר אחד נתכוונו, שלא השגיחו על תועלת עצמם והשלמת נפשם, ע"כ יהי' יוסף לאמצעי בינו ובין ישראל ובאמצעית יוסף יהי' יכולת בידו להשפיע מטובו על כל ישראל:
45
מ״וובזה יבוא פשט הכתוב כמין חומר, ויקח משה את עצמות יוסף עמו, היינו העצם של יוסף שהיו כל מחשבותיו לתועלת ישראל והפקיר את נפשו עליהם כ"כ עשה משה, ובזה יוסף הוא עמו בדומה לו, כי לשון עמו הוא בדומה לו כאמרם ז"ל עמך במאכל עמך במשתה, כי השבע השביע וגו' והעליתם את עצמותי מזה אתכם, היינו שיהי' להם חיבור עמו, ובזה יובן לשון אתכם דלכאורה הוא ללא צורך, ורש"י פירש דאף עצמות שאר השבטים העלו, אבל איננו מובן מה נ"מ בזה הלוא אף אם לא היו מעלין עצמות שאר השבטים נמי הי' משביע להם, ועוד שבאמת קשה למה השביע לכל ישראל ולא הי' די שישביע את בניו לבד, שכמו שכל ישראל יעלו כל שבט את ראש שבטו כן בניו יעלו אותו, וגם למה הי' צריך לשבועה כלל כ למה יגרע מעצמות כל השבטים, אבל להנ"ל יובן שפיר שהכוונה היתה שיהי' דבק את ישראל, וזה פירוש אתכם עם כל ישראל, וא"כ ישראל היו דבקים ביוסף ויוסף במשה והבן:
46
מ״זובדוגמא זו יש לומר בשבת דשמור הוא מדת לילה וזכור מדת יום, כי באשר שבת דיממא מדת זכור הוא גבוה מאד ונקרא עתיקא קדישא מלשון המעתיק הרים, אין דרך להיות לאדם נגיעה בו אלא באמצעות שבת דליליא מדת שמור, כי ידוע דשמור רומז לשמירת הברית, ובזוה"ק לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו' ומחזיקים בבריתי, ופירשו ז"ל המסרסים את עצמם כל ימי השבוע וישמרו מלשון ואביו שמר את הדבר, וכן ושמרו בני ישראל את השבת, וידוע בכתבי האריז"ל ראשי תיבות בני ישראל את השבת והוא מדתו של יוסף, וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, היינו שבאמצעות השמירה בימי חול שמירת הברית זוכין לשמירת שבת שיהי' בקדושה וטהרה, ובאמצעות זה זוכין לזכור שבת דיממא שהוא מדריגת משה כמו שאנו אומרים בשחרית ישמח משה במתנת חלקו:
47
מ״חדבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות, יש לדקדק במלת וישובו שיתכן רק לאיש ששב אל המקום אשר הי' שם בראשונה ולא מצינו שהיו שם ישראל בראשונה, ואם הכוונה על ארץ מצרים הלא לא שבו אל מצרים אלא בין מגדול ובין הים נכחו על הים, וכן ידוע במפת הארץ ואם תרצה לומר שזה מכלל מלכות מצרים תוכל לומר גם על סוכות ואותם:
48
מ״טונראה דהנה יציאת מצרים הי' כל ענינם למעלה מן הטבע שהיו ישראל מפוזרים בכל ארץ מצרים, ולשעה קלה נתקבצו לרעמסס, ומשם לסוכות ה' ק"ך מיל, ובאו שם כהרף עין, וכמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים, אך באמת לא זו היא תכלית הכוונה שתהי' הטבע בטילה כי גם הטבע היא בריאה מאת ה' ולא תוהו בראה והביט בתורה וברא את העולם, וא"כ סדר העולם וטבעו הוא סדר התורה, ולא יתכן שתהי' הכוונה שתהי' הטבע בטילה, אלא תכלית הכוונה שגם הטבע תתקדש ויהי' הכל קודש הלולים לה', והיינו כי בגשמית הטבע מושך לדברים הפכים מעבודת הש"י, וכמו שפירש בעל העקידה דברי ב"ר ויפגע במקום שנעשה כל העולם כולו ככותל לפניו, ואדם הבא לטהר צריך לשבור את כותל הזה העומד לפניו כחומה בצורה, והכוונה היתה שתתקדש הטבע, עד שגם הטבע תסייע לעבודת הש"י, שכל איש הבא לטהר לא יהי' לו מניעות מצד הטבע ואדרבה הטבע תמציא לו כל הצורך לעבודתו, כי הטבע היא כחומר ועבודת הש"י כצורה, והחומר צריך להיות משועבד להצורה, וכמו שנאמר בבריאת אדם אעשה לו עזר כנגדו שאיש ואשה הם דוגמת חומר וצורה, אך באשר הי' התגברות הגשמיות, וכעין שאמרי לא זכה כנגדו, ע"כ נתקרבו ישראל על דרך למעלה מן הטבע, והי' כמעט שביתת הטבע לשעתו עד שתתגבר ותתחזק הצורה וישוב החומר להשתעבד להצורה, וזהו לשון הכתוב וישובו ויחנו היינו שישיבו לעולם הטבע להתנהג ע"י דרך הטבע, ובאמת הי' זה נסיון גדול לישראל שידעו בטוב שבדרך הטבע לא יכלו עמוד ויתקף עליהם שוב כח פרעה ומצרים ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו אנו צריכין לברוח אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם כלשון רש"י, ובפשיטות אינו מובן הלוא ביציאת מצרים ראוי שהי' פרעה מוכרח לשלוח באמרו כלנו מתים, ומה זה שאמרו אנו צריכין לברוח, אך היא הדבר, שהי' להם לחשוב שבסדר הטבע לא יכלו עמוד, אבל הם היו דבקים באמונה ואמרו יהי' מה שיהי', ומסרו נפשם לרצון השי"ת אפי' ע"מ להנצח, וזה ה' תכלית המבוקש שימסרו נפשם לרצון ה' ולא יתחכמו על אחרית דבר רק להאמין באמונה שלימה שכך צריך להיות הן לטוב והן למוטב ובזה עצמו היתה הטבע נתקדשת, והיינו כי הנה ידוע כי הטבע בגימטריא אלקים, והוא שם מדת הדין, וע"כ שתתקדש הטבע צריך שיהי' הזכות גדול אפי' ע"פ מדת הדין, והנה כבר אמרנו שיציאת מצרים היתה במדת החסד וע"כ לא הי' מקטריגים במכות בכורות לטעון מה נשתנו אלו מאלו, כי באם המלך רוצה ליתן מתנה לאחד על צד החסד והחנינה לא שייך קטרוג, אך קריעת י"ס היתה הכוונה שישראל יהי' להם זכות עצמם ויזכו גם במדת הדין, וע"כ תתקדש גם הטבע שהיא מדת הדין, וע"ז קטרגו מה נשתנו אלו מאלו, אך במה שישראל מסרו נפשם לרצון ה', בזה נסתם פי המקטרג, כי דבר זה היינו ענין מסירת הנפש איננו נמצא כלל זולת ישראל, כי אפי' הטובים שבהם הם רק ע"י מה שהשכל מחייב כמ"ש מהר"ל, שלכן יש להם אחיזה במצות כיבוד אב, וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, וע"כ בן נח אינו מצווה על קידוש השם, כי זה ענין רצון שלמעלה מהשכל שאין מהות ב"נ אלא מצד השכל, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ע"כ אינם מצווים כלל על קידוש השם ומעתה נסתם פי המקטרג מה נשתנו אלו מאלו, כי זה עצמו הוא השינוי שמהות ישראל למסור עצמו כנ"ל, משא"כ ב"נ, וע"כ גם מדת הדין תסכים ובזה תתקדש הטבע ויגיעו לתכלית הכוונה כנ"ל. ובאמת אם היו ישראל דבקים באמונה זו במסירת הנפש שוב לא הי' להם להתיירא מרדיפת פרעה וחילו ואפי' משר של מצרים, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, יהי' נגמר כל התיקון, וכבר אמרנו הטעם שהי' משה עומד ומתפלל כמ"ש מה תצעק אלי, אף שכבר נאמר לו ואכבדה בפרעה ובכל חילו, היינו שחשב שע"י שנתייראו ישראל וצעקו מה גם שאמרו המבלי אין קברים וגו', נתקלקל כל הענין, והיצרך לתפילת צעקה עד שהש"י השיבו דבר אל בני ישראל ויסעו, שהי' ג"כ מסירת הנפש שנכנסו במים עד חוטמם, ובזה תקנו מעט, אבל שלימות התקון יהי' לעתיד ע"י מלך המשיח והי' צדק אזור מתניו, וידוע שצדק הוא מדת הדין, והאמונה אזור חלציו, שע"י אמונה שלימה שיכניס בלב ישראל בזה ינצח את מדת הדין ותתקדש גם הטבע, וסוף המעשה כאשר היתה במחשבה תחילה:
49
נ׳אז ישיר וגו', ברש"י אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר וגו', ויש להבין דלמה נכתב כלל שעלה בלבו דודאי אין אדם עושה אלא מה שעלה בלבו, מה הי' המקרא חסר באם הי' נכתב שר, ונראה דהנה זה פלא מה שכולם כוונו בלשון אחד, ובודאי אי אפשר זה אלא בדרך נבואה, אבל גם בדרך נבואה לא יתכן כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ונראה דהנה כל הנביאים נתנבאו בלשון כה מוסיף עליהם משה שהתנבא בלשון זה הדבר, והנה הם אמרו זה אלי ואנוהו, והוא כעין לשון נבואת משה, וכמו שבמשה היתה שכינה מדברת מתוך גרונו, כן נראה שהי' בשירה הזאת בכל ישראל ששכינה מדברת מתוך גרונם, וע"כ אפי' עוברים שבמעי אמם אמרו שירה, אף שאין להם כלי הדיבור, ואם הי' בדרך נבואה לא יספיק שיתנבא מי שאין לו כלי הדיבור, כמו שאמרו ז"ל עמוס שהי' מגמגם בלשונו ולא הי' יכול לפרש אות ש' ע"כ אמר ג"כ הנבואה ובולס במקום ובולש, הרי כי דיבור הנביאי שבפי הנביא איננו נותן שלימות לכלי הדיבור יותר מאשר המה, וא"כ איך עוברין שבמעי אמם אמרו שירה, אלא ודאי ששכינה מדברת מתוך גרונם, ואינם צריכין להכנת כלי הדיבור, וכמו שמצינו במשה שהי' ערל שפתים וכתיב ואנכי אהי' עם פיך וגו' והוריתיך אשר תדבר, ובמדרש פ' ג' בעת שתדבר שיהיו דבריך נכונים שאני אהי' עם פיך הה"ד ואנכי אהי' עם פיך ומהו והוריתיך ר' אבוהו אמר מורה אני דברי לתוך פיך כמו חץ עכ"ל, הרי כשהשכינה מדברת מתוך גרונו אינו זקוק להכנת כלי הדיבור, ולפי"ז כל אמירת השירה אין לישראל חלק כלל בהאמירה שלא המה היו המדברים רק שכינה מדברת מתוך גרונם, ואפי' הכלי דיבורם לא הי' נצרך, ואיך מתיחסת השירה לבני ישראל, אך יש לומר ששכינה לא דברה מתוך גרונם אלא אחר שהכינו את לבם לומר שירה ועלה בלבם שיאמרו שירה, רק אז הי' ששכינה היתה מדברת מתוך גרונם, ובאם לא עלה בלבם לא הי' כאן שירה כלל, ע"כ הם הם הגורמים להשירה שתאמר, וע"כ מתיחסת השירה אליהם, וזה הוא שכוון הכתוב להשמיענו שעלה בלבם שישיר, להשמיענו שכל מה שהשירה מתיתסת לישראל הוא רק עבור מה שעלה בלבם, אבל בגוף מאמר השירה אין להם חלק בו, שלא מהם היתה, כמאמר הכתוב ויתן בפי שיר חדש שדרשו במדרש על שירת הים:
50
נ״אבמדרש אז ישיר משה הה"ד נכון כסאך מאז מעולם אתה א"ר ברכי' בשם ר' אבוהו אעפ"י שמעולם אתה לא נתישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה לכך נאמר נכון כסאך מאז משל למלך וכו', כך אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה משבראת אותו אתה הוא אלא כביכול עומד שנאמר עמד וימודד ארץ, אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז באז ישיר עכ"ל, ואינו מובן מהו הענין עמידה וישיבה וההפרש שביניהם, ושזה נראה ע"י השירה, ונראה דהנה עוד שם במדדש פי' פתחה בחכמה וגו', מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה וכו' כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה הוי פי' פתחה בחכמה, וכבר פרשני בשני כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשינוי מועטת, באשר כל הנסים נעשו לתועלת בעל הנס אברהם מכבשן האש וכדומה, אבל ישראל היו יכולין להמת נצולין בלתי קריעת הים, וכל עצמו ששבו לפני פי החירות הי' למשוך את פרעה לים, וכל עצמו של דבר הי' למען יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולמו, וזה השכילו ישראל תכלית הכוונה, ושזיכה אותם שעל ידם יתקדש שמו הגדול בעולם, וזה פי' פתחה בחכמה ואמרו שירה שהוא קדושת ה' ופרסומי ניסא:
51
נ״בוהנה ההפרש שבין עמידה לישיבה כי עמידה היא באקראי וישיבה היא בקביעות, וכענין שאמרו לגבי ברכה ברכות (מ"ב:) הסיבו אחד מברך לכולם ובגמרא דלאו דוקא הסיבו אלא כיון דאמרו ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן כהסיבו דמי, ומ"מ בעינן יושבים אבל עומדים לא כמ"ש הרבינו יונה כי עמידה עדיין היא ארעי אלא ע"י ישיבה נעשה קבע, ולפי הנחה זו יש לומר דכל הנסים שנעשו להקודמים שבאשר לא הי' התועלת אלא לשעתו והוא באקראי בעלמא, שבאשר היו בעת צרה נעשה להם נסים, ואם לא היו בעת צרה לא הי' נעשה להם נסים, א"כ הנסים הם רק באקראי, וזה נקרא עמידה, אבל נסים שבי"ס שהיתה הכוונה לקידוש ש"ש, ואיננו תלוי במעשה זו אדרבה מעשה זו היתה בשביל לעשות נסים כנ"ל, זו נקראת ישיבה, ומאז נתקדש שמו הגדול בעולם ונתפרסם הנס בכל העולם שהרי אפי' כל מימות שבעולם נבקעו, וישראל פרסמו בשירות שהש"י הוא העושה נסים א"כ כביכול נתישב ודו"ק:
52
נ״גועוד יש לפרש בלשון אחר עפ"י דברי הש"ס פסחים (קי"ח.) דכ"ו דורות זן הקב"ה את עולמו בחסדו, ולא לפי מעשה התחתונים, ואף שבצדקת הצדיקים נעשה להס נסים, מ"מ זה הי' רק באקראי, ועיקר הנהגת העולם הי' לא לפי מעשה התחתונים אלא בחסדו יתברך, והנה לשון חסד הוא בלי תשלום גמול, והיינו שבאשר לא הי' כבוד ה' מפורסם כ"כ בעולם אלא באקראי, לא נחשב שקיבל כביכול גמול על מה שהשפיע להם טובה, אבל אחר כ"ו דורות שנתפרסם כבוד ה' בעולם, נחשב שקיבל כביכול גמול מהעולם ששמו הגדול מתגדל ומתקדש, שזה היתה תכלית כוונת הבריאה כמ"ש הרמב"ן, והנה הנהגה שהיתה בחסדו יתברך שהיתה רק לשעתה ולא בקביעות, ואפי' הנסים שהיו אז נקראו ארעי כנ"ל נקרא כביכול עומד אבל משעמדו ישראל על הים ופרסמו כבוד קדושת שמו, התחילה הנהגה אחרת זהו הנהגה מדה במדה לפי מעשה התחתונים, ובאמת שהנהגה זו היא נסים גמורים אלא שהם נסים נסתרים כמ"ש הרמב"ן שאין בטבע ששמר מצוה ינתן לו מטר בעתו וכדומה, ולהיפוך שהאוכל חלב יכרת אלא זהו נסים נסתרים, וא"כ נחשבת כל הנהגה על צד הנסיי לא באקראי אלא בקביעות וזה נקרא כביכול יושב:
53
נ״דאשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, נראה לפרש דהנה כביכול אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה אלא כעין שכתוב והסתרתי פני מהם והי' לאכול, אבל אין דבר רע יורד מן השמים, ולא לבד בישראל אלא אף באומה"ע מצינו כן כמו שפירש"י בפסוק נטית ימינך תבלעמו ארץ כשהקב"ה נוטה ידו הרשעים כלים ונופלים, לפי שהכל נתון בידו ונופלים בהטייתו, וכן הוא אומר וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור, משל לכלי זכוכית הנתונים בידי אדם מטה ידו מעט והם נופלין ומשתברין וכן הוא בדין שהרי בזוה"ק ח"ג (קצ"ד:) דפנחס י"ל לצלי' קום וקטלי' [לבלעם] ולא בשמא דלא אתחזי האי לאדכרא עלי' קדושה עלאה בגין דלא תיפוק נשמתי' ותתכליל במילין דדרגין קדישין ותתקיים בי' מה דאמר תמות נפשי מות ישרים וגו' עד דנטיל חרבא דהוה חקוק עלי' חויא מהאי סטרא וחויא מהאי סטרא וכו', וע"כ בכל פרענות הבאה על הרשעים היא רק מהסתרת פניו יתברך, וממילא שליט עלייהו רעות רבות וצרות, ובישראל דלא שייך האי טעמא הטעם פשוט שאין רע יורד מהשמים, או בפשיטות כענין שכתוב ותקצר נפשי בעמל ישראל, ובכל צרתם לו צר, ע"כ כביכול עושה את עצמו כאלו אינו רואה, כי הקב"ה כל יכול, וכן הי' בעת החורבן שקב"ה אסתלק לעילא לעילא, וכנסת ישראל נשאר למטה בדד באשר העונות נאחזו בכנסת ישראל ולא הי' ביכולת להמשך לעילא לעילא עם קב"ה, וזה שם ירמיהו ירום יהו, ונשארה ה' האחרונה הרומזת לכנסת ישראל למטה, אך בקריעת יש סוף אף שסוס ורוכבו רמה בים וזה הי' מפאת כי גאה גאה שקב"ה אסתלק לעילא לעילא, ומ"מ הי' לי לישועה, וזה סדר הכתוב אשירה לה כי גאה גאה היינו דאסתלק לעילא לעילא ובשביל זה סוס ורוכבו רמה בים, עזי וזמרת י' ועכ"ז הי' לי לישועה והיינו מפני שזכו כנסת ישראל להתעלות ג"כ עם קב"ה עד רום המעלות היפוך ממה שהי' בעת החורבן שישראל נשארו למטה ומצא אותם רעות רבות וצרוח, אבל בקי"ס נתעלו ישראל עד רום המעלות, א"כ זה שקב"ה אסתלק לעילא לעילא זה עצמו הי' לו לישועה, שהתעלו גם ישראל כנ"ל וכ"ז זכו ישראל מפאת האמונה, שכל זכות שיש לאדם הוא בשיעור עד מקום שידו מגעת, אבל אמונה שהיא למעלה מהשגת שום שכל ורעיון מעלת את האדם עלי' אחר עלי' עד אין קץ, ובשביל שהאמינו וירדו לתוך הים עד חוטמם זכו לעלי' רמה ונשאה כזו שהוא למעלה מכל גבול וגדר, ע"כ ראתה שפחה על הים וכו':
54
נ״העד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי, וברש"י שענשו הכתוב למשה ולא הוציאו מהכלל מפני שלא הגיד תיכף לישראל פרשת שבת שנצטוה לומר להם והי' ביום הששי והכינו וגו' עד ששאלו על מה שלקטו בששי לחם משנה, ויש להבין מה חטא הי' בזה למשה כי מה צורך הי' לישראל לידע זה מראש, והי' די בשעת מעשה, ועוד יש להבין מדוע בפשיטות לא אמר להם משה תיכף:
55
נ״וונראה דהנה אמרו ז"ל מן בזכות משה, והענין דהנה האדם נברא להיות ניזון מפרי הארץ שבזה הוא נתעלה חלקי הזן מן הדומם לצומח, ומן צומח לחי ומן חי למדבר, וכאשר האדם עובד בכח זה להשי"ת הוא מעלה את הכל להש"י, וכנגד ארבע אלה דלח"מ הם ד' יסודות וד' עולמות אלה מול אלה עד רום המעלות, ומתקשרים הכל בסיבה הראשונה, והנה כל עלי' היא בירור את חלק הטוב והשאר נעשה פסולת ונדחה, ולעומת שהאדם הוא המברר נעשה ג"כ מתברר שנדחה ממנו הפסולת ונשאר כולו טוב:
56
נ״זוהנה המן לא הי' בו פסולת ונקרא לחם אבירים, ובש"ס יומא שנבלע ברמ"ח אברים, וע"כ הוא מאכל מלאכים שאינם צריכין להתברר שהרי אין בהם פסולת, אבל לבני אדם הגשמיים שצריכין להתברר אין זה מאכל, אך משה רבינו ע"ה שהיא הי' ברי' בלי פסולת כלל, ולא הי' צריך בירור, ובספר המגיד לב"י שכבר אשתלים בשמטיא קדמאי, וידועין דברי האר"י ז"ל בפסוק ויתעבר ה' בי למענכם, כי בשביל עצמו לא הי' לו צורך לבוא לזה העולם, וכתיב ותרא אותו כי טוב הוא, היינו שהי' טוב לבד בלי תערובת רע, ע"כ גם עבורו הי' המן מאכל כמו למלאכי השרת:
57
נ״חוהנה באשר היו כל ישראל בטלין למשה ונחשבין כגופו, שמטעם זה כתב מהר"ל שמשה הי' צריך זיווג ממדין ולא מבני ישראל מפני שהכל נחשבים לו כגופו ואין זיווג אלא עם זולתו, ואפילו קרובין אסורין, ע"כ באמצעות משה שהם היו נחשבים כאבריו, הי' מאכל גם עבור כלל ישראל, וזהו הפירוש מן בזכות משה, היינו שבזכותו היו יכולין להיות ניזונין מהמן, ואלמלא משה לא היו זה מאכל עבורם כלל:
58
נ״טוע"כ כאשר אך נעשו נפרדים ממשה כדכתיב ותקצר נפש העם בדרך וידבר העם באלקים ובמשה, אמרו תיכף ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, שהי' קל על לבם ששוב לא הי' זה מאכל עבורם, וברש"י שם אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא, ויש להבין הלוא זה ארבעים שנה שאכלו אותו וראו שלא נתפח, אך הוא הדבר שהרגישו בעצמם שנעשו נפרדים ממשה ואין זה מאכל כלל עבורם, וממילא עתיד שיתפח, ואינו דומה לכל ארבעים שנה, וכן יש לפרש גם ענין בשר תאוה, שאחר שהיו כמתאוננים ופירש הרמב"ן שהיו כואבים ומצטערים על ענינם, היפוך מה שהי' להם ללכת אחרי הש"י בשמחה, ובודאי היו נעשים נפרדים ממכה, ע"כ שוב אמרו ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו, וזה הוא הענין שתפלו על המן שהוא לבן, ואינו מובן דמשמע שמצאו בו חסרון שהוא לבן ומה חסרון הוא זה, אבל להנ"ל יובן כי לבן הוא למעלה מכל הגוונין ומורה למעלה מעירוב הפסולת, וע"כ כ"ג משמש בפנים בבגדי לבן, שיוה"כ באין כל ישראל לשורשם למעלה מכל תערובת פסולת:
59
ס׳והנה יש לומר שדביקת ישראל במשה היתה באמצעית שבת, שלגודל מעלת משה לא היו ישראל יכולין להיות דבקים בו, אך באמצעות שבת שנקראה מתנת חלקו של משה, והוא בירר אותו לישראל בעודו בבית פרעה, זה הי' אמצעי בין ישראל למשה, ובשבת יש בו נמי ענין מן, שמאכל שבת אינו מגשם, והיינו אף שיש בו פסולת בגשמיות אין פסולת ברוחניות, שממנו בא מה שמאכל מגשם, וע"כ ענין מן הוא נקשר עם שבת, ישבת לא יהי' בו, ובשבת לחם משנה זכר למן, וכשנאמר למשה פרשת המן נאמר לו היכף והי' ביום הששי והכינו וגו', והי' בזה רמז למשה שישראל יהי' להם המן למאכל מחמת שהם דבקים בו, ובאמצעות השבת יהיו נזונין ממנו, אך משה רבינו ע"ה בענותנותו היתירה לא מצא בעצמו מעלה שיהי' הכל בזכותו, שהרי הי' חושב את הפחות שבישראל גדול ממנו במעלה, כמ"ש הרמב"ן בפסוק שלח נא ביד תשלח ע"כ לא הבין הרמז שהכל הוא בזכוהו ושישראל דבקים בו באמצעות השבת, וע"כ לא מיהר לומר להם פרשת שבת תיכף, ומזה נסתעף שלא היו כ"כ דבקים בו ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר, ויצאו מן העם ללקוט, וע"כ נחשב למשה נמי לחטא מה שלא הודיעם תיכף פרשת השבת, שהרי קדושת שבת מופיעה בכל ששת ימי המעשה, וזהו המצוה לזכור תמיד את יום השבת, ואם הי' מודיעם תיכף פרשת שבת והיו מקבלין אותו עליהם, היו נעשים דבוקים בו כנ"ל ולא היו באין למה שבאו:
60
ס״אשנת תרע"ד.
