שם משמואל, באShem MiShmuel, Bo

א׳שנת תרע"א.

ב׳בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, להבין מה זה נתינת טעם הכבדת לבו מצד השי"ת להצוואה שיבא אל פרעה, וכבר דברו מזה המפרשים, ונראה דהנה במד"ר שלח חשך וגו', ולא מרו את דברו, אבותינו אמרו על שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם, והיא פליאה נשגבה מה קמ"ל בזה, כי מי לא ידע שהמכות באו עליהם מפני שלא שמעו לקול הש"י, ועוד יותר תמוה מה שסיים המדרש שהמלאכים הסכימו לדבריו ולא המרו יע"ש, מה זה ס"ד שימרו את דבריו, ונראה דהנה גאולת מצרים היתה ע"י התגלות אלקות, עי"ז ברחו הסט"א ונתבטלו כהמס דונג מפני אש, וכמ"ש עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם וכענין שנאמר בכתוב (ישעי' י"ט א') הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו, ונראה דלאו דוקא הגאולה היתה כן, רק כל העשר מכות שהיו אתחלתא דגאולה, היו בדרך זה שהי' התגלות אלקות בצד מה, ולעומת זה הי' ביטול בכח הסט"א וז"ש נגוף ורפוא, נגוף למצרים ורפוא לישראל, הוא מצד זה דכיון שהי' ע"י התגלות אלקית ובכן ישראל שהי' להם כח לקבל האלקית נתעלו עי"ז, והם נתבטלו ונוגפו, וכענין שאמר כ"ק זקיני זצוקללה"ה מקאצק זי"ע, דבעשר מכות שבאו על מצרים נתגלו העשרה מאמרות לישראל, בכל מכה ומכה מאמר אחד, בחשך נתגלה לישראל מאמר יהי אור, עכתדה"ק, והיינו בדרך זה כיון שהם אחד כנ"ל, ישראל קבלו ההתגלות אלקית כנ"ל, ובמצרים הי' ביטול, כנ"ל, אך זה גופא צריך להבין, אחר שהי' התגלות אלקית והי' ביטול אצל מצריים, מדוע לא פעל אצלם שיחזרו למוטב, ונראה דהנה בזוה"ק פנחס על פסוק שבע פרות הרעות, דיש עננין חשוכין שכל קדושה שבאה בהם נטבעה בתוכם, וכתבנו במק"א שלדעתי היא קליפת גיאות, שכל שבא בהם מעט קדושה הם מתגאים בזה עוד יותר, והיא קליפת מצרים שאמר לי יאורי וכו', ובכן אם הי' להמצריים מעט הכנעה מפניו יתב', היתה פועלת בהם הקדושה וההתגלות אלקית שנתגלה אז, אבל כאשר התגאו והעיזו לומר מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, ועיין ספורנו שפי' אפי' אם נתברר לי שם ה' ג"כ לא בשביל זה אשלח את ישראל, בכן לא די שלא הועיל להם, אף גם נתחזקו להיות עומדין במרדם כי נתוסף להם כח להסט"א ע"י הקדושה כדברי הזוהר הנ"ל, ובכן אין לתמוה מה שנתחזק לב פרעה, וזהו פי' דברי המדרש מפני שלא קבלו במרות דבריו של הקב"ה עליהם, היינו שלא הי' להם שום הכנעה כעבד לגבי אדונו, כי באם הי' להם מעט הכנעה הי' זה מביא לידי קבלה גמורה לשלח את ישראל, כי הקדושה שהיתה באה בהם היתה נוקבת ויורדת עד שהיתה מחזירה אותם למוטב, וזהו הפי' ג"כ במדרש שהמלאכים לא המרו, היינו שמלאכים מצד מעלתם הי' ס"ד שלא יסכימו על זה היינו כמו שבשעת מ"ת אמרו תנה הודך על השמים, ואמרו חמדה גנוזה שיש לך אתה רוצה ליתנה לבו"ד, היינו שהי' קשה להם להוריד קדושה לעוה"ז, וא"כ הי' ס"ד שלא יסכימו גם בהמכות מטעם זה, אך אחרי שראו אחרית דבר שיוצמח מזה קדושת השם, לכך הי' ניחא גם להם, והוא כאמרם ז"ל מוטב שיעקר אות אחת מהתורה כדי שיתקדש ש"ש בפרהסיא, אך צריך להבין למה הקושיא דווקא במכת חושך ולא במכות הראשונות, ולמה כתב הכתוב ולא מרו את דברו רק בחושך לא מק דם, אך י"ל דהנה במטה הי' חקוק דצ"ך עד"ש באח"ב ובודאי ידעו המלאכים מקודם שיהיו עשר מכות כמו שהי' חקוק על המטה, וחשבו כי כל כחו של פרעה הוא רק עד ז' מכות כנגד ז' פרות הרעות כנ"ל שהקדושה נטבעת בהם, ובמכה השמינית שוב לא תהי' הקדושה נטבעת, ואז הקדושה תקרע סגור לבו להתחיל להיטב, אך כראותם שגם אחר מכה השמינית נשאר באולתו, ובודאי כן יהי' עד מכה עשירית, וא"כ כל הקדושה שניתן בהם במכה התשיעית היא למגן, והי' מקום קטרוג כנ"ל, שתהי' תיכף מכת בכורות שישלח תיכף, וע"ז אמר הכתוב שלא מרו את דברו, והטעם כנ"ל שהבינו את קדושת השם שיצמח מזה כנ"ל:

ג׳ובזה נבוא לפי' הכתוב כי אני הכבדתי את לבו, שגם מרע"ה עד מכה השמינית ידע שבודאי לא ישלח כי עוד כחו להטביע הקדושה שניתנה בו כנ"ל, אבל אחר מכה השביעית שעשה תשובה ואמר ה' הצדיק, והי' נראה שכלה כל כחו באשר הז' מכות הכניעו את כל ז' בחינותיו הטמאות, ואעפ"כ חזר והכבד את לבו, מזה נראה שאין בו עוד חקות תשובה, ע"כ חשב שאין עוד תועלת בהתראה, ע"ז בא מאמר הש"י כי אני הכבדתי את לבו למען וכו', שעכ"פ יצמח מזה תועלת למען תספר וכו':

ד׳בא אל פרעה, כ"ק זקיני זצוקללה"ה מקאצק זי"ע אמר כי אצל השי"ת אין שייך לשון לך כי מלא כל הארץ כבודו עכתדה"ק, והא דכתיב במכת דם לך, יש לומר משום דכתיב הנה יוצא המימה לעשות נקביו ואין כבודו יתב' להזכיר שמו יתב' בזה, והנה בזוה"ק מתרץ קושיא זו, דמשה דחיל מיני' וכו' יע"ש, ולכאורה קשה למה דווקא עתה דחיל מיני', ולפי האמור במאמר הקדום יש לומר כי אחר שראה מרע"ה שכבר היתה המכה השביעית ועדיין עומד במרדו, וידוע שפרעה הי' למעלה בקליפה ממרע"ה בקדושה ועתה ראה שלא פעלה אצלו הקדושה, ועדיין לא בטל, בכן ירא ממנו יאמר לו הקב"ה בא עמי ולא תדחל מיני' כי איך שהיא הקדושה למעלה מהקליפה, ועיין ז"ח פ' מקץ שביאר מאמר הזוה"ק בהא דפרעה החליף לאמור ליוסף את החלום דגם היכלי הטומאה הם תחת מדורי הקדושה, והסט"א מתבטלת מהקדושה כהמס דונג מפני אש, והכבדת לב של פרעה איננה מצדו, רק כי אני הכבדתי וגו' כנ"ל:

ה׳וראה את הדם במכילתא זה דם העקידה, ונראה דהנה אמרו ז"ל הבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם אני מתקיים עליהם, ובכן אם רוצין לעורר זכות אבות צריכין לעשות מעשה שיהי' עכ"פ נגיעה במעשיהם, וכדרך שאמר כ"ק זקיני זצוקללה"ה מקאצק חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, היינו שיהי' להם עכ"פ נגיעה במעשה אבות עכתדה"ק, ובכן אם רוצין לעורר זכות העקידה צריכין לעשות מעשה שיהי' בהתדמות להעקידה, ועתה במצוות הדם שמבואר במכילתא לחד דיעה ובזוה"ק שהיתה בחוץ וא"כ הי' מעשיהם במסירת הנפש, כי הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו, ואף להמ"ד שהי' בפנים הי' ג"כ בסכנת נפשות, כי לא הי' סוד בפני המצריים כמבואר כ"ז במאמרם ז"ל וא"כ הי' בהתדמות למעשה העקידה א"כ שפיר הי' מעורר זכות העקידה והבן:

ו׳שנת תרע"ב.

ז׳ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', הלשון כי משמע נתינת טעם ואינו מובן, וכבר האריכו בזה המפרשים וגם אנחנו דברנו מזה אבל עוד לאלוק מילין, דהנה יש להעיר דמשונה מכת הארבה מכל המכות, דכל המכות היו כחות משחיתים ומלאכי חבלה, וע"כ הי' הדבר ממשמש ובא עם כל אחת כמבואר במדרש, וכמפורש בכתוב ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משגחת מלאכי רעים. [ואף שכבר אמרנו דכמו שגמר הגאולה היתה ע"י התגלות אלקית, מסתמא כן הי' מעין זה בכל המכות שהיו אתחלתא דגאולה, לא תברא שע"י התגלות בצד מה נתבטל כח הקליפה ואז שלטו בהר המלאכי חבלה] והנה ידוע דבהמות וחיות ועופות הטמאים השפעתם מן שלש קליפות הטמאים לגמרי, והטהורים מן נוגה המתהפך לקדושה, וע"כ המכה שבאה ע"י בע"ח כמו צפרדעים כנים ערוב הם בע"ח הטמאים, כי הטהורים באשר אין השפעתם מצד הטומאה ומלאכי חבלה אינם משחיתים, ומשנה שלימה שנינו כל עוף הדורס טמא, וכמ"ש הרמב"ן שבטבע הטהורים שאינם דורסים ולא משחיתים. וא"כ ארבה שהוא מין טהור למה הוא משחית את יבול הארץ, אך הטעם פשוט שכל אחד ואחד כמו שהוא איננו משחית ואין כוונתו להזיק אלא שאוכל הנצרך למזונו וכמו שאר בע"ח. ומה שבא לידי השחתה הוא מפאת הריבוי שבהם, ולולא הריבוי הי' לטובה שהוא מאכל אדם כמו דגים, וא"כ משונה מכה זו מכל המכות שע"י בע"ח כנ"ל שהם מין טמאים ומשחיתים, וזה מין טהור ואינו משחית והשחתה שבאה ממנו איננו בעצם רק מן הצד דהיינו הריבוי ולא מצד צורת המין בעצמו:

ח׳עוד יש להתבונן במכת חושך בדברי המד"ר מהיכן הי' החושך ר' יהודה ור' נחמי', ר' יהודה אומר מחושך של מעלה שנאמר ישת חושך סתרו וגו' ר' נחמי' אמר מחושך של גיהנם שנאמר ארץ עפתה כמו אופל וגו'. עכ"ל ולמה יצאו לחפש אחר מין חושך שאינו טבעי ולא בפשיטות כמו שפירש הא"ע שיקרה לפעמים כעין זה באקינוס עי"ש ובמה פליגי:

ט׳ונראה דהנה ידוע שעשר מכות היו לעומת עשרה כחות שבאדם בליעל, שבעה במדות ושלשה בשכל. והיו המכות מכניעות את כל כחות ההם עד מכות בכורות שהם הראשית שלהם, ואז לא עצר עוד כח ושלח את ישראל. והנה המדות יש בהם דבר והיפוכו טוב ורע. למשל מדת החסד לעשות חסד ולרחם על זולתו, ולעומתו ברע תאוות מגונות למלא את נפשו לבד, והוא מהיפוך להיפוך מהחסד שבטוב שזה לעשות חסד עם זולתו, וזה להיפוך לגמרי כמובן, וכן כל המדות יש בהם דבר והיפוכו, אך שלשה שבשכל בהם לא שייך לומר שזה כח רע, שהרי השכל בעצמו הוא טוב. ואפי' חכמת הכישוף החכמה בעצמה היא טובה רק שמשתמש בה לרע. והראי' שהסנהדרין היו צריכין לידע חכמת הכישוף ולא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות ואם היתה החכמה בעצמה רעה בודאי לא יתכן שישתאב במוחם הקדוש כח רע ח"ו. כללו של דבר השבעה כחות הם בעצם רע. והשלשה שבשכל הם בעצם טוב אלא שהרשעים משתמשים בהם כמו שהוא לרע. וע"כ שבע מכות הראשונות שהם לעומת שבע כחות הרעות בעצם, באו ע"י כחות רעות ומלאכי חבלה ומשחיתים בעצם, אבל מאז והלאה באו ע"י דברים טהורים ובלתי משחיתים רק שמשתמשים להשחית ע"י דבר צדדי כגון הריבוי כנ"ל, לעומת כחות השכל שהם בעצם טובים ורק שמשתמשים בם לרע:

י׳ובזה יש לפרש דברי המדרש הנ"ל במכת חושך שהוא לעומת כח שכלי עוד גבוה יותר שלא רצו לפרש שהי' חושך טבעי שהוא בעצם רע. וע"כ אמר ר' יהודה שהי' מחושך של מעלה וידוע בדברי האריז"ל שחושך של מעלה הוא מחמת רב האור קדוש ונעלה שאין התחתונים יכולין לקבלו, וע"כ נאמר יוצר אור ובורא חושך, ולכאורה איפכא הו"ל למימר שהרי בריאה נעלה מן יצירה. אלא הוא הדבר שמחמת שאורו רב אין התחתונים יכולין להסתכל בו וכמו מי שעיניו טרוטות לא יכול לקבל אור השמש ואצלו חשך השמש בצאתו, וא"כ החושך הזה הוא בעצם טוב אלא שאצלה משתמש לרע. והוא מקביל לעומת כח השכלי שהוא בעצם טוב והם השתמשו בו לרע, ור"נ לא נראה לו שיהי' אור של מעלן משמש אצלם כלל אפי' למכה ע"כ אמר שהוא חושך של גיהנם, והיינו דהנה בפ' מקום שנהגו דגיהנם נברא קודם שנברא העולם ורק אור דידי' בשני בשבת, והנה בשני בשבת משום דאיברו בי' מחלוקות נמשך ממנו שניות וכחות הרעות אבל חללו של גיהנם שנברא קודם שנברא העולם בודאי אין בו רע. ובספר עשרה מאמרות לרמ"ע שלעתיד שיכלו כחות הרע וגיהנם יכלה, מ"מ חלל דידי' ישאר, ובו יהי' המתול לצדיקים באשר הוא מקום מרוות כי כל העולם כולו ככיסוי קדירה לגיהנם. וע"כ לומר שהגיהנם בעצמו אינו רע רק הרשעים בעבירות שלהן ממשיכין לי כחות רעות ומלאכי חבלה. וע"כ איתא בספה"ק דכשבא רשע לגיהנם כל הרשעים צווחין ווי ווי שבשבילו נתוסף עוד כחות רעות ומלאכי חבלה. וס"ל לר"נ שחושך של גיהנם שאיננו אור דידי' שנברא בשני רק שבא ממקום גיהנם מחמת עמקו זה מתדמה יותר להכניע כח שכלי של מצרים שבעצמו הוא טוב רק שמשתמשים בו לרע כנ"ל:

י״אובזה יובן דבמכת בכורות אמרו ז"ל אני ולא מלאך ופירש האריז"ל שמצרים הי' מקום טמא כ"כ שאפי' מלאך הי' יכול להחגשם שמה ח"ו ולא הי' אפשר רק ע"י קב"ה בכבודו ובעצמו, ועדיין יש לשאול שהרי נאמר עוד אני ולא שרף אני ולא השליח אני הוא ולא אחר, ופירש המהר"ל מלאך זה מיכאל. שרף זה גבריאל. שליח זה מט"ט, אחר זה ס"ם אלהים אחרים. ולפי דברי האריז"ל למה לא נשלח למצרים זה האחרון. אך הוא הדבר שאמרנו שבשלש מכות האחרונות לא היתה המכה מדבר שבעצם רע מה גם מכת בכורות שהיתה בהראשית שלהם. וכשתדקדק תמצא בשלש מכות האלו שהם לעומת כח שכלי זה למעלה מזה. באה המכה בכל מכה ומכה ממקום גבוה יותר, ארבה מין טהור אבל מגשם תחתון. חושך הוא ממקום גבוה יותר מחושך של מעלה, ואפי' למ"ד מחושך של גיהנם מ"מ איננו כ"כ גשמי כמו הארבה. מכת בכורות מהשי"ת בכבודו ובעצמו ודי בזה למבין:

י״בוהנה בענין חיזוק לב פרעה מדוע נענש ע"ז הלא לא היתה הבחירה בידו וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בזה דהנה כל חומר מתפעל ובעל שינוי. ושכלי יש בו חוזק ואיננו מתפעל ובעל שינוי כ"כ מהרה. והנה מצרים באשר הם חומרים בטבעם ביותר כמ"ש אשר בשר חמורים בשרם וגו' הי' להם להיות מתפעלים בנקל וכמו שאמרו ז"ל גוים קרובי תשובה הם. ואחר שהודו החרטומים שאיננו מעשה כשפים הי' להם להכנע מיד. אך באשר התחזקו תחילה מעצמם הי' העונש שאח"כ ה' חיזק לבם כלומר שהעלם למדריגת שכלי, ושכלי אינו מתפעל כ"כ מהרה ויש לו חוזק יותר, ומובן שזה בעצמו הוא מתנה טובה, וכעין שכתוב ה' עוז לעמו יתן, וג' עזים הם ישראל באומות מן הם השתמשו במדה זו לרע, להיות סרבן נגד השי"ת וע"כ מגיע להם עונש, ודפח"ח:

י״גולפי כל הדברים האלה שפיר יובן הכתוב כי השי"ת אמר למשה שיבוא אל פרעה ויתרה בו מכת הארבה כי אני הכבדתי את לבו והעליתיו למדריגת שכלי, והמיאון שלו עתה הוא מפאת חלק השכלי שלו שאיננו בעצם רע כנ"ל, ע"כ מגיע לו עונש מכת הארבה שג"כ איננו רע בעצם כנ"ל באריכות:

י״דוהנה מפורש בכתוב שתועלת המכה למען תספר באזני בנך ובן בנך, היינו שיקח כל איש מזה לימוד להשתמש במדותיו ובחלקי השכל שלו ע"צ הטוב, והעוז היא מתנה טובה ביד ישראל אם אך משתמש בו לעבודה להיות גבור כארי וכל הרוחות והמניעות שבעולם לא יזוזו אותו, אבל צריכה מדה זו שמירה יתירה שעמה צריך להיות רך כקנה ואל יקשה לבו כאבן לקיים ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם:

ט״וויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו וגו' כי חג ה' לנו, יש להבין מה טעם הוא זה על הטף, ונראה כי בספר עשרה מאמרות פירש לשון חג שהוא מענין סיבוב מלשון ובמחוגה יתארהו, שהוא ענין היקף כל המדות, עכ"ד, והנה באשר דעתו של איש על בניו אם לא יהיו אתו עמו רק יניחום במצרים לא יהי' ביכולתו להסיח דעתו מהם לגמרי כי ידאג עליהם לבל יבוא עליהם שמה מקרה בהיותם לבדם בלי שמירה, וזה יטרדהו מלצמצם כל היקף חושיו, א"כ לא יהי' החג בשלימות, ונראה שהוסיף לומר חג ה' כי לכאורה הי' די במלת חג לבדה, אך יובן עפי"מ דאיתא בת"כ פ' שמיני כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, וכו', ע"כ צריך התיחדות כל החושים, וזה אי אפשר בעוד לבו דואג על בניו שהניחום לבדם, ופרעה הרשע פקר בזה כי הוא מעלמא דפרודא, וכסיל לא יבין את זאת, ע"כ שפט מזה שדעתם לברוח:

ט״זאך עדיין יש להבין מ"מ קושיית עבדיו הטרם תדע כי אבדה מצרים במה יתורץ, כי אפי' אם דעתם לברוח מ"מ יותר טוב משתחרב ותאבד כל ארץ מצרים. ונראה דהנה פרעה כבר הודה במציאת השי"ת, באמרו, ה' הצדיק, והתחזקת הלב הי' כי אמר בלבו שלא יוסיף להכותו עוד, כמ"ש הרמב"ן במק"א, וע"כ הי' מאמר עבדיו מאחר שראו שכל דברי משה מתקיימים, ועתה הוא מתרה במכה קשה כזו בודאי בוא יבוא, ומוטב לשלח את ישראל, ובזה נאות פרעה למאמרם. אבל כשאמר לו משה כנ"ל ושפט פרעה שדעתם לברוח, לא כמאמר השי"ת שאמר בראשונה דרך שלשת ימים נלך במדבר וחשב הוא שמסתמא הפירוש לחזור אחר השלשה ימים, ומה שמשה רוצה לברוח הוא מדעת עצמו. ובודאי לא יעשה רחמנא ניסא לשקרא. וא"כ בודאי בשביל מיאנו זה לא יוסיף להכותו, ובזה יובן מה שבתחילת דברי פרעה שנתכעס ונתפעל מדברי משה הי' לו לחזור מכל דבריו הראשונים ולא יתן להם רשות כלל אחר שהבין מדבריהם שדעתם לברוח. ולמה נתרצה עדיין שילכו הגברים, אך הוא הדבר שהליכה לזבוח האמין שהוא מדברי ה' והי' מתיירא, ורק במשה לא האמין. ואילו השכיל כי בודאי משה כל מה שאמר מפי ה' הוא זה, ובודאי אין זה סתירה לדבריו הראשונים דרך שלשת ימים נלך במדבר, אף שפשטת המאמר מורה כמו שאמר פרעה, מ"מ בודאי יש לו פירוש אחר נעלם וידוע רק למשה. וכמו שתורה שבע"פ היא פי' תורה שבכתב אף שלכאורה פשטת המאמר שבתורה שבכתב מורה אחרת מכפי פי תורה שבע"פ, מ"מ פירוש תורה שבע"פ זה הוא פי' האמיתי, ואם השכיל זה להאמין גם בחכמים אחרי שהאמין בה' לא הי' בא לכל הצרה הזאת:

י״זונראה דזה הוא הפירוש מה שנא' על הים ויאמינו בה' ובמשה עבדו. שלכאורה עד כה הי' בישראל ג"כ מפקפקים שדברי משה אינם מותאמים למאמר השי"ת. ואח"כ כשראו מה שיעשה על הים האמינו למפרע שהכל הי' תחבולה מהשי"ת אשר לו לבדו נתכנו עלילות. ומשה אמת ותורתו אמת, ותורה שבע"פ ותורה שבכתב הכל אחד. היפוך מפרעה שאף שהאמין בתורה שבכתב פקר בתורה שבע"פ, וכסיל לא יבין את זאת והבן:

י״חויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו', פירש"י בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו, והרמב"ן הוסיף לשון רבותינו ז"ל קפץ עליו האלקים כביכול נכנס בפלטין של פרעה בשביל משה וכו' ואתה מוצא שלא דיבר הקב"ה עם משה בביתו של פרעה אלא אותה שעה מנין שנאמר כצאתי וגו' ועכשיו קפץ הקב"ה ודיבר עם משה, עכ"ל, ונראה דמה שלא דיבר עם משה בתוך הכרך מפני שהיא מליאה גילולים, אף שהקב"ה אש אוכלה הוא ואצלו יתברך אין נ"מ אם מליאה גילולים, וכמו שיסדו בשיר היחוד, אף כל טנופת לא תטנפך. מ"מ לגבי מקבלי הדיבור באשר היו תוך רשותו של פרעה הי' לפרעה שליטה עליהם שטנופת ע"ז מנע מהם הדיבור, ויובן ביותר לפי דברי המד"ר שמות פ"ג מה מצורע מטמא אף המצרים מטמאין אתכם. ע"כ כמו טמא שאסור בביאת מקדש, כן הי' בעודם ברשות פרעה לא היו ראויין לדיבור. ואף משה רבינו ע"ה בעודו לפני פרעה והי' צריך לחלוק לו כבוד מלכים הי' עליו ג"כ רשות פרעה שהי' מזיק לו לדיבור ולפי"ז יובן כאשר אמר לו פרעה לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני כ' ביום ראותך פני תמות, בזה עצמו נעשה נפרד לגמרי מן פרעה, ושוב אין טומאת פרעה מזיק לו לדיבור, ובזה מיושב מאין ידע משה שיקפוץ עליו הדיבור בעמדו לפני פרעה, וכן קושיית הגו"א מה ראה משה לומר כן שמא יצטרך עוד לילך אצלו בשליחות ונדחק בתירוץ קושיא זו. ולהנ"ל אתא שפיר שבזה עצמו ידע שהגיע העת יציאת ישראל ממצרים, שהרי משה הוא ככל ישראל. וממה שנעשה נפרד לגמרי מפרעה הוא על כל כלל ישראל יצא, והוא אתחלתא דגאולה, ואם נצרך עוד לדיבור לשעתו, יבוא אליו הדיבור בתוך פלטין של פרעה שהרי כבר נפרד ממנו כנ"ל, ע"כ שפיר ידע שבל יוסיף עוד ראות פניו:

י״טקדש לי כל בכור וגו' ויאמר משה אל העם זכור וגו', יש להתבונן מדוע לא אמר משה תיכף דין קידוש בכורים. והפסיק בפרשה אחרת יו"ט של פסח ותפילין ואח"כ בפרשה שני' חזר לדין קידוש בכורים, ואין לומר כמ"ש הרמב"ן בכמה מקומות שפעם מקצר בדיבור השי"ת אל משה ופעם בדיבור משה אל העם, כי בידוע שמה ששמע משה לאמר אל העם בודאי אמר, וכן מה שאמר בודאי שמע, דהא אמרו אח"כ ואין השאלה אלא על האיחור. ונראה דהנה כבר כתבנו בשם כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק דבכל המכות שהי' למצרים נפתח כנגדן לישראל בקדושה וזה נגוף ורפוא נגיף למנרים ובזה עצמו הי' רפוא לישראל, עכ"ד, ולפי"ז במכות בכורות ביטול הראשית שלהם. לעומתם נתרומם ונתקדש הראשית בישראל, והנה יש ראשית בכל דבר, פסח הוא ראשית מועדי וזמני ישראל. א"י ובהמ"ק זה הוא ראשית העולם, ובנפש הראשית הם המוח והלב. והנה אלו הם הראשית עולם שנה נפש. וכולם הם בפרשה זאת, והי' כי יביאך ועשיית הפסח בבהמ"ק וחג הפסח אכילת מצה ואיסור חמץ הרי הראשית של עולם שנה ותפילין של יד נגד הלב ושל ראש נגד המוח הוא הראשית בנפש לקדש את הלב זה תשוקת האדם, והמוח זה המחשבה, וכתיב בין עיניך אף שמקומם בגובה של ראש לרמוז שקדושת המחשבה תלוי' בראיית העינים, כי המחשבה כמעט אינה ברשות האדם שלא יפול לו דבר מה במחשבתו וברשות האדם הוא רק שלא יחזיק בהמחשבה ושיסירה ממנו אבל שלא תפול עליו כלל ולא תבוא אליו זה תלוי בשמירת העינים וכמ"ש בני תנה לבך ועיניך לי. ואחר הראשית נגרר הכל וזה למען תהי' תורת ה' בפיך והוקשה כל התורה לתפילין, כי זה יסוד כל התורה, ואם אדם מקדש את לבו ומוחו אז שוכן אתו תורת ה' בקרבו ממש ואורייתא וקב"ה כולא חד, והנה מצד קדושת הראשית שבאדם עצמו מזה נסתעף שגם הראשית שחוץ לגופו נתקדש, וזה קידוש בכורות ראשית הבנים. וראשית קנינו הוא ראשית בהמה טהורה. ואף כל דבר המשמש לגופו הוא פטר חמור נמי יש לו קדושה לפדיון, וכל אלה נסתעף מקדושת הראשית שבאדם עצמו וזו. סיבה לזה:

כ׳ויש לומר עוד דפסח דעיקרו אינו אלא לאכילה וכן מצה ואיסור חמץ מקדש את הגוף, ותפילין של יד שצריך שימה כנגד הלב מקדש את הנפש שמשכנה בלב. ותפילין של ראש מקדש את השכל שמשכנה במוח בגובה של ראש. ולעומת זה מתפשט שלשה מיני קדושת בכורה, בכור בהמה טמאה הוא פטר חמור נצמח מקדושת הגוף שבאדם ונסתעף מזה ממונו שהוא חומרי ביותר כגון חמור יהי' לו קדושה בצד מה כגון לפדיון. בכור בהמה טהורה נסתעף מקדושת הנפש שבאדם וכמו שאמרו ז"ל בענין קרבנות תבוא נפש ותכפר על הנפש, בכור הבנים נסתעף מקדושת השכל שבאדם שהבנים נמשכין ממוח האב. הכלל ששלשה ראשית אלו נמשכים משלשה ראשית אלו. וא"כ יוצדק לומר דין ראשית אלו קודם לאלו שהרי הסיבה קדמה לעולם להמסובב. ומזה יצא לנו תוכחת מוסר לכל אדם שיתייקר בעיניו הראשית שלו ולא יוציאו ח"ו לבטלה. וכן הראשית שבכל יום ויום יהי' כולו מוקדש לגבוה. וכאמרם ז"ל עומדים משנתן שחרית לחטוף את המצות. וחסידים הראשונים לא דיברו דברי חול קודם התפלה:

כ״אשנת תרע"ג

כ״בויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', והנה הכל תמהו על לשון כי שמשמע נתינת טעם. ועוד מה הי' קשה למשה במה שפרעה ממאן עד כה, הלוא כבר נאמר לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. וכן ואני אחזק את לב פרעה, וכן ואני אקשה את לב פרעה, ומה הוסיף לו עתה במאמר כי אני הכבדתי את לבו:

כ״גונראה דהנה במדרש א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינים לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה אמר רשב"ל יסתום פיהם של מינים וכו' אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה חמשה פעמים ולא השגיח על דבריו אמר לו הקב"ה אחה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך הוי כי אני הכבדתי את לבו מהו הכבדתי שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת ושני' וארטסיס נכנס בתוכה כך נעשה לבו של פרעה ככבד הזה ולא הי' מקבל דבריו של הקב"ה. והרמב"ן בפרשת וארא הוסיף טעם כי כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם רך לבו והי' נמלך לשלחם מכובד המכות, לא לעשות רצון בוראו ואז הקשה ה' את רוחו וכו'. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הוסיף טעם כי בטבע החומרי שיהי' נתפעל בקל ונשים וקטנים יוכיחו, ובשביל זה אמרו ז"ל גוים קרובי תשובה הם, ומדריגת השכלי שיהי' לו קיום וחיזוק, וכל מי שיש לו שכל ודעת בייתר יש לו קיום וחיזוק ביותר והנה מצרים הם חומרים והיו צריכין להתפעל תיכף, אך העלה אותן השי"ת למדריגה שכלית, והנהו מתנה טובה, וכמו שאנו אומרים אתה חונן לאדם דעת, אך הוא ברוע בחירתו השתמש במתנה זו לרוע שהתחזק ברשעתו, וע"כ נענש על רוע בחירתו. ודפח"ח:

כ״דקיצור הדברים שלשה טעמים בקושיא זו למה נענש אחרי שה' חיזק את לבו. טעם המדרש שנתחייב בפשעו למנוע ממנו דרכי תשובה ולהוסיף לו טומאה על טומאתו. טעם הרמב"ן. שהשי"ת הקשה את רוחו לבל יהי' רך לבב ולא יכנע מחמת שילאה לסבול המכות, טעם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהעלה אותו למדריגת שכלי וניתנה לו מתנה טובה, והוא ברוע בחירתו השתמש בהמתנה לרוע:

כ״הונראה לפרש שכל דברי חכמים קיימים, דהנה מצינו שלשה לשונות במיאונו של פרעה, חיזוק. קישוי, הכבדה. חיזוק שנאמר ויחזק לב פרעה. קישוי שנאמר ואני אקשה את לב פרעה, הכבדה ויכבד את לבו, ונראה ששלשה לשונות הללו מקבלים לגוף ונפש ושכל. הגם שהכל הוא בלב שבו משכן הרוח בדברי המקובלים ובלשון מהר"ל הוא נפש. מ"מ הנה ידוע שכל אחד כלול משלשתן, וגם בנפש שמשכנו בלב יש בו נמי כל השלשה בחי' גוף שבנפש. ונפש שבנפש. ושכל שבנפש. כי לשון התחזקות שייך לומר בחלק השכל שיש בו חיזוק וקיום כנ"ל בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, כי זה הוא מדריגת השכלי שאיננו כ"כ מחפעל, לשון קישוי הוא בנפש שהוא היפוך רכות הלב מצד חלישת כח הנפשיי, ובלשון המקובלים נקרא זה רוח. ומצינו לשון קישוי ברוח כמ"ש בסיחון כי הקשה ה' את רוחו, לשון הכבדה הוא בגוף היינו טמטום ואוטם הלב עד שאינו מרגיש להתפעל כבשר המח שאינו מרגיש באיזמל, והוא היפוך לגמרי מחיזוק הלב. שזה מתאמץ להחזיק בכח וחיות וזה מונח כפגר מובס, והיא מדה גרועה מהכל ולכלב החי הוא טוב מארי' המת כי אפי' רשע גמור שעוד בו נשמתו וחיותו יש תקוה שישוב וניחם. אבל זה שאבד ממנו ההרגש הוא כמעט באפס תקוה, וזה מתייחס לגוף וחומרי לגמרי ולא כחומר חי אלא כחומר מת:

כ״ווהנה רשע הזה הי' מקולקל בגוף ונפש ושכל. והמדרש מיירי מחלק הגופני שבלב שהמדרש בא לפרש הא דכי אני הכבדתי את לבו. וע"כ נאמר בו הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך כי טומאה היא לשון טמטום ואוטם כבש"ס יומא אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונטמתם בם. וזה שנעשה לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת שני' והארטסוס נכנס בתוכה כך נעשה לבו ככבד הזה ולא הי' מקבל דבריו של הקב"ה, שכל הדברים הללו מתייחסים לחלק הגופני, והרמב"ן מיירי מחלק הנפשיי שהוא בא לפרש הא דאני אקשה את לב פרעה דלשון קישוי שהיא היפוך רכות הלב שהיא בנפש. והביא הלשון הקשה ה' את רוחו וכבר כתבנו שהוא מתייחס לחלק הנקרא בפי המקובלים רוח ובלשון מהר"ל נפש. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש הלשון חיזוק שהוא בשכל, ע"כ פירש שהעלה אותו למדריגת השכלי כנ"ל וכל דברי חכמים קיימים, היינו שחלק הגופני שבו הי' כפגר מובס בלי שום הרגש וחיות, וחלק הנפשיי הי' קשה לסבול כל הבא עליו. וחלק השכלי התחזק והתאמץ ולא התפעל מאומה:

כ״זוהנה כבר כתבנו שהתחזקות ואימוץ הלב היא מתנה טובה להיות איש, כמו שאנו אומרים אתה חונן לאדם דעת, וכן קישוי הלב להיות יכול לסבול, היפוך רכות הלב הוא נמי מתנה טובה ונצרך מאד לכל אדם לעבודת השי"ת, וע"ז אמרו ז"ל הוי עז כנמר גבור כארי, אך הרשע הזה ברוע בחירתו השתמש במתנות אלו לרוע, שהתחזק לבל לשמוע לקול ה', והקשה את לבו לסבול את כל הבא עליו ולא ירך לבבו ולא ילאה מכובד המכות. אבל ענין הכבדת הלב זה איננו נמצא לעבודת ה' כלל, והוא כולו רע ונקרא טומאה כנ"ל. ונענש בזה מחמת ששיגר לו הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח עליו נתחייב למנוע ממנו דרכי התשובה, וזהו ע"י הטמטום. כי בחיזוק ואימוץ הלב לא נמנעו ממנו דרכי התשובה כלל אדרבא הי' לו חיות וכלים במה לעשות תשובה, אבל לעומת כחוח השכל והנפש הי' כח הגוף מטומטם כבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, וזה מנע ממנו דרכי התשובה:

כ״חוהנה עד פרשה זו לא מצינו שבא לו מהשי"ת אלא חיזוק ואימוץ הלב, וכמו שאמר השי"ת למשה ואני אחזק את לבו ואני אקשה את לב פרעה אבל לא נאמר כלל ואני אכבד את לבו, והטעם מובן שהכבדת הלב היא עונש וטומאה על טומאתו, לא יתכן לגזור עליו מקודם ששיגר אצלו ד' וה' פעמים כנ"ל במדרש, ואינו דומה לחיזוק וקישוי הלב שהוא מתנה טובה כנ"ל:

כ״טולפי הנחה זו יובן כל ענין הפרשה דהנה הגוים כל מציאותם ומהותם היא מצד הטבע. ולהטבע מתייחס מספר שבעה כשבעת ימי בראשית, וע"כ אחר מכה השביעית ששלטה המכה בכל מהותו, נכנע ואמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. אך אחרי כן חזר והכבד את לבו כמ"ש ויכבד לבו הוא ועבדיו ויחזק לב פרעה וגו', שאין זה מטבע אנושי שאחר כל הפחד והבהלה וכמעט שנשחתה הארץ, ונשאר רק יתר הפליטה ואם ישוב הברד אחר שיתגדל יותר מעט החטה וכוסמת יגוועו ברעב ועל מי בטח כי מרד ושב ככלב על קיאו. ע"כ הי' משה חושב בדעתו שכבר אין לבו ברשותו ובודאי קליפה קשה תוקפתו, כח טומאה למעלה מן הטבע כי את זלע"ז עשה האלקים. ומה בצע בהרבות עליו עוד מכות. כי עד כה שהיתה הבחירה חפשית אצלו והחיזוק והקישוי הלב הי' מתנה טובה כנ"ל, והיתה הבחירה חפשית אצלו הי' יתכן ההתראה. אבל אחרי שכח טומאה למעלה מן הטבע תקפתו, וניטלה ממנו הבחירה מה בצע בהתראה, אלא שנצרך שיהי' תיקון הכללי להעביר רוח הטומאה מן הארץ והאלילים כרות יכרתון. ואז לא יהי' נצרך לכל המכות, אלא על צד העונש על לשעבר ולא לרכך את הלב, וכמו שיהי' הענין לעתיד כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צור, שהמכות יהיו לעונש ולא להעיד על מציאות השי"ת והשגחה והיכולת, כי זה יהי' מפורסם מבלעדי המכות. ולא שיתרצו לשלח את ישראל. וכבר אמרנו בזה משל כפרי עת נשלם גידולו או כשיבש ליחות האילן שהפרי מתפרדת מעצמה מהאילן. וכל הצורך ליד החזקה במצרים הי', מחמת כי עוד לא נשלמו הארבע מאות שנה, וכדמיון הפרי טרם שנשלמה כל גידולה שצריך תלישה בכח. ככה חשב משה שגם עתה אין אופן אחר חוץ מדרך זה. וע"ז בא אליו מאמר השי"ת כי אני הכבדתי את לבו, היינו שגם הכבדת הלב מאתי היתה זאת אליו וכך היא המדה שכל פעל ה' למענהו ושהכל ברא לכבודו, ואם הרשע איננו נותן לה' כבוד מוכרח לבוא עליו צרות, וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מתוך גן עדן כך עולה מתוך גהינם. ומזה יבוא קידוש ה', וזה למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר וגו', וע"כ מוטב שיהי' בהתראה למען יהי' קידוש ה' ופרסומי ניסא, וכעין שאמר ואגיד לך מאז בטרם תבוא השמעתיך פן תאמר עצבי עשם וגו', כי רצונו של הקב"ה בכל הבריאה שתהי' לכבודו זה מוכרח להתקיים, ואם הרשע איננו נותן לה' כבוד על צד הטוב, מוכרח שיצמח ממנו קידוש ה' באופן אחר:

ל׳דבר נא באזני העם וישאלו וגו' ברש"י בשם הגמ' אין נא אלא לשון בקשה בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדים וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. והכל תמהו אטו אי לאו שלא יאמר, לא הי' הקב"ה מקיים הבטחתו אתמהה. וכבר דברנו בזה בכמה אנפי. ונראה עוד בעזהי"ת לומר דהנה ידוע שנשמות ישראל היו בגלגול דור המבול ודור הפלגה. וחטא דור המבול הוא תאוה וחטא דור הפלגה הי' ע"ז בנוי דאדם קדמאה קיצוץ בנטיעות. והם חטא בלב, היא התאוה, וחטא בשכל, היא ע"ז וגלות מצרים היתה מירוק לשניהם, ונראה כי גזירת בין הבתרים הי' ארבע גזירות גר יהי' זרעך היינו שלא יהי' לו מקום קבוע שלו, בארץ לא להם היינו ארץ טמא שאינו שייך להם, ועבדום, וענו אותם. וכבר דברנו בזה. וכאשר נתבונן נמצא כי שתי גזירות הראשונות היינו גר יהי' זרעך. ובארץ טמא, הם מירוק לחטא ע"ז שנאמר אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים. והוא עונש מדה במדה כמו שרצונו של העובד ע"ז לצאת מתחת רשותו של הקב"ה ומשורשו, כן העונש שאין לו רשות ומקום, ולעומת כי הי' נטוע במקום טהרה, עונשו להתגורר במקום טומאה. ושתי גזירות האחרונות הם ועבדום, וענו אותם, הם מירוק לחטא התאוה. והוא מדה במדה לעומת שהי' להוט אחר הנאות הגוף והתאוה. עונשו הוא עבדות, כענין שכתב הא"ע ריש משפטים. כי אין קשה על האדם כמו להיות תחת רשות זולתו. מה גם עינוי הוא היפוך הנאה:

ל״אוהנה במדרש פ' ט"ו במצרים הייתי עמהם ונמצאת שלימה שנאמר גן נעול אחותי כלה. וידוע שפסוק זה נאמר על שהיו גדורים מן עריות גל נעול אלו הזכרים גן נעול אלו הנקיבות. וא"כ עלה המירוק בטוב בענין חטא התאוה. אבל בענין חטא ע"ז מצינו להיפוך איש שקוצי עיניו לא השליכו וגילולי מצרים לא עזבו, ובאמת כי אלו היו יכולין להתמהמה עד תום ד' מאות שנה בודאי הי' מתוקן הכל וכמו שיהי' הענין לעתיד. כי גזירת הד' מאות שנה לא קאי על ועבדום ועינו אותם, אלא על גר יהיה זרעך, שלכן דילג על החשבון לחשבו משנולד יצחק. ובאשר אמרנו שזה בא למירוק חטא ע"ז ובהיות לא נתקיים בשלימות ע"כ לא נתמרק חטא ע"ז בשלימות:

ל״בונראה לומר כי עיקר רכוש גדול הוא ארבע מאה עלמין דכסיפין, וזכו בהו ישראל בשכר הד' מאות שנה, והי נתמרק חטא ע"ז בשלימות ושבו להיות לגמרי בצל כנפי השכינה והיו דבקים באהבה עד התכלית והיא היא עריבת הנפש שאין בכל העולם דוגמתה עריבת ומתיקת אהבה אחד מני אלף, כמו שהאריך בזה בספר אור החיים, ובאמת כן יהי' לעתיד שישלום הקץ שנשתייר מגלות מצרים כמו שאיתא בספה"ק, וזה יגרום גם רכוש גדול בפועל הגשמי כסף וזהב וכל חמדת הגוים כמ"ש (ישעי' כ"ז י"ח) והי' סחרה ואתננה [של צור] וגו' כי אם ליושבים לפני ה', כי הרוחני ישפיע לעומתו גם בגשמית שהרי אז כלו קודש, שגם הגשמית תהי' קודש אך באשר לא היו כל הד' מאות שנה ולא נשלמו כנ"ל, ע"כ לא הי' מגיע להם הרכוש גדול:

ל״גובזה יש לפרש דקדוק לשון הכתוב שמאחר שלשון ד' מאות שנה אינם דבוקים עם ועבדום וענו אותם, אלא אגר יהי' זרעך קאי, למה לא כתיב גר יהי' זרעך ד' מאות שנה בארץ לא להם ועבדום וענו אותם, ולהנ"ל יובן שהי' במשמע שהרכוש גדול אועבדום וענו אותם קאי, ע"כ הפסיק בין וענו אותם לבין הא דכתיב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי במלות ארבע מאות שנה, דוגם מרבה ארבע מלכיות ששעבדו בישראל, וזה יהי' אחר תום קץ הנ"ל אז דווקא אז יצאו ברכוש גדול:

ל״דוזהו מאמר הש"ס שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, הגם שלפי ההבטחה אין מגיע להם הרכוש גדול עד תום מירוק חטא ע"ז, מ"מ מאחר שקיים בהם ועבדום וענו אותם ובזה נמצאו שלמים צריך הקב"ה ליתן להם בחסדו בשכר עבדום וענו אותם שנתקיים בהם, ויש להסביר עוד הדברים דהנה ידוע דכל מה שאדם משליך ממנו פחיתות הגשמיות בא לעומתו בטהרת הרוחניות, וא"כ לעומת שהשליכו ישראל את חטא התאוה ונתמרקו ע"י הגזירה ועבדום וענו אותם באו לעומתו באהבת הקדושה וכמאמר הכתוב מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה. הגם שלא הגיעו לת' עלמין דכסיפין מ"מ באשר השיגו לקצת מזה יש להם ג"כ רכוש גדול בגשמיות לעומת שזכו לאהבה ברוחניות:

ל״הבארץ מצרים, ברש"י חוץ לכרך או אינו אלא בתוך הכרך ת"ל כצאתי את העיר וגו' מה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך לפי שהיתה מליאה גילולים דיבור חמור כזה לא כ"ש, ויש להבין מהו הק"ו והלימוד דיבור הש"י מדיבור משה וקול ה' חוצב להבות אש ומתרחקים החיצונים שלא ישרפו בהבל פיו הקדוש, ואפי' משרע"ה הי' מתיירא ממלאכי השרת שמא ישרפוני בהבל פיהם, מה גם החיצונים מדיבורו של הקב"ה, ועוד דאפי' בבשר ודם אינו דומה תורה לתפלה שדברי תורה אינם מקבלין טומאה:

ל״וונראה דהנה כתיב ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון וגו', ובמדרש ממך למדתי יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את כל המצרים. ולא עשית כן אלא שלחתני מהמדבר אל פרעה שלח עמי במתון. ונראה הפירוש דהא שלא שלח ברק אחד לשרוף את המצרים הטעם פשוט. כי באמת באם הי' עיקר הכוונה להצלת ישראל לא הי' צריך באמת לכל המתינות הזו, אבל כל עיקר שעבוד ישראל במצרים הי' לתכלית נרצה כדי שיתגדל ויתקדש שמו יתברך בעולם כמו שאיתא בספרים, ועיקר קידוש ה' ופרסומי ניסא לא הי' כ"כ בלתי מתינות הזה, כי הי' השומע יכול להכחיש ולומר מקרה הי' שהרי כמה מדינות נחרבו בפעם אחת, ומי הי' עד הראי' שלא כמקרה כל הארצות החרבות הי' גם מקרה מצרים, או הי' תולין במעשה כשפים, אך ע"י מתינות אחת לאחת למצוא חשבין וכל החכמים וכל המכשפים שהיו עומדים אז ברום ההצלחה, היו בוחנין את כל אות ומופת אלף פעמים וחותרין בכל עוז ומבקשים עילה לתלות הדבר בחכמה או בכישוף לא פעם ולא שתים עד עשרה פעמים ואח"כ על הים, ובכל אלה הוכרחו להודות במציאות והשגחה ויכולת הש"י, זה הי' פרסומי ניסא וקידוש ה' כדקא יאות, וזה עצמו שאמר משה אלו היתה הכוונה רק לעובת ישראל להנחילם את הארץ לא הי' הצורך לשלוח אל סיחון, אבל עיקר התכלית הוא פרסום יכולת השי"ת, וזה תכלית כל התכליות כמ"ש כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכל נתינת א"י לישראל מפורש בכתוב למען ישמרו חקיו וגו' ותכלית הכל שיתגדל ויתקדש שמי' רבא. ע"כ יותר טוב לשלוח אליו במתינות דברי שלום והוא ימאן בזה אדרבה יאסוף את כל חילו לצאת לקראת ישראל למלחמה, ועמדה לו חמה למשה והתפרסם כבוד ה' בכל העולם תחת השמים. אבל באם הי' נפל עליו למלחמה ונצחו הי' יכול השומע לתלות במנהגו של עולם כמו להבדיל בני עשו שהשמידו את החורי, א"כ מתינת שבמצרים ומתינות של משה במלחמת סיחון ועוג ענין אחד לשניהם:

ל״זומעתה נבוא לדברי רש"י הנצב פתח דברינו, דאין הפי' כפשוטו דודאי אין לומר דגילולי מצרי' הי' להם כח לעכב תפילתו של משה, שאפי' להבדיל מלאכי השרת לא הי' להם כח לעכב כבמדרש פ' וזאת הברכה, מה גם להבדיל בין טומאה לטהרה גלולי מצרים וכל הגוים כאין נגדו מאפם ותוהו נחשבו לו, וגם אין לפרש שהי' כעין צואה המעכבת בטהרת המקום, הלוא צואה בכיסוי תליא מילתא וכיון שנכסה מעין הרואה אינה מעכבת מה גם הע"ז שלא היתה עמו בבית אלא באותו כרך, שבודאי לא מעכבה בטהרת מקום התפילה. אך יש לומר הפי' דוודאי תפילתו של משה המשיכה רב קדושה והתגלות אלקית במקור תפילתו, וכעין שמצינו ביונתן בן עזיאל בשעה שהי' יושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף. ובזוה"ק הרבה פעמים שהי' אש מלהטת סביבותם, והנה מעט האור ידחה רב חושך ואם הי' אור כזה בתוך הכרך שהיא מליאה גילולים בודאי היו כל גילולי מצרים נמסים, והי' נדחה כל טומאת מצרים בפעם אחת. ולא כן היתה הכוונה כמו שלא שלח תיכף ברק אחד להחריב את מצרים ומטעם הנ"ל. אלא כל מיני התגלות אלקית הי' צריך להיות במדה במשקל לבל יעדיף ויחסר מכפי המשוער בחכמתו ית"ש. ע"כ לא התפלל בתוך הכרך, ומעתה יובן הק"ו לדיבור חמור כזה:

ל״חוכל ערל לא יאכל בו, יש להתבונן בטעם ערל דאסור בפסח הגם כי הוא אסור בכל הקדשים מ"מ כיון דכתיב בפסח ושאר קדשים ילפי מפסח, א"כ העיקר הוא בפסח, וכדאיתא בריש כל התדיר חטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד. ואף דאשם נמי צריך יסוד ועי' תיו"ט שם דתנא קא חשיב צד ריבוי מה שנאמר בפירוש ממה שנלמד בלימוד בעלמא עכ"ל. וא"כ ערל שנאמר בפסח זה נחשב צד ריבוי איסור ערלות נגד כל הקדשים גם כשלא הי' לישראל מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו ניתן להם פסח ומילה, ולמה לא מצוה אחרת, מכל הלין נראה דפסח ומילה שייכי להדדי. וגם אין לך בכל התורה על מצ"ע שיהי' במניעתה כרת אלא פסח ומילה:

ל״טונראה דהנה כבר אמרנו שישראל במצרים הי' להם מירוק מחטא ע"ז שהוא בשכל, ומחטא התאוה הנטועה בגוף שהוא הלב. והנה באדם יש שני פתחים פתח למוח ופתח ללב. וכנגדן שתי בריתות ברית המעור וברית הלשון, המעור הוא פתח המוח שדרך שם יורד הזרע שהוא מהמוח. וסמך לזה אין קישוי אלא לדעת. הלשון הוא פתח הלב כאמרם ז"ל לישנא קולמסא דליבא וניתן על שני הפתחים שתי בריתות. והיינו שבלתי אפשר לאיש שיהי' השכל שלו זך ונקי אלא א"כ הוא שומר ברית המעור. וכ"כ בלתי אפשר שיהי' לאיש לב טהור אלא א"כ שומר פיו ולשונו. וכעין שאמר הכתוב שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו. והנה פסח עיקרו הוא לאכילה, הוא מקדש את פתח הלב שהוא הפה. ואמרו ז"ל פסח נוטריקון פה סח. הנה כי מצות הפסח שומר פיו ולשונו של אדם. ומצות מילה היא השמירה של המוח כנ"ל. א"כ פסח ומילה הם שומרי הפתחים של אדם, ובהם תלוי' גאולת ישראל שיהי' להם מירוק המוח והלב, ואחר שנתמרקו ונטהרו צריכין לשמירה. ע"כ בזכות שתי מצות אלו נגאלו ישראל. וצריכין זה לזה. כי אם אין מילה ופתח המוח פתוח לבוא בו כל רע מה יועיל מה ששומר את פיו ולשונו לבל יקרב זר ללב הלא המוח הוא על הלב ומשפיע בו ומחשבות המות מעוררים את הלב וממילא מחשבות לבו רק רע כל היום. ע"כ בלעדי המילה אין הפסח כלום. ומהאי טעמא חייבים על ביטולם כרת כי זה כל האדם ואם לא הוא כבהמה ונכרתה הנפש ההיא מעמה:

מ׳ובזה יש לפרש דברי הש"ס ברכות הנכנס לבהכ"נ להתפלל יכנס שיעור שני פתחים. ומפי כ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר שמעתי שזה רומז לאהבה ויראה, או עוה"ז ועוה"ב. ולפי דרכנו הוא שיעור שני פתחים היינו שני פתחים הנ"ל שהם טהדת הלב והמוח, כי ידועים דברי הרמב"ם בפי' המשניות כי מעונשן של עבירות אתה יודע מתן שכרן של מצות, ע"כ בפסח ומילה שחייבים על ביטולם כרת מובן שבקיומם נדבק ונשרש בשורשו היפוך הכרת, וע"כ יכול לבוא לתפילה שהיא הדביקות. וכמו ביציאת מצרים שהכוונה היתה שיתדבקו בהשי"ת, ואח"כ נאמר הראוני את מראיך השמעיני את קולך שהי' הקב"ה מתאוה לתפילתן של ישראל, וע"כ זכו לומר השירה, ובמדרש בשלח שגם השירה היתה ענין תפילה, והכל נמשך מצד הדביקות מוח ולב שע"י פסח ומילה, כן נשאר לדורות בכל תפילה שיעור שני פתחים. ודו"ק:

מ״אשנת תרע"ד.

מ״בבא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו. והכל תמהו על לשון כי דמשמע נתינת טעם, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש כי משרע"ה תמה היות כי אוה"ע אין להם כח אלא טבעי, וכח הטבעי הוא שבעה כמספר ימי בראשית ואחר שבע מכות הי' לו לפרעה להיות נכנע, והשיב לו השי"ת כי אני הכבדתי את לבו, עכ"ד, ויש לבאר זה דהנה במדרש אמר לו הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך הוי כי אני הכבדתי את לבו, נראה כי הכבדת הלב היא ענין טומאה, והיינו כי טומאה היא ענין טמטום הלב כבש"ס יומא עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ונטמתם בם אל תקרי ונטמתם בם אלא ונטמטם בם ולעומת שהוא הי' אוטם את לבו שלא יכנסו בו דברי משרע"ה הביאו ג"כ המכות אתם טמטום הלב, שיהי' כאבן בלתי מתעורר ומתפעל וכבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, היפוך צורת האדם שצורתו להיות מתעורר ומתפעל. אלא כבהמה שאין בה התעוררות והתפעלות אלא בשעה שעוקצין אותה היא מרגשת. אבל אין בה כח התעוררות לעשות דבר ולחשוב עצה ומחשבה, כן פרעה נטמטם לבו והי' לאבן. ובשעה שהיו המכות עוקצין אותו הי' מרגיש, וכרגע שפסק המכה וההרגש נשאר כאבן, בלתי חיות והתעוררות. וזה הביאו אתם המכות. על היפוך שבישראל כתיב דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו, שהפרעניות מעוררין את לבם לאביהן שבשמים. וכטעם הרמב"ם בגט מעושה, שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, מפני שעצם נפש הישראלית רוצה אלא השאור שבעיסה מעכב. וכשנעשה נכנע שוב מתעורר בו עצם הנפש. וזה להיפוך שכל עוד שהי' מוכה אבד עוד יותר את לבו, וזהו הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך:

מ״גובזה יש לפרש דברי המדרש פרשה יוד, ריב"ל אמר כל מכה ומכה שהיתה באה על המצרים במצרים הי' הדבר ממשמש ובא עמה, היינו כנ"ל שהמכה טמטמה עוד יותר לבו והוסיפה לו כבדת ומיתת הנפש, היפוך צורת האדם כנ"ל, וכאשר אבד צורת האדם ברוחניות נשתלשל מזה דֶבר בפועל ובגשמיות, כי התחתונים קיומם מהעליונים, והגשמי מן הרוחני והוא כענין יפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה:

מ״דובזה הנה מקום אתי לפרש דברי המחלוקת כל מכה שהיתה במצרים היתה של ארבע מכות, או של חמש מכות, שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, כמבואר בהגדה, כי כחות הרעות הם מתנגדים לאחדות ה', כי עמך מקור חיים. והם להיפוך. ומהם כל חורבן וכל שממה. וע"כ הם במספר ארבעה כמ"ש מהר"ל בטעם מספר ארבע מלכיות שהם מתנגדות לאחדות ה'. וע"כ הגוליירין בישין הם נמי במספר אדבעה כידוע בפסוק והוא רחום. וכחות הרעות האלו טמטמו את לב פרעה, והם הם הביאו את הדֶבר עם כל מכה ומכה, וע"כ מר אמר שכל מכה ומכה היתה של ארבע מכות, והיינו שכח פועל המכה הי' כפול ארבעה, ומר אמר שכל מכה ומכה היתה של חמש מכות, שידוע שחמש הרגשות הם באדם. ויש לומר שמקבילים לענין חמש חלקי הנפש נפש רוח ונשמה חי' יחידה. וכל חמשה חלקים קבלו המכות ונתבטלה מהם צורת האדם כנ"ל, א"כ הנפעל קיבלו המכה כפול חמשה. בקיצור מר אזיל בתר הפועל ומר אזיל בתר הנפעל, ושניהם אמת ולא פליגי:

מ״הולפי האמור יש לפרש דברי המדרש התמוה ריש פ' י"ד הה"ד שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו, רבותינו אמרו על שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם. וזה תימא מה חידשו לנו רבותינו ומי לא ידע אשר המכות באו על מצרים מפני שלא שמעו לקולו של הקב"ה ביד משה לשלח את ישראל. ועוד מה זה שאמרו במכת חושך ולא אמרו זה בתחילת המכות, והכתיב עצמו לפי"ז אין לו הבנה, ולמה לא אמר הפך מימיהם לדם ולא מרו את דברו. אך יש לומר דהנה במדרש בסמוך מהיכן הי' החושך, ר' יהודה ור' נחמי' ר' יהודה אומר מחושך של מעלה שנאמר ישת חושך סתרו. ור' נחמי' אמר מחושך של גיהנם. ויש לפרש מחלוקתם דהנה הלשון כפול חושך ויחשיך. וע"כ הפי' שכמו שבמכות הקודמות אטמו וסתמו את לבם נוסף על עצם המכה. כן נמי מכת חושך שנוסף על המכה בגשמיות, הוסיפה המכה להחשיך את עיני שכלם ועד כה אטמו וסתמו המכות את לבם וניטל מהם כח ההתעוררות וההתפעלות ואבדו את לבם אבל עכ"פ הבינו וראו את אשר לפניהם, ובמכת חושך ניטל מהם גם שכלם, ולא הבינו ולא ראו עוד מה שלפניהם. וע"כ אחר מכת חושך נמצא אצל פרעה טפשות וסכלות רעה, מה שלא נמצא בכל מכות הקודמות. שבמדרש פ' ט' כשהי' משה יוצא מאצל פרעה הי' אומר אם יבוא אצלי בן עמרם אני הורגו אני צולבו אני שורפו, וכשהי' משה נכנס מיד נעשה פרעה מטה. וא"כ זה תשע מכות שלא הי' יכול לעשות למשה מאומה. עתה הוכה בסנורים ישכח כל זאת ואומר אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות, ומי אחז בידו כל עת עד הנה שלא ימיתנו, אלא שנחשכו עיני שכלו ולא הבין ולא ראה מה שלפניו. והדברים ידועין למבינים ששלש מכות אחרונות הם בשכל, וז' הראשונות הם במדות שמשכנם בלב ע"כ בז' הראשונות אבד את לבו ובשלש האחרונות אבד את שכלו שבמוח. וע"כ גם במכת ארבה התחילה חשכת השכל, ונרמז בכתוב ותחשך הארץ. אבל לא הי' נוגע כ"כ בשכל ובמוח, כי השמינית היא נגד ספירת בינה ועדיין מתייחסת ללב כי הלב מבין. וכל המדות ממנה מתערין. רק במכת חושך נוסף על חושך הגשמי אבדה חכמת חכמיו ונחשך השכל ונתקלקל המוח. וזהו הפי' שלח חושך ויחשיך כפל הלשון היינו חושך הגשמי וחושך הרוחני, שנחשך שכלו שלא הבין ולא ראה את אשר לפניו וזהו שאמרו ר' יהודה ור' נחמי' מר מיירי מחושך הגשמי ואמר שהי' מגיהנם שהוא העדר הבריאה, ומר מיירי מחושך השכלי ואמר שהוא מחושך של מעלה. היינו כי החושך של מעלה הוא שלא יביטו הנבראים למעלה ממדריגתם כמ"ש ישת חושך סתרו שהחושך מסתירו מהנבראים. מזה נשתלשל למטה ענין חושך שמסתיר הדבר מעיני שכלו ואינו רואה ואינו מבין:

מ״וולפי"ז יובנו דברי רבותינו, על שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם, שבאו לפרש מהו חושך השכלי שבא עליו, ואמרו שזהו חושך השכלי שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה שאלמלא הכו בסנורים הי' להם לעשות מה שנצטוו על כרחם שלא בטובתם. שזהו ענין קבלת מרות ואדנות לעשות מצד ההכרח ולא לחשוב כלל אם זה הדבר נגד רצונו או לא. ואלו לא היו מוכים בסנורים הי' להם לראות ולהבין את סיפם שסוף סוף יהיו מוכרחים לשלח את ישראל, ולמה זה הם מוכים ולוקים בחנם. אלא שהחשיך את עיני שכלם. ומיושב בזה דקדוק לשון המדרש, שלא אמר בשביל שלא קבלו במרות שלשון זה הי' במשמע שהחושך בא בשביל עון שלא קבלו. אלא אמר על שלא קבלו שלשון זה סובל על מהותו של דבר שזה הי' מהות חשכת השכל על שצא קבלו במרות על כרחם שלא בטובתם דברו של הקב"ה עליהם. וזה הוא חידוש שחידשו לנו רבותינו לפרש. ומיושב שלא הי' ראוי זה לומר בשאר המכות אלא במכת חושך:

מ״זוממוצא הדברים שמחמת המכות אבדו המצרים את לבם ואת מוחם. ובאשר ידוע שכל המכות היו נגוף למצרים ורפוא לישראל, ועשר מכות הם כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם וכ"ק קיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד שבמכת חושך נסתלק מהמצרים המאמר יהי אור, ולעומתם זכו ישראל לאור שנברא ביום ראשון, שאדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, וזהו ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דבמכת בכורות שהיא סילוק ראשית של מצרים נפתח לישראל מאמר בראשית, דבראשית נמי מאמר הוא כבש"ס ר"ה. ובודאי כן הוא לכל המכות אחת לאחת למצוא חשבון. ולפי דרכנו הנ"ל דבשבע מכות הראשונות נטמטם לב המצרים ונעשה כאבן בלי חיות והתעוררות, לעומתם נתעוררה בישראל חיות והתעוררות והסיר את לב האבן. ובשלש מכות האחרונות שניטל מהמצרים השכל והדעת, השיגו ישראל חכמה בינה ודעת באופן נעלה עד שזכו לאור שנברא ביום הראשון, שאיננו אור גשמי כי באור הגשמי אי אפשר לראות מסוף העולם ועד סופו וע"כ ראו ישראל בשלשת ימי האפילה במה שבתיבות ובמטמוניות כבמדרש תנחומא. כי הוא ענין רוח הקודש. קיצור הדברים כי כל מכה היתה משמשת דבר והיפוכו, וכמו שנצרכו המכות לענוש למצרים נצרכו ג"כ להרמת קרן ישראל בלב ובמוח:

מ״חובזה יובן לנו אמרי קודש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה על הקושיא למה נענשו המצרים על הכבדת לבם, הלוא לא מהם היתה, והגיד הוא זצללה"ה כי הגוים בטבע הם חומריים וכל חומר מתפעל ומזה הטעם גוים קרובי תשובה הם, ושכלי יש לו חוזק וקיום, וע"כ המצרים שהיו חומרים הי' להם להיות נכנעים תיכף לפי טבעם אך ניתן להם מן השמים מתנה טובה שיהי' בהם מעלת השכל היינו חיזוק וקיום. וזהו באמת מתנה טובה, אך הם ברוע בחירתם השתמשו במתנה טובה זו לרוע לסרב על מאמר השי"ת, ועי"ז ניטלה הנקמה ממנו, עכת"ד ודפח"ח. ובזה נראה לומר דענין גזירה הרביעית לא תאסיפון לתת תבן לעם הם ילכו וקוששו להם מאשר ימצאו, ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן. שכבר אמרנו שגזירה זו היא לקחת מישראל את שכלם ודעתם ע"י הטרדות והבהלה נוסף על אשר עד כה העבידום ביגיעת כפים, עתה הוסיפו להעבידם בשכלם ודעתם. יש לומר שנצמח לפרעה כח זה לשעבד את ישראל בשכלם מפאת שהשיג מעלת השכלי. במה שאמר השי"ת למשה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים, להלוך ולא ביד תזקה שבזה נרמז שישיג מעלת השכלי כמאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, וע"כ נתוסף לו שליטה על ישראל גם על שכלם. אך הוא גופא יפלא וכי בשביל להנקם מפרעה יפסידו ב"ה ישראל שנתחדש כחו לשלוט על שכלם. אך לפי דרכנו הנ"ל יובן שמה שניתן לפרעה כח שכלי נמי לתועלת ישראל הי' כדי שאח"כ יבואו עליו מכות ליטול את שכלו ודעתו ובזה ישיגו ישראל גם מעלת השכל בשלימות. ולולא שניתוסף בפרעה כת שכלי לא היו אלא ז' מכות ולא הרויחו ישראל אלא בבחי' לב. ע"כ ניתן לו כח שכלי. ומזה נסתעפה גזירה הרביעית וע"כ היו עשר מכות והרויחו ישראל גם בחי' השכל ונשלמו ישראל בשניהם. והיינו נמי בחי' אהבה ויראה אהבה היא בלב ויראה היא בשכל כי יראה היא אותיות ראי', כי לעומת שהאדם משיג מגדלות הבורא נופל עליו פחד ואימה, וכמו שהגיד אדמו"ר זצללה"ה מפרשיסחא על האבן עזרא שאיננו מבין איך הי' יכול לחיות חמשה רגעים מפני יראת שמים שהיתה עליו, מפאת חכמתו והשגתו הגדולה:

מ״טויש לומר דהיינו נמי ענין מצות פסח ומילה שזכו ישראל ושבשבילם נגאלו, כמו שפירש"י שלא הי' בידם מצות להתעסק בהם, וניתן להם שתי מצות אלו, כי שתי מצות אלו מתייחסים למוח ולב, כי פתח הלב הוא הפה כי לישנא קולמוסא דליבא ופתח המוח הוא ברית קודש, והנה אמרו ז"ל בנוטריקון פסח פה סח, ע"כ הוא חותם הלב. גם ענין פסח שהוא אתכא דרחמנא סמכינא והוא דביקות והתקשרות ישראל באביהן שבשמים באהבה, ואהבה מתייחסת ללב. ומילה היא חותם ברית קודש היא חותם המוח. וכן יש לומר שזה ענין תפילה של יד ותפילה של ראש, שתפילה של יד היא התקשרות ישראל באהבה, וצריכה שתהא שימה כנגד הלב, ותפילה כל ראש היא על המוח שהיא יראה. ולעומתם שאדם ירא מהשי"ת, לעומתו כחות רעות והנשפעים מהם יראים ממנו, וזהו שכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ואמרו ז"ל אלו תפילין שבראש. וע"כ יובן מה שבפרשה ראשונה שאחר יציאת מצרים הוזהרו על התפילין, אף דפרשיות שבתפילין לאו יציאת מצרים בלבד נזכר בהם, שהרי פרשת שמע והי' אם שמוע אין בהם זכר יציאת מצרים כלל. אך הוא הדבר שאמרנו שישראל זכו בחי' לב ומוח, אהבה ויראה, שהם תפילין של יד ותפילין של ראש, וזה עצמו הם השתי פרשיות, כמע היא אהבה, והי' אם שמוע היא יראה, ובשבת דלאו זמן תפילין יש במקומם מצות שבת שהיא זכור ושמור, והנה כבר אמרנו כמכה השמינית היא מכת ארבה יש בה משתיהן בחי' הלב, לב מבין ובחי' המוח ג"כ. ע"כ יש בה רמז לשבת וכמ"ש בבעה"ט וינח הוא שנים במסורה, חד וינח בכל גבול מצרים וחד וינח ביום השביעי. ולעומת מכת חושך זכו ישראל לנר של שבת, והמצוה בשתי נרות. ולעומת מכת חושך שהיתה כפולה, חושך של גיהנם וחושך של מעלה כנ"ל:

נ׳ויש לומר שזה עצמו היתה הגאולה מה שישראל זכו לבחי' לב ומוח, כי שעבוד מתייחס לחומר כאמרם ז"ל שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. וכבהמה המה להם, וכאשר נשלם בישראל תכלית התעוררות והתפעלות, בחיות נפלא בלב ובמוח, שהיא צורת האדם היפוך מהות הבהמה כנ"ל ממילא נסתלק השיעבוד. וגם כל גלות היא בחי' שינה, כמ"ש בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. וכמו שאמרו ז"ל שאמר המן אלוהיהם של אלו ישן הוא. והיינו שישראל אז באותו זמן היו בלתי חיות והתעוררות כלל, ונהנו מסעודתו של אותו רשע. שנעשית בשביל שאמר השתא ודאי תו לא מיפרקי כבש"ס מגילה וישראל נהנו מסעודה זו שהיא כאילו ח"ו מודים לו ומתייאשים מן הגאולה, מה גם כי עיקר הסעודה היתה להמשיך את ישראל לתאוות רעות היפוך בחי' לב דקדושה, וחטא שהשתחוו לצלם הוא היפוך מוח ושכל דקדושה ע"כ באשר מצא המן אז ישראל כאלו היו ישנים ונרדמים, בלי מוח ולב, שפט בשכלו המטונף שזהו חסרון ח"ו בחיקו ית"ש, וכאלו למעלה ח"ו יש שינה, ומזה נסתעפה בישראל בחי' השינה, אבל ח"ו הדבר להיפוך שבשביל שהיו ישראל בבחי' שינה, זה גרם התפשטות הגלות וכאשר התעוררו בשביל גזירת המן קרבה שנת הגאולה, וכתיב ויקץ כישן ה'. וכן הי' ביציאת מצרים שכאשר זכו ישראל לחיות חדשה, והתעוררות בבחי' לב ומוח, זה עצמו הביא הגאולה, וזהו הענין שנגאלו בזכות פסח ומילה, שהם שני אלה כנ"ל:

נ״אוממוצא הדברים שהכבדת הלב של פרעה, אף שלפי השקפה שטחית הי' נראה כמעכב בגאולתן של ישראל, נהפוך הוא שזה עצמו הי' הסיבה לגאולתן. ולפי הצעה הארוכה הזאת יובנו דברי קודש של כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמשה הי' תמה, היות כל כח אומה"ע איננו אלא טבעי וכת הטבעי איננו אלא ז' במספר, מאין בא שאחר השבע מכות עוד לא נכנע פרעה, וזה שהשיב לו השי"ת כי אני הכבדתי את לבו, שמאתי יצאו הדברים, למען שתי אותותי אלה בקרבו, ולעומתו יזכו ישראל כנ"ל, ותהי' הגאולה ויהפרו זה לדורות הבאים את אשר התעללתי במצרים, היינו שבדבר שהם חשבו שיעכבו גאולתן זה עצמו הי' הסיבה להגאולה:

נ״בבמדרש כובד אבן אמר הקב"ה כבדתי את ישראל שנקראו אבן כמ"ש משם רועה אבן ישראל, ונטל החול אלו ישראל וכו' ועמדו והכעיסו לפני וכו' ובקשתי לכלותן ולהשליכם מעל פני ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא הי' יכול להצילן, ועמד עליהן והרגן, הוי וכעס אויל כבד משניהם, הוי כי אני הכבדתי את לבו. נראה הפי' דהכבדת לב פרעה היתה עצת ה' להציל את ישראל כשלא היו ראויין להצלה מצד עצמם מפני מדת הדין המקטרגת, אנה ה' ליד פרעה שיכבד לבו ועמד לנגד ה' בעזות מצח, ובזה שיתף הקב"ה את כבוד שמו עמנו, ושוב צורך הגאולה למען כבוד ה' שלא יתחלל, ונגד כבוד ה' אין כח לשום מקטרג לקטרג, כי לא יכול לומר שלא יתקדש שם ה'. ובהכרח ישימו יד לפה. וענין זה ראיתי בספר זכרון זאת להרבי הקדוש מלובלין. ובספר אור ישראל להמגיד מקאזיניץ עצה נכונה לאדם המתפלל בצר לו שלא יתפלל עבור עצמו. אלא בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו' א"כ צערו הוא צער השכינה כביכול, ע"כ יתפלל עבור צער השכינה ובזה נסתם פי המקטריגים. וכמו שבפרט כן יש לומר הוא בכלל ישראל, שכאשר ישראל אינם כ"כ ראויין ומדת הדין תמצא מקום לקטרג, אז עצת השי"ת לשתף כבוד שמו הגדול עמנו שבצרתינו יגיע חילול כבודו ית"ש, ושוב נסתם פה המקטריגים. ובזה יש לפרש שהי' מאמר כי אני הכבדתי את לבו לפי דברי המדרש תשובה למרע"ה, שהי' תמה מדוע אחר שבע מכות עוד הוא מתחזק. והי' מתיירא מפני קטרוג אולי ח"ו עמדו מקטרוגים וה' אוהב משפט ולא ידחה את המקטרג בקש. אמר לו השי"ת כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו. וא"כ אל כבודי נוגע הדבר ושוב אינך צריך להתיירא מפני המקטריגים. וא"כ זה ענמו שהי' פרעה מכביד את לבי נגד ה' לבלתי שמוע בקולו ביד משה נביאו והי' מעכב הגאולה, זה עצמו הביא הגאולה. כי אלמלא הכביד את לבו לא הי' אפשר להגאל כי היו במ"ט שערי טומאה והי' הקטרוג רב, ואתיא כי הא דכתיב רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, ופי' הרה"ק אדומו"ר ר' בונם זצללה"ה מפרשיסחא. כי בודאי אין רבותא שהקב"ה נוצח נגד מחשבות בני אדם. אך הרבותא שמאותן מחשבות עצמן שהם נגד רצונו ית"ש מסתעף קיום עצת ה':

נ״גונראה כי היא שעמדה לאבותינו ולנו, שמדה זו נוהגת, בכל הדורות, וכן הי' בעת חורבן ביהמ"ק בחטא ישראל אף כי לא הי' חסר יסורין ופרעניות לשלם שבע על חטאותיהם בלי שיהי' חורבן ביהמ"ק ע"י גוים, שהי' חילול ה' גדול, שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותתם אותות. ואמרו כל היום אי' אלוהיך. אך הוא הדבר שראה הקב"ה שבאם לא ישתף שמו הגדול עמנו בצרותינו לא תהי' ח"ו תקומה לשונאי ישראל, ע"כ הי' תשלומי כוס פרענותם מצורף לחילול ה', ועי"כ גאולה וישועת ישראל מוכרחת אפי' כשישראל אינם עושין חשובה ואפ" ח"ו יהיו רעים וחטאים מאד, לא ימלא המקטרג פיו לקטרג כנ"ל. באשר הוא נוגע לכבוד שמו. וכאשר נעביר עין השקפה על פני כל הדורות שעברו מאז ועד עתה, נראה שבכל עת שהיו הדורות בלתי טובים נתרבה בעולם ע"י האומות חרופין וגדופין על ה' ועל תורתו כמו בימינו אלה. והכל בשביל כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול בב"א:

נ״דויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך וגו' כי חג ה' לנו, ויש להבין מה זה נתינת טעם כי חג ה' לנו. הלוא אין דרך הטף לזבוח כטענת פרעה. ונראה דלשון חג הוא סיבוב מלשון ובמחוגה יתארהו. והיינו שבחג ממשיכין הארה אלקית מעומק רום ונקרא בפי המקיבלים סובב כל עלמין, שהוא מאיר בהשואה אחת מעלה ומטה, כידוע ענין זה בדברי הרב ז"ל בתניא. וע"כ מגיעה הארה האלקית אפי' לטף ולקטנים וכולם מקבלים תועלת הזובח ואשר איננו זובח. ואף דבזמן המקדש לא היתה המצוה להביא עמם את הטף רק בהקהל, יש לומר דכל ישראל הם כאיש אחד אשר ישנו שם בביהמ"ק ואשר איננו שם. וע"כ אפי' כשהטף בביתם חשוב כאלו היו שם, וזה ניחא בזמן המקדש, אך במצרים שעוד לא נעשו כולם כאיש אחד ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן. ע"כ היו צריכין להיות גם הטף במקום הזביחה:

נ״הולפי האמור יש ליתן טעם על י"ב חלות בשבת, כי שבת היא רזא דאחת, ועונג שבת של כל איש מגיע להכלל כולו אשר ישנו פה ואשר איננו פה וידוע דיש י"ב גבולי אלכסון, והיינו קיבוץ כל הכחות מכל הצדדים, וזה זוכה כל איש אשר השבת קלטתו. וע"כ השרידים אשר ה' קורא שהשבת קלטתם, עושין י"ב חלות נגד כל י"ב גבולי האלכסון להורות על ענין זה:

נ״וויצא מעם פרעה בחרי אף. בש"ס זבחים אמר ר"ל סטרו ויצא, ויש להבין למה הוצרך לזה שבודאי לא עשה משרע"ה מחמת כעס שזה תכונה רעה בנפש, אלא לתועלת וצורך ומה צורך ותועלת הי' לו בזה. ונראה דהנה באיכות החיבור נפש אדם שהיא רוחנית בגוף הגשמי נבוכו המחקרים כי איך אפשר צירוף וחיבור בין שני דברים שאינם ממהות אחת. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בזה שהוא מחמת צלם אלקים המחבר אותם, ואך בצלם יתהלך איש. עכ"ד והנה מלך הוא המחבר את העם, יש לומר נמי שכחו הוא מפאת צלם אלקים, כאמרם ז"ל חביב האדם שנברא בצלם. ובתוס' שהאדם נקרא אפי' גוי, ואם יש בו כח החיבור יותר הוא מפאת שיש בו צלם האלקים ביותר, ולפי"ז יובן ענין כבוד מלכים, שנצטוינו עליו ואפי' משה ואליהו נצטוו לחלוק כבוד למלכות, ואפי' למלכי אומה"ע. שהוא מפאת צלם אלקים שעליו:

נ״זוהנה אם ישראל הם בגלות תחת מלך אחד, אף שישראל ואומה"ע אינם בסוג אחד, בודאי הוא מצד צלם אלקים שבו. מה גם במצרים שהיו ישראל מצורף ומחובר למצרים לגמרי, כאמרם ז"ל שהיו כעובר במעי בהמה. ועובר ירך אמו. בודאי הי' למלך מצרים צלם אלקים חזק לצרף הפכים כאלו יחד. והנה אמרו ז"ל הסוטר לועי של חבירו כאלו סוטר לועו של שכינה שנאמר כי בצלם אלקים עשה את האדם ובזה יש לפרש דברי חכמים וחידותם, שאמר ר"ל סטרו ויצא היינו שלקח ממנו את גודל כחו, שהוא צלם אלקים, שהי' עליו ובזה עצמו נפסק החיבור והצירוף שהי' בינו לבין ישראל:

נ״חולפי האמור יובן הענין דבמדרש בראשית, דויברך אלקים את יום השביעי ברכו במאור פנים, שאינו דומה מאור פניו של אדם בשבת כמאור פניו בחיל. כי שבת היא רזא דאחד. ובודאי מפני שנתחזק אז כח צלם אלקים על האדם ע"כ הוא מחבר גם את פרטי אנשים, ע"כ מאור פניו יותר בהיר ועוז פניו ישונה לטובה:

נ״טוהי' כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג וגו'. על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה. ויש להבין דהא דבחוזק יד הי' מחמת שהקשה פרעה ואלמלא הקשה לא הי' שייך חוזק יד א"כ הי' צריך להקדים שהקשה פרעה מקמי דבחוזק יד, ועוד יש לדקדק דמסיים על כן אני זובח כל פט"ר הזכרים וכל בכור בני אפדה ואלו פטר חמור שיירי', ולפי פירושו של הספורנו עיקר שאלת הבן הי' על הפטר חמור עי"ש ולבסוף שיירי':

ס׳ונראה דהנה ידוע דאם היו ישראל כל הארבע מאות שנה במצרים, הי' נגמר התיקון ולא הי' עוד שום גלות, וכבר אמרנו בזה שאם התמהמו כל הד' מאות שנה הי' כדמיון עיבור שנשלם ימי הריון שיוצא מעצמו, וכמו פרי הגדל באילן שכאשר נגמר נופל מאליו. אך באשר לא יכלו להתמהמה אמרו ז"ל שהי' כדמיון הרועה שפושט ידו למעי בהמה ושומט את העיבור ממעי', וע"כ הי' פרעה מקשה לבו ולא רצה לכלחנו, עד שהוצרך לזה תוזק יד כמו עיבור שהי' עדיין מעורה במעי אמו, וצריכין לתלשו בכח, ולעתיד באמת כאשר יגמר התיקון לא יהי' נצרך לחוזק יד ולא יעכבו האומות כלל אלא מעצמם יצאו מהגלות ולא עוד אלא יתקיים והביאו את כל אחיכם מנחה וגו', והנה לעתיד יהיו כל ישראל כהנים, כמ"ש בבעה"ט פ' יתרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וכמ"ש ואתם כהני ה' תקראו, ונראה דכל הענין קידוש בכורות לא יהי' לעתיד שהרי כולם יהיו כהנים וכמו שכהנים פטורים מפדיון הבן, ואפשר שגם בכור בהמה טהורה לא יהי' נוהג אלא שכל הבהמות יתעלו במדריגת בכור שבזה"ז הגם שיהיו מותרים בגיזה ועבודה, וברוך ה' היודע, אבל בכור אדם ופטר חמור בודאי לא יהי' נוהג דלא גרע מכהנים שבזה"ז. ורק בזה"ז שלא יכלו להתמהמה ולא נגמר התיקון לא הי' יכול להיות הכל מקודש והוצרך להוציא ולהפריש הראשית לבד לה' והשאר חולין, ובזוה"ק (מ"ג.) דפטר חמור הוא רמז ליצה"ר דיכול לאתזרא לי' בתיובתא, ותפדה בשה היינו לעשות מיצה"ר יצ"ט. עיי"ש וע"כ יובן דבזמן שהי' התיקון נגמר לא יהי' ענין לפטר חמור, וכן באם היו כל הד' מאות שנה במצרים, ולפי האמור יש לפרש הפרשה דבשביל שלא יכלו להתמהמה והיו דבקים עוד במצרים הוצרך להוציאם בחוזק יד לתלשם בכח ולהפרדם ממצרים, ומפני זה עצמו הי' פרעה מקשה לבו לשלחנו עד שהוצרך להכות את בכוריהם, ובשביל זה עצמו נתקדשו הבכורים היינו לפי מה שאמרנו במאמרים הקודמים שכל מכה ומכה לעומתה היתה התעלות מדריגה בישראל, ובמכת בכורות שהוא הראשית שלהם נתעלה הראשית שבישראל, ואם היו כל הד' מאות שנה היו כולם באותה מעלה, אך עתה באה להם המעלה לא מצד עצמם רק מצד ההיפוך היינו מכת בכורות:

ס״אולפי"ז יש לומר דכל השאלה היא לא למה אלו קדושים, אלא למה לא כולם קדושים ובכן לפי פירוש זה אי אפשר שתהי' השאלה גם על פטר חמור, דהוא בהמה טמאה, למה לא כולם קדושים, שגם לעתיד לא יהיו כולם קדושים, אלא שלא ינהג כמו כהנים דפטורין, וכן לענין הרמז שבזוהר שלעתיד מביא היצה"ר ושוחטו ומה שמכלל בקדושה יוכלל תיכף, ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ולא יהי' עוד שייך לעשות מיצה"ר יצ"ט, ולא עליו היתה השאלה, ע"כ לא באה עליו התשובה:

ס״בשנת תרע"ה.

ס״גויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', ויש להבין הלוא כבר נאמר לו בתחילת שליחותו מקודם התחלת המכות שנאמר ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים ולא ישמע אליכם פרעה וגו' וידעו מצרים כי אני ה' וגו', ולמה הוצרך לחזור עוד הפעם ולהודיעו ומה הוסיף שלא נאמר שם:

ס״דונראה לפרש בהקדם מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אהא דאמר משה דרך שלשת ימים נלך במדבר, ופרעה אמר לכו זבחו לאלקיכם בארץ, כי משרע"ה אמר כי כל איש הקרב לעבודת השי"ת צריך מקודם להכין עצמו ולהתנקות מקנאה תאוה וכבוד המתייחסים אחר גוף ונפש ושכל, [ופרשנו במק"א התייחסות אלה לאלה, קנאה מחייחסת לגוף כמ"ש ורקב עצמות קנאה, כי בנין הגוף הוא העצמות, ובזוה"ק (מ"א:) דהא גרמי אינון תקינא דגופא, ובאשר מהם תוצאות הקנאה הוא רקב עצמות, תאוה מתייחסת לנפש כמ"ש תאוה נהי' תערב לנפש, כבוד מתייחס לשכל, שהשכל באשר הוא מהעליונים מושך לכבוד כמ"ש בספר הישר לר"ת. וכתיב לכן שמח לבי ויגל כבודי שהיא הנשמה כמו שפירשו המפורשים ז"ל] ונראה לומר עוד שתאוה מחייחסת לגוף כאמרם ז"ל היא עשתה מעשה בהמה קנאה לנפש שהיא מכחות הנפש ובהמה אין בה ענין קנאה, כבוד לשכל כנ"ל והתייחסות זה נראה יותר, זהו הענין הליכת דרך שלשת ימים במדבר, וכעין מה שנאמר במתן תורה היו נכונים לשלשה ימים לכוונה זו, ופרעה הרשע אמר זבחו לאלקיכם בארץ, היינו עם כל הארציות בלי הכנה כנ"ל, אך יש להתבונן למה סירב פרעה לזה אפי' לפי שיטתו שאין מהצורך מ"מ לא יזיק:

ס״הונראה דהנה מצינו שלשה לשונות בכתוב, פרעה, מלך מצרים, מצרים, ובזוה"ק (י"ז.) שמלך מצרים סתם קאי על השר של מצרים, ויש לומר דשלשה שמות אלו מהם שלשה כתות טמאים לעומת, גוף, ונפש, ושכל, ומושכים, לקנאה, תאוה, וכבוד, פרעה הוא נעומת השכל, שבזוה"ק שפרעה בקדושה הוא מקום שמשם מתגלה כל נהורין, וזהו פעולת השכל המגלה כל נעלם, ומובן אשר לעומתו להבדיל פרעה בטומאה הוא שכל הטמא ומושך לכבוד, וממנו מסתעף גיאות ושניות וע"ז, כי כל המתגאה כאלו עע"ז, וכישוף מלך מצרים שהוא השר של מצרים הוא לעומת נפש הקדושה כמו שפירש"י בגר שסורו רע שר שלו רע יצה"ר שלו רע, ודייק לה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מדברי רש"י אלו שהשר של האומה הוא היצר של האומה, והיצר מתייחס לנפש, כמו שפירש"י חולין (ק"כ.) נפש לרבות השותה, שלשון נפש הוא הרצון עיי"ש, ומושך לקנאה, מצרים סתם הוא הגוף והחומר אשר בשר חמורים בשרם, ומושך לתאוה כמשפט החומר:

ס״ווהנה ישראל במצרים שהיו כעובר במעי בהמה ולא הי' להם מציאות בפני עצמן אלא שהיו טפלים למצרים, ולא הי' שייך לומר שינתן בהם כח להתנקות מקנאה תאוה וכבוד, שמהות מצרים היתה פועלת בהם תמיד כמו עובר שאוכל ממה שאמו אוכלת וכמו מאכל שנתעכל ושנתהפך לגוף האוכל, כן היו מדות הרעות של מצרים מתעכלים ומתאחדים בישראל ותוקפם בכח, ומושך לשלשה דברים רעים, ותוצאותם הוא ע"ז ג"ע שפ"ד כמו שדברנו כבר מזה, ולפי"ז מובן אשר טענת משה ללכת דרך שלשה ימים במדבר להתנקות מקנאה תאוה וכבוד, אי אפשר אלא שיצאו לגמרי למציאות חדש בפ"ע, היפוך כל גלות מצרים, וע"כ סירב פרעה בזה:

ס״זומ"מ יש לומר שאחר שבע מכות הראשונות נשתנה הענין, והיינו דהיות ידוע דכל מכה ומכה היתה דו פרצופין נגוף למצרים ורפוא לישראל, ומספר שבעה הוא מתייחס להטבע, וכן מדות האדם המה שבע, ובאשר המכה השפילה כח מצרים והרימה והעלתה כח ישראל נעשה בהכרח פירוד ביניהם שאלו למטה ואלו למעלה, וכן בהכרח קנו ישראל מציאות בפני עצמן, ותחת אשר עד אז הי' כענין אמרם ז"ל במשנה ספ"ק דערכין היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד דכחד גופא חשוב, אחר שבע מכות נשתנה הענין, והוא כענין שאמרו ז"ל שם ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד, דכיון דנעקר לצאת גופא אחרינא היא ואינו כגוף אמו, ומאז התחילה תקופה חדשה שמאחר שיש להם מציאות בפני עצמן נעשו כלים לקבל כח עליון שיהי' ביכולתם לפרוק מהם עול חשבונות הרבים ולהשי"ת עצות בנפשם להתנקות מקנאה תאוה וכבוד:

ס״חונראה דהנה כבר אמרנו בשם כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שבמכת חושך נפתח לישראל מאמר יהי אור, וע"כ כתיב ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם, ופרשנו שאיתא במדר"ת שהי' האור מאיר להם מה שבתיבות בחביות ובמטמוניות, ומוכח שהי' מאור להם אור שנברא ביום ראשון במאמר יהי אור שהי' אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו, כי הי' האור רוחני ואין הגשם חוצץ בפני הרוחני, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד כי במכת בכורות שהיא ראשית של מצרים נפתח לישראל מאמר הראשון דבראשית כבש"ס ר"ה בראשית נמי מאמר עכת"ד, ואמרנו שלפי סדר זה י"ל שבמכת הארבה נפתח לישראל מאמר יהי רקיע בתוך המים, ונפתחו לישראל המאמרים כסדר למפרע:

ס״טולפי"ז יש לומר דשלש מכות האחרונות נתנו כח ואומץ לישראל לעומת קנאה תאוה וכבוד, שמקור מוצאם מגוף ונפש ושכל, והיינו דהנה בתקה"ז יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים פקודא דא לאפרשא בין מים מתיקין דכיון לבין מים מרורים מסאבין וכו', ויש לומר דכאשר נפתח זה המאמר לישראל נתהוה בהם כח המבדיל בין קודש לחול וכו', והנה הבדלה איננה שייכת רק בגוף שכולם טבועים בחותמו של אדה"ר וצריכין הבדלה, אבל בנפשות אין שום דמיון בין ישראל לאומות כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, ואינו שייך בהם הבדלה, וכמו שפירש"י קדושים בפסוק והבדלתם בין בהמה הטהורה לטמאה אין צ"ל בין חמור לערוד שמובדלין הם אלא בין טהורה לך לטמאה לך בין נשחט רובו של סימן לנשחט חצי' וכמה מלא השערה, וא"כ מכת ארבה פעלה בישראל מעלת הגוף והיא עצמה דחתה מהן תוקף ענין תאוה כנ"ל, שהיא מתכונת הגוף ועם מצרים:

ע׳מכת חושך פעלה בישראל מעלת הנפש, והיינו דמאחר שנפתח לישראל מאמר יהי אור והוא אור שנברא ביום ראשון, וזה גורם שהאדם בעצמו יראה ויבין מה ששייך לו ומה ששייך לזולתו, וזה מסלק הקנאה, וכמו לעתיד אחר סילוק ההסתר כתיב ונתתי לכם לב בשר, ודרשו ז"ל לב בוסר בחלקו של חבירו, ונדחה מישראל כח שר של מצרים המושך לקנאה כי מעט האור דוחה רב החושך, ואין כח שליטת השר אלא במקום העדר האור שנברא ביום הראשון, וכענין שכתוב בו חרמוש כל חיתו יער, שאין לו כח אלא מפאת ההסתר והצמצום, ונדחה מהם תוקף כח המושך לקנאה שהיא מתכונת הנפש ושר הארץ כנ"ל:

ע״אמכת בכורות שנפתח לישראל מאמר בראשית השיגו ישראל מעלת השכל דקדושה ונדחה מהם כח פרעה שכל הטמא המושך לכבוד שממנו נסתעף גיאות וע"ז וכישוף, כי כאשר מאיר ראשית המציאות שכל הבריאה מאמיתת המצאו, ממילא נתבטלו כל אלו הענינים כמובן:

ע״בובאמת שגם מהות המכות מורין שהם לגוף ונפש ושכל, כי מכת הארבה היא שאכל את יתר הפליטה ונכרת אוכל מפיהם, זו מכה מתייחסת לגוף, כי ענין אכילה מחייחס לגוף, מכת חושך מתייחסת לנפש כי הראי' היא מכוחות הנפש, ואף שהבהמה נמי רואית אין ראיית האדם דומה לראיית הבהמה, כמ"ש הרמב"ם בשמונה פרקים, ובב"ר פרשה ח' וראה כמלאכי השרת ובהמה אינה רואה אתמהה אלא זה מצדד, הרי שהראייה שבאדם אינה דומה לראיית הבהמה, והוא מכחות הנפש, מכת בכורות מתייחסת להשכל שהשכל הוא הראשית וחלק הנכבד שבאדם ולו משפט הבכורה:

ע״גקיצור הדברים שבשבע מכוח הראשונות שנתבטלו ממצרים השבע מאמרות שהם היו קיום ומהות ומציאות מצרים הטבעי, לעומתם השיגו ישראל מציאות בפני עצמם וכגופא אחרינא נינהו, תחת אשר אז היו כעובר ירך אמו וכחד גופא עם המצרים, ובשלש מכות האחרונות נדחה מישראל כח מצרים שמשכו אותם בתוקף ובחזקה לקנאה תאוה וכבוד, ומאז והלאה עמדו בבחירה החפשית בלתי המשכה לאחת הצדדין והגיעה העת להתנקות משלשה אלה בדרך שלשת ימים במדבר עד שיהיו ראוים לעבודת ה':

