שם משמואל, בא י״אShem MiShmuel, Bo 11
א׳שנת תרפ"א.
1
ב׳בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, והמפרשים נתקשו במלת כי דמשמע נתינת טעם ואינו מובן דבלא"ה נמי, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי בעזה"י ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה במדרש הה"ד שלח חושך ויחשיך ולא מרי את דברו רבותינו אמרו על שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם, ואינו מובן דמה קמ"ל ומי לא ידע דכל המכות באו עליהם בשביל שלא שמעו בקול ה', ועוד לא השמיענו בלשון קיבול במרות ולא בשביל שמיאנו או בשביל שלא קיבלו דבריו של הקב"ה, ואם בשביל שבא לפרש לשון הכתוב ולא מרו, הכתוב עצמו צריך פי' למה אפקי' בהאי לישנא, ונראה דהנה במדרש ריש פ' ויחי בטעם יעקב שביקש אל נא תקברני במצרים ד"א יעקב אמר שלא יפדו בי המצריים הם משתחווים לשה ואני נמשלתי בשה שנא' שה פזורה ישראל ובמצרים כתיב אשר בשר חמורים בשרם וכתיב ופטר חמור תפדה בשה עכ"ל, והדברים הם כחידה סתומה:
3
ד׳וליישב כל אלה צריכין להקדים דברי המדרש כי אני הכבדתי את לבו א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינים לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה א"ל רשב"ל יסתום פיהם של מינים וכו' אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה חמשה פעמים ולא השגיח על דבריו וכו' הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך הוי כי אני הכבדתי את לבו, עכ"ל ויש להתבונן בלשון טומאה דנקיט עפימ"ש הכוזרי שאין לשון טומאה אלא במקום קדושה, ולחולין לא שייך לשון טומאה אלא לשון איסור, עכ"ד, וא"כ איך שייך לומר בפרעה לשון טומאה, ועוד דבלא"ה לא שייך לומר בגוי לשון טומאה שהגוים אינם מטמאין ואינם מתטמאין מדאורייתא, א"כ לשון טומאה מאי עבידתא הכא:
4
ה׳אך יתבאר עפימ"ש הזוה"ק בטעם טומאת המת ומתי נכרים אינם מטמאין דכל מקום שנתרוקנה ממנו הקדושה, מתאווין כחות הטומאה לדבוק בו, וע"כ ישראל ששוכנת בהם נשמה קדושה וכשנתרוקן מהנשמה מתדבקין בו כחות הטומאה, אבל נכרים שאין בהם נשמה קדושה שוב במיתתם כבהמה המה להם, וכן איתא בזוה"ק בטעם ששולט נגף רח"ל ע"י מנין כמ"ש, ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, שבישראל שורה ברכה, וע"י מנין מסתלקת הברכה, שאין הברכה שורה בדבר המנוי, ושוב שורה במקומה כחות שהם היפוך ברכה המביאים לידי נגף, ולאו דווקא דבר שכבר היתה בו קדושה ונתרוקן ממנה, אלא אפי' שהי' ראוי להיות נושא לקדושה ונתקלקל נמי שוכנים בו כחות הטומאה כמ"ש הכוזרי בטעם טומאת קרי שהיא מעין טומאת המת:
5
ו׳והנה בהגדה אנו אומרים ובמורא גדול זו גילוי שכינה כמ"ש או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וכו' ונראה דלאו סוף דבר היציאה, אלא כל העשר מכות היו בכה"ג, וע"כ הי' בהם דו פרצופין נגוף למצרים ורפוא לישראל, כי ישראל היו ראויין לשכון בהם שם ה' כי פנימית ישראל לעולם טוב, כמ"ש הרמב"ם בטעם גט מעושה בישראל דכשר, וע"כ הי' להם ענין האלקי לרפואה, אבל המצרים באשר הם משורש רע [וכטעם האריז"ל דמש"ה