61
ס״בויהי בשלח פרעה את העם, ובמדרש וכי פרעה שלחם בלעם אמר אל מוציאם ממצרים וכאן כתיב ויהי בשלח פרעה אלא מלמד שהי' פרעה מלוה אותם, ויש לדקדק שבודאי לא פרעה לבד ליוה אותם אלא עם כל עבדיו, כמי שאמר לו משרע"ה וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמור צא אתה וכל העם אשר ברגליך, ואף שדיבור כל עבדיך הוא משום שחלק כבוד למלכות, שלבסוף ירד הוא בעצמו, אבל בודאי גם עבדיו ירדו אתו דבשביל כבוד המלכות לא אמר ח"ו שקר, אלא שגם הוא גם הם ירדו, ובשביל כבוד המלכות לא דיבר ממנו אלא מעבדיו, ומ"מ עבדיו עמו היו, ובזוה"ק (מ"ה.) מפורש ופרעה וכל אוכלסין דיני' הוו אזלי בתרייהו לאוזפא לון, ולמה לא נכתב גם עבדיו בהלוי', ועוד יש לדקדק למה הזכיר את ישראל בשם העם שהוא לשון גנאי, וכן בכל הפסוקים עד וחמשים עלו בני ישראל ממצרים ובזוה"ק דייק זה בפסיק ויסב אלקים את העם, ותירץ דקאי על הערב רב, וברישא דפרשתא לא הקשה כלל, וגם התירוץ איננו שייך כאן כי בודאי הלוי' לישראל עשה:
62
ס״גונראה דהנה במדרש סוף פ' בא דיום ראשון של פסח ויום השביעי של פסח הם כעין שבת וכבר דברנו מזה, ויש לבאר שתי השבתות האלו מה טובם, ובעיקר הדבר למה לא היתה הגאולה בפעם אחת אלא שנחלקה לשתים, יציאת מצרים לבד וקריעת ים סוף לבד, כי עד אחר קריעת ים סוף עוד לא נחשבו גאולים לגמרי כמ"ש הרמב"ן, ונראה דהנה ידוע שנשמות ישראל היו בגלגול דור המבול, ודור הפלגה, ובמצרים נתמרקו מחטא הקדום, והנה חטא דור המבול הי' בתשוקות רעות שמתיחסים ללב, כאמרם ז"ל הלב חומד, ודור הפלגה הוא בע"ז שמתיחס אל השכל, דהיינו טעות בשכל, וכל גלות מצרים היתה לעומת שתי אלה, וכבר דקדקנו דבמדרש ריש שמות שפרעה לא רצה מתחילה להזדווג לישראל, ואמר לעמו שוטים עד עכשיו משלהם אנו אוכלים ועכשו אנו באים להזדווג להם הורידוהו מכסאו שלשה חדשים עד שהסכים עמהם, והלוא בכתוב מפורש ויאמר אל עמו וגו' הבה נתחכמה לו ואמרו ז"ל הוא התחיל בעבירה ממנו התחילה הפרענות, אך שניהם אמת דהנה מלך הוא כמו צורה ושכל אל העם שהם כמו חומר נושא את הצורה, או כמו מוח ולב, ובאשר ישראל היו צריכין מירוק לחטאים הקודמים בלב ובמוח, שהם כמו חומר וצורה ע"כ לעומתם המצרים, התגברו ושלטו על ישראל בחזקת היד שמתיחס לחומר, ובהתחכמות עליהם שמחייחס לשכל, והתגברות בחזקת היד שמתיחס לחומר ובכלל זה שעבוד הנפש שמשכנה בלב הוא מתיחס ביותר לעם מצרים, אבל ההתחכמות עליהם שמתיחס להשכל, ובשביל זה נמי הגיע השעבוד בישראל לכח השכלי שבהם שמשכנו במוח, מתיחס ביותר לפרעה מלך מצרים, וע"כ בגוף העבודה ושעבוד הגוף והנפש היו מצרים קודמים, שזה מתיחס ביותר לעם מצרים, וזהו שהם עוררו אותו בוא ונזדווג לאומה זו, אבל בענין התחכמות עליהם שגרם שעבוד השכל הי' פרעה קדום, שזה מתיחס ביותר לפרעה, וע"כ מאמר הבה נתחכמה הי' הוא מעורר אותם, והי' הגלות כפולה ביד עם מצרים הוא מדינה קשה שעבוד הגוף והנפש חזק מאד למרק חטא מדור המבול, וביד פרעה מלך קשה הוא שעבוד השכלי למרק חטא דור הפלגה, מלך קשה ומדינה קשה, כמו שפירש"י פ' יתרו בפסוק אשר הציל את העם מיד פרעה ומיד מצרים:
63
ס״דוהנה במדרש פ' בא במצרים נמצאו ישראל שלמים שנאמר גן נעול גל נעול ואחת היתה ופרסמה הכתוב, אך זה הי' בענין חטאם הקודמים מדור המבול, אבל חטא ע"ז עדיין לא נתקן שהרי איש שיקוצי עיניו לא השליכו וגלולי מצרים לא עזבו, ואולי כי לזה היו צריכין להיות ארבע מאות שנה שלמים, וזה לא הי' אפשר כידוע, וכבר אמרנו שמפני זה היו צריכין לחוזק יד, ולא הי' כמו עובר שנשלם ימי הריון שיוצא מעצמו, או כמו פרי שנשלם גידולו באילן שנופל בעצמו, מהאי טעמא הי' באשר לא היו כל הד' מאות שנה, ע"כ הוצרך לתלוש בכח, וכאמרם ז"ל כרועה שהושיט ידו למעי בהמה ושומט עובר שבמעי', וע"כ תמצא שפרעה הי' מתאמץ ומתעקש שלא לשלוח את ישראל יותר מעבדיו, שהם אמרו שלח את האנשים וגו', והטעם כי באשר מירוק החומרי המתיחס למצרים נשלם יותר, ע"כ לעומתם לא הי' צריך כ"כ חוזק יד כי מעצמו נפרד כהשלמת גידול הפרי, וכל מיאון מצרים נמשך מפאת שהם עבדי פרעה ולא מצד עצמם:
64
ס״הולפי האמור יובן מה שהיתה הגאולה נחלקת בשתים, נסים שביציאה, ונסים שעל הים, שבאשר מירוק השכלי עוד לא נשלם לא הי' אפשר שיהי' הכל בפעם אחת בעת היציאה, ויש לומר שמירוק ותיקון השכלי מחטא ע"ז היתה האמונה שהי' בישראל מעת היציאה עד הים, שתיכף בעת היציאה כתיב לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וזה הי' הנסיעה מסוכות ויחנו באיתם אשר בקצה המדבר, ואח"כ ששבו לפני פי החירות ולא אמרו איך נקרב אל רודפנו צריכין אנו לברוח אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ואח"כ שירדו לים והגיעו המים עד חוטמם, כי האמונה בהש"י היא בהיפוך מחטא ע"ז, מן הקצה אל הקצה, ובזה נתמרק גם חטא ע"ז, ונעשו ראוים לגשת למ"ת, ולולא חטא העגל הי' נגמר התיקון ולא היו צריכין עוד לגלות ולהשלים את הד' מאות שנה, ומ"מ בעת קריעת ים סוף הי' נשלם גם מירוק השכלי:
65
ס״וונראה שמהאי טעמא ראתה שפחה על הים מה שלא דאו נביאים, כי אז היתה גאולה השכלית, אבל בעת היציאה היתה גאולה גופנית ונפשית לבד והיא מתיחסת ללב, וזה הי' מצות הפסח שהתקשרו ישראל באהבה לאביהן שבשמים ואתדכו למיכל על פתורא דאביהון, ופסח פה סח, והדיבור מתיחס ללב כמו שאמרנו בשבת הקדום, ואף שאמרנו שמצות מילה היתה פתח המוח, מ"מ מצות מילה אז הי' צורך הפסח והכל מתיחס אז אל הלב ובקריעת ים סוף הי' במוח:
66
ס״זולפי"ז יובן ענין שתי השבתות, כי הנה שבת יום השביעי היא נקודה האמצעית, וע"כ יום ראשון של פסח נפתח לישראל נקודה הפנימית שבלב, וביום שביעי של פסח נפתח נקודה הפנימית שבשכל:
67
ס״חולפי האמור יובן מה דכתיב בשלח פרעה את העם, כי כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מה שעם בכל מקום הוא לשון גנאי, מפני שהלשון עם מורה על חשכת השכל, מלשון גחלים עוממות, שפירש"י כבויות מלשון ארזים לא עממוהו, והיינו שאז לא הי' עדיין השכל נתמרק אלא בחי' הנפש לבד, והשכל עדיין לא הי' בהיר, ע"כ נקראו אז בשם עם, וע"כ נמי כתיב בשלח פרעה כי ענין הלוי' של פרעה כבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכוונת פרעה לרשעת לבו וטובתן של הרשעים רעה היא אצל הצדיקים, כי הי' עדיין מתאמץ להתחבר עמם, כי לוי' היא ענין חיבור, וחשב עוד למשכם ברשתו חזרה למצרים ע"י שיכניס בהם מחשבות רעות, והוספנו עוד לומר שבאשר הי' מכשף גדול רצה להכניס בהם רוח רעה המעבירה את אדם על דעתו ועל דעת קונו, אך כל זה נצמח מפאת שלא הי' נגמר המירוק מכל וכל, כי באם הי' נגמר המירוק לא הי' לו שום חיבור עמם, ובאשר חסרון המירוק הי' בחלק השכלי וזה מתיחס לפרעה, ע"כ כתיב בשלח פרעה שהוא הי' לו עדיין קצת חיבור, אבל מירוק חלק הנפשי המתיחס ללב כבר נגמר, וע"כ לא הי' למצרים עוד שום חיבור עמם לעשות להם לוי', וע"כ לא הוזכרו כצל, ואף שבודאי גם הם ליוו אותם, אבל הכל הוא מצד פרעה שהוא חלק השכלי ולא מצדם:
68
ס״טוהנה שבת היא זכר ליציאת מצרים, בודאי נמצא בה מענין יציאת מצרים ברוחניות, וכמו שהגאולה במצרים היתה כפולה בנפש ובשכל, כן נמי בשבת יש להנפש והשכל גאולה בצד מה, וזה זכור ושמור שזה מתיחס לשכל וזה לנפש, וזה שאנו אומרים בזמירות צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, צווחין מתיחס ללב כמ"ש צעק לבם אל ה', עקתין מתיחס לשכל שהוא בלי אומר ובלי דברים אלא שמרגיש ומיצר במה שכחות רעות מעיקים להשכל, ובשבת שניהם בטלין ושביחין, וזה חדו סגי ייתי ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי, היינו שתרתי נהורא שהיו בעת היציאה ועל הים שהיתה נחלקת הגאולה לשתים, בשבת זוכין לשניהם יחד, וברכאן דנפישין כנגד ביזת מצרים וביזת הים, שכבר אמרנו שכמו שהי' בגשמיות כסף וזהב הי' ברוחניות חלקי קדושה שהיו שייכין לכל אחד כפי שורש נשמתו, כן הוא בשבת איש על מחנהו ואיש על דגלו:
69
ע׳ברש"י איקטורין שלח עמהם וכו', וראו שאינם חוזרין למצרים באו והגידו לפרעה ביום הרביעי, ויש להבין למה שלח האיקטורין עמהם הלוא פרעה שלחם לגמרי, כבמכילתא שאמר לו משה רצונך שתכלה ממך המכות אמור הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם התחיל צועק לשעבר הייתם עבדי פרעה עכשיו אתם עבדי הקב"ה, ונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דמה שאמר משה לפרעה אמור הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם, אף שעד כאן לא ביקש רק דרך שלשת ימים נלך לזבוח, ומה הי' למשה התנצלות בזה, והגיד עפ"י דברי הש"ס חגיגה יצא זה שיש לו שני אדונים, ע"כ לעשות החג בשלימות כמו שאמר הש"י שלח אח עמי ויחוגו לי במדבר, הי' צריכין שלא יהי' עליהם עוד שעבוד, ומ"מ אין מוכרח לומר שכוונת משה שלא ישובו עוד, עכת"ד, ומ"מ עדיין אינו מובן למה שלח עמהם האיקטורין אם ירצו מעצמם לשוב איננו נצרך לאקטורין ואם לא ירצו לשוב מה יושיעו האיקטורין הרי אין לו עוד טענה עליהם שכבר שיחרר אותם, אך נראה שנואלו שרי צוען, וכמו שהגדנו בפרשיות הקודמות שממחשבות פרעה עצמם נתקיימה עצת ה' אשר יעץ לגואלם, כן נמי יש לומר שממה שנתטפש לשלוח עמם האיקטורין מזה עצמו נתקיימה עצת ה', דהנה משה אמר בשם ה' דרך שלשת ימים נלך במדבר, ומשמעות הדברים אח"כ לשוב, ודבר המלך מלכי המלכים הקב"ה אין להשיב, ובודאי הי' צריך לקיים משמעות דיבורו, אך באשר ששלח עמהם האיקטורין, א"כ עדיין הי' עליהם אדנות פרעה ביד האיקטורין, וא"כ עדיין לא התחילו השלשת ימים לחוג לה' כנ"ל, שלחוג לה' צריך להיות חירות לגמרי בלי שום אדנות אחרת ועדיין לא נתחייבו לשוב אף לפי משמעות הדברים ואימת התחילו השלשת הימים הוא רק כאשר מרדו בהאיקטורין והכום ופצעום כבמכילתא, וזה הי' ביום הרביעי, ומאז התחיל לחשוב השלשת ימים, ובתוך כך הגיע מעשה דקריעת ים סוף שנטבעו בים, ובודאי שמאחר שמתו האדונים שוב לא נתחייבו לחזור, א"כ הרי כל מעשה פרעה הוא לרעתו וגחלים הי' חותה על ראשו שאלמלא לא שלח האיקטורין היו מחויבים לחזור שלא יהי' חילול ה', שבמשמעות דבריו ובמה ששלח האיקטורין גרם שהתחיל למנות השלשה ימים מיום הרביעי, ועכ"פ אלמלא רדף אחריהם היו מסיימים השלשת ימים ביום השביעי, והיו אז מוכרחין לחזור כנ"ל, ופרעה היו כל מעשיו לקיים עצת ה':
70
ע״אונראה לומר דארבע לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי היו בזמנים מתחלפין, כל אחד בזמנו, והוצאתי נתקיים ביום ט"ו ניסן, וביום ד' של פסח שמרדו בהאיקטורין נתקיים והצלתי אתכם מעבודתם כנ"ל, שעד אז הי' עליהם אדנות פרעה וגאלתי נתקיים על הים שאז נפטרו מלחזור, ולקחתי הוא במ"ת:
71
ע״בויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו, ובליקוטי התורה מהאריז"ל ששר של מצרים הביא אתו כל מרכבה שלו לקטרג השש מאות כנגד ששה קצוות וכל רכב מצרים נגד המלכות ושלישים על כולו נגד שלשה ראשונות דהיינו מוחין הנחלקין לשלישים והקב"ה הסיר את אופן מרכבותיו, עכ"ל, ובפשיטות יש לפרש שאסף יחד את כל בחינותיו וחגר את שארית כחו לעמוד נגד ישראל, וכנראה שמזה בא שהיו כולם בלב אחד כאיש אחד, שכמו בכלל כן בפרט, ומזה נתייראו ישראל כי כחות חיצוניות הם ענפין מתפרדין, ויתפרדו כל פועלי אין, וכאן ראו שהי' בהם כח ההתאספות מכל צד, ומזה עצמו באו ישראל לחשובה כמ"ש ופרעה הקריב את ישראל לתשובה, שלעומתם התאספו כל כחם, ויצעקו בני ישראל אל ה', ונראה שבשביל זה עצמו זכו לשירה שהיא התדבקות כי כחות הנפשיים בשורשם בלי שום שיור, כי כך היא המדה כשישראל עושין תשובה לוקחין מהאומות את כל מבחר הכחות שבהם התאזרו נגדם, ובמדרש שנמחלו כל עונותיהם מהאי טעמא הוא כמו טהרת המקוה שהוא כלל טהרה, כמ"ש אך מעין ובור מקוה מים יהי' טהור, והטובל בו הרי נבלע ונכסה כולו בתוך המים בלי שום שיור, ע"כ נעשו טהור כמוהם, כן הוא בנפש שדביקת הנפש בכל בחי' וכוחותי' בהש"י מקור הטהרה, נעשה הנפש טהור כמ"ש מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. ואת כח הזה להתאסף כל כחות הנפש יחד בלי שום שיור לקחו ישראל מיד מצרים ואולי זה שורש ביזת הים ברוחניות, וממנו נסתעף בגשמיות אשר כל מה שזכו עד הנה הי' כנקודת הכסף נגד תורי זהב:
72
ע״גונראה שזכו ישראל מכאן גם לשבת כי לעומת שהי' התאספות כל עשרה כחות מצרים כנ"ל וישראל אזרו חיל לעומתם זכו לשבת שהיא נמי כולל כל אורייתא כולה, ויש בה נמי עשרה דברים, ארבע תפלות ושלש סעודות ונר של שבת וקידוש והבדלה והבן, ויש רמז לזה בכתוב שש מאות רכב סופי תיבות הם אותיות שבת, לרמוז כי סוף כל המעשים ותכלית הכוונה היתה שיזכו ישראל עי"ז לשבת, ואולי נרמז זה בזמירות צרורא דלעילא דבי חיי כולא ויתרבי חילא ותסק עד רישא:
73
ע״דשם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, ברש"י במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שנתעסקו בהם, שבת, ופרה אדומה, ודינין, ויש להבין למה אלו הפרשיות נבחרו מאינך, ובמגלה עמוקות איתא שאז נתעורר עליהם קטרוג חטא מכירת יוסף, ושבת היא תיקון פגם ברית, וכן דינים שמתחיל פרשת משפטים כי תקנה עבד עברי הם נמי תיקון על מכירת יוסף, ופרה אדומה היא תיקון על חטא העגל, וזה נסתעף נמי מחטא מכירת יוסף ע"ש, אך איננו מובן למה אז נתעורר קטרוג מכירת יוסף יותר מעד הנה שהי' בסכנת מצרים ובהים, והרי אמרו ז"ל שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ובאמת שכך איתא בז"ח, אבל צריך פירוש, וגם מה שפירש שדינים הם תיקון לחטא זה מחמת שתחילתו מדבר מדיני עבד עברי שמכרוהו ב"ד בגנבתו לישראל איננו כ"כ מובן, גם בפרה אדומה שכתב שחטא העגל נסתעף מחטא מכירת יוסף לא זכינו לידע [ובמק"א כתבנו טעם לזה], ונראה לפרש עפ"י דרכו דרך הקודש באופן אחר, דהנה יוסף בערך השבטים הוא כבחינת הראש בערך הגוף, כבמדרש פ' ויחי שאמר להם יוסף אתם הגוף ואני הראש שנאמר תבואתה לראש יוסף, ומה שפגמו הם ביוסף הוא נחשב פגם בראש והנה ברש"י בפסוק ויפוזו זרועי ידיו שיצא זרעו מבין צפרני ידיו, ואיתא בספרים שבזה אבד עשרה בנים שהיו ראוין לצאת ממנו והגם שליוסף עצמו נחשב לזכות שכבש את יצרו, אבל הם שגרמו לכל זה נחשב אצלם לחטא הידוע, שתשובתו קשה, וע"כ כמה וכמה צרות סבלנו עבור זה כידוע בספרים, אף שיוסף מחל להם על מה שעשו לו, מ"מ זה החטא שנחשב לשפיכת דמים לא הועילה מחילתו, והנה ידוע בספרים שאף שכל עבירות מקפחין פרנסת האדם כאמרם ז"ל אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, מ"מ אין בכל עבירות קיפוח הפרנסה כמו בחטא זה רח"ל, והטעם פשוט כי פרנסתו של אדם היא חייו, ובלשון חכז"ל על קיפוח פרנסה פסקת לחייתאי, וע"כ חטא זה שהוא קיפוח חיים גורם לקיפוח פרוסה שהוא חייו, וע"כ נמצא נמי בכתיב שנתקפח פרנסת השבטים והוצרכו להתפרנס על ידי יוסף, כמ"ש אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, ואחר מיתת יוסף נפלו תחת שעבוד מצרים, והיתה מזונתם משל מצרים כעבד הניזון משל רבו, או כמו עובר במעי אמו שאוכל ממה שאמו איכלת, וע"כ גם אחר יציאת מצרים שהיתה מירוק גם לחטא זה כמ"ש בזוהר חדש, מ"מ עדיין לא הי' להם חיים מצד עצמם שיהיו ניזונים משל עצמם, כי ידוע שמירוק החטאים צריכים בכפליים להרחיק ולסלק כחות הרעות מהאדם שנדבקו בו ע"י העונות, וגם להשיב אליו את כחות הטובות שאבד ונסתלקו ממנו בעוונותיו, ולזה אין די ביסורין ומרוק רח"ל, שאף שנסתלקו כחות הרעות ע"י המירוק כעלוקה שמושכת דם המקולקל, מ"מ כחות הטובים עדיין לא שבו, ולזה צריכין מצות ומעש"ט וזכותים מיוחדים, וע"כ מובן שעד כאן לא הי' עליהם קטרוג חטא מכירת יוסף שמה שעשו לו הרי מחל, ועל מה שפגמו בענין הנ"ל נתמרק בגלות מצרים, אך אחר יציאת מצרים ונפסק השפעת מזונותם ממצרים ונצרכו לפרנסה מצד עצמם, אז נתעורר הקטרוג שהם מקופחים הפרנסה, וזה הי' תיכף במסע הראשונה אחר קריעת ים סוף, שאז הי' גמר הגאולה ונפרדו לגמרי ממצרים. ולפי האמור יובן הענין שעד המן נסתפקו מהחררה שהוציאו ממצרים, ולא הי' להם מזונותם על דרך אחר רק משיורי החררה שהוציאו ממצרים, כי מצד עצמם לא הי' להם עדיין דרך פרנסה, ומ"מ באשר היתה הכוונה לערוך להם שולחן במדבר וליתן להם את המן, ולא להסתפק לעולם משיורי החררה, ע"כ נתעורר עליהם הקטרוג בזמן הזה דייקא כדברי מגלה עמוקות:
74
ע״הוהנה באשר פגמו ביוסף ראש ישראל, ובפגם זה שהוא פגם המוח שהוא כולל ג' חלקים, חכמה, בינה, ודעת, היו צריכין לתיקון בכל שלשה אלה, ונראה דשבת ופרה אדומה ודינין הם תיקון לכל שלשה אלה, דינין כאמרם ז"ל הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, וע"כ לימוד בדיני ממונות מתקן מוח החכמה, ועוד יש בזה דבר עמוק עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל בש"ס שבת י"ד בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצאה בת קול ואמרה אם חכם בני ישמח לבי גם אני, כי שלמה המע"ה שאל חכמה לעשות משפט, אף שהחכמה נצרכת לכל דבר שבעולם ביותר הוא בעניני המשפט, כי בין איסור להיתר טהור לטמא כשר לפסול ההפרש גדול שזה מצד הקדושה וזה מצד החיצונית, ונקל לעמוד עליו מלעמוד על ממון אם הוא שייך לזה או לזה ששניהם ישראלים ושניהם מצד הקדושה, אלא שזה שייך דווקא לזה כאמרם ז"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ובהמתו של כהן אוכלת בתרומה, לזה צריכין חכמה יתירה ונתנה לשלמה המע"ה, וע"כ גזר על עירובין שהוא נמי בדומה לו, שבין רה"י שהוא עולם היחוד לבין רה"ר עלמא דפרודא ההפרש גדול ואסור להוציא מזה לזה, ושלמה גזר אף מרשות היחיד זה לרשות היחיד של זה אף ששניהם רה"י, שלרגלי עומק חכמתו מצא הפרש גדול ביניהם, ודומה לרה"י ורה"ר, וכן נטילת ידים אף שהאדם טהור מ"מ ידים באשר יש להם התפשטות ביותר אינם בסוג אחד עם טהרת הקודש וצריכין נטילה לקדשים, והכל מטעם אחד, עכת"ד ודפח"ח, והנה יצאה ב"ק ואמרה אם חכה בני ישמח לבי גם אני, הרי שזה בחי' חכמה, וע"כ העוסק בלימוד דיני ממונות הוא תיקון למוח החכמה, פרה אדומה היא תיקון למוח בינה כי נ' שערי בינה נבראו בעולם, וידוע דפרה אדומה היא משער הנון ע"כ לא נגלה טעם פרה אלא למשרע"ה [אף שגם אליו לא נתגלה שער הנון, מ"מ הוא לבדו נגלה לו טעם פרה במתנת חנם וכמבואר הטעם בספרים] לבדו, וע"כ הלימוד בפרשת פרה הוא תיקון למוח בינה, שבת היא תיקון למוח דעת ששבת היא דעת, כידוע בספרים, וכמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם, ושבת קדשך להם הודעת, וע"כ מובן שבשלשה עניני פרשיות אלה נעשה תיקון לחטא הנ"ל, ולאחר מכאן זכו לפרנסה מצד עצמם שניתן להם את המן:
75
ע״וומכאן תשובה להמתאוננים על קישוי הפרנסה בזה"ז ביותר, והתיקון הוא לימוד שלשה ענינים הנ"ל, ונראה עוד לומר דשבת לבדה יכולה היא שתרחם, ורק אז לא הספיקה שבת לבדה אלא בהצטרף דינים ופרה אדומה, כי אז אתחומין לא איפקד ובתוס' שגם הוצאה בכלל, ונראה שענין תחומין שיש לכל איש מקומו מיוחד לו, וזה הוא תחומו ולזה הוא חוץ לתחום, זהו מעין לימוד הדינים שמתקן מוח החכמה כנ"ל באריכות, וכן לימוד דיני הוצאה מרשות לרשות יש לומר שמתקן מוח בינה כידוע שעד שם מגיע המצרים שהם כחות חיצונים העומדים מנגד גבול הקדושה, אבל משם ולמעלה ובינה בכלל אין שום מיצר, וע"כ דיני הוצאה מתחילים במשנה יציאות השבת ראשי תיבות יוד הא ובאשר שני אלה היינו תחומין והוצאה אז לא איפקד, ע"כ לימוד דיניהם לא הי' להם כח לתקן כ"כ כמו אח"כ שנצטוו גם בזה, וע"כ עתה כל ג' תיקונים ישנם בשבת:
76
ע״זעד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי, ברש"י בהדי הוצי לקי כרבא ע"י הרשעים מתגנין הכשרים, ולעיל בפסוק כ"ב פירש"י שלא הגיד להם פרשת השבת עד ששאלו כשראו השינוי של לקיטת יום הששי ולכך ענשו הכתוב שאמר לו עד אנה מאנתם ולא הוציאו מן הכלל, נראה מזה שמחמת שלא הגיד להם פרשת השבת זה הי' גרם בנזקין וע"כ נתגנה עמהם משה, שבאשר הוא הי' הגורם צריך הי' ליטול חלק בהגנות, דאל"ה מה ענין זה לזה, אך בלתי מובן מה חסרון עשה משה במה שלא הגיד להם עד שעת מעשה, ואם הי' בדבר חסרון למה לא הרגיש בזה משה, וכבר דברנו מזה אך אין בהמ"ד בלא חידוש:
77
ע״חונראה דהנה אמרו ז"ל מן בזכות משה, עוד יש לדקדק דכנראה מהכתוב נאמר פרשת המן בשבת, וביום הראשון התחיל המן לירד, ובודאי לא הי' זה במקרה כמ"ש המהר"ל כמה פעמים שדברים הגדולים כל הפרטים נמי אינם במקרה, וכמו שמצינו דכ"ע בשבת נתנה תורה, וכל המפרשים נתנו טעם לשבח שבהכרח היתה נתינת התורה בשבת ולא הי' במקרה, ובודאי גם פרשת המן שנאמרה בשבת לא הי' במקרה אלא בהכרח שתאמר בשבת, ולפרש זה נראה דהנה ידוע דאכילת עה"ד טוב ורע הביא טבע זה בכל הנבראים עירוב טוב ורע, ואיתא במפרשים שהביא כח התאוה מלשון והאדם ידע, והדברים עתיקים, והנה במן כתיב וידעתם כי אני ה' אלקיכם נראה מזה שהמן הביא טבע זו באוכליו לדעת כי אני ה' אלקיכם, היפוך אכילת עץ הדעת טוב ורע שהביא ידיעה מעורבת טו"ר, ואכילת המן הביא ידיעה זכה וברורה וטובה לדעת את ה', והטעם מפני שהי' מאכל בלי פסולת, ובזה יש לפרש את הכתוב ויתאיו תאוה, ופירשו המפרשים שהתאוו שיהי' להם תאוה שהמן לא הוליד תאוה כשאר המאכלים, והוא הדבר אשר אמרנו שהי' היפוך מעץ הדעת טו"ר, וכשם שעץ הדטו"ר הוליד תאוה לעומת זה המן הוליד טבע בלי תאוה, אך בעיקר הדבר יש להבין היתכן ישראל שהיו אז ברום המעלה מוכנים לכנוס לארץ עוד יתאוו שיהי' להם תאוה רעה, ח"ו לאמור ככה, מה גם שהמן הוליד בהם רק תכונה טובה ולא רעה, ואיך יתכן שיתאוו לרע כלל, ובספר בריח מנוחה בפסוק ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה היינו שהתאוו לדברים גבוהים ורמים במופלא מהם והרי הם שני הפכים, כי בלתי אפשר שהמתאוה בתאות רעות יתאוה לדברים אלקיים, אך הפירוש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלדברים הגבוהים מאד אי אפשר לשום נברא לזכות בהם אלא ע"י סור מרע, כי לעומת שהאדם סר מהפחיתות בא לעומתו למעלות רמות, כענין שבזוה"ק שע"י ויברח משה מפני פרעה וכה שיתקיים בו וישב על הבאר שפירושו באר מים חיים הידוע שהיא התורה, כן נמי הי' שישראל התאוו למעלות רמות שידעו שאי אפשר להגיע להם אלא ע"י סור מרע, והרי הם היו נעדרי התאוה ולא הי' להם רבותא להיות סור מרע, ושוב אין להם במה לזכות ע"כ התאוו שיהי' להם תאוה למען יסורו ממנה ויבואו לעומתה למעלה הרמה שביקשו, קיצור הדברים שהמן הי' מאכל נקי בלי פסולת, ולא הוליד בנפש אלא תכונות טובות לבד, ואוני זה נמי הענין שלא הוצרכו לנקביהם מפני שהי' בלי פסולת:
78
ע״טוהנה ידוע שעולם שנה נפש הם בסגנון אחד, וכמו שהמן בעולם הוא בריאה בלי פסולת, כן נמי היא שבת בשנה, שהיא זמן נעדר הפסולת, ומשרע"ה בנפש, וכמ"ש במשרע"ה ותרא אותו כי טוב הוא, ופרשו בו שהוא טוב לבד בלי תערובת רע, וכן בשבת כתיב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', שפירושו נמי שהיא זמן שאין בו תערובת רע אלא טוב לבד, וכל שלשה אלה, מן, שבת, ומשה, הם היפוך מעץ הדטו"ר, שהכניס טבע תערובת טו"ר בכל הנבראים, הן בעולם, הן בשנה שהוא הזמן, הן בנפשות, ולפי האמור יובן מה שבשבת נאמרה פרשת המן כאלו שבת היא הגורמת להמן שיהי' בזה העולם, אך לפי"ז הי' צריך להיות המן רק בשבת, שאין משתמשין באילן שבזוה"ק שהוא עץ הדטו"ר, ולא בימי החול עת שליטת עץ הדטו"ר, ע"ז אמרו מן בזכות משה, שבאמצעות משה זכו ישראל להיות בימי החול נוטלין הארה משבת, והי' להם המאכל אף לימי החול, ולפי האמור הי' בדין שאוכלי מן יוליד בהם טבע להיות נעדר תערובות טו"ר, וממילא בלתי אפשר הי' להם לבוא לידי חטא לעולה, ומטעם זה נאמרה להם תיכף פרשת השבת היינו שידבקו גם בימי החול בקדושת שבת, וכמ"ש הרמב"ן במצות זכור את יום השבת שהמצוה לזכור אף בימי החול את השבת ולאמור היום יום אחד בשבת עיי"ש, ובודאי עי"ז ממשיכין קדושת שבת לכל ימי השבוע, ומיני' שיתא יומין מתברכין, כן נמי באוכלי המן היתה הכוונה שבהתדבקם בכל השבוע בקדושת שבת תופיע עליהם קדושת שבת בכל השבוע, ובאמצעותה יהי' להם המן למאכל באופן הנ"ל, אך משה בענותנותו היתירה והיו ישראל חביבין בעיניו מאד, וחשב את כולם ליתרי המעלה ממנו, שבעצמם הם ראוים להמן ואינם צריכין שיהי' להם המן באמצעותו ובאמצעות שבת, ולא עלה על דעתו שתהי' אכילת המן תלוי' בשבת, ע"כ לא הי' אץ לאמור להם מצות השבת תיכף, והמתין עד בשעת מעשה שיהיו רואין שינוי ונס בו יקבלוהו ברגש יותר, וזה גרם שלא הי' להם המן כ"כ למאכל שיתהפך בקרבם, ויגרום להם הכונה טובה לבד בלי תערובת רע כלל, וע"כ באו לחטא ויותירו אנשים ממנו עד בוקר ויצאו מן העם ללקוט, וע"כ הי' משה הגורם בזה ונתגנה עמהם כנ"ל:
79
פ׳חמשה עשר בשבט.
80
פ״איש להתבונן בענין יום ט"ו שבט שאין אומרים בו תחנון הלוא מה שהוא ר"ה לאילן הוא דבר טבעי שיצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה, ומה ענין שלא יאמר בו תחנון אחר שאין בו קדושה ולא מצוה ולא נעשה בו נס ולא ענין מעניני ישראל, וחמשה עשר באב אמרו ז"ל בש"ס שלהי תענית איזה טעמים שהי' בו ענינים נוגעים לישראל, אבל ט"ו בשבט מה רבותא דידי', ונראה דהנה כתיב כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וגו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי וגו', הנה המשיל הנביא דבר ה' לגשמים המצמיחים, ונראה דענין האילן הוא המחבר את הפרי לארץ, והוא ממוצע בין הארץ להפרי, ויש בו כח המחבר, ונראה שרמז יש בגימטריא שלו אילן גימטריא צ"א כמספר שני השמות הוי' ואד', אשר שמים וארץ מתיחסים אליהם, והוא חיבור שמים וארץ, ומן מהותו שבגשמיות נלמוד על רוחניותו וע"כ נמשל בו האדם כדכתיב כי האדם עץ השדה, כי צורת האדם הוא לחבר העליונים ותחתונים, באשר יש בו נשמה מהעליונים וגוף נושא הנשמה מהתחתונים, ואמרו ז"ל בטעם עגלה ערופה מפני שלא הניח לו לעשות פירות מאי פירות מצות, כי מצות הם בהתדמות פרי הגדל באילן שיש בהפרי כח רוחני המזין ומחי' את האדם, כידוע פירוש האריז"ל בפסוק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו מוצא פי ה' שיש בהלחם, וגוף הפרי הוא נושא להרוחניות שבו, כן המצות הם רמ"ח אברים דמלכא וגוף המצוה היא נושא להרוחנית שבמצוה, ואדם העושה את המצוה באשר יש בו כח המחבר עליונים ותחתונים, ע"כ נמצא כח במעשה מצות שהוא עושה חיבור וצירוף עליונים ותחתונים, מעשה המצוה מהתחתונים ורוחנית שבו מהעליונים, דומה לאילן שיש בו כח המחבר ומוציא פרי שיש בו חיבור כנ"ל, ואף שנמצא פרי הארץ שיש בהם רוחנית ומצא פי ה', ומ"מ אינו נעשה ע"י אמצעי, וכמו שנמצא גם במקומות הארץ מקום המקדש שהי' מעולם המחבר עליונים ותחתונים כבמדרש אף בלי אמצעות האדם אלא שהקדושה שבמצות היא באמצעות האדם:
81
פ״בוהנה כמו גשמים המצמיחים את הפירות כן הארה אלקית שניתנת בלב אנשים היא המעוררת את האדם שיעשה פירותיו, וזהו שדימה דבר ה' ע"י הנביא נמי לגשם ושלג, ובכן כמי שאמרו ז"ל בפ"ק דר"ה בענין גשמים הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה אלא הקב"ה מורידן בזמנן וכו', הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בר"ה ופסקו עליהם גשמים מרובין לסוף חזרו בהם לפחות מהם א"א שכבר נגזרה גזירה אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה, כן נמי הוא בענין הארה אלקית בלב האדם שהיא כדמיון הגשמים, ובר"ה פוסקין לכל איש כמה הארה אלקית ינתן בו, שייך נמי אם חזר בו להוסיף או לפחות אי אפשר אלא אי זכה ניתן לו ההארות בזמן הצריכה לו בעת תורה ותפלה או בעת שהוא נצרך לשמירה שלא יפול לחומריות, ולהיפוך ח"ו הוא להיפוך שניתן בו במקום שאינה צריכה לו ובעת בלבול וטירוד הדעת שהולך לאיבוד:
82
פ״גוהנה כמו הגשמים הגשמיים מתגלות פעולתם באילנות אחר שליש השנה שעלה שרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה, כן נמי מראש השנה ואילך לצדיקים שנכתבים ונחתמין לאלתר לחיים, או מיוה"כ ויום ראשון של סוכות ואילך שהוא חסד שבחסד, שנתקרבים גם הבלתי ראוים מצד מדת הדין, נכנס באדם יום אחר יום הארה אלקית והתעוררות כנ"ל, והאיש שאיננו שוטה המאבד מה שנותנין לו נתוסף בו חיות ורגש הנפש וכשהגיע שליש השנה כבר נשלם בחי' הלב שבאדם כבמדרש פ' שמות, שהלב ניתן בשליש העליון שבאדם, והיא כדמיון שרף שעלה באילנות שהפירות חונטין מעתה, כן באדם כתיב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, אך כאשר עבר שליש השנה ונשלם בו בחי' הלב, מתחיל זמן יותר בהיר לתורה ועבודה אחר שעברו ירחין דעשו ומכינים עצמן לארבע פרשיות שבאדר ופורים וניסן ופסח וספירה ושבועות, שהימים מתעלין והולכים יום אחר יום, והם ימי עבודה בתורה ומצות באופן יותר נעלה מכל השנה בחיות ורגש והתעוררות הלב, ובכן כמו שהוא ר"ה לאילן המחבר כנ"ל, כן הוא באדם הדומה לאילן שאז מתחלת תקופה חדשה בהתפעלות הלב יותר ויותר מעד כה, ואף לאנשים שמיעטו בעבודה עד הנה ואינם מרגישים, מ"מ ההארה אלקית בודאי עשתה את שלה בהעלם עכ"פ וניתן בו בחי' לב, ואם עוד יתיישב בדעתו עוד ימצא בעצמו את בחי' לב ורגש יותר מאשר עד הנה:
83
פ״דולפי האמור יובן מחלוקת ב"ש וב"ה ששניהם לדבר אחד מתכוונים ואילן הגשמי הוא דוגמא לאדם ושניהם מודים שמחשבים שליש השנה שיגמר בחי' הלב הניתן משני שלישי האדם ולמעלה, אך ב"ש מדברים לפי מדתם מדת הדין וצדיקים הזוכים בדין נכתבים ונחתמין בר"ה לאלתר לחיים, ונפסק להם גשמים רוחניים כנ"ל, ונשלם שליש השנה באחד בשבט שנשלם בחי' הלב, ולעומת האדם נמשך טבע האילן שהוא דוגמתו, וב"ה שמדתם חסד מחשבים מט"ו תשרי יום ראשון של סוכות חסד שבחסד, שמשם ואילך מתחילין לחשוב שליש השנה כאמרם ז"ל מה דהוה הוה ומכאן ולהלן חושבנא, ואחריהם נמשך טבע האילן, ע"כ יגמר שליש השנה שהוא גמר בחי' הלב בט"ו בשבט:
84
פ״הולפי האמור יובן היטב ענין ט"ו בשבט שאין אומרים בו תחנון, שהוא באמת זמן שמחה לישראל הרוצין לעבוד את ה' בבחי' לב ולא בקרירת רוח ומצות אנשים מלומדה:
85
פ״ושנת תרע"ה.