ע״דולפי האמור מובן אשר הנאמר למשה בתחילה ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים וגו' ונתתי את ידי במצרים, שהוא ביטול שבע המאמרות אצלם למען ישיגו ישראל מציאות גופא אחרינא אינו מוכרח שיהי' במשמע גם שלש מכות אחרונות שידחה מישראל כח המושך לקנאה תאוה וכבוד שזה ענין אחר לגמרי, וע"כ בא לזה מאמר אחר כי אני הכבדתי וגו' מה שלא נאמר בתוך שבע מכות הראשונות, אלא דווקא קודם שלש מכות האחרונות, שעד הנה היתה תקופה אחת ומעתה מתחילה תקופה אחרת:

ע״הוכשנדקדק בכתוב יש לומר שרמז בכאן כל שלש מכות האחרונות אף כי פשטא אמכת ארבה לבד קאי, מ"מ רמז לכל השלש מכות שהרי שלש תועליות כתוב כאן, א' למען שתי אותותי אלה בקרבו, ב' ולמען תספר באזני בנך וגו' את אשר התעללתי במצרים וגו', ג' וידעתם כי אני ה', ויש לפרש אותותי אלה "בקרבו" רומז לגוף ולעומתו השיגו ישראל מעלת הגוף כנ"ל, ולמען תספר רומז לנפש, כי הדיבור מתייחס לנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ומתרגם לרוח ממללא, וידעתם כי אני ה' רומז לשכל שבו הידיעה, וזה רומז שהכבדת הלב מעתה הוא לתועלת גוף ונפש ושכל, והיינו שבשלש מכות האחרונות וכנ"ל:

ע״וולפי האמור יובן עוד מה שפרעה התנחם ונתן הרשות לצאת בשלשה פעמים בכל פעם חלק אחד יותר, אחר התראת מכת הארבה אמר לכו נא הגברים, אחר מכת חושך גם טפכם ילך עמכם, אחר מכת בכורות גם צאנכם גה בקרכם קחו וגו', כי השלש חלוקות מקבילות לגוף ונפש ושכל, גברים הם מבני כ' ומעלה שבהם שלימות השכל, וכענין אמרם ז"ל למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' והבן, טף אין בהם אלא בחי' נפש לבד בהמות אין בהם אלא בחי' גוף לבד, ובכאן צריך אני להקדים הקדמה אחת, שהאומנם סדר מציאת האדם לצאת אל הפועל הוא בתחילה גוף, שהרי תינוק אין בו בחי' נפש שהרי אין לו רצון ואהבה, אח"כ משיג בחי' הנפש ואח"כ בחי' השכל, מ"מ הבא לדחות הפסולת ולהזדכך לעולם מתחילין לנקות את השכל ואח"כ הנפש ואח"כ גם הגוף, כי כל החשוב יותר נקל להזדכך ביותר, וכמו שהגדנו במק"א דכד הוינא טליא שאלתי את כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה למה בספירת העומר מתחילין בחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות הלוא לעולם מעלין בקודש, והשיב לי שלהדחות הפסולת יותר נקל מדבר שהוא במעלה יותר, וכאשר זוכין בזה שוב ביכולת לתקן גם את שלמטה הימנו, עכ"ד, וא"כ בתחילה מה שזכו ישראל שיהי' להם בפני עצמן בחי' גוף ונפש ושכל, הי' בתחילה הגוף, ואח"כ הנפש, ואח"כ השכל, כסדר תולדות האדם, אך במה שנתמעט כח פרעה ונסתלקה הגלות לעולם כח השכל קודם, שהרי אי אפשר שיהי' כח הגלות על דבר הגבוה כמו על נמוך, וע"כ כשנסתלק כח פרעה מתחיל מקודם מהשכל ואח"כ מהנפש ואח"כ מהגוף, והנה ידוע שדיבורו של הקב"ה הוא מעשה כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו, וע"כ תיכף בהתראת מכת הארבה נתבטל כח מצרים מהשכל של ישראל, וע"כ אמר לכו נא הגברים שהוא מתייחס להשכל ובמכת חושך שלא היתה התראה נתבטל כח מצרים מהנפש אחר שבאה עליהם המכה, וע"כ אחר מכת חושך נתן רשות גם להטף, עד אחר מכת בכורות שנסתלק לגמרי כח מצרים, אמר גם צאנכם גם בקרכם קחו וגו':

ע״זובמה שאמרנו יש לפרש נמי השלש מצות שבסדר קרבן פסח בזמנים מתחלפין, מקחו בעשור, ושחיטה ונתינת הדם בי"ד, ואכילתו בליל ט"ו, שהוא מקביל לשלשה שלימיות שהשיגו ישראל כנ"ל, מקח מתייחס לשכל שהרי אין נשתנה הגוף כלל, וכתיב ידע שור קונהו שאין נעשה בו שינוי אלא בבחי' ידיעה המתייחסת לשכל, שחיטה ונתינת הדם מתייחסים לנפש כי הדם הוא הנפש, ואכילה מתייחסת להגוף, ובשלשה מצות אלו נשלמו ישראל בשלימות גוף ונפש ושכל ויצאו לגמרי:

ע״חויש לומר דשלשה אלו יש בכל שבת, שמאמר יהי רקיע בתוך המים שהוא להבדיל בין מים קדישין כנ"ל זה משיגין ישראל אחר שפורשין ממלאכה סמוך לחשיכה, וזהו הענין תקיעות להבטיל את העם ממלאכה, ולהבדיל בין הקודש ובין החול, וענין מלאכה מתייחס לגוף, ואח"כ שישראל מקבלין שבת בשמחה בשירות ובתשבחות וברגש הנפש שאז זוכין ישראל לאהבה מאור שנברא ביום הראשון במאמר יהי אור, ונפשות ישראל ניתוסף להם אור, והוא שלימות הנפש, ואח"כ בקידוש היום זוכין למאמר בראשית, וכמו שאמר הכתוב קודש ישראל לה' ראשית תבואתו, ובמקום קריאה שם תהא עונג, וידוע דעונג הוא במוח בשכל ואין למעלה מעונג:

ע״טלכו נא הגברים וגו', וכבר דקדקנו אחר שאמר פרעה שאין דעתכם אלא לברוח כבמדרש, א"כ למה לא חזר לגמרי מעיקר השליחות, ואמרנו שפרעה חשב שמאמר השי"ת לא הי' אלא לזבוח רק שמשה מעצמו חושב לברוח, ע"כ הוסיף לאמור בנערינו ובזקנינו וגו', וע"כ התיירא לחזור מגוף השילוח ואמר לכו נא הגברים כמו שאמר השי"ת, אך עדיין אינו מיושב איך חשב פרעה שהנביא יכזב ויוסיף לאמור מה שלא נצטוה, ואם כמקרה כל האדם כוזב יקרהו למה לא נסתלקה ממנו נביאתו, ודוחק לומר שחשב שבאותה רגע התחיל לשקר ושמעתה תסתלק נביאתו, ועוד לא שוטה לגמרו הי' פרעה אחר שהודה במציאת הנבואה שלא הי' מכיר בפני משה שבודאי היו פניו בוערות כלפידים כמו שאמרו בפנחס בשעה שרוה"ק שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים, ק"ו למשה רבינו ע"ה:

פ׳ונראה עפי"מ שהגדנו במאמר הקדום בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמה שאמר פרעה לכו זבחו לאלקיכם בארץ, פירושו עם כל הארציות שאין צריכין להכן ולהתפשט מקנאה תאוה וכבוד ועדיין פרעה לא חזר בו מסברתו אלא שהתרצה לשלוח מטעם הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, לפי סברתו הי' יכול להיות הנביא ככל אדם כוזב ואיננו מזיק לו לנבואה, ובאמת באומות העולם יש מקום לדבריו, כמו שפי' אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור מאמרם ז"ל עולות שהקריבו ב"נ היו בלי הפשט וניתוח, הפשט מורה על סילוק הפסולת, ולדידהו הי' יכול להיות הקרבן בלי סילוק הפסולת, וגדולה מזה הגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שאליפז התימני שהוא הי' אליפ' בן עשו והי' נביא אומה"ע היתכן שנאמר עליו שבא על אשתו של שעיר החורי, והלוא אשת איש היא מהעבירות שנצטוו עליהם בנ"י, ואמר כדברים הנ"ל שבאומה"ע אין זה מזיק להם לנבואתם, עכ"ד, ויש לפרש כי נביאי לאומה"ע אינן מתקרבין אל הדיבור אלא הדיבור בא אצלם וכמ"ש ויקר אלקים אל בלעם ובזוה"ק משל למצורע הדופק על הפתח ומושיטין לו לחוץ כדי שלא יכנס ויטנף את הפלטין, וכן באליפז כתיב ואלי דבר יגונב, ואמרו ז"ל ע"י שליח, ע"כ אין מזיק להם הטנופת שלהם, אבל ישראל הקדושים שמתקרבים בעבודתם להשי"ת ואצ"ל הנביאים בנבואתם שהיו דבקים בהשי"ת אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, ופרעה אף שהודה במציאת הנבואה לא הי' מצייר בנפשו יותר מנבואת אומה"ע, ע"כ הי' לו מקום לחשוד את משרע"ה שהוסיף על הדיבור:

פ״אוזה עצמו הוא טפשות הכופרים בתושבע"פ שחשדו את רבותינו ע"ה שהם הוסיפו מדעתם, ולו חכמה ישכילו שאם ח"ו הי' בהם דבר שקר וכזב בלתי אפשר להם להיות חכמי ישראל, ולהיות במעלה רמה כמו שאמר אנטנינוס לרבי ידענא דזוטרי דאית בכו מחי' מתים, ואף בדורות שלאחריהם היו פועלים בתפילתם ומביאים את הגשם בעתו, ושאר דברים מופלאים, אלא שכטפשות פרעה נואלו גם הם לדמותם ח"ו לחכמי אומה"ע, ולאמור כי ככל הגוים בית יהודה, אבל כתיב רחוק ה' מרשעים ותפילת צדיקים ישמע ובמדרש רחוק ה' מרשעים אלו נביאי אומה"ע ותפילת צדיקים ישמע אלו נביאי ישראל, ודי בזה:

פ״במשכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, ובמדרש משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, ויש להתבונן שהרי במאמר ה' למשה לא נאמר לשון משכו ולמה הוסיף משה לשון זה, ונראה דהנה ידוע שישראל במצרים היו במ"ט שערי טומאה, וכבר אמרנו שטומאה היא לשון טמטום, היינו שהיו הלבבות אטומים בלי שום הרגש חיות אלקי, והנה איתא בספרים שפסח נוטריקון פה סח, ויש לומר דהיינו טעמא דטעון הלל בעשייתו ואכילתו, שכל צורת ומהות הקרבן הוא הלל והודאה להשי"ת אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים ואת בתינו הציל, וזה פה סח נסים ונפלאות שעשה עמנו, והנה בירושלמי לולב היבש פסול משום שנאמר לא המתים יהללו וגו', וע"כ ישראל שהיו אז אטומי לב בלי רגש חיות איך אפשר לגשת לעשות פסח ואית בהו משום לא המתים יהללו, לזה היתה עצת משה ואמר להם משכו ידיכם מע"ז, והיינו דהנה במדרש תמן תנינן בכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד, ונתן טעם לזה מפני שע"ז הוא חרם, וג"ע נמי כתיב כי רבים חללים הפילה, וכתיב רגלי' יורדות מות, ושפ"ד כתיב שופך דם האדם דמו ישפך, היאך יכולין אלו ליתן חיים לחולה, ולפי"ז יש לומר דהבורח מכל אלו בא לעומתו לחיות דקדושה וביותר מע"ז שהוא חרם שמכניס מארה בכל רמ"ח אבריו גמ' חרם, בא לעומתו למקור החיים בכל רמ"ח אבריו, ואז אפשר לקיים כל עצמותי תאמרנה וגו', זה היתה עצת משה משכי ידיכם מע"ז היינו להיות בתכלית הריחוק מע"ז, ואז יבוא בהם חיות לגשת ברגש הנפש ובשמחה לעשות הפסח ולהודות ולהלל:

פ״גועצת משרע"ה מאז היא מדה המהלכת בכל הדורות בכל זמן כשהאדם מרגיש בעצמו העדר חיות דקדושה יתכוין לברוח מהדבר שכנגד, וזה איננו כ"כ קשה שהבחירה חפשית ביד כל אדם, מה גם לברוח ולהיות שב ואל תעשה זה בודאי איננו כ"כ קשה, זולת להרשעים גמורים שהם ברשות לבם, אבל כלל ישראל, מה גם איש הבא לטהר שיש לו סיוע מן השמים כאמרם ז"ל הבא לטהר מסייעין אותו, בודאי נקל לו לברוח בלי שום טענות רק ברצון פשוט לומר אי אפשי בלי שום טעמים ובלי התחכמות, ואז ממילא יבוא רוח חיים בקרבו ויהפך לאיש אחר ברגש הנפש ובשמחה, וכנראה שזהו ששת ימי המעשה לפני שבת, שאלמלא מציאת ששת ימי המעשה אי אפשר לבוא לקדושת השבת אלא מחמת שנמצא טרדת ימי המעשה וישראל בורחין ממנו בשביל זה עצמו באין לעומתו לקדושת שבת וכבר דברנו בזה:

פ״דולקחתם אגודת אזוב, נראה ליתן טעם למה נצטרך בפסח מצרים אגודת אזוב משא"כ בפסח דורות, דהנה במדרש פ' ג' סי' י"ח לך אמור להם מה מצורע מטמא אף המצרים מטמאין אתכם, והיינו דכחות הטמאים של המצרים פגעו בישראל עד שאטמו וסתמו את לבבם עד שנעשו כבשר המת שאיננו מרגיש באיזמל, וזש"ה ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ולכאורה בלתי מובן שלפי גודל, המרירות הי' צריך כל הגה המדבר מחירותם להיות כמים קרים על נפש עיפה, וכנראה שהרמב"ן הוקשה לו זה ופירש כאדם שתקצר נפשו בעמלו ולא ירצה לחיות רגע בצערו מדעתו שירוח לו אח"כ, עכ"ל, ולפי דרכנו יתפרש בפשיטות שהיו כ"כ משוקעים בצרתם עד שניטל מהם כח ההרגש וכבשר המת כנ"ל, ועי' פ"ז דבכורות משנה ה' רות קצרית באה עליו שפירש הרע"ב שרוחו קצרה מחמת מרה השחורה הגוברת עליו לפרקים ונשאר בלא הרגש, ובאמת גם זה היתה לטובה כי לולא זאת והי' להם כח ההרגש לא עצרו כח לסבול ואבדו בעמים ח"ו, וכן הוא בגלות המר הזה שאחת מחסדי ה' שאין אנו מרגישים כ"כ הצרה וכאלו אנחנו נשתקעו בשינה עד שאין אנו מרגישין לערוך מצבינו מאז לעומת מצבינו עתה, ולולא זאת ח"ו אבדנו בענינו, וזש"ה בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז כאשר נביט אל נפשינו נבין אשר בגלות היינו משוקעים בשינה וכחולם חלום, ובאשר אז במצרים הי' מפאת כחות הטומאה כנ"ל, עד שניטל מהם ההרגש אמר לו הקב"ה לך אמור להם שהמצרים מטמאין אתכם, מכלל שהם בעצמם לא הרגישו והי' צריך להודיעם זה, ומ"מ היו צריכין עצה לסלק מהם כחות הטמאים האלה, וע"כ באה המצוה באגודת אזוב, ויתבאר עפ"י מה שאמרנו במק"א שבאשר כל כחות הטומאה והכישוף נמצא רק מפאת הסתר אור האלקי עד שאפשר להם לחשוב אני ואפסי עוד, מצאו קן למו באיש שאיננו בטל בתכלית הכניעה והביטול להשי"ת ומדמה לנפשו שהוא יש בפני עצמו, אבל מי שהוא בטל בתכלית ותמיד עומד לנגד עיניו שאין עוד מלבדו, אין להם שליטה עליו כלי, והנה אזוב הוא הכנעה ושפלות כאמרם ז"ל ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו, ע"כ רמז להם שרק ע"י בטול והכנעה יסתלק מהם כחות החיצונים ולא יוסיפו עוד לאטום את לבבם, וזה עצמו הוא טעה אמרם ז"ל הוי קבל וקיים כאותה ששנינו בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, שהנגע הוא התדבקות כחות החיצונים וזה שהוא אפל ושפל בעיני עצמו אין לכחות החיצונים מקום אצלו:

פ״השנת תרע"ו.

פ״וויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו וגו', והכל תמהו דמשמע כי אני הכבדתי הוא נתינת טעם ואינו מובן, ונראה דהנה ברש"י בא אל פרעה והתרה בו, ואינו מובן איך שייך בו התראה אחרי שניטלה ממנו הבחירה כלשון המדרש "והוא נועל לבו מן התשובה" א"כ התראה מה עבידתה, ועוד קושיית כל המפרשים אחר שניטלה ממנו הבחירה, שוב אין בו לא זכות ולא חובה, והוצרכו לומר שהעונש בא על סירובין הראשונים ולא על האחרונים כלל, מה שאין במשמע בפשיטות הכתוב:

פ״זונראה דהנה במדרש שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו רבותינו אמרו על שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם, והנל תמהו דמה השמיענו, ומי לא ידע שהמכות באו עליו מפני שלא רצה לשמוע בקול ה', ונראה לפרש דהנה אמרו ז"ל בכל יום בת קול יוצאת, מהר חורב אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, וכל המפרשים תמהו מה תועלת בבת קיל זה שאינו נשמע לבריות, ונראה לפרש דהנה אמרו ז"ל עבירה מטמטמת את לבו של אדם, מה גם איש אשר הרבה לפשוע ונמשר ביד יצרו, איך אפשר לו לעשות תשובה, ואפי' אם אדם לפעמים תתפעם רוחו וידאג מחטאתו, הלא קשור בחבלי חטאתו, אך יובן עם דברי הש"ס עירובין (נ"ה.) מאי דכתיב לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, לא בשמים היא שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחרי' ואם מעבר לים הוא אתה צריך לעבור אחרי', ואינו מובן מה נ"מ אם צריך הלוא אינו יכול, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ונראה מזה דאם הי' צריך הי' באמת יכול, והטעם עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דמה שיש במצות מעשה בו"ד כח לפעול בעליונים, משום דהאדם הוא שליח לעשות מצות ה' וכמו ששליח של אדם כמותו וכח המשלח בהשליח וידו כידו, כן כביכול שלוחו של הקב"ה כמותו, ונחשב מעשה המצות כמו כביכול הוא הפועל והעושה, עכ"ד, וכ"כ יש לומר דשוב לא שייך לומר שמצוה זו היא נמנעת מלעשותה מאחר שנחשבת מעשה הקב"ה והוא כל יכול, וע"כ אם היתה התורה בשמים והיינו מצווים לעלות אחרי' לשמים אז היינו יכולים באמת לעלות אחרי' לשמים, כי אז הי' לנו כח נעלה גם לזה, וכענין זה הוא באדם התוטא שנמסר ביד יצרו וקשור בחבלי חטאתו, מאחר שנצטוינו לעשות תשובה הרי אנחנו גם בזה שליחי השי"ת, כמו שאם נצטוינו לעלות השמימה היינו יכולים כן גם בזה, ואפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת, אך זה ששליח יש בו כח המשלח הוא רק כשקיבל עליו את השליחות, אבל באם לא קיבל עליו השליחות ואמר אי אפשר להיות שליח, אף שנתיישב בדעתו אח"כ ועשה השליחות מסתברא דלא מהני, שהרי כבר ביטל השליחות והו"ל כמי שעושה מאליו כמו שפירש"י בטעם אין שליח לדבר עבירה דהו"ל כעושה מאליו, והטעם משום דלא הי' צריך לשמוע לו אלא שהוא מעצמו ורצונו עשה ושוב אין בו כח המשלח, כן יש לומר כשהשליח לא רצה לקבל עליו השליחות בתחילה, ואף שאינני זוכר שיהי' הדין מפורש כן בפוסקים כן יש לומר מסברא, וא"כ איש החוטא שאינו רוצה לקבל על עצמו השליחות שוב באמת אינו יכול:

פ״חולפי האמור תתבאר תועלת הבת קול בכל יום אף שאינו נשמע לבריות, כי איש הרוצה להיטיב מעשיו אלא שאינו יכול והשליחות לא קיבל עליו כנ"ל, כאשר מיפיעה הבת קול הוא מינוי השליחות מחדש, ובאשר עכשיו עכ"פ רוצה ליטהר, ולעשות רצון קונו הא קבלה את השליחות, ושוב משיג כח חדש. כח המשלח בהשליח, ושוב יכול לעשות תשובה שלימה, וכ"ז אם רוצה עכ"פ לשוב וליטהר אלא שאינו יכול לזה מועיל הבת קול אבל למי שאינו רוצה אינו מועיל הבת קול מאומה, וזה יש להעמיס בכוונת הכתוב ישעי' (למד כ"א) ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמור זה הדרך לכו בו, ותיבת מאחריך נתקשו בה המפרשים, אך לפי האמור יש לומר דהנה הש"ס שלהי מגילה דהקרא קאי על בת קול, אך לאו כל אדם שומע הבח קול, אלא מי שתחילה רוצה אלא שאינו יכול, וזהו שאמר ואזניך תשמענה דבר מאחריך היינו שאתה תהי' עכ"פ רוצה ליטהר אז אחר זה תוכל לזכות לשמוע את הבת קול, וע"י הבת קול שוב יהי' לאל ידיך לעשות תשובה כנ"ל, ואין הפי' שמיעה גשמית אלא הלב יתפעם ויקבל עליו השליחות:

פ״טויש לומר דשבת איתא בתיקונים נוטריקון ש' בת היינו שמעי בת וזוכין ישראל לבחי' שמיעה מלפנים ולא מאחריך, ועל כן אפי' עם הארץ אימת שבת עליו, אף שהוא לא ידע ואינו מבין השבת עצמו משמיעו, וקול דודי דופק על מיתרי לבב ישראל, וזהו שאמרו ז"ל, בש"ס שבת (קי"ט.) בואו ונצא לקראת שבת המלכה, ולשון זה מורה שהשבת באה מעצמה אלא שיוצאין לקראתה:

צ׳ולפי האמור יש לומר דפרעה אף שננעלה דלת התשובה בפניו, ולא הי' יכול לעשות תשובה, מ"מ כשבא משה מחדש ואמר לו בשם ה' שלח עמי, הנה נעשה שליח, מחדש ואם השכיל לקבל עליו את השליחות שוב הי' יכול לעשות תשובה, אך באשר לא קיבל עליו את השליחות שוב לא הי' יכול, ובזה יתיישב לנו מה שבהתראה זו אמרו אליו עבדיו עד מתי יהי' זה לנו למוקש שלח את האנשים וגו' הטרם תדע כי אבדה מצרים ויושב את משה ואהרן וגו' מי ומי ההולכים וכאשר אמרו לו בנערינו ובזקנינו נלך, התקצף ואמר מי שאמר כזה דעתו לברוח, ובמדרש משמע שחזר בו גם משליחת הגברים, ואינו מובן שלו יהי' שחפצים לברוח מ"מ קושיית עבדיו הטרם תדע כי אבדה מצרים קיימת, ומוטב שיברחו לגמרי משתאבד כל מצרים, אך להנ"ל יש לומר דהנה במדרש ויפן ויצא מעם פרעה מהו כן שראה אותם שהיו פונים זה לזה והיו מאמינים לדבריו ויצא משם כדי שיטלו עצה לעשות תשובה, ואף שידע משרע"ה שננעלו בפניהם דלתי התשובה, ניחא לפי דרכנו שבההתראה חזרה אליו הבחירה ואם הי' מקבל עליו השליחות כנ"ל, הי' יכול לעשות תשובה, וכן הי' שהושב את משה ואהרן, אך כשהתחיל להתנות תנאים מי ומי ההולכים א"כ הרי חזר מלקבל השליחות, אלא שרצה כפי שיקול דעתו, והרי הוא כעושה מאליו, וא"כ שוב אינו יכול לשלח וחזר בו לגמרי, ואף שראה בעיניו אבדת מצרים לא הי' לו כח המעצור שיחוס על עצמו מלגרשם מלפניו:

צ״אולפי האמור יובנו דברי המדרש הנ"ל על שלא קיבל במרות דברו של הקב"ה עליהם, היינו בלי התחכמות שלא יהי' נחשב כעושה מאליו אלא כשליח כנ"ל, והוא לא עשה כן וע"כ מגיע לו עונש אף שניטלה ממנו הבחירה, וזהו ויחשיך היינו נוסף על חושך הגשמי נחשכו עיני השכל שלו, וע"כ שוב חזר לאולתו להתנות תנאים רק צאנכם ובקרכם יוצג אחרי ראותו מכה מופלאת כמוה ואחרית פיהו הוללות רעה, שאמר אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות, ולא נזכר שתמיד כשהי' משה יוצא מלפני פרעה הי' אומר אם יבוא אצלי בן עמרם אני הורגו אני צולבו אני שורפו וכשהי' משה נכנס מיד נעשה פרעה מטה כבמדרש פרשה ט', א"כ הרי כבר ראה בעיניו שתמיד ניטלה הבחירה ממנו מלעשות לו דבר רע ח"ו, ולמה זה מתפאר לומר כי ביום ראותך פני תמות, אלא שטח מראות עיניו מהשכיל לבו, והכל נמשך ממה שלא קיבל דבריו של הקב"ה במרות להעשות שליח כנ"ל:

צ״בומעתה ניחא מה שנענש על כל סירוב וסירוב, אף שניטלה ממנו הבחירה, שבההתראה חזרה אליו הבחירה לשעתו להיות שליח, והוא ברוע בחירתו גרם בכל פעם שתהי' נעדרת ממנו הבחירה, ועם זה מובן צורך ותועלת התראה, ולפי האמור שפיר יובן נתינת הטעם כי אני הכבדתי את לבו, וא"כ מבלעדי ההתראה לא יתכן להענישו ולהוסיף עליו מכות למען שתי אותותי אלה בקרבו וגו', וע"כ בא אל פרעה והתרה בו:

צ״גבבנינו ובבנותינו וגו' נלך כי חג ה' לנו, ויש להבין כי בחג אין המצוה להביא את הטף חוץ במצות הקהל, וא"כ מה טעם הוא להוליך עמם הטף מחמת חג, ונראה לפרש דהנה ענין מצות ראי' כדרך שבא לראות כך בא ליראות, וכתיב באור פני מלך חיים, ומחמת מצוה זו ניתוסף בישראל ברכה וחיים, ובאשר טף של אדם נגררין אחריו ונחשבים כגופו גם הם בכלל מתברכין בברכת החג, והתפשטות החיים מתפשט גם עליהם אף שהם בריחוק מקום, ארץ ישראל עצמה מאחדת כל ישראל בשורשם, וע"כ אף שהטף בריחוק מקם נגררין ונמשכין אחר שורשם, והתינח בא"י אבל במצרים ובמדבר שאין להם דבר המאחדם בשורשם שוב צריכין גם הטף אתם עמם בקירוב מקום:

צ״דולפי האמור יש ליתן טעם דאין מצות ראי' בשבת, דבשבת כל ישראל מתאחדין, כי שבת רזא דאחד. והיינו דשבת היא יומא דנשמתא, ובהנשמות כל ישראל הם אחד, וע"כ מה שאנשי משמר לבד והכהנים העובדים במקדש הם מתראין לפני ה', נחשב כאלו כל נשמות ישראל אף שהם בריחוק מקום כאלו היו ג"כ שמה, כמו ביו"ט הטף של אדם שנחשבים כגופו, ואף שמצד הגופים נפרדים כל גוי' וגוי' לעצמה, מ"מ כל ענין שבת שהיא יומא דנשמתא והנשמות הרי מחאחדים, ואינו דומה ליו"ט שאיננו נקרא יומא דנשמתא וצריכין גם הגופים להיראות, וע"כ שבת ויו"ט אין השבת פוטר את יו"ט מראי', דאף דמצד נשמתם מתאחדים עדיין חסר התאחדות הגופין:

צ״הבמדרש פ' י"ח מקום דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים א"ר אבוהו מקים דבר עבדו זה משה שנאמר צא כן עבדי משה והיאך קיים וכו' אמר לו פרעה עד מתי אתה נכנס לכאן לך מעלי השמר לך חל תוסיף ראות פני אמר לו משה יפה דברת לא אוסיף עוד ראות פניך וכו' מיד קפץ עליו האלקים כביכול נכנס בפלטין של פרעה בשביל שאחר משה לא אוסיף עוד ראות פניך שלא ימצא בדאי וכו' לפיכך מקים דבר עבדו ויש להבין משה עצמו איך הרהיב עוז בנפשו לאמור לא אוסיף ראות פניך שמא יצטרך עוד לבוא אליו בשליחות ולהביא עליו עוד מכות או עכ"פ מאמר אחד, וכמו שהי' באמת שנתבקש לאמור לו מאחר כחצות הלילה וגו', אלא שכביכול נכנס בפלטין של פרעה, אבל משה שלא ידע שכן יהי' איך אמר לא אוסיף עוד ראות פניך, ואם משה סמך עצמו שבודאי יעשה ה' ככה כדי שלא ימצא משה בדאי, זה קשה מן הראשונות שמשה יטריח את המקום כביכול ליכנס למקום טומאה בלי צורך גבוה:

צ״וובפשיטות יש לומר דהנה רש"י הביא זה שאמרו ז"ל בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו על מאמר כה אמר ה' כחצות הלילה, ואינו מובן למה לא הביא זה על מאמר השי"ת עוד נגע אחד וגו', והמזרחי עמד בזה, ותירץ שמאמר עוד נגע יכול להיות שנאמר לו מקודם, ביאור דבריו שאמרו ז"ל שהי' כתוב במטה דצ"ך עד"ש באח"ב, וא"כ ידע משה שיש להביא על פרעה עשר מכות ותשעה כבר הביא עליו, וא"כ לא נשאר רק נגע אחד הוא מכת בכורות, ואז מוכרח להתקיים מקרא הנאמר בפרש שמות ואחרי כן ישלח אתכם וגו', והי' כי תלכון לא תלכו ריקם ושאלה אשה משכנתה וגו', והוא כעין מאמר עוד נגע וגו' דבר נא באזני העם, וע"כ אין מכאן ראי' שקפץ עליו הדיבור בעמדו לפני פרעה, אבל פרשה של כחצות הלילה זה לא מצינו לו מוקדם, ומוכרח לומר שבעמדו לפני פרעה נאמרה לו, ולפי"ז יש לומר שע"כ סמך משה לומר לא אוסיף עוד ראות פניך באשר ידע שאין עוד מכות להביא עליו אלא מכת בכורות, ומאמר זה שהוא עוד נגע אחד כבר נאמר לו בפרשת שמות, ומאמר כחצות הלילה עדיין לא ידע ממנו ע"כ סמך לבו שלא יצטרך לבוא אליו:

צ״זאך העיקר נראה שבכיון עשה שבאם יצטרך לשליחות יבוא לו הדיבור בעמדו לפני פרעה, וזה יהי' לפועל דמיוני למה שנאמר אח"כ השוכן אתם בתוך טומאותם כביכול אעפ"י שהם טמאים שכינה שרוי' ביניהם, ובכלל בכל מקום שישראל הולכים שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם גלו לאדום שכנה עמהם:

צ״חשנת תרע"ז.

