שם משמואל, בא י״בShem MiShmuel, Bo 12
א׳שנת תרפ"ג.
1
ב׳בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו וגו', וברש"י והתרה בו, ויש להבין שביאתו אל פרעה היא רק הכנה אל התכלית שהיא ההתראה, ולמה כתוב ההכנה לבדה והעיקר חסר מן הספר, והמפרשים דקדקו דלשון כי משמע נתינת טעם ואינו מובן, ועוד הרי כבר ידע מזה מרע"ה עוד מהכתוב הראשון ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו', ועוד ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם ועוד ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארמ"צ, ועוד דבפסוק ט"ז, והנה לא שמעת עד כה פירש"י עד שתשמע ממני מכת בכורות שאפתח בה בכה, וא"כ הרי ידע מרע"ה מאחר שלא התרה בו מכת בכורות, שעדיין לא ישמע:
2
ג׳ונראה היות מכת הברד היא מכה השביעית דבה כלתה כחות פרעה, כי אומה"ע אין להם שליטה אלא במה שבטבע, שהיא במספר שבעה כימי היצירה, וא"כ כשחזר פרעה והכבד את לבו, הבין משרע"ה שזה מחמת כח עליון שניטלה ממנו הבחירה, ולא עוד אלא שתוקפו בכח להיות סורר ומורה ע"כ חשב שמעתה אין תועלת בההתראה כי אין בכחו להשתנות עד מכת בכורות, ואף שכבר נודע לו זה מראש חשב שהוא רק הודעה שכך יהי' אבל לא סילוק הבחירה, ועתה הבין שהגיע לסילוק הבחירה, א"כ אין שייך התראה, ובודאי לא יצטוה להתרה בו:
3
ד׳ויש לומר עוד עפ"י דברי הש"ס ריש ע"ז שמצות לפני עור לא תתן מכשול שייך אף לפני גוי, והנה ידוע שהשי"ת שומר מצותיו, וא"כ איך אפשר שהשי"ת יכבד את לבו, שדבר זה בכלל לפני עור, והא דכתיב ואני אקשה ואני אחזק אין זה סילוק הבחירה רק כמ"ש הרמב"ן ז"ל שהקשה את רוחו לבל יהי' רך לבב שלא יהי' ביכולתו לסבול את המכות, או כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שטבע החומר להתפעל והשכלי איננו מתפעל כ"כ מהרה, וניתנה לו מתנה טובה שיהי' איש שכלי, והי' בידו להטיב מעשיו, אבל הוא הפך הקערה על פי' להתחזק להרשיע עוד יותר ולא יתפעל לעשות תשובה, היפוך הגוים שהגוים קרובי תשובה הם, מפני שאינם שכליים ומתפעלים בנקל, ולפי הדברים האלו אין זה כמושיט כוס יין לנזיר שהרי אלו רצה הי' משתמש בכחות אלו לטוב, אבל הכבדת הלב שהוא אטימת הלב וסתימתו שאין שייך בזה לטובה כלל, והוא כמו מסייע או מכריחו לעשות עבירה ובאדם כה"ג הי' עובר על לפני עור, וא"כ איך יתכן זה להקב"ה, ומ"מ יש לומר שסילוק הבחירה עוד איננו נחשב כמסייע לעבירה שעדיין בידו לעשות או לחדול לא בבחירת דעתו אלא כמו בהמה שאיננה בעלת בחירה ומ"מ היא בורחת מהנזק, ולפימ"ש לעיל שמרע"ה חשב שכח עליון תוקפתו בכח עדיין בלתי מובן, אבל עוד יותר לא יתכן מה שהוא מתרה בו בכל פעם והוא מסרב שהוא תוספת עבירה כאמרה ז"ל אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת, וא"כ חשב מרע"ה שמעתה לא יצוה אותו ה' להתרות בו אלא יביא עליו את יתר המכות בלי התראה, וע"ז נאמר לו בא אל פרעה והתרה בו, כי ההתראה נצרכה למען קדושת השם, וזהו כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי וגו' ולמען תספר וגו' וידעתם כי אני ה', וכאמרם ז"ל מוטב שתעקר אות אחת מן התורה כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא:
4
ה׳ומעתה מיושב הא דכתיבה ההכנה ולא את התנלית שהיא ההתראה, שבאמת גם ההתראה איננה סוף ותכלית המאמר, שהכל היא הכנה אל התכלית שהוא קידוש ש"ש המסתעף מכל אלה שזה מפורש בכתוב, והלשון כי הוא שפיר נתינת טעם, היינו מה שיצמח מזה הקידוש שם שמים, גם מיושב קושיית המפרשים שכבר ידע משה מכל אלה, שבאמת לא יוע אלא שיקשה, ויאמץ את לבו שזה מתנה לו כנ"ל, ולא הי' קשה לו איך יתכן זה להשי"ת כנ"ל, וכל מה שחשב שלא יתכן לו עוד ההתראה היא מחמת שכתוב אחר מכת ברד ויכבד לבו הוא ועבדיו, שהוא אטימת הלב וסתימתו שבאדם העושה כה"ג הוא בכלל ולפני עור כשהוא מתרה בכל פעם ופעם:
5
ו׳ולקחתם אגודת אזוב, ובזוה"ק אגודת אזוב למה בגין לבערא רוח מסאבא מבינייהו, הגם כי אין לנו עסק בנסתרות, מה טובה דאזוב שיהי' בו סגולה זה לבער רוח מסאבא, מ"מ יש לקרב זה לפי פשוטו, דהנה אזוב הוא השפל מכל העשבים היפוך הארז, כברש"י החוטא שנתגאה כארז ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו, ובשלמה המלך ע"ה מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר, והנה כתיב אני את דכא אשכון ושפל רוח, וידוע דכל מציאת רוח מסאבא הוא מפאת ההסתר, וכשהם מרגישין הארה אלקית הם בורחים ונמסים כהמס דונג מפני האש, וזה היתה ענין גאולת מצרים כאמרם ז"ל עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם, היינו שהגאולה נסתעפה ממה שנגלה עליהם וכו', וכענין שכתוב הנה ה' רוכב על עב קל ונעו אלילי מצרים מפניו, וע"כ מפאת אזוב המורה על שפלת רוח שזה מעון לשכינה מחבער רוח מסאבא:
6
ז׳ולפי האמור יש לפרש הא דצריך לאגודת אזוב משא"כ במצורע וטמא מת וכתיב תחטאני באזוב ואטהר, שפירש"י כמו שמצינו במצורע וטמא מת ולא נצרך לאגודה, דהנה אמרו ז"ל מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה, אף שלא מצינו מפורש שביאתן למדבר סיני בתשובה, הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה משום דכתיב ויחן שם ישראל נגד ההר, ואמרו ז"ל כאיש אחד בלב אחד, וזה א"א אלא ע"י תשובה עכ"ד, והיינו התאחדות ישראל עד שיהיו נחשבים כאיש אחד בלב אחד אי אפשר אלא בשכל אחד הוא שפל בעיניו ואינו רואה מציאתו אלא מפאת התחברו לכלל ישראל, וזהו תשובה ביטול מהותו, ונראה שהיו זקוקים לזה במ"ת ביטול מהותם כדי שיהיו עלולים ביותר כמ"ש מהר"ל אבל עם זה היו צריכים ללב מוגבה גבור כארי לקבל עליהם עול תורה ולא בשפלות ידים שהם לכאורה שני הפכים בנושא אחד, ע"כ היו זקוקים ש הי' להם לב גבוה מצד הכלל, שעם שפלות עצמן יהי' להם לב גבוה בזוכר כל אחד שהוא בכלל ישראל החשוב יותר ממלאכי השרת, ושהשי"ת בחר בהם ליתן להם התורה ולא למלאכי השרת:
7
ח׳ויש לומר שזה עצמו הי' נצרך לגאולת מצרים, שעם שפלות עצמם יהי' להם לב גבוה, כמ"ש ובנ"י יוצאים ביד רמה, ומחמת הגבהת הנפש זה נסתעף שבח ישראל שכתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו', כמובן שזהו א"א בלתי הגבהת הנפש, אבל ישראל היו חסרים זה מחמת שהיו אז כבשר המת שאינו מרגיש, כמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ובמדרש שהקב"ה אמר למשה לך אמור להם שמצריים מטמאין אתכם, מכלל שהם מעצמם לא הרגישו זה מחמת כובד הגלות ושהיו משוקעים במ"ט שע"ט:
8
ט׳ויש לומר דכמו שכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, שכל ענין היציאה בשביל מ"ת, ע"כ זרח עליהם אור החוזר ממ"ת שאז עם שפלות עצמם גבה לבם מפאת זוכרם שהם בכלל כנ"ל, כן נמי בעת היציאה היתה כמוהו, וזה צירוף אגודת אזוב, אזוב להכנעה, ואגודה להגבהת הלב מחמת אגודת ישראל:
9
י׳ונראה דזה ענין התרוממת הגבהת הנפש בשבת, אף דשבת היא מלשון שביתה וביטול מהות, מ"מ מחמת ששבת היא רזא דאחד וכלל ישראל קולטתו, מפני זה עצמו נתהוה התרוממת והגבהת הנפש, וזה זכור ושמור, ושמור הוא מצד כנסת ישראל, ומחמת זה זוכין לזכור שהוא התרוממת הנפש, וי"ל שזה הענין פסח שנקרא שבת כמ"ש ממחרת השבת ששניהם בחדא גווני:
10