86
פ״זויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם וגו', ויש לדקדק למה הזכיר בכאן פרעה כלל ולא נכתב בקיצור ויהי בצאת העם ממצרים, ובמדרש וכי פרעה שלחם בלעם אמר א' מוציאם ממצרים אלא מלמד שהי' פרעה מלוה אותם, ומ"מ עדיין אינו מובן מה ענינו לכאן ולא נכתב בפרשת בא ויסעו מרעמסס סוכותה וגו' ופרעה הולך עמם לשלחם, ועוד מצד הסברא פרעה לא ליוה אותם אלא על דרך מרעמסס לסוכות שהרי סוכות הי' ק"ך מיל רחוק ממצרים, והא דהסב את העם דרך ים סוף נראה שזה התחיל מסוכות ואילך כמ"ש ויסעו מסוכות ויחנו באיתם אשר בקצה המדבר, משמע שעד סוכות לא הי' דרך המדבר, באופן שנראה שסוכות הי' על פרשת דרכים דרך אחד לארץ פלשתים, ודרך אחד לאיתם אשר בקצה המדבר, וא"כ הא שפרעה מלוה אותם בודאי אינו סמוך לדרך העקומה שהתחיל מסוכות, ולמה נסמך הא דפרעה מלוה אותם שהי' תיכף בנסעם מרעמסס להא דולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים שהי' מסוכות ואילך:
87
פ״חונראה לפרש עפ"י דברי רש"י פרשת יתרו בפסוק אשר הציל את העם מתחת יד מצרים "מדינה קשה" ומיד פרעה "מלך קשה", ופרשנו שמלך בערך העם כראש בערך הגוף, ומעלת הראש שהוא בשכל ותחבולה, ומעלת הגוף שיש לו החוזק, והגלות היתה כפולה שבאו עליהם בתחבולה ושכל, כמ"ש ויאמר אל עמו וגו' הבה נתחכמה לו, ואמרו ז"ל שתלו מלבן בצוארו של פרעה, ומי הוא שראה את פרעה עובד ולא הי' עובד ג"כ בכל כחו, ואח"כ העמיד עליהם נוגשים וכפי מסת שעשו ביום הראשון היו נוגשים אותו לעשות בכל יום, והיו מתחכמים עליהם לחדש עליהם גזירות, עד שבלתי אפשר הי' להם להשתמט מהם, ועשו תחבולות לדכא לארץ חיתם, וההתחכמות והתחבולה מתיחסת לפרעה כמ"ש ויאמר אל עמו וגו', וגם שעבדו בהם בחוזק יד, כמ"ש ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו', וזה מתיחס למצרים כמ"ש ויעבידו מצרים, וכמו בגשמיות כן נמי ברוחניות היתה הגלות כפולה כאמרם ז"ל נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, עיניהם הם עיני השכל ולבם הוא התשוקה שבלב, חשכת עיני השכל מתיחסת לפרעה שהוא הראש והשכל של מצרים, וממנו ע"ז וכישוף, ומשך את ישראל לע"ז שהוא טעות בשכל, וסתימת הלב מתיחסת למצרים שבשר חמורים בשרם וגו', וכל תשוקה שלהם היתה תאוות מטונפות, ומשכו נמי את לב ישראל לתשוקות כאלה, ושעבוד הגשמי והרוחני הי' בתכסיס אחד כפול בראש וגוף במוח ולב:
88
פ״טוטעם היות הגלות כפולה הוא דידוע דנשמות ישראל היו מגולגלין בדור המבול ודור הפלגה, דור המבול הי' חטא התאוה הנטוע בלב, ודור הפלגה הי' חטא ע"ז כמ"ש ונעשה לנו שם שהוא פגם השכל, וע"כ כמו שהי' בידם חטא בכפלים לקו נמי בכפלים:
89
צ׳והנה במדרש פ' ט"ו סי' י"ז במצרים הייתי עמהם ונמצאתי שלימה שנאמר גן נעול אחותי כלה, וידוע שזה נאמר על שלא נחשדו על העריות אחת היא ופרסמה הכתוב, והרי נתמרק חטא התאוה שהי' עמהם מדור המבול ומתיחם למצרים כנ"ל, אך חטא ע"ז שהי' בידם מדור הפלגה ומתיחס לפרעה כנ"ל עדיין לא נתמרק לגמרי, אדרבה איש שיקוצי עיניו לא השליכו וגלולי מצרים לא עזבו, ובמדרש פרשה ח' סי' ואו ולא שמעו אל משה מקוצר רוח הי' קשה בעיניהם לפרוש מע"ז וכו', כי עבירה גוררת עבירה כל עוד שלא נתמרקה, ויש ליתן טעם למה לא נתמרק פגם הע"ז כמו פגם התאוה, שלמירוק פגם הע"ז היינו לסלק מעליהם כחות הרעות האלה היו צריכין להיות במצרים ד' מאות שנה שלימים, כי בהדיבור לא יהי' לך נמצא ארבעה לאוין, לא יהי' לך, לא תעשה לך פסל, לא תשתחוה להם, ולא תעבדם, וביאר מהר"ל כי הש"י הוא אחד, וע"ז יוצא מאחדות הש"י, וכל התפשטות הוא לד' צדדין וע"כ מתייחס ע"ז למספר ארבעה וע"כ נמצא בדיבור הזה ד' לאוין עכת"ד, והנה יש לומר שכמו ענין מאה ברכות בקדושה, כן להבדיל צריך מירק לכל כח וכח של ע"ז מאה שנים, ובאשר הם ארבעה כחות הי' צריך להיות המירוק ד' מאות שנים, ובאם הי' ביכלתם להתמהמה במצרים ד' מאות שנים בודאי היו יוצאים נקיים ככסף צרוף, אך היו במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה הוכרחו להסתפק בתיקון חטא התאוה לבד, ותקון חטא ע"ז הניחו על להבא:
90
צ״אולפי מה שאמרנו נבין דברי קודש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אשר הגיד בדברי המדרש הנ"ל שהי' פרעה מלוה אותם, היינו שלוי' היא ענין חיבור כמ"ש מהר"ל בספר הנתיבות, וכוונת פרעה היתה להיות לו חיבור עמהם למען למשכם ברשתו להחזירם למצרים, וזהו ויהי בשלח פרעה וגו' ושבו מצרימה עכ"ד, ולכאורה יפלא וכי שוטה גמור הי' פרעה לחשוב שישראל יתרצו לחזור לעבודת פרך למצרים למרר את חייהם ולשחוט את בניהם לרחוץ בדמם ולהשקיע את בניהם בבנין תחת לבנים, אך לפי דרכנו יש לומר עפ"י דברי הש"ס חולין דלמה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, ומ"מ ר' חנינא לא הי' מתירא מכשפיה ושאני ר' חנינא דנפיש זכותי', לפי"ז יש לומר דמאחר דחטא ופגם השכל עדיין לא נתמרק, הי' מקום לפרעה לחשוב להכנים בהם רוח רעה ע"י כישוף שהוא ענין מענין ע"ז שהוא פגם השכל, ואמרו ז"ל ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואחד מהם הוא רוח רעה, וברוח רעה זה חשב למשכם לחזור למצרים, וכ"ז מפני שעדיין לא נתמרקו מפגם השכל יש כח בכשפים להכחיש פמליא של מעלה, אבל באם הי' נתמרקו לגמרי גם מחטא ופגם השכל, לא הי' מקום לכישוף לשלוט ק"ו מר' חנינא דנפיש זכותי', מה גם לכל קהל עדת ישראל אחר המירוק:
91
צ״בוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שלשון פלשתים הוא לשון מפולש שבש"ס, היינו שכח הרע שבהן מפולש בכל מדות רעות עכ"ד, ונראה לפרש דהנה מצינו שמצרים היו שטופין בעריות ביותר, והכתוב מעיד עליהם אשר בשר חמורים בשרם וגו', וכן מפורש ביחזקאל, והכנענים היו שטופים בע"ז ביותר, כאמרם ז"ל שאין לך הר וגבעה בא"י שלא עבדו שם ע"ז, ומ"מ מצינו את האמור של זה גם בזה ושל זה גם בזה, ובפרשת עריות כתיב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו, הרי שהיו הכנענים שטופים גם בעריות, וכן מצינו ג"כ שהיו המצרים שטופים בע"ז, ושמה הי' מקום כשפים שאין דוגמתם בכל העולם כמפורש בכתוב, וכל ארץ מצרים היתה מליאה ע"ז, עד דכשלקו נלקה גם אלהיהם עמהם כמ"ש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים דמשמע שהיו דבקים בע"ז שלהם, הרי אף דכל אומה הי' לה כח רע מיוחד זו בעריות וזו בע"ז, מ"מ כלולין היו והי' של זו גם בזו ושל זו גם בזו:
92
צ״גונראה דכמו בקדושה להבדיל בין הטמא ובין הטהור, מדת אאע"ה הי' היפוך לגמרי מג"ע דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, והי' מדתו חסד דקדושה ותיקן חטא ג"ע שהי' פתוך בחטא של אדה"ר, ויצחק הי' היפוך לגמרי מחטא ע"ז, והקריב עצמו לקרבן להש"י, והי' מדתו פחד דקדושה ותיקן חטא ע"ז שהי' פתוך בחטא אדה"ר כמ"ש מהר"ל, ויעק"א ע"ה כלול בתרין, ובאמצעות מדתו היו אברהם ויצחק כלולין זה בזה מיא באשא, ואשא במיא, כידוע ליודעים בסוד אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שביעקב נאמר ואו המחבר, כן את זלע"ז עשה אלקים, ובטומאה מצרים לעומת מדת אברהם, וכנען לעומת מדת יצחק, ופלשתים הוא ממוצע ביניהם והם כלולים בתרין היינו עריות וע"ז כמשפט כל ממוצע שיש לו מכאן ומכאן, ובב"ר פ' ס"א סי' א' אשרי האיש אשר לא הלך וגו' ובמושב לצים לא ישב שדורש על אברהם שאמר לו אבימלך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב ולא קיבל, הרי שמדת פלשתים היא לצנות, ובמדרש שכל לץ שבמקרא במינות הכתוב מדבר, והיינו ע"ז, וכן בענין עגלי ירבעם בפסוק משך ידו את לוצצים איתא בירושלמי כד הוה חמי חד בר נש כשר הוה מותיב תרין לצנין לגבי' וכו', חש דמלכא בעי למיעבד כן, הרי שלצים הם עוע"ז, א"כ הרי שפלשתים היתה מדתם ע"ז מצד אחד, היפוך מדת יצחק, וכן נמי מצינו בהן שחוק וקלות ראש, כמ"ש קראו לשמשון וישחק לפנינו, ושחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, היפוך מדתו של אברהם, א"כ הרי כח פלשתים כלול משתיהן ממצרים ומכנען, וכן ארצם נמצא בין מצרים ובין כנען, וכתיב חמשת סרני פלשתים לכנעני תחשב מכלל דשאר סרני פלשתים איננם לכנען תחשב, וכן יחוסם ממצרים כמ"ש אשר יצאו משם פלשתים וגו', כפירש"י שם, והיא להבדיל נגד מדתו של יעקב דכלול הוה, וע"כ כמו בקדושה באמצעות מדתו של יעק"א היו אברהם ויצחק כלולין זה ב"ה, כן להבדיל באמצעות פלשתים היו מצרים וכנען כלולין זב"ז, וכל רע האמור בזה נמצא גם בזה, ומ"מ עיקר מדתם זה בג"ע וזה בע"ז, ולפי האמור יובנו דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דפלשתים הוא לשון מפולש, דכמו בקדושה יעקב הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה כן לעומתו בטומאה היו פלשתים:
93
צ״דולפי האמור יובן דכל כחו של פרעה בטומאה שהי' כח השכל ע"ז וכישוף, הכל הי' נמי באמצעות פלשתים שבאמצעותם הי' במצרים כח רע זה:
94
צ״הולפי האמור יש לפרש הכתוב ויהי בשלח פרעה את העם, היינו בשביל ששילח פרעה את העם, היינו שליוה אוחם בשביל למשכם ברשת כשפיו, לחזור למצרים, והטעם מפני שעדיין לא נתמרק פגם השכל כנ"ל, הי' תושב פרעה להכניס בהם רוח רעה, ע"כ לא נחם אלקם דרך ארץ פלשתים כי הם האמצעים להביא למצרים כח ע"ז וכשוף, כי היו נמי מכשפין ביותר וכמ"ש ישעי' (ב' ואו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים, ובאמצעות פלשתים יתחזק כחי של פרעה עוד יותר, כי מצא מין את מינו וניער, וטומאה עוררת טומאה, ושעיר אל רעהו יקרא, ופן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, מחמת רוח הרעה שיכניס בהן פרעה, ע"כ ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף, ובאמצעות האמונה שהלכו אחריו למדבר בלי מזון ומחי', ואח"כ כששבו ויחנו לפני פי החירות ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו כדי שלא לשבור את לב הטף והנשים אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, וכן על הים שנכנסו למים עד חוטמם זה עצמו הי' מירוק לפגם השכל, במה שבטלו את שכלם לרצון הש"י, זה השלים מה שהי' חסר מפאת חיסר זמן עד ד' מאות שנה, ונעשו ראויים למ"ת, ואלמלא העגל לא היו צריכין עוד לשום מירוק, אך האמונה זו לא כ"כ נקל היא ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, אלא ע"י שהיו שומרי הבריח, ובסוד ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ והבן, וזה ויקח משה את עצמות יוסף עמו, וזהו שבמדרש בזכות האמונה נקרע להם הים, ועוד אמרו בשביל ארונו של יוסף נקרע הים כי תלוי זה בזה:
95
צ״וויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו והמפרשים תמהו מה הי' לו לצעוק הלא כבר נאמר לו וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו, וכבר דברנו מזה, ונראה עוד לומר דהנה ידוע שישראל היו בעת היציאה בלתי זכאין אדרבה היו במ"ט שערי טומאה אלא שבחסד ה' יצאו, ומ"מ יש כאן שאלה טומאה שבהן להיכן הלכה, מה גם שעיקר היציאה היתה משום מתן תורה, כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ובעוד טומאתן עליהם בודאי אי אפשר לקבל את התורה, לכן יש לומר דהנה כתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך, ופירש"י אז תהי' עמו ולחלקו, והנה ישראל אחזו מדת התמימות והלכו אחר הש"י במדבר לא זרועה, כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ואח"כ שבו ויחנו לפני פי החירות ולא אמרו האיך נקרב אל רודפינו שלא לשבר לב הנשים והטף אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ונעשו דבקים בהש"י עמו ולחלקו, ומאחר שנעשו דבקים בהש"י ממילא פרחה טומאתן מהם, וכענין שאמרו ז"ל מים שנטמאו משיקן והן טהורין דכיון שנתחברו למקוה טהרה פרחה טומאתן, וכמו שכתוב מקוה ישראל ה' ואמרו ז"ל מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל, וממילא כשנתחברו להש"י כמ"ש עם ה' אלקיך, וידוע שדרשו ז"ל עמך במאכל עמך במשתה, ומוכח דהוראת תיבת עם מורה ביותר על תיבור מתיבת את וע"כ מאחר שכתיב עם ולא את מורה על יותר חיבור, וע"כ נעשה להם כמו השקה למקור הטהרה, ופרחה טומאתן מהם:
96
צ״זוכעין זה יש לפרש מאמרם ז"ל כל השומר את השבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, ששבת היא דביקות ישראל באביהן שבשמים, ומשלו משל כמלך ומטרונה שהיו יושבין ומשיחים זה עם זה, וע"כ נעשה כטהרת השקה, וזהו שבתנחומא דעונג שבת מועיל יותר מאלף תעניות, דתעניות הם למירוק ועונג שבת מורה שהוא דבוק בהש"י אז אין צורך למירוק להפריד ממנו טומאת העונות, כי ממילא פורחין ממנו כטהרת השקה:
97
צ״חוהנה כבר אמרנו שיציאת מצרים היתה במדת החסד, אבל קריעת ים סוף היתה הכוונה שיזכו ישראל בדין, וע"כ מצינו שבקריעת ים סוף הי' קטרוג על ישראל מה נשתנו אלו מאלו, ולמה לא קטרגו במכת בכורות לאמור מה נשתנו אלו מאלו, אבל הדבר מובן שקטרוג לא שייך אלא על מי שרוצה לזכות בדין שבדין אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה, אבל מי שהש"י עושה עמו חסד חנם אינו שייך קטרוג לומר שאינו ראוי, דבלאו קטרוגם מובן שאינו ראוי, דאלו הי' ראוי לא הי' צריך ליתן לו בחסד, אלא שעדיין יכול להיות קטרוג שאינו ראוי לעשות עמו חסדים, וע"ז יש תירוץ שהקב"ה אצלו העבר והעתיד והוה בבחי' אחת ולפי העתיד בודאי ראוי לעשות עמם חסד, וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך, הרי שנקרא מה שישראל הלכו אחריו במדבר שהם עשו חסד עם הש"י, ממילא מובן ששורת הדין לעשות עמהם ג"כ חסד, והרי בזמן מכת בכורות כבר היו ישראל מוכנים לדרך, שפסח מצרים נאכל בחפזון, ודבר זה הי' ידוע גם למקטרגים שצדה לא עשו להם, ע"כ לא הי' להם מקום לקטרג, מה נשתנו אלו מאלו, ואחר היציאה שהראו בפועל ממש התמימות שהלכו אחריו במדבר, ושבו ויחנו לפני פי החירות בודאי לא הי' מקום לשום קטרוג לומר מה נשתנו אלו מאלו, הללו עוע"ז והללו עוע"ז, שהרי מאלו פרחה טומאת עונותם ואלו טומאתן בשוליהן, וא"כ הי' בדין לקרוע להם את הים והי' ישראל זוכין בדין, והמקטרגים הי' להם בעל כורחם לתת יד לפה:
98
צ״טאך כתיב והנה מצרים נוסע אחריהם, פירש"י שר של מצרים לעזור למצרים ובודאי העזרה הוא ע"י קטרוג, כי מבלעדי רשות אין בידו לעזור, וכן מפורש בזוה"ק, א"כ מזה עצמו שפט משה שנשתנה הענין ונפלו מתמימותם, וכמ"ש וייראו מאד ואם היו בתמימותם לא הי' להם להתירא אלא לבטוח בהש"י, ולא לחקור אחר עתידות, ואח"כ ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים וגו", הגם שהי' רק כת אחת שאמרו כן, מ"מ הרי נראה מחמת העמדת המקטרגים לקטרג דשדי תיכלא בכולי', ע"כ הוצרך משה לתפילת צעקה, וע"ז השיב לו הש"י מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו, כי במה שיסעו כולם לתוך הים יורה על תמימותם כנ"ל, ויתברר שרק כת אחת ולשעתן בלבד נפלו ממדריגתם, אבל כל ישראל בכלל כמאז כן עתה עומדים בתמימותם, ויסתום פה המקטרגים שחשבו גם הם שכל ישראל נפלו ממדריגתם, שהם אינם יודעים תעלומות לב, וע"כ התקבצו לקטרג, אבל עתה בהכרח יסתם פיהם:
99
ק׳עזי וזמרת י' ויהי לי לישועה, וברש"י שהיוד של עזי נוספת, ואפשר עוד לפרש בפשיטות דהנה בליקוטי תורה מהאריז"ל בפסוק ויקח שש מאות רכב בחור ששר של מצרים הביא כל מרכבה שלו לקטרג, והשש מאות נגד ששה קצוות שלו, וכל רכב מצרים נגד המלכות, ושלישים על כולו נגד שלש ראשונות, וכו', עכ"ד, ונראה שלעומתו כשנושעו ישראל זכו למדריגה הכוללת הכל, ואפשר כי תיכף שהשר של מצרים קיבץ ואסף כל הכחות לקטרג על ישראל, ניתן זה מהשמים לישראל לעומתו, וזכו לזה בעבור האמונה ששבו ויחנו לפני פי החירות, והשליכו את נפשם מנגד ופרקו מעליהם כל חשבונות שכלם ואמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ולעומת שהם בטלו את כל בחינות נפשם להש"י, זכו לעומתו למדריגה כוללת הכל, וזהו הפירוש ובני ישראל יוצאים ביד רמה, כי יש יד הגדולה ויד החזקה ויד רמה הוא גבוה ונשא הכולל הכל כידוע ליודעים, וניתן להם זה הכח בשביל להחזיק מעמד נגד הסט"א שהיו אז מקובצים כל הכחות, וזה ופרעה הקריב את לבם של ישראל לתשובה, שמטעם זה זכו נמי לתשובה שקדמה לעולם, והיא כלל הכל, ומשם זכו נמי לנס קריעת ים סוף, דבעתיקא תליא מילתא וכאשר ישראל הרגישו זה נתפעלו מאד ואמרו שירה, כי ראו שהנס הי' דבר והיפכו, ימינך ה' נאדרי בכח ואותו ימין עצמו תרעץ אויב, וכן יש לפרש ויראו ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, אף שיד הגדולה מתיחסת לחסד, מ"מ עשתה דין במצרים, כי אז האיר מה שלמעלה מהתחלקות הקוין והכל אחד, וכן יש לפרש אשירה לה' כי גאה גאה, וכן עזי וזמרת י' כפשוטו, העוז שלי היינו מה שלי ניתן עוז ולהמצרים הי' זמיר עריצים, והכל משם יוד הוא עלמא דאתכסיא, ומשם בא לי הישועה זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו, כי לשון רוממות הוא מדריגה כוללת הכל כנ"ל, ועל יסוד הזה סובב הולך כל השירה דוק וחשכח, ובזה יש לפרש דברי המדרש שהביא המקרא פי' פתחה בחכמה, היינו שהרגישו רוממות הנס מה שלא נעשה כן לראשונים, ע"כ אמרי שירה מה שלא אמרו הראשונים, ובמכילתא גדולה שירה זו שיש בה לשעבר ולהבא וכו', והכל מטעם אחד:
100
ק״אויסע משה את ישראל מים סוף, וברש"י הסיעם על כורחם, היינו שישראל דבקו נפשם באהבה למעלה מהטבע ולא יכלו להפרד, אך אין זה תכלית הכוונה שהנשמה למעלה איננה חסרה מאומה ולמה נשתלחה לעוה"ז עולם הטבעי אלא כדי לזכך גם את הטבע ולעשותו כולי קודש, ועיקר זכות האדם בהיותו מחיר אף בתוך החושך, וכמ"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנעריתי', וכתיב טעמה כי טוב סחרה [אימתי בזמן] לא יכבה בלילה נרה וזה ויסע משה על כורחם לילך למדבר שור היינו שהסתכלות [שבזוה"ק פירש שור אסתכלותא] יבוא מכח המדבר מקום נחש שרף ועקרב ויגברו וינצחו את כל אלה, וכמו שהי' כל ענין תהלוכות ישראל במדבר, וזה לימוד לכל אדם לזכור שעיקר הזמן לזכות הוא דווקא בימי החושך וההסתרות, ואז נתקיים העם ההולכים בחושך ראו אור גדול בבי"א:
101
ק״בשנת תרע"ו.
102
ק״גבמדרש שלהי פרשת בא, כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר זכור את יום השבת כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכו' ולא יראה לך שאור ז' ימים כנגד ז' ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף כשם שבתחילה הם שבעת ימי בראשית וכשם שהשבת מתקיימת אחד לז' ימים כך יהיו אלה שבעת ימים מתקיים בכל שנה, עכ"ל, והנה תחילת דברי המדרש שיום הראשון שהוא יום היציאה דומה לשבת, וכן מפורש בקרא שנקרא שבת דכתיב ממחרת השבת יניפנו, דהכוונה על מחרת יו"ט הראשון, וסיום דברי המדרש דמדמי ז' ימי הפסח לז' ימי השבוע, א"כ יום השביעי של פסח דומה לשבת, ויש להתבונן הני תרי שבתות מאי עבידתייהו, וכבר דברנו בזה, אך אין בהמ"ד בלי חידוש:
103
ק״דונראה דהנה יש לדקדק דבגאולה ממצרים נזכר גם אהרן כמ"ש ויקרא פרעה למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל, וכן בפרשת החודש הזה לכם ובפרשת זאת חקת הפסח שנאמרה בי"ד בניסן כתיב למשה ולאהרן וכן בעשי' כתיב כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו ואחר שיצאו ממצרים מיום ט"ו בניסן עד אחר השירה לא נזכר שם אהרן כלל [רק דרך אגב מרים הנביאה אחות אהרן], הלא דבר הוא:
104
ק״הונראה דהנה במדרש ויקח משה את עצמות יוסף עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה הי' עסוק בעצמות יוסף, ויש להבין דגם כסף וזהב הי' מצוה מהש"י, ולא עוד אלא שנא' דבר נא ואין נא אלא לשון בקשה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דכסף וזהב דשם הי' לבוש למדריגות וחלקי הקדושה שהוציאו ממצרים, ומ"מ הי' לתועלת כל אחד לעצמו, אבל משה שלקח את עצמות יוסף לא הי' לתועלת עצמו כלל, וזהו חכם לב יקח מצות, שלשון קיחה הוא הגבהה כבש"ס בנטילת לולב דכתיב בי' ולקחתם ואמרו לשון מדאגבי', והיינו שמשה הגביה המצוה במה שהי' עסוק בדבר שאינו לתועלתו, אלא לשם מצוה לבד, ודפח"ח, ויש להוסיף בה דברים ולאמור בלשון אחר, ועם זה יתיישב מה שלא נאמר זה בפרשת בא בסיפור היציאה והמתין לה עד הכא, וגם מה שבא בזה תואר חכם לב ולא צדיק וחסיד, דהנה ידוע דישראל היו צריכין מירוק מחטא דור המבול וחטא דור הפלגה שהיו נשמותיהן מגולגלין שמה, וחטא דור המבול הוא חטא התאוה הנטוע בלב, וחטא דור הפלגה הי' ע"ז שהוא חטא השכל, והנה הפגם מדור המבול נתמרק ויצאו שלמים, וכמ"ש גן נעול גל נעול ואחת היא ופרסמה הכתוב, אבל הפגם מדור הפלגה לא נתקן לגמרי, וכמ"ש איש שיקוצי עיניו לא השליכו, ובמדרש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' שהי' קשה בעיניהם לפרוש מע"ז, וכן משה אמר להם משכו וקחו להם צאן ובמדרש משכו ידיכם מע"ז, וכבר אמרנו שלמירוק פגם ע"ז הי' צריכין להיות ד' מאות שנה במצרים לעומת ד' לאוין שיש בדיבור לא יהי' לך ואין מהצורך לכפול הדברים, אך באשר הגיעו למ"ט שערי טומאה הי' ההכרח לדלג על החשבונות ולהוציאם אז ולהניח את המירוק מפגם דור הפלגה לזמן אחר:
105
ק״ווהנה במדרש פ' ויחי שאמר יוסף להשבטים אני הראש ואתם הגוף שנאמר תבואתה לראש יוסף, ויתבאר עפי"מ שהגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שיש קדוש במעשים ויש קדוש במוח, עכ"ד, ובמדרש פ' קדושים מקידוש מעשים שיש בידך, וצריך להבין מהו קדוש במעשים, כי הנזהר ממעשים בלתי ראויין נקרא טהור ולא קדוש, כמ"ש הראב"ד בהקדמת ספר בעל הנפש, כמ"ש טהר ידים, ונראה שקידוש מעשים הוא ברעותא דליבא דעשי' בלי רעותא דליבא אין בה שבח, וע"כ קידוש הלב הוא נקרא קידוש מעשים, ולפי"ז יש לומר דהיינו ההפרש בין יוסף לאחיו, אף שכולם היו קדושי עליון, מ"מ יוסף הי' קדוש במוח, והשבטים היו קדושים בענין רעותא דליבא, וידוע דהלב נקרא גוף לערך המוח, ע"כ נקרא יוסף ראש והשבטים גוף, וע"כ מובן מה שנסיון יוסף הי' בענין ברית, כי זה נוגע גם למוח, ואין אונס בערוה, וע"כ יוסף שהי' קדוש במוח הי' הנסיון שלו בדבר התלוי גם במוח, ולא בדבר התלוי בקידוש מעשים לבד:
106
ק״זוהנה במדרש יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותו, ומשמע שהשפיע ממהותו על כל ישראל, והיינו שהשפיע בישראל קדושת המוח, וזה שאמר והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, רומז לשדה אשר ברכו ה', היינו שכולנו מקשרים את ישראל באביהן שבשמים, אתם בקדושת רעותא דליבא ואני בקדושת המוח, והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, כי קדושת המוח גדול יותר והוא כולל הכל קידוש מעשים שהוא קידוש רעותא דליבא כנ"ל נכלל בקדושת המוח:
107
ק״חוהנה לעומת דרגין וקדושת יוסף והשבטים וההפרש שביניהם הי' נמי ההפרש בין משה לאהרן, כפי מה שהגדנו במק"א שמרע"ה השפיע דעת וקדושת המוח בישראל, ואהרן השפיע בישראל קידוש מעשים שהוא רעותא דליבא, וע"כ כמו שכל השבטים ע"ש גאולתן של ישראל נקראו, כבמדרש ריש שמות, ולפי דרכנו השבטים במה שהכניסו בישראל קדושת מעשים, ויוסף במה שהכניס בישראל קדושת המוח, ובזה החזיקו מעמד במצרים שלא יטמעו בקליפת פרעה ומצרים, שפרעה הוא קליפה קשה נגד קדושת המוח, שפרעה הוא אותיות הערף, וע"כ הי' גדול שבמכשפים, ומצרים היא קליפה קשה נגד קדושת הלב כמו שהגדנו כבר באריכות, ויוסף והשבטים החזיקו ביד ישראל שלא יטמעו ויהיו עומדים לגאולה, כן היו משה ואהרן הגואלים, זה בקדושת המוח וזה בקדושת הלב:
108
ק״טוהנה מה שהגאולה היתה נחלקת לשתים יציאת מצרים לבד וקריעת ים סוף אחר שבעה ימים, הגדנו כבר כי יציאת מצרים הי' באהבה וחסד שהוזמנו למיכל על פתורא דאביהן, ונמשכו אחרי הש"י בעבותות אהבה, וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, והוא קדושת רעותא דליבא, כי אהבה וחסד הם תוצאת הלב, ועל הים כתוב וייראו העם את ה', ויראה היא תוצאות המוח, והיינו שעל הים זכו לקדושת המוח, ובאשר בענין קדושת הלב נתמרקו ישראל במצרים לגמרי, אבל לא כן בקדושת המוח, ע"כ הקדים היציאה ממצרים שהוא שזכו לקדושת הלב, אבל לקדושת המוח עדיין לא זכו עד אחר שבכולו את דעתם ורצונם ושמעו לקולו של משה ושבו וחנו לפני פי החירות, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו שלא לשבור את לב הנשים והטף שבנו ואנו צריכין לברוח, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ובמה שבטלו את שכלם מפני רצון ה' זכו אז לקדושת המוח, וכעין שאמרו ז"ל בזכות ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל אלקים זכה לתמונת ה' יביט, וע"כ זכו נמי לומר זה אלי ואנוהו, וכענין לעתיד שכתוב ואמר ביום ההוא זה אלקינו וגו' שאז יהי' נשלם קדושת המוח לגמרי, כן נמי בים השיגו לשעתו עכ"פ מדריגה זו, ובודאי אם הי' גמר תיקון קדושי המוח הי' צריך להיות גמר התיקון כללי כמו לעתיד, אבל כנראה שלא הי' אז גמר תיקון קדושת המוח, אלא באשר לא הי' באפשר לזכות למ"ת בלתי קדושת המוח, שהתורה היא שכל אלקי, ע"כ סיבב הש"י כל ענין הים כדי שיבטלו את שכלם, כדי שיזכו לשעתו עכ"פ לקדושת המוח, ואף שכתוב וייראו מאד וגו', ושאמרו אל משה המבלי אין קברים וגו', שזהו היפוך ביטול השכל, מ"מ אתר שאמר להם משה התיצבו וראו וגו' נתפייסו:
109
ק״יונראה שביטול הזה נמי לא מהם הי', אלא מפאת משרע"ה שהשפיע בהם מבחינתו שהוא קדושת המוח כנ"ל, וע"כ לא נשארו בבחי' זו לעולם שידוע שכל מדריגה שזכה אלי' האדם בזכותו יש לו קיום יותר ממדריגה הבאה בזכות זולתו, וע"כ הם שלא הי' להם קדושת המוח אלא מפאת משרע"ה לא התמיד, וחזרו בכל פעם והתלוננו שזהו היפוך ביטול השכל, ואף המדריגות הגבוהות שמסיני נתקלקלו במעשה העגל וחזרו לתמותם במעשה המשכן, וחזרו ונתקלקלו במרגלים, וגמר התיקון יהי' לעתיד אחר גלות המר והארוך הזה שאין אתנו נביא וחוזה, ואין אתנו יודע עד מה, וכל זאת באתנו ולא שקרנו בבריתו ואנו מבטלים את דעתינו ושכלנו להש"י, ואפי' בדבר שיצה"ר מסמא את העינים כמאמר נשים הארורות ומאז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל, ומאמר נשים ארורות אלה ישנו בכל דור ודור, אלא שמתחפש בכל זמן בלבוש אחר, אז הי' בלבוש הקטרה למלכת שמים, והיום הוא בלבוש להיות להוט לחכמות חיצוניות ולהתדמות ליתר העמים, אנו מבטלים את דעתינו לרצון הש"י, ואפי' שיש רבים נכשלים בעוה"ר הוא רק כדמיון אילן המגדל פירות טובים, אף שיש עלין רבים וקוצים מתגדלין עם הפרי, אין הפרי נמאסת בשביל מרבית העלים והקוצים, הם יוזרו לרוח והפרי הוא קודש הלולים, ובשביל הפרי זה יזכו כל ישראל לגמר התיקון הכללי לקדושת המוח והלב יחדיו, וכל מה שהי' בים הי' לשעתו לבד מפני שלא הי' הביטול מעצמם אלא באמצעות משרע"ה:
110
קי״אונראה שזה נמי הוא הענין דויקח משה את עצמות יוסף עמו, היינו את עצם של יוסף שהוא קדושת המוח לקח עמו לסייע להכניס בישראל קדושת המוח, שטובים השנים מן האחד, ושניהם יחד יכניסו בישראל בחי' הביטול כנ"ל, וזה הים ראה וינוס ארונו של יוסף ראה דכתיב בי' וינס ויצא החוצה, שבאותו מעשה השתמש בקדושת המוח שבו, וכמו שאמרו ז"ל ברמב"ם וטור אין מחשבת עריות מתגברים אלא בלב הפנוי מן התורה ומן החכמה שהיא בשכל, וינס ויצא החוצה כמו שהי' בפועל כן נמי הי' במחשבתו שפינה מחשבתו מזה לגמרי, ולאו כל אדם ביכולתו לעשות ככה אלא מי שיש בו קדושת המוח, ומאי ניתנה מדה זו לכלל ישראל, כאמרם ז"ל יוסף גדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותו, וזהו שמטרונה שאלה אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה והוא עושה את הדבר הזה, ודומה לזה שאלה מטרונה על היתר יחוד הנדה אפשר אש בנעורת ואינה מבערת, ולשניהם תירוץ אחד שהיא לא יכלה לשער שקדושת המוח גובר על הטבע, וזהו שלקח משה עצמות יוסף עמי להשפיע בישראל קדושת המוח, ועמו כמדתו שמשרע"ה הי' קדוש במוח וכנ"ל, ולא הי' נפנה ליתר מיני חלקי הקדושה ומדריגות גבוהות מעל גבוהות שיהיו לו לסייע להשלמת ישראל, אלא עצמות יוסף ובירר לו זה מבין יתר חלקי הקדושה, ובזה יצדק התואר חכם לב, עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מ"ש בשלמה המע"ה ששאל חכמה לעשות משפט, שלהיות לו הכרה בין קדושה לחיצוניות בין איסור להיתר בין טמא לטהור איננו כ"כ רבותא, כמו להכיר בין ממון ששייך לזה או לזה ששניהם היתר, שזה רבותא יותר, והוא בגדר החכמה, וכן יש לומר שמשרע"ה שבירר עצמות יוסף מבין יתר חלקי הקדושה יצדק בו תואר חכם לב, ויובן נמי מה ששייך זה לפרשה זאת ולא הזכיר זה בפרשת היציאה, שהיציאה ממצרים היתה מפאת קדושת הלב שבישראל כנ"ל, ולא הי' נצרך לזה עצמות יוסף, אלא שצפה משה בחכמתו שלמ"ת צריכין לקדושת השכל, ובהכרח שעוד קודם מ"ת יבוא לקריעת ים סוף או ענינים אחרים בדומה, ולזה נדרש לו לסיוע ממהותו של יוסף:
111
קי״בולפי האמור יש לפרש מה שבהיציאה נזכר גם שם אהרן עם משה ומאז והלאה לא נזכר שם אהרן אלא משה לבדו, דהיציאה היתה בקדושת מעשים ע"כ הי' אהרן נמי הגואל, כמו שהגדנו לעיל שאהרן הי' המשפיע קדושת מעשים בישראל, אבל אחר היציאה שהתחילה תקופה אחרת הוא להשפיע קדושת המוח לישראל, לזה לא הי' לאהרן חלק בו אלא משה לבדו:
112
קי״גולפי האמור יובן הענין שתי שבתות יום הראשון ויום השביעי של פסח ששניהם נקראים שבת, דהנה בטור כי שלש שבתות הן שבת של מעשה בראשית, שבת של מתן תורה, ושבת של לעתיד, ויש לומר דשבת של מעשה בראשית שנברא העולם בששה ימים נגד שש מדות שבלב, ושבת זו מביאה קדושת הלב שהוא נקרא קידוש מעשים, ושבת של מ"ת היא מביאה קדושת המוח שמתן תורה הוא להשכל, ושבת של לעתיד היא מביאה קדושת הרצון שהיא גבוה יותר מהמוח והוא גלגלת המקיף על המוח בסוד הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, וע"כ יום ראשון של פסח שהוא קידוש מעשים מקביל לשבת בראשית, ויום שביעי של פסח דהוא קדוש מוח מקביל לשבת של מ"ת:
113
קי״דבמדרש ויהי בשלח פרעה מי אמר וי משה אמר וי, משל לאחד שנעשה לבתו של מלך שושבין והי' רואה במזל וכו' ואיני בא עמה לחופתה כך אמר משה צועק אני שנתיגעתי להוציא את ישראל ממצרים ואיני נכנס עמהם לארץ לכך ויהי בשלח:
114
קי״הוהיפ"ת פירש שידע שאינו נכנס עמהם לארץ, ממה שנאמר לו עתה תראה, וזה דוחק כי לא הי' זה מאמר ברור שלא יכנס לארץ, אלא רמז בעלמא, שלאחר שנגזר עליו במי מריבה נתגלה הרמז למפרע, דאל"ה לא הי' נקרא שנענש על מי מריבה, ועוד הרי אמר בשנה השנית נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' וגו', וברש"י שם בשם ספרי ומפני מה שיתף משה עצמו עמהם שעדיין לא נגזרה גזירה עליו וכסבור שהוא נכנס עכ"ל, ועיין מזרחי וגור ארי' שם, ולפענ"ד יש לומר כמו שכתבתי שלא הי' אלא רמז כמו כל הרמזים שבתורה וכמ"ש הרמב"ן ברמז ונושנתם, כי היתה קבלה בידם שיש בפרשה הזאת רמז לזמן הגלות, וכאשר בא עליהם התבוננו בה בינה עכ"ל, וכענין זה יש לומר ברמז עתה תראה שבפשיטות בפירוש עתה תראה היינו תיכף שימיו לא ימשכו עוד, אלא שעם פשוטו של מקרא תתלבש עוד רמז, וזה ברור ואין להאריך עוד, ועוד לפי דברי היפ"ת למה לא אמר משה וי תיכף כשנסעו מרעמסס, והמתן הכתוב להודיע זה הכתוב עד כאן:
115
קי״וונראה לפרש עפ"י דברי המדרש שהי' פרעה מלוה אותם ואין שלוח האמור כאן אלא לוי' שנאמר ואברהם הולך עמם לשלחם, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלוי' היא ענין חיבור כמ"ש מהר"ל, ופרעה התכוין להתחבר עמם למען ימשכם חזרה למצרים עכ"ד, והוספנו לומר דודאי אי אפשר לומר שיתרצו מעצמם לחזור לעבודת פרך ולהשליך זכריהם ליאור ולשחוט תנוקותיהם לרחוץ בדמם אלא פרעה הי' מכשף גדול ורצה להכניס בהם רוח רעה המעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו, והנה אם הי' נשלם המירוק במצרים והיו ישראל מזוככים בלי שום פסולת לא הי' פרעה שוטה כ"כ לחשוב שיהי' בכחו להכניס בהם כחות רעות ע"י כישוף, ואף שאמרו ז"ל בש"ס חולין למה נקראו שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, מ"מ איתא שם שאני ר' חנינא דנפיש זכותי', מה גם כל ישראל יחדיו ומשרע"ה ע"ג אם היו ישראל מזוככים כראוי, אלא שעדיין הי' חסר להם מירוק מחטא דור הפלגה שהוא חטא ע"ז, שאיש שיקוצי מצרים לא השליכו ומירוק הזה לא יושלם לגמרי עד לעת"ל וכבמאמר הקדים, וע"כ תלה השליחות דהיינו הלוי' בפרעה ולא בכל מצרים, וכבזוה"ק דפרעה וכל אוכלסין דילי' אוזיפו לון, מפנ' שהחטא שבשכל מתיחס לפרעה, וחטא שבלב מתיחס למצרים, ובחטא שבלב נגמר המירוק ולא הי' להם פסולת, ע"כ מצרים לא הי' להם חיבור עמהם, וכמשל עובר לאחר שנשלם חדשיו שיוצא מעצמו, ופרי לאחר שנגמר בישולו בהאילן שנופל מעצמו ואינו נזקק לתלישה ושוב אין לו שייכות למקום שיצא משם, אלא מצד חטא השכל שמתיחס לפרעה שלא נתמרק, והוצרך לתולשו בכח, וכבמדרש משל לרועה שהושיט ידו למעי בהמה ותולש העובר שבמעי', וע"כ הי' לו לפרעה עוד חיבור עמם בצד מה, ומפני זה עשה להם לוי' להכניס בהם רוח רעה כנ"ל:
116
קי״זוהנה איתא בספה"ק דאם הי' משה נכנס לארץ לא הי' אפשר שיגלו ישראל ממנה, וע"כ כשראה משה שפרעה לוה את ישראל דהיינו שהתחבר עמם כנ"ל, מזה נתודע שעדיין אין ישראל מנוקים לגמרי מחטא ע"ז שבשכל, ואף שהזהיר אותם משכו ידיכם מע"ז, והי' סבור שיתנקו לגמרי מפגם זה, מ"מ ראה שתקותו נשארה מעל, ועדיין יש בהם פסולת שבאמצעות הפסולת נתחבר פרעה עמהם, אף שהי' סמוך לבו ולא הי' נתיירא מפרעה ומכשפיו, מ"מ אחר שעדיין לא נתמרק הפסולת [ומקריעת ים סוף עדיין לא ידע, ובאמת גם קריעת י"ס ומ"ת לא הועילו אלא לשעתם לבד, שהרי אחר קריעת ים סוף חזרו והתלוננו, וכן אחר מ"ת חזר ונפגם ע"י מעשה העגל, ואחר עשיית המשכן ע"י חטא המרגלים, וכמו שהגדנו במאמר הקודם], וצפה שפגם הזה מוכרח להתמרק ע"י גליות עד לעת"ל שיהי' גמר התיקון, א"כ אי אפשר עוד שיכנס הוא לארץ וע"כ בשביל ששילח פרעה את העם נתודע שלא יכנס לארץ וצוח וי, וידוע דברי הזוה"ק שתיבת וי רומזת לסילוק שכינה והגלות, וא"כ בשביל שלא יכנס לארץ יהי' וי, השי"ת יזכינו לראות בשוב ה' את שיבת ציון במהרה:
117
קי״חה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ובזוה"ק תחרישון ודאי ולא תתערון מלה, ועוד שם אלא בעתיקא תליא מילתא, ויש להבין אם לא יועיל עכ"פ לא יזיק ולמה מנע מהם מלהתפלל ולזעוק שזהו בעצמו מצוה, ומפרשי הזוה"ק עמדו בזה, ובעניותן יש לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהענין אתם תחרישון להיות בוטח בה' וכענין שבת דצריך להיות כאלו כל מלאכתך עשוי', עכת"ד, והנה זה בא ללמד ונמצא למד דכל מלאכתך עשוי' דבשבת היא משום בטחון בהש"י, שבאמת אין צריך עוד למלאכה, ובאמת אם היתה השבת נמשכת והולכת ולא הי' היתר לשוב למלאכה, הי' בפועל כל מלאכתו מאליו, ולא הי' צריך למלאכה, והנה הרמב"ן בריש ספר האמונה והבטחון, כי בטחון הוא למעלה מהאמונה, כי בכלל בטחון היא האמונה, ואין בכלל האמונה בטחון, עיי"ש, וכן בדין שאין למעלה ממדת בטחון, שהרי אנו אומרים בעבור אבותינו שבטחו בך, והרי ששבח היותר גדול משבחי וזכות האבות היא מדת הבטחון, והנה עתיקא קדישא פירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מלשון ויעתק משם, היינו שהעתיק מכל הנבראים והוא גבוה מהכל, וע"כ להמשיך הישועה מעתיקא שהוא גבוה מהכל אי אפשר ע"י שום דבר אלא ע"י זכות הגבוה מהכל והיא מדת הבטחון, וע"כ בזה עצמו שאתם תחרישון ותהיו בטוחים בישועת ה' בזה עצמו ימשכו הישועה מעתיקא, וא"כ אתם תחרישון אין זה שלילה אלא מצוה, ובשביל זה זוכין להישועה מעתיקא, וכן יש לומר בשבת דבזוה"ק דסעודתא דיממא סעודתא דעתיקא עבדינן, דבשביל שהוא כאלו כל מלאכתך עשוי' והוא בטחון כנ"ל, זוכין לעתיקא:
118
קי״טבמדרש ד"א שומע תפלה וכו', אבל הקב"ה אינו כן אלא הכל שוין לפניו הנשים והעבדים והעניים והעשירים, תדע לך שהרי משה רבן של כל הנביאים כתיב בו מה שכתוב בעני במשה כתיב תפלה למשה איש האלקים ובעני כתיב תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו זו תפלה וזו תפלה להודיעך שהכל שוין בתפלה לפני המקום, ויש להבין דמקרא מלא הוא ותפלת צדיקים ישמע, וכמה מקראות מפורשים ירימו בגאון קולם על מעלת תפלת הצדיקים מתפלת זולתם, ולא עוד אלא שאמרו ז"ל אינה דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע, ומה גם מעלת תפלת משרע"ה, דבמדרש שתפלת משרע"ה היתה דומה לחרב שהיתה קורעת את כל הרקיעין, והיתכן לומר שהכל שוין בתפלה לפני המקום:
119
ק״כונראה לפרש דהנה תפלה היא לשון חיבור עם הש"י, ואיתא בספה"ק שנגזר מלשון צמיד פתיל בהיפוך אתוון, ויש להבין היתכן שיהי' לבשר ודם קרוץ מחומר חיבור עם הש"י, אך יש לומר שנקודה הפנימית שבישראל היא חלק אלקי ממעל ובה יתכן לשון חיבור, ובאמצעות הנקודה יש לכללות האדם חיבור עם הש"י, וממילא מובן אשר מעלת התפלה היא לפי מסת הזדככות החומר, שהרי החומר מפסיק והנקודה זו נקראת בתולה ואיש לא ידעה, ואיננו נקל כ"כ לעורר נקודה זו מפני המסכים והחוצצים הסובבים את הנקודה, ואין מניחין אותה להכנע ולהתחבט ולשפוך את שיחו לפני ה', אלא כשהחומר נזדכך נתעוררה נקודה ונעשית נכנעה מאד ומתחבטת לפני רגלי קונה ומתחברת בתפלה, ואז מפיקה רצון מהש"י, וע"כ כתיב ותפלת צדיקים ישמע, ואיננה דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע, שזה מזוכך חומרו ביותר שהרי הוא מזוכך בתולדה בלבוש קדוש שהמשיכו לו אבוחיו, ונקל לו לעורר בו נקודה הפנימית שבי, אך באם נדכא ר"ל עד דכדוכה של נפש ונתעוררה נקודה הפנימית, שוב הכל שוין בחפלה לפניו, ובזה הנני מבין מה שהגיד לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ביחוד שכל אדם יכול להושיע את חבירו בתפלתו, אלא בתנאי שצרתו של חבירו תגע בו עד נקודת הלב ובצרתו לו צר, אבל זה עצמו שצרתו של חבירו ידכא לארץ חיתו כמו צרתו ממש זה איננו דבר נקל, וצריכין להיות לזה איש בעל מעלה, עכ"ד, ולפי דברינו הנ"ל, גם איש המתפלל על עצמו תלוי בזה:
120
קכ״אוהנה כל אלה הוא בצרה פרטית ר"ל, שעדיין נמצא איש שאיננו מתעורר בנקודת לבבו, אבל שם על הים שלא הי' להם שום דרך הצלה, ולא עוד אלא שהיו רואין שר של מצרים נוסע לעזור למצרים, ובלי נס מהש"י לא הי' להם שום מקום להשאר בחיים הם ובניהם ונשיהם וטפם, והיו מדוכאים מאד עד דכדוכה של נפש, וכענין אמרם ז"ל אין אדם משטה בשעת מיתה, ונתעוררה אצלם נקודה הפנימית שבלב, שוב היו הכל שוים בתפלה לפניו:
121
קכ״באשירה לה' כי גאה גאה סום ורוכבו רמה בים, ברש"י רמה השליך וכן ורמו לגו אתון נורא, ויש להבין שבלשון הקודש הוא לשון הגבהה, כמ"ש ביד רמה, שפירש"י בגבורה גבוהה ומפורסמת, אלא שבלשון תרגום הוא לשון השלכה, ולמה כתוב בלשון תרגום מה שבלשון הקודש שכל השירה מדוברת בה משמע להיפוך, ונראה שהוא כענין מ"ש השליך משמים ארץ תפארת ישראל, שפירש"י לאחד שהגביהם עד לשמים השליכם לארץ בבת אחת ולא מעט מעט מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, וכמ"ש כי נשאתני ותשליכני לאחר שנשאתני עד לשמים השליכני עד ארץ, שנרגש הכאב והצרה ביותר מאם לא הי' הגביהם מקודש, כן הי' נמי הענין על הים שכתוב והנה מצרים נוסע אחריהם, שפירש"י שר של מצרים, ובאשר שר של האומה הוא חיותו ויצרו כמ"ש רש"י סורו רע שר שלו יצה"ר שלו, היו בהכרח המצרים מתגאים ונתרמים ברוחם ונשיאת נפשם, ואז באה להם המפלה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, הי' נרגש להם הצרה ביותר וזהו תרגום אונקלוס אתגאי על גותניא שהיו אז ברום הגיאות, והיינו בעבור שהם בעצמם היו גאים והגביהם עוד יותר למען תהי' נרגשת מפלתם עוד יותר, וא"כ הגבהה זו בפנימית הכוונה היא השפלה והשלכה, ע"כ נכתב בלשון דמשתמע לתרי אפי, ויתבאר עוד עפ"י דברי מהר"ל בספר התפארת שלשון תרגום באשר איננו לשון כלל ומלה"ש אין נזקקים ללשון ארמי הוא מתיחס להכוונה בלתי נתגלה, ע"כ בלשון הקודש הוא הגבהה ובלשון תרגום הוא השלכה:
122
קכ״גזה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו, יש לפרש עפ"י דברי רש"י תהלים פ"ו ט"ז והושיעה לבן אמתך פירש"י בן האמה משפיל א"ע לפני אדוניו יותר ממקנת כסף שבן האמה יליד בית הוא וגדל בחיק אדוניו, עכ"ל, והנה ישראל מחמת שהש"י הוא אלקיהם יש להם לב מוגבה בדרכי הש"י ואמיץ לבם בגבורים, ולא ישובו מפני כל, כאמרם ז"ל ג' עזים הם ישראל באומות, ועם זה הם ממעטין עצמם ומשתחוין ונכנעים לפני הש"י כעני בפתח מלא בושה, ואין להם מצח להרים ראש, והנה ישראל יש בהם שתי מדות הפכיות, וזה שאמר הכתוב זה אלי מצד זה אלי הנני מרהיב עוז בנפשי וע"כ ואנוהו אבנה לי' מקדשא כבתרגום וכלשון הת"כ הגיס דעתך נבואי שמשי את המלך, ומצד שהוא אלקי אבי וארוממנהו שפי' הספורנו וארוממנהו בהשתחוי' והכנעה שמצד שהוא אלקי אבי ואני גדלתי מעולם בחיקו ית"ש, הנני משפיל עצמו לפניו ביותר כענין דברי רש"י הנ"ל:
123
קכ״דה' איש מלחמה ה' שמו, פירש"י מלחמותיו לא בכלי זיין אלא בשמו הוא נלחם, ויש להבין מה השמיענו בזה ומי לא ידע שהש"ת איננו נלחם בחרב ובקשת ובחנית, ונראה לפרש עפ"י דברי האר"י ז"ל בהא דאמרו ז"ל נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, היינו משום דכל דבר חיותו רק מצד ניצוץ הקדוש שבו וכאשר נתן עיניו בו נמשך הניצוץ הקדוש אחר עיניו ונשאר הרשע ריק משום ניצוץ קדושה, וע"כ נעשה גל של עצמות מחמת שנפסק חיותי, כן יש לומר שהי' על הים שמחמת התגלות אלקית שהי' שם נמשכו כל חלקי הקדושה שהיו מובלעים עדיין בין המצרים ונדבקו במקור החיים, והם ממילא נשארים בלי חיות, והנה ידוע ששמאל דוחה וימין מקרבת, מדת הדין מתיחסת לשמאל ומדת הרחמים לימין, וע"כ מי שפוגע בו מדת הדין נקרא ששמאל דוחה אותו, אבל במצרים לא הי' כן שלא הי' מפלתם ע"י שליחי הדין, אלא אדרבה ימין המקרבת קירב את כל חלקי הקדושה שהיו מובלעים ביניהם, א"כ בשמו של רחמים נלחם עמהם, וזהו ה' איש מלחמה ה' שמו, שבשמו של רחמים שהוא שמו העצם כידוע נלחם עמהם, וזהו נמי פירוש מקרא שכתוב ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, שמחמת ימין המקרבת את חלקי הקדושה והוא הנאדר בכח להוציא את בלעם מפיהם מעשה זו עצמה המתיחסת לימין הוא תרעץ אויב:
124
קכ״הולפי האמור יש לפרש מקרא שכתוב בהחרבן השיב אחור ימינו מפני אויב, היינו שאז לא די שהימין לא הוציא מהשונאים את חלקי החיות שהיו בהם מכבר, אדרבה אז נפלו עוד כמה חלקי קדושה ביד החיצונים כידוע, אך ידוע כי חלקי הקדושה שנפלו בידי החיצונים הוא כמ"ש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו ופירש האר"י ז"ל לרע לו של אדם בליעל, שעי"ז עצמו עתידים להתברר כל חלקי הקדושה המפוזרים ביניהם מאז, וא"כ פעולת הימין להוציא כנ"ל באה עי"ז שהשיב אחור ימינו כנ"ל, יה"ר שנזכה לראות השבת הימין ב"ב:
125
קכ״ושנת תרע"ז.
126
קכ״זבמדרש ויהי בשלח פרעה, זש"ה שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לגו כסילים, שוט לסוס זה פרעה הראשון שנא' וינגע ה' את פרעה על דבר שרי אשת אברם וגו', ומתג לחמור זה הי' אבימלך וכו' לה"ד לחמור שהי' אדם רוכב עליו ראה את התינוק בשוק קפץ עליו ולא הזיקו התחילו משבחין לחמור שדלג על התינוק ולא הזיקו אמר להם בעליו חייכם אילולא אני שהמשכתיו ברסן של פיו הי' מזיקו, כך אמרו כשר הי' אבימלך שלא קירב אצל שרה וכו' ואני לא הנחתיו ואני הוא שהמשכתיו לכך נאמר ומתג לחמור, ושבט לגו כסילים זה פרעה והמצריים שכיון שנתכלו במכות שלא בטובתם שלחו את ישראל שנא' ויהי בשלח פרעה:
127
קכ״חויש להבין מה השמיענו בזה ומי לא ידע ששלח את ישראל מחמת הכרח המכות, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שהוקשה להמדרש דכתיב בשלח פרעה דמשמע זכות לפרעה ששילח את ישראל, לזה הביא המקרא דשוט לסוס וגו', דמאחר שלא שלח ברצונו אלא מחמת הכרח המכות לא נחשב שפרעה פעל כל זאת, ואף דתשובה מחמת יסורין הוא בעל תשובה, ומקרא מלא הוא תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, זהו רק בישראל דבעצם הוא טוב אלא ששאור שבעיסה מעכב, וכאשר נכנע ע"י יסורין שוב נתגלה העצם, וכדברי הרמב"ם בכופין אותו עד שיאמר רוצה אני עכ"ד:
128
קכ״טובעניותן יש לומר באופן אחר, דהנה יש להבין מה שאמרו המצריים מה זאת עשינו ששלחנו את ישראל מעבדנו, כי לשון זה יתכן כשהשילוח הי' מרצונם, אבל הרי לא שלחו ברצונם אלא ע"כ שלא בטובתם כי אמרו כלנו מתים, ושוב לא יצדק לומר מה זאת עשינו, שהרי לא הי' אפשר להם שלא לעשות, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד עפ"י דברי המדרש שוחר טוב הובא בילקוט שפרעה צוח הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם, וזהו שאמרו "מעבדנו" אף שהיו מוכרחים לשלוח אותם לזבוח, למה זה עוד פטרם מלשוב ולעבדם עכ"ד, ועדיין איננו מספיק, כי במדרש שוחר טוב שם שפרעה אמר קומו צאו אמרו לו וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה, בבוקר אנו יוצאים, אמר הרי מתו כל מצרים שנא' כי אמרו כלנו מתים, אמרו לו ומבקש אתה לכלות את המכה הזו ממך, אמור הרי אתם ברשותכם הרי אחם עבדיו של הקב"ה, התחיל פרעה צוח לשעבר הייתם עבדי, אבל עכשיו הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם וכו', א"כ השחרור נמי הי' על כרחו שלא בטובתו מפני פחד המכה, ומה יתאוננו עתה על השילוח מהיות להם עבדים, ועוד בעיקר הרדיפה אחר ישראל אין לך שגעון גדול מזה, בראותם עמוד אש ועמוד ענן לפניהם, פלא גדול שלא הי' עוד כמוהו, וכי חשב שבחרבו ילחם עם עמוד האש אשר כרגע להבה תלהט רשעים ויסופו ויתמו מן בלהות, אך בפשיטות יש לומר עפ"י דברי המדרש ריש בא שהקב"ה נעל לבו מן התשובה ואמר לו הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, ועוד שם שנעשה לבו ככבד הזו שהיא מתבשלת שני' וארטסיס נכנס בתוכה כך נעשה לבו ככבד הזה ולא הי' מקבל דבריו של הקב"ה, ופירשנו בש"ק העבר שטומאה היא לשון טומטום שנאטם לבו ונעשה כמת שאינו נתפעל, ולא הי' ביכלתו להתהפך בדעהו, אלא בשעה שהי' רואה פני משה נסתלק ממנו הטומטום וחזר להיות בעל חי מרגיש ומתפעל לשעתו עכ"פ, ופרשנו עוד מאמר ר"ל בש"ס זבחים בהא דכתיב ויצא מעם פרעה בחרי אף, סטרו ויצא, והדבר יפלא הרי נצטוה לחלוק כבוד למלכות, והיתכן שיסטר את לועו, ופרשנו על פי מאמרם ז"ל הסוטר לועו של חבירו כאילו סוטר לועו של שכינה שנא' כי בצלם אלקים עשה את האדם, ע"כ יש לפרש סטרו ויצא היינו שלקח ממנו את צלם אלקים שעל פניו, ועי"ז סר ממנו כח השליטה על ישראל, וכבר בארנו זה באריכות, והנה בספורנו מה שנתנה הבחירה בידי אדם משא"כ בכל הנבראים, הוא מפאת שהאדם נברא בצלם ובדמות, וכך שמעתי מפי כבוד קדושת אבי אדומו"ר זצללה"ה שמה שהאדם הוא בעל בחירה יותר מכל הנבראים הוא מחמת צלם אלקים שעליו, ולפי"ז כשסטרו ולקח ממנו את צלם אלקים בזה עצמו ניטלה ממנו הבחירה, ומעתה יש לומר דכל מעשה פרעה אחר זה לא הי' מחמת בחירתו, שהרי הוא הי' לבו כאבן ואינו מתפעל ואיננו בעל בחירה, אלא כמו שמצינו בבלעם בשעה שא"ל הקב"ה שוב אל בלק וכה תדבר, שבלעם לא הי' רוצה לחזור לבלק ולצערו ופקסו הקב"ה כמו שפוקסין בהמה ומוליכין אותה על כרחה שלא בטובתה, כן הי' הענין בפרעה, ועוד זאת הי' של פרעה יתירה על של בלעם, דבלעם עכ"פ ידע שכח נעלם תקפהו ע"כ שלא בטובתו, ופרעה גם זה לא הרגיש והי' ישר ונכון בעיניו, וכמו משתגע שמתענג ממה שמתהולל בחוצות ועולל בעפר קרנו:
129
ק״לולפי האמור אין תימה במה שהרהיב עוז בנפשו לרדוף אחר ישראל, אף שראה את עמוד האש ועמוד הענן לפניהם, כי הוא לא בבחירתו עשה מה שעשה, וכן מה שאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, לא מהם הי' מאמר הזה אלא כח נעלם תקפהו לאמור ככה, כדי שתצא קריעת י"ס לישראל לפועל ולנער את פרעה ואת חילו בים, כדי שיתקדש שמו הגדול בעולם:
130
קל״אולפי"ז יש לומר דהא דקם פרעה לילה ואמר קומו צאו מתוך עמי, נמי לא בבחירתו הי', אלא כח נעלם תקפהו לאמור ככה, כי הוא כבר אבד את בחירתו, וכמו שהחזרה והרדיפה לא היו בבחירתו, כן נמי מעיקרא שנתקיים כשלחו כלה יגרש אתכם מזה נמי לא הי' בבחירתו:
131
קל״ב[ולפי"ז יש לומר שגם מה ששלח פרעה את ישראל ואמר להם הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם, לאו בבחירתו עשה שהרי כבר ניטלה ממנו הבחירה אלא כח נעלם תקפהו לזה, כדי להטעותו להבא כשיבוא לרדוף אחר ישראל יהי' רצונו בזה ולא על צד ההכרח לבד, שישים אח"כ הדברים אל לבו מדוע נתבקש ממנו שיהי' הוא המשלח ולא יצאו מעצמם מכלל שיש לו שליטה עליהם, ועל גוף השחרור יהי' לו טענה שמשמעות דברי מרע"ה הי' שיחזירו אחר שלשה ימים, ועל תנאי זה פטרם לגמרי [כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמה שאמר לו משה שיאמר הרי אתם ברשותכם איננו סתירה למה שאמר מקודם דרך שלשת ימיר נלך במדבר, שהמשמעות לחזור אח"כ ע"פ דברי הש"ס חגיגה יצא זה שיש לו שני אדונים, וע"כ למה שאמר ויחוגו לי במדבר נתבקש שיהיו אז חפשים ומשוחררים לגמרי עכ"ד] והוא כמו מתנה ע"מ להחזיר, וכאשר לא קיימו התנאי בטל השיחרור למפרע, ע"כ נתבקש ככה ושיהי' לפרעה מקום לחשוב, וזה יחזק לבו לרדוף מרצונו אחר ישראל, אבל עיקר הרדיפה איננו בבחירתו כלל]:
132
קל״גובסיגנון זה יש לפרש דברי המדרש ויהי בשלח פרעה, וכי פרעה שלחם בלעם אמר אל מוציאם ממצרים וכאן כתיב ויהי בשלח פרעה, מלמד שהי' מלוה אותם וכו', ואין שלוח האמור כאן אלא לוי' כנאמר ואברהם הולך עעמם לשלחם, ויש לדקדק למה כתיב בלשון דמשתמע שפרעה הי' המשלח, ולא כתיב ופרעה הולך אתם לשלחם, דהי' משמע לוי' דווקא, אך יש לומר דהא דפרעה עשה להם לוי' ג"כ לאו ממנו היתה שהרי נסתלקה ממנו הבחירה אלא גם זה כח נעלם תקפהו לעשות ככה שגם זה הי' תועלת לרדיפת פרעה ברצונו, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהלוי' למען יהי' לו עוד חיבור עמם, כי לוי' היא לשון חיבור, וחשב שבאמצעת החיבור ימשיכם לחזור מצרימה, עכ"ד, וכבר פרשנו שכוונתו להכניס בהם כישוף ורוח רעה, כי בודאי אדם בר דעת לא יתרצה לשוב לעבודת פרך ולשקעם בבנין במקום חיסור סכום הלבנים, ולשחוט תינוקות שלהם לרחוץ בדמם או להשליכם ליאור, אלא שחשב שרוח רעה שיכניס בהם בכשפיו יכריחם לזה כאמרם ז"ל רוח רעה מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ובאמת שזה הי' רסן מתעה לפרעה שחשב ככה וטעה שיש לאל ידו לעשות כן, כי אין עוד מלבדו כתיב ואפי' כשפים כבש"ס ריש חולין דאף דלמה נקרא שמם כשפים מפני שמכחישין פמליא של מעלה, מ"מ שאני ר' חנינא דנפיש זכותי', וכבר דברנו מזה, ומובן דמכ"ש כל עדת ישראל יחדיו ומשה ואהרן עמהם שלא הי' יכול לעשות להם כשפים, ובודאי גם פרעה עצמו ידע את מסת כחו בכשפים, וכמ"ש הרמב"ן במכת כנים עיי"ש, אלא שמאת ה' היתה זאת לחשוב שיש לאל ידו לעשות להם כשפים ע"י התחברותו עמהם, באמצעות הלוי', כדי שבזה יהי' לבו בטוח לרדוף אחריהם מרצונו, וע"כ נאמר ויהי בשלח פרעה לישנא דמשתמע לתרי אפי דמשמע שלוח ומשמע נמי לוי', וכמו השלוח דמפרש בקרא דאמר בלעם שהיציאה ממצרים מתיחסת להשי"ת ולא לפרעה, כן הלוי' נמי הכי הוה ואינה מתיחסת לפרעה כלל, אבל אי הוה כתיב ופרעה הולך עמם לשלחם הי' מקום לומר דאף שבעיקר היציאה ממצרים השי"ת הוציאם, מ"מ הלוי' היתה ברצון פרעה ובטובו ע"כ כוללם בלשון אחד וכזה כן זה:
133
קל״דולפי האמור יתבאר דברי המדרש הנצב פתח דברנו ששליחת פרעה את העם לא ממנו היתה וכמו שהביא משל דאבימלך לחמור שדלג על התינוק ולא הזיקו, ויגד עליו רעו שכן הי' פרעה הראשון בימי אברהם, ופרעה שבימי משה שלא בבחירתו הטיבו לעשות אלא שכח נעלם הוליכם במתג ורסן לעשות מה שעשו, וא"כ אין להם שום זכות בשילוח כלל:
134
קל״הולפי האמור יתישבו לנו דברי המדרש בפרשה י"ד במכת חושך רבותינו אמרו ז' ימים של חושך היו, שלשה ימים הראשונים לא ראו איש את אחיו, שלשה ימים אחרים מי שהי' יושב לא הי' יכול לעמוד והעומד אינו יכול לישב, וכו', ויום השביעי של חושך זה יום חושך של ים שנאמר ויהיו הענן והחושך ויאר את הלילה, שהי' מחשיך למצרים ומאיר לישראל, כשם שעשה להם במצרים, וע"ז נאמר ה' אורי וישעי, וכן לעת"ל וכו' ועליך יזרח ה' וכו', ויש להבין מ"ש במכת חושך שיום השביעי חלוק משלפניו זמן מרובה מה שלא הי' כן בכל המכות שהיו יום אחר יום, ולמה לא היו ז' ימים של חושך במצרים לבד, ועל הים לבד, אך יש לומר דהנה במדרש שם מהיכן הי' החושך ההיא ר' יהודה אומר מחושך של מעלה שנאמר ישת חושך סתרו וגו', ר' נחמי' אומר מחושך של גהינם שנאמר ארץ עפתה כמו עופל וגו', ובודאי או"א דא"ח, דבאשר החושך הי' מחשיך למצרים ומאיר לישראל והי' בו דו פרצופין ע"כ הי' משניהם יחד, דחושך של גהינם אין בו אור כלל שיהי' בכחו להאיר לישראל, ושיהי' החושך של מעלה לבד ג"כ לא יתכן, שהחושך של מעלה הוא רק מחמת רב האור כמו שדברנו בזה במקומו, ובאשר הוא מסטרא דקדושה ואיננו כ"כ מכה וא"א שיגרור אחריו כחות החיצונים שהיו עם כל מכה ומכה, כבמדרש שהי' הדבר משמש עם כל מכה, אלא מחמת שהחושך של מעלה הי' מעדר מהם האור עי"ז הי' מקום לחושך של גהינם לחול, והי' מביא אתו עליהם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, שזה לא יתכן מחושך של מעלה, והנה בזוה"ק שיש שבעה מדורים לגיהנם ומדור הז' נקרא אבדון שכל מה שנפל שמה הוא נאבד ואין לו עלי' עולמית [ובודאי א"א שיפול שמה נפש מישראל שא"א שנפש מישראל לא יהי' לו עלי' וכל הירידה הוא צורך עלי', כאמרם ז"ל כלי ינתנו לכובס ולא ידח ממנו נדח] ונראה שחושך של מצרים שהי' מגיהנם הי' בא בכל יום ממדור בפ"ע, שבעה מדורים לשבעה ימים, ונראה עוד לומר דהגיהנם הוא בהתדמות החטא, דכמו שמדור השביעי היורדים בו אין להם תקנה עולמית, כמו שהם שם, כן הי' בעודם בזה העולם שלא הי' להם תקנה באשר הגדילו עונות כ"כ עד שניטלה מהם הבחירה, וע"כ מצרים נמי שיגיע להם החושך ממדור השביעי, הי' נמי אחר שהגדילו עונות עד שניטלה מהם הבחירה, וכבר אמרנו שהבחירה ניטלה מהם במה שנסתלק מהם צלם האלקים, דהיינו הך שסטרו ויצא כנ"ל, וזה הי' אחר התראת מכות בכורות אחר מכת החושך, ובעת מכת החושך עדיין לא נסתלקה מהם הבחירה, ע"כ לא הי' בדין להביא אז עליהם החושך ממדור השביעי, וע"כ יום השביעי של חושך לא הי' בדין להביא עליהם אלא אחר סילוק הבחירה, וזה הי' על הים, וזהו שהתקשו אהידי דכמו במצרים שהי' החושך דו פרצופון, לישראל הי' מאיר מחושך של מעלה, ולעומתו החושך של מעלה הי' סיבה למצרים שיחול על הם חושך של גיהנם, גם נמי על הם שהי' החושך ממדור השביעי של גיהנם, הי' האור לישראל מרום המעלות, עומק רום לישראל לעומת העומק תחת למצרים, וזהו שמסיים שע"ז נאמר ה' אורי וישעי, וכמו לעת"ל דכתיב ועליך יזרח ה', וכמו שהחושך למצרים הוא ממדור השביעי שבגיהנם שנקרא אבדון שכל היורד שם נאבד לעולם ולא ישוב להשיג אורחות חיים, נשמע להיפוך שישראל זכו להשיג אור נעים אשר כל הזוכה בו א"א להתקלקל לעולם, והוא שער הנ' שבקדושה כידוע, ובזה יש לפרש מה שישראל נקראו עברים עברו ים, כי ישראל א"א להשתנות לעולם, ואע"פ שחטא ישראל הוא, וזהו צורת ומהות ישראל, ומעלה זו השיגו על הים כאמור:
135
קל״ווהנה במדרש סוף פ' בא דיום שביעי של פסח הוא דוגמת שבת בראשית, והנה זה בא ללמד ונמצא למד, דכמו דעל הים נפתח לישראל אור גדול היפוך חושך של מדור הז' שבגיהנם, ושא"א עוד להתקלקל כנ"ל, כן נמי בכל שבת נפתח לישראל אור גדול אשר כל הזוכה בו אכל וחי לעולם, וזהו טועמי' חיים זכו:
136
קל״זויהי בשלח פרעה את העם, יש לדקדק למה לא כתיב את בני ישראל, כי עם נקראים כאשר אינם זכאין, ובליקוטי התורה מהאריז"ל פירש דהכוונה הערב רב, כי בעבורם לא נחם אלקים לישראל וגו' כי קרוב הוא, והיו נכנסין מיד לארץ, אלא חשש פן ינחם העם הייני הערב רב ושבו מצרימה, וכיון שראה משה שהיו מוכרחים לילך דרך המדבר ים סוף ויהיו צריכין לעבור הים לקח עצמות יוסף עמו לבקוע הים, כענין הים ראה וינס עכ"ל, ומשמע מדבריו שזולת הערב רב שיצאו עם ישראל לא הי' כלל קריעת ים סוף שלא היו באים בגבולו כלל:
137