צ״טויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', וברש"י בא אל פרעה והתרה בו, ויש לדקדק למה אחז הכתוב את ההכנה והניח את העיקר, שההתראה היא העיקר, והביאה אל פרעה איננה אלא הכנה לבוא על ידה להתראה, והעיקר חסר מן הספר, ועוד הלשון כי אני הכבדתי דמשמע נתינת טעם אינו מובן, ועוד מה חידש לו הלוא כבר נאמר לו בתחילת השליחות ואני אקשה את לב פרעה, וכבר דברו בו כל המפרשים, וגם אנחנו כבר דברנו בו הרבה בעזה"י, ומ"מ אין בהמ"ד בלא חידוש:

ק׳ונראה דהנה במדרש כי אני הכבדתי את לבו, א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינים לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה שנאמר כי אני הכבדתי את לבו, א"ר שמעון בן לקיש יסתום פיהם של מינים אלא אם ללצים הוא יליץ שהקב"ה מתרה באדם בפעם ראשונה שני' ושלישית ואינו חוזר בו הוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו א"ל הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת אח לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, הוי כי אני הכבדתי את לבו, מהו הכבדתי שעשה הקב"ה אח לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת שני' וארטסיס נכנס בתוכה וכו', ויש לדקדק דלכאורה משמע דעל הסירוב של אח"כ אינו נענש, שהרי לא ממנו הי' שיעשה תשובה, אלא שנענש על לשעבר, א"כ למה התרה כל עיקר שהרי אינו יכול לעשות תשובה, וההתראה היא למגן, ועוד מהו זה שמסיים שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה, דאינו מובן מה הוסיף על פשוטו מלשון כובד, ולא עוד אלא דמשמע משטחיית הלשון שזה מאמר אחד עם הא דלעיל לסתום פיהם של מינים, והוא משולל הבנה, עוד יש לדקדק בדברי המדרש שכתב כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו, ואינו מובן לכוון החשבון ה' פעמים, א' מכות קחשיב, שבע היא דהויין, ובמפרשי המדרש ראיתי משום שאחר ה' מכות כתיב ויחזק ה' את לב פרעה, אבל א"כ הי' לו להשי"ת להודיע למשה זה בהשליחות שקודם מכת ברד, שכבר במכת שחין התחיל החיזוק מהשי"ת, ויש שפירש דהתראות קחשיב וגם זה אנו מיושב דלמה לא יחשוב שליחות הראשונה בפרשת שמות ושני' דכי יאמר לכם פרעה תנו לכם מופת, ועוד דברש"י דמכות בכורות התרה בו בשליחות הראשונה וא"כ עכ"פ שש הוא דהוויין:

100

ק״אונראה לפרש דהנה בש"ס פסחים (קי"ח.) דריש ר"ש השלוני בשעה שהפיל נ"נ הרשע את חמ"ו לתוך כבשן האש עמד יורקמי שר הברד לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל הצדיקים הללו מכבשן האש א"ל גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר הברד והכל יודעין שמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד. ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ וכו', ופרשני כבר דמה שהקב"ה מנצח את הטבע כגון האש שלא ישרוף איננו רבותא כ"כ שזה איננו מעיד אלא שהשי"ת גבור יוחר מהטבע, ועיקר הרבותא הוא שאין הטבע נפרדת מהשי"ת וכל מציאתה היא מאמיתת המצאו, וזה שאמר גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך הכל יודעין שהמים מכבין את האש, והוא שני דברים שאחד חזק יותר מהשני, ומ"מ השני נמי יש לו מציאות בפ"ע, אלא אני שר של אש היינו שבאמת מחמת שכל הבריאה הוא מאמיתת המצאו, הי' בדין שלא תוכל הטבע לפעול כלום נגד רצון השי"ת, ולא הי' צריך האש לשרוף ולא המים לטבוע במקום שהוא נגד רצונו של הקב"ה אלא מחמת העלם והסתר נחשבת הטבע כאלו היא נפרדת וחולקת רשות לעצמה אבל אני שר של אש כשארד לחוכה יתראה ויתגלה פני הלוט הלוט, ואז האש לא תוכל לשרוף נגד רצון השי"ת, וזה אקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ כרצון השי"ת, וכדומה לי שראיתי באיזה ספר מעין זה בשם בעל העקידה, ובזה פרשנו מ"ש בישעי' (מ"ג ב') כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך, היינו שלעתיד שיסור ההסתר ויתגלה כבוד ה' לעיני כל, לא תפעול הטבע נגד רצון השי"ת, נהרות לא ישטופו, ואש לא יכוה ולהבה לא תבער:

101

ק״בונראה שדברים הללו שייכים רק לטבע הבריאה שמכח ההסתר, הטבע פועלת פעולתה אף נגד רצון ה', והאש שורף כצדיק כרשע, זולת בנס מאתו ית"ש, אבל בבעל בחירה לא שייך לומר כן, וכמו שבמעמד הר סיני שראו בעיני בשר כבוד ה' והיו בעצמם נביאים וכל רז לא אניס להון, ומ"מ באו אח"כ לכלל חטא העגל. וכן אדה"ר שהי' יציר כפיו של הקב"ה והשי"ת דיבר עמו ומ"מ בא לידי חטא, כי הבחירה הנמסרת ליד האדם היא מפלאות תמים דעות, ואינה באה מחמת ההסתר, אדרבה שהיא מעלת האדם הנברא בצלם ובדמות כמ"ש הספורנו במאמר נעשה אדם עיי"ש, ע"כ איננה נסתלקת בסילוק ההסתר, וזה מבואר:

102

ק״גוהנה בפרעה כתיב ואני אקשה את לב פרעה, ואני אחזק את לבו, וברמב"ן לעיל ז' ג' כי כאשר גברו עליו המכות ונלאה לסבול אותם מחמת רכות לבו והי' נמלך לשלחה מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו, אז הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו עכ"ד, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בלשון אחר כי ידוע שכל חומרי מתפעל בנקל ונשים וקטנים לעד, וכל שכלי חזק יותר ואינו משתנה ואינו מתפעל כ"כ בנקל, והנה מצרים הם חומרים ולפי הטבע היו צריכים להתפעל בנקל, וכענין שאמרו ז"ל גוים קרובי תשובה הם, אבל השי"ת העלם למדריגת שכליים שלא יתפעלו כ"כ בנקל, עכ"ד, וכבר אמרנו שאו"א דא"ח, שהרמב"ן מדבר מכוחות הנפש, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דבר מכח השכל, וע"ז מורים שני הפסוקים, ואני אקשה את לב פרעה שמדבר מכוחות הנפש שהיו רפוים והקשה אותם, וכמו שהביא הרמב"ן לשון מקרא הקשה ה' רוחו ואמץ את לבבו, וקרא ואני אחזק את לבו מיירי מחיזוק השכל שלא יתפעל ולא ישתנה, ובאמת שניהם היו מתנות טובות אם היו משתמשין בהן במקום הראוי לעבודת השי"ת להיות אמיץ לבו בגבורים וחוזק השכל, אבל פרעה השתמש בהן לרוע ולהתריס נגד המקום ולמאן ולסרב לבלתי שמוע לקול ה':

103

ק״דוהנה ידוע כי מספר שבעה הוא בטבע כמספר ימי בראשית, וע"כ פרעה ומצרים שהיו אנשי הטבע הי' בדין שאחר שבע מכות שניטל מהם כל כח הטבע שיכניעו א"ע על כרחם שלא בטובתם עד שלא ישאר להם כח למאן ולסרב, כמו שאין בכח האדם להושיט ידו לתוך אש בוערה כי אף שהקשה ה' את רוחו וחיזק את שכלו, מ"מ לא יצא מגדר וחק הטבע וכמי שאמרנו לעיל שהיו שתי מתנות טובות ולא רעות לעשות כבהמה לרוץ לתוך האש, אך באשר שיגר הקב"ה לו ה' פעמים ולא השגיח על דבריו, והקשה את ערפו והכבד את לבו, היינו שהי' אוטם את לבו מלדעת ולהתבונן מה שלפניו, הי' עונשו הכבדת הלב, היינו שיהי' לבו כאבן וכבשר המת כאינו מרגיש באיזמל, ושוב לא הי' בכחו להתפעל ולהתרגש ולעשות תשובה, וזהו שבמדרש הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, וכבר אמרנו שטומאה היא לשון טמטום כבש"ס יומא אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונטמתם בם שפרש"י שאוטמת וסותמת הלב מכל חכמה ותחת שעד כה היו לו שתי מתנות טובות אומץ הלב וחיזוק השכל והוא השתמש בהם לרוע והכביר בעצמו את לבו היינו שהאטים את לבו כנ"ל, ניתנו עליו עתה עבותים שלא הי' יכול להתהפך ברצונו כמו אבן, והיא מדה במדה כמו שהוא עצמו הכביד את לבו, כן לעומתו הכביד ה' את לבו עד שה' כאבן דומם:

104

ק״הולפי האמור יובנו דברי המדרש שפי' הכבדתי את לבו שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזו שהיא מתבשלת פעם ושני' וארטסיס נכנס בתוכה, והיא מליצה נפלאה, שכל דבר קשה מפעפע ומתרכך באור וע"י בישול, וכבד הזו כל מה שמבשלין אותה מתקשית יותר ואין תקנה לרככה, וע"כ הוציא המדרש מלת הכבדתי מפשוטה, כי כל כובד יש לה תקנה כמו אבן שכבידה הרבה צריכה לכחות הרבה שיגביהנה, ומ"מ ע"י כחות הרבה מגביהין אותה, אבל כבד מבושלת אין עוד תקנה לרכך אותה, וכך הי' נעשה לבו של פרעה, וכמו בשר המת שאין תקנה להחיותה:

105

ק״וולפי האמור יש לכוון מה שאיתא במדרש ששלח אצלו ה' פעמים ולא השגיח על דבריו א"ל הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, דחושב ה' פעמים דכתיב בו לשון הכבדת הלב, אחר מופת התנין כתיב כבד לב פרעה, ואחר מכת הצפרדעים כתיב והכבד את לבו, ואחר מכת הערוב כתיב ויכבד פרעה את לבו, ואחר מכת דבר כתיב ויכבד לב פרעה, ואחר מכת ברד כתיב ויכבד לבו וגו', דבשביל שהכביד מעצמו את לבו והאטים אותו, בא עליו עונש שהש"י הכביד את לבו והאטים אותו כנ"ל, אבל בכל מה דכתיב בי' לשון חיזוק הלב לא קחשיב הכא, דזה אינו כלל מענין הכבדת הלב ואין זה מדה במדה:

106

ק״זומעתה יש לפרש מאמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, ע"פ שפירשנו לעיל דברי הש"ס פסחים שאמר גבריאל אני ארד לתוכה, שבהופיע מלאך ה' נסתלק ההסתר אף מדבר הגשמי כמו אש שלא ישרוף נגד רצון השי"ת, אבל נגד בעל בחירה אינו מועיל זה כנ"ל, א"כ יש לומר דהנה משרע"ה שכינה מדברת מתוך גרונו והרואה פני משה כרואה פני מלאך, ובמדרש ריש ויקרא, פנחס בשעה שהי' רוה"ק שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים והי' נראה כמו מלאך עיי"ש, ומכש"כ משרע"ה, וא"כ בבואו אל פרעה הי' נסתלק מפרעה ההסתר, אבל זה אינו מועיל לבעל בחירה כנ"ל, אך לגבי הכבדת הלב שהי' כבשר המת כנ"ל שלא הי' אפשר לו להתעורר, שוב הי' מועיל הופעת פני משה, וע"כ התראה לבדה אינה מועלת כלום כי אין בידו לעשות תשובה, וע"כ העיקר נתבקש הופעת פני משה, וביאת משה איננה הכנה לבד להתראה, כי ההתראה בעצמה אינה כלום והעיקר הוא ביאת משה, וז"ש כי אני הכבדתי את לבו כי משה חשב אחרי שהשי"ת הקשה ואמץ את לבבו וחיזק את בחי' שכלו עד אשר שבע מכות לא הועילו לו, א"כ כבר עבר כל חוק וגבול טבע אנושי, ומה תועיל עוד ההתראה בו וההתראה היא למגן, ע"ז אמר השי"ת כי אני הכבדתי את לבו, כי עתה סירובו איננו מפאת קשיות רוחו והתאמצות לבבו שזהו תעודת בעל בחירה שלזה איננה מועילה הופעת פני משה, אבל סירובו עתה הוא מפאת שאני הכבדתי את לבו שזה לא הי' עד עתה, ורק עתה אחר חמשה הכבדות שהכביד בעצמו את לבו לעומתו גם אני הכבדתי את לבו ונעשה ככבד הזו ושוב תועיל הופעת פניו, מה שעד הנה לא הועילה הופעת פני משרע"ה בלבד מפני שסירובו הי' בבחירתו, וביאתו אליו היתה רק הכנה להתראה, אך עתה חדשות נהיתה שסירובו מפאת שנעשה כבשר המת ומפאת ההסתר ולזה תועיל הופעת פניו שיסיר ההסתר ושוב תהי' הברירה בידו לשוב, א"כ הוא שפיר נתינת טעם, ועם זה מובן שאיננו מענין שנאמר לו בתחילה ואני אקשה את לב פרעה, ואני אחזק את לב פרעה, ועם זה מובן מדוע שנענש גם אח"כ על כל סירוב מאחר שבהופעת משה חזרה אליו הבחירה:

107

ק״חולפי סגנון האמור יש לפרש מה שאנו אומרים בקבלת שבת מזמור לכו נרננה וגו' נקדמה פניו בתודה, וכן פני שבת נקבלה, כי בששת ימי המעשה שכיח אטימת הלב שקשה מאד להתעורר ולהתרגש ברגכת קודש, ובהופעת אור קדושת שבת נסתלק ההסתר ואטימת הלב, כעין הופעת פני משרע"ה נגד פרעה, ובנ"ו מקבלים פני שבת ומקדמים פני' ומקבלים אותה בשמחה בשירות ובתשבחות, ומעוררים ומתרגשים ברגשת קודש, ואפי' ע"ה אימת רבת עליו, שאף שכל ימי החול הוא שקוע בארציות, והנפש שבו מעולפת בטורח המלאכה וטרדת הפרנסה, מ"מ כשהגיע שבת והוא משליך מעליו עול חשבונות הרבים, לעומתו מופיע נגד עיניו אור קדושת השבת, ונסתלק ההעלם וההסתר, כענין הופעת מלאך גבריאל בתוך כבשן האש כנ"ל, ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בחרוזי קבלת שבת התנערי מעפר קומי וכו' כי עפר הוא כינוי לאוטם וכיסוי הלב, ובהכנסת שבת מתנערים ממנו ולובשים בגדי תפארת, ואז יש לאל ידם להתעורר בשיר, מה שלא הי' אפשר בששת ימי המעשה מפאת האוטם כנ"ל, ואומרים התעוררי התעוררי וכו' עורי עורי שיר דברי וכו':

108

ק״טבמדרש כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם, אמר הקב"ה כבדתי את ישראל בעולם שנקראו אבן כמה דתימא משם רועה אבן ישראל, ונטל החול אלו ישראל שנמשלו לחול שנא' והי' מספר בנ"י כחול הים שנטלתי אותם בעולם ואמרתי כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו וכו' ועמדו והכעיסו לפני ובקשתי לכלותן ולהשליכן מעל פני ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא הי' יכול להצילן ועמד עליהן והרגן הוי וכעס אויל כבד משניהם, הוי כי אני הכבדתי את לבו, ד"א הה"ד אמרתי אפאיהם, אמרתי באף שהכעיסו לפני אי' הם לא יהיו אלא אשביתה מאנוש זכרם ומי גרם להם שיצאו משם לולא כעם אויב, נראה לפרש דהנה בפ' העקידה כתיב כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, נראה מכפל הלשון כי היות העקידה היתה הרבותא בכפלים כי אהבת אב לבן הוא עצומה מאד מה גם אברהם ליצרוק, וכל אלה לא תפסו מקום למנעו מלעשות רצון השי"ת, וידוע שכח האהבה היא בלב כאש בוער, וביטל את כח לבבו להשי"ת, ועוד זאת שאאע"ה ידע שפיר מסוד הקרבן שא"א שיהי' אדם לקרבן, ואעפ"כ כפף את שכלו וביטל דעתו לדעת השי"ת, והנה הרבותא שעשה אאע"ה הוא במוחו ולבו, לעומת זה שכרו נמי בכפלים, היינו שזרעו יהיו גדולים בשכל וגם ברבוי, וכאמרם רבתי עם רבתי בגוים, רבתי עם הוא בריבוי בכמות, ורבתי בגוים היא בדיעות והיא באיכות, וזה כפל הלשונות ברך אברכך, והרבה ארבה, ברך אברכך בכמות, והרבה ארבה באיכות, וכמו רבתי בגוים, או שיש לומר נמי להיפוך, ברכה באיכות, וריבוי בכמות, ולעומתם מקבילים שני המשלים ככוכבי השמים באיכות, וכחול אשר על שפת הים בכמות:

109

ק״יויש לומר עוד שזכות אאע"ה גרמה הגדולה באיכות, וזכות יצחק אע"ה בכמות ודבר זה ידוע למבינים, ועיין בספר הנצח למהר"ל פרק ה' שכתב כי מן השמאל יבא הריבוי אבל בהעקידה נכללה מדת יצחק באברהם, ומדת אברהם ביצחק, ע"כ פרש"י בשניהם אחת לאב ואחת לבן:

110

קי״אויש לומר שלעומתם אמר הכתוב כובד האבן ונטל החול, כובד האבן היינו אבן יקרה שהיא מכובדת וחשובה והוא בזכות אברהם ונטל החול הוא הריבוי בזכות יצחק ואעפ"כ בסיבת החטא שהכעיסו לפניו ביקש לכלותן ולהשליכן שיר לשונות אלו מקבילים לשתי המעלות, נגד הריבוי אמר לכלותן, ונגד הגדולה והחשיבות אמר להשליכן, אך בשביל קדושת שמו יתברך שלא יאמר פרעה וכו' כבד משניהם, ונראה שזה מדתו של יעקב כמ"ש והקדישו את קדוש יעקב, וכבר אמרנו שזה עצת ה' אשר יעץ שסידר באופן זה ששמו יתברך משותף בהוית ישראל, ובזה נסתם פי כל המקטריגים שאין להם רשות לומר שיהי' ח"ו חילול שם כמים, וזהו מדה המהלכת ע"פ כל הדורות, שכאשר חטאו ישראל בעת החורבן הי' יכול להביא עליהן פורענות ויסורין באופן שלא יהי' חילול שם שמים ולא עשה כן אלא נחרב בהמ"ק ושאגו צורריך בקרב מועדיך וגו' שזה עצה עמוקה שבשום אופן א"א שישארו ישראל בגלותם, והגאולה מוכרחת, וזהו בזכות יעקב אע"ה שהי' כולו לשמא דקוב"ה וב"ש, ע"כ מגיע זכותו לזרעו שהקב"ה עושה הכל לטובת ישראל:

111

קי״בבמדרש הה"ד שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו, רבותינו אמרו שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם, ותמהו כל המפרשים מה אתא לאשמעינן ומי לא ידע שהמכות באו עליו מחמת שסירב נגד דבר ה', ועוד מה זה דכתיב במכת חושך דטעם זה הוא בכל המכות, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד עפ"י דברי הקדושת לוי בדברי המדרש מהיכן הי' החושך ההוא דר' יהודה אמר מחושך של מעלן, היינו דחושך של מעלן הוא מחמת רב האור שאין שום ברי' יכולה להסתכל בו, וישראל מקבלים אותו בלבוש תורה ומצות, ע"כ להם הי' אור במושבותם, וע"כ אם היו המצרים מקבלין דברו של הקב"ה במרות, היינו רק מחמת ציווי השי"ת אף בלי השכל וידיעת הטעם, הי' שכרם מדה במדה לקבל אף מה שהוא למעלה ממדריגתם עכ"ד, ולי נראה לומר בלשון אחר דהנה כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד דבמכת חושך נפתח לישראל המאמר יהי אור עכ"ד, ונראה לפרש דהנה אור שנברא ביום הראשון נגנז מפני הרשעים, ופרשנו כבר שזה האור הוא חסד ואהבה כידוע והיו הרשעים משתמשים בו לאהבות חיצוניות, ע"כ ניטל מהם ונגנז לצדיקים, ויש לומר שמדה זו נוהגת לעולם כשיש צורך להופיע אותו אור בעולם, ניטל מרשעים כח הראות ונזרק חושך בפניהם לבל יביטו ויהנו מאור הזה כי טוב, וזהו הפירוש שהי' מחושך של מעלן היינו הופעת אור שנברא ביום הראשון, שהוא מביא חושך לרשעים, וע"כ ישראל בסוף גלות מצרים שנגמר המירוק והיו בבחינת צדיקים שלעתיד לבא, להם הופיע אור ההוא, וכמו בליל היציאה שהיתה אותה הלילה מאיר להם כתקופת תמוז, והטעם מחמת הופעת אור ההוא, וע"כ במכת חושך נמי כתיב ולכל בנ"י הי' אור במושבותם, וזהו דברי זקיני זצללה"ה שבמכת חושך נפתח לישראל המאמר יהי אור:

112

קי״גולפי האמור יש לפרש דברי המדרש על שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהן, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דלעומת שאדם עומד מרחוק ביראה ואימה לגשת למעלה ממדריגתו, לעומתי עומדים כחות חיצונים מרחוק ממנו ואינם יכולין לגשת אליו עכת"ד, ונראה שלא סוף דבר כחות חיצונים מן החוץ אלא דגם באדם עצמו כן המדה שחלקי הרע שבו עומדים מנגד ואינם מקבלים מהברכה שחלקי הטוב שבו מתברכים, כי לעולם חלקי הרע שבו מונעים הברכה מחלקי הטוב כדי שלא יתברכו גם הם, וכענין שבתנחומא פ' לך ופ' וזאת הברכה, שאברהם לא הי' מברך את יצחק מפני שצפה שעשו ויעקב יצאו ממנו, משל למלך שהי' בפרדסו אילן של סם החיים ואילן של סם המות כרוכים זה בזה אמר הארוס אם אשקה את של סם החיים ישקה עמו גם של סם המות, והניח אותם עד שיבוא בעל הפרדס ויעשה מה שלבו חפץ, אך באם האדם יש עליו יראת שמים ועומד מרחוק אז גם חלקי הרע שבו עומדים מרחוק מצד הטוב, ואינם נוטלים חלק בברכתו, וממילא צד הטוב מתברך, ובזה פרשנו מאמר המדרש ויחי, בשעה שברך יעק"א את יוסף יצא ופניו מצהילות, אמרו השבטים דין כל עמא עם קיימא בשביל שהוא מלך עם מאן דקיימין קיימין, אמר להם יעק"א יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו אנא מספקא לכולי', ולכאורה יפלא שהשבטים חשדו את יעקב בכך, אבל הפי' הוא דמניעת הברכה היא מחמת שחלק הרע לא יתברך, וחשבו שבאשר יוסף זכה למלוכה וכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, וכמו שכולה יראים ועומדים מרחוק מהמלך, כן נמי חלקי הרע עומדים מרחוק, וע"כ אינו מונע הברכה, ע"ז השיב להם יעקב שזה אינו מחמת כח המלוכה אלא מחמת שהוא ירא ה', וע"כ גם אתם יראו את ה' קדושיו, היינו אע"פ שאתם קדושי עליון מ"מ אין זה לבד מספיק וצריכים אתם להיות יראי ה' ואז אספיק לכולכם:

113

קי״דולפי"ז יש לומר דגם פרעה ומצרים עדיין הי' בהם חלקי קדושה שנברר מהם אח"כ בעת היציאה שעשאן כמצולה שאין בה דגים, ובעת מכת חושך עדיין הי' בהם את כל אלה, ואם היו מקבלים עליהם המצרים דברו של הקב"ה במרות, היינו כמו עבד העומד באימה לפני המלך ומקבלי דבריו ביראה, היו גם חלקי הרע שבהם עצמם עומדים מרחוק מחלקי הטוב, ועכ"פ היו חלקי הטוב שבהם מקבלין מאור ההוא, ושוב לא הי' מקום להחושך לחול, אך באשר לא קבלו במרות, היו חלקי הרע מונעים האור מחלק הטוב והי' חל עליהם החושך, ורק בעת היציאה שנתבררו חלקי הטוב ונדבקו בישראל, הי' הלילה כיום יאיר וקבלו חלקי המתבררים גם כן:

114

קי״השנת תרע"ח

115

קי״ובא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו, וכל המפרשים דקדקו במילת כי דמשמע נתינת טעם ומה טעם הוא זה, ועוד מה חידש לו בכאן והרי כבר נאמר לו זה פעמים לעיל ד' כ"א ואני אחזק את לבו, ולא ישלח את העם, ועוד ז' ג' ואני אקשה את לב פרעה, ומשרע"ה עצמו אמר לפרעה אחר מכת ברד ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה"א, וכבר דברנו בזה בעזהי"ת בכמה אנפי:

116

קי״זונראה עוד לומר דהנה במ"ש בא אל פרעה הוסיף רש"י והתרה בו, ויש להבין למה איננו מפורש זה בכתוב כמו בכל התראות עד הנה, ולמה כתב המקרא רק ההכנה לההתראה, דהיינו ביאתו אל פרעה והעיקר שהיא ההתראה חסר מן הספר, הלא דבר היא:

117

קי״חונראה דהנה במדרש ד"א כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם, אמר הקב"ה כבדתי את ישראל בעולם שנקראו אבן ונטל החול אלו ישראל שנמשלו לחול וכו' ועמדו והכעיסו לפני ובקשתי לכלותן ולהשליכן מעל פני ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא הי' יכול להצילן ועמד עליהן והרגן הוי כעס אויל כבד משניהם הוי כי אני הכבדתי את לבו, עכ"ל והנה המדרש מפרש כובד מלשון כבוד, ויש להבין א"כ סיומא דקרא וכעס אויל כבד משניהם נמי תצטרך למידרש בלשון כבוד, דבלא"ה איננו מקביל לומר שהוא כבד משניהם, שהרי הם הם מלשון כבוד וזה מלשון כובד, ואינם בסוג אחד לומר שזה גדול מזה, ובהכרח לומר שזה נמי לשון כבוד כלומר שהוא נכבד משניהם, ואינו מובן איך יתכן זה, וכן נמי בהא דהכבדתי את לבו אינו מובן איך תדרשנו בלשון כבוד:

118

קי״טונראה דהנה במדרש כי אני הכבדתי את לבו א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינים לומר שלא היתה ממנו שיעשה תשובה, ארשב"ל יסתום פיהם של מינים וכו' כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה אצלו וכו' א"ל הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, ופירש הרמב"ן שכאשר גברו עליו המכות ונלאה לסבול אותם רך לבו והי' נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו ואז הקשה השי"ת את רוחו ואמץ את לבבו עכ"ל, והיינו שלא יהי' רך הלבב, ובכל זה לא היתה לו מניעה מלעשות תשובה כלל, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הוסיף לאמור שטבע החומר שהוא מתפעל בנקל ובעל שינוי, ושכליי אינו משתנה כ"כ מהרה, וע"כ אמרו ז"ל גוים קרובי תשובה הם, והטעם מפני שהם חמריים משתנים מהרה, וע"כ הי' בטבע המצריים שהם בעלי חומר בתכלית להשתנות מהרה ולהכנע, אבל ניתן לפרעה מתנה טובה שיהי' איש שכליי והוא באמת חנינה מהשי"ת כמו שאנו מברכין אתה חונן לאדם דעת, ואם השכיל פרעה להשתמש במתנה טובה זו באופן המועיל ובצד הטוב הי' נתעלה מאד, אך הוא ברוע בחירתו הפך את מתנה הטובה זו לרוע שנתחזק בסירובו ולא נתפעל להשתנות לעשות תשובה, ע"כ משך בעצמו עליו את העונש, ודפח"ח:

119

ק״כונראה לפרש שכל דברי חכמים קיימים, דהנה ידוע שהאדם מורכב משני דברים ובשלימות שניהן נקרא אדם שלם, השכל שבמוח ומדות שבלב, והרמב"ן מיירי ממדות שבלב שהי' רך הלבב והקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מיירי מהשכל שבמוח שניתן לו מתנה טובה שיהי' איש שכליי, ושניהם אמת, ולפי האמור י"ל עוד ששתי חלוקות הן בהמכות, שבע מכות הראשונות שמקבילות לשבע מדות שבלב [אחרי אשר בחמש הראשונות חיזק בעצמו את לבו, שוב בשתי מכות האחרונות שבשבע] בהם הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו, ובשלש מכות האחרונות שהם מקבילות לשלש שבשכל חכמה בינה ודעת, נתוסף לו לפרעה המתנה טובה חכמה בינה ודעת ונעשה איש שכליי:

120

קכ״אולפי האמור יש לפרש הא דהכבדתי את לבו הנאמר אחר שבע מכות הראשונות מלשון כבוד כפי' המדרש, כידוע בא"ע בספר תהלים שהנשמה והשכל שבאדם נקראים כבוד, וכמ"ש לכן שמח לבי ויגל כבודי, שכבודי קאי על השכל והנשמה, והכבדתי היינו שהכבדתיו במתנה טובה במעלת השכל והנשמה שנקרא כבוד מעתה, וכשנדקדק בכתוב לא מצינו עד כאן לשון הכבדתי את לבו אלא לשון הקשה וחיזק, והטעם שעד כה לא ניתן לו המתנה טובה מהשמים אלא הקשה את רוחו ואמץ את לבבו, אבל לא כבדהו במעלת השכל, ע"כ לא נאמר בו לשון הכבדתיו, וכן נמי יש לפרש הא דכעס אויל כבד משניהם נמי מלשון כבוד היינו בשביל כעס אויל שלא יאמר לא הי' יכול להצילן ולא הי' נעשה התגלות כבוד ה' בעולם, שזהו תכלית כל הבריאה בכלל וישראל בפרט, כמו שאנו מברכים שהכל ברא לכבודו, וכן כתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, ואדרבה שהי' ח"ו חילול שם שמים בדבר, ומחמת כעס אויל זה ניתן בו מתנה טובה וכבדהו במעלת השכליי, וע"י כן ברוע בחירתו סירב עוד יותר, ומזה עצמו נתקדש ש"ש עוד יותר, שלא נשאר עוד שום ספק אף בלב הכופר שלא הי' בדבר שום תחבולה וכישוף שהרי הבחן עד עשר פעמים וכולם מוכרחים להודות כי יד ה' עשתה זאת ונתגלה כבוד ה' בעולם ע"י כעס אויל זה יותר מע"י הכיבוד שכיבד את ישראל מאז:

121

קכ״בונראה עוד לומר דהיינו טעמא שנצטוה מרע"ה לחלוק כבוד לפרעה, דבמדרש פ' ז' אמר להם הקב"ה היו נוהגין בו כבוד וחלקו כבוד למלכות אעפ"י שאני צריך לעשות בו את הדין, כי הכיבוד שכיבד את פרעה במתנה טובה זו היא מצד הקדושה, כי הסט"א מנוולא היא כבזוה"ק, ועבודת פוער עצמו לפעור לעד, וכן בכתיב ותראו את שיקוציהם ואת גלוליהם, פירש"י שהם מאוסין כגלל, וכל כבוד הוא מצד הקדושה, והיינו שניתן בו מעלת השכלי מצד הקדושה, ובשביל זה נצטוו לחלוק לו כבוד, ואפי' מקידם שניתן לו מתנה טובה זו נמי היו בו ניצוצי קדושה רבים שהיו מפוזרים בכל העולם מחטאי דורות הקודמים, ונקבצו ובאו למצרים והיו עצורים בלב פרעה שלבו לב כל העם, ודוגמא לזה מ"ש וילקט יוסף את כל הכסף וגו' ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה, וכשיצאו ישראל ממצרים הוציאוהו עמהם כידוע מספה"ק, ואפשר נמי שזהו הענין כבוד מלכים אפי' למלכי או"ה בכל מקום שהרי אנו מברכין בראיית המלך שנתן מכבודו לבו"ד, א"כ לעולם בכל מלך יש קצת מעניני קדושה, ע"כ צריכין לחלוק לו כבוד, ופרעה הי' לו עוד יותר כנ"ל, ואח"כ ע"י מתנה טובה הנ"ל עד שאף משה ואהרן עם כל גודל מעלתם הוצרכו לחלוק לו כבוד:

122

קכ״גולפי האמור יש לפרש הא דכתיב בא אל פרעה סתם ולא פירש והתרה בו, שדבר גדול רמז לנו הכתוב בזה, והיינו עפ"י דברי האריז"ל בהא דאיתא כמה פעמים בדברי חכז"ל נתן עיניו בו נעשה גל של עצמות, היינו שבמה שהביט בפניו ונתן עיניו בו משך ממנו את כל חלקי הקדושה והחיות שבו, והחיות של כל דבר היא רק חלקי הקדושה שבו ובלעדם הכל פגרים מתים, ממילא בהמשכה ממנו כל חלקי הקדושה נעשה אפס ואין, וזהו שנעשה גל של עצמות, עכ"ד, וכבר פרשנו שזה מכחות הנפש שבחוש הראות, שחוש הראי' וקווי האור היוצאים מן העין מכים על דבר הנראה ומתחברים אליו, ואף בגשמית הוא כן כמו שסיפרו הטבעים שיש עופות אשר בהבטתם מחממין את ביציהם ומוציאין את האפרוחין מהן, ומכ"ש ברוחניות שנעשה חיבור להנראה בהרואה, וכל חלק מתאוה להמשך אחר הכלל כמו אש שנמשך למעלה ליסוד האש שהוא כלל האש, וכן אבן נמשך למטה ויורד ליסוד העפר שהוא כלל הדומם, כן נמי חלקי הקדושה שבהנראה נמשכין אחר מרבית כלל הקדושה שבעין הרואה, וע"כ שלמים האלו בעלי הש"ס שהי' בהם מרבית כלל הקדושה, בהבטתם בדבר שהיו מתכוונים אליו לאסוף ולמשוך ממני את חלקי הקדושה שבו, הי' נעשה גל של עצמות בלי חיות כלל, ובודאי שיש בענין זה דרגין מדרגין שונים, והכל תלוי בשלימות המביט ובכוונתו אליו, איך וכמה מכוין למשוך אליו, אם חיותו הרוחני לבד, ואיזה חלק ממנו, או אף נמי חיותו הגשמי הכל לפי גודל כח הרואה וכוונתו אליו:

123

קכ״דוהנה פרעה שהי' בו רב ניצוצי הקדושה הנקבצים כנ"ל, ובשביל זה עצמו הי' לו כח גדול לסרב ולהעיז, והי' נצרך להוציא ממנו את חלקי הקדושה אלו, בכל פעם כשבא משרע"ה והתיצב לפניו והביט בפניו הי' מושך ממנו חלקי הקדושה בהבטתו ובכוונתו אליהם כפעם בפעם, וע"כ עם צורך ההתראה היתה ביאת משרע"ה אל פרעה מצד עצמה לבדה מילתא רבתא, אבל לא יתכן לבוא אליו ולהביט בפניו ולהחריש, ועוד שאין זה כבוד מרע"ה, ומתעתע הי' בעיני מצרים ובעיני פרעה, וגם איננו כבוד מלכים וכבר נצטוו לחלוק לו כבוד, ע"כ לא בא אליו בלתי עם התראה:

124

קכ״הוהנה ידוע דכל כחות הטבע הם שבעה במספר, וע"כ בשבע מכות הראשונות כבר משך מרע"ה את כל חלקי הקדושה שהיו בו בטבע וכל מה שהי' נכלל במה שהקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו, ובאשר שעדיין לא נאמר למרע"ה מענין המתנה טובה כנ"ל, שעד כה לא נאמרה אלא בלשון אקשה את לב פרעה או בלשון חיזוק ולא בלשון כיבוד, ע"כ חשב שמעתה אין לו עוד לבוא אליו להביט בצורת אדם רשע זה למגן, ולזה בא אליו הדיבור בא אל פרעה ולא נאמר לו בזה שום התראה, ובא לעוררהו שגם עתה נתבקש הבטתו בפניו, כי אם הי' מודיע לו תיכף את ההתראה, לא הי' יודע שהכוונה על ראיית פניו שהבטתו מצד עצמה מילתא היא, שהרי חשב שכבר משך ממנו כל לחלוח טוב, ע"כ נאמר לו בא אל פרעה סתם ולא פירש לו שום התראה ובזה רמז לו מה שעליו לעשות בהבטתו בו כנ"ל:

125

קכ״וובזה יתפרש בטוב הא דכי אני הכבדתי את לב דשפיר היא נתינת טעם, כי לולא שנעשה בו עתה חדשות היינו הכיבוד במתנה טובה הנ"ל שהוא כח השכל מצד הקדושה, הי' צודק משרע"ה כחשבונו שאין מהצורך להביט בצלם דמות אדם רשע זה, ואולי הי' בזה עוד חשש פגם למשרע"ה, שמה"ט אסור להסתכל בצלם אדם רשע, אבל מאחר שחדשות נהייתה, שהכבדתי את לבו כפיריש המדרש הנ"ל שהכבדתיו במתנה טובה, ע"כ נחוץ מעתה למשוך ממנו גם את מתנה טובה זו, והטעם שהכבדתיו במתנה טובה זו היא למען שתי אותותי אלה וגי' שבזה יתקדש שם שמים עוד יותר, ואף לדורות הבאים וכנ"ל בפירוש וכעס אויל כבד משניהם:

126

קכ״זונראה שגם פרעה עצמו התחיל להרגיש שבהבטתו בפניו מושך ממנו כל לחלוח טוב, וזה הי' הענין מ"ש ויגרש אותם מאת פני פרעה שהיל"ל בקיצור ויגרש אותם מביתו או מאת פרעה, אלא שבא להגיד שהגירושין היו כדי שלא יעמדו בפניו ויביטו בו, וזה מאת פני פרעה, פני דייקא, וכן מה שאמר אח"כ השמר לך אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות, מה"ט הוא שהרגיש שמזיק לו בראיית הפנים:

127

קכ״חולפי האמור יש לפרש דברי חכמים וחידותם בש"ס זבחים (ק"ב.) ריב"ק אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, והקשה הש"ס והכתיב ויצא מעם פרעה בחרי אף ולא א"ל ולא מידי, אמר ר"ל סטרו ויצא [פירש"י הכהו על לחייו] ומי אר"ל הכי והכתיב ונצבת לקראתו על שפת היאור ואמר ר"ל מלך הוא והסביר לו פנים ור' יוחנן אמר רשע הוא והעיז פניך בו, איפוך עכ"ל הש"ס. ויש להבין הרי הלכה רווחת שחולקין כבוד למלכות בלי שום חולק בכל הש"ס ובכל המדרשים, ומה גם לעשות לו בזיון גדול כזה שאפי' להדיוט שבהדיוטים אין עושין כן, ועוד מה תועלת היתה בזה שיהי' שוה לו למרע"ה לעשות ככה במסירת הנפש, אך לפי דרכנו יש לפרש, דהנה ידוע טעם הזוה"ק בטומאת מת שכחות הטומאה מתאוין לדבוק במקום שנתרוקן מהקדושה, וע"כ גוי שלא היתה בו קדושה מעיקרא בחייו אין בו טומאה חמורה במיתתו, וע"כ פרעה אף שהי' גוי, מ"מ אמרנו לעיל שניתן בו מתנה טובה כח השכלי, ונשמה מסטרא דקדושה, וע"כ במה שמרע"ה בהבטתו בפניו משך ממנו כל אלה, וזה הי' בפעם האחרון עד שלא נשאר בו עוד שום רושם קדושה, שוב הוה כענין מת ישראל, ולעומת שהי' בו מעיקרא ענין כבוד כנ"ל, שרה בו אח"כ לעומתו כחות בזיון, וזהו שרמזו במה דאמרו סטרו שפירש"י הכהו מכת לחי שהיא מכת בזיון:

128

קכ״טויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלהיכם מי ומי ההולכים ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך וגו' כי חג ה' לנו, ויאמר אליהם וגו' כאשר אשלח אתכם ואת טפכם וגו' ויגרש אותם מאת פני פרעה, וברש"י מי שאומר דבר זה אין דעתו אלא לברוח, ויש להבין הלא משה שפיר קאמר כי חג ה' לנו ומאין הרגלים שדעתו לברוח, ועוד איך הרהיב עוז בנפשו לפגיע בכבוד משה ואהרן ולגרש אותם אחרי שראה מאז כל דברי משה מתקיימין ולא ירא לנפשו שלא יעשו בו יסורים קשים ומרים, ובמדרש במופת התנין שבלע מטה אהרן את מטותם כשראה פרעה כן תמה ואמר ומה אם יאמר למטה בלע לפרעה ולכסאו עכשיו הוא בולע אותו, ועתה פתאום שכח והרהיב בנפשו כ"כ, ועוד כבר דקדקנו שמ"מ טענת עבדיו הטרם תדע כי אבדה מצרים קיימת ומוטב שיברחו אלו מאשר יאבדו כל מצרים:

129

ק״לונראה דהנה בתחילת השליחות כתיב ואמרתם אליו ה' אלהי העברים נקרא עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה"א, ובספורנו נקרא עלינו בעת שלא היינו מתכוונים לנבואה, לא מבקשים דבר מלפניו רק להפקת רצונו צוה שנזבח עכ"ל, והיינו שהיא צורך גבוה, ולא לצרכינו וכן הוא האמת שהמצות הם צורך גבוה וכמ"ש רש"י וא"ע בפסוק בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, שאיננו מהופך לומר שאני עושה המצות בשביל שהוציאנו ממצרים, אלא כל היציאה ממצרים היתה לתכלית זה שאקיים מצוותיו, וא"כ הרי המצוות הם תכלית הכוונה, ובהכרח שהם צורך גבוה, וכן לקמן כ"ט מ"ו אשר הוצאתי אותם מאמ"צ לשכני בתוכם, וכתב הא"ע כי לא הוצאתי אותם מאמ"צ רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם, וזהו תעבדון את האלקים על ההר הזה, והרמב"ן קלסוה, והוא היפוך מכפי הפשט ששכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, ועיין ברמב"ן שם:

130

קל״אוהנה מה שאמר מרע"ה כי חג ה' לנו פירשו המפרשים חג של שמחה קבוע לנו לכל העם אנשים ונשים וטף על כי שם ההוי' בחר בנו לחלקו וקרבנו לעבודתו מכל האומות, אך פרעה לא קיבל דבריו אלה, ויצא לחשוב כי משונים הם דברים האלו ממה שאמר בתחילה שהזביחה היא צורך גבוה, שאם הזביחה היא צורך גבוה טף זה למה בא, ילכו הגדולים שדרכן לזבוח, ובזה יהיו צורכי גבוה נעשו, ואתם שתאמרו כי חג של שמחה קבוע לכם, א"כ הוא צורך עצמיכם ולא צורך גבוה, ובודאי דבר זה תאמרו מדעתכם לבד כי לא איש אל ויכזב, וע"כ שוב לא האמין להם וחשב אותם שדעתם לברוח, ולפי"ז הרהיב עוז בנפשו לפגוע בכבודם, באשר חשב אותם למשנים דבר ה' ומוותרים על נבואת עצמם, ושוב לא הי' ירא לנפשו שלא יעשו בו יסורים קשים ומרים, כי חשב שבשביל ששינו דברי ה' שוב לא יעשה רחמנא ניסא לשיקרא, ולא חשש עוד לטענת עבדיו הטרם תדע כי אבדה מצרים:

131

קל״באך באמת נואלו שרי צוען, כי גם זה ששמחה בישראל על אשר בחר בנו לחלקו וקרבנו לעבודתו זה עצמו הוא עבודה שלימה לצורך גבוה, וזהו ענין שמחת החגים ומועדי קודש, שכבר הגדנו במק"א שאין ישראל נוטלין לצורך עצמם מאומה אלא הכל צורך גבוה וזהו כל עבודת ישראל בענינים שיש בהם הנאת הגוף ולכם, שיהי' גם זה צורך גבוה ולא צורך עצמיי, אבל לאו כל מוחא סביל דא, שמדה זו נוהגת רק בישראל, וכמו שאיתא בספה"ק לפרש שאלת הרשע בהגדה מה העבודה הזאת לכם, שאינו מבין שתהי' עבודה בדבר שהוא לכם והנאת הגוף, וי"ל דהיינו טעמא דלא הקריבו ב"נ שלמים אלא עולות, דכולה לגבוה סלקא, אבל שלמים שהם לאכילת אדם נמי ומ"מ יהי' זה עבודה לשמים, אין זו נוהג אצלם כלל:

132

קל״גויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה"א, ובמדרש א"ל משה לא תהא סבור שאנו נזבח משלנו כלום אלא גם אתה וגו' והיא תמוה עצומה היתכן שיאמר שישראל לא יקריבו משלהם כלום הלא כל עבודת הקרבנות היא רק מחמת חיסור ממונו של המקריב, וקמיפלגי אם אדם מתכפר בשבח הקדש, אבל במה שיקריבו משל פרעה בודאי לא יצאו ידי חובתם, ועוד שממקומו הוא מוכרע דא"כ שוב טענת פרעה במקומה עומדת רק צאנכם ובקרכם יצג מאחר שלא יזבחו משלהם כלום, ועוד שהלשון בעצמו אינו סובל לומר כן, שהרי אמר גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, דהלשון גם הוא לרבות על זבחים ועולות שלנו:

133

קל״דונראה לפרש דהנה יש להתבונן במה שהי' נתבקש הכנעת פרעה ומצרים וכמ"ש וידעו מצרים כי אני ה', וכן כמה פעמים בזאת תדע כי אני ה' למען תדע כי אין כה' אלקינו, למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, וכן על הים וידעו מצרים כי אני ה', ובזוה"ק דלא ניתנה התורה עד דאתי פרעה ואודי יתרו ואודי, מה לו ולהם, הלא כתיב דודי לי ואני לו וברש"י שה"ש ב' ט"ז הוא כל צרכיו לא תבע אלא ממני ולא צוה אלא לי עשו פסח קדשו בכורות עשו משנן הקריבו עולות ולא תבע מאומה אחרת, וכאן נתבקש שיהיו הם היודעים, אתמהה, הלא כל הגוים כאין נגדו מאפם ותהו נחשבו לו, ומה לו להכנעת פרעה ומצרים כלל, ולהוציא את ישראל הי' יכול על כרחם שלא בטובתם:

134

קל״הונראה דהנה יש להתפלא על דתן ואבירם שהעיזו פניהם במשה ואהרן באמרם ירא ה' עליכם וישפוט, הלא עכ"פ היו רואין במשה ואהרן שאינם אנשים פשוטים, שבאו לפני פרעה בלי נטילת רשות ואין בשומרי הפלטין יכולת לעכב על ידם, ובילקוט שעל פתח פרעה היו שני כפירי אריות אסורים ואין איש יוצא ובא מפניהם והניף משה את המטה על הכפירים ויתירם ויבואו אתו בשמחה גדולה כאשר ישמח הכלב אל אדוניו, ופרעה ראה ותמה ויבהל מאד וכו' עיי"ש באריכות, ובפשיטות נמי הלא אהרן הי' מפורסם לנביא ה' במצרים מאז, ועכ"פ דתן ואבירם מדוע לא הבינו שלאנשים כאלה אין לדבר קשות:

135

קל״וונראה שבאשר ישראל במצרים היו כעובר במעי בהמה ועובר ירך אמו ואוכל ממה שאמו אוכלת, הי' מדות רעות של פרעה ומצרים פועלים בהם לרעה, כמו רתיחת הדם של האם על העובר, וזהו במה שאיתא במדרשו ההגדה וירעו אותנו המצרים שהוא פועל יוצא, היינו שעשו אותנו רעים ומה"ט היא, וע"כ מה שפרעה החציף ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, שפירש הספורנו וגם שיתאמת מציאת זה הנמצא לא בשביל זה אשלח את ישראל, עכ"ל, וא"כ סירובו של פרעה אין לחשוב כשוגג ובלתי ידע, אלא כמורד שהחציף והעיז פניו בפני המלך, ועזות וחוצפה יתירה זו פעלו על ישראל ותקפם בכח והמשיך אותם למדת העזות, אלא שמ"מ כלל ישראל שיש בהם בטבע מדות טובות שהטביעו בהם אבותינו הקדושים, ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים, הם החזיקו ביד ישראל לעמוד בכל תוקף ועוז נגד כחות הרעות של מצרים, ולא נמשכו אחריהם, אלא דתן ואבירם שהיו הפסולת של ישראל, וכמ"ש מהר"ל שהם היו בהיפוך מן שני אחים הקדושים משה ואהרן, עכ"ד, וי"ל דכמו משה ואהרן היו הראשית של ישראל, לעומתם היו דתן ואבירם הפסולת של ישראל, ע"כ נדבק בהם כח העזות והחוצפה של פרעה, וכמו העזות והחוצפה של פרעה הי' יוצא מגדר ונימוס האנושי, כן היו גם הם:

136

קל״זוהנה ידוע שהיו אז ישראל בשפל המדריגה ובמ"ט שערי טומאה ולא היו מוכנים לגאולה, והעצה היעוצה היתה שעכ"פ תהי' בהם מדת הכנעה והביטול לרצון ה' בלי התחכמות אלא יהיו נמשכין אחר השי"ת מצד האמונה ובטחון בהשי"ת, ובשביל זה לבד יזכו לכל מה שזכו, ובמדרש כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם ומה מי שבוטח בע"ז נעשה כיוצא בו הביטח בהשי"ת עאכו"כ, ונעשו דבוקים בהשי"ת וכל המחובר לטהור הרי הוא כמוהו, ובזה עצמו לבד נעשו גאולים ונסתלקה מהם טומאת מצרים, וכענין לעתיד בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחי', וזה הי' ענין פסח ומילה שניתן להם כדי שיהיו ראויין להגאל, פסח הי' עבודה למעלה מכפי שכל אנושי הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, ועוד שבזה יתנו פתחון פה לטענה הישנה של פרעה לכו זבחו לאלקיכם בארץ, שהרי עשיתם הפסח ולא סקלו אתכם, ואעפי"כ לא התחכמו ולא שאלו אלא כפו את אזנם לשמוע ונכנעו תחת ציווי השי"ת יבטחו בו בכל לב, וכן מילה כתיב בה והי' תמים והיא מביאה לידי תמימות, ועוד כמו זר נחשב שהרי הם מבקשים לצאת ומ"מ מלו באותו הלילה ולא חששו שיהי' כאב ויסורי מילה עיכוב ליציאתם, ובאמת שדרך נס נתרפאו כולם תיכף, אבל להם הי' נסיון גדול, ואפי' במרע"ה מצינו שעיכב את המילה בשביל השליחות שאמר אמול ואצא לדרך סכנה היא עד ג' ימים, וע"כ אף שלא הי' בישראל מצוות ומעש"ט כדי שיגאלו הועילו להם שתי מצוות אלו מטעם הנ"ל, וכן קי"ס שהי' מעלה גדולה מאד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, שבודאי אי אפשר שיגיעו מעש"ט שלהם לזכות לזה, אלא גם זה הי' בשביל האמונה והתמימות שיצאו למדבר שממה ואין לחם ואין מים לכל הקהל הגדול הזה שלפי שכל האנושי לא הי' אפשר להם לחיות, וכמו שפירש"י דבר אל בנ"י ויסעו כדאי זכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם את הים, וכן במה ששבו ויחנו לפני פי החירות כברש"י ויעשו כן להגיד שבחן של ישראל ששמעו לקול משה ולא אמרו האיך נתקרב אל רודפינו אנו צריכין לברוח אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, וכן מ"ת שהי' מעלה גדולה מאד עד שאמרו ז"ל בש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, שבודאי אי אפשר שהגיע זכותם לזה, אלא הכל הי' בזכות הכנעה וביטול דעתם לדעת הקב"ה בלי התחכמות ואמרו נעשה ונשמע, ובש"ס שבת אנן דסגינן בתמימותא וכו' ומחמת זה עצמו דבקים במקום עד שזכו למ"ת:

137

קל״חונראה שבעוד הי' כח מצרים תוקפם בכח, לא הי' בכח ישראל לבוא להכנעה וביטול לרצון ה' ואמונה ותמימות, וכל כמה שהיתה יד מצרים מתמעטת ומסתלקת מעליהם, לעומתם הי' בכח ישראל להתחזק ולהכנע ולבטל א"ע לרצון השי"ת יותר ויותר, היפוך דתן ואבירם שנתפעלו מעזות וחוצפת פרעה, וישראל לא נמשכו אחר זה, ומ"מ לא עצרו כח לעמוד על רום מעלת מדה זו אלא כפי מסת הסתלקות טומאת מצרים מעליהם, וע"כ ראשית דבר הי' שהתחיל פרעה להכנע מעט ואמר לכו הגברים, ואח"כ גם טפכם ילך עמכם, ואף שהי' ככלב שם אל קיאו בכל פעם, זה הי' כמשתגע שהתחיל להתרפאות, שמ"מ מתעורר השיגעון לשעתו בכל פעם, וע"כ בר"ח ניסן שהי' אחר מכח הארבה, שהי' צעד הראשון להכנע, קבלו ישראל עליהם לעשות הפסח, ואח"כ בעישור לחודש שהי' בלי ספק אחר מכת חושך שנכנע עוד יותר ואמר גם טפכם ילך עמכם, לקחו ישראל בפועל את הצאן וקשרו אותו בכרעי המטה, שזה הי' לישראל נסיון גדול ותמימות יתירה כנ"ל, ואח"כ כשנכנע פרעה עוד יותר ושלחם, התעלו ישראל לעומתו בהכניעם ובביטול דעתם לרצון השי"ת בלי התחכמות, שע"ז מפורש בקבלה זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלילותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וכן התמימות ששבו וחנו לפני פי החירות כנ"ל, שבעוד היו תחת רשות פרעה והוא הי' בלתי נכנע, לא הי' אפשר לישראל להוציא לפועל מדתם הטובה הכניעה והביטול והאמונה כנ"ל, ובקי"ס שלא נשאר בהם עד אחד זה פרעה ובמדרשות שהי' הולך ומפרסם בעולם את הנסים, וכן באותו הפרק אתא יתרו ואודי, לעומתם ישראל אמרו נעשה ונשמע, ואף שאז לא הי' יד פרעה תוקף עליהם, מ"מ באשר עוד לא נשלמו ד' לשונות של גאולה עד מ"ת עדיין הי' בהם רושם כח פרעה ומצרים, וע"כ היו נזקקים להכנעת פרעה ויתרו שהי' אחד משרי פרעה:

138

קל״טקיצור הדברים תחילה בעודם במצרים כעובר במעי בהמה הי' העזות והחוצפה של מצרים תוקף עליהם בכח מאד ומשכם ג"כ לעזות עד שהי' בישראל מלחמה עצמית שלא להמשך אחרי זה, ודתן ואבירם שהיו הפסולת שבישראל, מצא מין את מינו וניעור, ואח"כ כפעם בפעם בהכנעת פרעה לאט לאט לעומתם הי' ביכולת ישראל לזכות לתכלית הכניעה והביטול לרצון השי"ת, וכה נמשך הדבר עד מ"ת שהי' גמר הגאולה:

139

ק״מומעתה מובן הא דהי' נתבקש שידעו מצרים כי אני ה' וכל הלשונות כנ"ל המורים שהיתה הכוונה הכנעת פרעה ומצרים, לא למענה הי' כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו, וכן עד דאתא פרעה ואודי יתרו ואודי, הכל בשביל ישראל שיהי' ביכולת ישראל לבוא לתכלית הכניעה והביטול לרצון השי"ת:

140

קמ״אונראה שזו מדה המהלכת בכל הגליות שהחוצפה יתירה של האומות שמחרפין ומגדפין באמרם כל היום אי' אלקיך זה מושך את לב בנ"י נמי לבלתי היות נכנעים לדעת התורה, וכמו במצרים שסמוך לעת הגאולה התגבר העזות והחוצפה של פרעה ביותר, וממנו באו דתן ואבירם לעזות, כי לפני האור התגבר כח החושך, ובלשון הזוה"ק הוא קדרותא דצפרא, וכן בעיקבתא דמשיחא חוצפא יסגא בין האומות המחרפין ומבזים את התורה כידוע בזמנינו אלה, ולדעתי בזמנינו זה הוא מלחמת גוג ומגוג שהוא קליפת המרידה כאמרם ז"ל כלום יש עבד שמורד ברבו, וממנו מסתעף גם העזות והחוצפה בלב פריצי עמינו, וזה שאחרו ז"ל בת קמה באמה כלה בחמותה, וכל מה שנמצא מענין זה בקצת פריצי עמינו נמי לא מינייהו הוא, אלא כמו דתן ואבירם מחמתו של פרעה, והשם הטוב יכפר בעדם ושבו בנים לגבולם והכל יהיו נכנעים ובטלים לדעת התורה, ויתקיים בנו וצדיק באמונתו יחי':

141

קמ״בולפי דברינו הנ"ל יש לפרש דברי המדרש הנצב פתח דברינו לא תהא סבור שאנו נזבח משלנו כלום אלא גם אתה תתן, דהנה זביחת הקרבנות מורה על הכנעה שיהי' רואה א"ע כאלו הוא בעצמו ראוי להיות שחוט ושרוף, וע"כ בעוד לב פרעה בגאותו בלתי נכנע, זה מעכב נמי בזביחת ישראל, דהיינו הכנעה וביטול של ישראל כנ"ל, אלא אחר הכנעתו ושליחת ישראל אז דווקא יהי' הכנעת ישראל בתכלית הנדרש כנ"ל, וזהו הפירוש לא תהא סבור שאנו נזבח משלנו כלום אף אחר השליחות בעוד שלא יוקדמו הזבחים והעולות של פרעה, ולא סוף דבר הזבחים והעולות שלו בפועל אלא הכניעה והביטול שנרמזה בלשון זביחה, אלא גם אתה תתן וגו' ואז נהי' אנחנו המקריבים משלנו, וזהו גם מקנינו ילך עמנו וגו' כי ממנו נקח וגו', שרק אחר הכנעתך אז ממנו נקח, ויהי' הפירוש לא שאנו נזבח משלנו כלום, היינו תיכף בבואנו שמה אלא גם אתה תתן ועשינו את שלך תחילה, ואח"כ נקח ממקנינו שילך עמנו:

142

קמ״גבפסיקתא פרשה י"ז פיסקא ד' בו ביום מתו בכוריהם של מצרים כיצד לקו מכת מיתה מבערב והיו מפרפרים כל הלילה ומתו ביום ומה טעם כולנו מתנו אכ"כ אלא כולנו מייתין ואזלין, ובפשיטות י"ל הטעם כדי שיהי' הפחד והבהלה על המצרים עוד יותר:

143

קמ״דונראה עוד לומר הטעם דהנה כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דטבע החומר שמשתנה, והשכליי איננו כ"כ משתנה מהרה, ומצריים הם חומריים הי' להם להשתנות מהרה, אלא שניתן בהם כח השכלי, וזהו באמת מתנה טובה כמו שאנו מתפללים אתה חונן לאדם דעת, והוא השתמש במתנה זו לרוע והתחזק בסירובו עכ"ד, והטעם שניתן בו מתנה טובה זו אמרנו כדי שיצמיח מזה קידוש השי"ת והתגלות אלקות עוד יותר:

144

קמ״הוי"ל עוד טעם דהנה כל גלות מצרים היתה הכנה למ"ת כדאיתא בספה"ק, והנה יסוד התורה שיהא אדם חכם רואה את הנולד, דאל"ה הרי הוא כבהמה, ואדם נחוץ לו כח הציור שיצייר לפניו העתיד כאלו כמו חי עומד לפניו, ובזה יתכן לו לחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה בזה ובבא, וכן הכתוב אומר בינו שנות דור ודור פירש"י להכיר להבא שש בידי להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח ועוה"ב, ולולא זה לא יתכן לו שום מצוה, והנה במצרים הי' נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל, ופירשו כת הקודמים שזה הענין בעצמו שהי' נגוף למצרים וניטל מהם הכח ניתוסף כח זה לעומתו בישראל, ובאשר כח המדמה והציור לצייר לפניו העתיד נחוץ מאד, וגם זה היו צריכין להרויח ממצרים, ע"כ היתה עצת ה' להוסיף בפרעה בחי' החכמה, ואיזה חכם הרואה את הנולד, ואם השכיל לראות הנולד ולהיטיב הי' נתעלה, אבל הוא ראה את הנולד באופן אתר שלא השגיח על ההוה ויסורי המכות, אלא צייר לפניו נצחון העתיד ע"י סירובו, שהוא יהי' המנצח נגד השי"ת:

145

קמ״ווהנה כבר אמרנו שבשלש מכות האחרונות ניטל ממנו כח השכל שהוא במספר שלש, חכמה בינה, ודעת, ממטה למעלה, וע"כ נמצא שבמכת בכורות שהיא ראשית ניטלה ממנו בחי' החכמה הנקראה ראשית כידוע, והוא הכח לראות את הנולד, ובמכת חושך ניטלה ממנו בחי' הדעת, שדעת היא המבדילה בין דבר לדבר, והיפוך מזה הוא חושך, ובמכת ארבה ניטלה ממנו בחי' בינה כמו שכתבנו הטעם במק"א, וע"כ כאשר הי' מפלתו במכת בכורות נסתלקו כל כחות אלו שהיו בו מכבר, ומה שניתוספו בו במתנה טובה זו נתוספו הכל לישראל, והשיגו ישראל כח המדמה והציור את העתיד ביתר שאת, וזהו בכלל הרכוש גדול שהוציאו ממצרים, ופרעה ומצרים נשארו כבהמה המה להם בלתי יכולה להם לצייר את העתיד:

146

קמ״זולפי"ז מובן צורך שהיו הבכורות עדיין מפרפרין ואמרו כולנו מייתין ואזלין, דאלו מה דהוה הוה והיו מתים תיכף בשעת המכה, לא הי' בהם היכולת לצייר העתיד, שעוד זרועו נטוי' עליהם להוסיף עליהם מכות כהנה וכהנה, ושוב לא היו מתחזקים לגרשם מן הארץ:

147

קמ״חשנת תרע"ט.