לא נשתלח מלאך למצרים אלא אני ולא מלאך כי מלאך הי' נעשה מגושם, אלא השי"ת בכבודו ובעצמו כמו שאנו אומרים בשיר היחוד כל טנופת לא תטנפך] או אפשר להם לקבל גילוי אור אלקי, וכאשר בא גילוי אור אלקי למצרים, ישראל היו מקבלים אותו, ומתרחק אור הזה מזולתם, וע"כ במקום שהי' מתרחק גילוי אור הזה מהם, שוב הי' שורים בהם כחות החיצונים, ומזה באה להם המכה וכמ"ש שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על מצרים היתה של ארבע מכות או חמש, כמ"ש ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, שבמקום דאלו זכו היו מקבלים אור אלקי, באשר לא זכו נעשה להיפוך ונשלחו בהם ד' או ה' גוליירין בישין, וזה הי' בכל העשר מכות, ובזה ניחא מה שנתקשו בו המפרשים דבמכת בכורות דכתיב והכיתי כל בכור אני ולא מלאך איך יחכן שהיו במכה זו ארבע או חמש מכות, שהם כחות המשחיתים, ולפי דרכנו ניחא, דבמקום דאלו זכו הי' מקבלים אור אלקי עכשיו שלא זכו נדבקו בהם כחות רעות אלו, וע"כ מלבד שמכת בכורות היתה ע"י הקב"ה בעצמו נשתלחו בהם עוד גוליירין בישין אלו במקום שאלו זכו כנ"ל, ומעתה יתפרש לשון המדרש הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, דשוב הי' זה כעין טומאה במקום קדושה, דהיינו במקום שהי' ראוי להאיר אור אלקי, וכענין טומאת קרי כנ"ל:
6
ז׳ולפי האמור יש לפרש לשון המדרש ריש ויחי שלא יפדו בי המצריים וכו' דכתיב ופטר חמור תפדה בשה, דהנה בטעם מצוה זו י"ל דבכור באשר הוא ראשית חל עליו מעלה, וחמור באשר איננו בר קיבול את המעלה תפדה בשה שהמעלה חלה על השה, ואם לא תפדה והמעלה בהכרח חלה על החמור אבל איננו בר קיבול, ובהכרח שהמעלה תתרחק ממנו שוב חלו עליו כחות חיצונים, וע"כ וערפתי, אבל כשנפדה בשה מאחר שכך הוא המצוה שוב למפרע איננו נחשב שחלה על החמור ונתרחקה ממנו, אלא שחלה למפרע על השה כי העומד לפדות מחמת המצוה כפדוי דמי, וע"כ החמור שוב מותר בהנאה, ובזה יובן מה שאמר יעקב שלא יפדו בי המצריים דבאם הי' יעקב נקבר במצרים ומחובר לקרקע מצרים שוב היתה ארץ מצרים המשתחוים לשה ביכולת לקבל האור אלקי באמצעות יעקב הנטמן בה הנקרא שה פזורה ישראל, וכמו שמצינו קליפה השומרת לפרי שיש בה חשיבות בענין קבלת טומאה להבדיל באשר גדלין יחד ונקראת ג"כ בשם פרי, וע"כ כמו ענין פדיון פטר חמור שמאחר שמעלת הראשית חלה על השה ניצול החמור מהתדבקות כחות החיצונים, כן נמי אם הי' יעקב נקבר במצרים והי' מקום לחול ענין הגילוי אלקית שוב היו מצרים ניצולים מהיות חל עליהם כחות חיצונים:
7
ח׳ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם, דהנה השי"ת אלקי כל הארץ יקרא, וכולם יש להם חיבור להשי"ת כטוב כחוטא כענין אין מלך בלי עם, אך זהו אם מקבלים אלקותו עליהם, והוא להם לאלקים והם לו לעם, ואפי' חוטא נמי שלא עצר כח לעמוד בתפקידו, מ"מ עדיין שמו עליהם, כמו מלך שנמצא במלכותו רעים וחוטאים נגדו מ"מ יש להם צירוף עמו שהרי עדיין מלך עליהם, אך מדינה שמרדו במלך ואינם רוצים להיות עבדים לו, והוא אינו כובשם, שוב אינו נקרא שמו עליהם ונפסק החיבור שביניהם, וזה הוא נמי במצרים אלו היו