קל״חויש להבין שהרי היו צריכין לקנות האמונה, כמ"ש וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ושם א"א לפרש העם הערב רב דהכתוב מתחיל וירא ישראל ועלה קאי סיומא דקרא, ובאמת דגם מבלעדי דבר האריז"ל יקשה כן דמשמע מהכתוב דמבלעדי טעם פן ינחם הי' מוליכם לא"י דרך ארץ פלשתים ולא היו פוגעים בים סוף כלל, א"כ היו חסרים קניית האמונה, וקושיא הגדולה מכולם מ"ש בהוציאך וגו' תעבדון את החלקים על ההר הזה, ואם הולכים דרך ארץ פלשתים לא היו פוגעין כלל בהר סיני:
138
קל״טונראה לפרש ע"פ דברי המדרש פ' וישב רשב"ל בשם ראב"ע לכו וראו מפעלות אלקים וכתיב בתרי' הפך ים ליבשה למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם, פסים פס ים, ופי' המת"כ שתחלת העלילה לא היתה על כתונת הפסים אלא שצפו ברוה"ק שעתיד שיקרע הים לפניו כמו שדרשו הים ראה וינס בזכות וינס החוצה, וע"ז נתקנאו בו עכ"ל, ולדידי הני מילי בלתי מובנים, דבשלמא אם התועלת של קי"ס לא הי' נוגע אליהם הי' מקום לפרש כן, אבל הלוא קריעת הים הי' לתועלתם איך שייך לומר שנתקנאו בו, וכי הי' יותר טוב לפניהם שיטבעו ח"ו בים, אתמהה, ובעניותן נראה לפרש עפ"י מה שפרשנו מאמר הכתוב על העתיד כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך, שהטבע לא תפעל מאומה שלא לרצון השי"ת, לא שתצטרך הטבע לדחות היינו ליבש המים והנהרות ולכבות את האש, אלא המים והאש יהיו בתוקפם, ואעפ"כ לא ישטפו המים ולא תבער האש, וזה רבותא יותר, שמורה שאין לשום נמצא מציאות בלתי מאמיתת המצאו ית"ש, ועיין במ"ש בש"ק הקדום בזה באריכות, א"כ הפי' כפשוטו שהשבטים היו חפצים שיהי' כמו שיהי' לעתיד, שיהי' גמר התיקון, וחשבו שיוסף הוא הגורם שלא יהי' כמו לעתיד אלא שיקרע הים לפניהם, לשלם לו כמדתו בזכות וינס החוצה הים ראה וינס:
139
ק״מויש לומר עוד, דהנה יצי"מ הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיתה מצד כלל ישראל וזה ניסן מזל טלה, שאין להם אלא קול אחד וטבע הטלה שהם מתקבצין ומתאחדים ראשו של זה בצד זנבו של זה, עכת"ד, ובאמת כשישראל הם באחדות גמור, הם זוכין למדריגה גבוה ונשא, וכן לעתיד איתא במדרש ויחי נעשו בני ישראל אגודה אחת התקינו עצמיכם לגאולה, והא דלא זכו ישראל אז לתיקון הגמור כמו לעתיד, יש לומר עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה והזכרתיו כמה פעמים דאם יש דבר זר בתוך האגודה מקלקל את כל האגודה עכת"ד, וה"נ יש לומר רהערב רב שנספחו בישראל הם קלקלו את אגודת ישראל:
140
קמ״אוהנה בליקוטי התורה להאריז"ל פ' מקץ, כי אלו שהעביר יוסף [לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו] הם אותר שמל וטלטלם לצרפם וללבנם ואלו הם הערב רב וכו' עכ"ל, ובפירוש הגדה להאריז"ל במאמר הא לחמא עניא וז"ל, ומפני שחתם יוסף במצרים שנאמר הא לכם זרע שגזר עליהם שימולו את עצמם, גרם שיהי' לחמא וכו' עניא בגלותא דמצרים, ואף שנעשו גרים מ"מ יוצדק מה שאמרו ז"ל קשים גרים לישראל כספחת, שכל הצרות שעברו על ישראל בצירוף חטא העגל ועד סוף גלות המר הזה עד קץ הימין מנייהו הוא, כמבואר בזוה"ק, וע"כ נחשב ליוסף לחטא, ומעתה יש לומר שגם זה שנצרך לקריעת ים סוף ולא הי' כמו לעת"ל, כנ"ל נחשב שיוסף הי' הגורם:
141
קמ״בויש לומר עוד שאף אחר שנספח אליהם הערב רב, אם לא היו מולים לא היו מתאחדים לגמרי בקהלת יעקב, וע"כ אף אם היו עוברים עם ישראל באש או במים כמו לעת"ל, שהאש לא הי' שורף והמים לא היו טובעים, בודאי לא הגיע זה אלא לישראל לבד שלהם באה ההבטחה ולא לערלים אלי שאינם מתאחדים בכלל ישראל, והיו הם נשרפים או נטבעים, ובודאי הי' אוכל אותם האש הגדולה בסיני, ומצולם היינו מחטא העגל ומכל הצרות שעברו עלינו, והשבטים שהיו רואין זה ברוח קדשם כתיב בהן וישנאו אותו על שיקרע הים לפניהם, אף שגם הם ידעו כוונת יוסף שהוא לטובת ישראל כברש"י ומפרשים, מ"מ הם נתרצו יותר לסבול כהנה וכהנה כדי לפטר מצרת הערב רב, ויוסף חשש שמא ח"ו לא יהי' בכח ישראל להחזיק מעמד ויאבדו בענים ח"ו, ומעתה הפי' כפשטו, ששנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם, שבסיבתו לא הי' כמו שבאה ההבטחה לעת"ל, ואין אנו צריכין לפי' המת"כ לפגום את השבטים ולהטיל עליהם חטא הקנאה על קריעת ים סוף שהי' קידוש השם גדול מאד, ולתועלת וחיות כל ישראל:
142
קמ״גולפי האמור אתיא פרשותינו על נכון, לפי פירוש האריז"ל שרק בשביל העם שהם הערב רב לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, שהם בלתי מאמינים, וע"כ פן ינחמו בראותם מלחמה ושבו מצרימה, וע"כ הוצרכו לקריעת ים סוף, לקנות אמונה, אבל מבלעדי ערב רב שום דבר טבע לא הי' עומד בפניהם, וממילא מובן שלא היו צריכין לקנות אמונה ע"י נס קריעת הים, ובודאי אם הי' עומד לפניהם ים או נהר בדרך [אם לא ים סוף הי' יכול להיות ים הגדול כשהי' עוברים דרך ארץ פלשתים יושבי חבל הים] הי' עוברים בו בלתי קריעתו, וכמו לעתיד כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כנ"ל:
143
קמ״דולפי האמור יש לתרץ נמי מה שהקשינו לעיל דמשמע שמבלעדי הערב רב היו מוליכם ישר לארץ ישיראל דרך פלשתים, והרי הי' צריכין לפרוע השט"ח זה קבלת התורה, שעיקר היציאה ממצרים היתה מחמת מ"ת, ואם הלכו דרך ארץ פלשתים לא היו פוגעים כלל בסיני:
144
קמ״הולפי הנ"ל יש לומר דהנה המהר"ל בס' התפארת פ' כ"ו, שהתורה ראוי' לתת במדבר, כי המדבר אין שם דברים הטבעיים החומריים עיי"ש, והנה ברש"י ריש שיר השירים בפ' ישקני מנשיקות פיהו שהוא דוגמא ע"ש שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי' ומחלים פניו לקיים דברו וזהו ישקני מנשיקות פיהו עכ"ל, ומשמע שעוד ידבר עמהם פנים אל פנים, ולא מצינו שזה יהי' נמי במדבר, אך נראה שדווקא בזה"ז שדברים החומרים עודם בעירוב טו"ר, ע"כ ניתנה התורה דווקא במדבר, מקום שאין שם דברים הטבעיים החומריים, אבל לעת"ל שיהי' הכל מבורר בלתי עירוב טו"ר כלל, יהיו כל דברים החומריים נמי קודש הלולים לה', שוב לא יעכבו מליתן התורה בישוב בא"י, ומעתה אם לא הי' הערב רב יש לומר שהי' אז מעין העתיד, והי' הישוב ראוי לנתינת התורה, ולא היו נזקקים להר סיני דווקא, ובודאי הי' יותר טוב בא"י במקום מקודש:
145
קמ״ומה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, והכל תמהו על הלשון מה תצעק אלי דמשמע שלא הי' לו לצעוק כלל, ולמה, ונראה לפרש עפ"י מה דאיתא בהאריז"ל שיש מדריגות גבוהות שבלתי אפשר להשיגם אלא במסירת הנפש, או בנפילת אפים שהוא דוגמא דמסירת הנפש כמבואר בזוה"ק, והנה בזוה"ק ואתם תחרישון לא תתערון מלה, ועוד שם בעתיקא תליא מילתא, וע"כ להשיג מדריגה כזו דא"א אלא במסירת הנפש, מה יועיל לך הצעקה, אלא דבר אל בני ישראל ויסעו, והיינו לתוך הים בעודו הולך וסוער וכבמדרש שנכנסו במים עד חוטמיהם ומסרו נפשם לקיים ציווי המקום, וזהו ואתה הרם את מטך לבתר שיהיו בתוך המים:
146
קמ״זויש לומר עוד עפ"י דברי הש"ס חגיגה מאן דלא אשתעי במחוג לא ליתחזי קמא מלכא, פירוש לעמוד לפני המלך אין דרך ארץ לדבר אלא לרמז במחוג, וע"כ באשר נתבקש להעלות את ישראל למדריגה גבוה כעומד לפני ממה"מ הקב"ה שהיו מראין עליו באצבע זה א' ואנוהו, וראתה שפחה על הים, היו צריכין לאשתעי במחוג אין אומר ואין דברים אלא לרמז במעשה, ומעשה ישראל יהי' הנסיעה לתוך הים, ומעשה משה יהי' הרמת המטה ונטיית היד, ישראל רמזו במעשיהם על האמונה שבלבם, ומשרע"ה רמז במעשהו על התרוממות השכל, והכל למעלה מבחי' דיבור, ולעומתם שהסתלקו מהם בחי' הדיבור, זכו לדיבור השירה כמ"ש ויתן בפי שיר חדש שלא מהם הי' דיבור השירה אלא רוח קודש הי' מדבר מתוך גרונם, אפי' בלי כלי הדיבור שלהם, שהרי אפי' עוברין שבמעי אמן שאין להם עדיין כלי הדיבור שפיהם עדיין סתום, נמי אמרו שירה:
147
קמ״חברש"י שישראל אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ויש להבין למה לא הזכירוהו בשמו אלא בשם אביו, וכגון זה הוא דרך בזיון כברש"י תהלים ד' ג' עד מה כבודי לכלימה, עד מתי אתם מבזים אותי, כי בוחר אחה לבן ישי, בכרת בני עם בן ישי, ראיתי את בן ישי, מי דוד ומי בן ישי, אין לי שם עכ"ל:
148
קמ״טונראה דהנה שם של אדם מורה על מהותו, ולא אדם לבד אלא אפי' בע"ח נמי, וזהו שאדה"ר קרא שמות לכל בעלי חיים, ונשתבח בזה מפי השי"ת למלאכים שאמר להם על זה חכמתו גדולה משלכם, כבמדרש במקומו, והיינו מפני שעמד על מהותו של כל מין ומין, אך יש שמות שאינם מורין על מהותו כי במהותו אין השגה ואינו נתפס בלשון, וכל השם הוא רק שלילה, וכמ"ש הרמב"ם בענין מה שאנו אומרים על השי"ת שהיא אחד, איננו אלא שלילה, כי אחדות הש"י איננו נתפס בלשון, אלא שלילה שאין שנים, ובדוגמא זו הוא שבמשה שמהותו הוא רם ונשא שאינו נתפס בלשון ושמו הוא רק שלילה כי מן המים משיתוהו, ובמהר"ל שהמים הם חומרים והוא ע"ה הי' נבדל מחומרות, כי שם משה איננו מורה על מה שהוא אלא על מה שאיננו, ויש לומר עוד בלשון אחר שמשה הי' ענו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה, כי הי' בטל אל השי"ת בתכלית, ולא הי' לו בחינה ומהות בפני עצמו, אלא כמו מלאך שמהותו שליחות, ושמו משתנה כפי השליחות שנשתלח, כן משרע"ה תמיד הי' דבוק בשכינה, ואם היית בא לכנות לו שם, היית צריך לכנות לו שם כפי עבודתו בכל עת, והי' שמו משתנה תמיד, ע"כ איננו נקרא אלא בשם שלילה שהוראתי נבדל מחומר שזה השם יוצדק בו תמיד בלתי משתנה, ושני הפירושים בקנה אחד עולים:
149
ק״נולפי האמור יש לומר דהא דקראו אותו בשם אביו ולא בשמו הוא למעלתו, להורות שאיננו נתפס בשם אלא במה שהוא בן עמרם, ואינו דומה לדוד המע"ה כשמו מורה על מהותו, וכאשר לא קראו אותו אלא בשם אביו הוא גנאי כאלו מהותו אפס ותהו, אבל משרע"ה הוי' להיפוך שמורה על מעלתו כנ"ל, ויש לומר שזה שקראו אותו בשם אביו כאן מורה טעמו של דבר שישראל בטלו את דעתם לדעתו, כי ישראל השומעים את דבריו הוא כמו ששמעו מפי השכינה, שאיננו נפרד אלא שכינה מדברת מתוך גרונו, ועם זה יש לומר שרמז יש בדבר, עמרם הוא כמו עם רם היינו שתמיד דביקותו עם רומו של עולם, וע"כ היו נמשכים אחריו ולא התחכמו ולא שאלו:
150
קנ״אויש לומר שכעין זה היא שבת, שלרגלי רוממותו אינה נתפסת בשם מהותה אלא שם שבת היא שלילה שביתה מענינו של עולם, אבל מהות השבת לא ידע אנוש ערכה, כי שבת היא מעין עוה"ב עולם המצפון, ושם שבת היא דומה לשם משה כנ"ל, וזהו ששבת היא משה כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, וכמו משה שהיתה צורתו שהי' בטל להשי"ת בתכלית כנ"ל, כן היא שבת בזמן, ובתנדב"א ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום השבת, וזה לימוד לאדם הרוצה שיהי' השבת קולטתו צריך שיהי' עכ"פ דומה לה בצד מה, וכפי מסת ביטולו להש"י ככה השבת קולטתו, ויש לומר נמי שהשבת מסייע לאדם, שיהי' ביכולתו לבטל את דעתו להשי"ת וחוזר חלילה:
151
קנ״בולפי האמור יש ליתן טעם מה שפרשת המן נאמרה ביום השבת, כמו שכתבו הרמב"ן והא"ע וממחרת ביום הראשון התחיל המן לירד, זה מורה שענין המן יש לו שייכות לשבת, ולחם משנה בשבת זכר למן, ושע"כ נחשב למשרע"ה לחטא מה שלא אמר לישראל תיכף עם פרשת המן מצות השבת, והמתין עד יום הששי עד שראו ע"ז מופת בעיניהם, כי במן כתיב ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא, והיינו מפני שלא ידעו מהותו לא יכלו לכנות לו שם אלא במה שהוא הכנת מזון, ולא לבד בתחילה כראותם אותו, אלא גם לעולם כל ימי המן לא יכלו לעמוד על מהותו, וזהו שחזר הכתוב ואמר סמוך למאמר משה זה הדבר וגו', מלוא העומר ממנו למשמרת, שזה נאמר בשנת הארבעים ויקראו בית ישראל את שמו מן, להורות כי גם בשנת הארבעים עדיין לא ידעו לו שם אחר, כי להתרוממות מדריגת המן אין לידע מהותו, וזהו מן בזכות משה שיש התדמית להמן לענין משה, שא"א לידע מהותו, ומזה מובן שהמן הוא מאכל מלאכים כאמרם ז"ל לחם אבירים אכל איש וכו' שהוא נאות לענין מלאך שאין לו שם קבוע ומשתנה לפי השליחות כנ"ל, וע"כ המן עינו כעין הבדולח, והוא כזרע גד לבן, שלבן הוא גבוה מכל המראות ומקבל את כל המראות, והנה הוא דומה לענין שבת שהיא מעין עולם הבא, ואין ידוע מהותה, וכן אמרו ז"ל במן היום לא תמצאהו בשדה, אבל אתם מוצאים אותו לעוה"ב כי בדכוותי' קממעט:
152
קנ״גונראה דכמו בשבת דלאו לכולם יחד השבת קולטתו, אלא כפי מסת ביטולו להשי"ת, ומי שטרח בע"ש וכו', כן הי' ענין המן שהי' מזין כפי מסת ביעולו להשי"ת, והוא כמו בהמתו של כהן שאוכלת בתרומה וישראל הם בהמתו וחיותו של הקב"ה, כברש"י תהלים (ס"ח י"א) כנסת ישראל קרוי' בהמתו וחיותו של הקב"ה, ע"כ הם ראוים לאכול המן שהוא מאכל מרומם, אבל לאו כל אפין שוין, וכן בטעמו של המן לא הי' לכולם בשוה, ובזוה"ק (ס"ב:) כל אינון בני מהימנותא נפקי ולקטו ומברכין שמא קדישא עלי' וההוא מנא הוה סליק רוחין דכל בוסמין דגנתא דעדן וכו', בכל טעמא דאיהו בעי הכי טעים לי' ומברך למלכא קדישא עלאה וכדין מתבריך במעוי וכו' ולאילין דלא משתכחי בני הימנותא מאי כתיב בהו שטו העם ולקטו מה שטו שטותא הוה נסבא לגרמייהו וכו' מאן אטרח לון כל האי אלא דאינון לא הוי בני מהימנותא:
153
קנ״דולפי האמור יובן טענת המתרעמים על המן שתפלו על המן שהוא לבן, ואמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל, כי המתרעמים שהי' חסר להם ביטול להשי"ת, לא הי' כ"כ מזין, והי' קל על לבם ולא הי' כ"כ משביע, ומורה עליו מראהו שהוא לבן גבוה מכל המראות כנ"ל:
154
קנ״השנת תרע"ח.
155
קנ״ובמדרש אז ישיר משה, הה"ד פי' פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו לאדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל, ברא אדה"ר ולא אמר שירה הציל אברהם וכו', וכן יצחק וכו' וכן יעקב וכו', ולא אמר שירה כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה שנאמר אז ישיר משה ובנ"י הוי פי' פתחה בחכמה אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה וכו':
156
קנ״זויש להבין למה באמת לא אמרו שירה, ולא עוד אלא שלא מצינו שתפסו עליהם בשום מקום מדוע לא אמרו שירה, וגם יש להתבונן למה נקרא אמירת השירה חכמה, ולכאורה יותר יתכן לקרות בתואר צדיק או חסיד או אוהב ה', שענין השירה היא דביקות אהבה ורוה"ק, ומה ענין זה לתואר חכמה:
157
קנ״חונראה דהנה במדרשים שקי"ס מתייחסת ביותר ליוסף, ובמדרש ריש וישב וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם, וכן הים ראה וינס בזכות וינס ויצא החוצה, והנה שם יוסף נקרא בשביל שני דברים על שם אסיפה כמ"ש אסף אלקים את חרפתי, וע"ש הוספה כמ"ש יוסף ה' לי בן אחר, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי שם שלו מורה על מהותו, שהי' תמיד מוסיף חיות בעבודת הש"י ובהתחדשות החיות כמעיין הנובע וכנהר שאיננו פוסק עכ"ד, וכן משמע בזוה"ק ריש וישב דפתח פתחא להאי פרשתא מקרא דטוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל טוב ילד הה"ד נער הייתי גם זקנתי ודא הוא נער דאיהו ילד מסכן דלית לי' מגרמי' כלום ואמאי איקרי נער בגין דאית לי' חדתי דסיהרא דמתחדשא תדיר ותדיר איהו ילד מסכן כמה דאמרן, וחכם בגין דחכמה שרי' בי' עכ"ל, וידוע למבינים דנער הוא מדתו של יוסף, כמ"ש והוא נער, א"כ מבואר שמדתו היא התחדשות החיות היפוך מלך זקן וכסיל שהוא התיישנות, וכן י"ל במה שנקרא ע"ש אסיפה שמורה על מדתו שהי' מאסף ומקבץ את כל חושיו ומדותיו וכל כחות נפשו והיו לאחדים בידו בעבודת הש"י:
158
קנ״טוי"ל ששתי בחי' אלו אסיפה והוספה הם בחי' אמת, ובחי' אמונה, ושניהם היו במהותו של יוסף, כי בחי' אמת הוא שאין לו שינוי על היפוך נהר הפוסק שנקרא מים מכזבין, והיינו משום התחדשות החיות כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, ע"כ בכל שעה ושעה הוא כשעה ראשונה, כי בלתי התחדשות החיות אי אפשר שלא יהי' לו שינוי, שהרי אתמול הי' חדש וחביב ביותר והיום שוב איננו חדש, אך מחמת התחדשות החיות הוא חביב בכל עת כשעה ראשונה בלי שינוי, וכך היתה מדתו של יעקב כמ"ש תתן אמת ליעקב, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי המדרש פ' תולדות ורבקה אוהבת את יעקב, כל שהיתה שומעת קולו היתה מוספת לו אהבה על אהבתו, הטעם משום שמצאה בו תמיד חדשות שלא הי' מקודם עכ"ד, ומדה זו של יעקב היתה גם ביוסף, שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו, וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, וע"כ מצינו לו שהי' תמיד בהשואה אחת בלי שינוי, הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שעברו עליו כל אותן הצרות, הוא יוסף שנעשה מלך ועמד בצדקו, כי הוא במדריגת חי בסוד עוד יוסף חי, כי הי' תמיד בהתחדשות החיות, ובשביל זה זכה למקור החיות שהוא בחי' החכמה כמ"ש החכמה תחי' את בעלי', ובן זקונים הוא לו מתרגם בר חכים הוא לי', וע"כ כתיב בו וזקניו יחכם, וכל אלה הוא מחמת בחינת הוספה שהיתה במדתו, הי' לו מדת האמת:
159
ק״סובחינת האמונה היא מתאים לבחי' אסיפה שבו, דהיינו קיבוץ כל הכחות של נפשו וכל חושיו כנ"ל לרצון השי"ת, כי אין לך מדה הכוללת הכל ובה הכל אלא מדת האמונה כי מטבע האדם שכל כח וכח שבו מושך למה שהוא, אלא כשהאדם הוא מבטל א"ע לרצון השי"ת להיות כמו תינוק וכגמול עלי אמו ואל כל אשר יהי' שמה הרוח והרצון השי"ת ללכת ילך, ואיננו מתחשב עם דעתו ורצונו כלל, ובלי התחכמות, ואחת היא לו אם מבין התועלת או לא, וזה הוא עיקר מדת האמונה, ואז יתכן לאסוף ולקבץ את כל החושים ולהיותם לאחדים בידו, ומצינו מדה זו ליוסף עפי"מ שהגדנו במק"א בטעמו של דבר שלא הודיע ליעקב בכל אורך הזמן שהי' במצרים כי עודנו חי, הן בהיותו עבד בבית אדוניו והן בהיותו בבית הסוהר, וכן אח"כ כשנעשה מלך, ושצא יתכן שבאחד מהזמנים לא הי' סיפוק בידו להודיע לאביו להחיות את נפשו, והרבה טעמים נאמרו בזה לרבותינו הראשונים עם האחרונים זצ"ל, ולפי עניותינו מובן בפשיטות וכמו שאמרו ז"ל ביצחק שהי' יודע שיוסף חי ולא גילה ליעקב מפני שאמר ה' לא גילה לו ואני אגלה לו, וזה הטעם עצמו הי' ביוסף כי מחמת עוצם ביטולו לרצון השי"ת לא עשה אלא מה שהי' רוח ה' נושב בו, ואמר אם השי"ת לא גילה לו אני אגלה לו, והוא בחי' אמונה, ואז יתכן לו מדת התאספות כל כחות נפשו, וכל חושיו להיות לאחדים בידו לרצון ה', וע"כ זכה לכנישו דכל נהורין כידוע בזוה"ק, מדה במדה כמו שהוא כניש כל כחות נפשו להשי"ת, וצדיק באמונתו יחי':
160
קס״אובאמת ששתי המדות בחי' אמת ובחי' אמונה תלויות זה בזה וזה בזה, שמחמת ההתאספות כל כחות נפשו וביטולם להש"י יתכן שיהי' נולד לו בכל עת חיות חדש כמעיין הנובע, ובזולת התקבצות כל החושים אי אפשר שיתחדש ויוליד חיות חדש, וכמו בגשמיות כל שאין רמ"ח אבריו מרגישין וכו', וכן נמי להיפוך בשביל חידוש החיות נרגשים ונתפעלים כל החושים ומתאחדים באמונת אומן בשמחה ולא מחמת רפיון ידים, וזאת ידוע לכל אדם שההרגש והתפעלות בא מחמת חידוש דבר ביותר, ובש"ס ברכות (כ"ט:) העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים רבה ור"י דאמרו תרווייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר, והטעם כנ"ל שתפלה צריכה להיות בהתרגשות והתפעלות, ובלתי חידוש א"א שתהי' כ"כ ברגש:
161
קס״בוהנה שתי מדות האלו מתייחסות למוח ולב, בחי' אסיפה ואמונה מתייחסות ללב, ובחי' הוספה ואמת שהם חידוש החיות מחייחסות למוח ושכל, ובאשר יוסף הי' בו שחי המדות יחדיו, ע"כ הי' הנסיון שלו נמי בענין שיש בו בחי' המוח ובחי' הלב יחד, דהיינו חשוקה ותאוה שהם ממדת הלב וכל האברים מרגישין, ואינו אלא לדעת, ואין אונס בערוה, ונמשך מהמוח, וכאשר עמד בנסיון וזכה לשניהם יחדיו נקרא צדיק יסוד עולם, דאחיד בשמיא וארעא, שמיא הוא בחי' אמת דוגמת המוח, וארעא הוא בחי' אמונה דוגמת הלב, ובזה יש לפרש הכתוב והנה קמה אלומתי וגם נצבה, קמה אלומתי הוא בחי' אסיפה בחי' אמונה כנ"ל, וגם נצבה הוא בחי' הוספה בחי' האמת בלי השתנות, והדברים פשוטים למבינים:
162
קס״גוהנה ידוע שהשלמים האלו לא עבור עצמם לבד הי' כל עבודתם אלא ללמד על הכלל יצאו, היינו להכניס בכלל ישראל את מדתם היינו מדת האמונה ואסיפה, להיות ישראל מתאחדים בכל כחות נפשם לבטלם לרצון השי"ת, הן בפרט כל איש ואיש לעצמו וכן בכלל להיות כולם אגודה אחת לעשות רצונו ית"ש בלבב שלם, וכן במדת האמת להיותם תמיד בהתחדשות החיות בלי שינוי כמעיין הנובע וכנהר שאיננו פוסק, לזכות למקור החיות שהוא בחי' החכמה לקוים והחכמה תחי' את בעלי':
163
קס״דוהנה קי"ס שהיא מתייחסת לזכותו של יוסף, וזהו ענין ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כמו שכתבנו במק"א, נתבקש שיהי' בישראל מדותיו של יוסף, כאמרם ז"ל העושה כמעשיהם והבוחר בדרכיהם אני מתקיים עליו, והנה בחי' האמונה והאסיפת כל כחות נפשם להשי"ת נראה בישראל מעת צאתם ממצרים, וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלילותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וכאשר נתבונן מעת צאתם ממצרים עד הים נמצא שהי' לישראל שלשה נסיונות בענין האמונה, ונמצאו שלמים, נסיון הראשון לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, נסיון השני ששבו וחנו לפני פי החירות, שאמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, נסיון השלישי שירדו להים טרם נקרע ונכנסו לים עד חוטמם, וי"ל ששלשה נסיונות אלו היו מקבילים לגוף ונפש ושכל, או בלשון המקובלים נפש רוח ונשמה, נסיון הראשון שהלכו אחריו להמדבר מקום שאין לחם ואין מים וגם צדה לא עשו להם, שעפ"י דרך הטבע לא הבינו איך יחיו והיו מעותדים להיות צפוים כל קהל הזה עלי רעב וצמא והצום, והעדר המזונות הוא מחייחס להגוף, או כפי שתקראהו נפש כאמרם ז"ל איזה עינוי שיש בה אבידת הנפש זה הצום, וישראל לא השגיחו ע"ז כלל, ועל מנת כן יצאו להמדבר שיעשה ה' עמהם כפי רצונו לקיים נפשי כגמול עלי אמו, ואפי' לסבול יסורי רעב וצמא ח"ו, נסיון השני ששבו לפני פי החירות, כברש"י שלא אמרו האיך נתקרב אל רודפינו אנו צריכין לברוח, ובמכילתא מוסיף בה שלא אמרו האיך נחזור לאחורינו שלא לשבור לב טף ונשים, והוא ביטול בחי' הנפש או כמו שתקראהו רוח, וכמ"ש אכן רוח הוא באנוש שממנו כח וענין הפחד והבהלה ושבירת הלב, וכמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, וישראל לא השגיחו ע"ז ועל מנת כן שבו אפי' שיתבטלו ויעדרו מהם כחות אלו מחמת הפחד והבהלה שהם מדכאים ומשפילים התרוממות כחות הנפש, ונענין שאיתא בא"ע י"ד י"ג עיי"ש, נסיון השלישי שנכנסו בים עד חוטמם, שלפי שכל האדם אי אפשר להם לחיות כרגע, והוא ביטול השכל לגמרי, ועל מנת כן נכנסו ואפי לטבוע ח"ו בים, אם כך הוא רצונו ית"ש, הרי כי שלשה נסיונות אלו מקבילים לגוף ונפש ושכל, והנה ידוע ששלשה אלה הם כלל עשרה כחות הנפש, ובזה הנה הם עושים כמעשה יוסף ובוחרים בדרכיו בבחי' אמונה ואסיפה כנ"ל, ע"כ זכותו של יוסף עמד להם לקרוע להם את הים, ולעומת ביטול העשרה כחות הנפש זכו להעשרה נסים שנעשו על הים שבמשנה אבות, וי"ל עוד שמחמת שעמדו בשלשה נסיונות האלו, ובטלו את דעתם זכו לעורר בחי' הדעת למעלה, והוא המבדיל בין מים למים, וכענין שכתוב בדעתו תהומות נבקעו, וכן כתיב בכאן ויבקעו המים:
164
קס״הוהנה ברש"י אז ישיר משה וגו' עלה בלבו שישיר וכן עשה וכו', וכל המפרשים דקדקו מה אתא לאשמעינן ומי לא ידע שאי אפשר שיהיו אומרים השירה בלתי שעלה על לבם תחילה, וכבר אמרנו לפרש שגוף אמירת השירה אין לחשוב להם לזכות לישראל שהרי לא מהם הי', אלא שכינה מדברת מתוך גרונם, וע"כ התכוונו כולם כאחד מלה במלה שאפי' בנבואה אמרו ז"ל אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ומוכרח לימר ששכינה מדברת מתוך גרונם, וע"כ השוו משה ובנ"י, כלומר כשם שמרע"ה שכינה מדברת מתוך גרונו תמיד כן הי' לישראל בעת השירה, וע"כ אפי' עוברין שבמעי אמן אמרו שירה, אף שלא נשלם בהם כלי הדיבור, וכמו מרע"ה דכתיב בי' ואני ערל שפתים שלא הי' לו כלי דיבור כהוגן, ואעפי"כ באשר שכינה מדברת מתוך גרונו הי' דיבורו כהוגן וכבמדרש פרשה ג' מהו והורתיך ר' אבוהו אמר מורה אני דברי לתוך פיך, כך היתה ענין השירה לכל ישראל, וכמ"ש ויתן בפי שיר חדש, וכל שבח ישראל שבשירה זו הי' הערכת לבם שעלה בלבם שישיר, ולפי הערכת לבם באותה מדה היתה שכינה מדברת מתוך גרונם:
165
קס״וולפי האמור מובן באיזה אופן עלה בלבם וערכו לבם לשירה, מאחר שכפי מסת ההערכה היתה האמירה כ"כ בדרגין עלאין, ומוכרח שהיתה כ"כ בחיות וחשק נמרץ ובהתלהבות גדולה מאד, ובהתחדשות החיות בכל רגע ורגע, כמו שהדיבור הי' נובע בפיהם כמעיין המתגבר, וכל זה הי' בזכות יוסף בבחי' ההוספה, שהיא מדת האמת ובשכל כנ"ל:
166
קס״זמעתה מובן שישראל הי' להם ענין ומהות יוסף, אמת ואמונה שניהם יחד, בחי' אמונה שבלב נשלמה בירידתם לתוך הים כנ"ל, ובחי' אמת שהיא בשכל ובמוח נשלמה בהערכת לבם לומר השירה:
167
קס״חולפי האמור יובן ענין מה דהירידה לים היתה בלילה ובשחרית אמרו השירה כברש"י, דבודאי לא הי' זה במקרה, ולא הי' זה וזה בלילה או זה ו"ה ביום, דהנה בפרקי היכלות חי' אחת יש ברקיע שביום אות אמת במצחה והכל יודעין שהוא יום ובלילה אות אמונה במצחה והכל יודעין שהוא לילה, ויש לפרש דכמו בגשמיות לילה היא זמן שינה וכל חיות האדם ומריצת הדם מתקבץ לתוך הלב, ויום הוא זמן התגלות הנעלם, וזהו שבזוה"ק שמחה בצפרא ורננה ברמשא, כי רננה היא טרם נתגלה דברים שבלב, אלא מתוך שהלב נתמלא נתפרץ מלבבו כעין המי' בלי דיבור, וכמ"ש במיתת אחאב ותעבור הרנה במחנה, שהוא ענין המי' והתלחשות, וע"כ בלילה שהוא זמן אסיפת וקיבוץ כחות הנפש לתוך הלב בלתי מתגלה בדבור פה גורם רננה, אך ביום שהוא זמן התגלות מתגלה נמי האהבה העצורה בלב, וזהו שמחה בצפרא, וע"כ כמו למטה כן למעלה, בלילה שהוא זמן אספה והעלם שורה בחי' אמונה, וביום שהוא זמן התגלות שורר בחי' אמת, ולפי דרכינו הנ"ל הוא כמעיין הנובע חדשים לבקרים, וע"כ כל שאינו אומר אמת ואמונה ערבית ואמת ויציב שחרית לא יצא י"ח:
168
קס״טולפי האמור יתבאר שהירידה לים שהיא בחי' אמונה היתה בלילה, אבל השירה ובכללה הערכת הלב להשירה כמעיין הנובע שהוא בחי' אמת היתה ביום:
169
ק״עולפי דרכינו זה יתפרש לנו מה שאנו אומרם בקבלת שבת את מזמור לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו, דהנה שבת היא יוסף, וע"כ בשבת מתעורר נמי בישראל שתי בחינות אלה, בחי' אמת ובחי' אמונה בצד מה, והיינו שמחמת שבהכנסת שבת משליכין ישראל מעליהם טורח המלאכה וטרדת הפרנסה, שכל ששת ימי המעשה כחות הנפש והחושים מפוזרים בהם, וכשמשליכין מהם ועושין עצמם כאלו כל מלאכתך עשוי', מסייעין להם מהשמים שיהי' ביכולתם לקבץ כל כחות הנפש וכל החושים לקבלת שבת, כי מדבר שבורחין זוכין לעומתו בקדושה וכשבורחין מפיזור כחות הנפש בדברים גשמים, זוכין לקיבוץ כחות הנפש בקדושה, עד שנתמלא הלב רגש קודש, והוא בחי' אמונה כנ"ל, וגורם המי' ורננה כנ"ל, וזה מביא לידי שמחה בהתגלות ובהתלהבות ובהתחדשות החיות, וזהו בחי' אמת עד שמרימים קול בשירה כמו שאנו אומרים, עורי עורי שיר דברי וכבוד ה' עליך נגלה ומבחי' אמונה באין לבחי' אמת, וזהו "לכו נרננה" תחילה הוא ברננה לבד שהיא בחי' אמונה התקבצות כחות הנפש והחושים, ומזה זוכין להרים קול בתרועה דהיינו שירות ותשבחות בהתגלות, וזהו "נריעה לצור ישענו":
170
קע״אולפי האמור יתבארו דברי המדרש הנצב פתח דברינו, דדורש הקרא דפי' פתחה בחכמה על שירת הים, דהנה ידוע דברי מהר"ל שדיבור הוא חותם הרכבת הגוף ונפש האדם, כי הדיבור לא יתכן בלתי הרכבת שניהם יחדיו, ובודאי אין הכוונה על הרכבת גוף ונפש לבד, שהרי קטן שנולד אינו יכול לדבר, אף שכבר נשלם בו הרכבת גוף ונפש, עד שיבוא בו השכל, ובודאי כוונתו גם על בחי' השכל, והוא בכלל הנפש שהזכיר, וכמו בגשמית כן בודאי הרוחנית, שדיבור הנביאי מה גם שתהי' שכינה מדברת מתוך גרונו, לא יתכן בלתי שכבר נשלם ברוחניות גוף ונפש ושכל, וע"כ ישראל שבירידתם לים שהי' בבחי' אמונה, אף ששלשה נסיונות היו לעומת גוף ונפש ושכל, היינו נמי שכל שבלב שכל בחי' אמונה מתייחסת ללב, ואימתי נשתלמו ישראל בבחי' השכל שבמוח בהערכת הלב להשירה בחיות חדש בכל רגע כמעיין הנובע, שזה הוא בחי' אמת המתייחסת להמוח כנ"ל באריכות, ואז ניתן בהם חותם דיבור ברוחניות דהיינו דיבור נביאי, ושכינה מדברת מתוך גרונם, ורק אז דיברו בשיר, והנה אמרנו שכשזוכין לבחי' אמת שהוא התחדשות החיות כמעיין הנובע זוכין למקור החיות שהוא בחי' החכמה, כמ"ש החכמה תחי' את בעלי', ומעתה יתפרש הכתוב פי' פתחה בחכמה, שפתחה פי' לומר שירה הוא בשביל שזכו לבחי' החכמה ניתן בה כח דיבור הרוחני שהיא פתיחת פי' בשירה, ויהי' פירוש בחכמה בשביל החכמה:
171
קע״בועוד רחש לבי לומר בזה דבר חדש, דהנה לכאורה בלתי מובן דברי המדרש דחשב אדה"ר בהדי אבות דלא אמרו שירה, הלוא מפורש בכמה מדרשות דמזמור שיר ליום השבת אדה"ר אמרוהו, וכן הוא בתרגום שה"ש וכמה מן הדוחק לומר שמדרשים חלוקים הם, אך לפי דרכינו הנ"ל י"ל דתרתי מילי נינהו, דהמדרש מדבר משירה כזו ששכינה מדברת מתוך גרונו שע"ז נאמר פי' פתחה בחכמה, בשביל שזכו לבחי' החכמה זכו לדיבור כזה שהשכינה מדברת מתוך גרונם, שלשירה רמה ונשאה כזו הי' נתבקש שלימות הרכבה בפרט ובכלל כנ"ל, ושירה כזו לא נמצאה כלל להקדמונים אפי' לאדה"ר, אבל שירה נבואיי בפשיטות איננה זקוקה להשלמת הרכבת הכלל, ודי בהשלמת הרכבת הפרט, וע"כ מזמור שיר ליום השבת אדה"ר אמרהו, וי"ל דזה נמי הטעם שמצינו אח"כ שירה ליחידים ולא נצרך לומר שלאחר הפתיחה הי' יכולת גם ליחידים לומר שירה, אלא בפשיטות ששירות אלו שלא היתה שכינה מדברת מתוך גרונם לא הי' נזקקין להתכללות הכלל כולו:
172
קע״גולפי האמור י"ל דהא דלא אמרו הקדמונים אדה"ר והאבות הקדושים שירה, כי כמו דדיבור הגשמי דהוא חותם האדם לא יתכן אלא אחר השלמת הרכבתו, כן דיבור השירה שהוא דיבור הרוחני ותכלית צורת האדם שהוא מדבר אינו חל אלא כשיושלם ההרכבה בתכלית, והיינו הרכבת הכלל כולו, דכמו שיש באדם הפרטי מוח ולב נפש רוח ונשמה, כן היא בכלל ישראל, זה הוא בחי' מוח ושכל, וזה בחי' לב וכו' ובהתאחדותם כאיש אחד חברים נשלם הרכבת הכלל, וכאשר נשלם ההרכבה בפרט ובכלל אז יתכן שיצלח עליהם רוח השיר, וזה הי' על הים שנשלם הרכבת הפרט והכלל, והיינו דהנה בזוה"ק הקשה אשירה נשיר מבעי לי' מאי אשירה אלא בגין דהוי משבחין תשבחא דמטרנותא עכ"ל, ויש לפרש לפי דרכינו שכל ענין השירה יתכן רק מצד הרכבת והתאחדות כל קהל ישראל דהוא כנסת ישראל ונקרא מטרנותא בלשון הזוה"ק כידוע, וע"כ כתיב אשירה בלשון יחיד משום דהיו כאיש אחד בלב אחד, דוגמת מ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר, דדרשו ז"ל כאיש אחד בלב אחד, ונראה שזכו לזה משום דבאמת כל ישראל הם כאיש אחד אלא שהגשמית מפסיק, ובאשר אז באו לבחי' אמונה שהיתה בתכלית הביטול לרצון הש"י, שוב לא תפס כל אחד מקום לעצמו וחזרו כולם להיות אחד, ובפשיטות מצד מסירת הנפש שוב לא היו הגופים מפסיקים:
173
קע״דולפי האמור יובן שכל ענין השירה יתכן רק אחר שנעשה קהל ישראל, אבל האבות הקדושים ומכ"ש אדה"ר שהיו יחידים ולא הי' שייך בהם התאחדות מצד הכלל, לא הי' שייך בהם ענין השירה, אלא ישראל לאחר שנשתלמו בי"ב שבטים ושבעים נפש שכנגדם השבעים זקנים וששים רבוא, וכולם עשו הגמוניא אחת אז צלחה עליהם רוח השיר, ולפי דרכינו הנ"ל הכוונה שיר כזה שתהי' השכינה מדברת מחוך גרונם:
174
קע״הולפי דרכינו זה יתפרש לנו מה שנזדמן להם אחר קי"ס והשירה שתים עשרה עינות מים כנגד י"ב שבטים ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים, דמובן שאין זה במקרה, ולמה הי' דווקא במקום הזה, ולפי דרכינו י"ל עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה באשר אמרו ז"ל בהא דוילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, אין מים אלא תורה, כן נמי הא דשתים עשרה עינות מים היינו מעינות החכמה והתורה, שכל שבט יש לו מעיין בפני עצמו בתורה כענין שאיתא בדברי האריז"ל שיש ברקיע י"ב שערים שמכניסין בהן התפלות וכל שבט ושבט יש לו שער בפ"ע, כן הוא נמי המעינות לתורה עכ"ד, ובענין השבעים זקנים י"ל עפ"י דברי המשנה דקרו להו שבעים זקן משום דבחד שיטתא הוי יתבו, ונראה דבאשר הם כנגד שבעים נפש דכתיב בהו לשון נפש לשוו יחיד, כן נמי השבעים זקנים שהם לעומתם נאמר בהו לשון זקן, והטעם משום התאחדותם כאיש אחד, ולפי דרכינו זכו ישראל בהו על הם, דכעומת בחי' אמונה שהיא התאספות וקיבוץ כל כחות הנפש הן בפרט והן בכלל זכו ישראל לשבעים זקנים המתאחדים כאיש אחד והם המאחדים לעולם את כל קהל ישראל, ולעומת בחי' אמת שהיא התחדשות החיות כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, זכו לי"ב מעינות בתורה מעין לכל שבט, ולעולם זאת על ישראל, ואף בגלות נמי נשארו בישראל שני כחות אלו בחי' אמת ובחי' אמונה:
175
קע״וולפי האמור יובן שם עברים דאמרו ז"ל עברו ים, דשתי בחי' אלו הם צורת ומהות ישראל ובאשר רווחו להו על הים נקרא כל מהותם על שם העברת ים:
176
קע״זויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם, וברש"י שעמוד האש הי' הולך כדרכו בכל הלילות לפני מחנה ישראל אלא עמוד הענן לבדו הסב לעמוד מאחריהם כדי להחשיך למצרים ועוד כדי לקבל חיצים ואבני קלע, ורמב"ן פירש שעמוד האש נמי שב מאחרי ישראל ועמוד ענן אחר עמוד האש, והטעם מה ששב גם עמוד האש מאחריהם איננו מובן כ"כ עיי"ש:
177
קע״חונראה דבאשר הי' התגלות אלקית לישראל על הים וראתה שפחה על הים והי' מראין עליו באצבע באמרם זה אלי, אם הי' עמוד האש לפניהם על הים היתה ההתגלות באמצעות עמוד האש, והי' האספקלריא בלחי מאירה, והכוונה היתה שיהיו ישראל אז במדריגת מרע"ה וכמו שהגדנו במאמר הקדום שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונם כמו מרע"ה, וכמ"ש משה ובני ישראל שהשוו אהדדי בהשירה, כן י"ל שהשוו נמי בהמראה, ע"כ נסתלק עמוד האש:
178
קע״טולפי האמור י"ל דהיינו הך דאנו אומרים בליל שבת צאתכם לשלום קודם הקידוש, להורות שישראל דבוקים בהש"י בשבת בלתי אמצעות המלאכים, כי שבת היא מעין עוה"ב, ואז תהי' מחיצת ישראל לפנים ממלאכי השרת, כמ"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, וכן בזוה"ק שכל ימות החול הדיבוק הוא באמצעית מט"ט ובשבת ע"י צדיק חי עלמין:
179
ק״פהתיצבו וראו את ישועת ה' וגו' ואתם תחרישון, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק למה ביצ"מ הוצרכו שתי מצוות פסח ומילה כדי שיהיו ראויין להגאל ועל הים לא הצריכם כלום, ולא עוד אלא שנאמר להם ואתם תחרישון, ותירץ שהועיל להם המסירת נפש עכת"ד, ויש לבאר זה, דהנה יש להבין וכי בשביל שתי מצוות אלו זכו ישראל לגאולה והרי אנו מקיימין ששים מצוות בכל יום ואנן צווחין כולא יומא ולית דמשגח בן, ומה רבותא דשתי מצוות אלו מתורה ומצוות שאנו מקיימין ואפי' פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון, והזמן איננו מפורש להיפוך, ושם הי' מפורש ארבע מאות שנה, ועדיין לא שלמו, ואעפי"כ זכו לגאולה ודילג על החשבונות:
180
קפ״אונראה דהנה כבר דקדקנו למה היתה הגאולה חלוקה לשתים יצי"מ לבד וקריעת ים סוף לבד, וכמ"ש המפרשים בטעם פסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד, מאחר שאז עדיין יו"ט של שביעי של פסח לא הי', ואם איתא דכגאולה אריכתא דמי עדיין לא תירצו כלום שהרי כחד יומא היא, אלא ודאי דמיפסקי מהדדי, וכשתי גאולות חשיבי, ולמה היתה כן:
181
קפ״בונראה דהנה כתיב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה, משמע דשני זכותים של יעקב ושל יוסף השתמשו בהגאולה, וי"ל דהיות ידוע דיעקב הוא רחמן שבאבות, ע"כ היציאה שהיתה בחסד ורחמים היתה בזכות יעקב, ותדע שהיתה בחסד שהרי על הים מצינו שהי' קטרוג ולמה לא הי' קטרוג גם בהיציאה, אלא ודאי כמו מלך שנתן מתנה לעבדו שאינו שייך להמקטרג לקטרג שאינו מגיע לו בשכרו, שהרי כך היא הכוונה ליתן לו במתנה, וע"כ מוכרח לומר שהיציאה היתה בחסד, והיינו דהנה בברית בין הבתרים לא נאמר שום תנאי אם יהיו ישראל ראויין לגאולה או אפי' ח"ו יהי' רשעים עליו ית"ש לגאלם, וכמו בגאולה העתידה בעתה עליו לגאלם אפי' יהיו ח"ו רשעים, ואפי' דור שכולו חייב, כך הי' אם הי' נשלמו הד' מאות שנה במצרים, וזה הי' בזכות אברהם, אך ליעקב מצינו לו עוד הבטחה ואנכי אעלך גם עלה, ובמדרש אותך ואת כל הצדיקים כיוצא בך, והנה היתה הבטחה שיגאל צדיקים, וידוע שהיו ישראל אז במצרים במצב מוזר מאד במ"ט שערי הטומאה ולא יכלו להתמהמה שלא יפלו בשער הנ', שאז א"א ח"ו להשתנות לטובה, והיו מוכרחים לשהות במצרים עד תום ד' מאות שנה, ואז היתה הגאולה מוכרחת ואף לרשעים, א"כ לא היתה נתקיימת הבטחת יעקב לגאלם צדיקים, ע"כ דילג על החשבונות ונחשב משנולד יצחק והוציא את ישראל בעודם צדיקים ואף שהיו במ"ט שערי טומאה מ"מ נחשבו צדיקים, שהרי בזמן מועט נשתנו לטובה וקרבו לפני הר סיני ופסקו זהמתן, וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, משא"כ אם לא הוציאם אז שלא הי' אפשר עוד להשתנות לטובה היתה הגאולה מוכרחת לרשעים מוחלטים, מעתה מובן שהיציאה היתה בזכותו של יעקב, ומחמת הבטחתו והקטרוג לא הי' שייך כנ"ל, שהרי הי' בחסד וברחמים, אך מ"מ הנה כבר אמרנו בשם ספה"ק כי כשהנהגה עליונה הוא בחסד לבד, אז באין שרי אומות ועשו בראשם בטענתם כי לחסד כל אפין שוין, וזהו ענין שהוצרכו לשתי מצוות פסח ומילה כדי שיגאלו, היינו שיהיו עכ"פ ראויין להגאל, ולאו שבזכותם נגאלו שאין בהם רבותא כ"כ להרעיש בשבילם שמים וארץ, אלא שעכ"פ נסתם פי שרי האומות, שמעתה אין כל אפין שוין, שאלו ראויין לגאולה ולחסד ואלו אינם ראויין לחסד:
182
קפ״גאך בקי"ס שלא הי' צורך ללכת לים סוף כלל, אדרבה בתחבולה נמשך לב פרעה לרדוף אחריהם, א"כ שוב לא היתה הבטחת יעקב מספקת, שהרי בלא"ה כבר הוציאם צדיקים, ולא הי' צורך כלל לנסי ים סוף, אלא כל הצורך הוא לקידוש שם שמים בעולם, ע"כ לא הי' מצד החסד ורחמים אלא בדין ממש, כברש"י שהיו ישראל נתונים בדין אם להנצל אם לאבד עם מצרים, ואז עמד להם זכותו של יוסף, והגדנו במאמר הראשון שגודל האמונה שהראו ישראל מיום צאתם ממצרים, בזה נשלם בישראל מדתו של יוסף, ומעתה נחשבו עושין כמעשיו ובוחרים בדרכיו כדי שזכותו יתקיים עליהם, וע"כ נצולו גם עפ"י מדת הדין, וימתקו עוד הדברים עם מה שהגדנו בשם האריז"ל שביוסף נתעברה נשמת יצחק שהוא מדת הדין ע"כ למען יעמוד להם זכות יוסף הי' נתבקש שיהיו עושין כמעשיו ובוחרין בדרכיו, שיזכו אף לפי מדת הדין:
183
קפ״דומעתה מבואר מה שלא הוצרכו למצוות כדי לקרוע להם הים, שלא לבד שיהיו ראוים להגאל הוצרכו, שזה דבר נקל הי' לקי"ס, אלא אף גם זאת שיהי' להם זכות בדין, וזהו שהזכיר רש"י בדקדוק בפ' בא הגיעה השבועה שנשבעתי לאברהם שאגחל את בניו ולא הי' בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, ולא הזכיר שבזכותם נגאלו, אבל בפסוק דבר אל בנ"י ויסעו כתב רש"י כדאי "זכות" אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם הים:
184
קפ״המה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו, וכל המפרשים דקדקו בלשון מה תצעק אלי, ולמה לא יצעק ויתפלל ועוד כי אותה הי' מבקש כמ"ש הראיני את מראיך השמיעני את קולך, ובמדרש כבר שמעתי תפילתן של בני, ועדיין יש להבין דאף דאינה צריכה מ"מ לא יזיק ותפלה בעצמה היא מצוה:
185
קפ״וונראה דהנה יש לדקדק בהא דפרעה הקריב את לבם של ישראל לתשובה, הלוא כבר עשו תשובה במצרים, כבמדרש סוף פרשה א' "וירא אלקים" שעשו תשובה הבינונים וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה דכתיב התאנה חנטה פגי' "וידע אלקים" שאפי' אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו וזה מכוין את לבו וזה מכוין אח לבו ועושין תשובה עכ"ל, וא"כ מה מבקש מהם עוד לעשות תשובה את אשר כבר עשוהו:
186
קפ״זונראה דהנה ידוע שנשמת ישראל היו מגולגלין בדורות הקודמים, בדור המבול, ובדור הפלגה, וחטאו עמהם, והגם שנתמרקו וקבלו עונשם מכבר וגם נתמרקו בגלות מצרים, מ"מ באשר הם חטאו בגלגל העין, כאמרם ז"ל הם חטאו בגלגל העין שדומה למים לפיכך נדונו במים, ע"כ עכ"פ מחמת רושם החטא הקדום שוב אינם ראויין לעשות להם נם במים, אף שבכל שאר ענינים היו נרצין, מ"מ המים הי' להם למזכיר עון, ומשך קטרוג כל עוד שנשאר מעט רושם ממנו, מפני שלא מצינו שעשו עליו תשובה כלל, ויובן אשר התשובה במצרים לא הועילה לזה, שהרי היתה על סתם חטאים שהיו במצרים, ולא על אותן שמדורות הקודמים שבודאי לא ידעו מסוד הנעלם ומן חטאים הקודמים שעליהם, וכבר הגדנו שגם מרע"ה בתחילה לא הי' יודע מזה, ע"כ תמה מה חטאו ישראל להיות נרדין בעבודת פרך, דאם הי' ידע שוב אין כאן תמיהה, אלא במה שראה בישראל דלטורין השקיף בענינם מאין בא שיהי' בישראל שהם פנימיים ענין הדלטורין, ונודע לו ברוה"ק מי המה אלה ומאין באו, וע"ז אמר אכן נודע הדבר, וקו"ח הדבר אם מרע"ה מתחילה לא ידע, הם שנרדים בעבודת פרך ידעו, וע"כ לא ע"ז היתה תשובתם, וע"כ נתבקש מהם עוד תשובה על חטאים הקודמים הנ"ל, למען יזכו בדין בעברם בים סוף, ואין תימה לומר שאחר יציאתם ממצרים והשיגו השגות גדולות בליל פסח ועוד ששמעו שירת המלאכים ואתבסמו נפשותייהו כבזוה"ק, ידעו בעצמם ברוה"ק את הדבר הזה, וי"ל שאפי' לא ידעו כלל מ"מ האמונה ומסירת הנפש וביטולם לרצון הש"י באשר היא כוללת כל בחי' האדם כמו שהגדנו במאמר הראשון, שוב הועילה התשובה אפי' לעוונות בלתי ידועים כבזוה"ק, שהוא כענין בדיקת חמץ שמאחר שבדק המקום שרגיל להמצא שוב א"צ לבדוק במקום שאינו רגיל, ונגרר עם אותן מקומות שרגיל, יהי' איך שיהי' תשובה זו הועילה למחות את רושם חטאים הקודמים:
187
קפ״חוהנה כבר הגדנו שחטא פגם ברית כולל כל חלקי האדם המוח והלב, וגם הלשון והדיבור שברית המעור והלשון מכוונים המה, וכבר איתא בספה"ק בפסוק שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו, שמחמת זה בא לזה, וכבר אמרנו שמה"ט נתבקשה התשובה שתהי' במחשבה דיבור ומעשה, במחשבה היא מחמת פגם המוח, בדיבור מחמת פגם הלשון, במעשה מחמת פגם הלב, ומכ"ש בפגם ברית שהפגם הי' בפועל בשלשה אלה, מוכרח שהתשובה והתיקון יהיו בשלשה אלה, וכך הי' לישראל הקריב את לבם של ישראל לתשובה, הרי במחשבה, ויצעקו בנ"י אל ה', הרי בדיבור, הירידה לים עוד טרם שנבקע ובאו במים עד חוטמם הרי במעשה, ובזה נשלם מחיית רושם חטא הקדום ויצאו זכאים בדין:
188
קפ״טולפי האמור יתפרש הא דמה תצעק אלי, היינו שהרי כבר היתה החשובה במחשבה ובדיבור, ומעתה אין חסר אלא המעשה, ע"כ נחוץ לעשות מעשה, דבר אל בני ישראל ויסעו ולא לעשות שהיות בתפלות ובצעקות:
189
ק״צנטית ימינך תבלעמו ארץ, וברש"י מכאן שזכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק, נראה לפרש שיהי' זה מקביל לזה, עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי רש"י בראשית ט' כ"ג ויקח שם ויפת אין כתיב ויקחו אלא ויקח למד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת לכך זכו בניו לטלית של ציצית ויפת זכה לקבורה לבניו שנאמר ואתן לגוג שם מקום קבר, והגיד הוא זצללה"ה שמחמת שיפת שעשה כבוד לאביו היה בלי רעותא דליבא אלא בחיצוניותיו לבד שהי' מסייע שאין בו ממש, ע"כ שכרו נמי כבוד והצלה מבזיון בחיצוניותיו דהיינו קבורה לגופו שהוא חיצוניותיו עכ"ד, וי"ל דהנה פרעה שאמר ה' הצדיק והצדיק עליו את הדין, שכל המכות שבאו עליו הם בדין אמת, ואין שטף בדינו, וזהו שחלק כבוד לה', אך באשר לא הי' בפנימיות לבו כך וכמו שא"ל מרע"ה ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלקים, ע"כ הי' שכרו נמי שניצל מבזיון ונחלק לו כבוד בחיצוניות לבד, וזכה לקבורה לגופו שהוא חיצוניות:
190
קצ״אובתנחומא איתא בריש הפרשה הפה שאמר לא אשלח חזר ואמר אנכי אשלח, לכך פתח ויהי בשלח ומה שכרו לא תתעב מצרי, יש לפרש נמי שיהי' מקביל כי שילוח הוא לוי' כבמדרש כמד"א ואברהם הולך עמם לשלחם, וישלחם יצחק וילכו, וענין לוי' היא חיבור כמ"ש מהר"ל בהא דהמהלך בדרך ואין עמו לוי', והיינו שרצה פרעה שיהי' לו חיבור עמם אף שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שחשב שע"י החיבור יחזירם למצרים, מ"מ מאחר שבפשטיות היא מדה טובה מקבל עליו שכר מצד אחד ועונש מצד אחר, וכענין שאמרו ז"ל בבלק בשכר מ"ב קרבנות שהקריב זכה ויצאה ממנה רות, אף שהיתה בהם כוונה רעה לקלל את ישראל, קיבל שכר מצד אחד שיצאה ממנו רות ועונש מצד אחד שנהרג עם בלעם, כן נמי בפרעה קיבל שכר מצד אחד דכמו שרצה להיות לו חיבור עם ישראל, זכה נמי שיהי' למצריים צד חיבור בישראל אחר שלשה דורות שניתך הזוהמא, ועונש מצד אחד שנטבע בים:
191
קצ״בשנת תרע"ט.
192
קצ״גויהי בשלח פרעה את העם, ובמדרש אין שילוח האמור כאן אלא לוי' שהי' פרעה מלוה אתם כמ"ש ואברהם הולך עמם לשלחם, ויש להבין למה איחר לכתבו אחר פרשיות קדש והי' כי יביאך שנאמר אחר יצי"מ, ולכאורה יותר הי' צודק להכתב תיכף אחר שכתוב ויסעו מרעמסס וגו' ופרעה הולך עמם לשלחם:
193
קצ״דועוד יש להבין בענין יצי"מ וקי"ס שהזמנים מחולקים זה מזה, כי פסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום אחד, והא היציאה לא נגמרה עד אחר קי"ס, כמ"ש הספורנו פ' וארא שעל קי"ס נאמר הלשון וגאלתי כמו שהעיד באומרו ויושע ה' ביום ההוא וגו', כי אחר מות המשעבדם לא היו עוד עבדים בורחים עכ"ל, וא"כ הי' להם להיות תכופות כמו ששלשה לשונות של גאולה הראשונים נזכרו בכתוב אחד, ועכ"פ הי' צריך להיות המשכת היו"ט עד אחר קי"ס, או איסור חמץ כמו שהוא אצלינו היום:
194
קצ״הועוד יש לדקדק בדברי המדרש הנ"ל שפירש בשלח מלשון לוי', מה נ"מ לנו בזה ומה השמיעני הכתוב, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד כי לוי' היא לשון חיבור כמ"ש מהר"ל בס' הנתיבות נתיב התורה וכוונת פרעה היתה להיות לו עוד חיבור עם ישראל שיהי' ביכלתו למשכם ברשתו להחזירה למצרים, וזהו טובתן של רשעים שרעה היא אצל צדיקים עכ"ד, ואינו מובן איך התטפש פרעה כ"כ, וקו"ח הדברים, אם בהיותם תחת ידו ורשותו במצרים לא הי' יכול להם והי' מוכרח לשלחם, מכ"ש כשיצאו מתחת רשותו בודאי לא הי' לאל ידו לעשות להם מאומה להחזירם, ויוצדק בזה להמליץ שאני מיגנא ממיקם:
195
קצ״וונראה לפרש דהנה ידוע שישראל הוצרכו מירוק מחטא הקדום שהי' נשמותיהם מגולגלין בדור המבול ובדור הפלגה, מחטא דור המבול שהי' חטא התאוה הנטוע בלב, ומדור הפלגה שאמרו נעשה לנו שם, אין שם אלא ע"ז שהוא חטא השכל, ומש"ה היתה התפשטת הגלות על בחי' השכל ובחי' הלב כברש"י ריש ויחי שנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, והנה חטא התאוה נתמרק לגמרי, ובזה איתא במדרש שישראל במצרים נמצאו שלמים שלא הי' אחד מהם פרוץ בערוה, כמ"ש גן נעול גל נעול וגו', ואחת היא ופרסמה הכתוב, ואף היא היתה שוגגת כסבורה שהוא בעלה, אך מחטא ע"ז שהוא בשכל עדיין לא נגמר המירוק, אדרבה מצינו שאיש שיקוצי עיניו לא השליכו וגילולי מצרים לא עזבי, וכבר הגדנו שלמירוק חטא ע"ז שבשכל היו צריכין להיות ארבע מאות שנה שלמות במצרים, לעומת שנמצא בע"ז ד' לאוין, לא יהי' לך, לא תעשה לך פסל, לא תשתחוה להם, ולא תעבדם, ועיין בס' התפארת למהר"ל פל"ח שכתב בזה ענין נפלא, שהחיצונית מתייחס למספר ארבע, שבאשר חיצונית הראשון הם ד' חיות המרכבה, ע"כ כל ענין ע"ז שהיא חיצונית מתייחס למספר ארבע, ומשם נשתלשלו וכאמרם ז"ל בעגל ששמטו אחד מהטטרמילין היינו מפני שור, ע"כ בא בזה ד' לאוין, לא יהי' לך לעומת פני אדם, ולא תעשה לעומת פני ארי', ולא תשתחוה לעומת פני שור, ולא תעבדם לעומת פני נשר עיי"ש, ונראה עוד לומר מטעם כי התפשטות והתרחקות מהשורש הוא לד' צדדים, וזהו ענין שעושין שתי וערב, וכבר דברנו בזה, ולפי"ז י"ל שלמירוק חטא ע"ז היו נזקקים להיות ארבע מאות שנה במצרים, אך באשר לא יכלו להתמהמה מחמת שהיו במ"ט שערי טומאה, הוצרך להוציאם בכח המירוק מחטא התאוה שבלב בלבד ולהניח את מירוק מחטא ע"ז שבשכל לאחר מכאן:
196
קצ״זונראה שמירוק מחטא ע"ז שבשכל הי' מה שהביאם בנסיון האמונה, כי אמונה היא היפוך מע"ז לגמרי, ושמסרו נפשם באמונתם, שמסירת הנפש היא נוגעת לנקודה הפנימית באמת, וכענין שאמרם ז"ל אין אדם משטה בשעת מיתה, ובמסירת נפשם באמונה נתמרקו גם מחטא ע"ז שבשכל:
197
קצ״חוכשנדקדק בהמבוקש להוציאם ממצרים נמצא שני דברים, מאמר השי"ת למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, שהכוונה על מ"ת כברש"י, והמאמר לפרעה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו, ויש לומר ששני דברים אלו מתייחסים למוח ולב, תורה מתייחסת למוח ושכל האדם, וע"כ נתבקש לו מירוק השכל מחטא ע"ז, וזביחת הקרבנות מתייחסת ללב האדם שהוא הנפש והרצון, ובכל פרשיות הקרבן נזכר נפש שהעיקר שבו הוא הרעותא דליבא כבזוה"ק, ולזה נתבקש מירוק מחטא התאוה, והנה פרעה מכשף וחכם גדול הי' מה גם השר שלו שהכניס המחשבות בלבו כבזוה"ק, בודאי הבין הענין המדובר לו, שבענין הזביחה נתבקש מירוק חטא התאוה הנטוע בלב, ולענין תורה נתבקש מירוק השכל מחטא ע"ז שמשכנו במוח, והבין נמי שחטא התאוה נתמרק, שבודאי הרגיש וידע שהם גדורים מערוה, אבל חטא ע"ז לא נתמרק שכל חוצות מצרים היו מלאים מע"ז שלהם כלשון הפסיקתא, וע"כ משה כשדיבר לפרעה לא הזכיר לו אלא זביחת הקרבנות ולא מענין מ"ת כלל, אלא למרע"ה גלה השי"ת הסוד שסוף סוף יתמרקו ע"י נסיון האמונה גם בשכל ויהיו ראויים לקבל את התורה, וזה הי' סוד חתום דאם הי' גלוי שוב לא הי' נסיון, וע"כ אפי' מלאך לא הי' ידע מזה, ואולי גם מרע"ה לא גילה לו כיצד יתמרקו גם מחטא ע"ז, אלא בכלל שיהיו ראויים למ"ת:
198
קצ״טונראה עוד לומר שלעומת ארבעה לאוין שבע"ז שלעומתם הי' צריכין להיות ארבע מאות שנה בשעבוד, היו להם ארבע נסיונות ומסירות הנפש באמונה, שזה הי' מירוק חטא ע"ז לגמרי, ולעומתם לזכות להארות ארבע אותיות הוי' ב"ה וב"ש, נסיון ומסירת הנפש באמונה הראשונה הי' כמ"ש לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, והיו צפוים למות כל הקהל הזה ברעב ובצמא, והם לא השגיחו על שום דבר והאמינו בה' והלכו אחריו, נסיון ומסירת הנפש השני הי' מה ששבו וחנו לפני פי התירות כברש"י להגיד שבחן ששמעו לקול משה ולא אמרו האיך נתקרב אל רודפינו אנו צריכין לברוח אלא אמרו אנו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ובמכילתא הלשון האיך נחזור לאחורינו שלא לשבור לב טף ונשים שעמם, נסיון השלישי שירדו לתוך הים ובאו המים עד חוטמיהם כבמדרש, ונראה שישראל עמדו בשלשה נסיונות אלו בכח שלשת האבות, נסיון הראשון לכתך אחרי במדבר הי' בכח אאע"ה, ודומה למה שנאמר לו לך לך וגו', והי' הולך ותועה אחר ציווי השי"ת כמ"ש ויהי כי התעו אותי ה' מבית אבי, נסיון השני ששבו לפני פי החירות ולא השגיחו על הפחד של מצרים שהיו יודעים שירדפו אחריהם לכלותם בחרב, והם הפקירו את נפשם אפי' ע"מ שיהרגו בחרב פרעה, זהו בכח יצחק אע"ה שמדתו מדת הפחד מהש"י, כמ"ש ופחד יצחק הי' לי, ופחד ה' הוציאתו מידי פחד החרב ומאכלת של העקידה, והפקיר א"ע ברצונו הטוב לחרב העקידה, נסיון השלישי שנכנסו להים עד חוטמיהם זהו בכחו של יעק"א ע"ה, ונרמז זה בלשון עד חוטמיהם, וחוטם הוא כלי נשימת הרוח ובצורת ואו מדתו של יעק"א כידוע למבינים, ועוד בו ענין נפלא עפמ"ש האריז"ל בפסוק ויקח שש מחות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו היינו ששר של מצרים קיבץ את כל מרכבה הטמאה שלו עשרה כתרין תתאין לקטרג על ישראל, שש מאות רכב בחור הם ששה קצוות שלו, וכל רכב מצרים הוא מדת המלכות שלו ושלישים על כולו הם השלש ראשונות עכ"ד ז"ל, ובודאי כמו שקטרג למעלה כך הי' למטה, שחגר שארית כחו בכל מיני טומאות שבעולם לטמטם ולסתום את לב ישראל למושכם ברשתו, ולעומתו ישראל לחמו נגדו בכל כלליות כחותם ובכח כללי זה ירדו לים, וזהו בכח יעקב דכלול הוה כבזוה"ק, ובזה יש לפרש דברי המדרש דבזכות יעקב נקרע להם הים שנאמר ופרצת ימה וקדמה, והמת"כ פירש דדריש מלשון ופרצת שהוא לשון בקיעה, ובאמת כך הוא במדרש ויצא את הוא תרעיא דימא כמ"ש עלה הפורץ לפניהם, ונראה דדריש נמי סיומא דקרא דחשיב ארבע רוחות העולם, דענין קי"ס הי' ענין כללי וזכו בו משום התכללות כחותם במסירת נפשם שנכנסו לים עד חוטמיהם, קיצור הדברים שבכח שלשת האבות עמדו בשלשה נסיונות הללו:
199
ר׳והנה לעומת שלשה נסיונות הללו שנמשכו אחר מאמר השי"ת זכו לתורה שבכתב ועשרת הדברות, אבל עדיין הי' חסר להם נסיון הרביעי לעומת תורה שבע"פ, כדבעינן למימר קמן, ומ"מ מאחר שעמדו בג' נסיונות וזכו להארה של ג' אותיות ראשונות של שם הוי' ב"ה וב"ש, ניתנה להם תורה שבכתב, ונראה שענין נסיון של העגל הי' נסיון לעומת תורה שבע"פ, והיינו דהנה השטן הראה להם כמין חושך ואפילה בעולם והיו חושבים עצמם כאבודים ח"ו, והי' להם בזה נסיון מסירת נפש ממש, וידוע מ"ש הראשונים ז"ל שהם לא נתכוונו ח"ו לע"ז ולצאת מתחת רשות הש"י, ובכוזרי שלא הי' אלא כעין הרואה בית ע"ז וקסבור בהכנ"ס הוא והשתחוה לה, ומ"מ האיסור הי' מקרא דלא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, וברש"י אלהי כסף בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד אתי שלא יהא של כסף וכו', ואלהי זהב בא להזהיר שלא יוסיף על שנים שאם עשית ד' הרי הם לפני כאלהי זהב, לא תעשו לכם לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים לכן נאמר לא תעשו לכם, ומ"מ פשטא דקרא משמע שלא יעשה ע"ז של כסף וזהב, אלא שתורה שבע"פ פירשה שהכוונה כנ"ל ובוודאי אהרן וחור והזקנים הזהירו אותם והודיעם שכך באה בקבלה בע"פ, וחור הוכיחם והרגו אותו, ומעתה מובן שאם היו עומדים בנסיון העגל הי' נשלם מירוק הרביעי לעומת תורה שבע"פ, והיו זוכין לההארה של הא האחרונה שבשם הוי' ב"ה וב"ש, ולתורה שבע"פ בשלימות ובהלוחות הראשונות והי' גמר התיקון, אך לא הי' אפשר להמתין עם נתינת התורה שבכתב עד גמר המירוק, כי באם לא הי' נתן להם תורה שבכתב לא הי' מקום לנסיון תורה שבע"פ, שבאם לא הי' כתוב הכתוב הנ"ל, על מה היתה סובבת התורה שבע"פ שהיא איננה אלא פירוש תורה שבכתב, אך באשר נתקלקל הענין נשאר התיקון לעתיד מה שישראל מוסרין נפשם על האמונה ועל תורה שבע"פ:
200
ר״אולפי האמור יש לפרש דברי המדרש שכל התורה שאדם לומד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של מלך המשיח, דהנה תורתו של מלך המשיח היינו סוד טעמי המצוות שאתנו היום, שהרי לא יחליף ה' ולא ימיר דתו, וזהו מהעיקרים אשר בידינו כמ"ש הרמב"ם, אלא הכוונה על סוד טעמי המצוות וכברש"י שה"ש א' ב' שישראל מובטחים מאתו ית"ש להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי', וזה בכלל תורה שבע"פ, ולולא שלא הי' נגמר המירוק לעומת תורה שבע"פ היו ישראל זוכין גם לזה מסיני, אבל מאחר שלא יוגמר המירוק עד לעתיד, א"א לזכות בהם עד לעתיד, ואפשר עוד לומר שכל מה שנצמח האפיקורסות בימי בית שני שכפרו בתורה שבע"פ ועדיין הוא מרקד בין פריצי עמינו הכל נמשך מחמת שלא נגמר המירוק כנ"ל, אך לעתיד שיוגמר המירוק יזכו ישראל להארת הא האחרונה שבשם הוי' ב"ה, שזה ענין משיח שיתגלה מלכות שמים בעולם אף לעיני בשר כמ"ש, נזכה לתכלית תורה שבע"פ מה שלא זכינו עד אז:
201
ר״בולפי האמור יתיישב לנו כל מה שדקדקנו בראשית מאמרינו זה, דבאשר גם פרעה הרגיש שישראל לא נתמרקו אלא בבחי' הלב ולא בבחי' השכל, חשב שבודאי יתמרקו אצלי עוד עד תום ארבע מאות שנה, וע"כ עשה להם לוי' להתחבר עמם שישובו אליו אחר תום הזביחה, שבאשר יהי' לו חיבור עמהם מוטב להם שישתעבדו אצלו מלהשתעבד במלכות אחרת, אך הוא לא ידע מחשבת ה' שיעץ שהמירוק יהי' תיכף ע"י האמונה כנ"ל:
202
ר״גומיושב נמי מה שהיו יצי"מ וקי"ס בזמנים מתחלפים, כי באמת אין ענין זה לזה שיצי"מ היתה מחמת תום מירוק מחטא התאוה כנ"ל, וקי"ס היתה מחמת מירוק חטא ע"ז שבשכל, ע"י שלשה מסירות הנפש כנ"ל:
203
ר״דומיושב נמי מה שנכתב ויהי בשלח פרעה כאן ולא תיכף אחר הכתוב ויסעו מרעמסס כנ"ל, כי השילוח שפירושו לוי' איננו מפאת יצי"מ שנגמר המירוק מבחי' לב, אלא ע"י שעוד לא נגמר המירוק מבחי' השכל, וא"כ אינו שייך לעיל אלא בפרשת קי"ס, אדרבה הוא פתיחה טובה ומורה על ענין קי"ס כנ"ל:
204