148

קמ״טויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלקיכם מי ומי ההולכים, ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך וגו' כי חג ה' לנו, ויאמר אליהם וגו' כאשר אשלח אתכם ואת טפכם וגו' לכו נא הגברים ועבדו את ה' וגו', ויש להתבונן בהענין שעד כה בעת הרוחה חזר לסירובו, ועתה בהתראת מכת הארבה התחיל להיטיב מעט מעט בכאן נאות לשלוח את הגברים, ואחרי מכת חושך לשלוח גם הטף, ואחר מכת בכורות לשלוח גם הצאן והבקר, וממנ"פ אם האמין בכח עליון נורא הי' לו לציית את הכל, ואם לא האמין לא הי' לו לשלח כלל, ואין כאן מקום לפשרה, גם יש להבין בתשובת מרע"ה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו וגו' כי חג ה' לנו, הלא אין המצוה בחג להביא אתם את הגוף אלא בהקהל לבד, וגם שם שאלו ז"ל טף למה הי' בא, הרי כי אין ענין להביא את הטף בחג, וא"כ מה זה טעם כי חג ה' לנו, ועוד יש להבין סירובו של פרעה, ובמדרש שאמר מי שאומר דבר זה אין דעתו אלא לברוח, דמ"מ הטיבו אשר דברו עבדיו הטרם תדע כי אבדה מצרים, ומוטב שיברחו אלו משיאבדו כל מצרים, וכבר דברנו בזה ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש:

149

ק״נונראה דהנה במדרש כי אני הכבדתי את לבו א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינים לומר שלא היתה ממנו שיעשה תשובה ארשב"ל יסתום פיהם של מינים אלא אם ללצים הוא יליץ שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה ושני' ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא אף כך פרעה הרשע וכו' א"ל הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך וכו', וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' תשובה ה"ג, והרמב"ן בפ' וארא כתב כי כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם רך לבו והי' נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו ואז הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבי למען ספר שמו וכו', וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד כי טבע כל חומר להתפעל בנקל, וכידוע מטבע הנשים והקטנים, אבל שכלי איננו מתפעל כ"כ מהרה, כי השכל יש לו חוזק ואיננו כ"כ משתנה, וע"כ פרעה שהי' חומרי, והי' צריך להתפעל בקל ולהטיב דרכו, כאמרם ז"ל מה"ט גוים קרובי תשובה הם. וקב"ה העלהו ועשהו שכלי, והוא מתנה טובה כמו שאנו מתפללין אתה חונן לאדם דעת, ולו השכיל להשתמש במתנה טובה זו לטוב הי' נתעלה, אך הוא ברוע בחירתו השתמש בו לרוע שלא יתפעל כ"כ מהמכות, ונעשה סרבן נגד השי"ת, א"כ הוא כענין הכתוב אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו:

150

קנ״אקיצור הדברים, שלשה תירוצים יש על קושיית המינים לומר שלא הי' ממנו שיעשה תשובה, תירוץ הא' הוא תי' המדרש והרמב"ם שזה הוא מחמת שהרבה לפשוע עד שהגיע לעונש למנוע ממנו דרכי התשובה ולהוסיף טומאה על טומאתו, תירוץ הב' הוא תירוץ הרמב"ן שניתן בו קשיית הלב ואימוץ הרוח לבל יהי' רך הלב בלתי יכול לסבול את המכות, אבל אם הי' רוצה לשוב לעשות רצון בוראו לא הי' לו שום מניעה, תירוץ הג' הוא תירוץ כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהעלהו למדריגת השכלי ומטבע השכלי שאיננו מתפעל כ"כ מהרה ואיננו משתנה, והיא מתנה טובה אלא שהוא ברוע בחירתו השתמש במתנה זו לרוע:

151

קנ״בוהגדנו שכל דברי חכמים קיימים, דהנה בזוה"ק דכל מקום שנאמר מלך מצרים סתם בשר של מצרים הכתוב מדבר, וכ"מ שנאמר פרעה בפרעה ממש הכתוב מדבר, ולפי"ז שלשה סוגים הם, פרעה, מלך מצרים, ומצרים ממש הם העם מצרים, ונראה ששלשה סוגים אלה הם בחי' נפש, רוח, ונשמה, שכמו שיש בקדושה כן את זל"ז ישנם בטומאה, והיינו דהנה בזוה"ק פ' ויגש דפרעה בקדושה הוא מקום דאתפרעי באתגליין משם כל נהורין, ולפי"ז מובן דפרעה דטומאה הוא נשמה הטמאה, היפוך מ"ש ונשמת שדי תבינם והבן, והיינו שהי' שכל מעוקם, וע"כ נקרא נחש עקלתון, ופרעה נקרא חפרע גימטריא נחש, ומלך מצרים סתם שהכוונה על השר וממנא דלהון הוא בחי' הרוח שמשכנו הלב כבזוה"ק בפסוק ויאמר אל עמו דאכניס מחשבה זו בלבהון, והוא היצה"ר של האומה, וכמו שבהא דאמרו ז"ל גר סורו רע פירש"י סורו שר שלו יצה"ר שלו רע, ודייק מזה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דשר של האומה הוא יצה"ר של האומה, עכ"ד, וכמו שהקב"ה נקרא לב ישראל כבמדרש ע"ש שנאמר והי' עיני ולבי שם, ועוד במדרש זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך, זה הקב"ה שנאמר בכל צרתם לו צר, ומכאן מובן שהאומות הנמסרים לשרים השר של האומה הוא לב האומה, וע"כ מלך מצרים סתם דהוא השר מקביל לבחי' הרוח שמשכנו בלב, מצרים סתם שהוא עם מצרים מקביל לבחי' הנפש החומרית שמשכנה בכבד, והיינו שהי' נכלל שם שלשה סוגי הטומאה, הן בנפש, הן ברוח, הן בנשמה הטמאה, ע"כ היו משוקעים מאד בע"ז ג"ע שפ"ד, קנאה תאוה וכבוד, תאוה בנפש, קנאה ברוח, כבוד בנשמה, עד שהיו מקולקלים מכל צד:

152

קנ״גוהנה ידוע שעשרה כחות הנפש הם שבעה במדות, ושלשה בשכל, ומצרים שהיו מקולקלים בכולם, מצרים סתם ומלך מצרים מקבילים להמדות, ופרעה להשכל שהוא הנשמה, ונראה שלעומת שהרעו לעשות בכל שלשה סוגים אלה, לעומתם כתיב בהם נמי שלשה לשונות, קישוי, חיזוק, הכבדה, אני אקשה את לב פרעה, אני אחזק את לבו, כי אני הכבדתי את לבו, ענין קישוי מצינו בבחי' הרוח כמ"ש בסיחון כי הקשה ה"א את רוחו ואמץ לבבו, ענין חיזוק הוא בשכל, שכל דבר שכלי הוא בחוזק יותר בלתי השתנות כ"כ מהרה, הכבדה היא בבחי' נפש החומרי, שנעשה כבד כאבן בלתי מתפעל, לא מחמת החוזק והקישוי אלא מחמת שהוא מטומטם וכמו בשר המת שאינו מרגיש באיזמל:

153

קנ״דומעתה מבואר שכל דברי חכמים קיימים, וכל שלשה טעמים שנאמרו לסלק פתחון פה של המינים כולם מותאמים, טעם המדרש שנעל לבו מן התשובה וא"ל הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף טומאה על טומאתך הי כי אני הכבדתי את לבו, וזהו בנפש החיונית, כטומאה היא לשון טמטום, כמו שכבר הגדנו שכן נראה מלשון הש"ס יומא אל תקרא ונטמאתם בם אלא ונטמתם בם, וזהו מחמת בחי' נפש חומרי רע מכח עם מצרים כנ"ל שהוא בחי' טומאה ניתוסף להם טומאה על טומאתם, ושע"ז נאמר הלשון הכבדה כי אני הכבדתי את לבו, טעם הרמב"ן כי כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם רך לבו והי' נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו, וע"ז הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו ולמען ספר שמו וכו', זהו בבחי' הרוח שהי' שם מחמת השר של מצרים שהיא הרוח שבלב האומה כנ"ל שהכניס רוח הזה בלבם, ע"ז הי' העונש נמי שהקשה ה' את רוחו לסבול את כל הבא עליו מהמכות ולא ירך לבבו ולא יהי' נלאה, טעם השלישי טעם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהעלהו למדריגת השכלי אלא הוא השתמש במתנה זו לרוע, זה מקביל לבחי' נשמה הטמאה שהיתה בו, וכאכר הרע לעשות בעצות ותחבולות השכל וכמ"ש הבה נתחכמה לו, ע"ז הי' העונש שהעלהו לבחי' השכלי, אף שזה בעצמו איננו עונש אלא מתנה טובה, מ"מ גלוי וידוע לפניו שישתמש במתנה זו לרוע, ובזה כתיב ויחזק ה' את לב פרעה:

154

קנ״הולפי האמור י"ל דהיינו טעמא שעד עתה לא אמרו עבדיו לשלחם ופרעה לא התרגש, אף שכבר ראו מכות מופלאות יוצאים מהיקש הטבע יותר ממכת הארבה שישנו במציאות הטבע באחד הארצות בשני בצורת, אבל מכות הקודמות רובם יוצאים מהיקש הטבע לגמרי, כמו מכת דם לעשות מכל יאור מצרים דם ממש עד שהדגה מתה וכדומה לה מיחר המכות, מ"מ עד שבע מכות שהם מקבילים לשבעה כחות הנפש שהם במדות כנ"ל עדיין היו מתחזקים, אבל כששמע התראת מכה השמינית שהיא נוגעת בשכל מקביל לבחי' פרעה שהוא שכל ונשמה טמאה כנ"ל, אז אמרו הטרם תדע כי אבדה מצרים, שכמו בחולי הגוף שטרם שהתפשט החולי על המוח, עודנה יש לו תקנה להתרפאות ורוב חולים לחיים, אבל כשהתפשט החולי על המוח כמו דלקת המוח וכדומה מהחלאים שבמוח אז נחשב חולי הזה כאבוד ונגזר מארץ החיים, וכבש"ס חולין (מ"ה:) בההוא גברא דטריי' לרישי' אמר נתמזמז מוחי' דדין דבעי למימר דלא קא חיי, ואפי' למה דמסיק שאינו מוליד מ"מ מפורש דאין לו רפואה, וכן ידוע בחכמת הרפואה דחולי המתפשט על המוח או קילקול קטנה בהמוח נחשב כאבוד ואין לו רפואה אלא על צד המופת, כן נמי ברוחניות אחר שמכה השמינית נוגעת לבחי' פרעה שהוא השכל והנשמה, אז צווחו כנגדו הטרם תדע כי אבדה מצרים, ופרעה בעצמו אחרי שהבין שמכה זו נוגעת אל בחינתי התרגש ואמר לכו עבדו וגו', ומ"מ אמר מי ומי ההולכים, כי האנשים בלתי בעלי דעות ושכל אין להם ענין בעבודה לפי דעתו, ויובן עפ"י דברי מהר"ל כי הגוים ואפילו הטובים שבהם אין להם אחיזה אלא במצות השכליות כגון כיבוד אב וכדומה, ופי' בזה לשון הש"ס דמא בן נתינה שמו, וכבר הזכרתיו כמה פעמים, ובודאי לפי השכל והבנת האדם אין ענין ותועלת החג להבלתי מבין מהו זה:

155

קנ״ואך מרע"ה השיב לו כי חג ה' לנו, והיינו כי ידוע שחמשה חלקי הנפש הם נפש רוח ונשמה חי' יחידה, נפש רוח ונשמה יש להם כלים בגוף להתלבש בהם, נפש בכבד, רוח בלב, נשמה במוח, אבל חי' יחידה אינן מתלבשים בהגוף כלל אלא הם בבחי' מקיפים, וכמו שהגדנו בש"ק וארא, והנה חג הוא מלשון מחוגה, היינו אור מקיף וסובב שאיננו נגבל בכלים, והוא מבחי' סובב כל עלמין [ולפי דברי זוה"ק בפי' מקראי קודש שיש בו הארה מקודש, וידוע שדוגמחו באדם בחי' חי', וכענין שכתוב החכמה תחיה את בעלי'] וידוע בדברי הרב ז"ל שהמקיפים מאירין הכל מעלה ומטה בהשואה אחת כדמיון העיגול הסובב את הכל, וע"כ גם נשים והטף יש להם חלק בו, ומ"מ אין המצוה בהטף להביאם למקדש, דהיא הנותנת משום שהאור ההוא איננו נגבל בכלים ולא במקום כלל, וע"כ אף בהיותם בביתם מקבלים מן האור ההוא כמו אם היו במקדש, והא דהקהל טעמא אחרינא אית בי' כאמרם ז"ל ליתן שכר טוב למביאיהם, אבל לא לתועלת הטף:

156

קנ״זאך זה ניחא במקדש אבל לא במצרים, ויתבאר עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דנאמר לפרעה שלח את עמי ויחוגו לי במדבר, ודרך שלשת ימים נלך במדבר, ומ"מ בעת יציאת מצרים איתא במכילתא בשעה שאמר פרעה קומי צאו מתוך עמי א"ל משה אם רצונך שיכלה ממך המכות אמור הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם, והרי כל עצמו לא הי' מבקש אלא לילך לזבוח דרך שלשת ימים, מה התנצלות הי' לו לפני פרעה ולמה יבקש שיאמר הרי אתם ברשותכם, אך יתבאר עפ"י דברי הש"ס חגיגה אל פני האדון ה' יצא זה שיש לו שני אדונים עיי"ש, וא"כ בזה שביקש משה שלח את עמי ויחוגו לי במדבר נכלל זה שיהיו בני חורין, דאל"ה אי אפשר להם לחוג אפי' שעה אחת, כי יש להם אדון אחר, ואפי' למה שהי' חושב שישובו אחר שלשה ימים הי' נצרך שיהיו עתה בני חורין וברשות עצמן ודפח"ח:

157

קנ״חוי"ל עוד דהנה ישראל במצרים היו כעובר במעי בהמה כבמדרש, וכמו שאי אפשר לעובר לקבל חיות וחלקי הזן בלתי באמצעות אמו, כן היו ישראל במצרים שלא הי' אפשר להם לקבל חיות בלתי באמצעות מצרים, ובאשר מצרים אין להם ענין לקדושת החג שוב אין באפשר שישיגו ישראל מקדושת החג, וכענין טהרה בלועה שאינה מתטמא וטומאה בלועה שאינה מטמא, וע"כ הי' פרעה מוכרח להוציאם מתחת רשותו שיחשבו ברי' בפני עצמה, ורק אז יוכלו לחוג במדבר:

158

קנ״טומעתה מובן דכן נמי הטף אם ישארו במצרים תחת יד פרעה כמו עובר במעי בהמה אי אפשר להם לקבל מענין החג, ואינו דומה לכשיהיו בא"י מקדושת החג שהוא אור מקיף וסובב הוא מקיף נמי את הטף שהם בביתם שהרי יש להם מציאות ובחי' בפני עצמן, אבל במצרים אם לא ישלח גם את הטף לא ישיגו תועלת מקדושת החג ומאור המקיף מאומה, ובזה מובן טענת משה כי חג ה' לנו, היינו אור המקיף שמגיע אפי' להטף, ולזה צריך לשלוח גם את אלו. אך פרעה באשר עדיין לא נכנעו אלא בחי' נשמה הטמאה שבו ולא בחי' מקיפין הטמאים [שזלע"ז עשה אלקים, וכמה בחי' חי' יחידה שבקדושה כן יש לעומתו בטומאה והם בבחי' מקיפין טמאין] ע"כ עדיין הי' מתנגד או כופר לגמרי לבחי' מקיפין שבקדושה שיהי' מקיף גם את הטף, ע"כ הי' מסרב לשלוח את הטף, ומעתה מיושב סירובו של פרעה שהקשינו דמ"מ הטיבו אשר דברו עבדיו הטרם תדע כי אבדה מצרים, אחרי שראו כל דברי משה והתראותיו מתקיימין, מוטב שיברחו אלו משיאבדו כל מצרים, שחשב שבזה שהוא משלח את הגברים לבד מקיים את הנדרש ממנו, ויותר מזה איננו אמת:

159

ק״סולפי האמור מיושב נמי מדוע לא חזר בו לגמרי אחר שהבין שרצו לברוח, שהרי גם אח"כ אמר לא כן לכו נא הגברים וגו' שלזביחה של הגברים לא התנגד אחר שנכנעה בחי' הנשמה שבו, ולא התנגד אלא לשליחת הטף שבחי' המקיפין שבו עדיין לא נכנעו:

160

קס״אאך אחר מכת חושך מכת התשיעית, שלעומתה בקדושה החכמה תחי' את בעלי', נכנעה גם בחי' חי' שבו שהיא מקיף הראשון הטמא, שב להאמין שלעומתו בקדושה אור החג מקיף גם את הטף, וע"כ נאות לשלוח גם את הטף, רק צאנכם ובקרכם יוצג, והיינו שבחי' המקיפין כל שהמקיף יותר גבוה הוא מקיף גם את היותר נמוך, ולפי עומק רום כן הוא מקיף את העומק תחת, וע"כ אף ששב להיות מאמין במקיף של בחי' חי', עדיין לא הי' יכול לצייר בנפשו שיהי' ביכולת שום מקיף להקיף גם את בהמות ישראל להופיע עליהם קדושה בצד מה, שבאמת גם בהמת ישראל יש בהם משביתת היו"ט שהרי נצטוינו בשביתת בהמתינו, וגם לענין תרומה מצינו בהמתו של כהן אוכלת בתרומה, אך אחר מכת בכורות שהיא מכה העשירית שהיא הראשית ונפתח לישראל מאמר בראשית הנה נכנעה גם בחי' יחידה שבו ושב להאמין גם בבחי' יחידה שבקדושה שהיא מקיפה גם את בהמת ישראל, ע"כ נתרצה לשלוח הכל:

161

קס״בוממוצא הדברים שפרעה כל עוד שלא הרשיע בכל חלקיו שבטבע דהיינו שבע מכות שהם כמספר הטבע לא כתיב בו לשון הכבדתי את לבו שפירשנו שהוא ענין שנעשה כבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, אלא אחר שהרשיע לעשות בכל בחי' הטבע נענש שניטלה ממנו את הבחירה ונגעה המכה עד בחי' הנשמה שלו כנ"ל באריכות, וידוע שמדה טובה מרובה, א"כ האדם שעובד עבודתו עבודת הקודש בכל בתי' הטבע שביכולתו, אז מופיע עליו קדושה עליונה למעלה מהטבע ויכול להגיע לבחי' השכל בלתי משתנה לרע ח"ו, היפוך פרעה שנעשה בלתי משתנה לטוב כנ"ל, ונראה שכך הוא ששת ימי המעשה ושבת, שכבר אמרנו ששבעת ימי בראשית נגמרו ביום הששי שכל מלאכה שהי' צריך לעשות בשביעי הקדים ועשאו בששי, וממילא כשהגיע שבת היא בחי' השמינית שבקדושה מקבילה למכת הארבה שבטומאה, וזה שבבעה"ט וינח שנים במסורה, במכת הארבה ובשבת שיש בשניהם ענין אחד, ואולי מטעם זה כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו כל עונותיו, שהעוונות הם בטבע, וכשזוכה למעלה מהטבע ממילא עוונותיו מסולקין ומה"ט גורמת גאולה כי כל שיעבוד הוא בטבע לבד, ולמעלה מהטבע משם בא החירות כידוע:

162

קס״גברש"י בארץ מצרים חוץ לכרך או אינו אלא בתוך הכרך ת"ל כצאתי את העיר וגו' ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך לפי שהיתה מלאה גלולים דיבור חמור כזה לא כ"ש, ויש להבין מה קו"ח הוא זה, אדרבה היא הנותנת משום שהוא דיבור חמור אינו מזיק לו טומאת הגלולים, וכמו שמצינו בענין טבילת עזרא שאמר ריב"ב דווקא בתפילה אסור אבל בחורה מותר משום דד"ת אינם מקבלין טומאה:

163

קס״דונראה דהנה כבר דקדקנו בדברי ריב"ב דלסברתו כל ענין הפרישה במ"ת למה היתה באה, הלא ד"ת אינם מקבלין טומאה, ואמרנו דמי לא מודה ריב"ב שלענין טהרה מטומאת קרי גם לתורה מילתא היא אלא דס"ל דמ"מ מוטב שיעסוק בתורה כמו שהוא ולא ישב בטל, ולאח"כ כאשר יטהר יוסיף ללמוד בטהרה, וזה שדקדק ואמר ד"ת אינן מקבלין טומאה, ומכלל דרבנן ס"ל דמקבלין טומאה ועושה בזה פגם בתורה, ע"כ מועב שישב בטל ולא יפגום את ד"ת, אבל ריב"ב ס"ל דד"ת אינן נפגמים, ואף שהטהרה היא מבוא גדול שיכנסו ד"ת ויצמדו בלבבו ביותר, מ"מ מוטב תועלת מעט מהשלילה לגמרי, ומעתה מובן שבמ"ת שהי' נדרש שיצמדו הדברות בלבבם בעומק האפשר, וקול גדול ולא יסף להראות באותו פומבי ע"כ נתבקשה הטהרה:

164

קס״הוהנה בדיבור של החודש הזה דיבר משה באותו היום לישראל ולא עוד אלא שנצטוה לומר באותו היום, כאמרם ז"ל דברו היום וכו' כברש"י בכם המכילתא, והטעם י"לי דדיבור החודש הזה לכם לישראל הי' הפחת רוח חיים חדשים בלב ישראל, וכמו בבריאת אדה"ר שהיתה בר"ח ניסן לדעת ר"י כתיב ויפח באפו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי', כך הי' דיבור חמור הזה בלב ישראל, ואפי' לר"א שבתשרי נברא העולם, מ"מ י"ל שהתהוות עם ישראל שהי' בניסן הי' צריך להיות באותו סגנון כמו בריאת אדה"ר בתשרי, וע"כ נשתנה מנין החדשים שהי' אדה"ר מונה מתשרי, ולישראל מתחיל המנין מניסן כמ"ש ראשון הוא לכם לחדשי השנה, ובמכילתא לכם ולא מנה בו אדה"ר, וע"כ נדרש שדיבור מרע"ה יהי' באותו יום:

165

קס״וולפי האמור יש לפרש ענין הקו"ח, דהנה מה שגלולי מצרים היו מעכבין בתפילתו של משה יש להתבונן בו הלא אף מלאכי השרת לא היו יכולין לעכב את תפלתו של משה כבמדרש פ' הברכה, ק"ו גלולי מצרים מעתה שכאין ואפס ותהו נחשבו לי, ואין לומר שהם כענין צואה שמעכבת, הלא צואה בכיסוי תליא מילתא, וכיון שנתכסה מעין רואה אינה מעכבת, ולמה יעכבו גלולי מצרים שאינם עמו במחיצתו אלא באותו העיר:

166

קס״זוי"ל דבודאי תפילתו של משה אחר שיצאה מפיו הקדוש היתה חוצבת להבות אש ומלהטת את כל החיצונים וכענין שמצינו ביונתן בן עזיאל שכשהי' יושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף אך ענין תפילה הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שנקראת קשת שהיא עולה למעלה כפי מסת שהאדם שם על לבו וברעותא דליבא, ואם הוא דחוק ליבא וברעותא שלים היא עולה למעלה ביותר כדמיון חץ מקשת שהולך למרחוק כפי מסת מתיחת יתר של הקשת, וע"כ תפילת משה על פרעה ועל מצרים שעכ"פ לא הי' אפשר שמציקת לב תאלצהו כ"כ על צרתן של מצרים, וי"ל שזה נקראה תפילה קלה, ועוד שהי' במעשה גשמי כמ"ש אפרוש כפי אל ה', שוב הי' אויר העיר שהי' מלא גלולים ובעודם בתוקפם מעכבין בו שלא תצא התפלה מתוך לב לפועל, ומעתה מובן הק"ו מה תפילה קלה הי' גלולי מצייים מעכבין בה שלא תצא מתוך לבו של משה לפועל ק"ו לדיבור חמור כזה שהי' נדרש שיכנס בעומק לב ישראל, כענין ויפח באפיו נשמת חיים, לא כ"ש שהיו מעכבים בו, ואף שד"ת עצמן אינם מקבלין טומאה ואינם נפגמין כנ"ל, מ"מ היתה עיכוב וסתימה בפני עומק הלבבות שנא יכנס דיבור חמור הזה לתוך עומק לבם:

167

קס״חוממוצא הדברים שגם הדיבור לישראל לא הי' בתוך הכרך, ובזה יתפרש לנו מ"ש ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם וגו' שלשון ויקרא משמע שיבואו אליו ולמה לא הלך אליהם וכמ"ש בתחלה לך ואספת את זקני ישראל, אך לדרכנו אתי שפיר שהוצרך לקרוא אותם לחוץ לכרך למקום שהי' הוא ע"ה שם:

168

קס״טועוד יתיישב לנו דקדוק עצום למה כל הדברות שדיבר עד כה לישראל לא מצינו שהיו חוץ לכרך, אדרבה מדכתיב לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו' משמע שהוא הי' בא אליהם, וכן מ"ש וידבר משה כן אל בנ"י, ואין לדחוק ולומר דישראל שהיו ברעמסס שם לא הי' כ"כ מליאה גלולים, שלא משמע כן בתורת כהנים, שאיתא שם שמקום שישבו שם ישראל הי' מקולקל מהכל, ולפימ"ש הרי עיקר הקפידא הי' בשביל דיבור משה לישראל, אך לפי דרכנו שהי' הקפידא מתמת שהי' נצרך שהדברים יחדרו לתוך עומק לבם של ישראל מעין מ"ש ויפח באפיו נשמת חיים, ניחא שזה דווקא בדיבור חמור זה ולא בשאר מאמריו לישראל:

169

ק״עשנת תר"פ.

170

קע״אבמדרש "כובד אבן" אמר הקב"ה כבדתי את ישראל בעולם שנקראו אבן כמד"א משם רועה אבן ישראל, "ונטל החול" אלו ישראל שנמשלו לחול שנאמר והי' מספר בנ"י כחול הים שנטלתי אותם בעולם ואמרתי כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו ר' יהושע אומר תיקון סופרים הוא זה עיני כתיב, ועמדו והכעיסו לפני ובקשתי לכלותן ולהשליכן מעל פני ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא הי' יכול להצילן ועמד עליהן והרגן הוי וכעס אויל כבד משניהם:

171

קע״בויש להבין בכפל הענין כובד אבן ונטל החול, ומי לא סגי לי' בחדא, ונראה דהנה במדרש במדבר פרשה ב', אתה מוצא אברהם נתברך בכוכבים שנא' הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגו' יצחק נתברך בחול שנאמר כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וגו', ויעקב נתברך בעפר הארץ שנאמר והי' זרעך כעפר הארץ, ויש להבין במ"ש שיצחק נתברך בחול שנא' כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וגו', הלוא הכתוב מסיים ככוכבי השמים וכחול וגו', א"כ הרי נתברך גם בכוכבים, ועוד שדברים אלו לאברהם נאמרו ואם בשביל שהזכיר לו זרעך דחיק ומוקי אנפשי' שיצחק הוא הגורם ולא אברהם, הלא גם הא דתאמר דאברהם נתברך בכוכבים שנאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים ג"כ כתיב כה יהי' זרעך ולמה בזה הי' אברהם הגורם ובזה יצחק:

172

קע״גונראה דהנה בעיקר החילוק שזה נתברך בכוכבים וזה בחול יש להתבונן בו, ונראה לומר דהברכה בחול היא ריבוי בכמות שיהי' קהל גדול מאד, והברכה ככוכבי השמים היא ריבוי באיכות, שיהי' כל אחד חשוב מאד כמו כוכב שבשמים שיש לו משטר בארץ כידוע, וכי ההוא דש"ס ברכות דההוא גוי דחזא בחלמים דבלע כוכבא א"ל בר ישראל קטלת, והוא כלשון שכתוב רבתי בגוים ופרשו ז"ל רבתי בדיעות, ונראה שזהו כפל הלשון כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך, ברך אברכך הוא תוספות בכמות, מקביל לכחול אשר על שפת הים שהוא ריבוי בכמות, והרבה ארבה הוא ריבוי באיכות מקביל לכוכבי השמים כנ"ל, והנה הם שתי סוגי ברכות חלוקים זה מזה:

173

קע״דונראה ששתי סוגי ברכות אלו מקבילים מדה במדה לזכות העקידה שהיתה נמי שתי סוגי זכותים, והיינו דהנה במדרש כי ברך אברכך ברכה לאב ברכה לבן, והרבה ארבה ריבוי לאב וריבוי לבן, ומבואר שנחשב זכות אברהם בפ"ע וזכות יצחק בפ"ע, ונראה שלאברהם הי' רבותא ונסיון בפ"ע וליצחק רבותא ונסיון בפ"ע, ויובן עפי"מ דאיתא במדרשים שהי' השטן רוצה להכניסו בספק שלא היתה נבואה אמיתית ואמר לו למחר הוא קורא לך שופך דמים, ובודאי הפי' שאמר לו שכח מכחות החיצונים עבר עליו והתחפש בלבוש נבואה, ובספר קול בוכים למהר"ם גלאנטי ז"ל האריך לומר שזה הי' כל ענין נביאי השקר בעת חורבן בהמ"ק שהיו מוטעים וסבורין שזו נבואה מאת המקום, ואמנם שענין נבואה היא דבר ברור שהנביא יודע בבירור שזהו דבר ה' כבש"ס סנהדרין שדנין דיני נפשות על פיהם כאמרם ז"ל נביא מאן מסהיד עלי' נביא חברי', וכמו שדנין דיני נפשות עפ"י הכרעח השכל, מ"מ כמו שדיין צריך להיות מופשט מכל שוה ענין נגיעה לשום צד ואפי' אוהב ושונא פסול לדון, כי אף נגיעה קלה יכולה להטעותו מהכרעת האמת, כן הוא בענין הכרעת נבואה שנגיעה קלה יכולה לערבב את הכרעתו, ולטעות ולדמות על כחות בלתי מהורים המנבאים אותו, שהם נבואה שלימה, וכמו כן להיפוך, כי ידיעת הפכים אחד, וע"כ אם הי' לאברהם נגיעה קלה חיצונית לאהבת בנו יחידו יצחק שלא להעלהו לקרבן, אז הי' יכול לבוא לידי טעות ולספק אולי הוא כדברי השטן שזה לא היתה נבואה אמיתית, אבל אברהם הי' אז מופשט מכל נגיעה וכדיין העומד מרחוק ושופע צדק ומכריע באמיתת שכלו, כן הי' אאע"ה מכריע שזו נבואה אמיתית וזה הי' עיקר נסיון של העקידה, וזה רבותא יותר מפשיטת מעשה העלתו לעולה, שהי' יודע שאף בלתי העלתו, הוא ביד ה', לקחת את נפשו, ואין מידו מציל, ומה בצע יהי' בסירובו ומיאונו, אבל כפי דרכנו שהנסיון הי' שעמד בלתי שום נגיעה, הוא נסיון עצום מאד מאד שאין דוגמתו, ומובן שנסיון זה הי' לאברהם ולא ליצחק, שיצחק לא הי' לו לספק בדבר כבש"ס סנהדרין דיצחק שמע לי' לאברהם דבמוחזק לך שאני, ואברהם הי' מוחזק לי' לנביא אמיתי, ובגוף הדבר שנתרצה אין כ"כ רבותא כנ"ל, שהרי בידי ית"ש נפש כל חי, ואם ירצה ליקח את נפשו מבלעדי זה מי ימחה בידו, אלא הרבותא יובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמדינא לא הי' יצחק מחוייב להתרצות, שלא נאמר בנבואה אלא שאברהם יעלהו, אבל לא נאמר לאמר ליצחק שיניח א"ע להעלות, ומה שנתרצה הי' רק מחמת כיבוד אב שראה שרצונו של אברהם דווקא להעלהו, עכת"ד, ויש להוסיף ולומר שהי' לו מקום לחשוב שזה הי' רק נסיון לאברהם כאשר כך הי' באמת, וכאשר נתרצה אברהם בזה והשתדל להעלהו כבר יצא ידי חובתו, והרי הוא עמד בנסיון ושוב אין עוד צורך שיניח יצחק א"ע לשחוט, אבל לא בא לזה מכח החיוב ושישתדל שיפטר עצמו מחיובו, אלא כך הי' רצונו באמת שיתקרב לעולה ויעל לריח ניחוח, להתקשר ביחודא עלאה ולהשתאבא בגופא דמלכא [וידוע שזהו מדתו אור החוזר], וכשנדקדק בדבר נראה שהרבותא דאברהם הי' בבחי' השכל והמוח לשפוט מישרים ולהבחין שזו נבואה אמיתית, ורבותא דיצחק הי' בחי' אהבה ורצון שבלב להדבק באור החיים:

174

קע״הולפי האמור יתבאר ענין שני סוגי הברכות כנ"ל שהם מקבילים לשני סוגי הזכיות שלעומת זכות ורבותא דאברהם שהי' בבחי' השכל, נתברך בכוכבי השמים שהם בחי' השכל נגד הארץ, מה גם לדעת הרמב"ם שיש בהם דיעה והשכל, ולעומת זכות ורבותא דיצחק שהי' בבחי' הרצון ואהבה שבלב לאתכללא ביחודא עלאה, נתברך בריבוי בכמות כחול, וזה יתבאר במ"ש מהר"ל בס' הגבורות והנצח שכל דברים העליונים כל כמה שנשפעים למטה יתוסף בהם הריבוי בכמות, וכל הריבוי בכמות בא מקו השמאל, מדתו של יצחק, ולפי דרכנו יש לומר עוד דלעומת שהי' יצחק מתכוין ועולה לאתכללא ביחידא עלאה, והיא עלי' ממטה למעלה, זכה שנתברך בברכת הריבוי בכמות שהיא השפעה ממעלה למטה, ולעומת העלי' ממטה למעלה שהיא מעולם הריבוי עד היחוד, באה הברכה ממעלה למטה מעולם היחוד עד הריבוי, ולפי האמור יתפרש כפל הלשונות ברך אברכך הוא ריבוי בכמות, מקביל לברכה כחול הים שמתייחסת ליצחק, והלשון הרבה ארבה שהוא הרבוי בחשיבות ואיכות, מקביל לברכה ככוכבי השמים מתייחסת לאברהם, אך באשר היו כלולים זה בזה מיא באשא ואשא במיא, ע"כ באו שניהם בלשון כפול אחת לאב ואחת לבן:

175

קע״וומעתה מתיישבים דברי המדרש ריש במדבר בטוב, שיצחק נתברך בחול שנאמר כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וגו' כנ"ל באריכות, שככוכבי השמים מחייחסים לאברהם, וזה כבר נסתייע מהכתוב הבט נא השמימה וספור הכוכבים, ממילא ברכת כחול מתייחסת ליצחק, אחר שזכות שניהם מוזכר כאן וברכה לאב וברכה לבן כו' כנ"ל:

176

קע״זויש לפרש גם סיום דברי המדרש שיעקב נתברך כעפר הארץ, ובמדרש שם מה עפר הארץ אם אינו נמצא אין אדם מתקיים אם אין עפר אין אילנות ואין תבואה כך אם אין ישראל אין העולם מתקיים שנאמר והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, ונראה לפרש, דהנה כל העולם כולו לכבוד בראו כלשון המדרש וכמו שאנו מברכים שהכל ברא לכבודו, א"כ כמו פירות הארץ הם מקיימים את העולם, כן קידוש השם הנעשה בעולם הוא מקיים את כלל העולם, וקידוש השם הוא נעשה ע"י ישראל דווקא, שהשי"ת עושה עמם נסים ונפלאות, כי כל קיומם איננו כלל בדרך הטבע, אלא למעלה מן הטבע מתחילת לידת אברהם עד סוף כל הדורות, א"כ כמו עפר הארץ שמצמיח פירות הגשמיים כן ישראל מצמיחים פירות לקיום העולם בכללו והוא קידוש השם, וזה שנתברך כעפר הארץ היינו שלא יהי' מציאות ישראל תחת הטבע כלל אלא מהשי"ת בכבודו ובעצמו, וע"כ הם תמיד בנסים ונפלאות למען כבוד שמו יתברך:

177

קע״חומעתה מבואר כל שלשת הברכות לשלשת האבות, ברכת אברהם חשיבות ישראל ורבתי בדיעות ככוכבי השמים, ברכת יצחק ריבוי בכמות כחול אשר על שפת הים, ברכת יעקב שיתמידו בישראל נסים ונפלאות למען קדושת שמו יתברך שהם פירות העולם של כל הבריאה, כמו עפר הארץ שמוציאה פירות גשמים:

178

קע״טולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצב פתח דברינו, כובד אבן כבדתי את ישראל שנקראו אבן והיינו שישראל הם יקרים וחשובים כמו אבן טוב, וזה זכות אברהם שנתברך בכוכבי השמים כנ"ל שהוא ענין חשיבות ורבתי בדיעות, ונטל החול אלו ישראל שנמשלו לחול, זהו ריבוי בכמות בזכות יצחק שנתברך בחול וכו', ועמדו והכעיסו לפני ובקשתי לכלותם ולהשליכם מעל פני, לכלותם הוא היפוך הריבוי בכמות ולהשליכם הוא היפוך ריבוי באיכות, וכענין שכתוב השליך משמים ארץ וגו', ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא הי' יכול להצילם, והיינו בשביל קידוש השם שזהו ברכת יעקב כנ"ל, והוא שעמדה לאבותינו ולנו שאפי' ח"ו ישראל בלתי זכאים כ"כ, זכות קידוש השם שנעשה ע"י ישועת ישראל הוא גובר על הכל:

179

ק״פונראה דכל שלשת הברכות משלשת האבות מופיעין בכל שבת, שבמעלי שבתא שישראל מקבלים את השבת באהבה בשירות ותשבחות ורגש הנפש לאכללא נפשי' בהאי יחודא רזא דאחד זוכין לברכת יצחק, והוא שמור, הסתלקות ממלאכה אלא עלי' ממטה למעלה, וידוע שסעודתא דליליא אתייחסת ליצחק, בשחרית זוכין להארות חדשות, השמים מספרים כבוד אל, והוא זכור שהוא בשכל זכותא דאברהם ככוכבי השמים, והתכלית היא במנחה דשבתא נחלת יעקב כולא לשמא דקב"ה שיתקדש שמו הגדול בעולם, וזהו ששבת מביאה גאולה כנ"ל:

180

קפ״אדבר נא באזני העם וישאלו וגו' וברש"י אין נא אלא לשון בקשה וכו' שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, וכבר תמהו כל המפרשים שגם מבלעדי אברהם היתכן לומר שהשי"ת לא יקיים הבטחתו, ואם יש תירוץ שאין מגיע להם הרכוש גדול יהי' מאיזה טעם שיהי', הי' לו להודיע לאברהם הטעם, ושוב לא שייך שיאמר, וכבר דברנו בזה, ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש:

181

קפ״בונראה דהנה כבר הגדנו דבאשר לא השלימו ישראל הד' מאות שנה במצרים, מפני שהיו במ"ט ש"ט ולא יכלו להתמהמה ועליהם להשלימם ע"י שאר גליות, א"כ עדיין לא הגיע העת ליתן להם הרכוש גדול, שהוא כעין שכירות והענקה לעבד שיוצא לחירות, שאין משתלמים אלא לבסוף, ועדיין לא הי' הסוף עד לעתיד שאז יזכו ישראל להרכוש גדול כמ"ש והי' סחרה ואתננה וגו', וכמו שבאו בזה פסוקים רבים בהנביאים, אך עדיין אינו מובן למה יאמר אברהם וכו' הרי זה תשובה נצחת שעדיין לא נשלם ואיינו משתלם אלא לבסוף:

182

קפ״גונראה דהנה בברית בין הבתרים נגזרו ארבע גזירות, א' כי גר יהי' זרעך, ב' בארץ לא להם, ג' ועבדום, ד' וענו אותם, והנה כשמחשבין התחלקות הגזירות משנולד יצחק שמאז ואילך נתקיימה הגרות שלא הי' להם עוד ישיבת קבע אלא גר ממקום למקום, והתמיד הענין ק"ץ שנה עד שירד יעקב למצרים, ואז התחילה גזירה השני' בארץ לא להם, שאף שישבו שמה בגושן בכבודו של עולם כל ימי יעקב, מ"מ הרי היו בארץ לא להם, כמו שפי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בארץ שאינה שייכת להם וכבמדרש מה לך עושה כאן במקום טמאים, וע"כ אף תאמר שארץ ישראל נמי עוד צא היתה להם, מ"מ הרי היא ואוירה קדוש נאות לעם קדוש, אבל מצרים מקום טמאים היא נקראת ארץ לא להם, וגזירה זו התמידה שבע עשרה שנה כל ימי יעקב במצרים, גזירה השלישית ועבדום התחילה משנפטר יעק"א, כברש"י משנפטר יעק"א נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד שהתחילו לשעבדם, וגזירה זו היתה נמי כל ימי יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, גזירה הרביעית וענו אותם התחילה אחר מיתת כל הדור ההוא כמ"ש ויקם מלך חדש וגו' למען ענותו בסבלותם:

183

קפ״דאך סדר זה הוא כשמחשבין הגלות מיום שנולד יצחק, אך לפי מה שנאמר שעדיין לא השלימו ישראל הד"מ שנה במצרים ועליהם להשלים בשעבוד שאר גליות, וחשבון הגליות מתחיל מיום בואם למצרים, איננו ידוע כמה ימי כל גזירה וגזירה, ומ"מ באשר שתי החשבונות צודקים כי כל דברי חכמים קיימים ואלו ואלו דברי א"ח, ויש דברים וענינים שמחשבין להם הגליות מיום שנולד יצחק, ויש דברים וענינים שמחשבין להם מיום בואם למצרים, ובאותם ענינים על ישראל להשלים החשבון בשאר גליות, ולפי זה י"ל שגם אברהם יודע שיש חשבון שע"פ י"ל שעדיין לא שלמו הד"מ שנה ואינו מגיע להם עדיין הרכוש גדול, אך אברהם יצא לדון ולהקיש שתי החשבונות, שכמו כשנחשב מלידת יצחק הי' סדר הגזירות, ק"ץ שנה גירות, י"ז שנה בארץ לא להם, ואחר זמן זה התחיל גזירות ועבדום, וענו אותם, כן נמי כשנחשב מיום בואם למצרים, לא הי' צריך להתחיל גזירות ועבדום וענו אותם, אלא אחר עבור ר"ז שנה, ובאשר כל ימי היותם במצרים הי' רק ר"י שנה, לא הי' צריך להתחיל גזירות ועבדום וענו אותם אלא שלש שנים קודם יציאתם, והרי לא כך הי' אלא התחילו מיום שמת האחרון מדור יורדי מצרים, וא"כ מובנה טענת אברהם אבינו ועבדום וענו אותם קיים בהם כ"כ זמן ארוך, שזה מורה שעיקר החשבון התחיל מיום שנולד יצחק, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, אך כ"ז הוא לפי סברת אברהם שמקיש את החשבונות, אבל לולא טענת אברהם לפי סברתו אין זו טענה, דדווקא כשהחשבון מתחיל מלידת יצחק אז נתארכו כ"כ ימי גזירה הראשונה, שזכות אבות גרמה שלא תהי' גזירת ארץ לא להם בימיהם אלא י"ז שנה של יעקב שהי' יושב בכבודו של עולם, שאז הי' עיקר ימי שני חייו כבזוה"ק, וגם זכות השבעים נפש שהי' צדיקים כבמדרש ריש שמות, אבל כשמחשבין מיום ירידתן למצרים ליתנייהו להני חושבנא, אך אאע"ה שהי' בעיניו עפר ואפר וכלפי ידיעתו גודל חובת הלבבות בעבודת השי"ת, הי' כל עבודתם כהתחלה בעלמא, ולא הרהיב עוז בנפשו לחשוב שזכותו עמד להם להקל מעליהם הגזירה, וחשב שכך היא אמיתת החשבון, כי כך היתה כוונת תחילת הגזירה של בין הבתרים כחשבון זה, א"כ שוב יש להקיש את כל החשבונות, וטענתו טענה, אבל מב עדי טענת אותו צדיק, אלא מצד הבטחת השי"ת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול עדיין אין מגיע להם הרכוש:

184

קפ״השנת תרפ"א.

185

קפ״ובא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, והמפרשים נתקשו במלת כי דמשמע נתינת טעם ואינו מובן דבלא"ה נמי, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי בעזה"י ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש:

186

קפ״זונראה דהנה במדרש הה"ד שלח חושך ויחשיך ולא מרי את דברו רבותינו אמרו על שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם, ואינו מובן דמה קמ"ל ומי לא ידע דכל המכות באו עליהם בשביל שלא שמעו בקול ה', ועוד לא השמיענו בלשון קיבול במרות ולא בשביל שמיאנו או בשביל שלא קיבלו דבריו של הקב"ה, ואם בשביל שבא לפרש לשון הכתוב ולא מרו, הכתוב עצמו צריך פי' למה אפקי' בהאי לישנא, ונראה דהנה במדרש ריש פ' ויחי בטעם יעקב שביקש אל נא תקברני במצרים ד"א יעקב אמר שלא יפדו בי המצריים הם משתחווים לשה ואני נמשלתי בשה שנא' שה פזורה ישראל ובמצרים כתיב אשר בשר חמורים בשרם וכתיב ופטר חמור תפדה בשה עכ"ל, והדברים הם כחידה סתומה:

187

קפ״חוליישב כל אלה צריכין להקדים דברי המדרש כי אני הכבדתי את לבו א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינים לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה א"ל רשב"ל יסתום פיהם של מינים וכו' אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה חמשה פעמים ולא השגיח על דבריו וכו' הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך הוי כי אני הכבדתי את לבו, עכ"ל ויש להתבונן בלשון טומאה דנקיט עפימ"ש הכוזרי שאין לשון טומאה אלא במקום קדושה, ולחולין לא שייך לשון טומאה אלא לשון איסור, עכ"ד, וא"כ איך שייך לומר בפרעה לשון טומאה, ועוד דבלא"ה לא שייך לומר בגוי לשון טומאה שהגוים אינם מטמאין ואינם מתטמאין מדאורייתא, א"כ לשון טומאה מאי עבידתא הכא:

188

קפ״טאך יתבאר עפימ"ש הזוה"ק בטעם טומאת המת ומתי נכרים אינם מטמאין דכל מקום שנתרוקנה ממנו הקדושה, מתאווין כחות הטומאה לדבוק בו, וע"כ ישראל ששוכנת בהם נשמה קדושה וכשנתרוקן מהנשמה מתדבקין בו כחות הטומאה, אבל נכרים שאין בהם נשמה קדושה שוב במיתתם כבהמה המה להם, וכן איתא בזוה"ק בטעם ששולט נגף רח"ל ע"י מנין כמ"ש, ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, שבישראל שורה ברכה, וע"י מנין מסתלקת הברכה, שאין הברכה שורה בדבר המנוי, ושוב שורה במקומה כחות שהם היפוך ברכה המביאים לידי נגף, ולאו דווקא דבר שכבר היתה בו קדושה ונתרוקן ממנה, אלא אפי' שהי' ראוי להיות נושא לקדושה ונתקלקל נמי שוכנים בו כחות הטומאה כמ"ש הכוזרי בטעם טומאת קרי שהיא מעין טומאת המת:

189

ק״צוהנה בהגדה אנו אומרים ובמורא גדול זו גילוי שכינה כמ"ש או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וכו' ונראה דלאו סוף דבר היציאה, אלא כל העשר מכות היו בכה"ג, וע"כ הי' בהם דו פרצופין נגוף למצרים ורפוא לישראל, כי ישראל היו ראויין לשכון בהם שם ה' כי פנימית ישראל לעולם טוב, כמ"ש הרמב"ם בטעם גט מעושה בישראל דכשר, וע"כ הי' להם ענין האלקי לרפואה, אבל המצרים באשר הם משורש רע [וכטעם האריז"ל דמש"ה לא נשתלח מלאך למצרים אלא אני ולא מלאך כי מלאך הי' נעשה מגושם, אלא השי"ת בכבודו ובעצמו כמו שאנו אומרים בשיר היחוד כל טנופת לא תטנפך] או אפשר להם לקבל גילוי אור אלקי, וכאשר בא גילוי אור אלקי למצרים, ישראל היו מקבלים אותו, ומתרחק אור הזה מזולתם, וע"כ במקום שהי' מתרחק גילוי אור הזה מהם, שוב הי' שורים בהם כחות החיצונים, ומזה באה להם המכה וכמ"ש שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על מצרים היתה של ארבע מכות או חמש, כמ"ש ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, שבמקום דאלו זכו היו מקבלים אור אלקי, באשר לא זכו נעשה להיפוך ונשלחו בהם ד' או ה' גוליירין בישין, וזה הי' בכל העשר מכות, ובזה ניחא מה שנתקשו בו המפרשים דבמכת בכורות דכתיב והכיתי כל בכור אני ולא מלאך איך יחכן שהיו במכה זו ארבע או חמש מכות, שהם כחות המשחיתים, ולפי דרכנו ניחא, דבמקום דאלו זכו הי' מקבלים אור אלקי עכשיו שלא זכו נדבקו בהם כחות רעות אלו, וע"כ מלבד שמכת בכורות היתה ע"י הקב"ה בעצמו נשתלחו בהם עוד גוליירין בישין אלו במקום שאלו זכו כנ"ל, ומעתה יתפרש לשון המדרש הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, דשוב הי' זה כעין טומאה במקום קדושה, דהיינו במקום שהי' ראוי להאיר אור אלקי, וכענין טומאת קרי כנ"ל:

190

קצ״אולפי האמור יש לפרש לשון המדרש ריש ויחי שלא יפדו בי המצריים וכו' דכתיב ופטר חמור תפדה בשה, דהנה בטעם מצוה זו י"ל דבכור באשר הוא ראשית חל עליו מעלה, וחמור באשר איננו בר קיבול את המעלה תפדה בשה שהמעלה חלה על השה, ואם לא תפדה והמעלה בהכרח חלה על החמור אבל איננו בר קיבול, ובהכרח שהמעלה תתרחק ממנו שוב חלו עליו כחות חיצונים, וע"כ וערפתי, אבל כשנפדה בשה מאחר שכך הוא המצוה שוב למפרע איננו נחשב שחלה על החמור ונתרחקה ממנו, אלא שחלה למפרע על השה כי העומד לפדות מחמת המצוה כפדוי דמי, וע"כ החמור שוב מותר בהנאה, ובזה יובן מה שאמר יעקב שלא יפדו בי המצריים דבאם הי' יעקב נקבר במצרים ומחובר לקרקע מצרים שוב היתה ארץ מצרים המשתחוים לשה ביכולת לקבל האור אלקי באמצעות יעקב הנטמן בה הנקרא שה פזורה ישראל, וכמו שמצינו קליפה השומרת לפרי שיש בה חשיבות בענין קבלת טומאה להבדיל באשר גדלין יחד ונקראת ג"כ בשם פרי, וע"כ כמו ענין פדיון פטר חמור שמאחר שמעלת הראשית חלה על השה ניצול החמור מהתדבקות כחות החיצונים, כן נמי אם הי' יעקב נקבר במצרים והי' מקום לחול ענין הגילוי אלקית שוב היו מצרים ניצולים מהיות חל עליהם כחות חיצונים:

191

קצ״בולפי האמור יש לפרש דברי המדרש שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם, דהנה השי"ת אלקי כל הארץ יקרא, וכולם יש להם חיבור להשי"ת כטוב כחוטא כענין אין מלך בלי עם, אך זהו אם מקבלים אלקותו עליהם, והוא להם לאלקים והם לו לעם, ואפי' חוטא נמי שלא עצר כח לעמוד בתפקידו, מ"מ עדיין שמו עליהם, כמו מלך שנמצא במלכותו רעים וחוטאים נגדו מ"מ יש להם צירוף עמו שהרי עדיין מלך עליהם, אך מדינה שמרדו במלך ואינם רוצים להיות עבדים לו, והוא אינו כובשם, שוב אינו נקרא שמו עליהם ונפסק החיבור שביניהם, וזה הוא נמי במצרים אלו היו מקבלים דבריו של הקב"ה במרות עליהם, היינו שהיו חושבים א"ע שהשי"ת אלקותו עליהם, ואף שהם בשר חמורים וחוטאים נגדו והם ערות הארץ, מ"מ עדיין הי' להם צירוף וחיבור בצד מה כחיבור המלך לעם אף שהם רעים וחוטאים נגדו, וע"כ הי' אפשר להם לסבול בצד מה גילוי אור אלקותו, אבל אחר שלא קבלו כלל מרות של הקב"ה עליהם, שוב נפסק הצירוף והחיבור לגמרי, ע"כ אי אפשר להם כלל לקבל גילוי אור אלקותו, וע"כ לעומתו שורה בהם כחות משחיתים כנ"ל, וזהו שדייק בלשון שלא קבלו במרות ולא קאמר בשביל שמיאנו לקבל דבריו של הקב"ה, שבזה עדיין ה' להם לאלקים בכללות העולם, אלא דווקא בשביל שלא קבלו כלל מרות של הקב"ה אפי' להיות כמו חוטא למלך, ע"כ נפסק החיבור, ובמקום שהי' ראוי לקבל האלקית נדבקו בהם כחות המשחיתים:

192

קצ״גולפי דרכנו יתפרש הא דכי אני הכבדתי את לבו, שהי' משה תמה איך אחר שבע מכות שהם כנגד כל כחות הטבע, עדיין לא נכנע, ואף שכבר נאמר לו ואני אחזק את לבו ואני אקשה את לב פרעה, מ"מ זה שייך באם הוא בעצמו תולה בדעתו או שייך שנותנים לו חיזוק וקישוי הלב, כברש"י פ' בשלח בפסוק ויחזק ה' את לב פרעה וירדוף וגו' שהי' תולה אם לרדוף אם לאו וחיזק את לבו לרדוף, וא"כ אחר שבע מכות והתודה לומר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים, שבודאי לא הי' תולה בלבו כלל, שוב אין סברא לומר שהשי"ת חיזק והקשה את לבו, אלא ודאי לאו חיזוק וקישוי הלב גורם זה אלא שניטלה ממנו הבחירה לגמרי, א"כ מה בצע בהתראתו, וע"ז השיב לו הקב"ה שלאו משום הכי הוא אלא מכחות החיצונים שניתוספה לו טומאה על טומאתו, ואף שכחות חיצונים אין להם שליטה אלא מחמת צמצום והסתר הטבע, והי' צריך להכנע אחר שבע מכות כנ"ל, שאני הכא כי אני הכבדתי את לבו, ויהי' הכבדתי מלשון כבוד כבמדרש שם שדרש את הכתוב כובד אבן עיי"ש, והיינו שכיבדתיו בענין אלקי כנ"ל, והוא כאשר לא קיבל במרות דברו של הקב"ה נסתלק הענין אלקי ונשתאבו בו כחות חיצונים, דוגמת האלקית שנסתלקה, וע"כ כחם גדול ואינם נכנעים בשבע מכות, ויובן זה במה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם טומאת מת שעולה עד לרקיע אף שרה"ר והוא מקום חיצונים אינה תופסת אלא עד עשרה, וענין עולה עד לרקיע הוא דווקא ברה"י מקום קדושה, מ"מ הטומאה יש לה כח זה ועולה עד לרקיע שזה הוא לעומת זה, כך נמי י"ל במצרים שכחות משחיתים שנשתאבו בהם הם לעומת האלקית שנסתלקה מהם, הרי הוא זה לעומת זה ויש צהם כח גדול יותר מכחות שבטבע שבמספר שבעה, וע"כ עדיין הוא מסרב, מ"מ שוב הבחירה בידו עדיין ותועיל התראה לקבל במרות דברו של הקב"ה, וממילא יסתלקו כחות החיצונים, ומעתה אתי שפיר הטעם כי אני הכבדתי את לבו:

193

קצ״דומכאן לימוד לכל אדם אף שח"ו יצה"ר תוקפו בכח או כחות חיצונים המבלבלים ואינו יכול להשית עצה בנפשו, יקבל עליו דברו של הקב"ה במרות, היינו שידיעתו תועלת המצוות ולימוד התורה לא יהי' תנאי בעבודתו, ואחת הוא אם יבין או לא, ואפי' ח"ו ידמה לו בהיפוך יאמר לנפשו אני פי מלך מלכי המלכים הקב"ה אשמור, ומה דבעי לימטי עלי ימטי אז בהכרח שיסתלקו ממנו כחות חיצונים וישוב לאור באור החיים:

194

קצ״השנת תרפ"ג.

195

קצ״ובא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו וגו', וברש"י והתרה בו, ויש להבין שביאתו אל פרעה היא רק הכנה אל התכלית שהיא ההתראה, ולמה כתוב ההכנה לבדה והעיקר חסר מן הספר, והמפרשים דקדקו דלשון כי משמע נתינת טעם ואינו מובן, ועוד הרי כבר ידע מזה מרע"ה עוד מהכתוב הראשון ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו', ועוד ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם ועוד ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארמ"צ, ועוד דבפסוק ט"ז, והנה לא שמעת עד כה פירש"י עד שתשמע ממני מכת בכורות שאפתח בה בכה, וא"כ הרי ידע מרע"ה מאחר שלא התרה בו מכת בכורות, שעדיין לא ישמע:

196

קצ״זונראה היות מכת הברד היא מכה השביעית דבה כלתה כחות פרעה, כי אומה"ע אין להם שליטה אלא במה שבטבע, שהיא במספר שבעה כימי היצירה, וא"כ כשחזר פרעה והכבד את לבו, הבין משרע"ה שזה מחמת כח עליון שניטלה ממנו הבחירה, ולא עוד אלא שתוקפו בכח להיות סורר ומורה ע"כ חשב שמעתה אין תועלת בההתראה כי אין בכחו להשתנות עד מכת בכורות, ואף שכבר נודע לו זה מראש חשב שהוא רק הודעה שכך יהי' אבל לא סילוק הבחירה, ועתה הבין שהגיע לסילוק הבחירה, א"כ אין שייך התראה, ובודאי לא יצטוה להתרה בו:

197

קצ״חויש לומר עוד עפ"י דברי הש"ס ריש ע"ז שמצות לפני עור לא תתן מכשול שייך אף לפני גוי, והנה ידוע שהשי"ת שומר מצותיו, וא"כ איך אפשר שהשי"ת יכבד את לבו, שדבר זה בכלל לפני עור, והא דכתיב ואני אקשה ואני אחזק אין זה סילוק הבחירה רק כמ"ש הרמב"ן ז"ל שהקשה את רוחו לבל יהי' רך לבב שלא יהי' ביכולתו לסבול את המכות, או כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שטבע החומר להתפעל והשכלי איננו מתפעל כ"כ מהרה, וניתנה לו מתנה טובה שיהי' איש שכלי, והי' בידו להטיב מעשיו, אבל הוא הפך הקערה על פי' להתחזק להרשיע עוד יותר ולא יתפעל לעשות תשובה, היפוך הגוים שהגוים קרובי תשובה הם, מפני שאינם שכליים ומתפעלים בנקל, ולפי הדברים האלו אין זה כמושיט כוס יין לנזיר שהרי אלו רצה הי' משתמש בכחות אלו לטוב, אבל הכבדת הלב שהוא אטימת הלב וסתימתו שאין שייך בזה לטובה כלל, והוא כמו מסייע או מכריחו לעשות עבירה ובאדם כה"ג הי' עובר על לפני עור, וא"כ איך יתכן זה להקב"ה, ומ"מ יש לומר שסילוק הבחירה עוד איננו נחשב כמסייע לעבירה שעדיין בידו לעשות או לחדול לא בבחירת דעתו אלא כמו בהמה שאיננה בעלת בחירה ומ"מ היא בורחת מהנזק, ולפימ"ש לעיל שמרע"ה חשב שכח עליון תוקפתו בכח עדיין בלתי מובן, אבל עוד יותר לא יתכן מה שהוא מתרה בו בכל פעם והוא מסרב שהוא תוספת עבירה כאמרה ז"ל אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת, וא"כ חשב מרע"ה שמעתה לא יצוה אותו ה' להתרות בו אלא יביא עליו את יתר המכות בלי התראה, וע"ז נאמר לו בא אל פרעה והתרה בו, כי ההתראה נצרכה למען קדושת השם, וזהו כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי וגו' ולמען תספר וגו' וידעתם כי אני ה', וכאמרם ז"ל מוטב שתעקר אות אחת מן התורה כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא:

198

קצ״טומעתה מיושב הא דכתיבה ההכנה ולא את התנלית שהיא ההתראה, שבאמת גם ההתראה איננה סוף ותכלית המאמר, שהכל היא הכנה אל התכלית שהוא קידוש ש"ש המסתעף מכל אלה שזה מפורש בכתוב, והלשון כי הוא שפיר נתינת טעם, היינו מה שיצמח מזה הקידוש שם שמים, גם מיושב קושיית המפרשים שכבר ידע משה מכל אלה, שבאמת לא יוע אלא שיקשה, ויאמץ את לבו שזה מתנה לו כנ"ל, ולא הי' קשה לו איך יתכן זה להשי"ת כנ"ל, וכל מה שחשב שלא יתכן לו עוד ההתראה היא מחמת שכתוב אחר מכת ברד ויכבד לבו הוא ועבדיו, שהוא אטימת הלב וסתימתו שבאדם העושה כה"ג הוא בכלל ולפני עור כשהוא מתרה בכל פעם ופעם:

199

ר׳ולקחתם אגודת אזוב, ובזוה"ק אגודת אזוב למה בגין לבערא רוח מסאבא מבינייהו, הגם כי אין לנו עסק בנסתרות, מה טובה דאזוב שיהי' בו סגולה זה לבער רוח מסאבא, מ"מ יש לקרב זה לפי פשוטו, דהנה אזוב הוא השפל מכל העשבים היפוך הארז, כברש"י החוטא שנתגאה כארז ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו, ובשלמה המלך ע"ה מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר, והנה כתיב אני את דכא אשכון ושפל רוח, וידוע דכל מציאת רוח מסאבא הוא מפאת ההסתר, וכשהם מרגישין הארה אלקית הם בורחים ונמסים כהמס דונג מפני האש, וזה היתה ענין גאולת מצרים כאמרם ז"ל עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם, היינו שהגאולה נסתעפה ממה שנגלה עליהם וכו', וכענין שכתוב הנה ה' רוכב על עב קל ונעו אלילי מצרים מפניו, וע"כ מפאת אזוב המורה על שפלת רוח שזה מעון לשכינה מחבער רוח מסאבא:

200

ר״אולפי האמור יש לפרש הא דצריך לאגודת אזוב משא"כ במצורע וטמא מת וכתיב תחטאני באזוב ואטהר, שפירש"י כמו שמצינו במצורע וטמא מת ולא נצרך לאגודה, דהנה אמרו ז"ל מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה, אף שלא מצינו מפורש שביאתן למדבר סיני בתשובה, הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה משום דכתיב ויחן שם ישראל נגד ההר, ואמרו ז"ל כאיש אחד בלב אחד, וזה א"א אלא ע"י תשובה עכ"ד, והיינו התאחדות ישראל עד שיהיו נחשבים כאיש אחד בלב אחד אי אפשר אלא בשכל אחד הוא שפל בעיניו ואינו רואה מציאתו אלא מפאת התחברו לכלל ישראל, וזהו תשובה ביטול מהותו, ונראה שהיו זקוקים לזה במ"ת ביטול מהותם כדי שיהיו עלולים ביותר כמ"ש מהר"ל אבל עם זה היו צריכים ללב מוגבה גבור כארי לקבל עליהם עול תורה ולא בשפלות ידים שהם לכאורה שני הפכים בנושא אחד, ע"כ היו זקוקים ש הי' להם לב גבוה מצד הכלל, שעם שפלות עצמן יהי' להם לב גבוה בזוכר כל אחד שהוא בכלל ישראל החשוב יותר ממלאכי השרת, ושהשי"ת בחר בהם ליתן להם התורה ולא למלאכי השרת:

201

ר״בויש לומר שזה עצמו הי' נצרך לגאולת מצרים, שעם שפלות עצמם יהי' להם לב גבוה, כמ"ש ובנ"י יוצאים ביד רמה, ומחמת הגבהת הנפש זה נסתעף שבח ישראל שכתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו', כמובן שזהו א"א בלתי הגבהת הנפש, אבל ישראל היו חסרים זה מחמת שהיו אז כבשר המת שאינו מרגיש, כמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ובמדרש שהקב"ה אמר למשה לך אמור להם שמצריים מטמאין אתכם, מכלל שהם מעצמם לא הרגישו זה מחמת כובד הגלות ושהיו משוקעים במ"ט שע"ט:

202

ר״גויש לומר דכמו שכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, שכל ענין היציאה בשביל מ"ת, ע"כ זרח עליהם אור החוזר ממ"ת שאז עם שפלות עצמם גבה לבם מפאת זוכרם שהם בכלל כנ"ל, כן נמי בעת היציאה היתה כמוהו, וזה צירוף אגודת אזוב, אזוב להכנעה, ואגודה להגבהת הלב מחמת אגודת ישראל:

203

ר״דונראה דזה ענין התרוממת הגבהת הנפש בשבת, אף דשבת היא מלשון שביתה וביטול מהות, מ"מ מחמת ששבת היא רזא דאחד וכלל ישראל קולטתו, מפני זה עצמו נתהוה התרוממת והגבהת הנפש, וזה זכור ושמור, ושמור הוא מצד כנסת ישראל, ומחמת זה זוכין לזכור שהוא התרוממת הנפש, וי"ל שזה הענין פסח שנקרא שבת כמ"ש ממחרת השבת ששניהם בחדא גווני:

204