מקבלים דבריו של הקב"ה במרות עליהם, היינו שהיו חושבים א"ע שהשי"ת אלקותו עליהם, ואף שהם בשר חמורים וחוטאים נגדו והם ערות הארץ, מ"מ עדיין הי' להם צירוף וחיבור בצד מה כחיבור המלך לעם אף שהם רעים וחוטאים נגדו, וע"כ הי' אפשר להם לסבול בצד מה גילוי אור אלקותו, אבל אחר שלא קבלו כלל מרות של הקב"ה עליהם, שוב נפסק הצירוף והחיבור לגמרי, ע"כ אי אפשר להם כלל לקבל גילוי אור אלקותו, וע"כ לעומתו שורה בהם כחות משחיתים כנ"ל, וזהו שדייק בלשון שלא קבלו במרות ולא קאמר בשביל שמיאנו לקבל דבריו של הקב"ה, שבזה עדיין ה' להם לאלקים בכללות העולם, אלא דווקא בשביל שלא קבלו כלל מרות של הקב"ה אפי' להיות כמו חוטא למלך, ע"כ נפסק החיבור, ובמקום שהי' ראוי לקבל האלקית נדבקו בהם כחות המשחיתים:
8
ט׳ולפי דרכנו יתפרש הא דכי אני הכבדתי את לבו, שהי' משה תמה איך אחר שבע מכות שהם כנגד כל כחות הטבע, עדיין לא נכנע, ואף שכבר נאמר לו ואני אחזק את לבו ואני אקשה את לב פרעה, מ"מ זה שייך באם הוא בעצמו תולה בדעתו או שייך שנותנים לו חיזוק וקישוי הלב, כברש"י פ' בשלח בפסוק ויחזק ה' את לב פרעה וירדוף וגו' שהי' תולה אם לרדוף אם לאו וחיזק את לבו לרדוף, וא"כ אחר שבע מכות והתודה לומר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים, שבודאי לא הי' תולה בלבו כלל, שוב אין סברא לומר שהשי"ת חיזק והקשה את לבו, אלא ודאי לאו חיזוק וקישוי הלב גורם זה אלא שניטלה ממנו הבחירה לגמרי, א"כ מה בצע בהתראתו, וע"ז השיב לו הקב"ה שלאו משום הכי הוא אלא מכחות החיצונים שניתוספה לו טומאה על טומאתו, ואף שכחות חיצונים אין להם שליטה אלא מחמת צמצום והסתר הטבע, והי' צריך להכנע אחר שבע מכות כנ"ל, שאני הכא כי אני הכבדתי את לבו, ויהי' הכבדתי מלשון כבוד כבמדרש שם שדרש את הכתוב כובד אבן עיי"ש, והיינו שכיבדתיו בענין אלקי כנ"ל, והוא כאשר לא קיבל במרות דברו של הקב"ה נסתלק הענין אלקי ונשתאבו בו כחות חיצונים, דוגמת האלקית שנסתלקה, וע"כ כחם גדול ואינם נכנעים בשבע מכות, ויובן זה במה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם טומאת מת שעולה עד לרקיע אף שרה"ר והוא מקום חיצונים אינה תופסת אלא עד עשרה, וענין עולה עד לרקיע הוא דווקא ברה"י מקום קדושה, מ"מ הטומאה יש לה כח זה ועולה עד לרקיע שזה הוא לעומת זה, כך נמי י"ל במצרים שכחות משחיתים שנשתאבו בהם הם לעומת האלקית שנסתלקה מהם, הרי הוא זה לעומת זה ויש צהם כח גדול יותר מכחות שבטבע שבמספר שבעה, וע"כ עדיין הוא מסרב, מ"מ שוב הבחירה בידו עדיין ותועיל התראה לקבל במרות דברו של הקב"ה, וממילא יסתלקו כחות החיצונים, ומעתה אתי שפיר הטעם כי אני הכבדתי את לבו:
9
י׳ומכאן לימוד לכל אדם אף שח"ו יצה"ר תוקפו בכח או כחות חיצונים המבלבלים ואינו יכול להשית עצה בנפשו, יקבל עליו דברו של הקב"ה במרות, היינו שידיעתו תועלת המצוות ולימוד התורה לא יהי' תנאי בעבודתו, ואחת הוא אם יבין או לא, ואפי' ח"ו ידמה לו בהיפוך יאמר לנפשו אני פי מלך מלכי המלכים הקב"ה אשמור, ומה דבעי לימטי עלי ימטי אז בהכרח שיסתלקו ממנו כחות חיצונים וישוב לאור באור החיים:
10