ר״הונראה דלעומת תורה שבכתב ותורה שבע"פ היא שבת, היינו ששבת מכשרת את האדם ומתקנו לזכות להארת תורה שבכתב ותורה שבע"פ, וזהו שבזוה"ק שבת ש' בת, ש' הוא ג' אבות ומובחר שבאבות הוא יעקב, ע"כ נקרא שבת על שמו, כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב אביך, וכמו שגמר מירוק ותיקון לתורה שבכתב היתה הירידה לים עד חוטמיהם בכחו של יעקב דכלול הוה כנ"ל, כך הוא ענין שבת כללא דאורייתא, וזהו שאנו אומרים בקבלת שבת ימין ושמאל תפרוצי, ובזמירות שיסד האר"י ז"ל ימינא ושמאלא ובינייהו כלה, זהו הוראת אות ש' שבתיבת שבת הרומזת לשלושת האבות, וזה ענין השלש סעודות, וזוכין באמצעותם מענין מה שזכו על הים ע"י שלשה פעמים, שמסרו נפשם כנ"ל, ואותיות בת שבתיבת שבת הרומזת לכנס"י כמ"ש שמעי בת וגו', זוכין לזה ע"י שמירת שבת מחללו, שהיא מליאה הלכות רבות בתורה שבע"פ, ולעומת שישראל מקיימין אותם ובורחין מן החילול עפ"י הוראת תורה שבע"פ זוכין להארות תורה שבע"פ בצד מה:
205
ר״ושם שם לו חוק ומשפט, ברש"י במרה ניתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהן שבת ופרה אדומה ודינין, ויש להבין מה אולמא פרשיות אלו מאינך, ונראה דהנה בז"ח שנתעורר אז קטרוג על חטא מכירת יוסף, וכבר דקדקנו הלוא אמרו ז"ל שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ולמה שתק בעת הסכנה על הים שהיו ישראל נתונים בדין, וכאן שכבר יצאו מהסכנה התעורר לקטרג, אתמהה, ונראה דהנה בחטא המכירה הי' נכלל שני דברים את אשר עשו והרעו ליוסף בעצמו, ואת אשר גרמו להעשרה טפין שיצאו ממנו כברש"י בפסוק ויפוזו זרועי ידיו, ואמרו ז"ל שהי' ראוי להוליד י"ב בנים כיע"א ע"ה, ובהעשרה טיפין אבד עשרה ונשתייר לו רק שנים, והנה מה שהרעו ליוסף עצמו כבר מחל להם, אך הפגם בעשרה טיפין אין בידו למחול, ומ"מ י"ל שאין עליהם עונש מעשה אלא גורם בעלמא, ואף שגרמו להזיק לא נתכוונו להזיק כבהרמב"ם שאין הגורם חייב אלא כשנתכוין לו, והם לא היו יודעים שיבוא לידי כך, אבל לאנשים גדולים כמוהם גם זה נחשב קצת לחטא, כאמרה ז"צ בפסוק וסביביו נשערה מאד, ומזה בא העונש לעשרה הרוגי מלכות כנודע, אך בקי"ס דכתיב הים ראה וינוס ואמרו ז"ל ארונו של יוסף ראה, ממנ"פ לא הי' אפשר להיות קטרוג עליהם, דאי אזלת בתר המעשה והכוונה, הרי לא היו אלא גורמים ובלי כוונה להזיק, ואי אזלת בתר המסתעף מזה אף בלי הכוונה, הרי יש כנגדו זכות שהסתעף מזה קי"ס, ע"כ שתק בעת קי"ס בידעו כי אדרבה מקטרוג עצמו יצמיח זכות הצלה של כל ישראל:
206
ר״זאך כשכבר עברו את הים ובאו למדבר והי' נצרך לערוך להם שלחן במדבר ולולא נתינת המן להם היו צפויין עלי רעב ח"ו, שוב מצא מקום סכנה לקטרג, כי ידוע שאף שכל החטאים גורמים קיפוח פרנסה כאמרם ז"ל אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, מ"מ אין בכל עבירות קיפוח פרנסה כמו פגם ברית ר"ל, וכמ"ש ורועה זונות יאבד הון, וכתיב כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, ואף שלא הי' שם חטא כזה, מ"מ ליתן להם מן שהוא מאכל עליון גבוה מאד אשר אף האבות לא זכו לו והוא מאכל שכלי כמו שדברנו בזה במק"א, שוב הי' פגם הטיפין שנחשב פגם השכל מקור שיצאו משם, עיכוב וקיפוח פרנסת המן, וע"כ נתעורר אז דווקא קטרוג ע"ז:
207
ר״חוהנה ידוע דבחטא הוצאת שז"ל רח"ל נכלל השלש עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד, כבריש פ"ב דנדה, ומבואר הרבה בספה"ק, וע"כ למען יהי' תיקון לחטא זה ניתן להם שלש פרשיות אלו להתעסק בהם לעומת שלש עבירות אלו:
208
ר״טשבת שהיא עדות על חידוש העולם היא היפוך מחשבת עע"ז, ומש"ה אמרו ז"ל כל השומר שבת כהלכתו אפי' עוע"ז כדור אנוש מוחלין לו, וא"כ פרשיות של שבת הם תיקון על חטא ע"ז שפתיך בחטא הנ"ל:
209
ר״יפרה אדומה שהיא להעביר ולסלק את כחות הטומאה שנתחברו ושנדבקו באדם כלשון המדרש מזין עלי' והיא בורחת, היא תיקון על פגם עריות, חיבור שאינו ראוי וגורם דוגמתו למעלה והדברים עתיקים, וע"כ נעשית בבגדי לבן שבתקה"ז שד' בגדי לבן ביוהכ"פ רומזם לד' אותיות הוי' ולית דמכפר על עריין אלא איהו, ובודאי כן הוא בבגדי לבן שבפרה אדומה, ובפשיטות שמראה לבן רומז למדת החסד, וע"כ הוא מכפר על עריות דהוא חסד דקליפה כידוע, וע"כ פרשת פרה אדומה מכפרת על תטא ג"ע שפתיך בחטא הנ"ל:
210
רי״אדינים שהוא להעמיד את כל אחד בשלו ובמה ששייך אליו, היפוך ענין הג"ל, וכתיב כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, ע"כ דינים מכפרים על שפ"ד, ועוד לפימ"ש בשהמע"ה כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט, וכבר הגדני בשם כ"ק אב אדומו"ר זצללה"ה שלעשות משפט לברר את הממון אם שייך לזה או לזה צריכין חכמה יתירה מלברר בין כשר ופסול טמא וטהור איסור והיתר, כי זה מצד הקדושה וזה מצד החיצוניות, אבל בממון בין של זה לשל זה ששניהם ישראלים מצד הקדושה הוא רבותא יותר, ע"כ אמרו ז"ל הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות עכת"ד, וממוצא הדברים שבירור הדינים מתייחם לחכמה, והנה כתיב החכמה תחי' את בעצי', וע"כ פרשיות של דינים מכפרות על חטא שפ"ד שפתוך בחטא הנ"ל:
211
רי״בומעתה מבואר לסלק הקטרוג של מכירת יוסף שגרמו לעשרה טפין כנ"ל שהוא חטא שז"ל רח"ל שפתוך בו חטא ע"ז ג"ע ושפ"ד ניתן להם שלש פרשיות הללו לתקן את כל אלה:
212
רי״גבש"ס שבת (פ"ז:) מבואר דפרשת המן בשבת נאמרה דכתיב ובוקר וראיתם את כבוד ה' וכתיב ששת ימים תלקטוהו עיי"ש, והנה בהא דבשבת ניתנה תורה יש בו טעמים רבים בספה"ק, כי לא יתכן שיהיו דברים הגדולים במקרה, ובודאי כן הוא במן שבוודאי לא במקרה נאמר בשבת, וכן מה שבוצעין בשבת על שתי ככרות זכר למן, משמע נמי שיש שייכות למן עם שבת, דאם לזכר הא דלקטו לחם משנה בלבד יותר הי' צודק לעשות כן ביום הששי שלקטו לחם משנה, אלא ודאי שיש למן שייכות עם שבת, וכבר דברנו בו ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:
213
רי״דונראה דהנה אמרו ז"ל מן בזכות משה דכתיב לחם אבירים אכל איש אין איש אלא משה שנא' והאיש משה, משמע שהמן בעצם הי' מאכל מרע"ה וכל ישראל היו אז אוכלי שלחנו, ובטעמו של דבר נראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי שם של דבר מורה על מהותו, ומרע"ה הי' כל כך מרומם שבלתי אפשר הי' להיות לו שם מורה על מהותו, וכל ענין שמו איננו אלא שלילה, היינו שהוא מסולק מן החומר כמ"ש מהר"ל בס' הגבורות פרק י"ח בפסוק כי מן המים משיתיהו כי המים הם חומריים, והוא ע"ה הי' מופשט ומובדל מחומריות עכת"ד, והנה מאכלו ומזונו של נברא צריך להיות נאות לפי מזגו, עד שדבר שהוא מזון לבע"ח זה איננו מזון לבע"ח זה, ומזון ליתר בע"ח איננו מזון לאדם, וע"כ מרע"ה שאין לתאר ולצייר מהותו אלא בשלילה, היינו מה שאיננו חומר אבל לא מה שהוא, הי' צריך לו למזון נמי דבר שאיננו נתפס מהותו בשם, וזהו מן, כי לא ידעו מה הוא, והיינו שלא יכלו לעמוד על מהותו להתפיס בו שם, וזהו מן בזכות משה:
214
רי״הונראה שדוגמא דידי' היא שבת שאינה נתפסת בשם כמו המועדים שיש לכל אחד שם מורה על מהותו, אבל שבת לרגלי רוממותה אין לעמוד על מהותה לכנות לה שם אלא בשלילה היינו שאיננה יום מלאכה, וזהו שבת שהמלאכות שובתין בה, וע"כ אמרו ז"ל בש"ס ביצה (טו.) מתן שכרה לא עבידא לאגלויי, כי שכר מצוה מצוה, ופירשו ז"ל שהמצוה עצמה היא השכר, וע"כ כמו ששבת עצמה איננה נתפסת מהותה בשם, כך מתן שכרה איננו נתפס בשם:
215
רי״וולפי האמור מובן התייחסות שלשה אלה יחד, מרע"ה, שבת, ומן, והם בעולם שנה נפש, מן בעולם, שבת בשנה, מרע"ה בנפש, ובאשר כל הבריאה תלוי' בנפש, ע"כ כמו שהמן בזכות משה כן נמי שבת כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת תלקו, שמרע"ה בירר לישראל במצרים את יום השבת כבמדרש:
216
רי״זומעתה מבואר התייחסות המן לשבת ע"כ פרשת המן נאמרה בשבת, ואולי מטעם זה תפסו על משה שלא אמר להם תיכף שבת עם פרשת המן מאחר שענין אחד להם:
217
רי״חוירב העם עם משה ויאמרו תנה לנו מים ונשרה ויאמר להם מה תריבון עמדי מה תנסון את ה', וברש"י לומר היוכל לתת מים בארץ צי', ויש להבין הלא המן הוא יותר פלא ומצא מהיקש הטבע לגמרי, כמ"ש המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, אבל המים אינם יוצאים מהיקש הטבע לגמרי שהדבר מצוי שהמים יוצאין מבין נקוקי הסלעים, אלא שבכאן לא הי' מוצא מים מאז, גם ההפרש בין רב למעט, מ"מ אינו יוצא מהיקש הטבע לגמרי א"כ מובן שהמן שהוא יוצא מהיקש הטבע לגמרי הוא רבותא יותר, ומאחר שכבר ניתן להם המן באלוש, איך שייך עוד להסתפק אם יכול לתת מים בארץ צי', אם מן שהוא יוצא מהיקש הטבע לגמרי יכול ליתן עאכו"כ מים שאינן יוצאים מהיקש הטבע:
218
רי״טונראה דהנה בזוה"ק (סד:) א"ר אבא מאי דכתיב היש ה' בקרבנו אם אין וכי טפשין הוו ישראל דלא ידעו מלה דא והא חמו שכינתא קמייהו וענני כבוד עלייהו דסתרין לון וכו' אלא הכי קאמר ר"ש בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אפין דאקרי הוי' ועל דא לא כתיב היש ה' בקרבנו אם לא וכו' אמרו ישראל אי האי נשאל בגוונא חד, ואי האי נשאל בגוונא אחרא, ויש להבין למה לא הסתפקו כן במן, ונראה עפ"מ שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי עתיקא נקרא ע"ש שהעתיק מבריותיו מלשון ויעתק משם, ושם לרגלי רוממותו אי אפשר לעורר בדיבור התפלה, אך בזעיר אפין דאקרי הוי' שם מעוררין בתפלה, וזהו שבזוהר אי האי נשאל בגוונא חד, היינו לעורר בתפלה, וע"כ לא התפללו על המים, דאם היו מתפללין שוב לא הי' נתברר להם ספיקם, ע"כ באו דרך מריבה, ואז יתברר להם, שאם ינתן להם מים בלי תפלה ידעו שאיננו מזעיר אפין אלא מעתיקא, וידעו שאינם נזקקים לתפלה עכ"ד ודפח"ח:
219
ר״כולפי"ז י"ל דהמן שהי' ברי' חדשה יוצא מהיקש הטבע לגמרי הבינו מעצמם שהוא ממקום גבוה ומרומם מאד למעלה מסדר הבריאה שכתוב כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו', וידועין דברי הזוה"ק כי בששת ימים לא כתיב אלא ששת שהוא ששה מדות עליונות הנכללות בזעיר אפין, וע"כ המן שהוא למעלה מסדר הבריאה לא הי' להם ספק שמאין מוצאו, וגם הבינו שהמן לא יתמיד אתם אלא כל ימי היותם במדבר, אך במים שהנס מלובש במים גשמיים הי' רצונם לידע כנ"ל, ואם גם זה מאין מוצאו שוב גם בא"י שכל הנהגה תהי' בפעולת גשמיות חורשין וזורעין, בודאי ג"כ יהי' באופן זה שפרי הארץ אף שהם בגשמיות יתלבש בהם קדושה עליונה כענין מים אלו, ולא יהיו נזקקים לתפלה כנ"ל, אך באמת לא כן כי בא"י אף שהי' מלובש בפרי הארץ קדושה עליונה מאד וכמ"ש הב"ח בספרו משיב נפש, שמה"ט בועז שופט ישראל הי' והי' בעצמו זורה את הגורן, כי עם הוצאת פרי הארץ היו ממשיכין קדושה עליונה ומ"מ הכל הוא לפי מסת הזכות וחובה, וזכותם בתורה ותפלה על הגשמים ועל ברכת הארץ, וכמו שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בפסוק אל הארץ אשר הכינותי, שמהותה היא לפי מסת ההכנה עכ"ד, אבל הם חשבו אולי אף המלובש בגשמי לגמרי נמי מאין מוצאו, וכך יהי' נמי בא"י ולא יהי' תלוי בדיבור התורה ותפלה של התחתונים:
220
רכ״אולפי האמור מובן אשר הנסיון שלהם הי' רק בהמים ולא בהמן, שבהמן לא הי' להם מה לספק, וכל הספק הי' בהמים שהוא מלובש במים גשמיים:
221
רכ״בשנת תר"פ.
222
רכ״גויקח משה את עצמות יוסף עמו, ובמדרש עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצוות שכל ישראל היו עסוקים בכסף ובזהב ומשה הי' עסוק בעצמות יוסף, והקושיא מבוארת דכל ישראל שהיו עסוקים בכסף וזהב נמי מצוה קעבדי כמ"ש דבר נא באזני העם וגו', וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שלשון יקח הוא לשון הגבהה, והיינו שכל ישראל נמי מצוה קעבדי אלא מרע"ה הגביה את המצות, כי כל ישראל לתועלת עצמם קעבדי, שברכוש זה הי' נצפון ונתלבש את האורות וחלקי הקדושה שהוציאו ממצרים, אבל מרע"ה גם על זה לא השגיח, אלא על צורך ישראל ודפח"ח, ויש להוסיף בה דברים, ועם זה יובן מה שתאר אותו הכתוב במעשה זו בתואר חכם לב, דהנה ידוע שגלות מצרים היתה מירוק לישראל מחטאי דורות הקודמים, חטא התאוה, וחטא ע"ז, וזה פרעה מלך קשה ומכשף גדול לעומת חטא ע"ז, ומצרים מדינה קשה אשר בשר חמורים בשרם לעומת חטא התאוה, ובחטא התאוה נתמרקו ויצאו שלמים כי לא נחשד אחד מהם על ערוה, כמ"ש גן נעול גל נעול, ואחת היתה ופרסמה הכתוב וגם זו כסבורה שהוא בעלה, אך מחטא ע"ז לא נתמרקו לגמרי, כמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ובמדרש שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, וכמ"ש משכו וקחו לכם צאן וברש"י משכו ידיכם מע"ז, ומכלל שעדיין לא נתמרקו ממנו, ומירוק הזה עדיין סובב הולך עד לעתיד, והנה חטא התאוה הוא בלב, וחטא ע"ז הוא במוח, ובמצרים נתמרקו מחטא הלב, ע"כ זכו לעומתו לפסח ואתדכי למיכל על פתורא דאבוהון באהבה ודביקות, ועדיין נצרך להם שיזכו ליראה שהוא בחי' המוח והשכל, וזה זכו בקי"ס כמ"ש וייראו העם את ה' אך באשר ידע משה שזה תלוי במירוק מחטא ע"ז שעדיין לא נתמרקו לגמרי עד לעתיד, רצה עכ"פ שיזכו מפאת זכותו, כאמרם ז"ל יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא, אבל משה בענותנותו היתירה לא הרהיב עוז בנפשו לחשוב שזכותו לבד יועיל לזה, וע"כ כתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו:
223
רכ״דוהיינו דהנה כבר הגדנו, במהות יוסף והשבטים, שבמדרש שיוסף הוא בבחי' ראש להשבטים, והיינו שיוסף עם צדקתו וישרת לבבו זכה נמי לשלימות בחי' המוח והשכל, וע"כ נסיון יוסף אף שבפשיטות הי' בחי' התאוה שבלב, מ"מ מבואר במדרש שזאת הרשעה ראתה באיצטגנינות שעתידה להעמיד ממנו בן, ובודאי כשפיתה אותו סיפרה לו והראה לו כן, אבל הוא תפס בפשיטות באשר דבר זה אסור עפ"י הדין צריכין לבטל את כל החכמות וכל השכליות מפני רצון ה', וע"כ זכה לעומתו לשלימות מעלת השכל, שכל דבר שאדם מוסר להש"י זוכה לעומתו לדבר ההיא במעלות הקודש, כענין בזכות ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט, כן יוסף עם כל צדקתו זכה נמי למעלת שלימות המוח והשכל, מה שלא זכו לזה יתר השבטים שהיתה כל בחינתם צדקות וישרת לב ועבודה ברעותא דליבא, ע"כ יוסף השפיע לישראל בחי' שכל הישר והשבטים השפיעו לישראל בחי' הלב התלהבות ורגש הנפש ורעותא דליבא, וזה שחלם יוסף הנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, הוא שדה אשר ברכו ה', היינו לקשר את ישראל באביהן שבשמים, שהקדושים הללו הי' כל עבודתם לצורך דורות הבאים, כי הם בעצמם היו שלמים לא חסר להם דבר, והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, כמו שהלב צריך להיות נכנע להמוח והשכל:
224
רכ״הונראה שלעומת שתי בחי' אלו יוסף והשבטים היו נמי משה ואהרן, משה השפיע בחינת המוח והשכל, ע"כ הוריד התורה לישראל, ואהרן רעותא דליבא היינו שהמעש"ט יהיו מתוך עומק הלב והתלהבות ורגש הנפש ונרמז במ"ש והיו על לב אהרן, הרי שנשתבח במדת הלב, ואמרו ז"ל לב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים, וזהו שמשה במוחא ואהרן בעובדא:
225
רכ״וולפי דברינו הנ"ל שביצי"מ זכו ישראל לדביקות ורעותא דליבא ועל הים זכו לבחי' המוח והשכל, יובן מה שביצי"מ נזכר בכל מקום אהרן עם משה, אבל מאז עד קי"ס והשירה לא נזכר שם אהרן כלל, זולת במ"ש ותקח מרים הנבואה אחות אהרן, כי כל הענין הי' בבחי' השכל, שזה משה לבדו הי' המשפיע לישראל, זולת במ"ש ותקח מרים וגו' את התוף בידה, כי ידוע למבינים שנשים בחינתם בעשי', ועשי' ברעותא דליבא מתיחסת לאהרן הכהן, ע"כ אז אחר קי"ס ששירת מרים היתה ע"י כלי מעשה כמ"ש את התוף בידה חזר והזכיר אהרן:
226
רכ״זועם מה שאמרנו יתיישב דקדוק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, למה ביצי"מ הוזקקו למצות פסח ומילה, כדי שיהיו ראויים להגאל, ועל הים לא הוזקקו לשום מציות מעשיות, ולפי דרכינו הדבר כמבואר, שכל ענין קי"ס הי' בבחי' המוח והשכל ואין בו ענין לעשי':
227
רכ״חובזה יש לפרש מ"ש מה תצעק אלי, עפ"י מה שהגדנו במק"א שדיבור הוא אמצעי בין המחשבה והשכל למעשה, וע"כ פעם נחשב לבלתי מעשה, והוא בכלל לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו חוץ מנשבע ומקלל את חבירו בשר, ופעם אמרו ז"ל עקימת שפתיו הוה מעשה, כמשפט כל אמצעי שיש בו קצת מזה וקצת מזה, וע"כ באשר שקי"ס היתה כל ענינה מחשבה ושכל בלתי מעשה, ע"כ למען יזכו לקי"ס לא יצדק בו גם בחי' הדיבור שנחשב קצת מעשה:
228
רכ״טאך כל זה יצדק בתפלה שהוא בעקימת שפתים דהוה מעשה, אבל השירה אחר קי"ס שכבר זכו ישראל במעלתם הגדולה, והשירה היתה שהשכינה מדברת מתוך גרונם כמו שהגדנו במק"א, והראי' שאפי' עוברין במעי אמם אמרו שירה, אף שעדיין הפה סתום ואין בהם כלי הדיבור כלל, אלא באשר השכינה מדברת מתוך גרונם כמ"ש ויתן בפי שיר חדש, א"צ לכלי דיבור, וכמו מרע"ה אף שהי' כבד פה מ"מ באשר השכינה מדברת מתוך גרונו היו הדברים יוצאים מפיו מתוקנים, וכבמדרש שמות פ' ג' בפסוק ואנכי אהי' עם פיך ועם פיהו והוריתיך אשר תדבר, א"כ אמירת השירה שהיתה בלי עקמת שפתים כלל זה איננו נחשב כלל לקצת מעשה:
229
ר״לועם מה שאמרנו יתפרש לנו בטוב מ"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו, היינו העצם של יוסף שהי' בחי' מוח ושכל, וזה לקח להיות לו לסייע לקי"ס, שכל ענינו בחי' המוח והשכל:
230
רל״אבמדרש אז ישיר משה הה"ד פי' פתחה בחכמה, מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל, ברא אדה"ר וכו' הציל אברהם מכבשן האש ומן המלאכים, וכן יצחק מן המאכלת, וכן יעקב וכו', ויש להבין טעם שלמים הללו שלא אמרו שירה, ועוד הלוא מזמור שיר ליום השבת אדה"ר אמרהו:
231
רל״בונראה דהנה בזוה"ק (נד:) דהוי משבחן תושבחתא דמטרנותא וכו', ויש לפרש עפ"י פשוטו, דהנה ידועין דברי מהר"ל דדיבור האדם הוא רק ע"י התכללות גוף והנפש, ובודאי שכוונתו גוף ונפש ושכל, שהרי תינוק קטן אף שיש בו נפש וכלי דיבור של הגוף נשלם, מ"מ כל עוד שאין בו שכל כלל אינו יכול לדבר, ולעומת מסת השכל שניתן בו, בה במדה מתחיל לדבר, ומן דיבור הגשמי נקח דוגמא לדיבור הנכבד של השירה שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונם אף שלא היו נזקקים לכלי דיבור הגשמי, שהרי אפי' עוברין במעי אמן אמרו שירה, אף שעדיין פיהם סתום ואין בהם כלי דיבור הגשמי, מ"מ היו נזקקים להרכבת גוף ונפש ושכל הרוחניים, וכל עוד שלא היו מזוקקים בגוף ונפש ושכל הרוחנים לא הי' אפשר להם לזכות לדיבור נכבד זה:
232
רל״גונראה שזכו להתחזק בגוף ונפש ושכל ע"י שלשה נסיונות, הראשון כמ"ש זכרתי לך, חסד נעוריך אהבת כלילותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, אף שהיו יודעים שכולם צפויים עלי רעב במדבר, מ"מ בטחו בה' והלכו אחריו, שנית במה ששבו לחנות לפני פי החירות וברש"י ולא אמרו איך נתקרב אל רודפינו אנו צריכין לברוח [ובמכילתא מסיים בה שלא לשבור את לב הנשים והטף] אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, שלישית שירדו לתוך הים בעודו הולך וסוער ובאו במים עד חוטמיהם, נסיון הראשון הוא חוסר מזונות זה מתיחס לגוף, ובאשר לא השגיחו על חייהם הגופני זכו למירוק הגוף, נסיון השני ששבו לפני פי החירות שהי' להם לפחוד מהמצריים וכבמכילתא שלא לשבור את לב הנשים והטף, ופחד ובהלה מתיחס לכחות הנפש, והם לא השגיחו ע"ז והשליכו את כחות נפשם מנגד זכו למירוק הנפש, שלישית שירדו לים עד שבא המים עד חוטמיהם, שלפי היקש השכלי לא הי' להם עוד מקום לחיות, והם בטלו את היקש שכלם ובטחו בדברי משה מפי הש"י זכו למירוק השכל:
233
רל״דאך עדיין לא הי' כל אלה מספיק אלא להתכללות כל איש ואיש בפרט, שהרי נסיונות אלו היו לכל אחד ואחד, וע"כ שיהי' נחה על כולם יחד מעלה גדולה כזו שתהי' שכינה מדברת מתוך גרונם כולם כאחד בדברים אחדים, היו נצרכים נמי להתכללות כל ישראל כאחד, ונראה דהנה כתיב והנה מצרים נוסע אחריהם, וברש"י בלב אחד כאיש אחד, ולכאורה בלתי מובן הלוא הם ענפין מתפרדין מאין בא להם התאחדות, ונראה שזה הי' מפני שהשר של מצרים נסע אחריהם, כברש"י ד"א והנה מצרים נוסע אחריהם זה שר של מצרים נוסע מן השמים לעזור למצרים, ושני הפירושים צריכין זה לזה, אך הא גופי' צריך להבין למה ניתן להשר שלהם רשות לזה, שכל עצמו של רדיפת המצרים לייראם הי' כדי להקריב את לבם של ישראל לתשובה, אבל זה שראו את השר נוסע אחריהם שהי' מראה כאלו מן השמים הסכימו לזה, הי' גורם עוד יאוש ואיבוד התקוה היפוך התשובה, עד שבאמת גרם לכת אחת שהתריסו נגד משה ואמרו המבלי אין קברים במצרים וגו':
234
רל״הונראה היות ידוע שכשישראל נוצחין את אויביהם שבו כל כחות אויביהם לקדושה ויחולו על ראש ישראל, כענין ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים בשונאיהם, וע"כ זה הענין והכח שהיו כולם כאיש אחד בלב אחד ע"י השר של מצרים, כאשר נצחו ישראל נהפך כח זה לישראל בקדושה ונעשו כולם אחד ממש, וזה הענין שניתן רשות לשר של מצרים הכל לתועלת ישראל:
235
רל״וומעתה זכו ישראל להתאחדות שלימה, הן בפרט ע"י שלשה נסיונות, והן בכלל ע"י שזכו לכח הנ"ל שהביא אתו השר של מצרים, וע"כ כמו הדיבור הגשמי שבא באדם אחר התכללות גוף ונפש ושכל, כן דיבור הרוחני כמ"ש ויתן בפי שיר חדש שהשכינה מדברת מתוך גרונם בא לישראל בכלל ובפרט אחר התכללות פרט וכלל:
236
רל״זולפי האמור יש לפרש לשון הזוה"ק דהוו משבחין תושבחתא דמטרנותא, דהנה ידוע דמטרנותא היא התכללות והתאחדות כל אורות העליונים להשפיע למטה, וישראל שזכו להתאחדות והתכללות בכלל ובפרט, זכו אז דהוו משבחין תושבחתא דמטרנותא, אבל שירות ותשבחות בעלמא אף ע"י רוח נבואה עדיין אינו מגיע להקרא תושבחתא דמטרנותא:
237
רל״חולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצב פתח דברינו, דישראל דהוו משבחין תושבחתא דמטרנותא נקרא פי' פתחה בחכמה, והטעם לזה ידוע למבינים כי אבא יסד ברתא וכמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ, אבל האבות ואדה"ר שהיו יחידים ולא הי' שייך בהם התאחדות כללי, ע"כ לא הי' אפשר שיאמרו כשירה זו תושבחתא דמטרנותא, וע"כ אין קושיא מאדה"ר שאמר מזמור שיר ליום השבת אף שזה שירה נבואיי, מ"מ אינו אותה שירה המדובר בה, וכן האבות נמי שלא אמרו שירה היינו שירה נכבדת כזו, אבל שירות ותשבחות נבואיי בודאי היו אומרים, ובמדרש שאברהם שאמר הרימותי ידי אל ה' א' עליון קונה שמים וארץ רבנן אמרין עשאן שירה המד"א זה א' ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו, וכן ביעק"א במדרש פרשה פ"ד בפסוק הייתי ביום אכלני חורב וגו' ותדד שנתי מעיני, מה הי' אומר ריב"ל ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים הי' אומר וכו' רשב"נ אמר כל ספר תהלים הי' אומר, והרי מפורש בהם שהיו אומרים שירות נבואיי, ובהכרח לומר שהמדרש דידן אינו מדבר משירה כזו אלא משירה נכבדת שעלי' כתיב פי' פתחה בחכמה:
238
רל״טועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין, ויש להבין הלוא ראו יותר פלא שניתן להם את המן שיוצא מהיקש הטבע וכמ"ש אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך, אבל המים בעצמם אינם יוצאים מהיקש הטבע אלא שבאו להם ע"י נס, ומ"מ מובן שאחר נתינת המן בלתי אפשר שישאר להם עוד שום ספק שיקוו שיתוודע להם ע"י נתינת המים:
239
ר״מונראה לפרש דהנה בזוה"ק א"ר אבא מאי דכתיב היש ה' בקרבנו אם אין, וכי טפשין היו ישראל דלא ידעו מלה דא והא חמו שכינתא קמייהו וענני כבוד עלייהו, וכו' אלא הכי קאמר ר"ש בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אפין דאקרי ה', ועל דא לא כתיב היש ה' בקרבנו אם לא כמה דכתיב הילך בתורתי אם לא, אלא היש ה' בקרבנו אם אין, אי הכי אמאי אתענשו, אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהנה לשון עתיקא הוא מלשון שכתוב ויעתק משם, והיינו שהעתיק מכל הבריאה ואין תפלת התחתונים מגיעות שמה, אבל זעיר אפין משם ממשיכין ע"י התפלה, וע"כ לא התפללו, כי אז עדיין לא נתברר להם ספיקם אלא באו בתלונה, ואם מ"מ ינתן להם מים יתברר להם שהוא מעתיקא עכ"ד:
240
רמ״אומ"מ קושייתינו עדיין אינה מתורצת שכל מה שהיו רוצים להתוודע ע"י מריבת המים, הי' נודע להם ע"י תלונות הלחם, ונראה דהנה אמרו ז"ל לחם אבירים אכל איש שהמן הי' מאכל שמלאכי השרת אוכלין, עוד אמרו ז"ל מן בזכות משה, ופרשנו דהנה כתיב ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא, וברש"י שיקראהו בשמו, עוד כתיב אחר שביתת יום השביעי ויקראו בית ישראל את שמו מן, ויש להבין למה הכפיל הכתוב קריאת שמו מן, ונראה דהנה שם של דבר מורה על מהותו, וזה הי' חכמתו של אדה"ר שקרא שמות לכל החי ולכל הבהמה וגו', והקב"ה שיבח את אדם בפני המלאכים שחכמתו גדולה משלכם כבמדרש, כי אדה"ר עמד והבין את כל מהותו של כל אחד ועל פיו ידע לקרות השמות, אך יש שמות שאינם מורין על מהותו כמו שמות המלאכים ששמותה משתנה כפי השליחות, כברש"י פ' וישלח, והטעם כי אינם נפרדים וכל מהותם הוא השליחות, א"כ כפי שינוי השליחות כך שינוי השמות, ויש עוד גדולה מזה שבאשר מהותו הוא מתרומם אין לעמוד על מהותו, וכל השם הוא רק שלילה כמ"ש הרמב"ם שה' אחד הוא שלילה כלומר שאיננו שנים, אבל אחדות ה' איננו מתבאר בלשון, וכן מצינו בשם מרע"ה ששמו איננו מהותו אלא שלילה שאיננו חומר, שזה פירוש כי מן המים משיתיהו, שהמים הם חומריים, וזה משוי ממים הוא סילוק החומר כמ"ש מהר"ל, והטעם ששמו איננו לפי מהותו כי הוא עליו השלום לא הי' נפרד אלא דבוק תמיד בה', וע"כ לא הי' צריך הכנה לנבואה והי' כמו מלאך שכל מהותו הוא השליחות כך הי' מרע"ה, וא"כ אם באנו לקרות שמו לפי מהותו הי' שמו משתנה לפי שליחותו ועבודתו, ע"כ שמו הוא רק שלילה, ובפשיטות נמי י"ל שמהותו הי' מתרומם ואין לעמוד על עומק מהותו אלא השלילה שאיננו בעל חומר, וכן נמי שם שבת שהיא שלילה היינו ע"ש שביתה ממלאכה אבל מהות השבת לא ידע אנוש ערכה, וע"כ נקרא בשם מתנה לישראל, כי שם מתנה היא דבר שאינו מגיע לו, וכך היא השבת לישראל, באשר מהותו מתרומם אין לישראל ששמם היא מהותם שום אחוזה בה, אלא מתנה בעלמא, ונראה שכך הי' ענין המן שמהותו מתרומם אשר לא ידעו ממנו אפי' האבות הקדושים ע"כ אין לעמוד על מהותו שיקרא שם לפי מהותו, אלא נקרא ע"ש שהוא מזון:
241
רמ״בויש לומר שזה בא ללמד כפל הקריאה של שמו מן אחר השביתה של יום השביעי להורות על ענינו שהוא מתדמה ליום השביעי שנקרא שמו שבת, דאלו מפעם הראשון הי' אפשר לומר שבראי' ראשונה שראו אותו עדיין לא עמדו על מהותו, אבל אח"כ הבחינו ועמדו על מהותו לזה כפל הכתוב שמו אחר שביתת השביעי שכבר אכלו אותו שבעה ימים וראו כל ענינו וכל הנסים שנעשו בו, מ"מ לא היו יכולין לעמוד על מהותו, ועדיין נקרא ע"ש שהוא מזון ולא ע"ש מהותו, וכעין שם שבת, ונראה שזה ענין היתיחסות המן לשבת כאמרם ז"ל לחם משנה בשבת זכר למן:
242
רמ״גולפי האמור יובן מה שאמרו ז"ל מן בזכות משה, ושהוא מאכל שמלאכי השרת אוכלין, כי המאכל צריך שיהי' לו התדמות להאוכל אותו, וע"כ הוא מזון לו, וע"כ כמו שמלאכים אין להם שם לפי מהותם כן הוא המן, וישראל שזכו בו הי' בזכות משה, ששמו איננו לפי מהותו והמן מתדמה אליו, ויש לומר שגם הא דשבת היא בזכות משה כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו נמי מהאי טעמא הוא:
243
רמ״דומעתה יש לומר ולפרש דהא דאמרו ישראל היש ה' בקרבנו אם אין, בקרבנו היינו בקרבנו ממש, ולא דווקא ע"י אמצעות מרע"ה כמו בהמן שהי' בזכות משה כנ"ל, אלא בזכות ישראל וכענין שכתוב כי אתה ה' בקרב העם הזה, אם אין, היינו עתיקא, וכאן לא כתיב בקרבנו, כי לשון עתיקא הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שנגזר מלשון העתקה כמ"ש ויעתק משם, והיינו שהעתיק מבריותיו, וזה לא הסתפקו כלל שיהי' בקרבם אלא באמצעות משה, וכמו שבת דסעודתא דעתיקא עבדינן שהוא בזכות משה כנ"ל, ולפי האמור מובן אשר לא הי' אפשר להם להתוודע מתלונת הלחם שניתן להם המן מאכל מתרומם בלתי שם לפי מהותו כנ"ל, שלא הי' אפשר להם אלא בזכות משה:
244
רמ״השנת תרפ"א.
245
רמ״וויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וגו', ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו', וכבר דברנו בעזהי"ת בפרשה זו בכמה אנפי, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה:
246
רמ״זוהנה במדרש ד"א ויהי בשלח פרעה מי אמר וי משה אמר וי, משל לאחד שנעשה לבתו של מלך שושבין והי' רואה במזל שהוא יוציאה מבית אבי' כו' התחיל בוכה וכו' כך אמר משה צועק אני שנתייגעתי להוציא את ישראל ממצרים ואיני נכנס עמהם לארץ לכך ויהי בשלח פרעה, והיפ"ת כתב שידע זה ממה שנאמר לו עתה תראה, ואינו מובן שהי' צריך להקדים זה, ולמה נתאחר עד כאן, דמשמע דכאן נתוודע זה, ונראה דהנה במדרש שהי' פרעה מלוה אותם כו', ואין שילוח האמור כאן אלא לוי' שנא' ואברהם הולך עמם לשלחם, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שענין לוי' היא חיבור כמ"ש מהר"ל בנתיבות, וכוונת פרעה היתה שיהי' לו עוד חיבור עמם כדי למשכם חזרה למצרים, וטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים עכת"ד, ואף שלא שוטה הי' לחשוב שיתרצו לחזור אליו להשתעבד בעבודת פרך ולשקעם בבנין ולהטיל זכריהם ליאור, ואף שיבטיחם הבטחות טובות למאות, מי לא ידע כי הם כזב והבטחותיהם שקר, קו"ח מביאתם מצרימה בתחילה שפרעה הבטיחם הבטחות טובות כמבואר בכתוב, וביאתם היתה כ"כ בכבוד ויעקב ויוסף היו בראשם מ"מ קם מלך חדש ועשה עצמו כאלו לא ידע את יוסף ומירר את חייהם בגזירות משונות יוצאות מגדר האנושי, מכ"ש עתה שאין להשגיח על הבטחותיו, כי פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר, כבר הגדנו כי מכשף גדול הי' פרעה, ובאמצעות חיבורו עמהם חשב להכניס בהם רוח רעה שמעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו, או שרוח רעה יטעה אותם לומר כי דם הוא רואה עליהם במדבר, כמ"ש כי רעה נגד פניכם כברש"י, ומשום כי ארבע מאות שנה הי' להם להשתעבד ועדיין לא שלמו, ורוח רעה זה יהי' רסן מתעה להחזירם מצרימה, וע"ז אמרו למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, ואף דבש"ס חולין (ח':) שאני ר' חנינא דנפיש זכותי', ולא היו מתיירא מכשפים, ומכ"ש משה וכל ישראל עמו, מ"מ כבר הגדנו שאין הפירוש דנפיש זכותי' הוא זכות מצוות ומעש"ט, שאין דרך הצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אלא שהי' מזוכך היטב עד שראה בעיניו שאין עוד מלבדו, וכל ההסתרות והצמצומים שבעולם הי' כאפס ואין בעיניו, ע"כ כישוף שהוא רק מחמת הסתר וצמצום לא מצא מקום אצלו, אך ישראל ביציאתם ממצרים שד"מ שנה אמר להם להשתעבד ועדיין לא שלמו, לא מצינו שנמצאו שלימים אלא מחטא התאוה, שלא נחשד אחד מהם בעריות, ואחת היתה ופרסמה הכתוב, ואף היא היתה בשוגג כסבורה שהוא בעלה, וע"ז כתיב גן נעול אלו הבתולות גל נעול אלו הזכרים, אבל מחטא ע"ז עדיין לא נתמרקו, כבפסיקתא שאמרו ישראל למשה איך אנו נגאלים וכל מצרים מליאה מטנופת של ע"ז שלנו, וכן מפורש בכתוב איש שיקוצי עיניו לא השליכו וגו', וכן כתיב ולא שמעו אל משה מקוצר רות ומעבודה קשה, ובמדרש שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, ואף שמשה אמר להם משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה, מ"מ י"ל שעדיין לא נתמרקו מזה מכל וכל, ויש למצוא רמז בדברי משה משכו ידיכם היינו במעשה, אבל מ"מ לא הי' אפשר להם להיות נקי גם במחשבה, כי עדיין לא נתמרקו כל הד"מ שנה, וכבר הגדנו הטעם יחוס ד"מ שנה למירוק חטא ע"ז עפ"מ שדקדק מהר"ל בספר התפארת שד' לאוין יש במאמר לא יהי' לך, כי היוצא מנקודת האחדוח מתפשט לארבע צדדין עכ"ד, והנה ידוע שכח הס"ס שמספרו מאה אותיותיו בטומאה, ע"כ להתמרק מזה היו נזקקים לד"מ שנה, וע"כ באשר לא היו מזוככים מחטא זה לגמרי, שוב הי' אפשר לשלוט בהם כשפים להכניס בהם רוח רעה להשיבם מצרימה:
247
רמ״ח[ולפמ"ש יתבאר דקדוק לשון העם ולא שם החשוב שלהם, כמ"ש וחמשים עלו בנ"י ממצרים, ובזוה"ק הקשה במ"ש ויסב אלקים את העם, ותירץ בגין ערב רב, אך זה ניחא שם, אבל הא דבשלח פרעה את העם, בודאי לא לערב רב חלק כבוד הזה, וא"כ קשה, ולהנ"ל י"ל שכל עצמו של השילוח שהוא לוי' הי' בשביל שעדיין לא נתמרקו לגמרי, והם נקראים העם, שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מלשון גחלים עוממות, שפירושו כבויות, והיינו שאין השכל מאיר בהם כ"כ מפני שעדיין לא נתמרקו, וא"כ לשון את העם מורה על טעם הלוי']:
248
רמ״טוהנה ידוע שבאשר לא היו כל הד' מאות שנה במצרים עדיין לא נגמר התיקון ונזקקו לנסיונות מרובות או לשאר גליות, עד תשלום המירוק לעתיד, ומטעם זה לא נכנס משה לארץ, שאלמלי כן לא הי' אפשר עוד לגלות שיתמרקו ישראל בנסיונות הגלות עד שיהיו ראויים מצד עצמם לכל יעודם הטובים, ואפשר לומר הטעם שביאת משה לארץ היתה מעכבת הגלות, כי אחר שעברו את הירדן נתערבו ישראל להיות חשובים כולם כאיש אחד, ואם הי' אז משה עמהם הי' הוא היחיד ששב שמוחלין לכל העולם כולו, ובזוה"ק שנאמר למרע"ה אנת הוא בעל תשובה דשקיל לששים רבוא, כי כבר הגדנו שאין מתנאי הבע"ת להיות חוטא מקודם אלא תשובה הוא דביקות עצומה למעלה מגדר הגבול, ואחת היא אם הי' חוטא מקודם או לא, אלא שאף אם הי' חוטא מתכפר לו, כענין שאמרו ז"ל מים שנטמאו משיקן והן טהורים, מאחר שנצטרפו למקור הטהרה, כ"ש בבע"ת שנדבק במקור מים חיים את ה' שפרחה טומאתו ממנו, ומ"מ אף שנמחלו עונותיהם מחמת היחיד ששב, עדיין לא נתקיים הנדרש שיהיו רצויים מצד עצמם, אלא מפאת היחיד ששב, ומסתברא שזה היחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו, הוא רק אחר שעברו את הירדן ומטעם הנ"ל, וע"כ כל ימי דור המדבר שהי' משה עמהם לא נמחלו להם עונותיהם, ומטעם זה לא נכנס משה עמהם כדי שיהי' אפשר הגלות שיתמרקו מצד עצמם:
249
ר״נומעתה י"ל שזה שצווח משה וי בשילוח זה, מאחר שראה שפרעה ליוה אותם ועדיין יש לו חיבור עמהם, וזה אי אפשר אלא מפאת שעדיין לא נתמרקו מחטא ע"ז, השכיל בעצמו לידע שסוף כל סוף יהיו צריכין עוד לגלות, ושוב הבין שמעתה א"א שיכנוס הוא לארץ, ומשום שראה ששולח פרעה את העם דהיינו לוי':
250
רנ״אולפי האמור יתבאר מ"ש ולא נחם אלקים ד"א פלשתים וגו', דהנה כבר דקדקנו הרי היו צריכין ללכת לסיני לקבל התורה וכמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, והדרך לסיני איננו דרך ארץ פלשתים כי סיני לדרומית מזרחית ופלשתים לצפונית מזרחית של מצרים, כמו שהוא במפת הארץ, והרי כל גאולת מצרים תלוי' במ"ת, וכן דבהא דויסע משה את ישראל מים סוף, איתא במדרש אמר להם משה בואו ופרעו את השטר שכך אמר לי הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ונראה דהנה כשנתבונן על שלשת אומות אלו, מצרים, כנען, פלשתים, נמצאים מקבילים בטומאה לעומת שלשת האבות בקדושה, מצרים היא ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם, הוא להיפוך מאאע"ה דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, ואברהם ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל ישראל בזכותו, וידוע מ"ש מהר"ל שאאע"ה תיקן חטא ג"ע שהי' פתוך בחטאו של אדה"ר, כנענים היו שטופים מאד בע"ז כאמרם ז"ל, אין לך הר וגבעה בא"י שלא עבדו שם האמוריים ע"ז, ואף ששניהם ע"ז וג"ע היו בשניהם, כי כל ארץ מצרים מליאה ע"ז ומרע"ה לא התפלל בתוך הכרך מפני שהיא מליאה גילולים, וכן כנענים היו שטופים נמי בעריות, כמ"ש בפ' עריות כמעשה ארמ"צ אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, מ"מ מצרים היו שטופים יותר בג"ע, וכנען בע"ז, וע"כ כנענים הם להיפוך ממדתו של יצחק, שהקריב עצמו לקרבן לה', ובמהר"ל שיצחק תיקן חטא ע"ז שהי' פתוך בחטאו של אדה"ר, פלשתים הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהוא מלשון מפולש עכ"ד, ויש לפרש היות ידוע שמהרכבת שני מינים נולד כח שלישי גדול וחזק אשר לא הי' בשני המינים, כן מהרכבת כחות הטומאה של מצרים ושל כנען נולד כח שלישי חזק משניהם הוא כח הטומאה של פלשתים, והוא דרך מפולש לבאר שחת, היפוך מיעק"א ע"ה בקדושה הבאה מהרכבת מדת אברהם ומדת יצחק, כי יעקב כלול הוה, וע"כ יעקב נקרא בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה, ובזוה"ק דיעקב הוה כולא לשמא דקב"ה, והוא חבל המקשר את ישראל באבוהון שבשמים, ובמדרש ויצא ס"ח כי חלק ה' עמו יעקב חבל נתלתו, מה החבל הזה פחות מג' אין מפקיעין אותו כך האבות אין פחות משלשה, וע"כ לעומתם בטומאה פלשתים היא כח הטומאה מיוחדת המקשרת לצד הטומאה לעומת יעקב בקדושה, וכשם שיעקב כלול הוה ממדת אברהם וממדת יצחק, כן לעומתו פלשתים הם הרכבה מטומאת מצרים ומטומאת כנען, וכן נמי מושב ארצם היא בין מצרים ובין כנען, מורה על ענינם:
251
רנ״בוהנה תורה היא תורת אמת מתיחסת ליעקב, וע"כ ניתנה בחודש השלישי, ובזוה"ק (ע"ח:) יעקב נטיל ברזא דילי' תרין ירחין ניסן אייר ואתכליל איהו ברזא דסיון דאיהו תאומים וכו' ובגין דיעקב איהו תאומים אתיהיבת אורייתא לבנוי בחודש תאומים ואורייתא ברזא דתאומים תורה שבכתב ותורה שבע"פ וכו', והנה בזוה"ק (סז:) כגוונא דא ורזא דא ממש עביד קוב"ה בארעא דתבר מלך זקן וכסיל ודא הוא פרעה וכו' כיון דאלקי לי' ולעמי' אתא ואודי לי' לקב"ה לבתר אתא ואתכפיא האי כהן און יתרו דמשמש תחותי' עד דאתא ואודי לי' לקב"ה וכו' וכיון דההוא מלך וכהן אודי לקב"ה ואתברו קמי' כדין אסתלק קב"ה ביקרי' על כלא עילא ותתא עד דאסתלק קב"ה ביקרי' כד אודן אלין קמי' לא אתיהיבת אורייתא וכו', ויש לומר דלפי המבואר מענין פלשתים שהיו לעומת יעקב בקדושה, ע"כ למען מ"ת המתיחס ליעקב הי' בדין להכניע מקודם את פלשתים, וע"כ לולא טעם המבואר כי קרוב הוא פן ינחם העם בראותם מלחמה, היו צריכין מקודם להוליכם דרך ארץ פלשתים להכניע שם את גאון פלשתים, ומשם לילך לסיני, ואף שהוא רחוק יותר אין ריחוק הדרך מעכב אצלם שהרי הלכו מרעמסס לסוכות ק"ך מיל לשעה קלה, ואחת היא להם דרך רחוק או קרוב:
252
רנ״גאבל טעמו של דבר שלא הלכו דרך ארץ פלשתים לסיני מבואר בכתוב פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, והיינו מאחר שישראל עדיין לא נתמרקו לגמרי ופרעה ליוה אותם להתחבר עמם למשכם ברשת הכישוף כנ"ל, אבל לא הי' יכול להם שזכות משה בקדושה גדולה מכחו של פרעה בטומאה, מה גם אחר שהוכה בעשר מכות ונחלש כחו, אבל כאשר ילכו דרך ארץ פלשתים יסתייע פרעה מטומאת פלשתים שיש להם כח גדול לעומת יעקב בקדושה, וזהו פן ינחם העם בראותם מלחמה, לפי מה שהגדנו לעיל שלשון העם רומז למעוטי. השכל, שעויין לא נתמרקו במצרים, ולהם היתה כוונת פרעה להטיל בהם כישוף ורוח רעה להשיבם מצרימה, וזהו בראותם מלחמה, היינו מלחמה רוחניות או גשמית או שניהם יחד, ושבו מצרימה ע"י כח כישוף של פרעה ורוח רעה שיכניס בהם, וזהו כי קרוב הוא, היינו כישוף של פרעה וטומאת פלשתים, ויסתייעו זה מזה, וכל זה מפני שעדיין לא נתמרקו ישראל במצרים לגמרי, גם מטומאת פרעה, אבל אם היו נתמרקים לגמרי גם מטומאת פרעה לא הי' חשש מפלשתים, שהרי ידוע מדריגת משה שעוד גבוה מיעקב משה מלגאו ויעקב מלבר, והיו הולכים ראשונה להכניע גאון פלשתים, ומשם לסיני כנ"ל, ע"כ מובן סמיכת הדברים:
253
רנ״דומעתה יש לפרש קרא דבתרי' ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף, עפ"מ שהגדנו לעיל שלעומת ד' לאוין שבדיבור לא יהי' לך היו צריכין ישראל להתמרק ד' מאות שנה במצרים, כדי להתמרק מטומאת חטא ע"ז, אך באשר לא יכלו להתמהמה הי' לפרעה עדיין חיבור עמהם, ומובן שלזכות למ"ת היו עדיין צריכין שיהיו מנוקים לגמרי, והנה ברש"י ריש שיר השירים בפסוק ושקני מנשיקות פיהו, ונאמר דוגמא שלו על שם שנתן להם תורתו ודיבר עמהם פנים אל פנים וכו', ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי' ומחלים פניו לקיים דבריו, וזהו ישקני מנשיקות פיהו עכ"ל, ויש לומר שזהו עיקר תורה שבע"פ פנימית שבתורה שבכחב [ואפי' נגלות תורה שבע"פ תלויות בזה, כבזוה"ק שחכמי התלמוד על רזין דאורייתא סדרא לון, ואלו זכו לזה תיכף במ"ת הי' זה נגלה] ובמדרש כל התורה שאדם לומד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של מלך המשיח, ובודאי מה"ט הוא, ולפי"ז י"ל דזה שהיו ישראל צריכין להיות ד"מ שנה להתמרק לגמרי, אם היו כל הד"מ שנה הי' גמר התיקון, והיו זוכין תיכף במתן תורה כל מה שעתידין לזכות לעתיד, וי"ל עוד שאז היו זוכין לעומת ד' אותיות הוי' ב"ה, וידוע דהא אחרונה אלי' מתיחסת תורה שבעל פה, וע"כ יש לומר שלעומת לזכות לד' אותיות הוי' ע"י מירוק כנ"ל, במקום ד' מאות שנה, היו להם ד' נסיונות, נסיון הראשון כמ"ש וזכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, נסיון השני ששבו ויחנו לפני פי החירות ולא אמרו צריכין אנו לברוח, שלא לשבור את לב טף ונשים, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, נסיון השלישי שנכנסו לים עד חוטמיהם, וכבר הגדנו ששלשה נסיונות אלו הם בנפש רוח ונשמה, נסיון הראשון בנפש, שחוסר המזונות נקרא עינוי נפש, והשני ברוח אומץ ולא חששו שלא לשבור את רוח טף ונשים, השלישי ע"מ לטבוע בים הוא נגד השכל והנשמה, שעדיין לא ראו ולא שמעו מעולם נס כזה, אבל הם מסרו את הנפש ואת הרוח ואת הנשמה לרצון הש"י ומה שייטב בעיניו ית"ש יעשה עמהם, וזהו תכלית מדת הבטחון, והגדנו נמי ששלשה נסיונות אלו מקבילים למדות שלשת האבות, ואין מהצורך לכפול הדברים, וצד השוה שבהם מדת הבטחון שנשתבחו בו אבותינו כמו שאנו אומרים בברכת אהבה בעבור אבותינו שבטחו בך, נסיון הרביעי הי' לישראל במעשה העגל שהי' נסיון בענין תורה שבע"פ, שהרי ישראל לא רצו אז לצאת מתחת רשות השי"ת, והיו מתדמים בנפשם שעוד מצוה קעבדו, וכמ"ש הכוזרי שהי' כענן הרואה ביח ע"ז וקסבור בהכ"נ הוא והשתחוה לה, ומ"מ הרי חור התרה בהם, ואף שלפי סברתם שעוד מצוה קעבדו מ"מ הרי כתיב לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, וברש"י לא חאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים לכך נאמר לא תעשו לכם, וע"כ התרה אותם אף לפי דמיונם דמצוה קעבדו, והנה זה איננו מבואר בכתוב אלא לפי הפירוש של תורה שבע"פ, והם הי' להם זה נסיון גדול בענין תורה שבע"פ, שהרי השטן הטעה אותם שלא יכולין לעמוד אפי' שעה אחת במדבר בלעדי העגל, והם צפויים ליפול שדוד לפני כחות המדבר, והיו הורים היתר לעצמם משום פקוח נפש, ואלמלי עמדו בנסיונם זה לומר לנפשם לבטוח בתורה שבע"פ, היו זוכין לתכלית פנימית תורה שבע"פ, כמו לעתיד שישראל יזכו מחמת הנסיון של כל ימי הגלות שדבקים בתורה שבע"פ ועומד להם בנפשותם וכל אויביהם וכל האומות מתאמצים להרחיקם מתורה שבע"פ אף להסתפק בתורה שבכתב, וישראל מטים שכמם לסבול צרוח מצרות שונות חדשים לבקרים, ע"כ זהו מירוק הרביעי שלא עמדו בנסיונם במעשה העגל, זוכין בגלות המר והנמהר, וזהו לימוד לאדם עד כמה צריכין להתאמץ ולהתחזק בתורה שבע"פ ובלימוד הגמרא, ולפי האמור מבואר שלעומת ג' נסיונות שעל הים זכו ישראל למ"ת הנגלית, והרביעי אלו עמדו במעשה העגל או בכל ימי הגלות לפנימית התורה שממנה עיקר תורה שבע"פ:
254
רנ״הומעתה מבואר שלעומת אם היו מתמרקין לגמרי במצרים, עד שלא הי' כחו של פרעה מתחבר עמהם, היו כובשים בראשונה ארץ פלשתים שהם בטומאה לעומת מדתו של יעקב בקדושה, זכו ישראל ע"י שלשה נסיונות שעד הים שהם לעומת שלשת האבות, וזכו מזה למ"ת הנגלית, ומעתה מובן סמיכת הקרא שכלפי שלא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים מטעם הנ"ל, היתה עצת ה' להסיבם דרך המדבר ים סוף, להשלים החסרון מה שלא יכלו לכבוש את ארץ פלשתים:
255
רנ״ווהוסיף לומר וחמשים עלו בנ"י מארץ מצרים, ופירש"י מזויינים, ויש להבין הלוא ברש"י ריש דברים אלי לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין, אך להנ"ל יש לומר דבשליחת הזאת שעדיין לא נתמרקו לגמרי היו צריכין לכלי זיין, אבל אח"כ אחר הנסיונות וקריעת ים סוף שזכו להתמרק עד שהיו ראויין למ"ת, שוב לא הי' צריכין לכלי זיין, ואף שלא עמדו בנסיון הרביעי בחטא העגל כנ"ל, מ"מ אחר שנתכפר להם וזכו להמשכן נשאר בהם זה המעלה שלא להצטרך לכלי זיין, מה גם לפ"מ שהגדנו במק"א שלולא חטאו במרגלים הי' מתוקן גם חטא העגל בשלימות, והאמונה שהיתה אז היתה נמי בתורה שבע"פ, והי' עומד במקום נסיון הרביעי כנ"ל, ומ"מ כאן אתי שפיר הסמיכות וחמשים, שמטעם כתוב הקדום הוצרכו להיות מזויינים:
256
רנ״זולפי האמור יש לפרש נמי סמיכת קרא דבתרי' ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו', היינו שמאחר שהבין משה שנתבקש מישראל עוד מירוק מחטא ע"ז כנ"ל, נתן עצה בלבו ליקח עמו את עצמות יוסף, כי השבע השביע וגו', וא"כ לקיחת עצמות יוסף עמו הוא זכות כל ישראל, ממילא לעומתם יעמוד זכות יוסף לכל ישראל, והנה יוסף הי' לו ג' נסיונות, נסיון באותה הרשעה, ונסיון שלא הודיע לאביו בכל אותה העת שעמד בבית פוטיפרע או אפי' בבית האסורים אי אפשר שלא הי' יכולת ביד יוסף לבקש תחבולה להודיע לאביו, והי' בא ופדאהו בכל ממון שבעולם, מה גם אח"כ בשעת הרויחה, והטעם כבר הגדנו כי אמר לנפשו אם השי"ת אינו מגלה לו אני אגלה לו, וא"כ מסר עצמו תחת הנהגת השי"ת, ומה דבעי לימטי עליו ימטי, נסיון השלישי שקיבל על עצמו להיות בלי קבורה כל אותן הימים, וידוע דקבורה היא תועלת גם לנפש שמכנסין אותה למקום מנוחתה, ולמה לא צוה הוא ג"כ לבניו שישאוהו ויקברוהו בארץ ישראל, וברש"י שמא לא יניחום המצריים, ועדיין אינו מספיק, שמא יניחום, ועוד למה לא ביקש הוא עצמו מפרעה שיניח את בניו לישאוהו, אך כבר הגדנו הטעם שבזוה"ק הקשה על יעקב אן רחמנותא דאבא שהניח את ישראל לבדם במצרים, וכבר תרצנו שהניח את יוסף בחריקאי' ויוסף קיבל זה על עצמו לטובת ישראל ולא השגיח על נפשו שלא תבוא למנוחתה כל אורך הזמן, והוא נסיון נפלא, ונראה ששלשה נסיונות אלו הם במחשבה דיבור ומעשה, נסיון הראשון הוא במעשה, והשני בדיבור, והשלישי במחשבה, והם לעומת נפש רוח ונשמה, דוגמת שלשה נסיונות של ישראל עד הים, ובזכות יוסף שעמד בג' נסיונות התאמצו ישראל לעמוד בג' נסיונות שלהם, וזה שלקח עצמות יוסף עמו לסייעהו בכל זה:
257
רנ״חמה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, והכל תמהו הלא מצוה להתפלל בעת צרתו וכל שהוא מוסיף להתפלל הוא מוסיף במצוה:
258
רנ״טונראה לפרש דהנה תשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה, וכבר פרשנו ששלשה אלי הם במחשבה דיבור ומעשה, תשובה מעומקא דליבא היא במחשבה, כאמרם ז"ל שמא הרהר תשובה בלבו, תפלה היא בדיבור צדקה היא במעשה, וידועין דקדוק כ"ק היהודי זצללה"ה מפרשיסחא שסתם מצוה שבש"ס היא צדקה, וע"כ צדקה היא ראש למצוות מעשיות, ומחשבה דיבור ומעשה הם הנעשים בכל חלקי האדם מחשבה מתייחסת להנשמה, דיבור לרוח מעשה בנפש, וע"כ להעביר את רוע הגזירה שבודאי כבר יצא טבעה בשלשה עולמות, בריאה יצירה עשי', צריכין לשלשה אלה המתייחסות לנפש רוח ונשמה, שמוצאם משלשה עולמות אלו, נפש מעשי', רוח מיצירה, נשמה מבריאה כידוע לחכמי האמת:
259
ר״סוהנה גזירת בין הבתרים שהי' על ד"מ שנה כדי להעביר את הגזירה ולדלג על החשבונות היו צריכין לשלשה אלו, היינו לתיקון מחשבה דיבור ומעשה, בשלשה חלקי הנפש כנ"ל:
260
רס״אוהנה בענין יצי"מ שהיתה נחלקת לשתים, היציאה לבדה, וקי"ס לבדה, נראה שלא היתה נחשבת גאולה שלימה עד אחר קי"ס, כמ"ש ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, ובאבן עזרא עתה הי' ישראל נושעים מיד מצרים כי עד עתה הי' עליהם פחד המלך, ובספורנו כי עד אז היו ישראל כעבדים בורחים, וכן בפ' וארא וגאלתי אתכם בים, כמו שהעיד באמרו ויושע ה' ביום ההוא, כי אחרי מות המשעבדים לא היו עוד עבדים בירחים עכ"ד, ויש להוסיף בה דברים כי בחיצוניות היתה גאולה שלמה בליל היציאה וכמ"ש ובני ישראל יוצאים ביד רמה, וברמב"ן שעשו להם דגל ונס להתנוסס ויוצאים בשמחה ובשירים ובתוף ובכינור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות עכ"ל, מ"מ בפנימיות היתה עדיין טומאת מצרים רודפת אחריהם לבלבלם ולהכניס בהם מחשבות זרות, וכמ"ש והנה מצרים נוסע אחריהם, ואמרו ז"ל שזה הוא שר של מצרים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי השר של האומה הוא היצר של האומה, וישראל הרגישו בעצמן כי היצר של מצרים עודנו רודף אחריהם עכ"ד, ומוכח שהיציאה לחירות עדיין לא היתה בפנימיות לגמרי, אלא על הים דכתיב סוס ורוכבו רמה בים, ואמרו ז"ל שרוכבו הוא השר שלהם, אז נגמרה הגאולה גם בפנימית, וע"כ נחשבו שתי גאולות, ראשונה בליל ט"ו גאולה בחיצונית, והשני' על הים, גאולה שלימה אף בפנימית:
261
רס״בונראה דלשתי הגאולות היו צריכין לתיקון מחשבה דיבור ומעשה, אלא שלגאולה ראשונה שהיתה רק בחיצונית הי' די מחשבה דיבור ומעשה אף בלתי בתכלית העומק הפנימית, אבל בגאולה שני' שהיתה בפנימית היו צריכין לתיקון מחשבה דיבור ומעשה בתכלית הפנימית, וע"כ קודם הגאולה ראשונה הי' מחשבה בהתשובה שעשו כל אחד בפני עצמו, וז"ש וירא אלקים ובמדרש וירא אלקים רבנן אמרו שעשו תשובה הבינונים, וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה, וידע אלקם שאפי' אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו, דיבור כמ"ש ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, מעשה הי' פסח ומילה, אך לגאולה הפנימית שעל הים היו צריכין מחשבה דיבור בעומק יותר, פנימית לעומת פנימית, מחשבה כמ"ש ופרעה הקריב את לבם של ישראל לתשובה, מכלל שעדיין היתה חסרה להם תשובה מתכלית עומק הלב, דיבור כמ"ש ויצעקו בנ"י אל ה', היינו שעלתה תפלתם עד שם הוי' ב"ה, מעשה הוא ירידתם במים עד חוטמיהם, ובזה נגמר התיקון במחשבה דיבור ומעשה:
262
רס״גולפי האמור יתפרש הכתוב מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו היינו שמעתה נשלם להם התיקון במחשבה ובדיבור ואין חסר להם רק המעשה, וזהו ויסעו להים בעודנו הולך וסוער, וא"צ עוד לתיקון הדיבור בתפלה, אלא נתבקש רק שירדו להים עד חוטמיהם:
263
רס״דובזה מדוקדק הלשון שאח"כ כתיב ואתה הרם את מטך, היינו אחר שירדו לתוך הים, שלכאורה בפשיטות הי' צריך להקדים להכין דרך לעבור גאולים, אך הוא הדבר שאם היתה הבקיעה מוקדמת, שוב לא הי' מסירת הנפש ותיקון מעשה כלל, אלא ויסעו מקודם ואח"כ ואתה הרם את מטך וגו':
264
רס״השנת תרפ"ד.
265
רס״וולא נחם אלקים ד"א פלשתים כי קרוב הוא וגו', ויש להבין תיפוק לי' שהיו נזקקים ללכת לסיני לקיים התנאי שכל הגאולה תלוי' בו, כמ"ש בהוציאך וגו' תעבדון את אלקים על ההר הזה:
266
רס״זונראה דהנה בזוה"ק ריש בהר, דישראל במצרים לא היו יכולין לקבל עליהם עול מלכות שמים משום דכפית באחרא, וע"כ באשר התורה מוכרחת, דאל"ה הי' כל העולם חוזר לתוהו ובוהו, כן היציאה מוכרחת, וזהו התשובה למשה בהוציאך וגו', והנה קליפת פלשתים היא לצנות כמו שדייק הרה"ק ר"ב זצללה"ה מדכתיב קראו לשמשון וישחק לפנינו, ומפורש במדרש ובמושב לצים לא ישב זה פלשתים, וע"כ מירוק ליצחק הי' בפלשתים שהוא שחוק וקלות ראש המרגילין לערוה היפוך מדתו יראה ופחד, וע"כ למתן תורה שהי' נצרך לקבלת עול מלכות שמים כבזוה"ק הנ"ל וכמפורש. במכילתא מקבלין אתה עליכם עול מלכות שמים בשמחה, הי' בדין להכרית מקודם את פלשתים, כענין שבזוה"ק ריש יתרו עד דאתא פרעה ואודי עד דאתא יתרו ואודי ופלשתים שלא היו בעלי הודאה הי' צריך להכריתם מקודם, וכדי שיהי' ביכולת ישראל לקבל עליהם עול מלכות שמים מקודם, ומשם לילך לסיני לקבלת התורה, אלא משום כי קרוב הוא וגו', ע"כ הסיבם דרך ים סוף שקנו משם מדת היראה כמ"ש וייראו העם, וקנו מעלת היראה יסוד קבלת עול מלכות שמים, על כרחם של קליפת פלשתים, ע"כ תיכף אחר קריעת ים סוף אמר להם משה באו ופרעו את השטר זה קבלת התורה וכבמדרש פרשת ויסע:
267